[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

שליחות עלומה של קצינים מחיל החימוש לאתיופיה בשנות ה 70 - מאת אל''מ (מיל') קובי כהנוביץ'

@alt@

היה לי הכבוד ביחד עם אל''מ (מיל') גבי שמיר, שהיה אז סא''ל, לקחת חלק בהגשת סיוע טכני לאתיופיה ובהעלאת הקבוצה הראשונה של יהודי אתיופיה לישראל שהייתה ביוזמת ממשלת ישראל. היה זה בשנת 1977 בשליחות עלומה לאתיופיה מטעם מדינת ישראל.

הרקע

האינטרסים של אתיופיה

השליט החדש של אתיופיה, מנגיסטו, החליט בתקופה זו לנתק את הקשרים עם ארצות המערב, שכלל גם את הסיוע הביטחוני שקיבלו מהם ולמסד קשרים עם ברית המועצות. נוצר מצב ביניים שלא הייתה לאתיופים אפשרות לתחזק בעצמם את הציוד הצבאי המערבי שהיה ברשותם וכן היה מחסור בחלקי חילוף.הם היו מסובכים במלחמה עם סומליה וביקשו לקבל בדחיפות עזרה טכנית וחלקי חילוף מישראל. תנאי שלהם היה שמירה על חשאיות הסיוע הביטחוני מישראל.

האינטרסים הישראליים  

לישראל יש אינטרס להיות בקשרים טובים עם אתיופיה אשר שולטת על הכניסה הדרומית של ים סוף במייצר באב אל מנדב. לכן ישראל הגישה סיוע צבאי למדינה זו עוד בתקופת שלטונו של הקיסר היילה סלאסי. איחוד משפחות:- האינטרס הישראלי הוא להעלות את יהדות אתיופיה לישראל. עד שנת 1977 הייתה עליית יהודים בודדים מאתיופיה ללא מעורבות של מדינת ישראל והם לחצו לקיים איחוד משפחות ולהעלות ארצה את משפחותיהם שנשארו שם.בשנת 1977 נוצרה ההזדמנות לאפשר את איחוד המשפחות עקב סיוע צבאי חשאי שמדינת ישראל הגישה למשטר החדש שקם באתיופיה בראשות היילה מרים מנגיסטו.לאחר מלחמת יום הכיפורים, אתיופיה ניתקה את הקשרים עם ישראל, אך ישראל המשיכה במתן עזרה צבאית בחשאיות. עקב המצב, נוצר מפגש של אינטרסים בין ישראל לאתיופיה.

הסיוע הצבאי של ישראל לאתיופיה

פניית האתיופים לישראל לסיוע צבאי נענתה בחיוב. בשלב הראשון סוכם על תמיכה באחזקת הציוד המערבי ועל משלוח חלקי חילוף לעזרה ראשונה לפי רשימות שהוכנו ע''י האתיופים.

התנאי הישראלי

 סוכם בין השאר כי תמורת קבלת הסיוע הצבאי האתיופים יאפשרו עליית יהודים מארצם לישראל לאיחוד משפחות. זו הייתה הפעם הראשונה שממשלת ישראל יזמה ופעלה לביצוע עליית יהודים מאתיופיה.

המשלחת הישראלית למתן סיוע צבאי לאתיופיה

אני, הח''מ, הייתי אז סא''ל ראש ענף ניהול הייצור במש''א (מרכז שיקום ואחזקה לטנקים), נשלחתי ביחד עם סא''ל גבי שמיר שתפקידו היה אז ראש ענף חלפי טנקים במצל''ח (מרכז צל''מ וחלפים), בשליחות חשאית לאתיופיה. טסנו לאדיס אבבה במטוס בואינג צבאי צבוע אזרחית, עם זנב תכלת מתנוסס בגאווה, ללא סימונים עמוס לעייפה בחלקי חילוף שנדרשו על ידם.     המטרה הייתה לבחון מה חסר להם, איך הם מאורגנים לאחזקה, לאיזה חלקי חילוף הם נזקקים ובמה מדינת ישראל יכולה לעזור להם.   נשארנו באתיופיה לדיונים ולסיורים בסדנאות וביחידות למדנו את המצב והמלצנו על הפעילות הנדרשת.       (המצב היה מסוכן שם וחווינו אף יריות ברחובות אדיס אבבה).  המטוס שחזר ארצה הביא איתו את קבוצת העולים הראשונה שיצאה מאתיופיה לאיחוד משפחות והם הגיעו בשלום לישראל.   זו הייתה פריצת הדרך הראשונה לעליית יהודי אתיופיה ביוזמת ישראל. בעקבות ראיון של שר הביטחון הישראלי משה דיין לעיתון שוויצרי בו סיפר על התמיכה הצבאית שישראל מגישה לאתיופיה, קשר זה נותק בעודו באיבו ולא כל המועמדים לאיחוד משפחות זכו להשתתף בעליה זו.  אכן היה לי הכבוד ביחד עם אל''מ (מיל') גבי שמיר לקחת חלק ביוזמה הראשונה של ממשלת ישראל להעלאת הקבוצה הראשונה של יהודי אתיופיה ארצה.

להלן סיפור המעשה:-

 ''מפקד המש''א קורא לך,'' אמרה לי מזכירתי  בעת שניהלתי דיון עם מנהלי המפעלים ועוזריהם  בעת היותי מנהל היצור של מרכז שיקום והסבת טנקים בסוף שנות השבעים.''אנא אמרי למנהלת הלשכה כי בעוד כחצי שעה אני מסיים את הדיון על תכנית העבודה, ותשאלי אם אפשר לבוא בגמר הדיון.''''מיד לבוא!'' הייתה התשובה. המפקד אל''מ אוריאל תמיר אומר שזה דחוף ביותר.

התנצלתי בפני הנוכחים, ורצתי מיד ללשכת המפקד. ''שב.'' אמר לי אוריאל בקול מלא חשיבות. ''מה זה יכול להיות דחוף עד כדי כך? מה קרה, אולי פרצה מלחמה או משהו דומה?'' המחשבות האלו התרוצצו בראשי כהרף עין  עד שהתיישבתי. ''ובכן,'' פתח אוריאל ואמר, ''קיבלתי לפני מספר דקות  טלפון מהמטכ''ל כי עלינו לשלוח מישהו מהמרכז שלנו לחוץ לארץ למספר ימים על מנת לבדוק משהו. החלטתי שאתה תייצג אותנו,  פרטים נוספים  תשמע מתת אלוף חיים גולן, סגן ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה במטה הכללי אליו אתה נוסע מיד.'' ביקשתי לפחות רמז לאחר שחזרו אלי המילים. ''תראה קובי מדובר במשהו סודי אפילו אני לא יודע על מה מדובר בדיוק. אני רק יודע שמדובר בסיוע טכני ולוגיסטי למדינה שאין למדינת ישראל קשרים איתה, ונראה לי שאתה המתאים ביותר לכך. סע ואני בטוח שתייצג אותנו בכבוד. תואמה לך כבר פגישה בעוד שעה במטכ''ל.'' הייתי המום וכי הייתה לי ברירה? עזבתי הכול נכנסתי לרכב שלי וטסתי למטכ''ל. במסדרון פגשתי את סא''ל גבי שמיר ידידי שהיה אז ראש ענף חלפי טנקים במצל''ח באותה התקופה. בשיחה איתו הסתבר לי שגם הוא הוזמן לאותה פגישה וגם לו לא הייה מושג מה הסיבה. ''נא להיכנס,'' אמרה לנו המזכירה החיננית. ''ובכן מה שלומכם'', התחיל חיים בשיחה כשהתיישבנו מתוחים ומסוקרנים. ''בסדר.'' השבנו לו ביחד. על מנת לקצר את החלק הנימוסי של השיחה, שאלתי במה אנו יכולים לעזור. חיים אמר בקול דרמטי - ''כידוע מנגיסטו תפס את השלטון באתיופיה והחליט להפסיק את הקשרים עם המערב, לסלק את היועצים המערביים ולמסד קשרים עם ברית המועצות. יש להם טנקים מתוצרת מערבית וציוד צבאי מערבי נוסף, היועצים המערבים עזבו, הופסקה הזרמת חלקי חילוף ואין להם אפשרות לתחזק בעצמם. הם מסובכים במלחמה עם סומליה ומבקשים לקבל בדחיפות עזרה טכנית וחלקי חילוף מאיתנו. פנייתם לישראל נענתה בחיוב.'' ''ומה התכנית,'' שאל גבי. חיים ענה כי.בשלב הראשון נשלח חלקי חילוף לעזרה ראשונה לפי רשימות שלהם. גבי ואני נצא עם המטוס שיביא את החלפים לאתיופיה. ''כשתגיעו לשם,'' הוסיף חיים, ''תבחנו מה חסר להם. איך הם מאורגנים לתחזוקה ולאיזה חלקי חילוף הם נזקקים. בינתיים עד הנסיעה, תתכוננו ותכינו להם המלצות איך אנחנו יכולים לעזור להם.'' בשלב זה קם חיים מכיסאו והוסיף כבדרך אגב, שהמטוס יוצא מחרתיים. ''מחרתיים?'' חשבתי לעצמי, ''מה נספיק לעשות בזמן קצר כל כך?'' ''דעו לכם כי אסור לכם לספר לאף אחד לאן אתם נוסעים ולאיזה צורך, לא בבית ולא בעבודה. זו נסיעה סודית ויש להתייחס אליה בהתאם. כן, גם לא לנשים שלכם,'' הטעים כאילו קרא את מחשבותיי. ''עליכם לגשת גם לאנשי הביטחון.'' גבי ואני הסתכלנו אחד על השני, לא מעכלים עדיין את מה שנאמר לנו. ''צאו והצליחו, זכרו שאתם נציגי מדינת ישראל,'' סיים חיים את השיחה. יצאנו המומים וניסינו לעכל את מה שחיים אמר. החיים יותר חזקים מהכול, מיד התעשתנו. קיבלנו זריקות חיסון שונות, מילאו את ראשנו בתדרוכים והנחיות שונות, היינו כל כך עסוקים ששכחנו אפילו לאכול. לאחר שהשלמנו כל זאת חזרנו כל אחד למשרדו להכנת ההמלצות לעזרה לצבא אתיופיה. מאוחר בלילה הגעתי הביתה סחוט. ''מה קרה,'' שאלה אילנה רעייתי כשפתחתי את הדלת, ''מה זה באת כל כך מאוחר? אני רגילה שאתה בא מאוחר אבל לא עד כדי כך, כבר לא ידעתי מה לחשוב. אני רואה על פניך שקרה משהו...'' ''אל תשאלי, אני נוסע לחו''ל לשליחות קצרה וביקשו ממני לא לומר לאן ולאיזו מטרה.'' ''מה!!!''  נזדעקה אילנה, ''לאן אתה נוסע? אני מקווה שלא תהייה במקום מסוכן. ''השבתי לה שאין לה מה לדאוג וזה רק למספר ימים. בכל מקרה הוספתי, שאפילו אם ייוודע לה באיזו שהיא צורה היכן אני, אסור לה לספר לאיש.יותר מאוחר, למרות העייפות חיפשתי בכתבי העת השונים סקירות על אתיופיה וקראתי עד השעות הקטנות של הלילה. 

למחרת המשכתי בהכנות ובבוקר שלאחר מכן, בשעה היעודה הגיע רכב של משרד הביטחון  ולקח אותי לשדה התעופה הצבאי. שם שמחתי לפגוש את גבי שהמתין כבר במקום. המטוס הצבאי היה צבוע לכבוד המאורע בצבעים אזרחיים, הגוף לבן אבל הזנב כחול כאחד מצבעי דגל ישראל, כצבע השמיים ביום ללא עננים. המטוס היה בשלבי העמסת חלקי חילוף שונים. כשנגמרה ההעמסה, נכנסנו למטוס. ''מה? המטוס יוכל להמריא עם משקל שכזה?'' הבעתי את ספקותי בפני גָבי, הרי יש כאן טונות של חלפים. בקִדמת המטוס, הכינו לנו מושבים, ולפנינו היה תא סגור בוילונות. ביקשו מאתנו לא להתקרב לתא זה. לקראת ההמראה, הצטרפו אלינו אנשי הצוות ו... המראנו, למרות המשקל, ובלי לצעוק 'הי הופ הי הופ,' כפי שנוהגים צנחנים הממריאים לצניחה. כעבור מספר שעות טיסה, הוסט לרגע הוילון שלפנינו וראינו את הסוד. זה היה אתיופי גבה קומה, עד כמה שיכולנו לראות. ה'פאי לודרים,' אלו שאחראים על העמסת הציוד ופריקתו שטסו אִתנו גילו לנו בלחש כי זה שר בממשלת אתיופיה שחוזר לארצו ואסור לדעת שהיה בארץ. טסנו בדממת אלחוט בגובה רב מאוד. לחרדתנו, שמענו פתאום את מכשיר הרדיו מתא הטייסים שהיה פתוח משמיע קולות. ''מה קורה פה הרי הרדיו אמור לפעול רק בשעת חירום.'' שאלתי. ''יהיה בסדר,'' הרגיעו אותנו אנשי הצוות בשיטת ה'סמוך' הישראלית, שחשו בחרדתנו. רק לאחר הנחיתה, הטייסים סיפרו לנו שטסנו גבוה גבוה מעל לכל נתיבי הטיסה המקובלים. הייתה פניה להזדהות, ממגדל פיקוח של ארץ מעליה טסנו ושאין לנו קשרים אִתה. כמובן שהם התעלמו מהקריאות. בהמשך הם קיבלו איומים שבאם לא יזדהו, יאלצו ליירט את המטוס. הטייסים המיומנים שלנו לא התבלבלו ושידרו תשובות משובשות, והודיעו שאינם מבינים מה רוצים מהם. וכך זה נמשך עד שיצאנו מהתחום הטריטוראלי של מדינה זו, לפני שהוציאו לפועל את איומיהם.

לאחר שחזרנו סיפרה לי רעייתי בעלת החוש הבלשי, כי הבינה שמדובר באתיופיה, בגלל החוברות שקראתי וכן בערב היא פגשה שכן שלנו שהוא פקח טיסה ושאלה אותו לאן טס המטוס הצבאי שיצא היום, והוא פלט בלי לחשוב כי היעד הוא אתיופיה. כשתפס את עצמו שאמר מה שאסור היה לו להגיד, השביע אותה שלא תספר לאף אחד. תת אלוף חיים גולן במטכ''ל התקשר לרעייתי ואמר לה שהגענו בשלום ליעד. היא שאלה אותו לאן שלחו את בעלה. . ''מה אתם חושבים שהוא ג'מס בונד?'' ''הוסיפה. חיים ענה לה שהם ביטחו אותי בסכום גדול... ובהמשך ניסה להרגיע אותה. כמובן שהיא לא נרגעה, וכי איך אפשר להירגע אחרי הודעה שכזאת?

סוף סוף הנמכנו ונחתנו באדיס אבבה. יצאנו מהמטוס, שחנה בנמל התעופה האזרחי, הסתכלנו על הזנב הכחול החוצפני של המטוס שהתנוסס וכאילו השוויץ, ''אני ישראלי.'' מיד נלקחנו על ידי יוסי שהמתין לנו. ''אני הנציג הישראלי, בואו מהר, אנחנו כבר באיחור וממתינים לנו. אחר כך נתארגן במלון.'' יצאנו מנמל התעופה ושלט פרסומת ענק הקביל את פנינו, על גבי השלט היו תמונותיהם של לא פחות ולא יותר, קרל מרקס, לנין וסטלין. הניגוד החריף בין הדמויות על הכרזה לבין חזות התושבים המקומיים, צרם לי מאוד. ''מה אין להם גיבורים מקומיים? עד כדי כך הקומוניסטים השתלטו עליהם,'' שאלתי את עצמי. זו דוגמה של המחיר שהאתיופים משלמים עבור התמיכה בהם וברור שזה רק סמלי, המחיר האמיתי וודאי גבוה מאוד. בנסיעתנו ברחובות העיר בלטו המוני לובשי מדים חמושים בכלי נשק שונים. מדי פעם נשמעו יריות.

''אנחנו נוסעים למשרד ההגנה.'' אמר לנו יוסי, תוך כדי תמרון בין כלי הרכב בכביש. ''המטוס שלכם איחר וכבר מחכים לכם.'' הגענו לבניין בן מספר קומות ולאחר בדיקות ביטחוניות נכנסנו פנימה. מיד הובלנו לחדר הדיונים שניכר היה שעבר שיפוצים לא מזמן. ליד השולחן הארוך בחדר, ישבו כעשרים איש. ''מיד יכנס שר ההגנה,'' לחש יוסי, ואמנם כעבור מספר דקות מביכות, נכנס אתיופי גבה קומה ומרשים. כל הנוכחים קפצו על רגליהם ונעמדו בעמידת דום מתוחה. הוא הציג את עצמו כשלחץ את ידנו, כשר ההגנה של אתיופיה. הוא הביע את שמחתו לבואנו, והציג את הנוכחים בחדר. הסתבר כי היו שם ראשי משרד ההגנה והצבא חלקם לבושי מדים עם דרגות גבוהות וחלקם אזרחים. כמובן שרובם היו אנשי טכנולוגיה ולוגיסטיקה. שר ההגנה סיפר על מצב הטנקים הרכב ושאר הציוד המערבי שהולך ומתדרדר והביע את תקוותו כי נוכל לסייע להם. כשגמר את דבריו התנצל שעליו ללכת לפגישה אחרת וכי נמשיך את העבודה עם האנשים שהיו במקום.  הטקס של קימה על הרגלים ועמידת הדום חזר על עצמו. לאחר יציאתו, התחלנו לשוחח עם הנוכחים ששלטו לא רע בשפה האנגלית ולאט לאט נשבר הקרח בייננו. הם תיארו בפנינו בפרוטרוט את המצב הטכני של כלי המלחמה שלהם. הצענו להם מה לעשות והתפתח דיון פורה. הנחינו אותם כיצד להכין ניירות עבודה, כך שיקל עלינו לארגן את המשך הסיוע. נפרדנו מהם כידידים ותיקים. ברכב, בדרכנו למלון, יוסי סיפר לנו שבחדר הדיונים בו היינו זה עתה, הייתה ישיבת ממשלה של המשטר הקודם בתקופה הקיסר היילה סלסי, ובעת הדיון, נכנס למקום רב סרן צעיר מחיל החימוש של אתיופיה, בראש חבורה של אנשי צבא חמושים. הם פתחו באש וחיסלו את כל הנוכחים בחדר. שמו של קצין החימוש שעמד בראש הטבח - היילה מָרְיָם מנגיסטו, שהוא אשר תפס את השלטון באתיופיה.

''מנגיסטו מתכוון להזמינכם בסוף הביקור, הוסיף יוסי כבדרך אגב. ''באמת נחמד, לאן שהגענו, להיפגש עם מארח שכזה'', חשבתי לעצמי.  יוסי הזהיר אותנו לא לדבר עברית במלון ובשום מקום אחר בנוכחות אנשים מקומיים. הוא תפס את המצלמה שלי כשניסיתי לצלם והזהיר אותנו הזהרה חמורה לא לצלם בכלל בשום אופן מאחר וזה נחשב אצלם לעבירה חמורה מאוד.

 הגענו למלון. בפתח היו שקים מלאים בחול כנגד כדורים, חיילים חמושים הקבילו את פנינו ובדקו אותנו מכף רגל ועד ראש כשהם מתנצלים על כך. כשנכנסנו ללובי של המלון, שמענו לתימהוננו אנשים מדברים עברית ובקולי קולות. כשהתקרבנו, ראינו שאלו אנשי צוות המטוס איתו הגענו. ''חברה! כאן לא ישראל, אל תשוחחו בעברית אתם מסכנים את כולנו.'' ביקש יוסי בתקיפות. החדר שקיבלתי היה חדר מלון רגיל. התארגנתי בזריזות ויצאתי ללובי. יצאנו והלכנו למסעדה סינית. כן, למרות המצב, החיים נמשכים המסעדות פתוחות והחיים נראו כמו בכל מקום אחר בעולם. במשך הארוחה כטוב לב צוות המטוס ביין, לחרדתנו הם החלו שוב לשוחח בעברית ולא עזרו מחאותיו של יוסי. כשיצאנו עברנו ליד דוכנים, לא התאפקנו וקנינו כמעט בחינם מזכרות -  תמונות ופסלי עץ.

חזרנו למלון, יוסי השאיר לנו את מספר הטלפון שלו. הוא אמר לנו להתקשר אליו על כל אירוע חריג. נפרדנו מאנשי צוות המטוס שאמורים היו לטוס ארצה בעוד מספר שעות. כששכבתי במיטה, נשמעו לפתע יריות ממש ליד החלון של החדר שלי. מיד צלצלתי ליוסי, הוא ביקש שנמתין בחדרים , והוא יברר מה קורה. לאחר שעדכנתי את גָבי שהיה בחדר הסמוך, המתנו במתיחות לצלצול הטלפון שלא אחר לבוא. ''אתם יכולים לישון, אלו אירועים שאינם נוגעים לכם, לילה טוב.'' בקע קולו המרגיע של יוסי. לישון בשקט? מי יכול לישון כשברקע יש יריות כל הזמן? זה היה מאוד מפחיד. לשם בטחון שמתי את המיטה הנוספת שהייתה בחדר כך שתחסום את הדלת באם מישהו ינסה להיכנס לחדר, ואת המיטה עליה ישנתי שמתי בצד, כך שבאם יכנסו לחדר בלי רשותי, לפחות לא יתקלו בי מיד ותהייה שהות בידי לעשות משהו. העייפות הכריעה אותי ולבסוף נרדמתי וישנתי שינה טרופה מלאת חלומות בלהות. בבוקר ירדנו ללובי, גבי סיפר לי שגם עליו עברו חוויות דומות. יוסי הגיע והציג לפנינו אתיופי לבוש חליפה ומעונב. ''תכירו זה הנהג שלכם,'' אמר. ביקשנו מיוסי לבדוק אפשרות לעבור למלון אחר שלא יורים לידו,  והוא הבטיח להתעניין.

הנהג לקח אותנו לאותו חדר הדיונים בו היינו יום קודם לכן. מכל עבר דימיתי לשמוע את זעקות הנטבחים בטבח הנורא שהתחולל במקום רק לפני מספר חודשים. בעיניים אדומות מחוסר שינה, הציגו בפנינו קציני הצבא את הרשימות שהכינו כל הלילה, על פי ההנחיות שמסרנו להם. הערנו את הערותינו המקצועיות והשארנו את המסכנים להמשיך לעבוד על החומר למרות עייפותם. מה לעשות, הזמן היה מוגבל. אנחנו יצאנו לסיור ביחידות הצבאיות להתרשמות בלתי אמצעית מהמצב הטכני של כלי המלחמה. ראינו את הטנקים וכלי הרכב בסדנאות, יעצנו בכל מקום היכן שהיה נחוץ. בסוף היום החזיר אותנו הנהג למלון.

יוסי הגיע למלון ואמר שאין בית מלון ממש בטוח. בנדיבותו, הציע לנו לעבור לביתו. שמחנו מאוד לעזוב את בית המלון, אך, חששנו שנפריע לו ואף אמרנו לו זאת. הוא אמר שהחליט לאור מה ששמע מאִתנו, שהמקום הבטוח ביותר עבורנו זה אצלו, הוא אחראי על ביטחוננו ואיננו רוצה  הפתעות. אומרים ביתו של אדם מבצרו. כאן קיבלה אמרה זו מוחשיות. הוא באמת גר במבצר. גדר גבוהה הקיפה את ביתו, שני כלבים אימתניים הסתובבו בחצר, שומר מקומי חמוש הסתובב בחוץ כל הזמן, בקיצור הבנו את כוונתו כשהציע שנתגורר אצלו. שמחנו להתמקם שם. היה שם עוד ישראלי שהתגורר באחד החדרים. בערב יוסי הציג לנו לתימהוננו את... אשתו ובנו הקטן.

זה נראה לנו ממש מסוכן להימצא שם בולטים בצבע עורם הלבן, מה גם שהילד היה בלונדיני כחול עיניים. לשאלתנו ענה שבאמת הוא מתכוון לפנותם להורי אשתו בארץ כשתיגמר שנת הלימודים. ''זה לא כל כך נורא כמו שזה נראה, אנשים חיים כאן.'' אמר כשראה את מבע פנינו. ההגיון שלו לא בדיוק נראה לי ולא הבנתי איך הוא מעז לסכן כך את היקר לו מכל. אבל כל אחד נוהג על פי אמות המידה שלו.

בימים הבאים המשכנו את הדיונים והסיורים עד שמיצינו את משימתנו. נותר לנו יום לטיסה. שר ההגנה, נתן לנו צ'ופר, טיול ברכב שלו עם נהגו האישי בסביבת אדיס אבבה הוא התנצל שאין לו זמן להדריך אותנו אישית. ליד כל תחנת דלק ראינו תורים ארוכים ארוכים של מכוניות. הם המתינו וקיוו שאולי היום יגיע דלק לתחנה. כן, בנוסף למצוקות האחרות  היה מחסור בדלק במדינה. הצצתי במד הדלק ונרגעתי, לנו היה מיכל מלא. בדרך ראינו בשכונות העוני, מוטות תקועים באדמה ועליהן קופסאות שימורים הפוכות. הנהג שאל אותנו האם אנחנו מעוניינים. ''מעוניינים במה?'' שאלנו. ''מה אתם לא יודעים?'' שאל בתימהון והסביר כי הקופסה ההפוכה מסמלת שיש שם אישה שמקבלת גברים תמורת תשלום. כמובן שויתרנו על התענוג. טיילנו בין ההרים ראינו נופים מדהימים, ואחר הצהרים חזרנו לבירה. שחררנו את הנהג והחלטנו לראות את העיר בצורה בלתי אמצעית וללא פיקוח למרות המצב. סמכנו על אנשי הביטחון שהסתובבו ברחובות היו שם טנדרים חמושים במקלעים כבדים והרבה חיילים במדים. אני משער שהיו גם אנשי בטחון רבים ללא מדים. ראינו מראות מדהימים והצטערנו מאוד על איסור הצילום. נכנסנו לשוק. היו שם רוכלים עם סחורות עלובות. צפינו בארגזים וקרטונים ששימשו כבתים לאנשים, פשוט היה בתוך הקרטון מקום רק להיכנס בזחילה ולישון על הרצפה. את שאר הפעילויות עשו בחוץ והיו הרבה מאוד כאלו. אנחנו שני הלבנים היחידים במקום שנינו גבוהים בראש מהמקומיים, בלטנו מאוד במקום, ואמנם נטפלו אלינו בבקשת נדבות יותר ויותר עד שהבנו שזה איננו מקומנו ויצאנו במהירות מהמקום. בראיה לאחור נראה לי שסקרנותנו גברה על ההגיון ונכנסנו למקומות שלא כל כך היה כדאי להיכנס אליהם. קל למתוח ביקורת על יוסי שמסכן את משפחתו והנה אנחנו עשינו זאת בעצמנו. פנינו משם לשכונות היותר עמידות. הפער היה מהמם. פשוט מקומות מרשימים ביופיים שנשארו מתקופת השלטון הקודם. בתים מפוארים, בתי מלון מודרניים גנים מקסימים. אין מה להגיד, עיר מודרנית. אבל גם במקומות פאר אלו, בין הוילות, היו פחונים עלובים כמו מלונות של כלבים, וגם שם היו כאלו עם מקלות ועליהן קופסאות הפוכות שהעידו על ההזמנה להתארח אצל בעלות המקצוע העתיק בעולם... ההבדל היה שליד בתי העשירים היו שומרים ושם לא. הוזהרנו לא לקנות אוכל ברחוב או במסעדות מקומיות ונכנסנו לאחד מבתי המלון לאכול. רוב האנשים במקום היו זרים והבנו ששם לא נבלוט. השפה שם הייתה בדרך כלל רוסית. היו שם גם סינים רבים. החלטנו שנדבר רק באנגלית מינימום אפשרי וכך ניטמע בקהל. דחינו בנימוס ובעיקר בפנטומימה, ניסיונות של הנוכחים להיכנס לשיחה איתנו. האוכל היה טוב מאוד. בין השאר, היה כבש שלם שעמד מבושל על השולחן של המזנון והטבח פרס ממנו פרוסות וחילק לסועדים. מאחר ולא נתקלתי בסוג כזה של מזנון זה עשה עלי רושם מוזר ונרתעתי מלאכול בשר שנחתך זה עתה מגוף הכבש...

כשחזרנו, יוסי המודאג קיבל את פנינו בפנים חמוצות. ''איפה הייתם?'' שאל  וכשסיפרנו לו, הוא כמעט התעלף. ''שלא תעיזו לצאת יותר בלעדי!'' אמר.  בערב הוזמָנו לחברים של יוסי ביחד אתו. הגענו במכונית שלו לפרוור העשיר של העיר ונכנסנו לווילה מוגנת היטב. שם סיפרו לנו בין השאר כי הבית של השכן נהרס באותו שבוע מטיל שנורה לעברו... לא פחות ולא יותר. הם חושבים לעזוב אבל יש להם מחוויות עסקיות ויעזבו בעוד תקופה לא ארוכה. מה זה? טימטום או שסומכים כל כך על המזל חשבתי לעצמי. בלילה, במבצרו של יוסי ומשפחתו, נשמעו יריות מרחוק היה קשה מאוד לישון, שמחתי שלפחות זה לא ליד החלון שלי. והנה הגיע היום האחרון, היו לנו כרטיסים לטיסה אחר הצהרים. שאלנו את יוסי האם יש משהו טוב ומיוחד לקנות, הוא אמר שנעשה זאת בדרכנו לנמל התעופה. ואמנם הוא לקח אותנו למוכר תכשיטים שנתקע עם המלאי שלו ואין לו למי למכור. הוא הראה לנו תכשיטים שונים ומה שצד את עיני הייתה מחרוזת בצבע חום. המוכר הסביר לנו כי החרוזים עשויים משנהב ששימש בתפקידו הקודם ככלי בישול למקומיים ומכאן הצבע שקיבל לאחר שבא במגע עם האש פעמים רבות.  נראה היה לי שזה יתאים לרעייתי שנשארה לשמור על ילדינו ועל ביתנו וקניתי.  גם גָבי קנה מחרוזת כזאת.

באמת אחר כך כשחזרנו, אילנה ונורית נשותינו, שמחו עם זה מאוד.

משם המשכנו בדרכנו לנמל התעופה. כשהגענו לצומת טי לפתע צצו לובשי מדים והורו לנו לעצור. מה זה צריך להיות? זה מאוד מפחיד להיעצר כך על ידי אנשי החוק כשהחוק שברירי כל כך. ''אל תדברו!'' ציווה עלינו יוסי. הוא הציג תעודה מיוחדת שהייתה לו כבמטה קסם, השוטרים חמורי הסבר החלו להתנצל ואמרו לנו שהשליט ירום הודו מנגיסטו נוסע לוועידת הארצות הבלתי מזדהות, ושיירתו עומדת לעבור בכביש זה לכן עוצרים את כל התנועה. יוסי סיפר לנו שמנגיסטו לא נפגש איתנו עקב נסיעה זו. לא הצטערתי במיוחד על כך שנמנע ממני לחוות את הפגישה עם האיש האכזר הזה.  משני צידי הכביש, המוביל לנמל התעופה עמדו חיילים כל עשרה מטרים. מחציתם הפנו את כלי נשקם לכיוון הכביש והמחצית השנייה לכיוון השני, אחד כך והאחר בכיוון הפוך. לאורך הרחוב עמדו המוני אנשים, כמו בזמן המצעד שהיה בזמנו ביום העצמאות בארץ. כך הִמתנו והזמן עבר. ואז הגיע השיירה. מלפנים נסעו אופנועים אחרים שיריוניות, בהמשך טנדרים עם מקלעים כבדים כמו אלו שראינו בעיר, בתווך שלוש מכוניות מפוארות, מן הסתם משוריינות, עם חלונות אטומים. באחת מהן ישב מנגיסטו ומאחור כמו מלפנים טנדרים חמושים ושיריוניות. השיירה עברה ביעף. לפני שהבנו מה קורה, הרגשתי איך הרכב שלנו מתחיל לנסוע במהירות ומצטרף לשיירה של השליט. כנראה שגם החיילים שעמדו לידנו לא הבינו מה קורה ולא הספיקו להגיב. ''מה אתה עושה!'' צעקתי,'' ''הרי עלולים לחשוב אותנו למתנקשים ולירות בנו.'' ''אין ברירה אמר יוסי בקולו השלו, אם לא ניסע עם השיירה, אין לכם סיכוי להגיע לטיסה בזמן ותיתקעו פה.'' אבל הרי גם במקרה של ניסיון התנקשות עלולים לירות גם בנו. עדיף להישאר כאן עוד כמה ימים אבל להישאר בין החיים.'' המשכתי. ''אל תדאג, יהיה בסדר,'' השיב יוסי בשיטת ה'סמוך' ''רק בעוד שבוע תצא הטיסה הבאה לניירובי'' הוסיף ואמר.                                       

בדיעבד, נסיעה זו הצילה את חיינו. לאחר שבוע הופל המטוס שיצא לקניה בו היינו אמורים לטוס אילו היינו מאחרים את הטיסה. לפי הפרסומים הוא הופל מפגיעת טיל.  באמת יוסי הציל את חיינו בלי לדעת מה אמור היה לקרות.  שנים אחר כך, נשיא מצרים - מוברק, בא לביקור באדיס אבבה ובדיוק באותו הכביש פתחו באש על השיירה שלו וניסו להתנקש בחייו והוא הסתובב וחזר למטוס וויתר על הביקור. למזלנו הגענו בשלום לנמל התעופה של אדיס אבבה. אנחת רווחה יצאה מגרוננו בו זמנית. את פני מנגיסטו קידם מסדר צבאי עם תזמורת וכל הטקס. אנחנו פנינו לחלק אחר של נמל התעופה ובזכות התעודה של יוסי נתנו לנו מעבר חופשי והגענו למטוס ברגע האחרון לפני שסגרו את הדלתות. מזל שהיו לנו רק תיקי יד. המטוס היה מלא עד אפס מקום. אנחנו היינו הלבנים היחידים והשאר היו סינים חתומי פנים.

נחתנו בניירובי אשר בקניה ויצאנו מהמטוס בהרגשת הקלה עצומה. כן, חזרנו למדינה בעלת משטר אחר. את פנינו קיבלו נציגים ישראליים מהשגרירות ונשמנו לרווחה. בניירובי היה עלינו להמתין מספר ימים למטוס שיצא בדרכו מדרום אפריקה, דרך קניה, והפעם  בטיסה מסחרית רגילה מדרום אפריקה. למחרת טיילנו בעיר ולמרות שבלטנו מאוד בין השחורים הייתה לנו הרגשת ביטחון סוף סוף. בערב צצו שתי נערות שחורות והציעו לנו מיד את שירותיהן. נזכרתי בקופסאות ההפוכות על המקלות באדיס אבבה. כמובן שדחינו אותן באדיבות. במלון ראינו פרסומים לטיולים מאורגנים. החלטנו שגם לנו מגיע קצת להחליף אווירה והצטרפנו לטיול בשמורת הטבע שליד ניירובי. למחרת המתנו במלון לטיול המאורגן ל''טרי טופ''. הגיע מיניבוס והסתבר שאנחנו היינו היחידים ב'טיול המאורגן'. כמובן שצילמנו וצילמנו, כפיצוי על כך שלא אושר לנו לצלם באתיופיה וגם כי היה מה לצלם. וכך בילינו ופרקנו את המתח עד מועד הטיסה. הגענו הביתה בריאים ושלמים ומלאי חוויות בלתי נשכחות.רק לאחר מכן נודע לנו כי ההסכם עם האתיופים כלל העלאת יהודים מארץ זו והמטוס שחזר ארצה הביא איתו עולים חדשים משם. זו הייתה העלייה הראשונה ביוזמת מדינת ישראל לפני העליות שבאו אחריה.

כן, עברנו חוויות בלתי נשכחות בשליחות העלומה לאתיופיה.

 אל''מ (מיל') קובי כהנוביץ'                

חיפוש מידע

כניסת חברים

חברים online