[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

אל''מ במילואים הרי אבירם

@alt@

עסקת הרכש החשאית .
אי שם בתחילת 1964 נסגרה עסקת רכש בין ישראל לגרמניה , לפיה מכרה גרמניה לישראל 60 טנקי "פטון" אמריקניים מדגם אם-48 אי-1. האמריקאים התנו את מכירת הטנקים לישראל רק דרך צבא גרמניה , בשל מדיניות האמברגו שבה נקטו מאז מלחמת העצמאות . התנאי לעסקה וליציאת משלחת לגרמניה היה השמירה המוחלטת על חשאיות .

ההשתלמות בצבא הגרמני ב-1964.
בסתיו 1964 יצאה משלחת גדולה למונסטר לאגר שבגרמניה, כדי ללמוד את טנק הפטון  האמריקאי , לו קראנו בארץ ה"מגח". המשלחת כללה קבוצת קצינים מחיל השריון וקבוצה של קצינים ונגדים מחיל החימוש . באותו זמן הייתי מפקד ענף הרכב בבה"ד 20 , בדרגת רס"נ . מוניתי למפקד קבוצת החימוש במשלחת, שהיו בה בעלי מקצוע המיועדים לסדנה הגייסית , לגדוד המגח הראשון ,למקחש"ר ולהדרכה בבה"ד 20 . היו דרושים גם שני קצינים צעירים כמועמדים לתפקידים : האחד כמפקד קורס מכונאי מגח והשני כקצין החימוש של גדוד המגח .
למטרה זו בחרתי בשני צוערים מקורס קציני החימוש, שעמד לקראת סיום , אותם שלפנו מהקורס שבועיים לפני סיומו. אלה היו , אם אינני טועה , : גד בירן ואבישי עצמון . למשלחת כולה סופחו 4 קצינים דוברי גרמנית לשמש כמתורגמנים . שנים לקבוצת השריון ושנים לקבוצת החימוש . המתורגמנים של האחרונה היו רס"נ שמוליק "הגינגי" ורס"נ יעקב לצרוס ( לוצי ) . המתורגמנים של השריון היו רס"נ דן נעמן ורס"נ נתן אופנר .
על כולנו היה להחליף את שמותינו לעבריים . אני החלפתי מאברהמוב לאבירם. על שמי הפרטי לא ויתרתי. טענתי שפירושו "הר שלי " , וזה עבד ! לצרוס הפך ללהט, ואופנר לאריאב .
בין בעלי המקצוע שנשלחו מהסדנא הגייסית , היו שלושה חיילים דתיים . במטכ"ל יעצו לי להחליף אותם, כי הצבא הגרמני לא היה ערוך לספק אוכל כשר . הסברתי זאת לחברה , אך הם מאוד רצו לנסוע והבטיחו שיסתדרו עם אכילת פירות וירקות ושימורים (כשרים) , אשר יקנו בסופי השבוע בעיר הקרובה . שוכנעתי וזה הוכיח את עצמו בהמשך .
בתקופת ההכנות לנסיעה ביקשתי לראות את תכנית ההשתלמות . כשקיבלתי אותה , ראיתי שהיא לא מתאימה לנו , כי הייתה מיועדת לאחזקת הטנק בדרג "א" בלבד (כי מקום ההשתלמות המיועד היה ביה"ס לשריון) , ולא בדרג "ב" , שהייתה צריכה להתבצע בבית הספר לחימוש . הסברתי זאת במקחש"ר ובמטכ"ל , אך לאחר בירור עם הגרמנים נאמר
לי שבגלל החשאיות , הגרמנים לא מוכנים לקלוט שתי קבוצות בשני בסיסים נפרדים .
מאחר וצוות השריון היה אמור ללמוד בבית הספר לשריון , צורפנו גם אנו , חיילי החימוש לשם . הוצע לי לנסוע לגרמניה לפני צאת המשלחת ולנסות להתאים את תכנית ההשתלמות לצרכינו,עד כמה שאפשר . קבלתי את ההצעה ונסעתי . התיישבתי במשלחת משה"ב , שהייתה בבון, ומשם ניהלתי מו"מ עם הגרמנים , באמצעות אנשי המשלחת . בסופו של דבר הצלחתי להוסיף כמה פרקים ולשפר , במידת מה , את המצב .
בבון פגשתי את סא"ל גונן (גורודיש) . הוא היה בזמן שבין סיום פרק לימודים באנגליה לקבלת תפקיד בארץ , ובינתיים מונה לשמש כממונה על המשלחת מטעם המטכ"ל .
במשך שבוע , עד להגעת המשלחת מהארץ , בילינו יחד בשיחות , ארוחות וסרטים .
אחרי שהשלמתי את שדרוג תכנית ההשתלמות , חזרתי לפריז , כדי לקבל את המשלחת .



בארץ , לפני צאתי לדרך , קבלתי תדריך ביטחוני , לפיו היה צריך לפזר את המשלחת לקבוצות קטנות ולא לבלוט בשטח (ברחוב ובאמצעי התחבורה) . כשדרשתי בשגרירות בפריז לארגן לנו מושבים במספר קרונות רכבת נפרדים , הם צחקו וקנו את כל הכרטיסים בקרון אחד ! דבר מצחיק אחר הוא שלמרות ההוראות הביטחוניות על אי התבלטות , כולנו נשלחנו לקבל בגדים אזרחיים ב"או. בה. גה." (חנות ידועה לבגדי גברים ), ולכולנו סופק מעיל גשם אחיד , כך שבלטנו בשטח ממילא .
קבלתי את המשלחת בשדה התעופה בפריז , משם נסענו למלון. אחרי התארגנות של יומיים, המשכנו לגרמניה ברכבת . מהמלון לתחנת הרכבת , בכל זאת התפצלנו לקבוצות
קטנות ונסענו באמצעי תחבורה שונים .
ההשתלמות החלה בנובמבר . היה קר . בבסיס הצבאי (ביה"ס לשריון) קבלנו בגדי עבודה ומגפים , אך היה עלינו להחליף בגדים כמה פעמים ביום , כי לחדר האוכל אסור היה להיכנס בבגדי עבודה . אחרי ארוחת הבוקר רצנו מהר להחליף לבגדי עבודה , כולל מגפים (שלא היינו רגילים אליהם. הנעילה והחליצה היו קשים עלינו ) .לארוחת צהרים –
בגדים אזרחיים , ולהמשך הלימודים – שוב בגדי עבודה, ולארוחת הערב שוב-אזרחי ! לחצנו ושכנענו את המארחים לוותר קצת ובסוף קבלנו אישור להופיע לארוחת הבוקר בבגדי עבודה ! לנו ממילא היה חדר אוכל נפרד , כך שזה לא הפריע הרבה לסדר הגרמני .
לגרמנים היו מנהגים מאוד משונים בעינינו . לכל מקום ציבורי, שחייל או קצין היה נכנס ,
היה עליו לקוד קידה ולרקוע בעקבים , כשפניו אל הקהל שבאולם . הם עשו זאת גם בצאתם מהמקום . הדבר נראה לנו ממש מיותר במיוחד שנעשה באולמי הטלוויזיה .
היו שני אולמות כאלה , האחד ל"רשת א " והשני ל"רשת ב " . הטלוויזיות היו מכוונות בהתאם ואיש לא שיחק בהן . האולמות הנ"ל לא היו גדולים .דלת הכניסה והיציאה הייתה
בקצה האחורי של האולם , רחוק ממכשיר הטלוויזיה ובסמוך לשורה האחרונה של הצופים. על הדלת היה וילון שחור כדי למנוע כניסת אור מבחוץ . גם בזמן השידור , כשהאולם היה חשוך , הנכנסים והיוצאים עשו זאת בשקט וב"טקסיות" (קידה ורקיעת העקבים) , כשפניהם אל גב היושבים , שממילא לא שמו לב אליהם !
מנהג אחר , שדווקא מצא חן ואומץ על ידי ועל ידי אנשי השריון , היה שבנסיעת טנק בשטח המחנה , תמיד צעד חייל כ-10 מטר לפני הטנק , כדי להבטיח נסיעה איטית ובטוחה,
ולכוון את התנועה . מאוד התרשמנו גם מהסדר והניקיון ששררו בבסיס .

ליד בית הספר לשריון היה בסיס נוסף , של גדוד שריון , ששימש לאמונים משותפים .
מפקד הגדוד היה סא"ל, בלי יד אחת ועם עין אחת מזכוכית - "מזכרת" מהחזית הרוסית במלחמת העולם השנייה . כשהוא התהלך רגלי בבסים , כל מי שעבר בסביבה היה מפסיק את עיסוקיו , רץ לעבר המפקד , מתייצב ומדווח : מי הוא , מה עיסוקו , מהיכן בא ולאן הולך, ולאיזה מטרה ! סיבוב קטן בבסיס , שהמפקד היה עושה לעיתים קרובות , היה מספק לו אינפורמציה טובה על הנעשה !





הסא"ל הרצה לנו על התקפת גדוד שריון על כפר אויב , וזאת מניסיונו האישי . רס"ן אבן שאל בגמר ההרצאה " איך הסא"ל היה משתמש במקרה כזה בארטילריה ואווירייה ? " . השאלה לא כל כך נראתה לגרמני והוא ענה באי שביעות רצון מופגנת –" אלס צוזמן !" ( כולם ביחד ! ) . רס"נ גקי אבן, שהיה מפקד המשלחת כולה , נהג להפגין גאווה ועליונות בנוכחות המארחים והם מצידם התייחסו אלינו בכבוד ובנימוס .
במשך כל שהותנו בבסיס , איש , מלבד קומץ שותפי סוד , לא ידע מהיכן אנו . לשאלותיו של הספר , ושל אחרים בדבר זהותנו , היינו עונים תמיד בצורה עקיפה , כגון : באנו מרחוק, מעבר לים וכד . היה לי הרושם שהגרמנים חלשים בזיהוי שפות . בינינו דיברנו עברית והם היו זורקים ניחושים , כגון ספרדית , פורטוגזית ועוד ...
בעבודה המעשית בסדנא החברה שלנו גילו ידע רב . מאחר והמדריכים לא סיפקו ידע
וניסיון מספקים, מעבר ל"דרג א" , אנו השלמנו את החסר באמצאות ה- TMוהתושייה . המדריכים המקומיים נהנו ולמדו משהו מאתנו גם כן .
בסופי שבוע המארחים דאגו לנו לטיולים . בקרנו בהרבה ערים סמוכות : המבורג , הנובר, בראונשוויג ועוד . בקרנו גם במחנה הריכוז " ברגן בלזן ". היה זה אירוע מרגש .למעשה, היינו המשלחת הישראלית הצבאית הראשונה שבקרה במקום . הוסבר לנו שכל צוערי הקצונה שלהם מבקרים שם, כחלק מתכנית הלימודים .
הסרן שהיה צמוד אלינו בסיורים היה סרן שאדה . אנחנו קראנו לו סרן שדה .
לרשותנו הועמד רכב שכור מסוג חיפושית . פעם נסעתי בו בתוך הבסיס , כנראה קצת מעל המהירות המותרת ורס"ר הבסיס עצר אותי ליד שער היציאה והתחיל להטיף לי מוסר בגרמנית ! הבנתי את התוכן , אך לא עניתי ורק הצגתי בפניו את התעודה שבה היה רשום "אוטסלאנדישר בזוכר " ( מבקר חו"ל ) . הרס"ר התנצל ואפשר לי להמשיך . ברכב הזה
נהגנו "להבריח" למשלחת בבון , כלי עבודה ספציפיים וחלקי חילוף קריטיים , שסופקו לנו בהסתר ע"י המדריכים המקומיים . פריטים אלה הועברו לארץ והיו מועילים מאוד עם הגעת הטנקים .


במסיבה שהייתה בסיום הקורס נשברה הסודיות . הוצג שם סרט צבאי ישראלי, שבו מככב השריונר האגדי- בר כוכבא (בריל), ובו נותן את הפקודה "נוע, נוע , סוף !"

חזרנו לארץ (אחרי טיול נחמד באירופה ), כדי להמשיך במלאכה . קליטת הטנק הייתה מוצלחת . הטנק עצמו עבר שיפורים רבים במש"א , ולקח חלק נכבד ב"מלחמת ששת הימים" , מלחמה בה לקחו חלק פעיל גם רבים מאנשי המשלחת, ואחדים מהם מצאו בה , לצערנו , את מותם .

ההשתלמות בצבא הגרמני הייתה לא רק חשובה ומועילה , אלא גם חוויה מיוחדת במינה ובלתי נשכחת .


 

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

(מוצג לפי התאריך העברי)
וינשטיין עמיקם ז

כניסת חברים

חברים online