[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

יאיר שפי - מלחמת יום כיפור

@alt@

סיפורו של תומך לחימה בסרט - מכונאי טנקים במילואים במלחמת יום הכיפורים בחזית סיני 

 

מלחמת יום כיפור תפסה אותי הרחק מהגדוד שלי.  הייתי מכונאי טנקים בגדוד שריון במילואים, אך  הנסיבות תקעו אותי בפלוגת חימוש סדירה, שהיה לה אופי פעילות שהכרתי אותו רק בזמן שלום, כשרות מילואים נוח למדי. מדרג אלף בשריון הפכתי לתומך לחימה בלי דרג. 

30 בספטמבר 1973.

יצאתי לשרות מילואים רגיל בג'וליס. התייצבנו כעשרים מכונאי טנק טירן. לא היו צריכים אותנו שם. אך מכיוון שכבר היינו שם, צרפו אותנו לשוק העבדים התקופתי. שלחו אותנו לרפידים, במרכז סיני. הדרך לשם הייתה ארוכה, והיו לנו הרבה שעות לכעוס, לקלל ולקטר. מאוחר בלילה הגענו לרפידים, למפקדת גדוד שירותי חימוש של אוגדת סיני (גש"ח 784). התפלאו שם שהגענו אליהם, כי לא היו באוגדה טנקי טירן. אך מכיוון שכבר הגענו – ימצאו לנו תעסוקה. אז מה אם אנחנו כועסים?! שלחו אותי לביר תמדה, לפלוגה ח' של הגש''ח. בצהרים הגענו לשם, 4 מכונאי טירן. כולם שם אנשי חימוש בשרות חובה ובקבע. שמחו לקבל אותנו שם, היה להם שם ליין של זחל''מים. חתמתי על מיטה וארון, ולפי סיכום מראש יצאתי  לחופשה, להכין תוכנית לימודים באוניברסיטה. הצלחתי לחזור לסיני, לרפידים, רק בארבעה באוקטובר בלילה, בטיסה שיועדה לבני משפחה של אנשי הקבע, שנשארים בתורנות, בסיני, ביום כיפור. היו מקומות במטוס כי כבר הייתה אווירת מלחמה וסגרו את סיני לאזרחים.

ביום שישי לפנות בוקר  בוטלו כל החופשות.  חזרתי לביר תמדה עם  החיילים שלא יצאו לחופשה. השתלבתי בעבודה הקדחתנית שם.  לא הייתה לי  אפילו אפשרות לראות איפה אני נמצא ובאיזו חברה. עד כניסת החג הספקנו להשמיש  את כל כלי הרכב, גם על ידי קניבליזציה – שימוש בחלקים  שנלקחו מכלי רכב אחרים. זהו הסוד המקצועי הכי מפורסם בחייל. לתפילת כל נדרי  ומעריב הגיעו רוב חיילי הבסיס. בהמשך הלילה עיקר הפעילות הייתה שחרור  כלי הרכב ליחידות ותיקון כלי רכב שנתקעו על הכבישים באזורנו.

יום כיפור, שישה באוקטובר 1973. התפילה התנהלה כסדרה. בהפסקה, אחרי מוסף, רובנו נחנו באוהלים. בשתיים אחר הצהרים שמענו התפוצצויות ורעש מטוסים. התחלנו לעלות להר שמעל המחנה, לראות איזה מטוס מתאמן בחג. לא הספקנו לטפס הרבה עד ששמענו את המ''פ צועק, שהתחילה מלחמה. מטוסים מצריים ירדו על מחנה שריון לידנו. הטנקים שלהם כבר התפזרו בשטח, אך בחדר האוכל שם נהרגו 14 חיילים. השמועה הגיעה אלינו מהר, ומאותו רגע הכל השתנה. אני הייתי היחידי  שהיה במלחמה ממש, תחת אש. במלחמת ששת הימים  הייתי במילואים, ומגדוד האי-אם-איקסים (AMX) שלי נהרגו ביומיים של המלחמה שלנו, בעזה, 12 איש; כאן נהרגו 14 איש ברגע אחד.

השבועיים הבאים היו יום אחד ארוך, אשר היה    לא  יום  ולא לילה. עבדנו ללא חשבון, אך  היה זה החלק הקל. כוחות קומנדו מצריים הסתובבו בשטח, ואנחנו פטרלנו ושכבנו במארבים ללא סוף. הייתי בטוח שאמות מאפיסת כוחות  לפני שאפגע  מטיל פרוג טועה או מכדור של חייל מצרי. הנשק שלי היה רובה צ'כי, שהיה מוטבע עליו 1898, נשר וצלב קרס. ברדיו היו חדשות רשמיות, אך מה באמת קרה במרחב שלנו ידענו מחברים שלנו, שחילצו כלי רכב בצירים עד קרוב לאזור הקרבות. אם בהתחלה ריחמתי על עצמי, הרי שתוך זמן קצר התחלתי להודות למזלי הטוב על שנקלעתי למילואים אלה. איפה הייתי אני ואיפה היה גדוד הטנקים שלי, שבוודאי השתתף  בקרבות?!  אני הייתי במחנה קבע, עם שירותים סבירים, עם דואר וטלפון, שאפשרו  קשר סביר עם הבית. מה צריך מילואימניק יותר  מזה?

21 באוקטובר 1973. היחידות המרחביות התחילו להגיע, והפלוגה שלנו קודמה לאזור תעלת סואץ. יצאנו בשיירה קטנה, כפלוגה קדמית. המשאיות הענקיות בשיירה  שלנו נושאות את חלקי החילוף הכבדים.  סמל ראשון שוך, שמנופף לנו, היה אחראי על הבאת החלפים. פעם הוא איים עם נשקו על  מחסנאי בתל השומר שאמר לו, שלא יפריע לו בהפסקה. משאית שלנו נתקעה. שניים מתקנים אותה ועשרה נותנים  עצות ומעודדים. תוך זמן קצר השיירה  המשיכה בדרכה.הגענו לטסה, כשלושים ק''מ מתעלת סואץ. התמקמנו  בסדנא  המקומית, שחייליה קודמו לאזור התעלה. כלי הרכב הראשון בטיפולנו היה אמבולנס, שבימים טובים יותר היה טרנזיט אזרחי. רואים את נקבי הכדורים, אך לא רואים את  הדם שבתוכו. התנאים בטסה היו נחותים מאלה שהיו לנו בביר תמדה. הכי גרוע היה, שלא היה לנו טלפון. מכונאים ומסגרים יכולים לשפר את תנאי המגורים של עצמם, אך בענייני מזון ואפסנאות הם יורמים, במובן הרע של המילה. המים והמזון שלנו היו זוועה. עוקב המים, הפונטנה די טסה, היה במרכז המחנה. למה? כי מפקד הפלוגה חשב רק על עבודה. הסדנא בטסה הייתה של מחלקה ואנחנו היינו פלוגה, שהלכה וגדלה. קלטנו מילואימניקים רבים והפכנו ליחידת שדה, שבה חיילים ישנים ליד כלי הרכב שלהם. לי הייתה מיטה  באחד הקרונות. השירותים היו מוסד מבוקר מאוד, קרוב למטבח,  בולט בשטח, אך לפחות לא במרכזו.

לא היה כדאי לאכול הרבה ממה שבישלו לנו;  מי שאכל הרבה רץ הרבה. זהו מועלם, הכי צעיר והכי שקט בצה''ל. ועכשיו הגיע רס''ר חנניה, מנהל העבודה של הפלוגה. הקיטורים פסקו, לגמרי. רוב הקוטרים נשארו בפלוגה העורפית שלנו. רובנו לא היינו מכונאים בחיים האזרחיים,  אך עם קצת עזרה של הסדירים העבודה בוצעה כהלכה. זהו נחמן, חייל בשירות חובה, שתופס את מקומו של המנוע במשאית ריו ענקית. וזהו איציק, מעכו, שהפך אותי למומחה למצמדים. וכאן איש בנק  הפועלים מרים עבורי, מבנק לאומי, את המצמד של   זיל  חילוץ. צוות ההווי של הסדנא הגייסית , סדנאי השריון, התנפל עלינו. לא היינו קהל גדול, אך הגיעה תגבורת  צופים, מהסביבה.

התחת של דוד  הוא לא אמירה; הוא בסך הכל סוג של  תגובה לנוכחות מצלמה. היה  יתרון בטסה: לא היינו מבודדים; מסביבנו היה חצי צה''ל ולא היינו צריכים לחשוש מקומנדו מצרי. טסה נמצאת בצומת החשוב ביותר לפני אזור צליחת תעלת סואץ. שיירות רבות עברו לידנו, ואף נזקקו לשרותינו. שם פגשתי לראשונה את חברי  ממחלקת החימוש הגדודית, שאתה הייתי אמור להיות במלחמה. הם לא ממש נלחמו,אך הם חטפו פגיעות קשות. רציתי לחזור אל החבר'ה, שאתם הייתי יותר מתשע  שנים, ובהן מלחמת ששת הימים, אך למעשה, הייתי אדיש, שיחליטו בשבילי.  במלחמת השלישים הגדוד לי הפסיד.

שישה בנובמבר 1973. עזבנו את טסה, בדרך לאפריקה. הדרך מדהימה ביופייה, אך יש יותר מדי מראות  מדכאים,  תוצאות הקרבות שהתחוללו כאן לפני  שלושה שבועות. בלילה חצינו את תעלת סואץ והיינו באפריקה. רק  בבוקר  ראינו לאן הגענו: לג'ניפה, מחנה קטן באמצע המדבר. שום דבר מאופק עד אופק. קיבלנו סככה ענקית, כשהעבודה היא העיקר. למ''פ היו משימות, ורווחת החיילים בכלל לא נגעה לו. למעשה, הוא נלחם בנו. לדוגמה:  הוא לא הסכים שנמתקן  כלי רכב סגורים למגורים. ''שלא נהיה כמו קרקס'', כדבריו.התחלנו לאכול מנות קרב והשלשולים פסקו.נאלצתי לפרק את הדירה שלי, שהייתה מאחורי מיכל מים,  שהיה על משאית . ישנו בשוחות, עם בגדים ונעלים. הכנתי לי שוחה אישית לתפארת, עם מקלחת מימיות. הבאתי מכשיר לעריכת סרטים, והתחלתי לערוך את גלגלי השמונה מילימטר שהצטברו. הוספתי למחפורת חדר עריכה ואירוח, כדי שהאורחים יצפו בסרטים בנוחיות. המ''פ הביא אלי את המג''ד, להתפאר ביזמות שלי. זה הועיל לי בהמשך.השוחות והמחפורות היו פזורות בשטח ללא סדר, ובלילות, כשהייתה האפלה, אנשים נפגעו מהן. היה יתרון בהאפלה: בסדנא בוצעו רק תיקונים הכרחיים ובתאורה מינימלית. היינו צמודים  למפקדת הגדוד. היתרון היחידי היה הטלפון של מרכזיית הגדוד, שממנו אפשר היה להתקשר מחצות ועד לפנות בוקר, כשלא היה קו בטלפון הציבורי, והמרכזניות, ב'מצ''א דרום', שחייגו עבורנו, היו פחות לחוצות. הטלפון שבר את השגרה, ועזר לנו להישאר שפויים, אך המתח והמאמץ לביצוע כל שיחה היו עצומים. המ''פ שלנו קיבל סגן מילואימניק, את חיים. הוא היה בחור טוב, אפילו מצוין, אך ליד המ''פ הוא היה חסר תועלת. הרבה חבר'ה האריכו לעצמם את החופשה. משום מה – לא כולם  נשפטו. נדפקו, כרגיל, הבחורים הטובים. החופשות נכנסו למסלול סביר, אך  הכוננויות  שיבשו את התכנון. באחת הפעמים האוטובוס הגיע עם נהג אחד, והלה סרב לצאת מייד לארץ. הנהג שלנו, אפי, חבר'המן! אפי, מילואימניק שלנו, חבר באגד, לקח אותנו מכאן. הגשר היבשתי רומז, שלא מהר נצא  מכאן.המ''פ נשא במעמסה כבדה, אך יכול היה לעשות זאת עם יותר רגש ויותר בקלות. גרנו די בשכנות בנתניה, ואשתי ניצלה את הטנדר שלו, להעביר אלי את החבילות עם הגרעינים ושאר הדברים הטובים, וגם את סרטי הצילום. היה לי מצוין עם חיים, הסגן שלו, וגם עם המג''ד היו לי יחסים טובים יותר.

התחלנו להשמיש כלי רכב שנגררו מאזורי הלחימה  ממערב לאגמים  המרים.   קיבלנו  עוד מילואימניקים אך מעט מאוד כלי עבודה. היינו בארץ גושן המקראית; לא היינו עבדים במצרים, אך היה נכון לגבינו מה שאמרו אבותינו  לפני כ-  3300 שנה: ''תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו''.החלפתי מנוע של ג'יפ, לבד. עד עכשיו טיפלתי רק בכלי רכב שיש להם זחלים או לפחות שישה גלגלים. אחרי הטיפול בג'יפ עשיתי  לו ניסוי דרך. זו הייתה ההזדמנות הראשונה  שלי להכיר את הסביבה.כשפחתה כמות כלי הרכב שהובאו אלינו, הוקמה סיירת לפלוגה. התחלנו לצאת לשטח, לחפש כלי רכב שלנו ושלהם. זו הייתה ההזדמנות שלי להכיר את הסביבה הרחוקה יותר, ובעיקר – למצוא את הכפר ג'ניפה, שאותו הכרתי מסיפוריו של אבי, שהיה בג'ניפה  שלושים שנה לפני, ב- 1943, כשהגדוד הראשון של הבאפס (BUFFS), בצבא  הבריטי, שמר על מחנות הצבא הבריטי  במצרים. למעשה, היה זה  מסע שורשים שלי, כי באחת החופשות של אבי, הוא הוליד אותי. צילמתי את הכפר וסביבתו. חיפשתי מקומות מוכרים. הקרנתי את הסרט לאבי. הדבר היחידי שהיה מוכר לו היה תחנת הרכבת ותעלת המים המתוקים שלידה. סביר שהמקום לא השתנה  במאה שנים האחרונות, אך כנראה  שבצבא הבריטי לא התעניינו בסביבה הקרובה. בימים פנויים הם ביקרו  בקהיר. המכונית  המגויסת. עופר, המילואימניק המזוקן, לא הפסיק לחשוש מה עושים באותו רגע חיילים אחרים למכונית שלו. משאית שהסתובבה בין השוחות עלתה על המחפורת שלי ודרסה את  המסרטה שלי. המג''ד, שנשבה בקסם ההסרטה, חיפש אפשרות שהצבא יפצה אותי על נזק לציוד אזרחי. אני עדיין ממתין. המסרטה המתוקנת נשארה מקולקלת. הלכו סרטים של שבועיים. 3 חיילים נשלחו למאסר, על שנתפסו משחקים קלפים. לא ריחמתי עליהם כמו שריחמתי על המפקדים בצבא הסדיר, שצריכים להבדיל בין רמי לברידג'.

שוב הצטלבו דרכיי עם יחידת האם שלי. כוח חימוש של טירנים סופח אלינו  למספר ימים.  הם דרשו שאצטרף אליהם, אך המג''ד המאמץ שלי סרב. אני  שתקתי, הייתי נאמן לעקרונותיי בצבא: אל תתנדב ואל תסרב. הייתי בפלוגה ח' כבר חודשיים וחצי ולמדתי שיש יתרונות להיות  מילואימניק  ביחידה עורפית סדירה, אפילו אם היא בסיני ואפילו אם אינך מסמפט את המפקד שלך (המפקדים ביחידות הסדירות מתחלפים בקצב מהיר ביותר). בעומק לבי קיוויתי שאשאר מאומץ. יצאתי לטיול עם חיים, הסמ''פ המילואימניק, ורס''ל שלמה, נשק במפקדת הגדוד. עלינו לג'בל ג'ניפה. היה טיול  מעניין, אך הראות הייתה גרועה ולא היה טעם לצלם משם. דילוג קטנטן ולא מסובך:  עברנו למחנה ענק לרגלי ג'בל ג'ניפה והפכנו למפעל רציני. המשכנו ללון במחפורות.  הפעם היה יותר סדר במחנה, והמחפורות היו בשורות, עם ''רחובות'' ברורים, אך לא טרחו ליישר את השטח , ובלילות שהייתה האפלה, אנשים המשיכו להיפגע.הפעילו מקלחת  ציבורית ניידת, תחת כיפת השמים. מזל שביום היה  חמים.

ביום העבודה הראשון בניתי לעצמי וילה מפוארת בתוך המחפורת של המשאית עם מיכל המים שעליה, שאתה נדדתי  מטסה. קירות המחפורת היו  מפח גלי ומכיסוי של טיל נגד מטוסים, ה''סאם 2''. הגג היה ברזנט של משאית.  הכנתי תאורה ממצבר של מכונית ומקלחת  מג'ריקן עשרים ליטר.  בניתי, כמובן, גם סלון וחדר עריכה. בלילה הקור היה נורא. מזל שכמות המשקעים הייתה נמוכה ביותר. הפינוק שלי היה גילוח בבוקר לפני היציאה  מתחת השמיכות. אם זה לא היה צבא, הייתי אומר  שאני נמצא בפיקניק: אוכל, שינה, טיולים, תעסוקת פנאי.....כשדובר על יציאות, היה צריך לברר אם הן הביתה, או לשטח שמעבר לגדר, כי לא היו שירותים במחנה. בלילה היה צריך לתאם זאת עם השומרים.לפעמים גם יש נס. המקלחת שלי הביאה אלי חברים חדשים, ובמיוחד את נס, שהיה חובש, והמרפאה שלו הייתה באפסנאות. מסתבר שהיה שם שפע, ששוכני המחפורות לא  ידעו עליו: מדים אמריקנים, סוודרים, תחתונים, גרביים  וגופיות, שהגיעו ברכבת האווירית מארצות הברית;   שוקולד, תמרים ופיצוחים, שהיו במנות הקרב החדשות. טיפין טיפין הגיע אלי נתח  מהשפע הזה.

התמחיתי  בג'יפים, החלפתי לפחות שני מנועים ביום. הרגיז אותי, שברובם הלך המנוע בגלל חוסר שמן.הוקם מטבח מרכזי  והתחלנו לקבל את מנות הקרב בצלחות.  אך יצא שכרנו בהפסדנו: קיבלנו רק את הבשר לסוגיו, את השעועית, האפונה, התירס והגזר. שאר הדברים הטובים שבאריזות מנות הקרב נעלמו.חיילי  הפלוגה לא ישנו באוהלים או בקרונות, כמו חיילי מפקדת הגדוד. במשך הזמן החבר'ה הקימו לעצמם סככות שיתופיות, במחפורות. זה הביא לאינטגרציה מושלמת בין אנשי  הקבע, הסדירים והמילואימניקים.אחר כך הם גם התקינו לעצמם מקלחות ומטבחים צמודים.

חנוכה. הכנתי חנוכייה מגרוטאות . קצין האפסנאות רצה להחרים אותה ולשפוט אותי על השחתת רכוש צבאי. התרגזתי, אך אחר כך התעלמתי ממנו. כל חנוכה אני נזכר בו.

עשרים ואחד בדצמבר 1973.  נחתם הסכם ז'נווה להפרדת כוחות. ההאפלה בוטלה. רק במקרה מהיום יש התפתחות בפעילות הפנאי. יש זמן לכדורגל, החבר'ה נהנים, אפילו שאין מגרש מתאים.     שופץ מבנה עבור מועדון, הציורים הם מעשה  ידי מכונאי מוכשר. העדפנו ללכת לראות סרטים  ביחידה שכנה, שסידרו לעצמם בית קולנוע. ערב פלוגתי די עצוב,למרות שכולם הועלו בדרגה.  יש רשימת מועמדים לקורס קציני חימוש במילואים; 40 יום בצריפין. אני דבקתי בשיטה שלי: לא להתנדב ולא לסרב. השיטה עבדה טוב,  ולא הייתה סיבה לשנות אותה. הקרנתי את הסרט שכבר היה מוכן. זה היה סרט אילם, רק  חבל שלא הקלטתי את הערות החבר'ה באותה הזדמנות, כפס קול לסרט זה.וגם זה קרה כאשר ראו את המצלמה: התגלו כישרונות שעד אותו רגע  לא פרצו. נכנסנו לשגרה, ומסדרים קבועים הם הסמל לכך. הקפידו על גילוח, צחצוח ונשק. הפילים היחידים שנמצאו באפריקה שלנו היו ''פילים בקנה''.

מדי פעם היו סופות אבק ואובך. במקרה הטוב – ירד גם גשם, לטיהור האוויר. האווירה תמיד נשארה עכורה. לאוגדה היה עיתון בשם ''דבר גושן''. בדבר המערכת היה כתוב, שאנחנו צריכים להיות מאושרים במילואים אלה, יען כי אין לנו טרדות של קריירה, אין לחצים של המשפחה, אין מתח של החיים האזרחיים. גם הזכירו לנו שהמלחמה נגמרה, ונגמר הברדק. מעניין מאוד! עד אותו רגע לא היו  במחנה שירותים ומקלחות, וגם  לא הייתה סיבה להתפאר במטבח.החבר'ה ראו מה קורה ביחידות שכנות, שחוגגות ביציאות, והתחילה התמרמרות. שיחות מוטיבציה עם המ''פ והמג''ד עוד החמירו את המצב. הם הסבירו, שמרבים להוציא אותם כדי שלא ישתגעו מחוסר מעש. היינו מוכנים להבין  שמתייחסים  באופן יוצא מן הכלל ליחידות שהקיזו דם, אך שכנינו  היו ג'ובניקים, תומכי לחימה למהדרין.  התחילה תנועה לקב''ן.שלושים ואחד בדצמבר 1973. לא היו חגיגות סילבסטר.  גם  הבחירות לכנסת לא היו  סיבה למסיבה. אני נכנסתי לחודש הרביעי , במילואים אלה. והכי חשוב: קיבלתי מגיסי, שהיה קצין בקבע באוגדה, כרטיסי טיסה ליציאה  לחופשה, לחתונה של אחותי.שוב הוכרזה כוננות, אך הפעם היא לא עצרה אותי. הטיסה הייתה קיצור דרך מבורך. ובנוסף: המטוס טס נמוך מאוד רוב הזמן, והייתי דבוק לחלון  שלו.בשדה התעופה בלוד פגשתי את רב סרן תורג'מן, שהיה המפקד שלי בסדיר. השמחה הייתה כפולה: עצם הפגישה ותפקידו. הוא היה קצין הטיסות של האוגדה שלי. הייתה זו תחילתה של ידידות מופלאה. מאז טסתי לפאיד בטיסות שיצאו מלוד אחרי הצהריים.היה לנו קו ייצור של מכונות ירייה נ''מ רוסיות, נגררות. מיתקנו אותן על נגמ''שים רוסיים, בעבור  הצנחנים בג'בל עתקה, שישבו מול הארמייה השלישית (שהייתה נצורה ממזרח  לתעלת סואץ, מדרום לאגם המר הקטן). השתמשתי במה שלמדתי על וקטורים, ובאמצעות  שלושה מותחים של עמודי חשמל ייצבתי בקלות את מכונות הירייה על המנשאים שבנגמ''שים.לא חסרו לנו כלי רכב לשימושנו, אך שיפור ניכר חל אצלנו כשאימצנו  BTR צהלי ממותקן להפליא, עם הגה כוח, שלא באו לקחת  אותו, אחרי  שתיקנו אותו. הוא שימש לנו כרכב פרטי.המשכתי להיות פורה: בניתי מתלה להוצאת ולהכנסת  מנועים של ''זיל'', מכל הסוגים. מאז לא היה צריך  לפרק את המאוורר והפסיקו לדפוק את הרדיאטורים.הודיעו לי, ששנת הלימודים תשל''ד התחילה באוניברסיטה, בלעדיי. יצאתי לחופשה והפסדתי סיור לקילומטר המאה ואחד (ששם התנהלו  השיחות על הפרדת הכוחות עם המצרים. אנשי מקצוע מהפלוגה שלנו בנו חלק מהמתקנים שם). יש עוד קלישאה חיילית, שהיא נר לרגליי: נותנים לך  - קח, מרביצים לך – ברח.  ברגע שנותנים לחייל סביר אישור יציאה – שום טיול לא יהיה פיתוי  הולם. כשחזרתי – הק''מ   ה- 101 היה היסטוריה.פנטזיה של כדורים נותבים וזיקוקים  ממזרח לתעלה. חיילי הארמייה השלישית חוגגים את שחרורם הקרוב. זה היה סימן טוב עבורנו. ובאמת – למחרת - התחילו לשלוח לארץ כלי רכב שזקוקים לשיקום, וגם כאלה שאולי יהיו גרוטאות. כל הסימנים הראו, שתהיה נסיגה. החבר'ה התחילו לקשט את כלי הרכב  בסיסמאות יציאה.

קיבלנו משימה  חדשה: פרוק סככות והעברתן לארץ. לא רחוק מאתנו, בפנרה,  היו סככות עוד מימי הבריטים. בהתחלה היינו בתחרות עם חיל האוויר. אחר כך גילינו שיש מספיק לכולם ומה שיחסר לנו זה זמן. קינאנו בהם, בגלל הציוד לעבודה בגובה, שעמד לרשותם. אנחנו עבדנו כמו בלונה פארק: אחד מהחברה נכנס לחבית, שהייתה  קשורה למנוף של זחל טכני, שטלטל אותו למרומי הסככה, לפרק את  הברגים או לשרוף אותם.

שבעה בפברואר היה ט''ו בשבט. המשכנו לפרק סככות. יצאנו בט''ו בשבט וחזרנו בל''ג בעומר; כשחזרנו  למחנה -  הוא בער. שרפו את הווילה שלי! שכנים טובים העמיסו את הציוד שלי על משאית. הצבא הצליח לנקום בי על ההפתעה מלפני  ארבעה חודשים, ותפס אותי לא מוכן לפינוי. עוד תהיה ועדת חקירה איך לא היה לי מודיעין, שבעוד שבע שעות תהיה נסיגה? זוכרים בכמה כלי רכב יצאנו בשיירה הראשונה, מביר תמדה? עכשיו  היינו מספר אורחות, שכל אחת הייתה ארוכה מאותה שיירה. עברנו למחנה צבאי בפאתי פאיד, לבניין אבן. היינו שישה בחדר, עם חשמל מרכזי. זה לא היה הזמן לקטר או להיות סוציומאט, או משבית שמחה.  הרעש, הלכלוך, הריחות והאור שכבה כל הזמן, הזכירו לי כמה טוב היה לי במחפורת שלי, בלב השום מקום.  בבוקר ראיתי איפה התמקמנו: קרוב למקום המטופח ביותר בכל הגזרה, בית הקברות של חללי הצבא הבריטי מזמן מלחמת העולם השנייה. היינו גם ממש קרובים לשדה התעופה של פאיד. זה קרב אותנו הביתה. המשכנו לפרק סככות ולהעמיס אותן על משאיות. כשחזרנו למחנה חשבתי שאלה שכבר לא היה להם מה לעשות טיפחו אותו קצת. מחשבות שווא. יותר מכך – התחילה התפרקות ותקלות. למזלנו לא היו נפגעים. לא ידענו מה יהיה לוח הזמנים לפינוי. לכן – עבדנו כמו בתנועה – בלי לפרוס ובלי לפרוק את הציוד מכלי הרכב. היה זמן פנוי, גם למג''ד, שהשתתף במשחק כדורגל  בחצר המחנה.

חגגנו. השתלבנו באווירת הימים שאחרי הפסקת האש ולפני הנסיגה. אשתי ואחותה באו אלינו, לאפריקה, לטיול משפחות. גיסי שרת באוגדה בקבע, כך שלאשתו היה ברור שהוא בצבא. לאשתי יכלו להיות ספקות, כי היא קיבלה דרישה, להחזיר את המענקים שנתנו לה, כשהייתי במלחמה. יחידת האם שלי, שחיילה אותי  בשלושים בספטמבר, לשרות מילואים רגיל, דווחה שאני נפקד בשישה באוקטובר. מזל שהייתי בחופשות מדי פעם.  אחרי הטיול טסתי עם אשתי הביתה. יציאת מצרים תשל''ד. ויסעו  מפאיד ויחנו ברפידים.

שבועיים של עבודות תחזוקה ראשוניות על הציוד שלנו. בשלווה ובנחת, עם חופשות טובות,  היינו מוכנים לכל משימה אפשרית.

מרץ 1974. נשלחתי עם רוב המילואימניקים לשבועיים במחנה נתן, בבאר שבע. עזרנו ליחידות מהאוגדה לחזור לכשרות. הסתבר לי, שליחידות רבות היו מחסני ציוד לא רשמיים. לפי הרישומים  של הצבא, לפי תלונות חיילים ולפי הפרסומים בתקשורת – יחידות רבות יצאו למלחמה בלי ציוד. המג''ד לא אהב מילואימניקים בגדוד שלו, כי הוא לא יכול היה לספק  להם תנאים של הסדירים ומכיוון שלרובם יש  חבילת בעיות, שקשה לטפל בהן  בסיני.  הוא לא ראה איך במשך ארבעה חודשים, מחודש אחרי התחלת המלחמה, חיו ממש לידו  מילואימניקים בתנאים של אנשי קבע; כולם, כולם חיו בתת תנאים ובלי סיבה. היה נוח להתעלם מזה. 169 ימים שרתתי במילואים אלו.  נוכחתי, שוב ושוב, שיש משהו יותר מסתם מזל, שקובע אם הפסד רגעי אינו אלא תשלום קטנטן לטוב הצפון לאדם. לולי השתנו הנסיבות  היה יוצא יומן אחר,  אך בעקרון, שירות ביחידת חימוש, בכל דרג, הוא  עבודה אינסופית, ללא תהילה וללא כותרות.  אם לא חוטפים פגיעה מקרית או עולים על מוקש – גם לא נכנסים לכרוניקה. אני מניח שכך זה בכל החיילות תומכי הלחימה. ואולי זה מזלנו והמחיר שאנחנו משלמים בעבור הסיכוי הגדול יותר לחזור הביתה בשלום.

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

(מוצג לפי התאריך העברי)
פיגנבאום יניב ז

כניסת חברים

חברים online