דילוג לתוכן המרכזי בעמוד
לוגו חיל הטכנולוגיה והאחזקה לוגו עמותת חיל הטכנולוגיה והאחזקה
[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

החימוש בפיקוד הדרום - מערך האחזקה במלחמת יום הכיפורים

מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 25/09/2015

תאריך האירוע: 1973-10-06

מספר צפיות: 4264


מפקד יחש"ם דרום, אל"ם ניניו אברהם, היה בעיצומה של הדגמת טנק שרמן המצויד במערכת לפינוי מוקשים למפקד הפיקוד, שמואל גונן (גורודיש) ולמטה הפיקוד, כשהגיע שליח עם מסר בהול לאלוף - פרצה מלחמה !

הרוחות געשו, כל קציני המטה ובראשם האלוף התפזרו למשימותיהם, מתח רב עמד באוויר, מלחמת יום הכיפורים החלה. קצין החימוש הפיקודי, סא"ל לבנת פסח ומטה חימוש הפיקוד פתחו חדר מלחמה, גש"ח הערבה נשלח לסיוע לאוגדה 252 במשימתה להגיע לתעלה:

"בוקר יום השבת, יום הכיפורים ה־6 באוקטובר החל כרגיל. חלק מחיילי הגש"ח שהו בבית הכנסת וחלק הסתובבו בחוסר מעש. כבר שבוע שהבסיס נמצא בכוננות, המפקד החדש, סא"ל יצחק רווה, לוחץ לסיים את תיקונם של כלי הרכב בסדנאות, לפתוח את ערכות החירום, לתגבר את הפלוגות הקדמיות ולא איפשר יציאות הביתה לחג. אווירת החג לעומת זאת, לא איפשרה להאמין שמלחמה עומדת לפרוץ באותו היום".

בבוקר יום השבת יצאו 3 חיילים: שלמה בן אבו, נתן קליין ויעקב דרוויש ממוצבי התעלה כדי לתקן גנרטור שהתקלקל במעוז הכפר. החיילים תיקנו את הגנרטור במהירות והתכוונו לחזור למחנה המתלה. בטרם הספיקו להתארגן לחזרה, פקד עליהם סמל המוצב להיכנס במהירות למקלט. מיד לאחר מכן הופגז מעוז הכפר. ההפגזה המסיבית נמשכה שלוש שעות. חיילי המוצב הבינו כי הם מכותרים, אך המשיכו להילחם. המוצב החזיק מעמד עד יום שלישי בצהריים. לאחר מכן כבשו אותו המצרים ושבו את חייליו ואת שלושת חיילי החימוש שכל תכנונם היה לחזור למחנה המתלה בסיום עבודתם...

טנק של צה"ל חוצה את תעלת סואץ

מתאר סא"ל יצחק רווה מפקד גש"ח הערבה:

"היום הראשון של המלחמה, יום כיפור ויום א' שלמחרת, היו הימים הקשים של המלחמה. קשה היה לשמוע את המפקדים זועקים אלינו: אין לנו אף טנק! הם פורצים! הם נכנסים! הם כבר בפנים! הבחורים המצוינים של הגש"ח שכל אחד שווה את משקלו בזהב, נתנו לצה"ל טנקים. הם עבדו ברציפות וללא לאות תחת הפגזות תופת. הבחורים שלנו היו זקוקים לכל יכולת האלתור שלהם ולהמון מסירות ורצון כדי להחזיר את הטנקים הפגועים למערכה.

במהלך המלחמה היה לנו מקור בלתי אכזב לחלקי חילוף: נלקחו חלקים תקינים ששימשו לחלקי חילוף מכל רק"ם (רכב קרבי משוריין) שנפגע במלחמה ולא ניתן היה להחזירו לכשירות. מצל"ח והגורמים שהיו צריכים לספק לנו חלקי חילוף, נתנו אף הם שירותים טובים מאוד. לחץ העבודה היה רב. ממוצע התיקונים בדרג ב' אשר בוצעו בריכוזי העבודה הגיע מ־40 עד ל־50 טנקים ליממה. זאת פרט לתיקוני דרג ב' אשר בוצעו בחניוני הטנקים או על טנקים בודדים בשטח.

 החברה עבדו מבוקר עד ערב. בכל מקום בו היו טנקים פגועים, היו מוציאים החיילים את החללים, מחלצים את הפגועים ומתקנים את הטנקים. מה שלא ניתן היה לתקן, פורק ונשלח חזרה. תהליך זה נמשך 24 שעות ביממה, יום אחרי יום, כל הזמן. אנשים היו נרדמים בעמידה וממשיכים לעבוד. מצד אחד היו נכנסים כלים פגועים ומצד אחר כלים שמישים. בחלק מהמקרים תוקנו הכלים תחת הפגזות ארטילריות קשות".

כשלושה שבועות לפני המלחמה הנחה מפקד אוגדה 252, האלוף אלברט מנדלר ז"ל, כי יש להעלות את הכשירות והכוננות בכלל יחידות האוגדה בגלל החשש הגבוה לפרוץ מלחמה בקרוב. כל מחלקות החימוש ביחידות האוגדה הונחו להתכונן למלחמה ולוודא את מוכנות יחידותיהם ואת כשירותן בהתאם. ניתן דגש על רמת כשירות גבוהה לכלל הצל"ם ביחידות - ברק"ם אסור היה להתפשר: צריך היה לשמור רמת כשירות שלא תפחת מ־100 אחוזים!!. בנוסף לסיום ביצוע הטיפולים לרק"ם, צריך היה לוודא הימצאות ותקינות כל כלי העבודה ואמצעי החימוש בכל כיתות החימוש ובדיקת הימצאות כל ערכות החלפים והצמ"שים. 

אגף החימוש ומחלקת הבוחנים האוגדתית ביקרו ביקורות כשירות יום יום בכל יחידות האוגדה על מנת לגלות כשלים ופערים מבעוד מועד ולהתכונן ברמה הגבוהה ביותר למלחמה. במלחמת יום הכיפורים נפגש מג"ד הגש"ח מדי ערב עם אנשי אגף החימוש באוגדה וביחד הם קבעו את תכנית העבודה, את תכנית הביקורות ואת הדרכים לפתרון כל הבעיות שעלו במהלך הביקורות ביום שעבר. נקבעו סדרי עדיפויות, לתיקון הכלים ולטיפול בבעיות לפי תעדוף אוגדה 252 והדבר נעשה בשיתוף פעולה מיוחד ומקצועי. בפרוץ הקרבות תיקנו כוחות החימוש כלים פגועים מהקל אל הכבד על מנת להביא לידי שימוש כמות גדולה ככל האפשר של טנקים למערכה. במהלך הלחימה נדרשו כוחות החימוש להביא לידי שימוש טנקים אשר ספגו פגיעות שהביאו למות צוותיהם ובה בעת, נאלצו להתמודד עם תופעות שליליות של אנשי צוות אשר קלקלו במזיד את הטנקים כדי להתרחק מקו האש! במהלך המלחמה, תיקנו והחזירו לכשירות אנשי מערך האחזקה בחטיבות ובגש"ח כמעט כל טנק (בין פעמיים לבין שלוש פעמים).

לקראת ה־18.10.1973 התפצלה אוגדת סיני: מחצית מאנשיה אורגנו ככוח מיוחד לצליחת תעלת סואץ, בפיקוד מפקד האוגדה ומחציתה האחרת פעלה בגזרה הדרומית להמשך הבלימה. בשל הפיצול ביחידות הלוחמות, התפצל גם הגש"ח. פלוגה א' נעה בעקבות חטיבת שריון וצלחה את התעלה ב־19.101973. באותו יום, צלחו כיתות התגבור את התעלה ונעו בעקבות חטיבת שריון אחרת. בתאריך 22.10.1973, לאחר ש"ניקו" את צירי האוגדה מרק"ם מקולקל, צלחו חפ"ק מפקדת הגדוד עם מחצית מפלוגה י'. באותו זמן החל להסתמן מחסור בחלפים.

יעקב חודרה, מפקד פלוגה בלוזה, מספר:

"טנקים פגועים שימשו, כחלקי חילוף לאחרים. משני טנקים עשינו אחד".

מוסיף על דבריו דני זאבי, מ"פ המתלה:

"החבר'ה הלבישו טנק אחד על האחר. כלים מצריים רבים שנותרו בשטח במהלך הקרבות שימשו לצליחת התעלה. צוותים מהפלוגה יצאו לאסוף אותם מהשטח. לא קל היה לנוע עם כלים מצריים בשטח ישראל".

בהפצצות הצירים ואזור הצליחה, בין התאריכים 19 באוקטובר 1973 ועד 20 באוקטובר 1973, נהרג אחד מנהגי הזחל"ם ונפצעו מספר חיילים.

מספר סא"ל יצחק רווה:

 "עבודת חיילי החימוש נעשתה בתנאי קרב, תחת הפגזות כבדות של ארטילריה וטנקים, תוך כדי צלילות של מטוסי הפצצה והסתערויות של חיל הרגלים המצרי, שהיה חמוש בטילים נגד טנקים. בלילות (וחלק לא קטן של המשימה התבצע בלילות) לא ניתן היה לעשות את התיקונים ואז עשו אותם לאור פנסים ואבוקות. השתדלו להאיר מעט ככל האפשר, אבל גם המעט הזה חשף את הבחורים וגילה אותם. לתקן - כאשר סביבך מתנפצים פגזים והרסיסים עפים לכל עבר ולא לחדול מן המלאכה מפני שבקו החזית הלוחמים אינם יכולים לבלום את האויב - זו גבורה שקטה של אנשי חימוש אפורים ואלמונים. הכוח מוכרח לנוע וללחום! אספקת החלפים התקבלה מהגזרה הדרומית או ישירות מרפידים. בצומת צח היינו יומיים, נוצרה שותפות אמת בין אנשי החימוש לבין הלוחמים הצעירים. אלה, בני 18 ו־19, הם הגיבורים האמתיים של המלחמה. צריך ללמוד לימוד יסודי את הגבורה הזאת. אין שום מדינה בעולם שיכולה להתגאות בכאלה בנים!".

בו בזמן נקבע כי יחש"ם דרום ימונה על אחזקת הכוחות הנעים בציר באר שבע - עסלוג' ובציר ניצנה - ביר־תמדה ויפרוס חוליות במספר צמתים. סדנה גייסית, השייכת לגייסות שריון, נקבעה להיות הממונה על הצירים; אל־עריש - בלוזה - רפידים. בכל ימות השנה שימשה הסדנה הגייסית כסדנת השריון המרכזית של צה"ל, אך בעת חירום ובעת מלחמה, שימשה כעתודת המטכ"ל לתגבור הכוחות, על פי הצרכים. בנוסף לגש"ח שהוכפף לאוגדת סיני החזיקה הסדנה, גש"ח נייד לטובת אוגדת "עוצבת הפלדה" והיא נתנה במהלך המלחמה ולאחריה, גיבוי לכוחות הלוחמים בשיפוץ המכללים, ביחידות הכוח ובביצוע התיקונים או השיפוצים של הטנקים הפגועים. כפי שתיאר זאת סא"ל ניניו, ז"ל:

"בתאום עם מפקד החימוש הפיקודי, פסח ליבנה, ז"ל, התחלנו לארגן זחלמי"ם, נ"נים ומשאיות בגלל כוונה לצוות פלוגות אחזקה ניידות שתלווינה או תתמקמנה לאורך הצירים ותתנה את האחזקה הנדרשת כדי שהכלים יגיעו ליעדם, לחזית. הצלחנו לארגן פלוגת רק"ם ופלוגת רכב ב' ואם זכרוני אינו מטעני, יצאו שתי הפלוגות לדרך כבר במוצ"ש. בינתיים ניתנה הוראה לגייס את חיילי המילואים של היחש"ם ואלה החלו להגיע לקראת יום א'. במשך הימים הבאים המשיכו חיילי המילואים להתארגן ולהצטייד, ופלוגה אחרי פלוגה ירדו לכיוון סיני והתפרסו, כל אחת לפי ראיית הצורך באותה שעה. מאחר והגש"ח שנתן אחזקה לאוגדה ברפידים ובמרחב, דילג ממחנותיו הקבועים, תפסו והתמקמו פלוגותינו במחנותיהם. במחנה נתן נשאר סגני, רס"ן משה כהן, כממלא מקום המג"ד ואני ירדתי עם כל הפלוגות הניידות, אנשי מילואים וסדיר לסיני."

על פועלו של סא"ל (מיל') ניניו אברהם נאמר:

"היחידה הייתה כבר מסודרת ומשוקמת, היינו ערוכים למלחמה. שום דבר לא עצר את ניניו, הוא הלך קדימה ועשה דברים ביוזמתו. אוגדה 143 של אריק שרון, ירדה על גלגלים לרפידים והיחש"ם נתן את כל האחזקה על מנת שיוכלו להגיע לשטח ולאחר מכן ירד היחש"ם. ניניו ירד עם כל המטה שלו וחיילי המילואים שגויסו בסדנת רפידים,  ביר־תמדה ובלוזה. המפקדה ישבה ברפידים ואחרי שחצו את התעלה הוא העביר את פלוגות הרכב והרק"ם לצד האחר של התעלה. הם ישבו ב"פהיד" והפלס"ד ישב ב"דיר חבית", ליד החווה הסינית. היחש"ם נתן מענה מרחבי לכל הכוחות הלוחמים, בלי סוף עבודה, יומם לילה. במחנה נתן היה העורף, נתנו מענה למרחב, במוסכי חוץ תיקנו רכב מגויס. מה שמיוחד במפקד היחש"ם, שעשה הכול ביוזמתו. הוא הלך לשטח וניהל את כל היחש"ם בצורת גש"ח. ניניו בנה את כל היחש"ם. הוא היה שמרן, בנה את מחלקת היצור. הצבא היה צבא דל, עני, המילואימניקים עמדו במשימות. ניניו עסק בעיקר בבניית היחש"ם לצד העמידה בתכנית העבודה".

מדבריו של רס"ן אליהו בכר, מפקד ימ"ח דרום:

"עם סיום הקרבות לא תמה עבודת אנשי החימוש, בשלב זה החלו לעסוק ביחש"ם בשלושה תחומים עיקריים: שיקום ותיקון אמל"ח כוחותינו, טיפול בחיילי היחידה וקליטת שלל, כחלק מכך החל יחש"ם דרום לבצע חזרה לכשירות לנגמ"שי "טופז" ו־בי־טי־אר.

תרמנו למאמץ המלחמה ככל יכולתנו ועל כך זכינו לשבחים ולהוקרת תודה רבות. עם הזמן, לאחר שוך הקרבות, התחלנו לקבל מהפיקוד משימות של שיקום ושל החזרת כשירות כלים שונים כמו גם; רכב שלל קרבי, רכב צהלי, נשק רב, ציוד אופטי וגנראטורים כל זאת עדיין בפריסה במרחבי סיני".

כך סיכם סא"ל אברהם ניניו מפקד יחש"ם דרום את מלחמת יום הכיפורים:

"אינני זוכר בדיוק כמה זמן שהינו בסיני גם לאחר המלחמה, אולם לאורך כל המלחמה וגם לאחריה, הפלוגות הפרוסות ב"רפידים", ב"טסה", ב"מתלה", ב" ביר־תמדה" וכן פלוגת הגישור והצליחה, נתנו את השרות והאחזקה לכל הכוחות ששהו במרחב ללא לאות במסירות יום ולילה".

אל"ם צבי נאמן מתאר את הצטיידות הכוחות:

"באותה תקופה הייתי מפקד סדנה חטיבתית. אני זוכר מחסנים מלאים בציוד לחימה, לקחתי משאיות יר"ם (משאיות אזרחיות שגויסו בשעת חירום למשימות צבאיות) והעמסתי אותן בציוד, אנשים הגיעו מכל עבר ולקחו כל מה שניתן ללא חשבון, כל זאת על מנת להגיע מוכנים ללחימה".

דברי אל"ם (מיל') רפאל חצרון ששירת כמנ"ע בפלוגה 831 ביחש"ם:

"ביום חמישי בבוקר התבשרנו כי יש כוננות ועוצר יציאות, קיבלנו פקודה להפסיק הטיפולים בכלים ולשלוח אותם חזרה ליחידות. ביום שבת התחילה הלחימה, אני זוכר שהוצאנו חוליות לכל האוגדות כדי לסייע בהוצאת טנקים מההח"י על מנת שהצוותים יעלו וייסעו משדה תימן עד התעלה, כל טנק כשיר התחיל לנוע ללא המתנה לצבירת הסד"כ. ביום שישי החל היחש"ם להוציא חוליות לחילוץ טנקים ליד מחנה נתן, בהמשך התקדמנו איתם עד סיני ! תארו לכם חוליות במשאית D400 מלוות טנקים עד סיני, זה מה שהיה. לאחר התקופה הזאת התחלנו להתארגן במגמה עורפית כפלוגה. עמדנו בציר הלוגיסטי שהיה עמוס ופקוק, אי אפשר היה לעבור, אם לא תיקנת שם את הכלי התקוע כולם היו נתקעים. לאחר מכן חצינו את התעלה, זה היה הלילה הכי קשה, טנקים נתקעו חלקם עם אמצעים, נדרש היה לגרור אותם בחול, מצב בלתי יתואר. לאחר מכן חצינו את התעלה, הייתה פלוגת רק"ם שביצעה טיפולי ב' לאחר התעלה, לקחנו מבנה ענק ותכננו לבצע טיפולי ג', לאחר שהכל היה מוכן לעבודה קיבלנו פקודת קיפול".

את המצב שבו היה גדוד עשת בסיום המלחמה ממשיך ומתאר רפאל בעת שירותו כקצין חימוש בגדוד:

"היינו בטראומה אדירה בסיום המלחמה, כל יציאה הביתה של קצין מהגדוד שולבה בביקור משפחות שכולות. אחת לחודש יצאו אנשי החימוש המחזירים לכשירות, השחיקה ניכרה באנשי המילואים. זאת הייתה חוויה קשה, זכור לי שהגעתי למשפחה שכולה באשקלון ולא רצו לפתוח לי את הדלת, הייתי השליח, אני מבין את הקושי של המשפחות".

אל"ם משה סלמן שהה בבה"ד 20 בקורס מכונאי טנקים:

"אני זוכר את עצמי חייל צעיר בקורס מכונאי טנקים בבה"ד 20, נעול על גיוס לצנחנים ועושה הכל כדי לא להתקבל לקורס. יום לפני פרוץ מלחמת יום כיפור אמור היה להתפזר הקורס, אני היחיד שלא הוסמך בקורס, מסתובב עם פטור מנעליים ומחשב את דרכי החוצה מחיל החימוש. לפתע אני רואה את כל החיילים חוזרים, שאלתי על מה ולמה ונאמר שישנה כוננות, למרות כל מה שנאמר על מלחמה בהפתעה, בבה"ד 20 ידעו לפני כולם. בערב כיפור אמרו לכולם ללבוש בגדי עבודה ולהכין את הטנקים למלחמה. היו מעל 30 טנקים, כולם עבדו חיילים מדריכים וקצינים, אני עומד במאהל, פטור מנעליים, עזבתי הכל ורצתי לעבוד. במשך 3 עד 4 ימים הכשרנו את כל הטנקים, חצי מהגדוד פוזר והחצי האחר עבר להכשרה של אחזקת תומ"ת. הקימו את גדוד 411 במהלך הלחימה. הגעתי לקורס וסיימתי בציונים גבוהים, לבסוף שובצתי בגדוד".

 

בח"ג אלי כהן, רמ"ד חלפים פיקוד הדרום, שירת כחייל סדיר בפרוץ המלחמה והוא מספר:

"התגייסתי לצבא בנובמבר 1972 בתפקיד מכונאי צריח ושוט קל בפיקוד מרש"ל. טרם הקורס המקצועי נשלחתי למשימות אבטחה ב"שארם אשייח" ולאחר מכן הוצבתי בפלוגת צאלים (בזמנו הייתה שייכת ליחש"ם מרכז ג'וליס), אני זוכר אווירה טובה ואחווה בקרב החיילים ואנשי הקבע וראייה לכך היא הישארותם בסופי שבוע בפלוגה. לאחר 10 חודשים כחייל בסדיר זכור לי במיוחד סוף שבוע בו תכננה הפלוגה להישאר שבת ביחד ולעשות על האש (את התרנגולות, תכננו לגנוב מקיבוץ אלים הממוקם בסמיכות), ביום חמישי טרם מלחמת יום הכיפורים מ"פ הפלוגה, אריה בן דוד, נקרא בדחיפות בחצות ליחש"ם מרכז, לישיבת חירום. המ"פ הנחה שיש עוצר יציאות עד להודעה חדשה. לפנות בוקר בשעה 5:00 לערך אסף המ"פ את כל החיילים ואנשי הקבע למועדון הפלוגה והודיע שעומדת לפרוץ מלחמה עם המצרים ורמת הכוננות הינה דל"ת.

עלינו במהירות על הכלים בסדנה ומחוץ לסדנה להכשירם. את זאת אני זוכר במיוחד בגלל המאמץ הרב שהשקענו על הכלים של אוגדה 204. עבדנו מסביב לשעון, בשבת בבוקר פרצה המלחמה. המ"פ אריה ריכז אותנו והנחה אותנו כי עובדים ומכשירים כלים בכיפור וכי יש אישור מהרבנות הצבאית, מי שמתעקש לצום שיצום.

כחייל צעיר לא הבנתי את המשמעות וההשלכות של המלחמה, לאחר שלושה ימי לחימה הודיע המ"פ שמכינים כיתות אחזקה ויורדים לתמיכה בלחימה באזור סיני, אותי העלו על משאית די־400. נסענו ליחש"ם מרכז, העמסנו ציוד וחלקים מהגש"ח על זחל"דים ומשאיות סיקסים. חולקנו לפלוגות ואותי שיבצו לפלוגה ג' עם מפקד הפלוגה יאסו וסגנו, חיים מימון. ירדנו בשיירות לכיוון סיני, עם הגיענו ל"אל עריש" ראינו את השרידים המפויחים (רכב ורק"ם) שנפגעו מההתקפות האוויריות של המצרים, ראינו משאיות עם הרוגים, ראינו את הפצועים, האווירה הייתה קשה מאוד אי אפשר היה להכיל את המראות. ברגע הבנתי מה זאת מלחמה. עבדנו על כל סוגי הרק"ם תיקנו והכשרנו כלים בלי הבחנה של בעלי המקצוע כולם עבדו בהכל, העיקר לתת מענה.

מסביבנו המשיכה הלחימה והמשכנו לקבל בקשר ידיעות על הרוגים. התחלנו לאבד את הימים, עבדנו כמו מטורפים בלי לעכל את מה שמסביבנו. ישנו מתחת לטנקים, בבקרים היינו מגיעים לאזורי ריכוזי עבודה. באחד הבקרים באזורי העבודה הותקפנו אווירית, קיבלנו פקודה לברוח ולנוס על נפשנו, נשכבנו על האדמה, כשנרגעה ההתקפה חזרנו לבדוק מה עם האנשים שהיו באזורי העבודה, התברר לי כי חברי יעקב הכורדי מירושלים נהרג, היו פצועים בכל מקום - אווירה של הלם קרב, הבנו כי הטעות הייתה ריכוז גדול של הכלים באזור ופיזרנו את הכלים לאזורי עבודה קטנים יותר.

התחלתי להבין את גודלו של האסון, לאחר כשבועיים העבירו אותי לצוות טנק חילוץ אם־88 תחת פיקודו של חיים רזון, בצוות היו שני נגדים יעקב ביטון ויעקב אמטלר, נגד מהרבנות הצבאית וחובש, הייתי חייל בסדיר יחיד, היינו מחלצים טנקים בכל האזורים. יומיים לאחר חציית התעלה, לאחר כניסת כוחותינו, נקראנו לחלץ ולהוציא טנקים ממצרים שהיו שקועים בביצות. עד סיום המלחמה הועברתי לפלוגה הבסיסית בגש"ח והמשכנו לתקן כלים עד שקמה פלוגת  ביר־תמדה. לאחר כ־5 חודשים מסיום הלחימה חזרתי לפלוגת צאלים. לעולם לא אשכח את המראות החזקים והאווירה הקשה, היציאה הראשונה הביתה הייתה לאחר חודשיים וחצי ועד היום חרוטה בראשי קבלת הפנים".

שנים לאחר מכן ביצע אל"ם יהודה שלמון תחקיר מקיף על התנהלות חיל החימוש במלחמה -'החימוש כמכפיל עוצמה וכוח':

"הוכחתי את התזה של תת אלוף אלעזר ברק ז"ל, קחש"ר במלחמת יום הכיפורים. התזה הוכיחה שכל טנק תוקן בממוצע פעמיים עד שלוש וכך גרם חיל החימוש לרציפות ולהמשכיות במהלך הלחימה. ביצעתי חקר מקיף בו ראיינתי כ־300 קציני חימוש שהשתתפו במלחמה, אספתי ותחקרתי כל קצין וקצין ובהמשך ביצעתי השוואה בין יומני התקלות אותם קיבלתי מארכיון צה"ל לקציני החימוש, הגעתי למספרים ברורים אשר הוכיחו את התזה. לא נעשתה עבודת מחקר כה יעילה על המלחמה הזאת".

 

 

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

כניסת חברים