[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

סא"ל משה דגני , מראשוני חיל החימוש .

סא"ל משה דגני , מראשוני חיל החימוש .

@alt@

משה וולפה דגני, כפי שסופר ע''י הלל אחיו

(מתוך קלטת  A 66 [1])

המראיין:  נמצא אצלי מר הלל וולפה, אחיו של משה וולפה-דגני ז''ל, שנפטר ב1964-. אנחנו נקליט קצת מהזכרונות של אחיו.

הלל:  משה נולד ב1914-, שבועיים לפני מלחמת העולם הראשונה. נולד בליטא. החינוך ההתחלתי שלו היה בחדר. כשקמה מדינת ליטא, ב1918-, נוסדו שם בתי-ספר עבריים. גמר שם בי-ספר עממי והמשיך בישיבה בקובנה. בגיל 17 יצא להכשרה ב''החלוץ''. בגיל 19 עלה לארץ ודרכו הראשונה היתה בבת-ים. אני עליתי שמונה חודשים אחריו. הוא סיפר לי שהוא לא הצטרף לארגון ההגנה אלא הצטרף לאצ''ל. מילדותו היה מרדן.

היינו מאוד קרובים אחד לשני. כמעט שלא היו לו סודות בפני. סיפר לי על הפילוג שהיה בין אצ''ל ללח''י. בתקופה מסויימת הוא היסס. בחצר שלו היו מחסני נשק. הוא העביר אותם, בהתייעצות אתי, היות שגם אני בהגנה -  הייתי עושה סליקים. התייעץ באופן מקצועי. הוא [העביר] את הנשק מהחצר אשר לאחר מכן נתפס. הבריטים מצאו את זה ואחר כך הוא הצטרף ללח''י והעביר את כל מה שהיה לו ללח''י.

הוא נעצר מספר פעמים. באחת הפעמים גם אני הייתי מעורב בפרשה. כשהתחילו לחפש אותו, אשתו רבקה באה אלי וביקשה ממני שאסע להזהיר אותו. באותה תקופה הוא עבד. נסעתי לעבודתו, הזהרתי אותו והחזרתי אותו הביתה. בערב נעצרתי על כך שהבאתי אותו, הייתי במשטרת אבו-כביר.

פעם שניה הוא נעצר, כשמצאו אצלו בבית את צבי תבורי, ואז מצאו אקדח. מהמעצר הזה הוא לא יצא, והוא היה בין הגולים - של 252 בחורים -  שהוגלו לאריתריאה וקניה ולכל מחנות המעצר, שם הוא התעסק בחפירת מנהרות לבריחה. מאוחר יותר החזירו אותו ארצה עם קבוצה של 23 בחורים, וכולם שוחררו והוא נשאר בלטרון.

 טיפלתי אז בעניין הזה. בהמשך הטיפול נסעתי לירושלים, לC.I.D-, אצל קיפלינג. הוא קיבל אותי. התיק של משה היה על השולחן, והוא אמר לי: ''שמע. היו שלושה מקרים עם אחיך. פעם אחת מצאו מחסן נשק ליד ביתו נגיד שזה במקרה. פעם שניה הוא היה מעורב בגניבת צמיגים. הוא יצא זכאי. לא זיהו אותו גם זה במקרה. פעם שלישית מצאו אצלו בחור עם אקדח זה היה צבי תבורי גם זה במקרה? אני אומר לך שאחד משלושת המקרים זה לא במקרה!''.

הוא לא שוחרר, הוא נשאר עד הסוף. כשהתחילה מלחמת השחרור העבירו את כולם לעתלית ומשם הוא הצליח לברוח.

המראיין:   ספר לי על איזה הישגים הוא הגיע בצה''ל.

הלל:  כשהוא ברח מעתלית בעזרת חברי אצ''ל, ואז הוא נכנס לפעילות של לח''י. עם קום המדינה הוא התגייס עם חברי לח''י ואצ''ל לחטיבה 7 [? 8], גדוד 82, של יצחק שדה. התפקיד הראשון שלו היה, קצין התחבורה של הגדוד. הוא היה בצבא עד 1964, הגיע לדרגת סגן-אלוף. הוא הקים את סדנת השריון. הוא הקים אותה מאפס. הוא סיפר לי שהבריטים לפני שעזבו את הארץ זרקו [חלקי] טנקים ליד הכרמל. מהחלקים האלה הוא הרכיב כמה טנקים, וכשעזב ב1964-, הסדנה היתה מאוד גדולה.

המראיין:   ספר לי על בית הוריך.

הלל:  אביו היה איש צבור בכל רמ''ח אבריו. הוא היה גבאי בית-כנסת. ייסד את הגימנסיה העברית דרסין. היה יו''ר רשת בנקים בליטא. היה נציג בעיריה, בוועד הקהילה לא היה מוסד שהוא לא היה שותף בו.

היינו חקלאים, היה לנו משק. חוץ מזה הוא היה מתעסק בתיווך מסחר יערות. אמא היתה הרבה יותר צעירה מאבא, היא היתה אשתו השניה. אחרי מות הראשונה משה היה ילד בן 14.

אני ומשה היינו יותר מאחים. החברות שלנו היתה במסירות. גם בזמן המחתרת אני ידעתי את כל הסודות, והוא ידע את סודות ההגנה שלי, שהייתי פעיל בעשיית סליקים. היו מקרים שהיו באים אלי מההגנה והיו אומרים: תגיד למשה שייזהר. הוא השקיע את כל רמ''ח אבריו בתפקיד שלו.

 

(סוף צד A. בתחילת צד B מספר המראיין את שסיפר לו הלל)

 

לאחר סיום ההקלטה אמר לי הלל: כשבאו לחפש את הנשק אצל וולפה, ניגשו ישר למקום שבו היה מוסתר הנשק כנראה עלפי הלשנה של אנשי אצ''ל, אומר לי הלל. כשלא מצאו את הנשק במקום, עזבו אבל הופיעו כעבור כמה ימים עם [פועלים] ערבים אשר התחילו לחפור תעלות, על מנת לגלות את הנשק. באותו זמן היה למשה בבית ברן. הם לא נכנסו הביתה לחפש אז רבקה אשתו ומשה יצאו כמה פעמים והוציאו חלקים מהברן החוצה, ולדברי הלל, הברן הזה נמסר לקיבוץ גבעת-ברנר.

אלה שחפרו את התעלה אמנם מצאו את הנשק, שהוסתר בכדים, כנראה לא בעומק מספיק והנשק הזה התגלה ע''י הבריטים.

סיפור נוסף שמשקף את מסירותו של משה לעבודה.

פעם בא הלל הביתה ושאל את אשתו היכן משה. ענתה: משה לא בא. איך לא בא, הרי הג'יפּ שלו נמצא כאן. הלל ירד ומצא את משה נרדם ליד ההגה שלו בג'יפּ.

דגני משה ז''ל (המשך)                                                                              קלטת 45, 44 

ט' בחשון תשכ''ד 1963                                                                             הדפסה: מיכל

מראיין: אברהם ליברמן – גדעון

 

דגני מספר על בריחה מלטרון באוטובוס

ברצוני לספר כאן על יהודי, שהוא אמנם כבר מת לפני 7 שנים, והוא עזר לנו בהשגת האוטובוס. בהתקרב הזמן שהחבר'ה היו צריכים לצאת, היתה בעיה גדולה היכן להשיג רכב להביא אותם. לא ידענו במה לבחור, על אוטובוס אף אחד לא העלה על דעתו. היתה הסעה של ארמני ביפו שהיה מוכן להשכיר אוטובוס תמורת חמישים לירות. חמישים לירות היו אז סכום אגדתי בשבילנו, ומיכאל אמר לי: תפתור את הבעיה איך שהוא. אמרתי לו: מיכאל[1], יש לי אוטו משא ואני אסע אתו. אולם מיכאל אמר: לא! עם האוטו שלך לא תיסע, כי עבדתי אתו בחברת שימורים ובאותיות גדולות היה כתוב עליו שם החברה, והוא היה מוכר מאד ומיכאל לא נתן לי בשום אופן לנסוע עם האוטו משא.

לי היה חבר שהוא היה חבר ב''דרום יהודה'', שמו היה לסקר. באחד הימים נפגשתי אתו ואמרתי לו: שמע, לסקר, אני צריך אוטו, עלי להעביר משהו. והוא שאל אותי אם אפשר להעביר את זה באוטובוס. עניתי לו: כן, אפשר גם עם אוטובוס. והוא שאל אותי: מה אתה צריך להעביר? ואני עניתי לו: הרי אתה יודע במה אני מתעסק, מה זה חשוב, אספר לך פעם אחרת, עכשיו אני לא יכול. והוא אמר לי: לפני כשבוע הובלתי פועלים יהודים שעבדו ברמלה. הבריטים עשו מסיבה, והפועלים שכרו אוטובוס שיובילו אותם לנשף. ואז הוא אמר לי: תעלה אתה ל''דרום יהודה'' ותשכור אוטובוס לנסוע לנשף, מ-9 בערב עד אחת בלילה. כל העסק יעלה לך שבע וחצי לירות. שאלתי אותו: איך אפשר לסדר שאתה תהיה הנהג? והוא ענה: לזה אני כבר אדאג. כשאתה תהיה באמצע השיחה, אני אכנס. אני עם שלמה פוזנר עלינו ל''דרום יהודה'' ברחוב הרצל, ואמרתי כי אני רוצה לשכור אוטובוס, כפי שהוא לימד אותי.  שילמתי שבע וחצי לירות ובאמצע נכנס לסקר. סיפרתי לו מה שהוא אמר לי לומר. אני אמרתי לפקיד כי אני הייתי מבקש כי לסקר יהיה הנהג שלנו, והוא שאל אותי: מדוע אתה רוצה דוקא את לסקר? עניתי: אתה הרי יודע כי יש נשף ורוצים להיות עוד חצי שעה ולסקר כבר נסע אתנו לפני כמה שבועות והוא היה בסדר. הפקיד ענה לי כי זאת הוא לא יוכל להבטיח לי, יפילו גורל. לסקר התחיל להתווכח אתו ואמר כי הוא רוצה לנסוע. ירדנו למטה ולסקר אמר לי כי יהיה בסדר. קבענו להיפגש בגבעת הרצל, שם היה מוסך של ''דרום יהודה'', ולסקר הגיע עם אוטובוס ''טרנטה''. שם גם פגשתי את הג'ינג'י[2] והוא נסע אתי. את נגבי[3] ואת דני[4] פגשנו שם. ברצוני להוסיף עוד כי באותו יום בבוקר לקחתי את נגבי ואת דני עד לטרון והורדתי אותם שם. הם היו צריכים להביא את החבר'ה עד הכפר, שלושה קילומטר צפונה מלטרון, שם היינו צריכים לחכות להם על יד החורשה. וכשהגענו היינו צריכים לצפצף שלוש פעמים. שם פגשתי גם את מיכאל (בגבעת הרצל). לסקר אמר לי: אני עם אוטובוס כזה לא אסע. הוא נכנס למוסך, ויצא עם ''סופרוייז'' חדש ואמר: בואו ניסע. מיכאל איחל לנו הצלחה, ונסענו. הגענו למקום...

גדעון: לסקר ידע במה הענין?

דגני: כשעברנו את רמלה סיפרתי ללסקר במה הענין, והוא היה מאד מבסוט.

הגענו למקום בסביבות שתים=עשרה, נתנו שלושה צפצופים בצופר... אבל אין קול ואין עונה. המשכנו לחכות כחצי שעה, עד שראינו שהגיע מרחוק אוטו עם אורות. לא רצינו לעמוד במקום והמשכנו לנסוע בכיוון לטרון. הגענו עד המנזר, עשינו סיבוב חזרה, והגענו שוב למקום... וצפצפנו. השעה היתה כבר אחרי אחת. שוב עמדנו עד שראינו מרחוק כלי רכב שהתקרב. הבחנו שזה היה אופנוע עם מאור אחד, ואז התחלנו לנסוע. המעניין היה כי עד כמה שלסקר לא נסע לאט, האופנוע נסע אחריו ולא רצה לעבור אותו. נסענו כמעט עד רמלה והיינו בטוחים שהאופנוע עוקב אחרינו ואולי חס וחלילה קרה משהו עם הבריחה. אולם לפני רמלה האופנוע עבר אותנו ונסע. אז ראינו שזה היה חייל. לפני רמלה הסתובבנו, הגענו למקום כשהשעה היתה כבר בערך רבע לשתיים. צפצפנו... אולם אין קול ואין עונה. שוב עמדנו עד כי ראינו מרחוק אור... המשכנו לנסוע, הסתובבנו, חזרנו חזרה, והשעה היתה כבר אחרי שתיים, ואז חששנו מאד לגורל הבריחה, כי אף אחד עוד לא היה. לסקר החל להאיץ בי שניסע, כי כנראה ששום דבר לא יצא מזה. אני אמנם בלבי תליתי תקוות קטנות מאד בהצלחת הבריחה, אבל לא רציתי לזוז ומשכתי את לסקר שוב ושוב... עד שקרוב לשלוש שמענו צעדים על הכביש. נתנו צפצוף וקבלנו שריקה בחזרה. רצתי במורד והתנפלתי לזרועותיו של דני.

אחרי כן הגיעו הבורחים, הכנסנו אותם לאוטובוס. ההוראה של מיכאל היתה כי עלי להשתדל שלא יכירו אותי, אבל מיד כשהתישבנו לסקר נתן פתאום צעקה: משה, בוא אלי... ואז כולם ידעו מי הוא מוישה. ואז סיכמנו שבמקרה שטרפיק יעצור, לסקר ביקש שאף אחד לא יתערב, והוא יגמור את הענינים. למזלנו לא עצרו אותנו והגענו בשלום לתל-אביב. ופה אני רוצה לספר עוד מקרה מעניין.

פגשתי את לסקר כעבור שבוע. הוא היה מאד מבסוט וסיפר לי את הסיפור הבא: כשהוא הביא את האוטובוס למוסך, בדרך הוא קיבל תקר בגלגל והוא לא ידע. הנהג בא בבוקר וראה שיש לו תקר בגלגל. שאל את שומר המוסך: מה זה? אני העמדתי את האוטובוס בסדר, ופה יש תקר בגלגל, מה קרה פה? והוא ענה לו: מה אתה לא יודע? לסקר נסע אתמול עם האוטובוס שלך. כשנודע שהיתה בריחה מיד הבינו ב''דרום יהודה'' לאן נסע לסקר. הם עשו לו משפט חברים.

גדעון: מה פירוש ''הם הבינו''?

דגני: לאחר שנודע על הבריחה וידעו כי לסקר נסע עם האוטובוס, מיד הבינו. התחילו לחקור את לסקר. הוא היה בחור עם הרבה דם, והוא ענה להם...

הם העלו חשד נגדו כי הוא נסע והעביר את הבורחים. והוא ענה: כן, בבקשה, אם אתם רוצים תלכו תלשינו למשטרה. כמובן שאנשי ''דרום יהודה'' לא הלכו להלשין, אלא עשו לו משפט חברים על זה שהוא גרם לפנצ'ר ולא הודיע, וקנסו אותו בשתי לירות קנס. הוצאתי מיד שתי לירות ורציתי לתת ללסקר, אבל הוא אמר לי: מויש'ה! זה עוד שווה לי, לא רק שתי לירות, אלא אילו זה עלה לי עשרים לירות, הייתי שמח לשלם על זה שנתנו לי את הכבוד להשתתף בהברחת אנשים מהכלא.

גדעון: לפני הבריחה שפסל[5] (יהושע) כינס אותנו, את הג'ינג'י ואותי ואת רמי[6], דן[7] (זמיר), צפוני[8], הקולחוזניק[9], וכך אמרו לנו: חבר'ה, עומדים לבצע דבר גדול. אבל הוא לא אמר לנו מה. בין היתר הוא אמר לנו כי עלינו להכיר את כל השבילים באזור הדרום עד לטרון. מה אומר לך? מאז אני מכיר את כל שבילי השבילים. את כל זה עשינו ברגל. נקודת הציר שלנו היתה ראשון. משם היינו עולים על החולות (על יד בית החרושת לסיליקט). שם הלכתי עם כל האנשים שמניתי קודם. זכור לי כי באותו לילה, אני, נחה[10] והקולחוזניק ישנו בשדה, כשבעה או שמונה קילומטר אחרי רחובות. וההוראה היתה כי אם אתם ''מתפנצ'רים'' אתם הייתם צריכים להתפזר בכמה מקומות, ושם היינו צריכים לקבל אותם ולהוליכם בדרכים לא דרכים. זאת אומרת האבטחה היתה צריכה להיות מכל הצדדים. כך עברו עלינו כמה שבועות של מתח וענין רב.

דגני: זכור לי עוד מקרה מעניין. זמן קצר אחרי בריחת החבר'ה, עבדתי באותו זמן עם המשאית שלי בבית החרושת לשימורי ירקות על יד רעננה. ברעננה היה לי חדר והביתה הייתי מגיע רק לשבת. באחד הימים קרא לי מיכאל ואמר לי: מה עושים? אין מקום היכן להחזיק את החבר'ה. אולי אוכל להחזיק כמה מהחברים בחדרי ברעננה מספר ימים, עד אשר יימצאו מקומות ויפזרו אותם בחלקי הארץ האחרים. סימן טוב[11] ז''ל לא בא אלי. אבל כאן ברצוני לספר מה קרה באותו יום שסימן טוב נהרג. הדבר קרה בהצטלבות רעננה.

בחדרי היו, אם אינני טועה, בויקו[12] היה בין החברים. את האחרים לא הכרתי. הביא אותם צבי תבורי והוא הכניס אותם לחדר. שם היתה בעלת בית שהיו לה שלוש בנות ובעל, והייתי צריך לתרץ מה עושים שם הבחורים. זו היתה תקופה כאשר חיילים פולנים היו בורחים מהצבא. סיפרתי לה כי ביקשו ממני להחזיק בחדר למספר ימים כמה חיילים בורחים, והיא מאד שמחה לעזור לנו. היא אפילו טיפלה בהם והאכילה אותם.

באותו יום שקרה המקרה עם יצחק סימן-טוב בהצטלבות רעננה, נסעתי לתל-אביב עם סחורה. בא אלי צבי תבורי וסיפר לי שהמשטרה מסתובבת ברעננה ומחפשים מבית לבית. החבר'ה נמצאים בחדר והם אינם יכולים לצאת. מיד נסעתי עם האוטו לרעננה, וכשהגענו לרעננה המשטרה היתה כמה מאות מטרים מחדרי, שם היו החבר'ה. נכנסתי לחדר, סיפרתי לחבר'ה שהם חייבים להסתלק מיד, ובדקנו שבדרך מרעננה דרך הרצליה לתל אביב, הרצליה – רמת-השרון, לא היו חיפושים. הם התישבו באוטובוס, צבי ירד יותר למטה ועלה בתחנה שלישית באותו אוטובוס, וכך הם הגיעו לתל-אביב. כעשרים רגע אחרי שהחבר'ה עזבו את החדר, נכנסו לבית, ערכו חיפוש, לא מצאו שום דבר והסתלקו משם.

גדעון: זכור לי שגם צבי תבורי סיפר לי על אותו מקרה. בין היתר הוא סיפר לי כי כאשר הוא עלה לאוטובוס הנהג הרגיש שמשהו לא כשורה.

דגני: אני חושב כי המעיל נפתח אצלו והנהג ראה אצלו את האקדח.

גדעון: אחרי שהחבר'ה ירדו הנהג אמר: תודה לאל שכבר ירדתם... תצליחו !!!

דגני: בזמן שעבדתי עם אוטו המשא והייתי נוסע צפונה להוביל סחורה, בית החרושת עבד בעיקר עבור הצבא הבריטי, שימורי גזר ושעועית ירוקה, הייתי מוביל את הסחורה לכיאט-ביץ' מהמחסנים. באותו זמן היה עלינו להעביר נשק או רימונים לחיפה, ובאותו זמן היו הרבה חיפושים, ומיכאל שאל אותי כיצד לפתור את הבעיה. אמרתי לו: מיכאל, אני אעביר את הנשק. הבעיה אצלי היתה שהעובד עם הארגזים בבית החרושת היה בחור כפר-סבאי, שהיה נציג ''השומר הצעיר'' במועצת כפר-סבא, ואני חשבתי כיצד אוכל לרכוש את הבחור, כי אני לא יכולתי לארוז את הנשק. התכנית שלי היתה לארוז את הרימונים, הנשק והתחמושת בתוך ארגז שימורים, לקחת אתי ארגז מיותר. ז.א. במקום שהייתי מעביר 500 ארגזים, אקח 501. שם אוריד את הסחורה. הם יראו שיש לי ארגז אחד מיותר, ואז אקבל אישור שהבאתי בטעות יותר, ומותר לי להוציא אותו מהמחנה ולהעביר את זה לבית החרושת. דבר זה היה חשוב לי, על מנת להבטיח שבכיאט-ביץ' בצ'ק-פוסט לא יחפשו אצלי. עכשיו הבעיה היתה אצלי, כיצד לרכוש את אותו בחור (יצחק) שהיה נציג ''השומר הצעיר''. באותה תקופה היה מובן לכל אחד מה פירוש היה ''השומר הצעיר'', ובעיקר שהדבר היה אחרי המקרה של ''השומר הצעיר''. והחלטתי על דרך הפעולה הבאה:

באחד הימים באתי לבית החרושת ולקחתי את עתון ''החזית'', מספר שלוש או ארבע (גדעון מתקן: השישי או השביעי), שם היה מאמר על, אם אינני טועה ''לח''י ומעמד העובדים''. באתי ליצחק ואמרתי לו: היום העמדתי את אוטו המשא ברחוב, וכשחזרתי מצאתי את העתון, אולי אתה מעוניין לקרוא בו? והוא שאל: האם זה העתון של השטרניסטים? עניתי לו: תראה... והוא לקח את העתון ואמר: תן לי את העתון הביתה. אמרתי לו: קח אותו, אני לא צריך את זה, אני לא רוצה להתעסק עם זה. הוא לקח את העתון ואחר כך הוא בא אלי ואמר: החבר'ה האלה... אני רק לא בטוח אם מה שהם כותבים הם גם חושבים. תשמע, הוא אמר לי, אם שוב תמצא עתון, אתה מוכרח להביא אותו אלי. ואז הייתי מוצא כל פעם עתון והייתי מביאו אליו.

יום אחד החלטתי שהוא כבר בשל לשיחה. באותו זמן היו צריכים להעביר לחיפה תחמושת. צבי תבורי הביא לי את התחמושת ושמתי הכל על המשאית. הבאתי הכל לבית החרושת. קראתי לו הצידה ואמרתי לו: שמע יצחק, ברצוני לדבר אתך גלויות. סיפרתי לו שאני אמנם לא חבר פעיל בלח''י, אבל ביקשו ממני טובה, והיות ואף אני אוהד אותם, ביקשו ממני להעביר את התחמושת. והוא ענה: בבקשה, בחפץ לב, ובשמחה רבה הוא ארז את זה. ומאותו יום והלאה, כאשר הייתי מביא משהו לאריזה,הייתי אומר: יצחק, מתחת לכסא... זו היתה הסיסמה שלנו. והוא היה מוציא ואורז את זה. ובצורה כזו היינו מעבירים את כל מה שנתבקשנו.

זכור לי, אם אינני טועה, שהדבר קרה לפני הפעולה של שוד הכסף הגדול. מיכאל שאל אולי אולי אוכל למצוא חדר בבת-ים ששם יוכלו החבר'ה להתאמן. היה לי חבר בבת-ים שהוא היה חבר אצ''ל, שמו היה יצחק בלנק. הוא אמנם לא גר בבית, אבל היו לו הורים זקנים, דור שלישי או רביעי בארץ, והחלטתי שאני אשכור שם חדר. הלכתי לבלנק הזקן ואמרתי לו שאני רוצה לשכור אצלו חדר, וכי יש לי כמה חברים סטודנטים. איני זוכר אם הוא ביקש שתים או ארבע לירות לחודש. אמרתי לו: ליצחק בלנק אסור שיוודע הדבר. והוא שאל אותי: הרי אתה חבר של יצחק ואתם הרי יודעים האחד את עניניו של השני ... ועניתי לו: יותר טוב יהיה שמה שפחות ידעו על החדר ...

שכרנו את החדר, וכשיצחק היה בא הביתה, וכשהזקנה היתה הולכת, היא היתה נותנת שלוש דפיקות בדלת, וזה היה סימן שעל החבר'ה להיות שקטים. היום קשה להתיחס לדבר כזה, אבל באותה תקופה זה היה דבר גדול, כי יחידי סגולה היו אלה אשר יכולנו לסמוך עליהם, שאמא תיזהר אפילו מבן.

גדעון: אני הייתי באותו בית, וההתנהגות של הזקנים והערצתי אליהם עברה כל גבול. לא יום ולא יומיים הייתי שם, אלא שבועות שלמים שהיתי במקום. באותו חדר התנהל קורס ויהושע היה מנהלו. בלילה היה בא לשם אלישע[13] לישון. באותו קורס, כפי שזכור לי, הייתי עם ברגר[14] מנתניה ועוד שני בחורים, שם התאמנו, והזקנה היתה מבשלת ונותנת לנו אוכל. זכורים לי הליכותיה האציליים וכן מבטה, ואינני יכול לשכחם עד היום. זכור לי שהייתי מתישב בחדרם של הזקנים ומשוחח עמהם. הם היו נוהגים לשאול: נו, יהודים, מתי כבר תבוא הגאולה? ואני הייתי עונה: מי יודע? אולי היא תבוא כאשר נהיה כבר זקנים, או אולי לא בימינו היא תבוא, אלא בימי ילדינו. זה היה בשנת 1943, ואם אינני טועה זה היה עוד לפני הבריחה. כפי שזכור לי התכוננו באותו זמן לשוד שצריך היה להיות בחיפה. כפי שזכור לי, הקורס שהיה לפני, שבו השתתף מזל[15] עם עוד חברה, להם בכלל לא היה מה לאכול. לנו היה כבר מה לאכול, כי אז היה כבר אחרי השוד של הצמיגים. ומעניין, תמיד מזל היה אומר לי: אתם לפחות היה לכם לחם, זיתים ועוד משהו ... לנו בכלל לא היה מה לאכול וכל הזמן רעבנו. זכור לי גם כשהיינו יוצאים לאימונים בהשכמת הבוקר, שפסל היה צועק: ''הנני מכריז על מדינת היהודים'' ... כמובן שזה נעשה בחולות שאף אחד לא ישמע ... עוד עכשיו מהדהדים הדברים בעיני.

ברצוני לחזור קצת אחורנית ולספר אפיזודה קטנה שהיתה בין מיכאל ובין בתי, שהיתה אז בת ארבע או חמש.

מיכאל היה בא אלי לפני מאסרו. באותו זמן שפרה בתי היתה בת שנה וחצי-שנתיים, ולאחר שמיכאל נעצר, הוא ברח, גידל זקן וצבע אותו לבלונדיני, והוא היה בטוח בודאי שאף אחד לא יכירו. והנה יום אחד כאשר באתי מהעבודה, רצה לקראתי על המרפסת וצועקת: אבא! אתה יודע מי בא אלינו? הדוד יצחק. היא הכירה אותו עם הזקן הצבוע. ואני אמרתי למיכאל: מיכאל, אם שפרה הכירה אותך, לאחר שהיא לא ראתה אותך שנתיים בלי זקן, ועכשיו כשהיא ראתה אותך עם זקן היא הכירה אותך, הרי זה סימן לא טוב וצריך למצוא דרך הסוואה אחרת.

אפיזודה נוספת: לפני שהיה לי אוטו משא הייתי קבלן משנה בבנין, ובאחד הימים החלטתי לעזוב את העבודה, ושאלתי את מיכאל מה אעשה לאחר מכן. סיכמנו שאקנה אוטו משא ובו אפשר יהיה גם להיעזר בערבים, ובאם יהיה צורך להעיר כל מיני דברים. ואז נשארו לי לוחות קרשים, מריצות ועוד דברים מאז היותי קבלן. מיכאל שאל אותי אם אני זקוק לזה, ועניתי לו שאמכור את הדברים. ומיכאל אמר לי שלא אמכור את זה וכי יש לנו מחסן ואין לנו מה לשים בו. ואנו נשים במחסן את הדברים והדבר ייראה כאילו קבלן שכר את המחסן ובו הוא מחזיק את הדברים. אינני זוכר מי בא לקחת את המחסן, אבל אם אינני טועה היה זה בחור נתניתי בשם ... אותו בחור לקח את הדברים ונסע אתם. כעבור כחצי שנה אמר לי צבי תבורי כי מיכאל אמר שהוא יכול לקחת את העצים מהמחסן. באותו זמן עבדתי עם האוטו משא והיה לי קשר עם סוחר עצים, שהיה עושה ארגזים עבור שימורי הירקות. אמרתי לו כי יש לי עצים למכירה והוא נאות לקנותם. לקחתי שני עגלונים ושלחתי אותם למחסן. הם הוציאו את העצים ומכרתי אותם. כעבור חודש-חדשיים היה מקרה של שוד בדים והם הסתבכו עם המשטרה. יום אחד נזדמן לשם העגלון שהוביל את העצים שלי. אותו עגלון נקלע למקום כשהוא בא להוביל מרצפות. כאשר אותו עגלון שמע כי היה שוד של בדים, הוא אמר: מה זה? לפני כחדשיים הובלתי מכאן מחסן של עצים. שמע את הדבר בעל המחסן, ואם אינני טועה היה זה הדוד של אנשל, והוא שאל: איפוא הובלת עצים? והעגלון ענה: שכרתי בחור, אבל את העצים הובלתי ליהודי ברחוב עמק יזרעאל. אותו יהודי הודיע מיד למשטרה כי הוא יודע (אותו דוד של אנשל לא ידע כי המחסן היה שלנו). צבי תבורי במקרה נזדמן אצלו, והוא סיפר לו כי הוא יודע מי היה בעל המחסן. וכשצבי שאל אותו מאין הוא יודע, הוא סיפר כי באותו יום היה שם עגלון שהוביל מהמקום את העצים, והעגלון סיפר למי הוא הוביל את העצים, ואותו יהודי הודיע על כך למשטרה. כאשר צבי שמע את הסיפור, הוא מיד בא וסיפר את הסיפור לי. אני הייתי בטוח כי אם המשטרה תבוא לבעל מחסן העצים, הוא יספר כי הוא קנה ממני עצים. ואני חשבתי: מה אגיד אם יבואו וישאלו אותי?

באותו זמן נהוג היה להשכיר עצים. ישבתי מיד עם צבי וכתבתי זכרון דברים ביני ובין איש בשם מדומה, שאני משכיר לו כך וכך עצים, תמורת כך וכך כסף כל חודש, והוא מפקיד בידי ערבון עבור העצים סכום כזה וכזה. אחר כך כתבתי קבלה עם תאריך של אותו יום שאני הוצאתי את העצים מהמחסן שנתן לי אותו אדם ששכר ממני את העצים, שאני החזרתי את דמי הערבון, ונתתי לצבי את שתי הקבלות ואמרתי לו שיסע אלי הביתה וישים אותן במגירה. ואני נסעתי לעבודה. למחרת בבוקר, כאשר הגעתי עם אוטו מלא סחורה לתל-אביב, למשרד בית-החרושת, שם צריך הייתי לקחת את הנירות על מנת להוביל את הסחורה לאחד ממחנות הצבא, מיד לאחר שיצאתי מהאוטו הרגשתי שמישהו שם יד על כתפי ואומר לי: תסלח לי, האם אתה משה וולפה? עניתי: כן. והוא ענה כי הקצין אחיאסף רוצה לדבר אתי. שאלתיו במה הענין? והוא אמר: תיגש אליו והוא יגיד לך. אמרתי לו שזה בסדר, ואני רוצה רק לעלות למשרד ולהודיע להם שאני הולך. כאשר הגעתי לאחיאסף הוא התחיל לחקור אותי על פרשת העצים. הוא שאל אותי איך הגיעו העצים לאותו מחסן? סיפרתי לו כי הייתי קבלן בבת-ים ויום אחד החלטתי להפסיק אם הקבלנות ונשארו לי העצים. לא רציתי למכור אותם כי באותו זמן המחירים היו די ירודים, והחלטתי לשאול בין חברי, אולי ידוע להם מי רוצה לשכור עצים? יום אחד בא אלי בחור (תיארתי איך היה נראה ומה היה לבושו), ואמרתי לאחיאסף כי אם אינני טועה, היה לי זכרון דברים עם אותו בחור, אולם יכול להיות שכבר זרקתי את זה, ואולי זה מתגלגל אצלי במגירה בין הקבלות. סיפרתי שאותו בחור לקח את העצים ממני והוא נתן לי ערבון עבור העצים ונסע. אותו בחור הגיע אלי כעבור ארבעה חדשים ואמר לי כי הוא כבר אינו זקוק לעצים ושאקח אותם. שאלתי אותו היכן נמצאים העצים, והוא נתן לי את כתובת המחסן, נתן לי את המפתח ואמר לי כי אסע, אפתח את המחסן, ואוציא את העצים, ואת המפתח אמר לי להשאיר אצל בעל הבית. לקחתי שני עגלונים, לקחתי את העצים ומכרתים לאדון זלינגר, וקבלתי ממנו קבלה שהוא קיבל ממני בחזרה את דמי הערבון. הורדנו את סכום השכירות ובזה נגמר הענין. אחיאסף כתב אודות הענין כארבעה גליונות (והרי אחיאסף ידוע היה בשנאתו לאנשי לח''י, ושהוא היה מתבטא כי היה רוצה לתפוס את אנשי לח''י השטרניסטים). אחרי גמר החקירה הוא הודה לי, ואני אמרתי לו: אמור לי בבקשה אדון אחיאסף, אתה חקרת אותי כשעתיים, מה הענין? והוא ענה לי: אדון וולפה, אני רואה שאתה בחור הגון וישר, ושלא תדע מדברים כאלה. לאחר מכן הוא ביקש את הקבלות, באמרו כי אולי לפי כתב היד אפשר יהיה להשיג את אותו אדם. אמרתי לו כי עלי לנסוע לעבודה, אבל הוא בשלו, ואמר לי שאותו איש שהביא אותי לכאן (ושהיה שוטר חרש) יגש לביתי ויקח את הקבלות. אמרתי לו שיגש לאשתי עם פתק שאתן בידיו בו כתבתי: ''תתני לשוטר שיבוא אליך (במיוחד כתבתי לשוטר), כי אם יבוא אליך השוטר ויבקש את הקבלות שנתתי לאיש את העצים, ואם תמצאי את הקבלות את יכולה לתת. אחיאסף קרא בפתק ואמר: לא טוב שכתבת ''שוטר'', אשתך תיבהל ... למה לך? הרי אתה אדם שאין לך עסקים עם משטרות, תמחוק את המילה הזו. מחקתי ''שוטר'' וכתבתי ''לאיש הזה''. אשתי מיד הבינה ... ושיחקה לפניו בצורה מתאימה. הוא לקח את הקבלות ויותר לא שמעתי דבר.

לפני הפילוג התחילו להגיע משלוחי נשק מפולניה. חלק מהם הגיעו לבת-ים אלי בדיקטים (בליפטים?). פרקתי אותם. מובן שלצורך זה שכרתי לי דירה בקצה השכונה ושם סידרנו מחסנים, ומשם היו מחלקים את הנשק לחלקי הארץ האחרים. בסופו של דבר, עם פרוץ המלחמה, נשארו אצלי: ששה-עשר רובים, כד עם כמות אקדחים ושני ''פינים''.

 עם התחלת הפילוג הגיע אלי יום אחד (כמובן שאני הצטרפתי ללוחמי חירות ישראל) בן דוב הלוי, עם פתק חתום ע''י רזיאל, שעלי למסור לו את מחסן הנשק. אמרתי לו שאת מחסן הנשק כבר מסרתי מזמן ליאיר וכי הוא איננו אצלי. בן-דוב לא האמין לי, ואמר כי אם לא אמסור את זה בטוב, אמסור ברע. היות ואת מקום מחסן הנשק ידעו מספר אנשים שעם הפילוג הצטרפו לאצ''ל, העברתי את המחסן ... גרתי בסביבה מבודדת, מרחק של 300-400 מטר מכל בית, מסביב חולות ... בלילה העברתי את מחסן הנשק לבד כמאה מטר הצידה.

עברה כשנה, ויום אחד אחר הצהריים הגיעו שתי משאיות עם שוטרים בריטיים, נגשו אל הגדר של הבית (אני רוצה להעיר כי מחסני הנשק היו מחוץ לשטח החצר שלי). כמובן שמסביב היו רק חולות. ספרו את עמודי הגדר והחלו לחפור. הם חפרו בדיוק במקום שהיינו נוהגים להחביא את הנשק אחרי פירוקו מהליפטים. כאשר אני ראיתי אותם הסתלקתי מיד מהבית ולא חזרתי הביתה. אשתי היתה מודיעה לי מה מצב הענינים. הם חפרו וחפרו ... ומשלא מצאו דבר, הם השאירו שמירה על מרפסת הבית. אף אחד מהם לא נכנס הביתה פנימה לשאול מי הגרים בו והיכן בעל הבית. שני ה''וואשים'' היו מצדו השני של הבית. התגנבתי בלילה, כשאשתי הזמינה את השוטרים הביתה לשתות כוס תה, והצלחתי להוציא את ה''וואשים''. לצערי לא יכולתי להשיג אז כל קשר. הקשר שהיה לי היה מיכאל ועוד מישהו שכרגע אינני זוכר את שמו. אילו היתה לי עזרה של ארבעה חמישה בחורים, ייתכן ואם המפקדה היתה מחליטה, אפשר היה להשתלט על שני השוטרים ולהוציא את כל הנשק. גם חשבתי שהם לא ימצאוהו ...

למחרת הביאו כ-40 אסירים מיפו, והחלו לחפור בכל השטח ... הם מצאו את הכד עם שבעה אקדחים, קצת רימונים ... קיויתי שעם זה הם יסתפקו ויסתלקו, אבל הם המשיכו לחפור הלאה. הם התחילו לחפש ביום רביעי. ביום חמישי הם מצאו את הכד וכן חבית ריקה, שכחודש לפני כן הוציאו משם את כל ... שלנו. ביום ששי הם המשיכו לחפור ומצאו גם את מחסן הנשק עם שש-עשרה הרובים. ופה קרה דבר מעניין ... האצ''ל, ביום ששי בבוקר, הרג בחור בשם וכסמן, ברחוב קינג ג'ורג'. דפק אותו דוד רוזנצוויג, שהוא אחר כך נאסר וישב במעצר בקניה ובאריתריאה. באותו זמן לא ידעתי לקשור את וכסמן עם המחסן שלי ... בסוף התברר לי, לאחר שנעצרתי סיפרו לי שוכסמן היה ... שבזמנו האצ''ל שלח בחורים לבולשת, שהם עבדו כאילו נגד הגרמנים. בסופו של דבר המשיכו לעבוד גם נגד אנשי לח''י. אלה היו ''אנשי פריצקר''. היה זמן שהאצ''ל לא ידע אם הוא יכול להאמין לוכסמן אם לא. ופה הם עשו את המעשה הבא: הם החליטו שאת המחסן הם לא יכולים לקבל, ואז הם החליטו לנסות את וכסמן עם המחסן. יכול להיות שהם באמת חשבו שאני הוצאתי את המחסן, אבל היו אנשי אצ''ל, שידעו שבמקום הזה היה מחסן שבו היו שמים, רק למעבר, אחרי פירוק הנשק מהליפטים, עד להעברתו למקומות אחרים. יכול להיות כי הם חשבו שהוא ריק, יכול להיות שהם חשבו שהוא מלא. בכל אופן, עובדה היא, כי הבולשת באה וספרה את העמודים. ופה אנשי אצ''ל עשו את החשבון הבא: אם וכסמן לא ימסור, סימן שהוא בסדר. אם הוא ימסור, סימן הוא כי הוא אינו בסדר. כמובן שהוא מסר ... והם דפקו אותו, וכתוצאה מכך נמצא אצלי מחסן נשק עם שבע-עשרה רובים, ששה-שבעה אקדחים.  כמובן שאז זה היה רכוש גדול מבחינה של נשק. שבועיים לא הייתי בית, התחבאתי בקיבוץ גבעת ברנר, מקום שם היו לי חברים, ולאחר מכן חזרתי הביתה.

כעבור חדשיים בערך באו הביתה, ובראשם מורטון, ערכו חיפוש בביתי, לא מצאו דבר ... ואז מורטון החל לחקור אותי על המחסן ושאל אותי אם אני זוכר שמצאו במקום לפני כחדשיים מחסן? עניתי לו כי אני זוכר. והיכן היית אתה? הוא שאל. הייתי בבית, עניתי. כל היום היית בבית? הוא שאל. עניתי: לא כל היום ... הייתי יוצא לעבודה וחזרתי בערב. והוא שאל: אולי ידוע לך מי שם כאן את המחסן? עניתי: אינני יודע ... והוא שאל: כיצד ייתכן שאתה אינך יודע, כי זה הרי על יד הגדר שלך. אמרתי לו: הבט, אני גר כאן רק שנה, יכול להיות שמישהו החביא את הנשק עוד לפני שנה. והוא ענה: מצאנו אקדח אחד שהיה עטוף בעתון מלפני שמונה חדשים. עניתי: תראה, בחושך, בלילה, אנחנו יוצאים, ואיך אני יכול לדעת מי ומי חופר כאן ... והוא ענה: אולי המשטרה שמה את זה? עניתי: אולי ... והוא: ואולי הגרמנים שמו את זה? עניתי: אינני יודע ... והוא: האם אתה בטוח כי אינך יודע? עניתי: אינני יודע. והוא: אם כך, אתן לך הרבה זמן לחשוב על זה ... ואז נעצרתי ונשלחתי למזרע, שם ישבתי כמה חדשים. טיפל בי אותו עורך הדין שטיפל בי בזמן הענין של הצמיגים, שהיה פעם קצין במשטרה והכיר את מפקד המשטרה. הוא שחרר אותי אחרי שיחה עם מפקד המשטרה ...

אספר על אחד המקרים העגומים בתקופת ההתפתחות שלנו, ואני בטוח כי לולא אותו מקרה באותו איש עלול להיות כי פני לח''י היו נראים אחרת ... בכל אופן היינו מגיעים לאותה אפשרות פעולה לדעתי הרבה יותר מוקדם, אילולא אותו איש, שכולם יודעים מה קרה אתו ... וזה היה אליהו[16] ... הכרתי את אליהו בפעם הראשונה באמצעות מיכאל, כשהתחלנו לדבר על השוד בחיפה. היה זה אחרי הבריחה של מיכאל ואליהו. כשהתחילו לדבר על השוד בחיפה, בו אף אני הייתי קשור במידת מה. באחת הפעמים הוא שלח אותי לחיפה להיכנס לאותו משרד שהיו צריכים לשדוד את הקופה. נסעתי לאלישע ולנתי בחדרו. למחרת בבוקר אלישע הוביל אותי, הראה לי את הבנין והראה לי בדיוק באיזה חדר נמצאת הקופה. זה היה משרד ממשלתי שהיה משלם לקבלנים את הכספים ב-15 לחודש וב-1 לחודש. האינפורמציה שהגיעה אלינו היתה, כי את הכסף מביאים לפני ה-15, וערב לפני ה-1. ההערכה היתה כי בקופה נמצאים בערך בין 60-80 אלף לירות. בשבילנו זה היה סכום אגדתי, והכוונה היתה, בכסף שהשגנו מהצמיגים נוכל לממן את השוד הזה. היות ואני הייתי בעל מקצוע בבנין, מיכאל שלח אותי לראות האם בכלל אפשר יהיה להוציא את הקופה מהמקום במידה ולא יצליחו לפתוח אותה. הייתי בפנים. ראיתי קופה שגדלה היה בערך 80*80 ס''מ. עמדה בגובה על לבנים, בנויה על משהו ... והבנתי שבעזרת מכשיר אפשר יהיה לנתק אותה מהקיר ולהוציא אותה החוצה. היו צריכים להביא אותה מיד לחולון, ושם לפתוח אותה ולהוציא את הכסף.

גדעון: היה זה שוד בו אף אני צריך הייתי להשתתף. תפקידי היה צריך להיות ההתפרצות הראשונה, להמם את הכושים ששמרו על המקום. שם היה צריך להיות הג'ינג'י עם עוד כארבעה אנשים יחד עם צפוני, שהיה צריך להיות כאילו ''המשטרה הצבאית''. היינו צריכים לקחת את הקופה על גבי. זכור לי כי תקופה די ממושכת הבחורים התאמנו על גבי ושמו עליו מטען של בערך עד 200 קילו, ז.א. הובילו אותי בידיים, אבל על הגב היה עלי לשאת כ-200 קילו. זכור לי כי פעם בא מיכאל ואמר לי כי לפי האינפורמציה שבידיו הקופה צריכה לשקול 150 קילו. עכשיו אני מבין ... כי אתה היית בפנים וראית במה המדובר ... מדוע הפעולה לא יצאה לפועל. לא בסמכותי לספר.

דגני: אינני בטוח אם אני יודע בדיוק למה הפעולה לא יצאה לפועל, אבל אני חושד שיש לי יד בזה שהשוד לא יצא לפועל. התחלנו לחכות מה-15 ל-1 ומה-1 ל-15, ואני חושב שכך עברה תקופה, והשוד נדחה כמה פעמים ... ערב אחד כאשר נפגשתי עם מיכאל, הוא אמר לי (או שאני אמרתי לו): למה נדחה השוד? הרי איזה שהן ידיעות עלולות להסתנן החוצה, כי עד כמה שאני זוכר, כאשר התחלנו לדבר על השוד, עוד לא שמרו במקום הכושים, ובמשך התכנון של השוד ... פתאום שמו שמירה כושית. תאור המקום: בית שני או שלישי היה תחנת משטרה, מעבר לרחוב היה מחנה צבאי, היה זה מחנה קטן שהיו בו כ-40-50 חיילים. היה ברור כי השוד צריך להתבצע במהירות ובשקט. ואז מיכאל אמר לי: תשמע, משה, אני חושד בכלל ... האם כל תכנון השוד נכון או לא נכון? אני חושב שעלולים להיות נופלים בפעולה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הדבר. אני מבקש ממך ... אשלח אליך את אליהו הביתה, הוא אוהב לשתות כוסית ... תזמין אותו לארוחת ערב, תשוחח אתו ותנסה להוציא ממנו מה התכנית שלו וכיצד הוא רוצה לבצע את הפעולה.

מיכאל קבע אתי ערב, והפגיש אותי עם אליהו, אז הכרתי אותו בפעם הראשונה ונסענו הביתה. בבית הכינותי בקבוק וודקה, אוכל טוב. ישבנו והתחממנו בכוסית. יחד עם זה העליתי את הנושא של השוד ושאלתי אותו: אמור לי, מדוע השוד נדחה כארבע פעמים? הוא התחיל להסביר לי כל מיני סיבות. פה לא היה אוטו ושם לא היה דבר אחר. אמרתי לו: עכשיו אמור לי איך אתה עומד לבצע את זה. והוא התחיל להסביר לי. שאלתי אותו מה יהיה אם העסק יכשל. נניח שהולכים, מתחרבנים ורואים כי העסק נכשל ... מה תעשה? והוא ענה: אין נסיגה ... יש לי חברה עם רימונים וואש אחד ... אמרתי לו: תזכור כי ממול לרחוב ישנו מחנה צבאי שם נמצאים כ-50-60 חיילים, על יד הבנין, בבית שני או שלישי, נמצא בנין משטרה ... ואתה אינך מסוגל להיכנס לקרב ... אני אכנס לקרב ... אם אין לנו הצלחה בשוד, הוא אמר לי, מוטב כי כולנו ניפול ... הרי זה לא השוד היחידי שאפשר לבצע, אם זה לא ילך - נבצע אחרים. אמרתי: לא כל כך גדולים, יותר קטנים, אבל אם חבר'ה יפלו, אי אפשר יהיה בכלל לבצע, ואז אתה מאבד הכל. אני התרשמתי ממנו רע מאוד. באותו רגע ששמעתי ממנו כבר רציתי שילך ... רציתי להגיע למיכאל ולהזהיר אותו שיחסל את פרשת השוד, ושיעזוב את זה ונחפש דרכים אחרות להשיג כסף, כי בשוד הזה הוא מסכן את הכל ... אחרי זה אליהו נסע ואני בקשתי מיד קשר עם מיכאל. אמרתי לו במלים אלו: מיכאל, פה הולכת סכנה גדולה, התכנון שלו הוא ללא נסיגה, ואנחנו קומץ אנשים.  מיכאל, אסור לנו לסכן, לא עבור ששים אלף לירות ולא עבור מליון לירות. מיכאל שמע אותי, הוא לא אמר לי דבר, ושמחתי מאוד שמיכאל יום אחד אמר לי: משה, גמרנו עם השוד הזה. יותר לא ראיתי את אליהו, ועל פרשת אליהו נודע לי רק כאשר נעצרתי. סיפר לי על זה באריתריאה, אם אינני טועה, או יהושע כהן או מישהו אחר.

גדעון: יהושע כהן בעצמו לא ידע.

דגני: על המחלקה הטכנית.

כאשר ברחתי מעתלית והתיצבתי מיד אצל נתן[17], נתן שלח אותי למזל ומזל שלח אותי לנהל את המחלקה הטכנית. למחלקה היה מקום בו עשינו חומר נפץ. זכור לי שאחד האנשים הוא היום רב-סרן בצבא, ישראל ירקוני. באותו זמן התחלנו לייצר את הסטנים אצל יצחק גורנשטיין, והיתה לנו גם מעבדה קטנה בשדרות רוטשילד, שם היו הרבה מביאים את ''הפטנטים'' שלהם, על פצצות תופת ועוד. כמובן ששום דבר לא היה מציאותי ומעשי. הספקתי לנהל את המחלקה הטכנית כשלושה חדשים ואחר כך גויסתי לצה''ל בסוף חודש מרץ.

גדעון: האם הכרת את שמואל[18] במחלקה הטכנית?

דגני: לא הכרתיו. כאשר אני באתי למחלקה הטכנית – שמואל כבר מזמן לא היה. לפני ניהל את (המחלקה?) יחזקאל. על שמואל שמעתי כל מיני סיפורים. כל המקרה לא ברור לי ואינני יודע הרבה עליו.

גדעון: זכור לי שבאחד הימים קבלתי הוראה (אני הייתי מעביר ללטרון אוכל, דואר ועוד) לעשות ארגז כמו שמשתמשים בחברת ''עתיד'', עם קיר כפול. זכור לי שארגנו משהו, ועוד לפני שהספקנו לארגן, כאשר באתי לבן-מאיר ע''י בית הכנסת הגדול, אמרו לי שאחד מאלה שעשו ארגזים ברח ... איך עשית זאת?

דגני: בלטרון היה לנו הסכם עם אנשי האצ''ל על בריחות משותפות. ההסכם היה מבחינת כמות האנשים, ז.א. כמות האנשים מתחלקת ארבע ואחד. זו היתה כמות אנשי לח''י לגבי אנשי אצ''ל במעצר בלטרון. את ההסכם עשינו כאשר החזירו אותי מקניה ללטרון. הם רצו לחפור מנהרה, אך לא ידעו איך להתחיל לחפור אותה. היות ובקניה אני נהלתי אחת המנהרות, הם פנו מיד אלי, דרך דוד בלאו, שהיה אז האחראי במקום של אנשי לח''י, ללמד אותם איך להתחיל את המנהרה. והבעיה העיקרית היתה איך לעשות את פתח המנהרה. מובן שנרתמתי מיד לעבודה, ועבדנו במשותף עם אנשי אצ''ל ולח''י. סופה של אותה מנהרה היה שתפסו אותה בלטרון. היה חשוד איש אצ''ל שמסר את זה. עד היום אינני יודע אם זה נכון או לא. העבירו אותנו ללטרון(לעתלית?), ושם התחלנו לתכנן יחד עם הבנות שלנו, שישבו באותו מחנה, בריחות. וביום ששי אחד הגיעה מכונה ''עתיד'' ופנו אלי, מישהו מאנשי אצ''ל, ואם אינני טועה היה זה שניאור, ושאל אותי אם אני מוכן לברוח. יש להם אפשרות להבריח חמישה איש עם האוטו שהגיע. הסידור היה: על האוטו היה ברזנט (זה היה בחורף) והם עשו גג כפול עם פתח קטן לכניסה, הרוחב היה חצי מטר. תוך פירוק החבילות מהאוטו, נכנסנו בין המחיצה והקיר, ויצאנו עם אוטו ''עתיד'', ובצורה כזו הצלחנו לברוח משם.

גדעון: נודע לי שהבחור אתו עמדתי בקשר ב''עתיד'', אם אינני טועה סיפר להם שאנשי לח''י עומדים לבצע משהו. ידוע לי שהם בצעו את זה בצורה הבאה:

את האוטו היו מעמיסים ביום חמישי אחר הצהריים עם החבילות, על מנת שיהיה מוכן ביום ששי בבוקר. הם באו ביום חמישי בערב אל הנהג הביתה, ולקחו אותו עם האוטו לבסיס שלהם בפתח תקוה. שם הם פירקו את האוטו, שם הם סידרו את הקיר. העמיסו בחזרה את האוטו, הושיבו איש אצ''ל כנהג. הוא בא עם האוטו לעתלית, מיד התקשר עם האחראי שלהם ובצורה כזו סודר הענין. האוטו התקלקל לנו. הצלחנו להגיע אתו עד לזכרון ושם התקלקל האוטו. הם עשו טעות גדולה שהם השאירו את האוטו שם. בזכרון חיכו לנו שתי מוניות, אתן נסענו לפתח תקוה. את האוטו השאירו בזכרון. לולא זאת אפשר היה להבריח עוד ועוד. הם השאירו את האוטו והמשטרה גילתה את הקיר הכפול.

 

 


[1] מיכאל-יצחק שמיר-יזרניצקי

[2] ג'ינג'י-אברהם שטיינברג

[3] נגבי-עמנואל שטרסברג

[4] דני-צבי שוהמי (בית המקדש)

[5] שפסל - יהושע כהן  

[6] רמי - צבי פייגלביץ

[7] דן -  זמיר - דוד בלאו

[8] צפוני -  צפוני שומרון

[9] הקולחוזניק – יעקב בנטוב

[10] נחה – נחמה כהן (צפורה)

[11] סימן-טוב יצחק (מ-20 הבורחים)

[12] בויקו אריה

[13] אלישע -  ירחמיאל אהרונסון

[14] ברגר מנחם

[15] מזל -  יעקב בנאי

[16] אליהו גלעדי (גרין)

[17] נתן - ילין מור (פרידמן-ילין)

[18] שמואל - יהודה לוי

 

 

1

דגני משה(וולפה)                                                                                       קלטת 45, 44 

הוקלט ע''י גדעון                                                                       ח' בחשון תשכ''ג (1962)

                                                                                                                   הדפסה: מיכל

 

---------------------------------------------------------------------------

הערה בכתב יד:

היה בידיעות אחרונות. מאד לא לפי מה שכתוב באורגינל. צורף לחומר

---------------------------------------------------------------------------

 

קטע מתוך הקלטה של משה דגני ז''ל

... אני אתחיל במקרה ראשון. תקופה קצרה לאחר בריחתו של מיכאל [סוף 1942 תחילת 1943], לאחר שהוא התחיל לגבש את החבר'ה, והבעיה היתה כמובן כמו תמיד הבעיה הכספית. לאחר כל מיני מקרים של כשלונות, במקרי שוד וגניבות, החליט מיכאל להפסיק את הצורות של השגת כספים בדרכים אלו, ולחפש דרכים יותר בטוחות שיכניסו סכומים יותר גדולים. ערב אחד קרא לי מיכאל וסיפר לי על אפשרות של שוד צמיגים. הצמיגים היו צריכים להגיע באותו יום מסוים לחברת רוטנברג ואי.סי.אי. חברה בריטית שאברהם רוטנברג היה בראש החברה הזו. והאינפורמציה שהיתה בידנו שבאותו בוקר צמיגים מגיעים באניה לחיפה, מעבירים אותם לת''א ולהוציא אותם מת''א מהמחסן. הבעיה היתה איך למכור את הצמיגים.

גדעון שואל: תסלח לי משה, אני רוצה להתערב פה קצת כדי שהתמונה תהיה יותר שלמה. מה פירוש? אני בעצמי השתתפתי בשוד, ונשוחח בצורה כזאת שכל אחד יוכל להבין מה היה. אני מהאספקט שלי ואתה מהאספקט שלך.

זה היה באחד הערבים של התחלת החורף. אני הייתי עוד ירוק בכל השטח הזה שנקרא שוד. אגיד לך את האמת, כשהודיעו לי על הדבר הזה, במשך כל הזמן הזה הרגשתי מעין חלחלה מסוימת, כמו לפני פעולה. אבל בכל אופן התיצבנו לפעולה הזאת.

בפעולה השתתפו: יוסי חסון, אנשל [שפילמן], יהושע [כהן], ברגר [מנחם], בוקי אינצינדר{?} [אבנון], אני (גדעון) [ליברמן אברהם], דוד בלאו וצבי תבורי כפי שזכור לי. נדמה לי שגם היה בחור בשם חיימק'ה [בן ישראל] שהוא כעת משרת בחיל-אויר.

זכור לי שאנשל פתח את המנעולים, והוא עבד בפנים, ספר ורשם. זה צריך היה להיראות כאילו רושמים לפי סדר מסוים. היתה אז תקופת המלחמה והיתה האפלה, והדבר היה צריך להיעשות בצורה טבעית מבלי לעורר תשומת לב אצל העוברים ושבים.

זכור לי שסחבתי צמיגים גדולים מאד על גבי והעמסתי אותם על האוטו. אולי היו שם עוד אי אלו אנשים שכרגע נבצר ממני לזכרם. עברו כבר כמעט עשרים שנה מאז קרו הדברים. כשהעמסנו את הצמיגים אמר יהושע: נו, עכשיו נוכל כבר להתחיל בשקט לעשות קורסים ולהתאמן בנשק. יהיה לנו כבר ממה. זכור לי כשעליתי על האוטו למעלה עם ברגר, התחלנו לנסוע דרך רחובות תל אביב, התחיל לנהוג דוד בלאו, על ידו ישב צבי תבורי. ראיתי דרך החלון שהם רבים כל הזמן ויותר מאוחר נודע לי שהם רבו על ההגה. כל אחד מהם רצה לנהוג. פתאום כשעלינו בכביש של דרך פתח תקוה, מרוב ריב ביניהם התחיל האוטו לנסוע בזיגזגים, עד שהשתפשפנו בצורה די חזקה באוטובוס. ראיתי את האש שפרצה מההשתחקות בין שתי המתכות. הדלת הצדדית עפה, ואני ראיתי את עצמי יושב פתאום על כביש. לא ידוע לי היכן אני נמצא. יחד עם ברגר החלטתי ללכת לכיוון נחלת יצחק. לא ידעתי את המקום, אבל עד הגשר הספקתי להגיע, ושם לא מצאתי שום דבר ואף אחד. למחרת נודע לי שביכו אותי היות ולא ידעו מה קרה לי. חשבו שנאסרתי או קרה לי משהו.

 

סיפור המקרה ע''י דגני:

... אני אספר את המשך הסיפור:

היות ולא היה לי נסיון בשוק שחור באותו זמן עם צמיגים, התחלתי לחפש קונים לצמיגים. מצאתי איזה שהוא מכר שהוא היה כעין מתווך, והוא בא יום אחד אלי ואמר לי שיש לו קונה מכובד מאד, זה היה בזמנו ''סולל בונה'', והם מוכנים לקנות את הצמיגים. קבענו מחיר, היות והיתה לי רשימה של מידות הצמיגים והגדלים.  את המחירים היום אינני זוכר כמה, אבל ס''ה המחיר עד כמה שאני זוכר היה צריך להסתכם באיזה 1400 לירות, אבל בסופו של דבר, כתוצאה מההתנגשות, נפלו כמה צמיגים, והסכום נגמר בכ-1200 לירות. כמובן שאז זה היה סכום רציני ביותר. נדברתי עם צבי תבורי לחכות לו ע''י בתי המלאכה של ''סולל בונה'' בנחלת יצחק. צבי תבורי הגיע עם אוטו משא דפוק. הכנסנו אותו מהר לחצר כי חשבנו אולי המשטרה רודפת אחריו, סגרנו את השער, פרקנו את הצמיגים למחסן, ואני אמרתי לצבי: אתה קודם כל תסתלק מכאן עם האוטו ואני כבר אגמור פה את עניני החשבונות. הוא עוד חשש שמא עוד עלולים לא לשלם את הכסף. היה לי נשק ואמרתי: אל תחשוש.

גדעון שואל: האם הם ידעו מה המקור של הצמיגים?

דגני עונה: הם ידעו שאני סוחר בשוק שחור, ואני קניתי פעם צמיגים והשארתי אותם עד שהמחירים יעלו, והנה עכשיו הגיע זמן שאני מוכר את זה. הם רצו שאני אכנס אתם למשרד כדי לגמור את החשבון. אני השתדלתי שלא יכירו אותי, שיראו אותי מה שפחות באור, ובקשתי מהם לספור את הכסף על חבית בחוץ. הם ספרו את הכסף וכשהגעתי למיכאל עם הכסף התברר שטעינו בחמש לירות פחות. ז.א. קבלתי רק 1195 לירות. כמובן שלמחרת נודע מקרה השוד. המשטרה החזיקה את זה בסוד, כי היה פה ברור לחברה שמישהו מתוך החברה מסר את רשימת הצמיגים. כי כפי שהזכרתי קודם, הגיעו באותו בוקר לחיפה מהאניה, העבירו אותם לת''א ובערב הצמיגים הוצאו ... המשטרה התחילה בחקירות, ובעיקר הם התחילו להציע לנהגים מסוימים, כי אז היה מחסור גדול בצמיגים, שמי שידע על הצמיגים האלו, הוא יקבל זוג צמיגים כפרס. ''סולל בונה'' ברגע שנודע להם שאלו צמיגים שדודים, הם היו צריכים רק את הצמיגים הגדולים לעירק, אז היו להם הרבה עבודות והם העבירו אותם לעירק. את הצמיגים הקטנים הם התחילו למכור לאנשים פרטיים. ובינתיים, תוך השבוע הראשון עד שנודע שזה שוד, הצמיגים עברו כמה ידיים. ברגע שנודע שזה שוד, כל אחד התחיל לחזור ממי שהוא קנה, שיחזיר בחזרה את הכסף, עד שהצמיגים חזרו בחזרה לסולל-בונה. סולל-בונה לקח את הצמיגים והעביר אותם לקיבוץ נגבה והחביא אותם שם. עברו כחדשיים עד שלושה, ואני עסקתי אז בעבודות בנין, ועם עוד כמה חברים קבלנו עבודות בשדה התעופה בפלוג'ה ועבדנו שם. יום אחד הגיע אחי עם טכסי, ואמר לי שהמשטרה מחפשת אותי על שוד של צמיגים. מיד נסעתי עם אחי העירה ובדרך פגשנו את המשטרה, כשהיא נוסעת לפלוג'ה. הם לא הכירו אותנו, ונסעתי ישר לחיפה, שם היה לי מכר עורך דין שהוא כבר פעם טיפל בי, כשאסרו אותי כשגילו אצלי מחסן נשק, וסיפרתי לו את הסיפור, ובינתיים המשטרה התחילה במעצרים. אסרו כמה חברים שלי, שהם ידעו שיש לי קשר אתם, עצרו את אשתי, אסרו את אחי. אני וחבר שלי שהוא גיסו של עורך הדין טילפנו אליו, ובעוד המשטרה יושבת אצלו במשרד בת''א, והודעתי למשטרה שאני מגיע. הגענו לשם, ומיד כבלו לי את הידיים, שאלו אותי על השוד ואני אמרתי שאינני יודע שום דבר. הם אמרו שיש עדים, אבל אני אמרתי שאינני יודע.

איך גילו את שמי שאני מעורב?

סולל-בונה, אחרי שעברו שלושה חדשים, חשבו שהעסק עבר בשקט, אז הם התחילו להציע למכור את הצמיגים. במקרה הם הציעו את הצמיגים לאחד הנהגים שהוא עבד עם המשטרה, והוא מיד הודיע למשטרה. עצרו את הפקידים של סולל-בונה, והם נתנו להם מכות והם סיפרו.

הם לא הכירו אותי, אבל הם סיפרו מי היה המתווך, והמתווך היה יהודי די חלש. הוא הכיר אותי, ולפני שהוא הלך להתמסר למשטרה, הוא ידע שהמשטרה מחפשת אותו, הוא הלך לחבר שלי ששמו אהרון מיכלוביץ בבת-ים, שאחר כך נעצר וישב בקניה. הוא היה שוטר באותו זמן, והוא אמר לו: המשטרה מחפשת אותו בענין הצמיגים, ושיודיע לי שהוא הולך להתמסר למשטרה, ואם יחקרו אותו חזק הוא יגיד גם את שמי, כי הוא מפחד ממכות. כך התגלגל העסק אל אחי, ואחי בא והודיע לי. עצרו אותי ואני הכחשתי את כל העסק. הם עשו מסדר זיהוי, היה טוב שהעורך דין שלי היה נוכח, והוא לא נתן לעשות רמאויות במסדר הזהוי. והם לא הכירו אותי באותו מסדר הזהוי.

גדעון שואל: מי היה צריך להכיר אותך?

תשובה: שני פקידים מסולל-בונה, אלו ששילמו לי את הכסף. ראיתי שהם רוצים להכיר אותי, והם לא הכירו אותי. הם לא ראו אותי והמזל היה שאני אז לא נכנסתי אתם למשרד. אני אז דרשתי את הכסף על החבית בחוץ. קצין המשטרה היה ויסברג מתחנת אבו-כביר, וכנראה שרוטנברג הבטיח לו כסף באם הוא יגלה את כל הפרשה הזו, והוא אמר לי אחרי הזהוי: ''אתה עוד לא יוצא מהידיים שלי''. הם ניסו לחקור אותי אולי זה ענין פוליטי, ואז הם בכלל יסתלקו מהעסק. אבל כמובן שהיה לי ברור שאם אני אגיד להם שזה ענין פוליטי כי אז מחר אני אלקח ללטרון. אני הכחשתי כל הזמן, גם כשהכניסו אותי לחדר עם המתווך. הוא רצה לשמוע מה אנחנו נדבר פה בינינו, וכמובן שאני שחקתי את המשחק, ולאחר חדשיים של מעצר יחיד ביפו, שחררו אותי בערבות, ופה היה מקרה מענין:

אחרי ששחררו אותי בערבות, קרא לי העורך דין שלי, אחד בשם צבי שפירא שהיה מכר טוב שלי, והוא אמר לי שפנה אליו רוטנברג, והיות והוא יודע שמישהו מהפקידים שלו מסר את רשימת הצמיגים, הוא רוצה שאני אגיד לו מי הפקיד. הוא מוכן לערוב לי שאני לא אלקח ללטרון, והוא מוכן לתת לי איזה סכום כסף והוא מוכן להתחייב בהן צדק שהוא לא ימסור את הפקיד למשטרה, אלא הוא יפטר אותו מהעבודה. הוא אמר שהוא אינו רוצה שיהיו לו בחברה פקידים שהוא לא יכול לסמוך עליהם.

אני שאלתי את העורך דין: נו, מה אמרת לו? הוא ענה: ... שאני אקרא את וולפה, שמי הקודם, ואשאל אותו. אמרתי לו: מה זאת אומרת? מה יש לך לשאול אותי? אני חף מפשע, אני לא יודע מכל הענין, איך אני יכול לדעת על פקידים? בזה נגמרה הפרשה. יום אחד קרא לי הקצין ויסברג, ושאל אותי את אותה השאלה ששאל אותי העורך דין. היות ואף אחד לא היה במשרדו אמרתי לו: אתה יודע מה? בוא נשב באוטו שלך ונדבר. חששתי אולי יש לו מיקרופון או משהו דומה לזה. כשנכנסתי לאוטו אמרתי לו: ויסברג, עליך לדעת, אם הייתי רוצה לספר לך, הייתי עושה זאת ביום שאסרת אותי, ולא הייתי צריך לשבת חדשיים במעצר. היום, מה אתה חושב שאני ילד? הוא אמר: אנחנו עוד נתראה, אתה עוד לא יוצא מהעסק. ובזה נגמר הענין.

פה אני רוצה לספר אפיזודה מענינת שקרתה לי לפני כשש שנים, בשנת 56. נסעתי מהמחנה הצבאי שאני משרת בו, זה היה בחורף ב-6, 7 בערב, הביתה. עברתי על יד המחנה בתל-נוף, היה גשם חזק, ראיתי עומד אזרח ומרים יד לטרמפ. עצרתי, הכנסתי אותו. אני שואל אותו: מה אתה עושה פה בגשם? הוא אמר לי: אני עובד בתל-נוף, עבדתי היום כמה שעות יותר, כבר לא היתה הסעה. יצאתי לכביש לחכות לטרמפ ותפס אותי הגשם. ראיתי שהיהודי הזה מוכר לי מאוד. שאלתי אותו: מהיכן אני מכיר אותך? הוא ענה לי: גם פניך מוכרות לי. שאלתי אותו: מה עשית לפני מלחמת השחרור? הוא ענה: הייתי קצין במשטרה. שאלתי אותו: האם אתה ויסברג? הוא ענה לי: כן, אני ויסברג. אמרתי לו: האם אתה יודע מי אני? הוא אמר: אתה מוכר לי מאוד, אבל אני לא זוכר. אמרתי לו: אני וולפה, האם אתה זוכר עסק עם צמיגים? הוא נשאר לשבת... אמרתי לו: האם אתה זוכר? אמרת לי באוטו שלך שאנחנו יום אחד נתראה, הנה אנחנו מתראים. אמרתי לו: שלא יהיה לך לא נעים מר ויסברג, אתה מילאת את התפקיד שלך, אם כי לא היית צריך לעשות אותו כל כך טוב ובצורה כל כך טובה, אבל אין לי טענות אליך. הוא התחיל להתנצל... הוא אמר לי: אני הלכתי לבת-ים במקום ששם גרת, שם שאלתי עליך. במועצה אמרו לי: לא ייתכן שוולפה יתעסק בשוד צמיגים. עכשיו כשאתה מספר לי את הסיפור אני מבין...

גדעון מוסיף: אתה מספר שאת הצמיגים העבירו מאוטו לאוטו. אם כן, אחד האנשים שסיפק אוטו אחר היה חיימק'ה. חיימק'ה לקח את האוטו מגיסו.

אם כן, אסרו את גיסו של חיימק'ה, והוא אמר: היתכן, ספר מה יש פה? הוא ענה: זה גיסי, חיימק'ה. ואז התחילו להרביץ לחיימק'ה מכות אכזריות. במשך שבועות הרביצו לו מכות ולא ידענו מה לעשות.

בזמן ההוא היתה הוראה כללית, לא לספר על ענינים פוליטייים. מישהו נתפס... זהו ענין פלילי. אסור היה לדעת שזהו ענין פוליטי.

בסופו של דבר התגנב ללבם ספק והם אמרו: תשמע, אם זה ענין פוליטי לא נרביץ לך. העיקר, הוא הכחיש ואמר ... לא.

בסופו של דבר, לפני שחרורו, אחרי מספר חדשים, נודע להם שזה באמת היה ענין פוליטי. הם הצטערו זמן רב על העסק הזה.

 

 

חיפוש מידע

כניסת חברים

חברים online