דילוג לתוכן המרכזי בעמוד
לוגו חיל הטכנולוגיה והאחזקה לוגו עמותת חיל הטכנולוגיה והאחזקה
[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

ימים של אשמורת - פרק ו' - בספרו של אלוני זמורה

מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 31/10/2013

תאריך האירוע:

מספר צפיות: 2164


  להיכנס מחדש לשדה המערכה זו חוויה מסעירה.  הפעם, אני לא בשיירה ולא נתון לפקודות הנשמעות כל הזמן ממכשירי הקשר.  העיר קונטרה שוב מאחורנו. אנו עוקפים שיירות של טנקים, משאיות עמוסות תחמושת. נגמשים מעלים אבק עם ריח חריף של דלק ואבק שרפה.  מהמורות חדשות נפערו בכביש החבול והפצוע מפגיעות ישירות של פגזים. הג'יפ מיטלטל ומקפץ ומנסה לחלוף על עוד רכב ועוד רכב, כשהכיוון מזרחה.

-          "האם נמצא את הגדוד באותו מקום שם עזבנו אותו?"

הפגזים שוב נוחתים בקצב רצחני. הליקופטרים טסים מעלינו בגובה נמוך לעבר החזית. הם מבצעים תרגילי התחמקות מהאש הניתכת לעברם.מצאתי את חבריי ליד האמבולנס, ממתינים לצמיגים. חלפו דקות ספורות והאמבולנס, עם סימן ה"סהר האדום", שבצבץ מתחת לשכבת הבוץ, עטה צמיגים חדשים ויצא למלא את יעודו… נפרדתי בחום מהטנקיסט הפצוע, שהמשיך את דרכו בחיפוש אחר חבריו.הפגזה נוראית. פגזים של 160 מ"מ נוחתים על כל השטח, מטחים של קטיושות בצרורות של שמונה, עשרה פגזים ויותר מכסים את כל  צירי התנועה. הזחל שלנו נקרא לחלץ טנק-שוט (צנטוריון), שעלה על סלעים בקטע שבין "חאן- ארנבה" לכפר הגדול "ג'אבה".  צפיפות הפגזים כה סמיכה עד שנאלצו לתפוס מחסה בבונקר שעמד על "צומת אמריקה" – ג'אבה". צומת חשוב זה, היה מרכז העצבים של כל האזור הדרומי של המובלעת הסורית.

 מצומת זה התפצלו כוחותינו: - צפונה לכיוון החרמון, דרומה בציר "ציריך" לכיוון הכפרים "ג'אבה", "תל-כרום", "אום-בוטנה", "כפר מסכארה" ולתילי הגעש הגבוהים והשחורים, "תל מסכארה"  ו"תל מאל". התל הגבוה ביותר "תל-חארה". התל הענק הזה, נשאר בידי הסורים ושלט על כל המישורים רחבי הידיים. מזרחה ב"ציר אמריקה," – הכביש הראשי המוביל לדמשק. משום כך, מובן היה, שמהרגע בו צומת זה נכבש על ידינו, הוא הופגז ללא הרף, יום ולילה, בכל הכלים והאמצעים שהיו בידי הסורים.  ההפגזות וההתקפות האוויריות, לא מנעו משיירות ההספקה של תחמושת, דלק ומזון לחלוף על פני הצומת ולהביא את תכולתם עד לשדה הקרב. הבונקר הזה אוייש על ידי התאג"ד והרופא הגדודי.  רפי, עובד כרופא בבית-החולים רמב"ם בחיפה.  עזרו לידו בנאמנות החובשים של הגדוד, - האחד מורה, השני עו"ד, השלישי מפקח במשרד החינוך והרביעי פועל תעשיה.

"תל חארה" המושלג מ"תל מסכארה" – מלחמת ההתשה 1974

בכניסה לבונקר הונחה אלונקה ועליה גופת חייל מכוסה בשמיכה עד מעל לראש.  רק נעליו הצבאיות בלטו מתחת לשמיכה הצבאית.  רגע, מי יודע. השמיכה היא מעל הראש וזה סימן…  אלוהים, לרגע רציתי להסיר את השמיכה מעל לראשו ולומר לו:  "קום, התנער, אתה שלם".   בתוך הבונקר כולם עסוקים. חובשים מטפלים בפצועים, נותנים הוראות, מדברים בטלפון.  באחת מפינות הבונקר הגדול יושב חייל חגור בחגור קרב, מחזיק את נשקו. למרות הביטחון היחסי של הבונקר, הוא חובש על ראשו כובע פלדה. מבטו בוהה בחלל הבונקר. לא ניכרו בו סימני פגיעה.  כולם התעלמו ממנו.  זבובים טורדניים טיילו על פניו וידיו. הוא לא ניסה לגרשם. ניסיתי לדובבו, ללא כל הצלחה.  הסרתי את המימיה מחגורי והשקיתי אותו במים.   טפחתי קלות על לחייו והשכבתי אותו על הארץ בתנוחה יותר נוחה.  הרופא קבע: " ארטיסט, יש להחזירו מייד לפלוגה". זו הייתה הפעם הראשונה שהרופא, אני ורבים אחרים נתקלנו בתופעה של "הלם-קרב".

-          "אם לא נחזיר אותו לפלוגה, ילכו גם אחרים בדרכיו". אמר הרופא.

-         החייל שמע את השיחה . כל תגובה לא ניכרה בפניו, כאילו  היה אדיש לסובב אותו.

הבונקר הסורי ב"חאן ארנבה"

 ידעתי בודאות, שהחייל איננו ארטיסט. הוא לא נפגע פיסית, הוא היה ב"הלם קרב". לא היה לי זמן להתמסר אליו. הרופא, רפי  - גבר נאה, גבוה, נעים הליכות –לא איבד את שלוותו, הודיע מפורשות למ"פ אביגדור, מכפר תבור, שעליו לקבלו חזרה לפלוגה. עם ההפוגה הראשונה והקצרה בהפגזות, עזבתי את הבונקר. יצאנו לקראת הטנק הפגוע.  חלה הפוגת  מה במהומת הקרב.  גילינו את הטנק. הוא היה תקוע באלכסון, בזוית חדה, כשצריחו מופנה אל על. מסביבו גושי סלע עצומים.

-          "לכל השדים, כיצד הוא הצליח להכנס לתוך המלכודת הזו?" חשבתי.

  כשהתקרבנו לטנק ראינו ששרשרת הפלדה השמאלית נשמטה ממקומה ויצאה מתוך גל ההינע. נהג הטנק, לא יכול  להניע את המפלצת.  מפקד הטנק, סרן צעיר ממוצא תימני, נאה, גבוה, יצא מתוך הצריח. 

-          "נתקענו ואין כל אפשרות להחלץ מכאן". אמר.

חילוץ השרשרת, היה תחום המומחיות שלי.  לאחר התיעצות קצרה עם ד'בלה, החלטנו שיש לחתוך את השרשרת התקועה בעזרת מבער.  הכנתי את המבער, שהיה על גבי הזחל ומשכתי אחרי את צינורות החמצן וגז האצטילן אל מעל לטנק.  הפגזים החלו שוב ליפול סביבנו.  החברים תפסו מחסות בינות לסלעים. היה צורך באדם נוסף שיעמוד מעלי עם מטף כיבוי למקרה בו תפרוץ התלקחות.  ד'בלה לקח את המטף וכדבר מובן מאליו עמד מעלי במצב של כוננות.  חיתוך  שרשרת של טנק, בתנאי שדה, הוא מבצע די מסובך.  השרשרת עשויה פלדה קשה במיוחד ואיננה ניתנת לחיתוך בקלות.  גם הגישה למקום החיתוך הייתה מאוד לא נוחה. היה צורך לחתוך קודם חלק ממגן השרשרת שנפגע קודם לכן מפגיעה של פגז.  כמו-כן, קיימת סכנה, שלקראת סוף החיתוך תיקרע השרשרת בחבטה בגלל המתח הרב בו היא שרויה, ותעוף כקפיץ מתוח.  בשום פנים ואופן, לא הייתי רוצה להיפגע מפעילות זו, כשאני מצליח עד כה, להינצל מפגיעת הפגזים מסביב.  הרכבתי משקפי מגן והחילותי בחיתוך השרשרת. עקשנית הפלדה, ניתכת ומתאחה מחדש.  הלהבה הפורצת מהמבער נאבקת בפלדה, טיפות לוהטות של פלדה בוערת ניתזות לכל עבר. קוצים יבשים, שצמחו בינות לסלעים השחורים, החלו לבעור.  גיץ לוהט חדר במרווח שבין הנעל והגרב וחרך את רגלי. ריח  של בשר חרוך וצמר גרביים עלה באפי. התעלמתי מהכאב.  מכשיר הקשר שבטנק מטרטר ללא הרף ומבקש ממפקדו להצטרף מיידית לכוחות הלוחמים. הוא זקוק לו. אני צריך לשלוח את ארבעת הבחורים שבטנק לשדה המערכה המרוחק מאות מטרים מאתנו.  ראיתי לנגד עיניי את הטנקים השרופים שהיו לאורך ציר הנפט…

לשניה הצטלב מבטי עם מבטו של הסרן הצעיר, בעל המבט הילדותי והעייף מחוסר שינה. בידיי לקבוע אם הטנק יחזור למערכה או להגדירו כלא כשיר לקרב.  האם הפלדה תכנע? האם ירוויח צוות הטנק עוד כמה שעות מנוחה? האם אומר שאי אפשר לבצע את החיתוך?  האם לשלוח את צוות הטנק לאש הקרב… המבער מתיז אלפי ניצוצות של פלדה שרופה. אני שומע כיצד הפלדה נאנקת ונאנחת. ידי נרתעת לאחור. אני חושש, שחוליות הפלדה ישתחררו בעוצמה ויפגעו בפניי.  אני מציץ בחטף. גוף הפלדה, שטרם נחתך, החל להיסדק.  יש להמשיך בחיתוך. עוד רגע, כל השרשרת גונחת אולם מסרבת להיכנע. "יותר לא אמשיך.  מסוכן".  אני מבקש מנהג הטנק להניע  אותו קדימה ואחורה, על מנת לנתק את השרשרת.  כיביתי את המבער.  לפתע גיליתי, שהפגזים נופלים מסביב לטנק.  במשך כל זמן העבודה התעלמתי מהם לחלוטין.

 מפקד הטנק אינו מאמין שהמבצע יצליח.  מנוע הטנק נוהם כחיה פגועה. המפלצת מתעוררת לחיים. הטנק מטפס על הסלע, השרשרת נאנקת ומסרבת להיכנע.

-          "אחורה!"

-          "קדימה!"

-          "אחורה!"

-     "קדימה!" אני צועק לנהג הטנק.

 קול נפץ. השרשרת ניתקת! רווח לי. הצלחתי במשימה.  תוך דקות נרתם כל צוות הטנק להחלפת חולית השרשרת ולהתקנתה.  המבצע מסתבך בגלל תנאי השטח הקשים, אולם הם מתגברים. יוצאים בזהירות מסבך הסלעים והמפקד מנפנף בידו לשלום בתוך ענן של אבק.

-          "שלום סרן!" אני מנפנף בידי.  נשארנו זחל בודד על הציר המופגז.

הטנק שנפגע. מאחה את השרשרת.

 כוחותינו מפוזרים על כל התילים בסביבה. יצרנו קשר עם המג"ד. הוא עסוק בלחימה ובמתן הוראות.  נצטווינו לחזור לצומת. אספנו את הציוד על הזחל ונסענו לעבר הבונקר של התאג"ד שבצומת. החנינו את הזחל ליד תלולית עפר ופנינו לעבר הבונקר.  גופתו של החייל עדיין מונחת לאורך קיר הבטון ליד הכניסה לבונקר. לא פינו אותה.  בתוך הבונקר החובשים עסוקים בחבישה, בעירוי דם, כשרפי הד"ר, מנצח על העבודה. האור היחידי חודר פנימה דרך חרך הירי הצר האופקי והמאורך. חלק גדול מחלל הבונקר תופס תותח צר- קנה וארוך המותקן על חצובה ענקית עשויה צינורות פלדה, כמו רגלי חרגול ארוך רגליים.  לוע התותח עדיין מכוון מערבה, לעבר הכביש הראשי קונטרה – דמשק.   הצצה דרך החרך מגלה את הכביש הישר כסרגל. לכל אורכו, עליו נעים כלי המלחמה שלנו. באופק לצד מערב ניבטים החרמונית ומוצב 104.  הבונקר הזה גרם לנו אבדות רבות עד אשר שותק ע"י הטנק "זברה".

 כל פעילות  החובשים מתנהלת בין רגלי החגב הענק של החצובה. אי אפשר להזיזה ממקומה.  מידי פעם מישהו חוטף ממנה חבטה בראש וברגליים. לאורך הקיר בבונקר יושבים חיילים על כובעי פלדה הפוכים, כמו תינוקות מגודלים על סיר לילה, תנוחה אופיינית למצבי רגיעה כשאפשר להסיר את כובע הפלדה, אבל לא להיפרד ממנו.  החייל שלי, עדיין שרוי בהלם, בוהה בחלל השחור והאפל של הבונקר. הזבובים הטורדניים ממשיכים לטייל  על פניו וידיו, ללא כל הפרעה.  הוא לא גילה כל סימן שהוא מזהה אותי, אולם קיבל בשלווה ובשביעות רצון את נסיונותיי לגרש מפניו את הזבובים.  הוא מנסה לעבור לתנוחת ישיבה, אולם לא מצליח לעשות זאת בכוחות עצמו.  נסיונותיי לדובבו עולים בתוהו. שלפתי את ארנקו מכיס מכנסיו. ידעתי שאמצא שם את שרציתי למצוא: תמונה של אישה צעירה ושלושה ילדים. אני נותן לו להתבונן בתמונה. הוא מזהה את אשתו ואת ילדיו. חיוך חיוור פושט על פניו. אצבע ידו מצביעה על התמונה ואל ליבו. הוא חוזר על התנועה הזאת פעמים רבות, כאילו מראה לי את הקשר בינו לבינם, ללא מילים.

      "כן, בשבילם כדאי להיות חזק". אני אומר לו.  הוא לקח ממני את התמונה ואימץ אותה אל שפתיו.

 כמי שסיים את החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, קראתי מאמרים בנושאים הקשורים בתגובות של  הלם במצבים טראומטיים. הבנתי שהחייל סובל מסימפטומים דומים, שנודעו יותר מאוחר כ"הלם קרב". הסמפטומים שלו היו זהים למצב של הלם.  השיתוק הגופני, תנוחת הגוף האדישה והרפויה, ההתעלמות המוחלטת מהסובב אותו, סירובו להניח לרובה שהיה כל העת צמוד לגופו. סרובו לפשוט את החגור ולהוריד מראשו את כובע הפלדה, כל אלה  העידו על חוסר יכולתו לתפקד. הוא גם לא היה מסוגל לדבר. רק ההתבוננות בתמונת אשתו וילדיו, הוציאה אותו מהאדישות והעידו על ערנות מסויימת.

רופא הגדודי רפי משמאל וגדעון קלאר החובש

הרופא וגם מפקדי הפלוגות, חששו מהתופעה הבלתי מוכרת, וייחסו אותה לרצונו של החייל להשתמט מהמשימות הקרביות. הם חששו, שאם יפנו את החייל, מוכה ההלם משדה הקרב, תתפשט התופעה הזאת גם לחיילים נוספים. ממצב זה הם חששו יותר מכל. בינתיים הוא המשיך לשבת בתוך הבונקר בוהה בחלל.צפירה של מכונית נשמעה מבחוץ, כאילו באה מעולם אחר.  יצאתי החוצה. בינות לטנקים ולרכב המשורין, חנו שלוש מכוניות שכורות, הדורות וחבורה של אזרחים בבגדים צבעוניים, מגולחים, לא שייכים, ניסו לדובב את החיילים באנגלית. מיקרופונים בידיהם והם תוחבים אותם לפיות הלוחמים. מיששתי את לחיי, הבחנתי בזיפי זקן בן חמישה ימי לחימה, מחוספס ודוקר. חולצתי ומכנסיי מצופים באבק שחור ולכלוך של כתמי שמן. זו הפעם הראשונה שהייתי מודע למצב הלבוש שלי, שהיה בניגוד מוחלט להופעה האלגנטית, הנקיה והמבושמת של העיתונאים.

  - "לאן מוליך הכביש?" שואל אותי העתונאי באנגלית.

  - "זהו הכביש הראשי לדמשק", עניתי,  "אנחנו נמצאים כששים קילומטר מהבירה הסורית".

  - "אני רוצה לצלם אתכם על הזחל עם כתובת לדמשק". אמר.

  הסכמתי להשתעשע.  מצאתי תיבת קרטון ריקה של מנות קרב, פרסתי אותה ורשמתי באותיות ."EXPRESS TO DAMASCUS"   גדולות:  ("אקספרס טו דמסקוס").  העיתונאי ביקש שנשב על הפגוש של הזחל עם רגליים מורמות, ליצור אשליה של נסיעה כשאנו מחזיקים בשלט. עשינו כרצונו.  לפתע,  ראיתי חייל עושה מאמצים נואשים לקפוץ ולשבת על הפגוש ללא כל הצלחה. היה זה החייל שלי, מוכה הלם הקרב.  העיתונאי חיכה בסבלנות לקבוצת החיילים שתשב, אולם החייל שלי, לא הצליח להתרומם בכוחות עצמו את שלושים הס"מ שהפרידו בין הקרקע למקום הישיבה. חייל אחר, חסר סבלנות,דחף אותו הצידה ותפס את מקומו כדי להנציח את עצמו בפני המצלמה. מה שאני לא הצלחתי לעשות למען החייל, הצליחה מצלמתו של עיתונאי אלמוני מאנגליה…

  - "מניין אתה?" שאלתי את העיתונאי, לאחר שהתמונות שצילם השביעו את רצונו.

  - "מלונדון".

  - "יש לי אחות שם, האם תמסור לה שלום?"

  - "ברצון". אמר.

 מסרתי לו את כתובתה.  היה לי ניסיון לא מוצלח, עם עיתונאי צרפתי, במלחמת "ששת הימים".   הוא הצטרף לזחל שלי כשטיפסנו על רמת הגולן, לאחר שהגענו מגשרי הירדן בדמיה.  הוא הגיע הישר מהמטוס עם חולצה לבנה ומצלמה.  זה היה כל ציודו. היה קר. הוצאתי מתרמילי את הבטלדרס האזרחי שלי ומסרתי לו. שאלתי את אותו עיתונאי, אלו זמירות חדשות מזמר לנו נשיא צרפת, שארל-דה-גול. הוא הבטיח שצרפת נשארה ידידה נאמנה לישראל.  הוא גם הבטיח לי לשלוח אלי תמונות שצילם.  עד היום אני מחכה לבטלדרס ולתמונות.  האם כל הצרפתים הם כמו שחושבים עליהם ?   אבל האנגלים, ג'נטלמנים אמיתיים, הוא בודאי ימסור לאחותי ד"ש מהאח הגדול שנמצא בשדה הקרב.  יומיים לאחר מכן, שמעתי, שהוא נהרג מפגז במבואותיה של קונטרה, בדרכו חזרה לתל-אביב.  את אמינותם של האנגלים אבדוק בהזדמנות אחרת…

חיילי אחת הפלוגות בהפגה מהקרבות

הזחל הטכני שלנו במחפורת סורית ב"תל כרום"

 

"ציר אמריקה" הדרך הראשית לדמשק, מופגז כל העת

סוף פרק ו'

 

 

 

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

כניסת חברים