אבישר עוזיאל ז"ל

עוזיאל, בן אליהו ובתיה, נולד ביום ח' בתשרי תשי"ז (13.9.1956) במושב רמת צבי שבעמק יזרעאל, שם עבדו הוריו כעובדי חוץ. את שנות חייו הראשונות בילה אפוא בחיק הטבע ולמד לאהוב את החי והצומח.  כשהיה עוזי בן שלוש, העתיקו הוריו את מגוריהם לרמת גן והצטרפו שם למשפחה המסועפת שראשיתה בחברון, בשנת 1854. קשרי אהבה עמוקים קשרו את עוזי עם סבו דוד. הסב נהג לספר לו, כיצד עודד צעירים יהודים וסייע בידם לעלות מעירק לארץ ישראל בדרכי מחתרת רבות-סכנות. פטירת סבו, בהיות עוזי בן עשר, היתה לו אבידה קשה. עוזי חונך בגן ילדים דתי ועבר ללמוד בבית הספר היסודי 'פרדס' שברמת גן. בגיל צעיר התגלתה נטייתו לעבודת כפיים. הוא למד וסיים בהצלחה את לימודיו בבית הספר המקצועי 'מקס פיין' שבתל אביב, במגמה של מכונאות רכב. עוזי היה חניך מסור בתנועת 'השומר הצעיר'. יחד עם חבריו רקם את החלום של הצטרפות לגרעין התיישבות-אך הספיק לשהות רק פרק זמן קצר בקיבוץ רבדים. בסוף ספטמבר 1974 גויס עוזי לצה"ל והוצב לחיל החימוש. לאחר השתלמות מקצועית ולאחר שהועלה לדרגת סמל הוצב עוזי לעמדה אחראית במתקן אימונים של חיל השריון ודאג לתקינות פעולתם של הנגמ"שים. ואמנם, הנגמ"שים היו אהבתו הגדולה בעת השירות הצבאי. הוא רכש לו ידידים רבים בקרב חבריו לשירות, והללו הרבו לבקרו גם בביתו. לעוזי כבר ציפתה תעודת השחרור מן הצבא, ובה מתנוסס הציון: "חייל ממושמע ואחראי ובקי במקצועו". אך התעודה לא הגיעה לידיו - ימים ספורים לפני מועד השחרור נפל בעת מילוי תפקידו. היה זה ביום כ"ה באב תשל"ז (9.8.1977). הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי שבקרית שאול. השאיר אחריו הורים ושני אחים, צעירים ממנו. אחת מידידותיו כתבה אחרי מותו של עוזי: "יש בך עוצמה של שתיקה, שנושאת בתוכה התבוננות עמוקה דרך עיניך הגדולות והשחורות, שתמיד בהן לחלוחית, משהו בגבול הדק שבין צחוק ודמע, רגישות ואהבה" אהבה - תכונה זו של עוזי העלה על נס גם מפקדו בדברי ההספד שלו. "עוזי אהב את חבריו וסייע להם ככל שידו השיגה". והוסיף המפקד: "ידעתי שאין משימה שארצה להטיל עליו, והוא לא יקבלה; גם ידעתי, כי המשימה תבוצע במלואה".