[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

הנופלים

מוררי ולדימיר ז"ל

@alt@

גיל
בן 20 במותו

מלחמה:
בשגרה

מקום הנפילה:
צומת מגידו

תאריך עברי:
כה בסיוון תשסב

תאריך לועזי:
05/06/2002

אני אמו של מוררי ולדימיר, אשר נהרג ב-5 ליוני 2002, בפיגוע מחבלים בצומת מגידו, בדרכו לבסיס בו הוא שירת. וובה לא זכה ליום הולדתו ה-20 שהיה צריך לחול כעבור חמשה שבועות.
אנו עלינו לישראל ממולדביה. מהיותו בן שלוש, בני ולדימיר נשאר ללא אב. הוא ידע מהי ילדות קשה, הוא לא ידע חיבת אב. אנו חיינו במולדביה, והיה לנו קשה מאוד. מגיל עשר ולדימיר נהיה בעל בית אמיתי. התחלנו לבנות בית, וולודיה חלם משחר ילדותו על בית משלו. כסף לבניית בית לא היה, נאלצנו לעשות הכל במו ידינו. וובה שלנו היה ילד מאוד חרוץ, לבדו היה פורק משאיות חומרי בנייה. הוא נהג לומר לי שאם הוא לא יעזור אז מי יעשה את זה?
כאשר מלאו לו 15 שנה, הוא דיבר איתי ברצינות רבה על עלייה לישראל. הוא היה עוד ילד, אך בעל שיקול דעת של אדם בוגר. בהקשיבו תמיד לסיפורי סבתו על מותם הטראגי של הוריה בזמן מלחמת העולם השנייה, על כך שסבתו היתה בגטו, הוא אמר שביתנו הוא מדינת ישראל. ואז החלטנו לעלות לישראל.
ביומו השני בישראל וובה התחיל לעבוד בעבודות בניין קשות, כדי לעזור למשפחה. אחרי זמן מה הוא החל ללמוד בבית ספר. לאחר שנה של לימודים, הוא אמר שהוא צריך ללכת לעבוד כדי לפרנס את המשפחה. אני, ככל אם, ביקשתי אותו, התחננתי בפניו, שימשיך ללמוד, אך הוא לא רצה לשמוע, מפני שהוא ראה כחובתו לעבוד ולעזור לי לשלם את שכירות הדירה ולפרנס את המשפחה. הוא רצה ללמוד בהמשך חייו, הוא מאוד אהב ללמוד. כל שקל שוובה הרוויח בעבודתו הוא נתן למשפחה.
יום אחד כשחזר הביתה הוא אמר שהמצב בארץ מאוד קשה והוא צריך לתת את חובתו האישית והמוסרית למולדתנו. הוא פנה מרצונו ללשכת הגיוס, חזר הביתה עם חיוך על פניו, ואמר שבעוד חודש הוא יהפוך לחייל. נותר חודש עד הגיוס...
ביקשתי ממנו שינוח מפני שידעתי שכשתתחיל הטירונות יהיה לו קשה מאוד, ולא יהיה לו זמן לנוח. למרות הכל הוא המשיך לעבוד כדי לעזור לפרנס את המשפחה. בצבא הוא אמר שיתנו לו כל עבודה בתנאי שמדי פעם תהיה לו אפשרות לעזור לאמו. מפקדו אמר שהחייל הטוב ביותר נשלח לבסיס ולכן לא יסרב לו. הוא חזר הביתה ואמר שהכל יהיה אצלנו בסדר ועכשיו נחיה טוב יותר. כעבור חודש הוא סיים קורס מחשבים, הוא חזר הביתה ומהדלת הראה את התעודה ואמר שבעתיד הוא רוצה ללמוד. הוא תמיד היה מלא חיים ובעל רצון אדיר ללמוד.
אנחנו מתגוררים עכשיו בבית שכור. הוא אמר לי פעם, שחלומו הוא שהבית יהיה שלנו. על תקרת חדרו הוא כתב את שמו. כאשר אני מביטה למעלה על התקרה אני רואה את הכתובת, אני נזכרת בדבריו, ברצונותיו, ולבי נקרע.
הוא היה חבר ורע טוב מאוד לחבריו, תמיד היה מוכן לעזור לכל אחד שנזקק לעזרתו. נשמתו הטובה וליבו החביב העידו על אנושיותו.
והנה הגיע "היום השחור". ביום הזה הוא חדל מלחיות, ביום זה נהרג בני - "הנסיך הקטן" שלי. ועכשיו אני מבקרת בבית הקברות ומבקשת ממנו שיאמר לי לפחות מילה אחת אך הוא שותק. למרות הכל, בנשמתי הוא בכל זאת קיים ותמיד יישאר, תמיד הוא יהיה איתי בחיוכו הגדול על פניו היפות, בני החביב והמסור.


חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

(מוצג לפי התאריך העברי)
מושל אליעזר ז

כניסת חברים

חברים online