מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 09/09/2022

תאריך האירוע: 1947-07-01

מספר צפיות: 405

חימוש היישוב היהודי בארץ ישראל, הסתרת הנשק מהשלטון הזר והכנתו ליום פקודה היו נושאים מרכזיים ובעלי עדיפות עליונה בפעילות "ההגנה" בתקופה שקדמה להקמת המדינה. ב- 6 בנובמבר 1941 הוקמה מחלקת חימוש ארצית (מח"ש) שהייתה כפופה לדרג הפיקודי העליון של ההגנה. מעמדה המיוחד של המחלקה נשאר בעינו עד שנת .1947 בשנה זאת אורגנה מחדש "ההגנה" לפי דגם של צבא סדיר והפכה להיות אגף במטכ"ל הכפוף לרמטכ"ל. בראש האגף הועמד יוסף רוכל-אבידר (לימים ראש אג"א הראשון.)  מחלקת החימוש הארצית פעלה כל הזמן לשם קיום שליטה מרכזית בסליקים הפזורים והחבויים ברחבי הארץ. אחסנת הנשק בתנאי מחתרת ולזמן ממושך היא בעיה הניצבת בפני כל גוף מחתרתי. לכן היה על מדור אחסנה למצוא שיטות להטמנת הנשק שנמצא תחת פיקוחו המרכזי של המח"ש. כל זאת בתנאים שיבטיחו כי המחסנים לא יתגלו מחד גיסא, וכי לא ייפגעו הנשק התחמושת מרטיבות מאידך גיסא. היה אף צורך להבטיח גישה נוחה למחסנים ולאפשר טיפול בנשק.  הפתרון נמצא במחסנים תת קרקעיים שפוזרו בהתיישבות העובדת בדרך כלל בקיבוצים שהגישה אליהם הוסתרה על ידי לולים, רפתות ומתקני משק אחרים. שיתוף הפעולה של מח"ש עם התעשייה הצבאית (תע"ש) של אותם ימים היווה אבן יסוד לפעילות שנמשכה אף לאחר קום המדינה. 

מלחמת יום העצמאות

צה"ל שזה עתה הוקם, יצא לקרב מגן, ובמקביל הוא נאלץ להקים ולבנות את השירותים הלוגיסטיים שיסייעו ללוחמים. מערך החימוש היה השירות הלוגיסטי היחיד שלא נעשה "יש מאין." הצבא החדש שהוקם התבסס כבר מימיו הראשונים על מחלקת החימוש של "ההגנה"  (ה"מח"ש)" שפעל עוד בטרם הקמת המדינה. עם פרוץ מלחמת העצמאות בדצמבר 1947  הוגברה קליטת הנשק והאמל"ח מרכש בחו"ל, מרכש מקומי ומייצור של התע"ש. המחסור בתחמושת וקשיים בוויסותה ליחידות וליישובים העיקו על המח"ש בכל תקופת פעילותה. כדי להתגבר על הקשיים, היה צורך בכוח אדם בעל מוטיבציה, מסור, נאמן ושומר סוד לצד צורך באנשים בעלי ידע מקצועי-טכני שהחלו להגיע למח"ש בעיקר מבין יוצאי הצבא הבריטי. מגויסים אלה החלו לבנות את המערך הטכני-חימושי תוך שימוש בניסיון הרב והיקר שהצטבר בידיהם במהלך שירותם ביחידות החימוש הבריטיות.

הנשק החדש שהגיע בראשית אפריל 1948 מצ'כוסלובקיה , חייב טיפול ברמה אחרת, ולכן היה זה אך טבעי שיונחו יסודות הפעולה החשובים לחיל החימוש, כפי שהם מוכרים עד היום: חיל טכני מקצועי העוסק באחזקה, בבחינה ובטיפוח כוח אדם מקצועי. לאחר צאת הבריטים את הארץ והכרזת העצמאות החלו חילות החימוש לבנות עצמם: הנדסת-חימוש הפך ל"חיל טכנאים" ולאחר מכן ל'חיל החימוש,' "שירות חימוש" שבשנת 1952 התאחד עם "חיל טכנאים," הפך להיות חיל החימוש בפיקודו של קצין החימוש הראשי (קחש"ר) הראשון אל"ם מנס פרת (פרסקי.)

התרחבות והתארגנות - התפתחות בסיסי אחסנת התחמושת

עם עזיבת הבריטים את ישראל, יצא ארגון "ההגנה" מהמחתרת, ובשנת 1949 עברה התחמושת שהוטמנה עד כה בסליקים לאחסנה בבסיסים בריטים: סנט-ג'ין ששימש בעיקרו שדה תעופה צבאי לאחסנת תחמושת; בקורדני אוחסנו נשק, תחמושת ורכב; מחנה אדמרליטי במפרץ חיפה היה בסיס תחמושת; לסרפנד (צריפין) הועברו נשק, רכב רך ורכב שריון; המחנה בוואדי סרר יועד לבתי מלאכה לתיקון ואחר כך לשיקום אמל"ח; וסליק גדול של תחמושת שנמצא בלב שכונת בורוכוב בגבעתיים, הפך למחסן אמל"ח גדול בפרדס שגודלו 120 דונם.

במהרה נבנו בבסיס בגבעתיים חמישה בונקרים בני 160 מ"ר עם פתחי אוורור ודלתות הזזה, ונחצבה מערה עמוקה שדופנה בבטון, ומעלית מיוחדת הוליכה אליה. בסיס זה הפך לימים לבסיס אחסנה שנקרא בסיס "הגבעה." הוא שימש לאחסנת נק"ל, תחמושת כבדה וקלה. מפקד הבסיס בשנת 1949 היה סא"ל זאב קרמון ז"ל. מחסן עם תחמושת ציוד מוחזר שהכיל 200 פצצות 81 מ"מ נפיץ התפוצץ, אך איש לא נפגע. בשנת 1950 הופרדה התחמושת מהנשק, ובאותה שנה הקימו את בסיס ואדי סרר שהפך לימים למרת"ח "נחל שורק." בבסיס הוקם גם מכון לטיפול בתחמושת לניקויה ושימורה. לאחר מבצע "קדש" הועברה תחמושת שלל ותחמושת "כושר נמוך" לאחסנה לטיפול, לניקוי ולשיקום. בחודש מאי 1950 ניתן צו הקמה ליחידות ולבסיסי חימוש בכפיפות לקחש"ר. בה"ח/בסיס חימוש 644 שכלל את בסיסי הצפון – סנט-ג'ין, קורדני, אדמרליטי ועתלית, תחת פיקודו של סא"ל לואיס קרמר, ובה"ח/בסיס חימוש 645 שכלל את בסיס הגבעה, ואדי סרר (נחל שורק,) תחת פיקודו של סא"ל צוואנג ז"ל. צה"ל גדל ועימו היה צורך בתוספת שטחי אחסנה לתחמושת. לשם כך נבחר במרכז הארץ שטח ליד הכפר הערבי "מרר" במתחם שבו שכן בעבר בסיס של צבא אנדרס הפולני. לאחר בדיקות נמצא כי ניתן לבנות במדרונות הגבעות מחסני תחמושת, ובשנת 1955 , לאחר כשלוש שנות עבודה, הוקם בסיס מרר – בסיס מודרני ראשון של צה"ל לאחסנת תחמושת.

מחסני הבסיס נבנו לפי תכנון שלפיו נשמר העיקרון שמשאית תוכל לחנות ליד פתח המחסן, ואפשר יהיה להעמיס ארגזי תחמושת ולפורקם בקלות יחסית. המחסנים נבנו תוך שמירה על מרחקי הבטיחות שהיו קיימים בהוראות חיל החימוש. הפיתוח העירוני באזור והבינוי החלו להתקרב לבסיס "הגבעה." לכן בשנת 1955 הועברו צריפים משטח "הגבעה" לבסיס "מרר," ומפקדת המרחב הוצמדה ל"מרר" בפיקודו של סא"ל יוסף צוואנג ז"ל.

במקביל להקמת בסיס "מרר" נקבע שיש להקים בסיס בדרום הארץ. קחש"ר הציע למקם את הבסיס דרומית לבאר־שבע. הנימוק להצעה זאת היה כי העיר באר־שבע הייתה אז עדיין עיירה שהמשך אכלוסה קפא. קחש"ר העריך כי בעתיד הלא רחוק תתרחב העיר, ובמוקדם או מאוחר יפגעו תוכניות הבנייה של העיר ביכולת ההתרחבות של בסיס התחמושת. לבסוף הוחלט על הקמת הבסיס ממערב לבאר־שבע. בשנת 1956 הוקם בסיס באר־שבע תחת בה"ח 645 שבו נבנו מחסנים בסטנדרטים על פי מודל מחנה "מרר." לאחר מלחמת "קדש" ובהתאם לתוכניות האופרטיביות, גבר הצורך לאחסן תחמושת בדרום הארץ. בתקופתו של אלוף משה גורן, ראש אג"א בשנים 1963-1960 , הוחלט על הקמת בסיס מצפה רמון תחת בה"ח .645 בבסיס מצפה רמון נבנו ארבעה מחסנים מדגם מודרני.  בשנת 1964 , כאשר הוחלט על הרחבת בסיס באר־שבע, נמצא כי תחזיתו של קחש"ר אכן התאמתה. העיר באר־שבע התפתחה, והיכולת להרחיב את הבסיס צומצמה. בתקופה זו פעלו שני מרחבים – בצפון תחת פיקודו של סא"ל לואיס קרמר, ובמרכז תחת פיקודו של סא"ל יוסף צוואנג ז"ל שכלל גם את בסיסי הדרום.

בשנת 1964 הוחלט על הפרדת בסיס באר־שבע ומצפה רמון מבה"ח 645 ועל הקמת בה"ח 64שאת הפיקוד עליו קיבל סא"ל צבי אייל.