[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

סיפורו המופלא של יצחק אחיטוב ז"ל

@alt@

סיפורו של יצחק אחיטוב שעבד בשנות ה- 50 עד 1976 בחיל החימוש בפיתוח נשק ותחמושת.

יצחק נפטר בטרם עת בי"ז תמוז, 25 יוני 2013

מתוך הספד שנשא בנו, עופר אחיטוב, בהלוויתו של יצחק קורות חייו בקצרה:

אבא ,יצחק אחיטוב, נולד ב-1926, לפני 87 שנים, בישראל.

עבד קשה כל חייו.כנער עזר בכלכלת משפחתו. נאלץ לוותר על לימודים עיוניים כדי לעזור בפרנסת המשפחה.

בשלהי מלחמת העולם השניה שמר במשמר החוף עבור הבריטים בימי מלחמת העולם השניה, בחוף ראשון, נגד האיטלקים. כמובן שההגעה לעמדה וממנה לילה לילה בוצעה בהליכה.

בתש"ח נלחם כחבלן בדרום במסגרת גבעתי,בגבעה 69 ובעירק סואידן, שם נפצע ונחשב כמת כמה ימים עד שאמא מצאה אותו פצוע בדג'ני. עד היום הוא נושא רסיס מרגמה בראתו הימנית מאותו ארוע.

עבד בחיל חימוש בין היתר בפיתוח פגזים במטען חלול לטנקים, בשיפור נשק ותחמושת, כל זאת בשיתוף עם מפעלים בצרפת ובבלגיה.

שהה חודשים רבים בארופה . הבנתי מחבריו לעבודה שפיתח וקידם נושאים חשובים מאוד בתחום התחמושת, אך כיוון ששתקן היה וצנוע, לא אדע לעולם מה בדיוק עשה ותרם למדינה, אלא אם כן אצליח לפגוש כמה שיותר אנשים שהכירוהו בחיל חימוש ובתעש.

ממנו לא ידעתי דבר. דוב לביא שלמד אצלו אמר לי שאבא היה נחשב במשך שנים "מספר 1 בישראל" בכל הנוגע לתחמושת קלה, פגזים וחמרי חבלה. דוב סיפר שהקבוצה שעבדה בכפוף לאבא נקראה " ילדי אחיטוב" וממנה יצאו מומחי החבלה והתחמושת של המדינה.

דוב נתן לי כמה שמות נוספים: אלי גילת, משה קורט ואבי צין, שמהם למדתי הרבה יותר מה תרם אבי לבטחון ישראל.

אלי גילת כתב לי שיצחק היה האורים והתומים של התחמושת.

ב-73, במלחמת יום כיפור, בהיותו בן 47, גוייס למילואים.הוא  חצה את תעלת סואץ, שהה כמה חודשים במצרים כדי לחלץ ולהביא טנקי שלל טיראן ותחמושת רבה, טרם הנסיגה משם.

עבד בתעש ועסק שם עד לפרישתו לגימלאות בפיקוח על פרויקטים שונים .

כשביקשתיו לעזור לי בחברת התוכנה שהקמתי בא ללא היסוס ועזר במשך שנים רבות בכל תחום שיכול היה לעזור.

קווי אופי:

היה איש צנוע. אני מנצל את ההזדמנות שהוא אינו שומע כדי לספר בשבחו.

בשום אופן לא היה מרשה לדבר כל כך הרבה בשבחו.

איש נזירי : תמיד הסתפק במועט, לא פיזר כספים על מסעדות, בתי קפה, ביגוד, מכוניות פאר, חו"ל. דברן גרוע אבל איש עבודה מדהים.

לא היה איש רעים להתרועע. כשעשינו מסיבה להורי לרגל 50 שנה לנישואיהם, כל המוזמנים למעט אחד היו מהצד של אמא. וגם האחד הזה לא הגיע.

אבל הוא עשה הרבה טוב לאנשים. תמיד התנדב לתקן, לסדר, להרכיב. הן לאנשי המשפחה והן לשכנים ולאנשים רחוקים.

היה נדיב: שילם לבעלי מקצוע מה שביקשו , הוסיף להם בקשיש ואף עבד יחד איתם.

היה אדם מאוד יצירתי, ביחוד בתחום ההנדסי.

זה התבטא בפיתוח כלי נשק ותחמושת. אסף שמונצעס וידע איך לנצלם כדי לבנות ולתקן.

היה בו רצון עז לתקן דברים. למחזר דברים.

אהבתי לראות כיצד טיפל בגינות הבתים שגרנו בהם, ולבסוף בעציצי הדירה בה גרו לאחרונה. אסף ענפים והשרישם ומעולם לא מתו הצמחים שגידל.

לא ידע לבקש. רק התנדב לתת. תמיד גרס ש"בלי טובות !".

התברר שכתב למגרה, וכתב יפה. מצאתי כתבי יד שלו לאימי. עברית יפה ומליצית כלשון הסופרים של אותה תקופה.

היה אדם מאוד ישר. חיפש בכל דבר וענין את הצדק.

הדעיכה :

לפני כשש שנים החלו בעיות הליכה. דיכא אותו שאינו מיטיב ללכת.

לפני ארבע שנים נפל ושבר את מפרק הירך.ומכאן החלה התדרדרות, פיסית ועימה נפשית.הפסיק לנהוג,לתקן, לטפל בעניני הבית, בצמחים. אני זוכר את הכאב בקולו כשביקש לחכות קצת עם מכירת המכונית הזקנה והמטופלת שלו, ולאחר חודשיים ביקש שאמכור אותה כי לא ישוב לנהוג.

שקע בדכאון כי הבין שהוא מתדרדר.

היתה לי הזכות לטפל בו כמו בילד נכה וראיתי את העצבות, את ההכרה בדעיכה של הגוף, של הזכרון.

מוחו כבה אט אט.

מעולם לא השלה איש וגם לא את עצמו. תמיד ידע מה מצבו.

הכיר תודה במילים, בלחיצת יד חזקה, לבסוף במבט . בימיו האחרונים כששאלתי:אתה מכיר אותי? הגיב במשיכת כתף ובתנועת פה כאומר: אתה צוחק עלי?

הראות שהתגברו על הרסיס המצרי ב-48, לא יכלו לעמוד ברשלנות הרופאים 65 שנים מאוחר יותר.

יהי זכרו ברוך.

נכתב על ידי בנו, עופר אחיטוב.

 

סיפורו של יצחק אחיטוב שנכתב ביולי 2013  , על ידי אלי גילת שהיה חניכו בחיל חימוש.

הכרתי את יצחק אחיטוב כאשר הגעתי למפקדת קצין חימוש ראשי כעתודאי ביולי 1966 וצורפתי אליו למדור תחמושת.  מהר מאד למדתי שיצחק היה למעשה המדור אשר כ-5 שנים לאחר מכן הפך להיות ענף.

 יצחק היה האורים והתומים של התחמושת.  למעשה לא היה ברשותו ידע הטכני שנרכש בלימודים מסודרים ומתודיים, אך לחילופין הייתה לו הבנה מעמיקה, שכל ישר  וכושר אנליטי.

 מעבר לכושר הטכני, יצחק היה איש אמת, מינימליסטי שלא ייפה דברים - תכונות שצה"ל ידע אז להוקיר.  ליצחק היה יחס אמביוולנטי לעבודה במסגרת צבאית, תמיד התלונן שהוא נדרש כל בוקר להזדהות בשער מקום העבודה שלו ואילו רק היה לובש מדים היה נכנס חופשי.  יצחק היה מרדן ולא נכנע למרות, תכונות שלא מתקבלות  בעין יפה במסגרת צבאית, אך לעומת זאת נהנה ממידה רבה של עצמאות שניתנה בידו מתוקף ההערכה המקצועית העצומה בתוך הצבא  ומחוץ לו, בתעשייה הצבאית על גופיה השונים ובקרב אנשי אקדמיה.

 בשנת 1966 התחלתי את דרכי המקצועית ומייד נתקלתי במיגוון לא אנושי של סוגי תחמושת  שהיו בשימוש הצבא. המיגוון הזה נוצר לא מתוך בחירה אלא בלית ברירה, אוסף "שיירים"  שניתן היה לשים עליהם יד. הקושי הטכני היה שכל סוג תחמושת נוצר במדינה אחרת ובבסיסו חשיבה שונה. תחמושת מתכנון צרפתי (שהייתה מרבית התחמושת בשימוש) אין דינה כדין תחמושת מתכנון בריטי או מתכנון  אמריקני .יש לזכור שבאותם הימים נאט"ו הייתה מושג ערטילאי למדי.

  מאחר והיה משקל מיוחד לתחמושת צרפתית, נוצר קשר עם משרד הבטחון הצרפתי ויצחק אחיטוב היה  נשלח מידי פעם למפגשי עבודה, ולהשתתף בבחינות קבלה עבור צה"ל.

 כאשר הגעתי למדור יצחק ניסה לשכנע את הצרפתים לפתח בצרפת, ביחד עימם, שידרוג של תחמושת מטען חלול לתותח צרפתי 105 מ"מ כך שיכיל מנגנון הפעלה אמריקני שהיה זר להם. יצחק אחיטוב יצר קשרים אישיים טובים עם הקצינים הצרפתים שבהמשך סייעו לצה"ל.

 ערב מלחמת ששת הימים, כאשר נשיא צרפת שארל דה גול הטיל אמברגו על מכירת נשק, יצחק נשלח לצרפת והצליח, עם עזרה מידידיו הצרפתים,  לקבל היתרים להעמיס בתחמושת אנייה אחרונה שהתחמקה מהוראת האמברגו.

 בהיותו בצרפת הגיע לארץ משלוח של מנגנונים למוקשים פלסטיים נגד טנקים שנועדו להחליף מנגנונים שהיו חשודים בהתיישנות במוקשים חדשים של תעש ונועדו להטמנה מידית באדמה. בעזרת מברקים, שהיו הקשר המהיר לאותו זמן, קבלתי הנחיות מיצחק כיצד לבדוק את תקינות המנגנונים ואת התאמתם למוקשים של תעש, ולאחר מכן ביליתי 48 שעות רצופות לאורך הגבול עם נחל עוז ברצועת עזה , שם הוטמנו המוקשים באופן ידני.

לאחר המלחמה, התחזק מעמד התעש כספק תחליפי לתחמושת מצרפת והתחמושת שהגיעה לפני המלחמה שימשה לבדיקה השוואתית.  בסוף שנות ה-60 פרצה "מלחמת ההתשה" עם מצרים, שבה היה לצה"ל מחסור חמור בפגזים ארטילריים בקליבר 155 מ"מ. תעש העתיק את הפגז הצרפתי ויצר כמות קטנה לבדיקות.  קשה לתאר את האכזבה העמוקה כאשר בניסוי ירי לאישור הפגזים, פגז מספר 50 התפוצץ בזמן הירי בתוך הקנה והרס תותח יקר מציאות (כל תותח היה יקר בתקופה שלרשות חיל התותחנים היו רק שני גדודי 155 מ"מ עם קנים צרפתים שהתחלפו ביניהם בגבול סיני).  קצין חימוש ראשי, חיים דומי ז"ל, ערך דיון בעקבות הכישלון, דיון שאפילו היום הוא זכור בעיני כדיון נכאים.

 בניגוד לאווירה הכללית, יצחק היה היחידי שראה את הכישלון כנקודת מפנה וכסימן לאופטימיות.  לשאלת חיים דומי לסיבת השמחה,  השיב יצחק כי הוא חושב על האלטרנטיבה, שבה  הניסוי היה מצליח אבל התאונה הבלתי נמנעת הייתה קורה בירי מבצעי וכל צוות התותח היה נהרג. 

 בסופו של דבר, חקירת הכישלון הביאה לשיפורים טכנולוגיים בשיטות הייצור של תעש ממנה הוא נהנה עד היום. מבחינתי האישית, המענה של יצחק לקצין חימוש ראשי, הפך להיות עבורי למוטו לעתיד וסימן לי את היעד החשוב ביותר בפיתוח תחמושת - בטיחות בהפעלה.

 מעבר לכך, לאחר הפיצוץ , למרות הלחץ לשמור על עלויות בחינה נמוכות,  הגדלנו את כמויות הירי וביססנו אותן על סיכונים סטטיסטיים.

פיתוח נוסף שלא היה בא לעולם לולא כושר ההתמדה של יצחק, היה שיפור בטיחותי שהוכנס לרימון יד. בסוף שנות ה-60 קרו בצה"ל תאונות רבות שבהן נהרגו לוחמים מתקלות ברימוני היד. ניתוח הסיבות של התאונות הביאו את יצחק למחשבה שמדובר בשילוב של תקלות אנושיות וטכניות והוא הגה את הרעיון של תוספת חבק בטיחות לרימון שיחייב את החייל לבצע שתי פעולות כדי להכין את הרימון לשימוש. למרות התאונות, לא היו לרעיון של יצחק מצדדים רבים, כי היה מדובר ברימון אמריקני במקורו והם לא חשבו שהשינוי נדרש.  השינוי נעשה בתעש כתוצאה מלחצים שיצחק הפעיל וסייע בצורה הדוקה ביותר להגיע לפתרון שיהיה גם ייצורי. המוצר שהתקבל מנע בסופו של דבר תאונות אימונים ונתן בידי תעש מוצר ייחודי.  כ- 5 שנים לאחר מכן הצבא האמריקני עשה שינוי דומה ברימון שלו. 

            בשנת 1972 הוקם ענף תחמושת וליצחק היו תחושות מעורבות.  לא היה ספק שיצחק היה האיש המתאים להיות ראש הענף, אולם המערכת הצבאית ביכרה להעמיד בראש איש צבא.  אני מוניתי אז להיות אחד משני ראשי המדורים  שהוקמו ויצחק המשיך לעבוד תחתי במדור.

 לאחר מלחמת יום הכיפורים יצחק הצליח תוך זמן קצר מאד להכין קטלוג לזיהוי תחמושת שלל שסייע לאחר מכן כאשר היה צורך להכין סוגי תחמושת שונים לשימוש צה"ל.

 כשנתיים לאחר המלחמה,  יצחק פרש מצה"ל והחל לעבוד בתעש במחלקת מחקר ופיתוח. התפקיד היה תפקיד מטה ולמרות שדעתו המקצועית נשמעה הוא לא  הניח את דעתו של יצחק מהבחינה המקצועית כי לא הטיל עליו אחריות. מספר שנים מאוחר יותר יצחק עזב את התעש והחל לעבוד בחברת התוכנה של בנו, עופר.

 

חיפוש מידע

כניסת חברים

חברים online