[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

אלוני זמורה ימים של אשמורת ‏פרק כ"ד "דיר מאכר"

ימים של אשמורת 1973 - פרק כ"ד

"דיר מאכר"  אלוני זמורה

המחבר בכפר הציורי "דיר מאכר" בכיתת לימוד סורית, משאיר מזכרת על הלוח ליד חרב דמשק

הגעתי ל"דיר-מאכר". זהו כפר שכוח אל בצדו המזרחי דרומי של "תל-שאמס". זוהי הנקודה המזרחית ביותר אליה הגיעו כוחותינו. כדי להגיע לכפר, יש לעקוף את התל ולהגיע למרחבים המישוריים המוליכים לדמשק. הכביש חשוף לאש האויב ואין כל מחסה בדרך.

הכיכר הפנימית של הכפר "דיר מאכר".

הכביש מלא מהמורות פגזים. במרחק עשרות מטרים, טנקים פגועים ושלמים צבועים בצבעי ההסוואה הסוריים, מפוזרים בשטח ההפקר. הכביש שבין "תל-שמס" לכפר, אורכו כששה קילומטר, אינו מאויש בכוחותינו והציפיה למוקש או לירי טיל, בזוקה או השד יודע מה, מסתתרת מאחורי כל תלולית בשטח.  אני מקוה שהצופים שלנו במשקפות עוקבים אחרי הרכב הבודד שלנו וידאגו לחלץ אותנו בעת צרה.  העוזי טעון ודרוך, מקנה הרגשת ביטחון מפוקפק. בכפר זה התמקמה פלוגה אחת שלנו, הפלוגה של אביגדור מכפר תבור. הפלוגה מנותקת משאר הפלוגות בגדוד. רק מידי פעם הגיעה לכפר מכונית של הספקה ודואר.  הרגשתי צורך לבקרם יותר מאשר פלוגות אחרות.

 הפעם אני מגיע אליהם עם "להקת חיל הים". הבנות היפות והאמיצות שואלות אותי לאן אני מוביל אותן. "למקום הכי קרוב לדמשק", אני עונה.  המיניבוס מדלג על המהמורות. הלהקה מתקבלת בתרועות רמות של חיילי המילואים ואני התפניתי לסיור בכפר היפה.  זו הפעם הראשונה שראיתי כפר סורי, בו לא היו עקבות של צבא. לא בונקרים, לא תעלות נגד טנקים, לא עמדות ירי, פשוט כפר פרימיטיבי מקסים ביופיו.   הכניסה לכפר דרך שביל רחב מרוצף בגושי בזלת. משני הצדדים חומה גבוהה של אבני בזלת בלתי מסותתות.  לאחידות המונוטונית הפריעו גושי אבן מסותתים ביד אומן, כותרות מסוגננות של עמודים ואפילו שברים של פסלים מהתקופה הביזנטית שובצו בתוך החומה, ללא כל סדר והגיון.  כנראה שכפר סורי זה, נמצא על חורבותיו של ישוב עתיק, אולי מהתקופה הביזנטית, אולי קדומה יותר?  בכל אופן הכפריים שהתגוררו בכפר זה, לא ייחסו כל חשיבות לאבנים הדוממות, היפות והמסותתות, מעשה אומן, והשתמשו בהן לבנייה משנית.  מידי כמה מטרים נקרע חלון מרובע, קטן מימדים, באמצע החומה הגבוהה. במרחק מטרים ספורים גיליתי את דלת הכניסה  בחומה. הדלת נמוכת קומה עשויה קורות עץ בלתי מעובדות תלויה על צירי ברזל, מעשה נפח.  לא היתה כל פרופורציה בין החומה הגבוהה, השחורה והארוכה לבין הדלת הקטנה והיחידה.  אי-אפשר היה שלא לעצור בסקרנות ולראות מה מסתתר מאחורי הדלת הקטנה.  היה איזה שהוא מסתורין בדלת העץ, מה מסתתר מאחוריה?  בטח לא בוסתן.   הרמה הבזלתית הייתה חסרת עצים באופן מעורר רחמים. אדמה דשנה, בתולית המתאווה לבעילה, עומדת בשיממונה. פרט לחורשות של עצי צפצפה ששימשו כנראה, לתמיכת התקרות ועטיפתם בבוץ ובגללי בהמות , לא היו כמעט כל עצים בכל המובלעת.  אולי אני אגלה בכל זאת איזה גן-עדן אבוד?  אולי איזה סורי, שנשאר לפליטה, ירוקן את המחסנית האחרונה שלו בי. ואולי זו סתם חומה שאין מאחוריה מאומה.

  ואולי זו דלת שמסתירה עוד חומת אבנים...

 ואולי…   וכבר דחפתי בסקרנות את הדלת ומתוך שחור השביל והגדר נשטפתי בזהב. זהב השמש המאירה על חצר עצומה במימדיה, מרופדת כולה בשטיח קש צהוב ובוהק עד שנאלצתי לעצום לרגע את עיניי, כדי להסתגל לזוהר המקום.  זה מה שהגדר צפנה:  גן-עדן בראשיתי.  החומה לא הייתה חומה, אלא שורה ארוכה של בתים הצמודים זה לזה, מסודרים בריבוע ענק כשבמרכזו החצר הגדולה.

  היא הכילה הכל:  

במרכז הכיכר הגדולה  באר מים עגולה עם מוט שאיבה ארוך, עשוי עץ גולמי, עשרות שובכי יונים ענקיים, בנויים על קורות עץ גבוהות, כמו של עמודי חשמל, כשבתוכם ומסביבם מלהגות יונים בכל הצבעים,  לבנות ושחורות, חומות וזהובות, מנומרות וחסרות גוון. לא יונים של שלום ולא יונים של מלחמה, סתם יונים שיש להם שובכים ויש להם גרגירים לאין ספור שנשפכו  משקי יוטה המוערמים בחצר.  בפינה אחרת של החצר כוורת דבורים רוחשת.  הדבורים עסוקות וחרוצות  הולכות ובאות בזמזום חד-גוני.

 הכפר דיר מאכר  - שתי אבני רחיים ענקיות, עשויות מיקשת בזלת, מונחות זו על גבי זו כשקורת עץ מרובעת מצפה שהפרד אטום העיניים, יסובב אותם.

       
     
   
 

 ליאורה מחיפה על הקלידים

 

להקת חיל הים מופיעה בדיר מאכר                                                   

  מכונות דיש קדמוניות מיותמות, מונחות בצד, עשויות לוחות עץ קשה. קרקעיתם משובצת אבני בזלת קטנות וחדות. טבונים עגולים עשויים בוץ וחימר, בגדלים שונים, מפוזרים מסביב לחצר. עשן כחלחל לא היתמר מהם וריחות העשן המהול בריחות הלחם האפוי ומטעמי התבשילים, לא שהו באוויר הצלול והשקוף.  אין עץ, אין שיח, אין פרח, אין.  ובכל זאת המראה קסום.  תרנגולות מנומרות, חמורים ותרנגולי הודו שחורים מתרוצצים בחצר הגדולה באין מפריע.לא יכולתי לסבול יותר את השקט המתוק והמשכר ושאלתי בצעקה את תרנגולי  ההודו:

-          "מתי פורים"?

-          הם לא אחרו לענות לי במקהלה : "היום-פורים-היום פורים".  ושוב דממה, דממה פלאית.

  פתחתי את אחת הדלתות, ים של גרגרי חיטה זהובים נשפך עלי.  כל החדר הגדול והבלתי מסותת היה מלא עד אפס מקום בגרגירי החיטה.  נפות ענקיות לניפוי החיטה ומסורי עץ, בגדלים שונים, היו מונחים בכניסה: אסם התבואה של הכפר.  יוסף של הכפר היה עומד כאן, מחשב חישובים ומחלק את היבול לכל משפחה לפי גודלה וצרכיה, התרגשתי מהמראות. לבי  נצבט,  המשכתי לצעוד לאורך החומה, פתחתי עוד דלת, כמו בתיבת ההפתעות: חדר מגורים,  גושי אבן הבזלת כמו בממגורה ובמלונת החמור.  מזרוני קש על הרצפה, שמיכות צמר צבאיות מקופלות, פנס רוח תלוי מהתקרה על חוט תיל, שידת עץ גולמית פשוטה.  זהו. עליבות החיים, או אושר החיים , לא ידעתי להחליט.  נכנסתי לעוד דלת בגדר  התרגשתי: בי"ס. כתת לימוד, קתדרות עץ ומתכת, שהזכירו לי את ביה"ס "תחכמוני" בירושלים בו למדתי.  ספסל הישיבה הוא חלק בלתי נפרד מהשולחן. מדף השולחן מתקפל ואוצר בתוכו את תכולתו וכל כולו של התלמיד.  נזכרתי, שכילד מצאתי בתוך השידה שלי, קליפות של תפוז שאכלתי  בשעור, מהשנה שעברה, כתומות הקליפות, צמוקות ודקות ועדיין מדיפות את ריחו של התפוז. מצאתי גם את ה"בלורה" האבודה שחיפשתי וגם את צנצנת הדיו העגולה, שהכתימה הכל.הקתדרות מסודרות שורות, שורות.  התיישבתי כתלמיד, נדחסתי בין הספסל והשולחן וגיליתי את הלוח.  לוח גדול וירוק תלוי על הקיר השחור והחשוף.  לוח חדש, מלבני, זוויתי, כמו באוניברסיטה בחיפה.  על הלוח, בכתב רהוט, כתובות בערבית שלא הבנתי את פשרן. לכל אורך הלוח צויירה חרב דמשקאית מקומרת וחדה כתער.  המסר האחרון מהמורה לתלמידיו ומהם אלי.  קמתי אל הלוח, מצאתי פיסת גיר לבן וציירתי ליד החרב הדמשקאית, מגן דוד ואת המילה "שלום".  לא מחקתי מאומה.  מסר.  ישבתי אצל שולחן המורה ושעה ארוכה בהיתי לתוך השולחנות הריקים.  אני, אלוני, יליד ירושלים, מנהל בי"ס של נערות ונערים יהודיים, ישראליים, יושב לבדי בכתה, – בכפר סורי קסום בפראותו, בין חרב דמשק למגן דוד.  לעולם לא אשכח את המעמד.  הרמתי את הספרים שהיו מפוזרים על הרצפה והחזרתי אותם  לקתדרות.

----------------------------------------------------

 

"יום הולדתך הולך ומתקרב ואני מצטערת בלבי שהשנה נבצר מעמנו לחגוג ביחד:

לא נשוטט בחיפוש אחר פטריות ביער,

לא ננהג, בדרכים לא דרכים, להנאתנו,

מתענגים על מאכלים ירושלמיים,

לא נזין עינינו בצבעי שקיעה של יום.

הילדים לא יתרוצצו לפנינו בשבילי הכרמל, –

מתפעלים מן המטמונים הנחשפים לפניהם.

בזאת לא נתנסה השנה.

אך הרשמים עודם חדים וחתומים בזכרוננו

ולא קשה להחיותם

ולהתענג מזיוום שוב ושוב…"

תם ולא נשלם - סוף פרק כ"ד.

 

 

פרק כ"ה - נספח ליומני - ערב יום הכיפורים תשס"א - 27 שנים למלחמת יום הכיפורים

אלוף אליהו זעירא ראש אמ"ן

 

על חטא היוהרה -

הרהורים.

אלוני זמורה.

ערב יום הכיפורים תשס"א

 

כשלשה שבועות לפני שפרצה  "מלחמת יום הכיפורים", יזמה "מפקדת הגדנ"ע" ו"מפקדת קצין חינוך ראשי בצה"ל", סיור מודרך  בבסיסי צה"ל השונים, למנהלי בתיה"ס התיכוניים מכל הארץ.

מטרת הסיור הייתה, בין השאר, הייתה להפגין את עוצמתו של צה"ל ואת הרכב יחידותיו השונות, כדי להבטיח, שהמנהלים ידעו, שאכן הם מפקידים את בוגריהם בידיים טובות, מקצועיות וגם מוסריות. רבים מהמנהלים, בעיקר הותיקים שבהם, כבר לא שרתו במילואים ולא היו מעודכנים בתהליכי ההתפתחות שהצבא עובר. למנהלי בתי הספר התיכוניים נודעה השפעה מרובה על נכונות בני הנוער להתגייס לצבא, במיוחד ליחידות הנבחרות בחילות הקרקע, בחיל האוויר ובחיל הים. הסיור כלל כששים מנהלים שהגיעו מכל רחבי הארץ וארך שלשה ימים אינטנסיביים. התחלנו ברמת הגולן שבגבול הצפון והגענו עד לבסיס חיל האוויר, שב"בקעת הירח", שבסיני.

המנהלים נפגשו עם רבים מתלמידיהם ששרתו ביחידות השונות, שמעו מהם בצורה בלתי אמצעית על תפקידיהם ותרשמו מאוד מכובד האחריות המוטל על שכמיהם של בני הנוער הצעירים שלא מזמן היו תלמידים בבית הסר התיכון.סיימנו את הביקור המלהיב והמרשים בירושלים, באולם של הועד למען החייל, שברחוב "המלך ג'ורג'", מול בנין הכנסת הראשונה. ב-26 בדצמבר 1949 עלתה הכנסת לירושלים. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, והחל מה-13 במרץ 1950 ישבה בבית פרומין שבמרכז העיר.  הייתי אז, מנהל צעיר בגיל 35, מנהל בי"ס תיכון בחיפה. שרתי חודשים רבים, כאיש מילואים, ביחידת שריון ברמת הגולן. הייתה לי היכרות קרובה מאוד, עם מערך השריון, שהיה ברמת הגולן. במרוצת השנים, עברתי את כל סידרת המוצבים, שהשתרעו על הגבול הסורי,- מ"אל- חמה" שבדרום ועד למוצב הצפוני, שגבל בכפר הדרוזי "מג'דל שמס" למרגלות הר החרמון. ברוב שנות שירותי במילואים, שמרו הסורים, שמירה קפדנית ונאמנה על הסכם שביתת הנשק וכמעט ולא היו תקריות. התקריות הבודדות, של הסתננויות, שקרו, יש להניח, בלי ידיעת הצבא הסורי, הסתיימו תמיד, כשידינו הייתה על העליונה, בלי פגיעות בנפש מצדנו.אבל תמיד שמרנו על כוננות מבצעית, כי הערכנו את כוחו ועוצמתו של הצבא הסורי.באותו חודש, של סיור המנהלים, הייתי בשלב של מעבר מחטיבה  45  המפורסמת, (חטיבת "ברק"), בה שרתי במלחמת ששת הימים ובמשך שלש עשרה שנים, לחטיבה מפורסמת, לא פחות, הלו היא חטיבה  9  המשוריינת. בני מהרשק, הפוליטרוק מהפלמ"ח, "הדינוזאור" ממלחמת השחרור, המשיך לשרת בחטיבה זו, למרות גילו המופלג, ושימש דוגמה ומופת לרוח ההתנדבות. לסיור הארצי הזה, של המנהלים, הצטרפתי, בעיקר בשל  המפגש החברתי וגם משום שרציתי להכיר מקרוב את צה"ל, על חילותיו השונים.כאמור, מעטים היו המנהלים, שעדיין שרתו במילואים. רובם היו אנשים מבוגרים, נשואי פנים, מעונב ים ולכן מפקדי צה"ל הבכירים ייחסו חשיבות מיוחדת לסיור.ביקרנו ביחידות השריון הסדירות של צה"ל וגם ביחידות חיל הרגלים, שהיו פרושים על שטחה של רמת הגולן.חיילים רבים, זיהו את מנהליהם ולא היססו לפנות אליהם, להפגין את כישוריהם הקרביים ולענות על כל השאלות הטורדניות, שהפנו אליהם המנהלים.ההתרגשות הייתה רבה. המנהלים התרשמו מאוד מדברי תלמידיהם לשעבר, שהנה הם גברים קשוחים השומרים על גבולותיה של מדינת ישראל.ישבנו בחדר האוכל של הבסיס הצבאי. הוא היה מקושט בצבעים עליזים, על ידי תלמידי בי"ס עירוני ה' בחיפה, במסגרת השרות הלאומי. המורה לאומנות, הצייר דן לבני, שהיה בעבר לוחם וצייר של חטיבת "הראל", שם לו למטרה להביא צבעים עליזים ומתרוננים וגם חן נעורים. לבסיסים הקודרים מבזלת. הם קישטו חדרי אוכל ומועדונים והביאו אתם ניחוחות של פרחי אביב.

כאמור, ישב ציבור המנהלים בחדר האוכל הצבאי, רווה נחת מעוצמתו של צה"ל ומהמפגש האנושי עם תלמידיו ואכל ארוחה, שהוכנה ממנות קרב.משם חצינו את כל מדינת ישראל לאורכה והגענו לבסיס חיל האוויר, בפאתי סיני, סמוך לגבולה של אילת.השם "בקעת הירח", הלם את הנוף השומם והפראי.- הרים שגיאים מכל עבר ומישור קירח ומאיים.האימרה, שקיימת עוד היום "שיש צה"ל ויש חיל האוויר", הייתה תקפה גם לאותו ביקור.- מטוסים חדישים, שטרם נראו בארץ, דירים תת קרקעיים, טכנולוגיות, מהמפותחות בעולם, הוצגו בפנינו, תוך כדי הצגת המרכיב האנושי, שהוא מעל כולם. גם המזון, שהוגש לנו, היה שונה לחלוטין, מהתפריט שהוגש לחיילי רמת הגולן. למחרת בבוקר, נסענו לירושלים, בירתה של מדינת ישראל. נסענו ברחוב "המלך ג'ורג'" וישבנו באולם הארחה של "הועד למען החייל", מול הבניין של הכנסת הראשונה. המתנו בציפייה דרוכה לבואו של אלוף אליהו זעירא ראש אמ"ן (אגף מודיעין בצה"ל) , שהיה צריך לסכם את ביקורנו בצה"ל ולתת את הערכותיו המהימנות לביטחון ישראל.אליהו זעירא נולד בשנת 1928 בארץ-ישראל. עם סיום לימודיו בבית-הספר הריאלי בחיפה, התנדב לגדוד הראשון של הפלמ"ח, שבשורותיו לחם במלחמת-השחרור. את המלחמה, בה השתתף בפעולות רבות, סיים כמפקד פלוגה. בתקופת פעולות-הגמול, בשנים 1955-1954 שירת כראש לשכתו של הרמטכ"ל משה דיין. בשנת 1963 עבר לאגף המודיעין במטכ"ל, שם היה ממונה על האיסוף המודיעיני ולאחר מכן שימש עוזר ראש אמ"ן. בשנת 1970 נתמנה לנספח צה"ל בוושינגטון ופעל רבות להעמקת קשרי הביטחון והרכש בין שתי המדינות. בשנת 1972 נתמנה לראש אמ"ן.

אלוף זעירא בושש להגיע, אולם מייד עם היכנסו לאולם, התרשמנו מאישיותו הבוטחת, המקרינה סמכות וביטחון עצמי.

סקירתו הייתה חד משמעית. לא היו בה כל סימני שאלה. הוא סקר לפי הסדר את הגזרה הסורית ולאחר מכן את הגזרה המצרית. הוא הביע בטחון מוחלט בכוחנו הצבאי. הייתה בקולו נימה של זלזול באיכותו של החייל המצרי והפגנה אדירה של יוהרה בכוחו של צה"ל לגבור על כל אויב ובכל זמן.הוא לא הזכיר בכל הערכותיו יוצאת הדופן ספקות כל שהם לגבי המצב בגבול הסורי, או בגבול המצרי שבמדבר סיני.

ליידי ישב ידידי אליהו ויינשטין ז"ל, מנהל בי"ס חוגים בחיפה. לחשתי באוזנו והבעתי בפניו את דאגתי מדברי הרהב של האלוף.

-          "ראש אמ"ן", אמרתי לו, "צריך תמיד להיות ספקן וחשדן, זוהי תכונה בסיסית של איש מודיעין. השאננות, הביטחון העצמי של "אני ואפסי עוד", היא אם כל חטאת".

-          אליהו ענה לי, שזו גם תחושתו האישית והפציר בי לומר את דברי בקול ולהביע את חששותיי.

בפורומים, מן הסוג הזה, אני תמיד אהבתי להיות  "הילד הרע".ואומנם, כשניתן הזמן להציג שאלות, קמתי והבעתי את דאגתי הרבה לשאננות היתר של האלוף.התגובה של האלוף הייתה דברי הרגעה. הוא אמר, שעלינו לחזור לבתיה"ס שלנו, לספר לתלמידינו את חוויות הסיור ואת דבריו ושעלינו להיות  פטורים מדאגה לביטחון ישראל.

------------------------------------------------

מספר שבועות, לאחר מכן, נקראתי, כרבים מבני ישראל בעיצומו של יום הכיפורים, ליחידתי החדשה המשוריינת, חטיבה  9, והצטרפתי למערכה על רמת הגולן ועל קיומה של המדינה. בסיני התנהלו קרבות הפתע של הצבא המצרי וגם מדינת ירדן הצטרפה ללחימה.

כל השאר כתוב בדם המלחמה של "מלחמת יום הכיפורים".

-----------------------------

 אליהו זעירא, ראש אמ"ן נחשב כאחראי יותר מכל להפתעה, שפקדה את צה"ל  עם תחילתה של מלחמת יום הכיפורים, הן בשל טעויות שבשיקול הדעת, והן בהטעיית הרמטכ"ל ושר הביטחון בפרשת "האמצעים המיוחדים".

בשל חלקו במחדל זה המליצה ועדת אגרנט להדיחו מראשות אמ"ן. הוועדה לא המליצה לשחררו מצה"ל, והוצע לו להמשיך כאלוף בתפקיד אחר, אולם זעירא יצא לשנת לימודים באוניברסיטת סטנפורד, ולאחריה סיים את שירותו בצה"ל.אלוף אליהו זעירא, ראש אמ"ן, ערב מלחמת יום הכיפורים, נכשל בהערכת כוונותיהם של צבאות מצרים וסוריה.

 

הרהורים על מלחמת יום הכיפורים

2013

פרק כ"ו

חצות

  חלפו שנים, וכמו עוף החול,  אחת לשנה, בימים של חשבון נפש אישי, ביני לבין עצמי וביני לבין בוראי, בכל יום כיפור, אני מעלה את נימי נשמתי מבעד לגרגרי החול של ימות השנה וחוזר ליום הכיפורים של שנת 1973. לימים הדרמטיים שבאו בעקבותיהם:   "מלחמת יום הכיפורים".  היום, אני יכול לומר בנימה של רציונאליות מסוימת,  ובפרספקטיבה של יותר משנות דור, שכתיבת היומן: "ימים של אשמורת  1973", היוותה שחרור ממוראות המלחמה העקובה מדם ומהקרבות שהתחוללו ברמת הגולן.  כל חייל והלם הקרב שלו. עבורי, כתיבת יומן זה, שחלקו הגדול נכתב בסערת רגשות, כאילו חוויתי מחדש את הקרבות: קרבות של שריון בשריון, קרבות אוויר בין מטוסינו למטוסי האויב, מטחים של טילי אוויר, של קטיושות ושל ארטילריה, ששום מלחמה בעבר לא ידעה כמותה.  כל כלי המשחית המודרניים שבעולם, באינטנסיביות פעלו בעוצמה אדירה, שלא הייתה כמוה.  כתיבת היומן  הייתה עבורי צורך אמתי, עד כדי להיות או לחדול. לא רק במובן האישי והפיסי, אלא גם בצורך הנפשי לתת לחוויות לחזור על עצמן, על מנת להשתחרר מהן. כל רגע ורגע, בתשעה עשר ימי הלחימה ברמת הגולן, חזר על עצמו בדייקנות מופלאה, לא רק  במעברים החדים והטראומטיים שבין החיים לבין המוות, שהיו רבים כמותם, אלא גם ברגעים הפשוטים, ביחסים שנרקמו עם חבריי לזחל, בכתיבת גלויות ומכתבים, בצורך לשדר למשפחתי שהכול תחת שליטה, דווקא בימים ששום דבר לא היה בשליטה,  פשוטו כמשמעו.  הרגשתי כ"פיון" על לוח השחמט, ששחקן בלתי מוכר יכול להקריב אותי בכל רגע שיחפוץ על מנת להשיג מהלך מוצלח. כולנו נשלטים על ידי כוחות אדירים, שבכל רגע, בכוונה או שלא בכוונה, יקריבו אותי ואת חבריי במאבקי הכוח.    התחושה הזאת לא הייתה בלבדית. התווספו אליה תחושות אמתיות ואולי גם קמאיות, שבדמי שלי ובדמם של חבריי אנחנו מגינים על הבית, על המשפחה, על האישה ועל הילדים. לא רק על ילדיי שלי, אלא על כל  אלו שנותרו שם בעורף.  כך, פשוטו כמשמעו, ללא "פרזו לוגיה" של ביטויים ספרותיים, ואני וחבריי היינו החומה היחידה בין החידלון לקיום הפיסי.  תחושה נוספת שליוותה אותי, וציניקנים שלא השתתפו בקרבות, לעולם לא יבינו זאת, הייתה, שאני וחבריי מגינים  גם על הרצף ההיסטורי הדק והשביר, של עורק החיים של העם היהודי, שהקים מחדש את מולדתו מערימות האפר. והנה באה המאכלת של המלאכים הרעים שמנסים שוב להכחידנו. כאילו הם, הרעים, נשלחו  מחדש, לאיים על עצמאותנו קצרת הימים.   יכול אני  היום לומר, ביתר ביטחון, שכל התחושות המסובכות והמסוכסכות, הפיסיות, הפסיכיות, והמטפיסיות, שחשתי במהלך המלחמה שימשו אותי ביחד, בערבוביה שטלטלה אותי בינות לסלעי הבזלת השחורה של רמת הגולן, בינות לתמרות העשן, הרעמים, הפיח. בינות לריחות החריפים  של גוויות חרוכות של חברים לקרב, עם רסק של צמחי מרווה, שנפצעו מרסיסי הפגזים והפיצו ריחות של ילדות קדומה.יצאתי מכל התחושות האלו יותר מחוזק.              על מנת להתחזק מכל אלו, הייתי חייב לפרוק מעלי, באמצעות הכתיבה, כמעט כתיבה כפייתית, כתיבה בלילות טרופים של הזיות,  בעיתות של הפוגה ממלחמת ההתשה, לאור עששית של נפט, שנתמשכה עד שעות האשמורת של הבוקר, את מוראות המלחמה.  הכתיבה נמשכה גם ליד שולחן הכתיבה שלי, בחופשות הקצרות בנות 24 שעות שזכיתי בהן, בימים  של מלחמת ההתשה.  הכתיבה הייתה עבורי מלחמה על השפיות, שבעקבותיה הגיע  הקתרזיס לנשמתי להשתחררות מהלם הקרבות.  וכל זה חזר להכרתי, לאחר 40 שנים של המלחמה הארורה. כאילו מאומה לא מפריד בין אז לבין עכשיו.  מבלבל?, מבולבל?, כן!

  ואז מגיע שוב יום כיפור, ועוף החול מתעורר מחדש, מנפנף מנוצותיו גיצים רושפים של זיקוקים, ואיני יודע אם הם גיצים של יום העצמאות או טילים שמתנפצים בין סלעי הבזלת... ועוד שנה חולפת לה.

  אז תקראו את הפרק הראשון של יומני, שנכתב לפני 40 שנים. תמשיכו, כי לא תוכלו להפסיק לקרוא בו עד לפרק האחרון. כי אין זה ספר על מלחמה, זהו ספר עלי ועליך ועלינו.

   מאלוני זמורה zmoraal@netvision.net.il

סוף

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

(מוצג לפי התאריך העברי)
בוטבול דוד ז

כניסת חברים

חברים online