[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

אלוני זמורה ימים של אשמורת ‏פרקים טו ו - טז -המפגש עם הסופר מתי מגד

פרק ט"ו - המפגש עם הסופר מתי מגד

 עדיין במחנה "סופה".  גשם יורד.  בוץ בכל מקום.  גם הכביש הראשי של המחנה מכוסה בשכבה של בוץ חלקלק. בצד הדרך, על סלע, ראיתי ספרון רטוב.  הרמתי אותו:  "מתי מגד" "המגדל הלבן" – "ספרית פועלים - לכל,  הוצאת הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, מרחביה.  נדפס בארץ ישראל 1949.  החילותי לדפדף בספר הרטוב, פתחתי באמצע.  סגנון כבד לטעמי ולמצב רוחי.  מצאתי קטע בו פגשתי, לפליאתי, אותי, את עצמי: (עמ' 81). עמדתי בגשם השוטף וקראתי:

   "…אבל אחר-כך באו הקרבות וכל מה שכרוך בהם, וככל שהם נמשכים והולכים, כך הם מרחיקים אותנו יותר ויותר מול מעשי ידינו… אך לא על אלה באתי לספר, אלא על רעי המשורר. והרי אפשר שבא אלינו, אותו צוות  אנוש, שטרפה את שעותיה כולן במעלליהם של חיילים והוא כבר נושא בלבו את כל השירים, גם את אלה שלא כתב עדיין.  והרי אפשר שכל שנות היותנו עמנו (כיצד לא הרגשנו בכך?) עשה את חיילותו לדבר שיר:  שיותר משרשמו עקבי-סלעים, רשם בצל עפרוני את זכר הדברים, שככל מופע אחר היו בעיניו זכר עוד בעצם התהוותם.   והרי אפשר וגם בצאתו לקרבות -  ולא פסח  אף על אחד מהם,  נתאווה לעשותם למילות-זכר, בעוצם מיטרפים מדמדמים סביבו, וביותר בתוכו.  אלא שאם עשה זאת, איננו יודע על כך דבר. צופה הייתי בו, כל פעם שנזדמנו ליטול חלק באותה הוויה, ולא ידעתי מה הוויה ולא ידעתי מה הוויה אותה שעה".

  "מוזר:  אף שהייתי נתון בתוכו של מרחץ הדמים ולא היה בי מאום שיעמידנו על  רחשים שבי- עצמי, ביקשתי לשאול ולהשכיל מה רעי, המשורר, מרגיש.  וכבר הגיתי כמה שנשוחח בינינו, כשיחלוף ליל הסיוטים… עוד איני יודע להסביר על שום מה הרהרתי בשיחה מעין זו.  אולי אדע פעם, אם לא אאחר את המועד".

 - "אלוהים",  הרהרתי. כמה היטיב מתי מגד לתאר את הרגשותי ורגשותי.  1949 – 1973,   אין כל הבדל, המאורעות והאירועים חוזרים על עצמם.  רגשות לב אנוש אינם משתנים ואין מה לחדש.זכרתי את מתי מגד עומד בפרוזדורי אוניברסיטת חיפה. בלוריתו המאפירה והמרשימה, משכה סביבו עדה של סטודנטיות יפות מראה, מהחוג לספרות, שותות בצמא את מוצא פיו. כולן רצו להיראות בחברתו…      נזכרתי עוד, בעומדי בגשם, שכחייל בשרות סדיר, הייתה לי חליפת מכתבים עם נערה רמת-גנית, אורה מורגנשטרן שמה. נסעתי לביתי בירושלים ברכבת ישראל העמוסה לעייפה. מבקר הכרטיסים הגיע לנערה עם עיני התכלת ומתולתלת השיער וביקש ממנה את כרטיס הנסיעה. חיפושיה בארנקה אחר הכרטיס שקנתה היו לשווא, הוא דרש ממנה לשלם חצי לירה במפגיע, או להורידה מהרכבת. חצי לירה בארנקה לא מצאה, ועמדתי על כך לשלם עבורה. מאז, התקיימה ביני לבינה חליפת מכתבים שרובם התמקדו בדברי שירה מפרי עטנו ומליקוטים שונים של ספרים וירחונים ספרותיים.

אורה שחר, מורגנשטרן - היכן היא היום?

  אורה הייתה סטודנטית לספרות עברית והעריצה את כתיבתו של מתי מגד, שהיה בין המרצים בחוג שלה. היא  הראתה למתי מגד את אחד משירי הבוסר ששלחתי אליה.  היא כתבה אלי מכתב בו הודיעה לי בשמחה, שמתי מגד אמר לה: -  "יש בו ניצוצות של כישרון", דבר, אני זוכר, שהחמיא לי ביותר.  הבטחתי לעצמי, בהזדמנות הראשונה, לכשאפגוש במתי מגד, אספר לו על ספרו, שמצאתי באקראי ביום חורף גשום, מוטל בתוך הבוץ. ושמצאתי במילותיו, את עצמי. ולרגע אף חשבתי להראות לו גם את יומני.  תלשתי, מתוך הספר הרטוב והמבוצץ, את הדפים המצוטטים. את יתרתו הרטובה, הנחתי על גבי אותו הסלע בו מצאתיו, כעין משאלה מוזרה שבעל האבידה יגאל אותה…  שעתיים לאחר מכן זכיתי, במפתיע, בחופשה בת עשרים וארבע שעות. יצאתי לאם הדרך ועצרתי טרמפ.  במורד הדרך, ליד בית המכס, ראיתי לפתע:– "האם אני טועה? לא יאומן! ממש לא יאומן!, אני רואה את מתי מגד בכבודו ובעצמו, במדי עבודה של צה"ל, בדרגת סרן, מרים ידו לטרמפ". האם אני הוזה?   צעקתי לנהג לעצור, אולם הוא המשיך לנסוע. מעשה כשפים.  החמצתי הזדמנות לספר למתי את צרוף המקרים המופלא.

(אני בצומת "אמריקה-יאיר", עמוק בתוך המובלעת הסורית השעה 4.30 לפנות בוקר.  שנתי נודדת. אני חייב לכתוב.  שבועיים שלא כתבתי. חורה לי על עצמי).  הנה פה, אני מוצא באי-שם, בבוץ , ספר של מתי מגד, פותח באקראי דף מתוך הספר שנכתב בשנת 1949 ומוצא בו את דמות  עצמי. אני מחליט להיפגש עם הסופר והנה לא חולף היום ואני פוגש אותו ברמת-הגולן ומחמיץ אותו! לכל השדים!   המכונית הבאה שנסעתי בה מגיעה לצומת חצור. אני שוב רואה  את מתי מגד ממתין לטרמפ. בקשתי מהנהג  לעצור. הוא נעתר לבקשתי. "שלום מתי מגד, עלה!" אני קורא לו.  מתי נכנס,  משתרע על המושב האחורי שברכב הצבאי ותופס שלווה.  הטרמפ קצר, עד לראש-פינה.  אנו יורדים מהמכונית.                                                                                                           

-          "מהיכן אנו מכירים?" הוא שואל.

        -          "מפרוזדורי האוניברסיטה, אולם לא זה הענין"…

  אני מנסה לתאר בפניו בהתרגשות על קורות ספרו, שמצאתי בבוץ ועל הדמות שכה היטיב לשרטט ושכל כך הזדהיתי אתה, אולם אני מבחין שהוא איננו מקשיב.  "אולי הוא חי בעולמות אחרים". - חשבתי.   מכונית חולפת ועוצרת.  הייתי מוכן לוותר על תורי ובלבד להישאר עם מתי, כדי לשתפו בחוויותיי, שהם, בסופו של דבר, תמצית מטרת כתיבתו של כל סופר, -  להגיע לקהל קוראיו, שמעריכים ומפנימים את כתביו.  איזה סופר לא היה מתמוגג לשמוע שספרו נגאל מאשפתות, כתיבתו מצאה  בת דמות להזדהות ולאחר שעה, נפגש הקורא עם יוצרה של אותה בת-דמות.מתי נדחק, מתפרץ, ללא תור, לתוך המכונית, משאיר אותי לבדי עם מחצית תאוותי בידי, פולט "להתראות" סתמי ונעלם. "הוא מאד ארצי, אין שום לו שום עולמות אחרים". חשבתי."לא אפגש איתו יותר".

סוף פרק ט"ו

פרק ט"ז - המפגש עם הסופר א.ב. יהושע

  במלחמה הזאת, עשינו המון סימנים.  לא יורד גשם – סימן שיהיה טוב. הפגז נוחת במרחק של עשרים מטר מאיתנו ולא פוגע, סימן לחיים ארוכים.  התפללנו את תפילת הדרך והגענו בשלום למחוז חפצנו,  סימן שהתפילה עוזרת. הגעתי לדרך הים ונעצרתי ליד הקיוסק של מלון "מגידו" שבדרך הים ופגשתי שם את הסופר א.ב.יהושע,  סימן שאני צריך להראות לו את יומני.   גם את "בולי", כך כינו אותו תלמידיו וחבריו, הכרתי  בפרוזדורי האוניברסיטה.  למרות שהוא ואני ילידי ירושלים, לא נפגשנו באותו עידן. אביו יעקב יהושע, שהיה סופר בזכות עצמו, ואבי אברהם,  היו ידידים בעירם ירושלים. אשתי דליה, במסגרת לימודי המסטר בעבודה סוציאלית, התמחתה אצל רעייתו הפסיכולית, ד"ר רבקה יהושע.  בלי גינונים של טקס, פניתי אליו, הצגתי עצמי כשכן ומכר:

"בתום הקרבות, החילותי לכתוב יומן.  אין זה ספר של שחזור קרבות, או היסטוריה קרבית. זהו יומן  המתאר את הרגשותיי האישיים וחוויותיי בקרבות. כתבתי אותו מתוך דחף נפשי.  הייתי מאד מעוניין לשמוע את חוות דעתך".  שלא כמתי מגד, גילה א. ב. יהושע התעניינות כנה. הוא הציע לי לבוא לביתו, אולם זמני דחק.  הייתי חייב לחזור לבסיסי. הבטחתי לו שבחופשתי הבאה, אקפוץ אליו לשעה. הוא ביקש שאשאיר לו את יומני לעיון.  אמרתי לו שאיני יכול להתנתק ממנו. הוא הבין.   בחופשה הבאה, לאחר תיקון בדק הבית:  התקנת מסגרות לתמונות שדן לבני צייר בשעת קרב, קניית  ירקות בשוק תלפיות, החלפת צמיגים למכונית, מצאתי שעה דחוקה לצלצל לבולי, שהסכים מייד לקבלני לביתו. בולי גר לא הרחק מביתי שבדרך הים בחיפה. מחלון ביתו ניתן להשקיף על "נחל שיח" הוואדי העמוק היפה והמיוער בצמחיה העבותה של הכרמל המגיע עד  לחוף הים. בולי הכניסני לחדר העבודה של אשתו הפסיכיאטרית, הושיבני על המיטה (מיטת פרויד?), הדליק את מקטרתו הנצחית וללא הקדמות החילותי לקרוא קטעים מתוך יומני. קטע פתיחה.  דילגתי. קטע קרב, הרגשותי האישיים.  קראתי מתוך איבוד חושים. השתדלתי לא להתרגש, כפי שהתרגשתי, כשקראתי קטעים דומים בפני רעייתי וחבריי הקרובים.

  - "איך אתה זוכר הכל?" שאלו אותי.

  -   "איך אתה יודע לתאר בדיוק מה שחשבתי"… אמרו חבריי למלחמה.

   - "בקשתי לפרוק את כל החוויות מגופי, מנשמתי, על מנת להרחיקם ממני", אמרתי לבולי.  "שיפסיקו המראות הנוראים להטריד אותי בלילות".

   - "לשאלה מדוע דווקא אני נותרתי בחיים, אין לי מענה".

  לא היה איכפת לי להיחשף, להתערטל בפניו.  חשוב היה לי לשתף את בולי, שיחוש  את הרגשותיי, את רגשותיי כפי שחשפתי ביומני.  לאחר "מלחמת ששת הימים" הייתי חתום, שפתיי היו קפוצות. גם יכולת הכתיבה שלי נחסמה.  לא סיפרתי מאומה על ימי האימה והטירוף של המלחמה ההיא. רק  ל"כותל המערבי", שביקרתי אותו לראשונה מאז ילדותי, סיפרתי.  בחופשה הראשונה, הגעתי להוריי בירושלים ומשם היישר לכותל.  זכרתי את ה"כותל" בדיוק מופלא משנות ילדותי. עמדתי מולו כשראשי נשען על אמת ידי המונחת על אבני ה"כותל" ופרצתי בבכי.  אשתי סיפרה לי, שחצי שעה תמימה בכיתי ובכיתי לפני ה"כותל".  היא לא הבינה אותי. חשבה שאני רגשן.  גם חבריי שהיו אתי תמהו.   הם לא ידעו שבכיתי שנות אלפיים. שבכיתי את שלושים וארבע חברי גדודי, שנפלו במלחמת "ששת הימים", בקרבות עמק דותן והגולן. שבכיתי, עת הטפתי לתלמידיי, שירושלים כולה שלנו וש"הכותל" הוא שלנו ואין לנו כל גישה אליו. הייתי בטוח,  כשבכירי מנהיגינו, שכחו את קיומו. אני לא שכחתי אותך כותל אבנים. אני חיממתי את לבבות תלמידיי בנהריה, באבני ירושלים.  זוכר אני, עת שרצתי כילד בן שבע, בין שיני חומות העיר העתיקה לעברך  כותל, כשזאטוטים ערבים מיידים אבנים אחריי. אותך כותל לא שכחתי.  זוכר אני את אלוף הקלעים שבשכונתי "ימין משה",  את מנחמו הגורג'י, שסופר עליו שהוא מסוגל להעיף אבן במקלע, כדוד המלך בשעתו. עד לשכונת ה"שמאעה" הערבית שמתחת ל"משכנות שאננים" אבן הקלע הגיעה ופגעה. אמרו גם, ש"התיירה" של ה"גורג'י" מגיעה עד לים המלח. אלא שרק את סליל החוטים שלה, היינו רואים בידו. ו"התיירה", הרי היא מעל ים המלח. היינו שולחים "מכתבים" לים המלח דרך החוט. ה"מכתב" היה מושחל על החוט והוא היה מתעופף ומתרומם ומגיע עד לים המלח, עם בירכת ילדי "ימין משה".  כל זאת רציתי לספר ל"בולי", אלא שזמני דחק והייתי חייב לנסוע לבית-שאן, כדי להביא משם  קרון של מח"ט סורי, שמותקן שם, לטובת המח"ט שלנו.  את קרונו הממוזג של המח"ט שלנו, גנבה יחידה אחרת לטובת המח"ט שלה.   קראתי לבולי קטעים מיומני. כמו קריין מקצועי של "שידורי ישראל".   באותם רגעים חשבתי לעצמי, הייתי יכול להיות לפחות סגנו של משה חובב.  קראתי במקצועיות ובהטעמה את ה- ע' והר' והח' הגרוניות.  משה חובב היה גאה בי באותו רגע, חשבתי.   כשקראתי לראשונה את יומני בפני דליה, חנקו דמעות את גרוני ולא הייתי מסוגל להמשיך את הקריאה.  הפעם הייתי כמשחק. לא ידעתי אם חדרתי לנפשו של "בולי" או שהוא אדיש ליומני.  והנה במלחמה זו, אני פורץ, איני יכול לבלום. אני חייב לספר, אני חייב לתאר, אני כותב כדי לפרוק את מתח ארבע המלחמות שהשתתפתי בהן. אני כותב בדם לבי.  כילד בן תשע צעקתי בחוצות "ימין-משה":  "סליק, סליק!"  כשבאו חיילים לבצע חיפושים אחר נשק "בלתי לגלי". הם, הבריטיים הגיעו גם לביתנו בחיפוש אחר הנשק. "סליק" , "סליק"! – צעקתי, כשבאו הבריטים לחפש בביתנו אחר הנשק המוסתר בשכונה.  בספה המרופדת, בחדר המגורים שלנו, הוסתר "הנשק הכבד" של השכונה: מרגמת שני אינצ', מספר פגזים, אקדח וכובע פלדה ותחמושת. האנגלים חיפשו את הנשק החבוי באמצעות מגלה מוקשים שהביאו ולא מצאו את ה"סליק" הקטן. לעומת זאת, השטיח שהיה על הקיר מעל לספה, עורר את חשדם. הם תלשו אותו והכידונים שעל רוביהם חוררו את הקיר. למרבה הפלא נפער חור גדול. בתוכו נתגלה חלל מטוייח. גם אנחנו תמהנו.אבי הוקף מייד על ידי החיילים, חשבו שהוא טרוריסט. "היאך החור?"  היכן הנשק? אכזבה.  ה"סליק"  ריק.

אני, הילד, גיליתי לראשונה את ההשערה שאומתה.  משה מונטיפיורי ושליחו יהודה טורא, הזכורים לטוב ולברכה, שבנו את "משכנות שאננים" דאגו להתקין, בקירות העבים, קאמין להסקת הדירה בחורף הירושלמי הקר.   אלא שהם שכחו, שהתורכים אסרו על כריתת עצים.  לא היו בנמצא עצי הסקה. משום כך, טייחו הדיירים את הקאמין ולא הבעירו בו אש בחורף. במקומו הם קשטו את הקירות בשטיחים צבעוניים, שיחממו את הבית... רק לאחר שהבריטים פערו חור נוסף בדירת השכנים וגילו כוך זהה, הבריטים השתכנעו, שאומנם לא היה זה מחבוא לכלי נשק.  בכל מקרה, אבי נלקח לבית המעצר ב"קישלה", שבעיר העתיקה. הוא שוחרר ממנו לאחר שלושה ימים של ציפייה.  את הנשק שהיה מוסתר בספה הם לא גילו.  - "שקי הסוכר הריקים, שאבי הביא מה"קנטינה" הבריטית מילאנו בעפר,  שורה אחר שורה, ערמנו על חלונות ביתנו הצופים אל מול הר-ציון העויין ואל מול העיר העתיקה עם ההמונים המוסתים והלגיון הערבי.  -  "אבא, נמלא עוד שורה היום".  אמרתי לו, כשידיי מיובלות מהחפירה באדמה הסלעית.  "עוד שורה, אבא" התחננתי.  מלאנו עוד שורה.   באותו לילה חלפו ה"גסטפו" הבריטית, כך כינינו אותם, עם המשוריינים ו"מקלעי הברן" שבצריחיהם  המסתובבים יורים בצרורות ארוכים, ללא הבחנה.  הם האירו בפרוז'קטורים את המבנה הארוך של מונטיפיורי וצרור יריות מפלח את האוויר.

  -   "זה שלנו, זה שלנו".  אמר אחי משה בן השנתיים.

  -   "כן", זה שלנו".  אמרתי ולא האמנתי לדבריי.

  בבוקר, מעל למיטה של אחותי אביבה בת החמש, ראינו פגיעות של צרור ממקלע ה"ברן". הטיח הלבן נפל וכיסה את שמיכתה.  שורת השקים הנוספת שביקשתי מאבי למלא באותו יום, הייתה גם היא מנוקבת בכדורים בקו ראשה של אחותי. השקים שמלאנו באותו יום בלמו את חדירת הקליעים ופגיעה באחותי הקטנה.  למחרת הוספנו עוד שורה על החלון הצופה להר ציון.  זוכר אני כיצד הבריטים גילו את הסליק הגדול שהיה בירושלים.  הוא הוסתר בתוך חדר השרת של בית-הספר לבנות שבשכונה.  מאחורי הכיור והקיר, שעקרו הבריטים, גילו את המקלעים, הרובים, התחמושת, הרימונים והמוקשים.  כל הנשק החדש והמצוחצח והשחור הוערם בערימה גדולה לפני המאפיה של משפחת "ברמן". הייתה זו השבת השחורה של "ימין-משה" ושל ירושלים.  כל הגברים בשכונה, כולל את אבי, נשלחו ל"קישלה" שבעיר העתיקה למעצר, ואנו הילדים, התקבצנו מסביב לערימת הנשק הגדולה ולבנו בכה. השמועה אמרה ששני פולנים,  שהתגוררו אצל משפחה יהודית בשכר,  הם שהסגירו את ה"סליק" ונעלמו.  כל הנשק שבשכונה, אבוי, פרט למרגמת שני האינצ' המוסתרת בביתנו, נלקח על ידי הבריטים. הכל הוסגר.  הגברים עצורים ב"קישלה" ועכשיו הילדים הם הגברים.  טחנת הרוח של מונטיפיורי הפכה למעוז וסמל של השכונה.  כשהבריטים הפגיזו את טחנת הרוח, לבל תשמש עמדה לתצפית המגינים, קראנו לפעולה זו: "מבצע דון-קישוט". חושלנו.  "סליק, סליק"  צעקתי בכל פעם שהבריטים הקיפו את השכונה, לערוך חיפוש אחר נשק.  "ההגנה", "אצל" ו"לחי"" התאמנו לסרוגין וביחד, בבתי הכנסת, בכלי הנשק המועטים.  כהרף עין נעלמו למישמע קריאות ה"סליק".

 אברהם קירשנבוים, יליד השכונה, נפל בידי מרצח בריטי שירה לעברו, בביטנו, מול אמבולנס של "מגן דוד אדום" שבא לחלצו.  אני, ילד בן תשע שנים הייתי עד ראייה לפשע שבוצע. שנים לאחר מכן,  במעמד שיזמתי,  בו חשפו כתובת אבן לזיכרו, ב"משכנות שאננים", סיפרתי בהתרגשות למנחם בגין,שהשתתף בטכס,  את קורות אותו היום, בו אני, ילד בן תשע, הייתי עד ראיה, יהודי יחיד,  עד לרצח של אברהם קירשנבוים. הוא הגן על ביתו ועל ירושלים הבירה. 

מכונת ירייה, שהוציא מה"סליק", מגג גן הילדים, ירה על המון הערבים שעלו גלים, גלים בשאגות: "עליהום, איטבח אל-יהוד" וניסו לכבוש את השכונה. הוא פגע בחומרי הנפץ שהביאו אתם הערבים כדי לפוצץ את שערי השכונה הנעולים וגרם למנוסת בהלה.  הוא נפצע ברגלו וסרב להתפנות, לא היה לו מחליף ליד המקלע, עד שהעבירו אותו חסר הכרה  באלונקה לעבר האמבולנס. חייל בריטי כיוון את נשקו וירה כדור לביטנו.  הוא טרוריסט, אמרו. לאחר שלושה ימים נפח נשמתו בביה"ח  "ביקור חולים".

 
   

 הבריטים מפוצצים את טחנת הרוח שב"ימין משה".

 

סבתי ואני בן חצי שנה ב"משכנות שאננים" שאננים"                                                                                         

 

 

מנחם בגין מנציח ב"משכנות שאננים" בירושלים את זיכרו של

אברהם קירשנביום. בני אמיר יושב למרגלותיו. בטכס השתתף גם טדי קולק ראש העיר ותושבי השכונה.

צילומים: אלוני זמורה

 

 מכתב ממנחם בגין על הפואמה שכתבתי

 

בשם "שערי ברזל נעולים ב"משכנות שאננים". כל זאת רציתי לספר ל"בולי"  שישב על הכורסא והקשיב לקריאתי. לא סיפרתי.  רק קראתי פרקי יומן בהטעמה.   איני זוכר מה אמר לי "בולי" על יומני. אולי "מעניין", אולי "מיוחד", "חשוב שתפרסם את יומנך".  ברגעים אלה, לא היה חשוב  לי מה יאמר.  הוקרתי אותו על ההקשבה ועל הסבלנות. יצאתי ממנו מסוחרר ובהרגשת הקלה רבה.  רצה הגורל, שבמועד יותר מאוחר, אירחתי את "בולי" במובלעת הסורית. באותה עת קבלתי תפקיד חדש של קצין חינוך חטיבתי. הוא הגיע כמרצה בפני חיילי המילואים במוצבים, לשוחח איתם על רחשי ליבם. גמלתי ל"בולי" על האירוח בביתו ולקחתי אותו לסיור מודרך בכל רחבי המובלעת. הבאתי אותו עד לנקודת הגבול המזרחית ביותר, משם ניתן היה לראות את פאתי דמשק.

 אלוני זמורה עם הסופר א.ב. יהושע במובלעת הסורית

סוף פרק ט"ז

 

 

 

 

חיפוש מידע

כניסת חברים

חברים online