[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

אל"מ קובי כהנוביץ

@alt@

מאמר שפורסם בביטאון חיל השריון

לקריאת המאמר בפורמט PDF 

בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים מצאתי את עצמי בסדנה החטיבתית בחטיבת הראל, במינוי חירום )הייתי סרן באותה תקופה במרכז שיקוםואחזקה בתל השומר(. הגעתי לחטיבה 10 הראל ומוניתי למפקד פלגה לתיקון טנקים, כלי רכב ושאר הציוד הצבאי. מיד כשהגעתי, למחנה המאולתר ליד שער ירושלים בצריפין, שמתי את חפציי באוהלי הסיירים הקטן ועסקתי בארגון האנשים והציודלא קל לעזוב בבית אישה וילדה קטנה שנולדה רק לפני חודשים מספר ולצאת לקשה מכול, למלחמהעצי האקליפטוס הגבוהים הצלו על המאהל והגנו מעט מקרני השמש היוקדת. הדאגות על מה שעומד לקרות כרסמו בלב. או, איך שההמתנה יכולה להכניס אי שקט. ההרגשה הייתה 'נו שכבר יקרה משהו ונגמור עם זה, אנחנו מוכנים לכל דבר.' האזנתי לחדשות כמו כולם וחשתי שמשהו עומד להתרחש, זה כאילו עמד באוויר. בהמשך העברנו את הסדנה ומיקמנו אותה ליד מחנה בית נבאללה. הרהרתי איך בכלל הגעתי לכאן. נזכרתי איך אחרי הטירונות ישבתי בדחילו ורחימו לפני דלת משרדו של הקצין המראיין וחיכיתי "על קוצים" לתורי. לכאורה דלת רגילה ואפורה בלי ייחוד כלשהו, אבל מאחוריה הסתתר משהו גדול גדול, משהו שיקבע את המשך חיי, את עתידי. חבריי שגמרו ביחד אתי את התקופה המפרכת של הטירונות המתינו כמוני בדריכות. משה כוסס את ציפורניו כדרכו בעת מתח. עמוס ישב מכונס בתוך עצמו מנותק מהעולם. והאחרים העסיקו את עצמם בקריאה, בשיחות נפש ובפעילויות שונות. מדי פעם נשמעה בדיחה שעוררה צחוק מאולץ. כולנו הסתכלנו על הדלת ועל זוג העציצים הירוקים הגדולים שעמדו אדישים משני צדדיה, כנראה רגילים כבר למחזות כאלה לידםהדלת נפתחה ויוסי חברי הטוב יצא ממנה. הבעת שמחה הייתה על פניו וקריאת גיל התפרצה מגרונו, "יש! אני הולך לחיל הקשר..."שיהיה בהצלחה," קמתי לעברו, חיבקתי אותו ושמחתי שהנה הוא קיבל את מה שרצה. לרגע קל שכחתי את המתח שבו הייתי. "הלוואי שגם אני אצא משם צוהל כמוהו," חשבתי."יעקב!!!" נשמע קולה של החיילת החיננית עם הקוקו בשערה. אני רגיל לשם קובי אבל הבנתי שהכוונה אליי. קמתי ברעד קל ברגלי ונכנסתי לחדר. "שב בבקשה," בקע קולו הסמכותי העמוק של הקצין שישב מאחורי השולחן. אנשי החימוש לא הפסיקו את עבודתם כדי להחזיר את הטנקים הפגועים לכוחותינו. כמו כולם גם אנשי החימוש לחמו על חייהם במלחמה. לאחריה, כשכולם הולכים לנוח הם ממשיכים לעבוד ולתקן את הטנקים, ואת התהילה

מקבלים אלה שנקראים לוחמים, ולאנשי החימוש קוראים תומכי לחימה. "אתה מיועד לקורס טכני של טנקים." "אבל אני רוצה ללכת עם חברי ליחידה קרבית." "אנחנו צריכים אנשים כמוך לחיזוק המערך הטכני ואתה נמצאת מתאים לכך. ליחידות הקרביות אפשר לשבץ כול אחד. כאן זה צבא ולא תכנית כבקשתך, יש פקודות וזהו זה, אתה הולך לחיל החימוש. נקווה שלא תהיינה מלחמות אבל אם כן, אל תדאג, אתה כבר תהייה בשדה הקרב." אמר לי הקצין המשופם וחמור הסבר בלי שנתן דעתו לאכזבתי. שימשתי לאחר קורס הקצינים כמפקד קורסי מכונאי הטנקים בצה"ל וראיינתי חיילים. תמיד זכרתי ראיון זה, הבנתי היטב את תחושותיהם ונתתי להם את כל האמפטיה. התעוררתי ממחשבותיי כשבא לקראתי יוסי, חברי הטוב מהטירונות. "היי מה אתה עושה פה..." שאלתי"ואם אגיד לך שאני ממתין פה לאוטובוס תאמין לי?" ענה לי ברוח הטובה שלו, כשהוא מגרד את פדחתו

שהתדלדלה, ובמקום רעמת השיער המפורסמת שלו בצבצה קרחת מכובדת. "אני הקָשר האישי שלךהמפקד. אם יקרה משהו, נעבור את זה יחד לטוב או לרע, ואני מקווה שלטוב." שמחתי על הצטרפותו אליי. תמיד צריך אנשים שאפשר לסמוך עליהם לידך. לא הספקתי לענות לו והנה אזעקה וקריאת "סדין אדום!!!" הסיסמה לתחילה המלחמה שעלתה ממקלטי הרדיו ופילחה את האוויר קטעה באחת את השקט המדומה. הנה זה מתחיל. הלב פעם במהירות. מה לעשות? צריך להתכונן לנסיעה, לארגן את האנשים, בלי פאניקה, צריך לפעול בקור רוח -התרוצצו המחשבות בראשי.

המכונה המשומנת החלה לפעול. כל אחד ידע את תפקידו על פי ההכנות והתרגולים שעשינו למצבים השונים שחזינו. השתתפתי בתדריך קצר של מפקד סדנת חטיבת הראל, וגנר וסגנו גרינברג לכול המפקדים. מיד לאחר מכן אספתי את אנשיי וכשתדרכתי אותם, ראיתי את המתיחות בפניהם.

"אנחנו יוצאים למלחמה... התפקיד שלנו לתקן את הטנקים, כלי הרכב וכול הציוד שיתקלקל. נתחבר לגדוד שעולה על הר 'שיך עבדול עזיז' ליד ירושלים... תדרכתי את האנשים שבהו בי"נעשה כל מאמץ לשמור על עצמנו ולמלא את הנדרש מאתנו על הצד הטוב ביותר. עם ישראל

סומך עלינו, אני מכיר אתכם וסומך עליכם, בכוחות משותפים ננצח. שִמרו על עצמכם ועִזרו האחד לשניעלינו לחזור כולנו, אבל כולנו!!! הביתה בשלום." סיימתי. "היי מושקו," קראתי לעברו של עמיתי מפקד הפלגה השנייה. תפקידו היה להתחבר עם אנשיו לגדוד שעלה על גבעת הרדאר ליד מעלה החמישהלחצנו ידיים ובהתרגשות איחלנו הצלחה זה לזה. נכנסתי לזחל"ם הטכני עם המנוף הגדול, זה עם הזחלים מאחור והגלגלים מלפנים, יצאתי לדרך ובעקבותיי כלי הרכב העמוסים לעייפה בבעלי מקצוע וחלקי חילוף. לפתע בלי אזהרה מוקדמת, החרידו את השמיים קולות המטוסים שחלפו במהירות והשקט חזר. מזל, אלה המטוסים שלנו. איזה מלחמה ואיזה בטיח, שָקֵט כל כך, השדות הירוקים משני צדי הכביש, הכול נראה פסטורלי. 'זה כנראה השקט שלפני הסערה,' חשבתי לעצמי. ראיתי איך הציפורים על העצים התעופפו בבהלה כאילו חוזות את העתיד לקרות. הגענו לשער הגיא. "באב אל ואד, לנצח זכור נא את שמותנו..." התנגן באוזני הלהיט של מלחמת העצמאות, שאותו שמעתי פעמים

כה רבות בילדותי בעת המלחמה ההיא. התפוצצות ושריקה חדה הקפיאו את הדם בעורקיי, מה זה?!! ואחריה עוד שריקה, ועוד אחת. רסיסים מהמבנה שבכניסה ל'באב אל ואד' נפלו על ראשי. אבק קל החל להתאבך. יורים עלינו, תפסתי פתאום. מי זה לעזאזל? מה עשינו להם שככה יורים עלינו? הרי יש לי אישה וילדה בבית. אני כל כך צעיר, למה רוצים כבר להרוג אותי? זאת מלחמה, קיבלתי מכה על התודעה. קמתי ויריתי בעוזי שלי לכיוון העצים. לאן? לא רואים כלום. עצים זה כול מה שישלא ידעתי עד אז שעצי אורן יכולים ככה להפחידאוי כמה חבל שלא הצלחתי להשיג חצובה למקלע אפס חמש האימתני והמיותם ששכב לידי כאבן ללא הופכין. בלי חצובה הוא סתם גוש ברזל. "חסר חצובות ויש עדיפות לכוחות הלוחמים..." אמרו לי בזמן ההמתנה. ומה אנחנו? אנחנו לא במלחמה? לא צריכים להגן על עצמנוכמו שאני גבה קומה, התקפלתי וניסיתי להקטין

את עצמי מה שיותר וצעקתי לנהג בכל כוחי על מנת להתגבר על רעש המנוע ורעש היריות, "שלמה סע מהר, יורים עלינו!!!" "אני בפול גז, הוא לא סוחב יותר," ענה שלמה והזחל"ם נוסע לו באיטיות משגעת, אפילו שהחליפו לו בחיל החימוש את מנוע הבנזין לדיזל. דווקא עכשיו יש לו זמן ולא בוער לו. רק שלא ייעצר, רק זה חסר לי. הודעתי מיד למפקדה על הירי, במכשיר הרדיוסוף סוף, אחרי זמן שנראה לי כנצח, התרחקנו מקולות הירי ומסכנת המוות. נסענו עוד קצת, קמתי על רגליי והסתכלתי לאחור. הצלחתי לספור את כל חמישה עשר כלי הרכב שלי ודווח לי שאין נפגעיםאוי כמה רווח לי. לאחר המלחמה נודע לי שאלו היו חיילי קומנדו מצרים שבאו לעזרת הירדנים והציבו שם מארבכיהנתי כעבור שנים בדרגת אל"ם במטכ"ל בתפקיד רמ"ח הצטיידות האחראי על הצטיידות צה"ל. בין השאר לקחתי חלק בהחלטה וברכש רובי הצלפים של צה"ל. טוב שלא היו לאלה שירו לעברנו רובים כמו אלה שהחלטנו לרכוש... "איזה מזל שלא פגעו בנו," בירכתי את אלוהים"אם כך מתחילה המלחמה מה יהיה המשך?" חשבתי בדאגה. וההמשך הגיע ועוד איך. ניסיתי לעקוב במכשיר הקשר מה קורה והיה קשה מאוד להבין מי מנצח ומה המצב. לפנות בוקר הגענו לרגלי הר 'שייך עבדול עזיז.' הטנקים התקדמו ואנחנו אחריהם"כבשנו את היעד," נשמעה הקריאה ממכשיר הרדיו שלנו. "יש שישה טנקים פגועים, רובם עלו על מוקשים והזחלים שלהם נפרסו. עליך לחלצם ולהחזירם למלחמה בהקדם האפשרי." הזחל"ם שלי פילס את דרכו במעלה הגבעה כשהוא נושף ומתאמץ,

כאומר "אתה רואה, אני ממלחמת העולם השנייהאבל אחרי שהחליפו את המנוע ועשו בי עוד שיפוריםעוד כוחי במותניי. אפילו אם אני קצת זקן ואיטי בעיניך אל תשכח שהוסיפו למשקלי את המנוף של חיל החימוש..." טנקי השרמן שלנו, מכריי משכבר הימים, נגלו לנגד עיני. רק לפני מספר שנים הסבנו אותם במרכז השיקום והאחזקה, שבו שירתתי כמנהל קו הסבת טנקים. החלפנו להם את התותחים, את המנועים ואת שאר הקרביים והנה אני פוגש אותם כאן כמו ידידים ותיקים שצריכים שוב טיפול רפואי. אני מקווה שרק עזרה ראשונההמפגש הראשון שלי עם טנק אמִתי היה

כשהגעתי אחרי הטירונות לבסיס ההדרכה של חיל

החימוש היה ברגשות מעורבים. זו הרגשה מיוחדת

להיפגש פנים אל פנים עם המפלצת המאיימת

הזאת. ההרגשה הראשונית הייתה שזה נועד 'להרוג,'

איזה מילה נוראה. לאט לאט הסתגלתי והשד לא

נראה רע כל כך. הבנתי שהטנק נועד גם להציל

אנשים. את אנשי הצוות שבתוכו, את האדמה

שעליה הוא נלחם ואת יושביה. הוא נועד להוות

איום על האויב, שלא יעז לתקוף אותנו. ראיתי

שלמעשה יש הרבה היבטים חיוביים לטנקים כך

שאין זה רק כלי הרג, אלא הוא גם מכשיר להצלה

והישרדות. בלעדיהם לא היינו מחזיקים מעמד כאן

בארצנו. בעצם הטנקים שמאיימים הם אלו של

האויב. למדתי שבעצם זה 'בעל חיים' מתוחכם

מאוד, ואם מתפעלים אותו כהלכה - מופחת בו

רוח חיים, הוא ידידותי מאוד ונענה לרצון המפעיל.

כשהגענו לפסגת ההר, חטפתי את שוק חיי. שכב

שם קצין במדים מגוהצים, נעליים מצוחצחות, מגולח,

ממש למסדר. אבל מה? היה לו חור במצח. כדור פגע

בו בדיוק שם והוא לא נשם. מסביב צעקות של פצועים

ישראלים וירדנים. "אני פצוע קשה בואו עִזרו לי,"

נשמעה צעקה שעד היום מהדהדת באוזני. "תעל הון,"

נשמעה זעקת עזרה בערבית מכיוון אחר. כולם שווים

כשהם במצב כזה, כולם בני אדם, יהודים כערבים.

אנשי הרפואה והרופאים עברו מפצוע לפצוע ועשו

כמיטב יכולתם. לזה הזריקו, את זה חבשו, לאחר

פתחו פתח בגרונו שיוכל להמשיך לנשום. ומעל הכול

התרשמתי מקולותיהם של האנשים הנפלאים הללו

המרגיעים את הפצועים. אודה ולא אבוש לרגע הייתי

המום, אבל מיד התעשתתי והנחיתי את המפקדים

לעזוב הכול ולעזור בפינוי הנפגעים. ברי המזל פונו

באמבולנסים ואחרים בכלי רכב שונים.

לאחר שפונה אחרון הנפגעים, לקח לי מספר

שניות להתאושש מהחיזיון שלקחתי בו חלק ולחזור

לתפקיד שלשמו באתי לכאן, תיקון הטנקים וכלי

הרכב והציוד שנפגעו. החבלנים שבאו לעזרתנו שלפו

את הדוקרנים שלהם שבעזרתם דקרו בעדינות את

הקרקע כאילו אין הם רוצים להכאיב לה. המתח ניכר

בפניהם הסתכלתי על אחד מהם. הוא היה לבוש בגדי

מגן, שׂם על האדמה מזרון גומי והתקדם לאט לאט

בסבלנות אין קץ. "הופ... מצאתי..." קרא בקול מלא

התרגשות. הוא חפר סביב המציאה שלו ואכן גילה

מוקש. בשפתיים קפוצות כשזיעה ניגרת על פניו,

חיפש מלכודים שלפעמים שׂמים על המוקשים כדי

לפגוע במי שרוצה לנטרל אותם. התבוננתי מרחוק

בנשימה עצורה ובהתפעלות איך הוא פרק את הנפץ

ושלף אותו בזהירות ממקומו. הרגשת הקלה מילאה

את לבי. "הצלחתי, מצאתי את הממזר," נשמע קולו

המתרונן של החבלן. הוא נעצר קצרות ובמקום לנוח

על זרי הדפנה, המשיך בעבודתו.

המתנו עד שהוציאו את המוקשים וניגשנו

לעבודה. שמחתי מאוד שעקב לימודיי והניסיון

שרכשתי הכרתי כול מכלל, כול חלק, כול בורג וכול

אום בטנק, ויכולתי ביחד עם אנשיי לאבחן את המצב

הטכני של הטנקים הפגועים.

לאחר אבחון ה"פציעות" של כל טנק וטנק,

ארגנתי את בעלי המקצוע והתחלנו לטפל בהם.

ידענו שכל רגע חשוב להחזרת הטנקים לכשירות

טובה כדי שיוכלו לחזור ולעזור לחבריהם במלחמה.

הרי הטנקים הם בעלי חיים מתוחכמים מאוד ואם

מטפלים בהם ומתפעלים אותם כהלכה - מו פ חת

בהם רוח חיים, הם ידידותיים ונענים לרצון המפעיל,

וזו הייתה משימתנו.

אחד הטנקים, שנשרף כליל ולא היה שום סיכוי

לתקנו באמצעים שלנו, תרם בלי התנגדות חצובה

למקלע שלי. אמנם שרופה אבל מתאימה. עכשיו

כבר לא כדאי לירות בי, זה מסוכן.

מעניין איך לפעמים ההיסטוריה חוזרת על

עצמה. כעבור שנים במלחמת יום הכיפורים,

כששימשתי כמפקד בית מלאכה לייצור, בשלוחת

בית דגן של מש"א שבתל השומר, קיבלתי פנייה

לייצר בדחיפות כנות מקלע כאלה. כיוון שעברתי

זאת על בשרי, נתתי עדיפות מרבית למוצר זה

במקביל למשימת ההתקנה של משגרי טילי טאו

על ג'יפים. רס"ר מאורר, המטלורג שלנו, אלתר

יציקות תחליפיות לפלדה מ"שטהל ברונזה" ויצקנו

אותן בבית היציקה שלנו. הן עמדו מצוין במבחן

הירי. לאחר שייצרנו וצבענו אותן, הן לא גילו

לאף אחד שהחומר ממנו הן עשויות איננו פלדה.

מעניין איך לא נלמד הלקח ממלחמת ששת הימים

ולא הכינו שוב מלאי מספיק של פריט חיוני כזה.

הקרבות המשיכו לכיוון נבי סמואל. השארתי

את האנשים במקום לטיפולו של הסגן הנאמן שלי,

והמשכתי אחרי הכוחות הלוחמים. בדרך השארתי

עוד חוליות של בעלי מקצוע לטיפול בכלי רכב

שנפגעו. אט אט ירדה החשיכה. מצאתי את עצמי

עם שלושת רבעים מאנשיי בתוך שיירה ארוכה של

כוחות נוספים, בעיר היוקרתית שועפת. כולנו היינו

עייפים עד מוות, אבל דרוכים. הצבתי שמירה וחשבתי

לנמנם קצת. אבל איפה? בכול כמה דקות נשמעו

יריות. לעיתים נשמעו קולות הנפץ יותר מקרוב. היו

אלה היריות שנורו על ידי אנשי השיירה שלנו מתוך

פחד, ואחרות יותר רחוקות. השד יודע מי יורה על מי.

החרדה הייתה בשיאה. המצב לא היה ברור. בגדול

ידענו שמתקדמים, אבל מי ערב לנו שלא מכינים

התקפת־נגד עלינו? היום קל להגיד, הרי 'מלחמת

ששת הימים זו מלחמת ניצחון,' אבל שם, בתוך

השיירה בשועפת, פשוט חששנו. מרחוק שמענו

את קולות המלחמה - יריות, יריות והתפוצצויות.

רק אחר כך נודע לנו שלא רחוק מאיתנו היה הקרב

המר על גבעת התחמושת. החלו דמדומים והשחר

החל להפציע מבלי שנפגענו. השמש עלתה כרגיל,

כאילו אין מלחמה.

לא האמנתי למראה עיניי לתופעות שהתחוללו

בהמשך. כל המתח שנצבר באנשים החל לצאת

החוצה. חלק פשוט רקדו על הכביש. חלק סיפרו

בהתלהבות את קורותיהם במלחמה. וכן... היו גם

תופעות מבישות שנעשו על ידי בודדים. פתאום

היו כמה שהחלו לפרוץ לחנויות היפות שהיו לאורך

הרחוב. הכעס על מעשיהם החליף אצלי את הרגשת

החרדה. לא אתן לדבר כזה לקרות! ארגנתי מיד

שמירה על החנויות.

"קצין צעיר, חבל עליך, למה אתה מתרגז כל כך?

ככה חיילים מתנהגים במלחמה בכל מקום. אני הייתי

במלחמת העולם השנייה וגם שם התנהגו כך כוחות

הברית." פנה אלי יוסף, המבוגר מבין חיילי המילואים,

ששיבה זרקה בשערו המדובלל והתלמים העמוקים

שבפניו העידו על גילו. הוא התנדב עם המשאית שלו

שגויסה למלחמה. "אולי שם זה היה מקובל אבל לא

בצה"ל!!!" השבתי לו נחרצות.

"המפקד, אומרים שקרה שבעל חנות ירה בחייל

שנכנס לחנות שלו." פנה אלי אחד החיילים.

"זה יכול להיות." עניתי לו ובלבי חשבתי שאולי

זה ירתיע טוב יותר את החיילים המתפרעים.

סוף סוף, השיירה שהייתה תקועה בעיר החלה

לזוז. הגענו לשדה התעופה בקלנדיה, הלא היא עטרות

של היום. התמקמנו במקום והקמנו שם את הסדנה

החטיבתית. שמחתי מאוד לפגוש את סגן אלוף

גדעון עינב שהיה קצין הלוגיסטיקה של החטיבה.

שנינו מתגוררים בראשון לציון וניסינו לדלות אחד

מהשני מה נשמע בבית.

עודכנתי על ידי אנשיי במצב כול הכלים הפגועים

ונראה לי שהתיקון שלהם מתקדם יפה. כשרציתי

לחזור לאנשיי שנשארו בשטח, קיבלתי הוראה לנסוע

לכיוון יריחו. הגיעו ידיעות על כוח טנקים של הצבא

העיראקי, שמתקדם לעזרת הירדנים. שוב נוסעים

אל הבלתי נודע. הכול שקט, המדבר מסמא את עיניי

והעייפות נותנת את אותותיה. העיניים אדומות

ודומעות והרצון לישון מתגבר על הכול. עקפנו שיירות

של משאיות עם תחמושת.

לימים, בעת מלחמת לבנון הראשונה, כשהייתי

מפקד מרכז תחמושת בדרגת אל"ם ואחראי על

כל בסיסי התחמושת בצה"ל ולאספקתה לכוחות

הלוחמים, זכרתי את שיירות התחמושת האין־

סופיות האלה.

כנראה שחטפתי תנומה קלה כשהודיעו לנו לחזור,

לרגע לא זכרתי איפה אני נמצא... אין צורך בנו, חיל

האוויר כבר גמר את המלאכה ובלם את הטנקים

העיראקים. יבורכו אנשי חיל האוויר. עשינו אחורה

פנה, ונסענו מקרבת יריחו לעזרת החברים ב'שיך

עבדול עזיז.' נותרו שם רק שני טנקים. השאר תוקנו

ונסעו להמשך טיפולים ב'קלנדיה'. סגני, שנראה

עייף ומלוכלך משמן וגריז, שמח מאוד לבואי. "אתה

לא יכול לתאר לעצמך איזה אלתורים עשינו כאן,

לא האמנתי שנצליח לתקן את הטנקים וכלי הרכב

הפגועים, החבר'ה עבדו כמו משוגעים והצלחנו. אני

חושש שאת אחד משני הטנקים שנותרו לא נצליח

לתקן." בקושי הצלחתי לעצור את שטף הדיבור שלו.

"ומה יש לשני הטנקים שנותרו?" שאלתי.

"אחד מהם חטף פגיעה מלפנים ב'דיפרנציאל',

כנראה מתותח נגד טנקים, ולשני נפגע המנוע."

ניגשתי לטנק עם הפגיעה ובאמת ראיתי חור

מכוער שנפער בחזית הטנק. סיפרו לי שהוציאו את

הכדור שהיה תקוע בטנק. הצצתי פנימה בעזרת פנס

והתרשמתי שאין פגיעה בחלקים הפנימיים. ביקשתי

מאיש הצוות שהיה שם להתניע את המנוע והוא אמר

לי שהם כבר ניסו, אבל כשמניעים, השמן בורח דרך

החור. טיכסנו עצה מה לעשות, עיני נתקלו בעמוד

חשמל ישן ששכב לו על האדמה כממתין גם הוא

לעזור למאמץ המלחמתי. הבאנו משור וגרזן ו...כן,

הכנו פקק מעמוד החשמל ותקענו אותו בחור בעזרת

פטיש גדול. מילאנו שמן, וראה זה פלא הטנק נעור

לחיים לאחר שהותנע. הוא החל להתקדם למרות

'פציעתו'. אנשי צוות הטנק שהיו לידנו לא האמינו

למראה עיניהם ופשוט עמדו ומחאו כפיים. בכוחות

משותפים, הצלחנו להתגבר גם על התקלה במנוע

של הטנק השני. מלאי סיפוק אספנו את כל הציוד

ויצאנו לכיוון 'קלנדיה'. השמועה על הטנק ובו הפקק

מעמוד חשמל עשתה לה כנפיים וכולם באו לראות

את הפלא.

כעבור שנים, התמזל מזלי להשתתף בפרויקט

טנק המרכבה מיומו הראשון בעת ששימשתי

מנהל בית המלאכה לדגמים במש"א. שם יצרנו

את דגם העץ הראשון על גבי כלי רכב. בהמשך

השתתפתי בבניית הדגמים הראשונים, ובייצור

הסדרתי, כשהייתי בתפקידים בכירים במרכז זה,

כשתפקידי האחרון היה, מנהל הייצור והתפעול של

כל המפעלים במרכז. טנק המרכבה כבר ממוגן כיום

בשריון מיוחד, וכדורי טנקים כאלה כבר לא עושים

עליו רושם. בטנק המרכבה יש ממסרת שכוללת

גם את תיבת ההילוכים וגם את הדיפרנציאל והיא

ממוקמת בחלקו הקדמי של הטנק ולא מאחור.

כששימשתי כסמנכ"ל בעשות אשקלון עסקתי

בייצור הממסרות הללו.

"מכתבים, מכתבים," נשמעה קריאה ברחבי

המחנה. מיהרתי ביחד עם החיילים שבאו מכל עבר

והתקבצו ליד ה'דואר'. כול קריאת שם של חייל

שקיבל מכתב לוותה בקריאת גיל. "יש!!!" או, "זה

אני, זה אני". ומה איתי, חשבתי לעצמי. והנה סוף

סוף קראו גם בשמי. בשמחה לקחתי את המכתב

והלכתי לפינה נסתרת לקרוא אותו לעצמי. המכתב

היה מרעייתי האהובה אילנה ובתי הקטנה זהבה'לה.

איזו הרגשה של אושר מילאה את לבי. הנה יצאתי

בשלום מהמלחמה עד כה ובבית ממתינות אשתי

האוהבת ובתי הקטנה. בהתרגשות רבה כשדמעות

מציפות את עיניי שקעתי בקריאת המכתב. "...יקירי

שתחזור מהר הביתה בשלום... שלך באהבה רבה..."

חזרתי וקראתי שוב ושוב את מילות הקסם.

"הכותל בידינו..." התפשטה הידיעה המדהימה

ורבת המשמעות גם לאלה שאינם דתיים. פּ ר ץ

הרגשות היה עצום, החיילים התחבקו וצהלו. אך

השמחה לא ארכה זמן רב. חטיבתנו, 'הראל', שסיימה

בהצלחה כל כך מרובה את המלחמה בירדן נקראה

לעזרת הכוחות הלוחמים ברמת הגולן.

"כול טנק חשוב, תשלים את הטיפול בטנקים

ותביא אותם לרמת הגולן. תגיע לצומת גולני ושם

תקבל הנחיות לאן להמשיך", צוין בהוראה שקיבלתי.

נותרנו אחרונים במחנה, סיימנו לתקן את

הטנקים ויצאנו לדרך. יש לי מפות לניווט, אבל לא

לכול המקומות. כמה טוב שיוסי הקשר שלי איתי

וגם רפי רדיאן עוזרי הנאמן בזחל"ם. שלא כמונו

יוסי קורא ערבית וכך נעזרנו בשילוט הדרכים בשפה

זו וכך יודענו איפה אנחנו נמצאים. הטנקים וכול

השיירה אחרינו ואנחנו חוצים את כל מה שנקרא

לאחר מכן הגדה המערבית. הטנקים חורצים את

הכבישים שכבר הרגישו את זחליהם של אחיהם

הטנקים שעברו כאן קודם לכן. התושבים מסוגרים

בבתים. פה ושם רואים עיניים מבוהלות מציצות,

בעיקר של ילדים שהסקרנות משכה אותם יותר

מהאזהרות של הוריהם. אותות המלחמה ניכרו בכל

מקום. טנקים שרופים, כלי רכב פגועים וציוד אחר.

נעמדנו ליד אחד הטנקים והצטערנו שהוא איננו

יכול לדבר ולספר לנו מה קרה. הצלקות על השריון,

הכוויות והפיח סיפרו לנו את הסיפור במקומו, "כן

ניצחנו, אבל מה המחיר?"

ההרגשה די מוזרה לנסוע כך בראש שיירה

כשהטנקים בעקבותינו ונותנים לנו את הביטחון

שאף אחד לא יתפתה לירות עלינו. אבל בכל אופן יש

חשש בלב שמא איזה מטורף בכל זאת יפתח באש.

ליד מגידו חצינו את הקו הירוק בהרגשת הקלה. לפנינו

נפרס עמק יזרעאל, והנה מושב בית שערים, מקום

הולדתי, הרגשתי הרגשת בית, זה העמק שלי, מחוזות

נוף ילדותי. נשמתי עמוקות את אוויר העמק האהוב

והרגשתי שוב בבית. כל כך רציתי לבוא אל ההורים

ואל דורית ואברהם אחי ואחותי הקטנים שבבית

ולספר להם שאני חי בריא ונושם. אבל אין זמן, אני

לא יכול לעזוב את אנשיי. חשבתי גם על חיה אחותי

הגדולה שבקיבוץ נחל עוז ואחי יאיר שחרדתי לו

מאוד כי לא שמעתי ממנו כלום מאז פרוץ המלחמה,

וידעתי שהוא ביחידה קרבית בחטיבה המרחבית

בצפון. אחר כך נוכחתי כמה צדקתי בחששי זה... אבל

תפקיד זה תפקיד וצריך להמשיך הלאה. לרגלי גבעת

המורה ניצב בית החולים העמק בעפולה שבו נולדתי.

למרגלות הגבעה, בירת העמק, עפולה, שאליה נסענו

בימי ילדותנו כשהיינו צריכים משהו בעיר הגדולה.

ומהצד השני ממול מתנשא לו הר הכרמל המוכר כל

כך בכול הדרו כשמבנה המוחרקה, שממנו אליהו

הנביא המריא השמימה, מתנוסס בפסגה כשומר על

העמק שלי. לצדנו מתרוממים הרי מנשה הסוגרים על

כעבור שנים, התמזל מזלי להשתתף בפרויקט טנק המרכבה מיומו הראשון,

בעת ששימשתי מנהל בית

המלאכה לדגמים במש"א.

שם יצרנו את דגם העץ

הראשון על גבי כלי רכב. אין זמן לנוסטלגיות. אנחנו עוברים

את העמק ומגיעים לצומת גולני.

"תמשיך לנסוע לכיוון גונן, אל 'תתעכף' )תתעכב(,

צריכים אתכם שם במלחמה עם הסורים," שמעתי

את קולו היקי המוכר של סא"ל שכנר מפקדי משכבר

הימים, כשהייתי סמל ואיש מקצוע בנושאי טנקים,

בסדנת כורדני )סדנת "שמשון" כיום(. הוא מאוד

שמח איתי והצטער שאין לנו זמן לשבת קצת על

כוס קפה. הייתה לי ברירה? פקודה זו פקודה וצריך

להמשיך. אבל בכל אופן הייתי צריך לתת סוף סוף

קצת מנוחה, לפחות לנהגים. ישבתי עם סא"ל שכנר

שנראה יותר מבוגר ממה שזכרתי. כן, השנים נתנו

גם בו את אותותיהם. הוא הרוויח בכבוד כל קמט

וקמט בפניו. אבל רוחו, כן רוחו רוח צעירה ונמרצת.

הוא סיפר לי על הניצחונות הגדולים והיקרים. על

העבודה שהשקיעו אנשי החימוש שעבדו במסירות

נפש גם תחת אש, גם כשכולם כבר נחו. בכאב לב סיפר

על נפגעים בקרב אנשי החימוש שלא הפסיקו את

עבודתם כדי להחזיר את הטנקים ושאר הציוד לעזרת

כוחותינו. ככה זה, אנשי החימוש נלחמים במלחמה

על חייהם כמו כולם, אבל אחר כך כשכולם הולכים

לנוח - הם ממשיכים לעבוד ולתקן את הטנקים,

הרכב ושאר הציוד, אבל את התהילה מקבלים אלו

שנקראים לוחמים ולאנשי החימוש קוראים תומכי לחימה.

כשהייתי בסדנה בכורדני, התאספנו כל חיילי

היחידה לחגוג את חג הפורים. מתקרת ה'אולם',

שהיה בעצם בית המלאכה שפונה מהטנקים שבתיקון,

השתלשלו אשכולות של בננות ושל סוגי פרות

שונים שנתלו שם גם לקישוט וגם כמנה אחרונה

בארוחה. כולנו נעמדנו דום כשנכנס רס"ן שכנר

המפקד הקפדן עם הפמליה - משה פיין, גדי בתר,

חיים בירו ושאר הנכבדים. רס"ן שכנר נשא את

נאומו בפנינו ברצינות רבה. לפתע, בלי אזהרה

מוקדמת, קפץ, קטף בננה, עשה פרצוף של קוף

כשהוא מכניס את לשונו מתחת שפתו התחתונה,

עשה תנועות של בעל חיים זה ואכל את הבננה.

לאחר ההלם של כולנו מהתנהגותו של המפקד

הקשוח ולאחר שצעק, "מה אתם מזתכלים, זה

פורים..." פרצנו כולנו בצחוק שהיה קשה להפסיק

אותו. כמובן שהמסיבה הצליחה מעל המשוער

בזכות המופע חסר התקדים הזה. כן, כך היה

שכנר, מוכשר, מסור קפדן ובלתי צפוי לחלוטין.

"צא, אין 'סמן' )זמן(, מחכים לכם," הפסיק שכנר

את הרהוריי והאיץ בי ב'יקית' האופיינית שלו והפעם

בטון של מפקד קפדן. המשכנו בדרכנו והגענו לגונן.

הבולדוזרים פתחו דרך חדשה שעליה עברו הכוחות.

הם חטפו שם יריות והמשיכו לעבוד.

לימים שמחתי שהתמזל מזלי להוסיף תא נהג

ממוגן נגד כדורים לדחפורי די־ניין ) D9 (הענקיים

האלה כשהייתי מנהל מפעל "סלבין" לתותחים,

משגרים ורק"ם בתעשייה הצבאית, כך שחיילנו לא

יהיו חשופים לאש האויב, ובכך הרגשתי שהשלמתי מעגל זה.

הטנקים העייפים טיפסו איתנו במסירות ובלי

טרוניות בעלייה לרמת הגולן. לפתע טרטר מכשיר

הקשר ומתוכו פרצה ההודעה שחיכינו לה בכיליון

עיניים - "המלחמה נגמרה". קשה לתאר את רגש

ההקלה והשמחה שהציפו אותי. די אסור כבר לירות

עליי. חוזרים לחוקים בהם לא הורגים ולא נהרגים.

איזו הרגשת הקלה, כאילו הורידו משהו מהראש שלי

שלחץ כל הזמן, וכן יהיה מותר כבר לישון.

נגמרה? כן, הקרבות נגמרו. אבל לאנשי החימוש,

לנו, המתינה עוד עבודה רבה. צריך להחזיר את

הטנקים, את כלי הרכב ושאר הציוד לכשירות לקראת

המלחמה הבאה שהתפללנו שלא תבוא.

כמה היינו נאיביים ובאופוריה כאשר שרנו "אני

מבטיח לך, ילדה שלי קטנה שזו תהייה המלחמה האחרונה..."

המחזות ברמת הגולן היו מזעזעים. נתקלנו בצדי

הדרך בהרוגים שטרם פונו ובכלי מלחמה פגועים.

גם עכשיו, לאחר זמן כה רב, כשאני נזכר במראות

הללו זה מעורר בי חלחלה.

הפגישה עם שאר אנשי הסדנה החטיבתית הייתה

מרגשת. אנחנו המפקדים שאמורים להיות קשוחים

הזלנו דמעה בסתר, כמו החיילים. שמענו את חוויות

חברינו וסיפרנו את שלנו. הייתה הרגשה טובה שלא

היו לנו נפגעים למרות שירו עלינו. סוף סוף, אחרי

שישה ימים אפשר היה לעצום עין ואפילו להירדם,

אמנם באוהל סיירים קטן וצפוף, אבל בלי פחד מוות.

התחלנו להוציא לחופשות את החיילים שהיו

אנשי מילואים ובעלי משפחות. והנה גם תורי

הגיע ויצאתי הביתה בהסעה במשאית עם שאר

החיילים. בדרך עברנו דרך תל אביב. לא היה סימן

לכך שהייתה מלחמה רק לפני מספר ימים. בתי הקפה

והמסעדות פתוחים והומים מאדם. החנויות מלאות

בקונים. התנועה ברחובות ערה, החתיכות מציגות

את חמוקיהן לעיניהם הצוהלות של החבר'ה. כלום!

כאן אין מלחמה. האנשים כאילו אמרו 'תעזבו אותנו

עם המלחמות שלכם, הן לא מעניינות אותנו', כך

לפחות הרגשתי.

איזה אושר היה להיפגש עם אשתי ובתי, בכי

ודמעות שמחה, הרגשת צהלה מילאה את לבי. אילנה

רעייתי, הכינה לכבודי סעודת מלכים וחגגנו עם

המשפחה.

"אחיך יאיר נפצע ביד שמאל..." אמרה לי בהיסוס,

לאחר שסיימנו את ארוחת הערב.

"ומה שלומו?!!" זעקתי.

ברגישות רבה סיפרה לי בהדרגה שהוא כבר

בסדר... אבל נאלצו לקטוע לו את היד כולל המרפק...

חטפתי שוק. לא לחינם דאגתי לו כל כך. אחי,

איטר יד ימינו, ה'שמאלוק' כפי שאבא ישראל כינה

אותו, איבד את יד שמאלו החזקה. אלוף זריקת

האבנים למרחק, וזה שאין שני לו בקליעה למטרה

באבנים בידו השמאלית, שהיטיב כל כך לעבוד עם

יד זו במשק שלנו, נותר רק עם יד ימין. לפחות הוא

נשאר בחיים. התרוצצו המחשבות בראשי.

לא המתנתי לסיום החופשה, בלב כבד נפרדתי

מרעייתי ומבתי הקטנטונת החמודה כל כך ומיהרתי

לבית החולים בצפת. בחרדה, נכנסתי לחדרו. כן, אחי

שכב שם. שמחנו מאוד אחד עם השני והתחבקנו

עד כמה שאפשר היה לעשות זאת בלי להכאיב לו.

אבל יאיר כמו יאיר מעודד את כולנו כדרכו בחוש

ההומור המיוחד שלו ומתעלם כביכול ממה שקרה

לו. כשנשארנו לבד, סיפר לי איך הוא היה לרגלי רמת

הגולן בדרדרה תחת אש תופת עם אנשיו וכמפקד

מחלקה בוגר הצנחנים שימש דוגמה אישית. עד...

עד שחטף פגיעה מפגז נגד טנקים של תותח ללא

רתע שחלף לידו, חתך את היד שלו והתפוצץ אחריו.

החטיא כחוט השערה... ו"רק" היד נפגעה.

כשהייתי כעבור שנים מנהל מפעל 'סלבין'

בתעשייה הצבאית וייצרנו, תותחים כאלו, לא

שכחתי את מה שאחיהם התותחים הבוגרים עשו

לאחי.

עקב הפגזים הצפופים שנפלו ברעש אימים

בסביבה אי אפשר היה אפילו לגשת אליו. הוא

הבין שעליו לעשות מעשה, לשכב ככה ולהמתין

זה לא עסק. הוא הוריד את חגורת מכנסיו ותוך

התגברות על כאבי התופת וההרגשה האיומה,

עצר את פרץ הדם שניגר מהפצע הפעור. לאחר

מכן החליט לשתות הרבה, למרות מצבו. קודם כל

לשמור שלא יתייבש מחוסר נוזלים, והעיקר לא

לאבד את ההכרה. כל כך אופייני ליאיר אחי לפעול

כך בקור רוח ולהציל את עצמו. בהמשך הגיע אליו

חובש שטיפל בו ונהרג מאש הסורים לא רחוק

ממנו. הוא נרגע כשנוכח לדעת שיכול היה להזיז את

אצבעותיו ואפילו טבעת הנישואין והשעון שענד

על יד זו לא נפגעו. זו הייתה הפעם האחרונה שראה

את היד, הטבעת והשעון. כעבור זמן שנראה לו

כנצח הגיעו סוף סוף המפנים, טיפלו בו, קשרו את

היד והעבירו אותו לבית החולים בצפת. שם הוא

הוכנס לחדר הניתוח. כשהתעורר נוכח לדעת שאין

לו יד. "לא הצלחנו להציל אותה..." אמר הרופא.

"כבר לא אוכל להיות מושבניק," זו, הייתה

המחשבה הראשונה שעלתה במוחו. הוא היה אז

סטודנט באוניברסיטה בירושלים והתכונן להמשיך

וללמוד לתואר אגרונום. מהר מאוד התעשת והבין

שצריך להמשיך עם מה שיש. הוא סיפר לי על

כך שההורים היו בביקור. אימא בלה, לא הוכנה

מראש על מצבו האמיתי. או שלאף אחד לא היה

אומץ לבשר לה את הבשורה הקשה, או שלכולם

היה ברור שהיא יודעת. איך שלא יהיה כשנכנסה

לחדר, קלטה מיד את המצב. "יאיר, איבדת יד,

אבל אתה חי," אמרה בחוסן הפנימי הבלתי יאומן

שלה. היא כמעט לא בכתה מעולם, והתגברה על

קשיים נוראים בחייה, תוך קבלת המציאות כמו

שהיא. כך גם כאן, במעמד הזה, שלטה בעצמה

ועודדה אותו. אבא ישראל, האיש החזק, שהיה

חייל במלחמת העולם השנייה ונלחם במלחמת

העצמאות, שמעולם לא הפגין חולשה מכל סוג

שהוא, יצא מהחדר כשדמעות מציפות את עיניו.

לזה הוא לא התכונן ולא יכול היה לעצור את

פרץ רגשותיו.

עזבתי את אחי ברגשות מעורבים. מצד אחד

חשבתי על כך שאירע לו נס שהפגז החטיא כמלוא

הנימה את גופו, מצד שני, מה? אם כבר החטיא

יכול היה לעוף עוד כמה סנטימטרים הצידה ולא

לפגוע כלל בידו. אבל מי אני שאשאל שאלות

כאלה. כמו שיאיר קיבל עליו באומץ את הדין, כולנו

צריכים לנהוג כך לקבל את המציאות כפי שהיא

ולהסתכל על חצי הכוס המלאה. היה קשה לחזור

שוב לרמת הגולן העשנה עם הטנקים הפגועים

והחרוכים ושאר סימני המלחמה הכבדה שזה עתה

נגמרה. אבל מה לעשות, צריך להפשיל שרוולים

ולטפל בכל כלי המלחמה שלנו.

הפעם הבאה שנפגשתי עם אחי, הייתה

בבית החולים שיבא בתל השומר. הוא סיפר

לי שהתגלה זיהום במקום הניתוח. החשד היה

שזו גנגרנה, בעיה בעצם, והחליטו להעבירו

לבית חולים זה. כלי התחבורה ששימש להעביר

אותו היה אמבולנס צבאי. אמבולנס? כן, זה

היה הכינוי של קומנדקר, כלי הרכב ממלחמת

העולם השנייה, שנועד לשאת נשק וציוד ולעבור

בשטחים הקשים למעבר רכב רגיל. על הרכב

הזה הרכיבו תא סגור הוסיפו מקום לאלונקות

ואביזרים שונים, צבעו עליו מגן דוד באדום,

שינו את שמו ל"אמבולנס", ומאז לא הייתה לו

ברירה והוא שינה את תפקידו. אבל "היהפוך

כושי עורו?" אם ניקח חמור ניצבע אותו כמו

סוס האם יהפוך לסוס? ה"אמבולנס" הזה באמת

מתאים לפנות נפגעים במקום שאין דרכים

עבירות לרכב אחר, אבל רוב הזמן הרי נוסעים

על כבישים. ה"אמבולנס" בעל הקפיצים החזקים,

שמיועדים למשא כבד בשטחים קשים, טלטל

אותו בצורה קשה ביותר. כל מהמורה בכביש

גרמה לו ייסורי תופת. והגרוע מכל - שנמאס

לו לקומנדקר לנסוע, החליט שמספיק עבד,

ונעצר. הזעיקו עזרה לטפל בסתימת הדלק, אבל

בינתיים החום היה כבד מנשוא. סוף סוף תוקנה

התקלה והרכב הואיל בטובו להתניע ולנסוע.

וכך, אחרי תלאות רבות הגיע למחוז חפצו.

תיאור זה לא הרפה ממני וכשהתמניתי כאל"ם

לאחראי על ההצטיידות כוחות היבשה בתפקידי

כראש מחלקת הצטיידות במטכ"ל, התגלגלה לידי

הזכות להשפיע על רכש אמבולנסים חדשים לצה"ל.

לא עוד כלי רכב מגושמים שאנסו אותם להיות

אמבולנסים, אלא אמבולנסים של ממש, עם קפיצים

רכים שלא מרגישים כמעט את הנסיעה בהם, עם

כל הציוד של אמבולנס מודרני שכלל כמובן מיזוג

אוויר כמו שצריך. האמבולנסים הישנים, המשיכו

לשרת בנאמנות את הכוחות הלוחמים, לשימוש

בשטחים קשים ש"אחיהם" שמיועדים לנסוע

בכבישים, לא מסוגלים לנסוע בהם.

אחי הוכנס לחדר הניתוח ושם נמצאה סיבת

הזיהום. עלה של אקליפטוס מהמקום שבו נפצע

החליט שידו הוא המקום המתאים לו ביותר. הוא

הסתתר כל כך טוב שבניתוח הראשון לא גילו

אותו. הרופאים החליטו לקחת פיסת עור מרגלו

במגמה להשתיל אותה על הפצע, אלא שהסתבר

להם שאפשר גם בלי זה. במקום לשים את העור

חזרה במקומו, זרקו אותו. אחר כך בזמן ההחלמה,

מקום הפצע ברגל כאב יותר מהיד... אבל זה לא

הכול, כאילו לא די בכך, באמצע הניתוח הוא

התעורר כי ההרדמה הייתה חלשה מדי, התיישב

וכל בלי הניתוח שהונחו על חזהו, צנחו והתפזרו

להם. לקח זמן עד שהחלים ולמד לתפקד עם היד

החליפית שקיבל.

"הנכות זה רק בראש," נהג לומר כשעבד בגינת

ביתו, או, כשבעצמו הרכיב מרצפות לתפארת

משאריות שהביא מבית חרושת לשיש, ואותן

הניח בתוך תבנית מבטון שהכין בלי עזרה. הוא

סיים תואר שני ומנהל מיזמי מים גדולים ברחבי

העולם, בעיקר בדרום אמריקה ובמרכזה, מטעם

תה"ל.

סוף סוף עזבנו את רמת הגולן וחזרנו למרכז

הארץ. עברנו עם החטיבה במצעד ניצחון דרך

ירושלים וזכינו למחיאות כפים מהקהל שעמד

משני צדי הכביש, אנשי הבירה, אסירי התודה

ששחררנו אותם והרחקנו מהם את הגבול החונק.

עוד שבועות ארוכים טיפלנו במסירות רבה

בטנקים ובכלי הרכב שעבדו קשה כל כך במלחמה

וריפאנו אותם. החוויות העזות והמראות הקשים

לא עזבו אותי עוד חודשים רבים לאחר המלחמה.

לקח לי זמן רב עד שחזרתי לעצמי והפסקתי

לחשוב כל הזמן על שעבר עליי במלחמת הניצחון

של כולם, המלחמה הקשה שלי.

אכן צדק הקצין שראיין אותי אז כשגמרתי

טירונות כשאמר לי: "...אתה תהיה בשדה הקרב..."

נבואתו התקיימה, ועוד איך  

 

 

 

חיפוש מידע

כניסת חברים

חברים online