[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

יוסי רנרט - נטילת אחריות החיילים

@alt@

לא פעם, בעודי משוחח עם לוחמי העבר, אני ער לתסכולם ולכאבם של יפי הבלורית והתואר של פעם, אשר חלמו, לחמו והקימו את המדינה.  חלומם הנאיבי על מדינה מתוקנת, הוא שדחף אותם, למסור את נפשם על הקמתה. חלומם של החלוצים, על מדינה שוויונית המתנהלת ביושר, התברר כאוטופיה בלתי אפשרית.  כמו רעיון השיתוף הקיבוצי, המתמסמס והולך, כך נמוג גם החלום על חברה צודקת. כבר מתחילת הדרך, בה ניהלו את המדינה, "אבירי" הצדק הסוציאליסטי, הם דאגו רק לאנשי שלומם. בהתחלף השלטון, הוחלפה השיטה הריכוזית, בכלכלה חופשית, שזכתה בתואר המפוקפק – קפיטליזם חזירי . כך או כך, תמיד היו כאן רבים , שנותרו בשוליים. 
 השחיתות הגלויה והנסתרת במוסדות השלטון,  לא נגלתה להם אז, לדור הראשונים, בחלומות הלילה.  אלפי הבחורים שנפלו כאן בצעירותם, נטמנו באדמה עוד בשלב התמימות.  אחרוני הדור ההוא, החיים עדיין, מתהלכים בינינו אבלים וחפויי ראש. לא לילד הזה הם פיללו. לא כולם דברנים גדולים, את כאבם הם שומרים פנימה. אבל, כדאי לשים לב לשתיקתם הרועמת. אחד מהם  אמר לי פעם באירוניה, שהוא שמע על איש ציבור אחד, שלא ניצל לרעה את מעמדו, לא גנב דבר ולא מעל, אפילו פעם אחת. 


אחריות אישית                                                                                                                                      

בשנת  1958, לקראת סוף תקופת הטירונות שלי בצה"ל, נשבר המחסום המלאכותי, שהיה בינינו הטירונים, לבין מפקד הכתה שלנו.  עד היום אני זוכר אותו, את הג'ינג'י הנחמד ההוא, בעל פני הילד, שהיה מבוגר מאתנו, בשנה אחת. פלומת זקנו השקופה, עוד לא הצריכה אז גילוח. היום נקראים החיילים – הילדים של כולנו, תמיד היינו ילדים. באותו שלב בסוף הטירונות, כבר לא היינו אמורים להצדיע לו ולבקש רשות כדי לפנות אליו. באחד מרגעי המנוחה המעטים, שאל אחד הטירונים את המם כף, איך צריכים חיילים להתנהג, במקרה שהמפקד שלהם אינו מתפקד נכון בקרב. התשובה עשתה עלי רושם עז, ואני נזכר בה מדי פעם. בלי היסוס ענה המם כף הצעיר תשובה נחרצת, נראה ששמע אותה באיזה קורס. וכך הוא אמר    "אם בשעת פעילות מבצעית, חיילים מבחינים שהמפקד הישיר שלהם, לא מתפקד כראוי, עליהם לקחת אחריות על ניהול הקרב.  אם צריך, הם רשאים ליטול את נשקו של המפקד, ואפילו לקשור אותו , ולהמשיך את הקרב. כול זאת, בידיעה שלאחר הפעולה ייערך בירור, והם יצטרכו לשאת בתוצאות, צל"ש או טר"ש". כדוגמה, הביא המ"כ לידיעתנו את המקרה ממלחמת הקוממיות, בו נתן קצין הוראת נסיגה, והסמל התנגד. אם זכרוני אינו מטעני, הוא אפילו ירה ברגלו של הקצין. הכוח החזיק מעמד מול התקפה מצרית, עד להגעת התגבורת . לאחר בירור המקרה, הורד הסמל לדרגת טוראי, ובמקביל גם קיבל אות הצטיינות, מהראשונים בצה"ל, על יוזמה ולקיחת אחריות, תוך סיכון אישי . 
שכר , עונש , ושוויון בפני החוק 
עוד הסביר לנו המם כף הצעיר, שמעשה גבורה והקרבה אישית, של חייל פשוט, ראוי לכול שבח. אותו מעשה בדיוק, מצדו של מפקד בכיר, אינו יוצא דופן. לקראת מצבים אלה הוא הוכשר, סומכים עליו שכך יעשה בשעת מבחן , ודואגים לכול מחסורו, עד יומו האחרון. זה ההבדל העיקרי, בין זוטר לבכיר . 
באותה נשימה, הוסיף ואמר המם כף שלנו, שגם התייחסות למעשה שלילי, צריך שתהא הולמת את דרגתו של הנכשל במעשה. גם בעבור שישים שנה מאותה טירונות, אינני שוכח את הדוגמה הקיצונית, בה בחר המפקד הצעיר שלנו, כדי להדגים את כוונתו. לא במקרה אני מציין את היותו של המ"כ  נער צעיר. בארצנו הקטנה, מי שהקדים את חבריו, והתגייס לצה"ל שנה אחת לפניהם, יכול לפגוש אותם בתום שנה, כמפקד ומדריך.  וכה אמר הנער המחנך – "חייל הלוקח ללא רשות, מעט סוכר מהמחסן, משול לפלמ"חניק, שסחב תרנגולת מהלול של הקיבוץ. מפקד הבסיס, על אותה עבירה, יועמד  למשפט צבאי ". זה ההבדל המהותי שבין זוטר לבכיר. עברו ימים, והארץ מלאה חמס. בכול פעם שבכיר נתפס בקלקלתו, מבקש עורך הדין שלו, הניזון מפטמות הפשע, להתייחס אל מרשו, בשוויון מלא עם העבריין הקטן. יש לו לציניקן להשכיר, גם סעיף לנפנף בו - שוויון בפני החוק. הוא דורש מבית המשפט, לתת למרשו, הפושע השבע, את אותו יחס סלחני , בו מתייחסים השופטים אל האיש הרעב , שחטף ככר לחם, ונגס בו בטרם נתפס.  
 הידיעות בתקשורת, המספרות חדשות לבקרים, על בכירים שסרחו, מחזירות אותי שישים שנה אחורה, אל משל הסוכר הגנוב. את מה שלמדנו אז, בצלו של עץ האיקליפטוס, אין מלמדים את הפליליים בפקולטה למשפטים. לא רק אימונים עברנו אז בצבא , גם מוסר ואמיתות חיים, ספגנו אז . זאת לדעת : השרות בצה"ל מהווה תנאי חיוני להתערות בחברה הישראלית. מי שלא היה שם, לא יבין אפילו את הבדיחות של הגשש החיוור. 
יוזמת האנשים בשטח
אני מלא הערכה לאנשים בכל הרמות, שלקחו על עצמם סיכונים וביצעו פעולות ביוזמתם, מבלי לחכות לפקודה. 

להלן, סיפור לדוגמה                                                          

בתקופת המנדט הבריטי על ארץ-ישראל,  התרסק מטוס צבאי בריטי, על חולות החוף הטובעניים ליד חיפה . אנשי חיל האוויר הבריטי, פרקו מהמטוס חלקים חיוניים, והשאירו את גוף המטוס בחולות. באותם ימים היה מחסור במתכות, אנשי "ההגנה" המסורים  באזור חיפה, שעסקו בייצור נשק ותחמושת במחתרת, הביאו למקום ההתרסקות, תנור התכה  ותבניות ליציקת רימוני-יד. למרות הסיורים האוויריים של הבריטים, וסכנת המאסר, הפעילו לוחמי "ההגנה" את התנור, התיכו במקום את כול חלקי האלומיניום של המטוס, ויצקו שם בשטח הפתוח, את גופי הרימונים. עשן התנור נראה אז למרחוק, אבל לוחמי "ההגנה" דבקו במשימתם המסוכנת עד תומה. הם ידעו שהרימונים האלה, חיוניים להגנת הישובים. 
סיפור נוסף  של מסירות ודבקות במשימה, הוא סיפורו של הטוראי יעקב פרידברג. עם פירוק האצ"ל, התגייס יעקב לצה"ל, והוצב כמכונאי בסדנה צבאית בתל-אביב. יעקב היה לבדו בסדנה, כאשר הגיעה אליו על מוביל, גרוטאה של טנק שרמן ללא תותח, אשר נמשתה מנמל חיפה. מבלי לחכות לפקודה, תיקן יעקב את מנוע הטנק. את המצמדים המקולקלים מסר יעקב לתיקון במוסך פרטי . ולמה אני מספר על כך ? שלא כמו היום, הכול היה טרי ולא מאורגן. מספר ימים קודם לכן הוכרז על הקמת המדינה והחלה מלחמת הקוממיות. עוד לא היה מנגנון תשלומים לספקים. כול זה לא הפריע לטוראי יעקב , למסור על דעת עצמו, את המצמדים לתיקון, ולהתקינם בטנק. באותם ימים היו לצה"ל שני טנקים בלבד, היו אלה שני הקרומוולים שנגנבו מהצבא הבריטי . יעקב לא הסתפק בתיקון הטנק. מבלי לשאול איש, הוא העלה את הטנק על מוביל, ונסע למפעל גדול לעבודות מתכת בפתח-תקווה . בחצר המפעל מצא יעקב, צינור ברזל עבה. לבקשתו, ריתכו עובדי המפעל, את הצינור לצריח. הטנק הזה הצטרף לכוח השיריון של יצחק שדה, ושימש להובלת חיילים אל הקרב. פגזים הוא לא ירה הטנק המתוקן, אבל הרעש שהקים,הבריח לא מעט לוחמים ערבים, מעמדותיהם. מסורת זו של לקיחת אחריות אישית, היא מרכיב חשוב במורשת צה"ל. 
עם הזמן התווספו לנו אינספור גיבורים, שקיבלו על עצמם אחריות עצומה : אזכיר את לוחמי האצ"ל שלחמו בקרב על יפו. לאחר שלוחמים רבים נפלו בקרבות מול הצבא הבריטי ומגני יפו הערבים, פקד מפקד האצ"ל מנחם בגין על נסיגה. למרות הפקודה, המשיכו בחורים עזי נפש להילחם, עד שהגיעו לחוף הים, וניתקו בכך את מנשיה מיפו. מעשה גבורה זה הביא לבריחה מסיבית של הערבים מיפו, ובהמשך, לכניעת העיר. מעשה גבורה זה, הסיר את סכנת הכיבוש מתל-אביב,ואיפשר להפנות חיילים רבים לחזיתות הלחימה. 
במחתרת אמיתית, המידור הוא הכרחי. איש מהלוחמים אינו יודע את שמותיהם ואת כתובותיהם של חבריו לפעולה.  כך קרה, שאנשים מנותקי קשר, הקימו ביוזמתם תאי מחתרת חדשים. לאחר פרישתם מהאצ"ל של אברהם שטרן (יאיר), והלוחמים הרבים שלא הסכימו עם הקו המתון של הארגון, נותר האצ"ל בתל-אביב, כמעט ללא אנשים. דב מובשוביץ שנותר מנותק קשר, גויס מחדש ע"י נחום סלונים, ויחד הקימו תאי אצ"ל חדשים. לאחר שבלשי המשטרה הבריטית, רצחו את מפקד לח"י אברהם שטרן (יאיר),  הקימו לוחמי לח"י כיהושע כהן וטוביה (כח טוביה),תאי מחתרת חדשים. המורשת הזו של יוזמה אישית ולקיחת אחריות, השתרשה בצה"ל. בהמשך, נודע על אגדות מהלכות כאביגדור קהלני , צביקה גרינגולד, הוא כוח צביקה, ורבים אחרים. על פעולותיהם של זרועות הביטחון הסמויות, אין משיחין, וטוב שכך .
 

הסיפורים נמצאים באתר Tourtelaviv.co.i

חיפוש מידע

כניסת חברים

חברים online