[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

אלוני זמורה ימים של אשמורת פרק י''א - חופשה אחרונה

השיירה מתארגנת במהירות לכיוון צפון. החרמון בצפון,  לא הרחק מאיתנו, מעלה תימרות עשן ואש. מטוסי חיל האוויר מפציצים אותו ללא הפוגה. הוא נראה כמו הר געש, לפני התפוצצות.  מוצבי החרמון, נפלו בידי הסורים, משמשים להם מסתור. החרמון הוא יותר מ"עוד מוצב".  הוא סמל לעוצמה, לכוח, לעצמאותו של הגליל העליון, לאי התלות של מדינת ישראל במקורות המים.  לא היה לי ספק, אף לא לרגע, שהחרמון יחזור לשליטתנו. מהו המחיר שעלינו לשלם על מנת להחזירו?   האם נהיה אנחנו חלק ממערך הכוח הכובש?

  נפוצה שמועה, שיש בעיות עם החרמון ושלא הכל הכול שם חלק. הקרבות שם קשים ומרים, השמועה אומרת, שתפקידנו יהיה לתגבר את הכוחות. נענו במהירות על קטע מציר הנפט.  שתי פלוגות שלנו, רק אתמול בלילה, פונו מהחזית וטרם התאוששו מהלם הקרבות. חלק גדול מהזחלמים נפגעו בקרבות, חלקם עלו באש, על כל תוכנם וציודם.

  חיילים נסעו לצידנו באוטובוסים של "אגד". נאמר לנו שכלי המלחמה שלהם נפגעו בקרבות.  מוזר שאנו נקראים לסייע, חיילים עייפים משמונה עשרה יממות של לחימה רצופה ללא שינה.  חיילי הגדוד נעים צפופים בזחלמים.  השיירה שלנו התערבבה בשיירות נוספות של זחלילים וכלי רכב משוריינים, נראים כחדשים, עדיין לא השתתפו בקרבות.  פנים צעירות, ללא חתימת זקן, עם כובעי פלדה ושחפצים, ילדים של ממש:  "חיילי גולני".  במקום להמשיך צפונה לחרמון, עם חיילי גולני, הגדוד שלנו פונה לעבר יער האלונים שמול הכפר הדרוזי "מסעדה". ליער "אודם".  אנחנו בעתודה. חיילי גולני ממשיכים לנוע קדימה, לעבר החרמון.  כלי הרכב שלנו מפלסים דרך בינות לעצים, חובטים בערמות של עלי שלכת ושקדי בלוט.  כל הגדוד, כאילו נבלע על ידי היער הקסום והנעלם.  במלחמת "ששת הימים", גם לאחר שהמלחמה נסתיימה, הסתתרו ביער זה חיילים סוריים שצלפו לעבר כוחותינו, שחלפו על כביש "מסעדה - בוקעתה".  באחד הימים הם השליכו לכביש גופה של טייס שלנו, שנפל, טמונה בתוך שק עם סימני התעללות אכזריים.  הזחל הגמלוני שלנו מצא מסתור מתחת לאחד העצים העתיקים.  אוויר של סתיו, נעים, קריר, טחוב משהו, מריח עלי שלכת.

  לראשונה מאז החלו הקרבות, פרשתי שמיכה על ערמה עבה של עלי שלכת. דחסתי אותם מתחת לענפיו של עץ אלון עתיק, הנחתי עליהם את שק השינה, השחלתי עצמי פנימה, בלתי נראה כמעט, פעם ראשונה לבדי, עם עצמי. טמנתי את ראשי בתוך העלים ונשמתי אותם עמוקות. ריח האדמה האדומה והטחובה היה כריח הבושם באפי. התמונות החלו חולפות במהירות אל מול עיניי העצומות, ללא כל  הגיון וסדר:  גדרות בזלת שחורות, חוטי תיל, טנקים, פיצוצים של קטיושות, מבנים עגולים ומרובעים. תמונות אילמות ולא מזיקות.  איוושת העלים, עליהם הנחתי את ראשי, קטעה את מהלך התמונות ושקעתי בתרדמה עמוקה.  -"חברה",  "מי רוצה להירשם לחופשה?" קרא מישהו בקול והעיר אותי משנתי הערבה.  לא קפצתי, נשארתי לשכב במקומי: חופשה,  הבית, האשה, הילדים. לפתע נעשו מוחשיים אפשריים.  בכל ימי הקרבות שאבתי מהם עידוד וכוח לעמוד בפני טילי המטוסים, רסיסי הפגזים והלם הקרב.  הציפיה לראותם נעשתה לפתע ריאלית. היא צפה ועולה מהפינה הנסתרת של הספק ושל חוסר הוודאות שאי פעם אחזור ואראה את משפחתי.  היא מקבלת פתאום תמונה צבעונית, מוחשית, בעלת שלשה מימדים.  שדה הקרב אינו מקום לטיפוח תקוות ואשליות, אתה מדחיק אותן עמוק עמוק בלבך, ליד עורק החיים, מבלי לאפשר להן לזרום, לפרוץ החוצה, על מנת לשמור על השפיות. והנה התקוות והאשליות עומדות במצב של "היכון" לסיכוי לחזור ולהיות מציאותיות. וברגעים אלה  אני כורת ברית שוב, בפעם המי יודע כמה, עם אלוהים על שהביא אותי עד הלום. ובאותו הזמן בדיוק, אני מגלה, שעם חבריי  הטובים, אלה השרועים והנאנקים בשדות הקטל, אלה שלא חזרו, הברית הזאת אתו הכזיבה.   אני  מחשב חישובים ושואל במה אני טוב מהם. מאזן החסדים והעוולות שעשיתי בימי חיי אינו טוב משלהם. ושוב הספק משתק בי את האמונה שמבקשת לפרוץ . שוב ושוב, כשביבי תקווה ותוחלת, האמונה נתלית ומתחלקת, מתחלקת ונתלית, ואני נאטם ופורץ ומתייסר, מקווה ומדחיק, וחולף לו היום ועוד יום ואני חש וכואב, מרגיש וחי ונושם, מייחל ומפחד לקוות, כי התקוה מתנפצת במהמורות הפגזים והיא יפה רק לשוטים…

 חלומות, שאיפות, אהבות, מקומם בעולם האחר. כאן, בשדה הקרב, הן מתגמדות ושואפות לאפס, כמו בועות סבון בחלל, מעופפות, אוספות נשמות ונעלמות.  וחולף היום ואתה חש וכואב ומרגיש ונושם ואוטם רגשות. ולפתע, הקריאה: "מי רוצה לצאת לחופשה?" מחזירה את התקוה, מגרשת את הייאוש ופורצת מאבי העורקים בזרם אדירים עד לנימי הנימים שלך גופי. הלב הולם בחוזקה, ואני מתנתק מהניתוק וקורא לעצמי בשם, אלוני! כאילו נולדתי בזה הרגע  מחדש.  ואני, מסתבר לי, לאחר קריאת השמות, רק במחזור השלישי של החופשה, בת עשרים וארבע השעות.  ולא איכפת לי שזה כך, ולא מקנא בחבריי שיצאו לפניי, ולא מתערב בהגרלות של מי יצא במחזור הראשון, כי טוב לי, כי נשארתי...  הגיע הרגע. אני באוטובוס יושב ומצפה.  מצפה למפגש עם העולם שממנו נעקרתי, כך לפתע פתאום. נשלפתי מיום כיפורי הפרטי, ממיטתי שבדרך הים בחיפה, ומאותו הרגע איני בר שליטה על קיומי. איני יודע מי הוא השליט:  הבונקרים, ריח הדלק השרוף, גופותיהם המזיעות של חבריי, כובע הפלדה ושבילי האש בשמים, או  מכתבת השרד והטלפון בעבודה, המכונית, ארוחת הצהריים, המיטה, גופה החם של אשתי,  והשיגרה המשעממת והאלוהית של החיים. 

ביער האלונים ב"מסעאדה"  

אני יושב באוטובוס, ממתין לתזוזה, וחושב:  מוזרות דרכי עולם ומוזרות עוד יותר מחשבות אנוש.  העוצמה, של שאלת הספק, מי משני העולמות שליט יותר, - חבריי בשדה הקרב, סלעי הבזלת  ורעשי המלחמה, או החיים כאזרח. עצם המחשבה הזאת, מחרידה את לבי.   מי משניהם קיים יותר, מי משניהם אמיתי יותר.  הספק המתמשך הוא מקורו וסימנו של הטירוף או של הגאוניות.  ואולי מה שהיה קיים, בעולם ממנו הגעתי, אינו קיים וצריך בדיקה.  והאם היה קיים בכלל, במשמעותו האמיתית.  ואם היה קיים במשמעותו האמיתית, שלפני יום כיפור, אולי אינו קיים במשמעותו האמיתית שאחרי יום הכיפורים.המעבר מהחיים האמתיים, לשדות השחורים של המלחמה ושל המוות הוא כל כל כך חד וכל כך טראומטי, עד כדי טירוף הדעת. היכן מסתיימת המציאות והיכן מתחיל  הדמיון. היכן החיים האמיתיים והיכן ההזיה. הכל מתערבב,  אני צריך זמן כדי לארגן את שניהם ולהבין בכל פעם מחדש שהחוויות אותן חוויתי אינן הזיה, הן אמתיות חזקות ומשפיעות עד כאב.או, אולי האמת היא יחסית ואולי היא מתחלקת ומפנה מקום לעוד אמת ולעוד אמת ויש הרבה אמיתות של קיום ואולי מסוגל אני לספוג יותר מאמת אחת, ולחיות עם כולן בשלום.  ואולי אמת אחת תדכא את רעותה, ואולי אחת מהן תכבוש את כולן. מי היא האחת שתכבוש? אם תהיה זו של ריחות המלחמה, אכנס לטירוף של חושים ולטירוף של דעת...  ואולי כולן ייכחדו ואשאר בלי כל אמת, כמו לוח חלק הצופן בחובו תקווה חדשה, חיים חדשים.  אולי מתוך כל האמיתות אכתוב אמת חדשה, שתהיה צרופה, שתהרוס את המלחמות, את הזיופים ואת הצרימות, את דברי ההבל של הפוליטיקאים ושל הגנרלים ושל כל העולמות שלנו ושל אויבינו...

  דבר אחד ברור לי, בעוד כך וכך שעות אני עומד להיפגש באמת הקודמת שלי, שממנה נותקתי ואליה אני חוזר באהבה. אבל גם אותה, כאילו שאני עומד לבחון מחדש, באמות מידה שלא ידעתיכמותן. העמידה הרצופה אל מול החידלון של הקיום הפיסי והסיכוי לצאת ממנו ללא פגע, יוצרת בי סרגלי מידה ואמות מידה, שלא הכרתי קודם. עלי להשתמש בהם כדי לחיות חיים טובים יותר אמיתיים יותר.  בתוך סערת המחשבות המטריפות והגילויים המדהימים, מנותק כליל מהסובב אותי, אני מוצא את עצמי, לפתע, מחוץ לאוטובוס עם תרמילי בידי.  מה קרה? האם ביטלו את החופשה?.  הכל אפשרי.  פתאום מתברר לי שהמפגש עם האמת הקודמת שלי, חשוב לי יותר מכל, אינני יכול ואינני רוצה לוותר עליה. כל השאר הן מחשבות הבל של מלחמה ארורה. כי האמת העכשווית, זו של המלחמה, נעשתה איומה, מכוערת ובלתי נסבלת. כדי להתנתק ממנה ולחיות את חיי, עלי לשאוב, למוץ כל טיפה של כוח מהאמת הקודמת שלי. והיציאה לחופשה של עשרים וארבע שעות, זו שתאפשר לי לחזור אל השפיות ולכל אהבותיי, הנה היא הולכת ונשמטת מידיי.  אני מנסה להתעורר מהזיותיי וממחשבותיי ומגלה לפתע את הסיבה לירידת חבריי, ואני בתוכם, מהאוטובוס.  סרן איציק, קצין החימוש, העלה חשד, שחייל מסוים, גנב חלק חילוף מתוך הזחל הטכני. "מד לחץ לגלגלים", בעטיה הוא מחליט להוריד מהאוטובוס את קבוצת  חיילי הזחל הטכני,  ואני בתוכם, כחשודים בגנבה.  אני  עומד בשורה עם חבריי, שולף מתוך תרמילי את הבגדים הצואים מזיעה, את האבק והפיח השחור, ואת כל ריחות המלחמה, את צרורות המכתבים שקיבלתי ומראה אותם קבל עם ועדה. כך עושים גם חבריי. הגניבה לא נמצאה, כי אולי לא התרחשה מעולם, אולם הביזיון והקצף מהמעמד המשפיל נולדו בי באותו הרגע.   כל תחושות ההקרבה וכל הערכים עליהם התחנכתי התנפצו לרסיסים בגלל סרן אטום מוח.  חבריי ואני, ואיציק בתוכם, עולים מחדש לאוטובוס. ממקום מושבי, אני מרגיש בחילה פיסית עזה מהמעמד המבזה.  עשרים ואחד יום טולטלתי בין חיים למוות בקופסת הפלדה, נלחמתי על חיי, נלחמתי למען חיי משפחתי ולמען חיי האומה, בדיוק כפי שכתוב בספרים.  במקרה גם נשארתי בחיים, ולפני הרגע הנכסף, שלמענו נלחמתי, לפני שאני נפגש עם העולם אותו נטשתי, כשאני הלום מחשבות על אותם ערכים עליהם נלחמתי, למען הפסים הכחולים החרוטים על דגל הלאום שלי, בסרעפי מחשבות אודות ערכם של החיים ושל הספק בתכליתם, מופיע הסרן העלוב ומחבל במעמד.  הוא מעמיד אותי במסדר החשודים בפני חיילי הגדוד.  ניסיונותיו להסביר, שהוא חשד במישהו מסוים,  רק מגבירה את תחושת הבחילה והגועל למעשה הנתעב.  אני ניגש למקום מושבו של הסרן ומביע בפניו במילים, את תחושת העלבון והקבס ממעשיו. אני פולט את הגועל ומקיא אותו מעבר לחלון האוטובוס הנוסע בינות לעצים של יער האלונים ב"מסעאדה" בדרך הביתה.  הירידה מרמת-הגולן מיתנה את סערת רגשותיי ופינתה מקום להתבוננות זהירה בנוף המתחלף.  התבוננתי בשיירות כלי הרכב העולות וזורמות מולי, בקבוצות של חיילי חימוש, שבסדנאות מאולתרות בצידי הדרכים שניסו להפיח חיים במפלצות פלדה.  אני מתבונן עד לאן הגיעו הסורים במתקפת הפתע שלהם.   טנקים סובייטים צבועים בצבע ירוק זית מפוזרים בשדות הבזלת, נראים כחדשים, חלקם חסרי צריחים שהועפו מעוצמת פיצוץ התחמושת שבתוכם.  ארבעה טנקים סוריים עומדים מכונסים דוממים, כשקני תותחיהם מופנים לארבע רוחות השמים ואחוריהם צמודים זה לזה, נראים

כקיפוד ים ענק המזקיר את מחטיו, כאילו נערכו להגנה היקפית.  עשן מיתמר עדיין, מאחד מהם, מעיד על כך שנפגע לפני זמן לא רב.  בתוך תנופת הבלימה וסערת הפריצה של כוחותינו, נלכד חלק מהשריון הסורי בתווך, בנסותו להצטרף לצבאו הנסוג. הוא לא פסק מנסיונו לפגוע בשיירות האספקה שעלו לרמה.  על הגדרות של מחנה "נאפח" נשארו תקועים טנקים ירוקים. ממש לצידם, הטנקים החומים שלנו.  חום וירוק, סמלי האדמה והפריחה, הצמיחו כאן רק הרג  ומוות.  אני עוצם את עיניי.  טרטור גלגלי האוטובוס על גשר בנות-יעקב, החוצה את הירדן, כאילו סימן את המעבר לעולם האחר.  במלחמת "ששת הימים" מצאתי, באחד הבונקרים, ליד העיר קוניטרה, מחברת עבה.  פתחתי אותה מתוך סקרנות. לתדהמתי גיליתי מילים עבריות כתובות בכתב יד רהוט, מילים מנוקדות, כמעט ללא שגיאות כתיב.  בצד המלים העבריות נכתב תרגומן הערבי בשורות ישרות, כתב יד עגול, מסודר.  התדהמה הפכה לסקרנות, מעניין לדעת מיהו חובב השפה העברית ומה הוא לומד.  החילותי מעלעל בדפי המחברת והסקרנות פינתה שוב מקום לתדהמה ולשאט נפש.  בצד מלים כמו "האפליה הגזעית", "קזה-בלנקה, "אשכנזים", "ספרדים", קראתי מלים כמו "ממזר", "יימח שמך ושם זכרך", "סמרטוט", "זין מלוח בתחתיך" "זונה", "רועה זונות", "שד" "שדים", "פיטמה", "מותק","מזמוז", "חיבק", "מצץ", " נקודת חן".

 גם במלחמת ששת הימים, לא חצו הטנקים הסורים, את גשר בנות יעקב ואותו חייל סורי אלמוני ודומיו, לא הצליחו לממש את ששקדו בלימוד השפה העברית.  אוצר המילים שלמדו לא הטיל ספק בדבר  כוונותיהם, אם ואילו היו מצליחים לממשן ולהגיע לישובינו ולבתינו.  ראש-פינה, צפת, הכפרים הערביים שבגליל, כרמיאל, עכו, חלפו כבחלום.  מצאתי עצמי יושב ב"כרמלית" המטפסת אל הר הכרמל, מתבונן לראשונה בציבור של אזרחים. 

 מצבעי השחור של הבזלת  והלבן של השמש הקופחת,  העולם החל לחזור ולהיות צבעוני.  אשה צעירה, נאה ומטופחת, יושבת מולי ב"כרמלית", לידה בנה הקטן.  שערה בלונדי ארוך, מתבוננת בי ודרכי.  ברכיה החשופות כמעט נושקות לברכיי.  קימורי שדיים עדינים, מחוטבים. העיניים הכחולות, האף הסולד, הכתפיים, הצוואר היפה, עדוי במדליון זהב.   טבעת הנישואין באצבעה והברכיים המשיקות.  הישרתי בה מבטי, כאילו חיפשתי בה את האישה שבנשים ובמקום זה צלמתי בתוך עיניה הכחולות את שדות הבזלת השחורים…  יצאתי מ"הכרמלית." טיפסתי במדרגות הנעות אל עבר היציאה שבמרכז הכרמל.  "המרכז," שרגיל הייתי לראותו זוהר ושוקק חיים בשעת ערביים זו, היה מיותם ואפלולי. ה"ייקים" הקשישים היושבים, דרך קבע, בחליפות מחוייטות, בבתי-הקפה עם כלביהם העטויים בכסויי צמר צבעוניים, נעלמו ואינם. הם היו לוגמים ספלי קפה ומתבוננים בעוברים ושבים. האנשים שחלפו על פניי,  נראו חפוזים, ממהרים ועגמומיים. הרגשת ההקלה שציפיתי לה לכשאגיע לכרמל, לא הגיעה, כאילו לא תמה המלחמה.  האוטובוס היורד לדרך-הים בושש להגיע. האנשים הצטופפו מסביב לעמוד התחנה כחבורה מוזרה, שקטה ואילמת.  שעון החול של חופשתי הקצרה ממשיך להתרוקן מחלקו העליון וטרם הגעתי הביתה. מחר באחת-עשרה בבוקר,  עלי להתייצב בתחנה "אגד", כדי לחזור לרמת-הגולן.  הרמתי את ידי לטרמפ. הנהגת במכונית שעצרה, הביאה אותי עד לפתח ביתי.   לבי החל להלום בחוזקה, אני מטפס במהירות במעלה המדרגות. נעצרתי מול הדלת. כאילו חלפו יובלות, מאז עזבתי את הבית. האם יכירו בשינוי שחל בי? נשמתי עמוקות, מוכן לקראת הפגישה.  לחצתי בעדינות על ידית הדלת. היא לא נענתה לי.  צלצלתי בפעמון, אין תגובה. האם אינם בבית? היכן הם יכולים להיות בשעה הזאת?  מוזר, לראשונה גיליתי שבכל ימי הקרבות צרור המפתחות של הבית, ושל ביה"ס אותו ניהלתי, נשאר מונח בכיס מכנסיי. כאילו המפתחות היו הבטחה שיגיע מועדם.  הוצאתי את הצרור ופתחתי את הדלת. אפלולית הדירה, אין בה איש. הדלקתי את האורות, כשאני מתעלם מהאפלה ששררה בכל השכונה.  לפתע, כאילו הוכיתי בסנוורים ואיני מבין מדוע.  אין זה האור שמכה אותי  בסנוורים. מוזר, כעיוור שהתפקח, גיליתי מחדש את עולם הצבעים. כך עומד אני, מתבונן בפרטים המוכרים לי. כאילו מגלה מחדש את צבעי האדום, החום, הלבן, הסגול.  פנטזיה של צבעים מול השחור המדכא של חושות הבזלת השחורה שברמה הסורית.  מסוחרר, חיפשתי את הטלפון וחייגתי את המספר של שרה חמותי. 

  - "הלו, הלו, דליה אצלך?"  שאלתי אותה בחוסר סבלנות ובחוסר נימוס, כאילו חזרתי עכשיו מהעבודה, מעשה של שיגרה.

-          "מי זה, מי זה, זה אתה אלוני?"  שאלה בקול נפחד.

-          "איפה אתה?"

-           "אני בבית, איפה דליה והילדים, הם אצלך?"  שאלתי שוב בלי לשאול לשלומה.

-          "הם בבית. הם לא בבית?" אמרה מבוהלת.

-          "אבל אני מדבר מהבית". אמרתי וטרקתי את הטלפון.

 

  היכן היא יכולה להיות? דליה אוהבת את הבית.  מאז ומתמיד לא עזבה אותו, שלא לצורך. גם ליציאה, לבילויים חברתיים הייתי צריך להפציר בה, שתצא. הייתה תמיד פורצת באנחת רווחה, כשהיינו חוזרים הביתה מבילוי אצל חברים.

 "אתה לא חושב שזה בזבוז זמן?" הייתה אומרת, וחוזרת לעסוק בקריאה או בכתיבת עבודות לצורך עיסוקיה המקצועיים.  היא בודאי יצאה למרכז הכרמל לקניות, אולם מדוע דווקא בשעה הזאת? כאילו שציפיתי, שתדע על שעת בואי. בכל המכתבים, לא כתבתי אודות חופשה אפשרית. לא יכולתי לעמוד בפני קוצר רוחי.  ירדתי במדרגות, בקפיצות קרב,  פתחתי את דלת מכונית ה"ווקסהול" העתיקה שלי, שבמשך כחודש ימים עמדה בשממונה, ללא שימוש. נעצתי את המפתח במקומו והמכונית לא הכזיבה, כאילו נרתמה למאמץ, נהמה ברעש וזינקה לעבר הכביש הראשי.  הרחוב היה שרוי באפלה מוחלטת וכן גם הבתים.  רק עכשיו עיכלתי שבעצם כל חיפה עדיין שרויה  בהאפלה. רק פנסי מכוניתי מבהיקים בלובנם.  פנסי המכוניות שחלפו מולי היו מרוחים בצבע כחול כהה והאירו עמומות דרך סדקים לבנים, שנבעו מהצבע.  שיא הטיפשות. זה שבוע ויותר, ששיירות מכוניות מטפסות אל רמת-הגולן, באורות מלאים, ללא מורא, וכאן, בעורף הבטוח, בחיפה, כולם שרויים באפלה.  רק עכשיו החילותי להבין, בעצם, שגם העורף היה שותף לחוויות המלחמה ושהאפלה מבטאת  את המורא מהפצצות אוויריות.  התעלמתי  לחלוטין מהצורך לכבות את האורות. החלטתי לחגוג ולבטא את הניצחון שלנו ושל חופשתי הראשונה, בדרך זו. אין צורך לחשוש, אין צורך לכבות אורות.  רמת-הגולן חזרה להיות כולה שלנו. ולא עוד, אלא שאנו חונים חמישים קילומטר מעיר הבירה  הסורית, דמשק.  לא היה אף אחד ברחוב, שיוכל להתרשם מחגיגת הניצחון הפרטית שלי. רק שמעתי נהגים, שחלפו מולי שואגים:  "תכבה את האורות, אידיוט".  החניתי את המכונית באמצע מרכז הכרמל השומם. יצאתי ממנה והחילותי לחפש את משפחתי. "דליה, דליה!" שמעתי את עצמי קורא בקול גדול.  "דליה, דליה!". רץ וקורא ואין עונה.  רק אנשים בודדים מסתכלים עלי כעל מטורף. לא איכפת לי, רק דבר אחד חשוב – למצוא אותם.  מאוכזב, אני חוזר למכונית.  כל החנויות סגורות ואפלות וגם פנסי הרחוב כבויים.  עלטה שחורה ומנוכרת, במקום היפה ביותר בכרמל. התנעתי את המכונית והדלקתי את האורות. יחד אתם דלקו, לפתע, כל האורות במרכז הכרמל.  כאילו אני חוללתי זאת.  מרכז הכרמל חוגג את חופשתי.  בוטלה ההאפלה וכאילו נגמרה המלחמה.  אין חשש להפצצות.  כבמטה קסם גם אנשים החלו נראים ברחובות, אבל את דליה והילדים לא מצאתי.  שוב עמדתי ניצב מול דלת ביתי והפעם פתחתי אותה כאילו בסערה. "בוביקה, וונצק, אבא בא!" – קראה דליה ונתלתה עלי.  גם אורית ואמיר נתלו עלי מסביב בצהלה. " קבלת את המכתבים ששלחנו לך?" קראו. "באת לתמיד?!" – קראה שאלה דליה.

 

      -  "עד מחר בשעה אחת עשרה בבוקר".

 

    - "לא אתן לך לחזור. לא אתן, מספיק לי ממלחמות.  אתה צריך להישאר שלנו. יש מספיק גברים שלא נלחמים. אפילו שלושה שכנים מהבית שלנו, אני רואה אותם יום יום בבית". כאילו אמרה דבר לזות שפתיים והוסיפה:

 

   -  "ועכשיו נשלח אותך לאמבטיה.  כמה זמן לא התקלחת?" שאלה.

 

     -  "מאז שעזבתי את הבית". אמרתי. לפתע הבנתי שאני נושא אתי את ריחה של המלחמה, את ריח החושות העלובות, הבונקרים, השמן, הנפט, הדם והזיעה.

  דליה מיהרה לחדר הרחצה, פתחה את ברזי האמבטיה, החמים והקרים. הוציאה מהארון שמפו ריחני ופיזרה אותו בשיפעה לתוך המים המתבלבלים.

  נכנסתי עם המדים המלוכלכים לחדר האמבטיה ודליה והילדים נשארו להמתין בתוכה.  חלצתי את נעליי הכבדות ואת בגדיי, כשכולם מריעים למראה כל בגד מלוכלך המצטבר לערימה, כאילו היה זה מבצע מיוחד.

  עמדתי בעירום מולם, כשהם עומדים ומתבוננים בהתפעלות וכאילו לפי אות מוסכם, הטבילו אותי לתוך האמבטיה וכל אחד מהשלושה החלו לקרצף את גופי, בשמחה ובצהלה, כשהם מתיזים מים וקצף של סבון ריחני. לכול עבר

  הרגשתי הרגשה של אושר. כאילו שכבות, שכבות מתקלפות מגופי, של הלכלוך עם ריחות המלחמה, של הבזלת ושל הטנקים השרופים, של השוחות והבונקרים, הכל מתקלף, נושר  ונעלם ואני נעשה קל מרגע לרגע וחוזר אל האמת הראשונה שלי.  האומנם?

 לאחר ששבעתי לראות את הילדים, שנרדמו על השטיח שבחדר האורחים ודליה סיימה להכין לי מטעמים ממצרכים שמצאה במטבח, עידכנה אותי במלחמת הקיום שבעורף, הירידה למקלט, הרצון להמשיך למרות הכל בחיי השיגרה, הולדתו של אורי ביום השני למלחמה כשאביו היה אי-

שם בסיני, המצב המדיני שלנו כפי שהשתקף באמצעות מסך הטלביזיה, שלא הפסיק מלשדר, והעובדה שכל הדברים בבית מתקלקלים ברגע שאני עוזב אותו:

  התריס נשבר, הבוילר דולף והשעון עמד מלכת. ומה לך הוכחה טובה יותר שאסור לי יותר לנטוש את הבית…

  הכפר "ג'אבה" נגלה לעיניי עם צריח ומסגד וקימורי כיפות בית תפילתו.  חיילים פזורים בכל עבר בתעלות בזלת שפוכה, בבונקרים, בצריחי הטנקים ובקופסאות הזחלמים.  אינם נעים כאילו קפאו בהבזק אחד של מצלמה.  האדמה, הבתים והנוף מסביב כולו אפור-שחור ורק השמיים מאדימים באודם של שקיעה. עננים ראשונים של חורף, משוכים מאופק לאופק כשמיכה צבעונית המכסה הכל, כמנסה לחמם את האדמה הקרה.

 שובלי אש קורעים את השמיים ונוחתים בכל מקום, משאירים אחריהם מהמורות ואבוקות עשן ואפר.  גדרות הבזלת נרעדות מעוצמת הרעש ופה ושם נפערת פרצה שאבניה מידרדרות. דממה מוזרה שולטת בכל. רעשי ההבהקים והנפילות של הפגזים, אינם נשמעים כלל.  גם החיילים ואני ביניהם, אינם נעים. כולם נסוכי שלווה וביטחון. מבטיהם פונים כלפי השמיים הבוהקים בארגמן השקיעה וכולם, עד אחד, עוסקים בשקיקה בפעולה אחת: – כולם, כולם מפנים פיותיהם מעלה ויונקים משד ענקי, כאילו הוא בעל אלפי פטמות.

- "זהו השד של המח"ט".  ידעתי בביטחון. "כולם יונקים ממנו והוא מפנה את הדד לכולם. השד מניק וכל חיילי החטיבה יונקים, כגורי חיילים, שואבים ממנו כוח ותענוג.  השד מסתיר את מרחבי השמים האדומים . הוא מכסה את כל הכפר, כאילו רצה לסוכך על כולם, עד מחנק.  התעוררתי לפתע, כשאני מחפש את השד הענק ואת הכפר. 

   "היכן אני?"

  אני  עטוף בשמיכת פוך צבעונית, כשגופה של דליה מכסה את גופי. כאילו אני חסר משקל, כעובר ברחם. הדקות חולפות ועדיין אני מנסה לחזור למציאות. הדבר אינו עולה בידי בקלות. רק כשדליה פונה אלי בדברי חיבה וליטוף, הבחנתי בארבע קירות חדר השינה החם, המזרון הרך, שמיכת הפוך הקלילה ודליה.   שקעתי בשינה עמוקה עד לשעות הבוקר המאוחרות.  חזרתי מהחופשה ליער האלונים ב"מסעדה", לא לפני שתיקנתי בבית את כל הטעון תיקון. התריס, הבוילר והשעון ומחברת עבה שקניתי כדי לכתוב בה יומן זה.  הרגשתי דחף עצום להביע את החוויות, המחשבות, הלבטים, שהיו מנת חלקי במשך עשרים הימים שחלפו.  החופשה הקצרה לא יכלה לתת פורקן לכמות האנרגיה העצומה שהצטברה בי. דבריי נשמעו זרים ומוזרים באותו העולם הראשון אותו נטשתי לפתע פתאום.  החיים הם מעין מגילת קלף, מגוללת כספר תורה:  בגליל הימני מגולל עברך וכל פרטי חייך. בשמאלי, מגולל העתיד שטרם נכתב.  בתווך, בין הגליל הימני לשמאלי, פרוש ההווה, כתוב בשורות ישרות, צרות. אינו מגלה הרבה, מוצפן בין גלילי עבר לגלילי העתיד. המגילה סובבת לה לאיטה, חופנת בקרבה את העבר ומגלה טיפין טיפין טפחים מהעתיד.

 

בימים של שיגרה וחול, מתפרש לו העתיד, במין רצף אחיד, השואב את המשכיותו מהעבר.  עכשיו, הכל השתבש מגילת העתיד כאילו פסקה לנוע, או שהיא מזייפת בכתיבתה, אינה תואמת. למגילת עברך.  לפתע, הגליל הימני נעשה לך חשוב ואתה מגולל אותו, פורש אותו ונתלה באותיותיו.  מאורעות, אירועים ודמויות עבר,  קרובים  ורחוקים, חוזרים אליך ואינך יודע אם תפגשם בעתיד.   מגילת חייך לפניך. עליך רק לקרוא בה ולדלות מתוכה את האוהבים והאהובים.  זמנים ומרחקים. מוסכמות חברתיות מאבדות מחשיבותן והופכות להיות מזויפות וצורמות.  הסתבר לי, שבמשך ימי הלחימה, שלחתי גלויות גם לדמויות עברי, גלויות חפוזות. אתה כותב, משמע  שאתה קיים. קיבלתי בתגובה, מאות רסיסי פז, מכתבים וגלויות שגישרו בין מגילת העבר להווה המתמשך.

 

 

 
   

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חיפוש מידע

כניסת חברים

חברים online