[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

סיפורו של אל''מ ישראל טילן ז''ל מאת אמנון ברזילי

@alt@

כל תהילת המרכבה, טנק המערכה הנחשב לטוב ביותר בעולם, נפלה בחלקו של אלוף (במיל') ישראל טל, "אבי טנק המרכבה". אבל רבים משוכנעים שהאבהות שייכת לפחות באותה מידה לקצין אחר, בעל שם דומה להפליא, שתיכנן את הטנק, הסתכסך עם טל, פרש ממורמר ומת נשכח מלב. סיפורו של ישראל טילן, האב שלא הכחיש עוד אבא

מאת אמנון ברזילי

 

ישראל, אל תעזוב. אם תלך יקרה לך מה שקרה לאותה אמא שילדה תינוק, והניחה אותו על מדרגות משרד הסעד. הבן היה לעלם חמודות והגיע לגדולה. אבל אותה שכחו. איש לא זכר את האם הביולוגית. אם תעזוב עכשיו את הפרויקט, הבייבי שלך, מי יזכור בעתיד שאתה המתכנן, הממציא? מי יידע בכלל שאתה היית האמא של טנק המרכבה?"במלים אלו התחנן קצין חימוש ראשי, תא"ל אלעזר ברק, לפני המהנדס ישראל טילן. אבל לשווא. טילן היה נחוש בהחלטתו לנטוש. זה קרה באוקטובר 1975. אחרי חמש שנים של פיתוח תחת מעטה של חשאיות, הסתיימו בהצלחה ניסויי השדה של שני אבות הטיפוס של טנק המרכבה. אבל סבלנותו של אל"מ טילן, ראש הרשות לפיתוח טנק המרכבה בחיל החימוש, פקעה.טילן הסתובב כבר זמן רב בתחושה שמערכת הביטחון אינה מכירה במלוא תרומתו. עוד ועוד אנשים, שעבדו תחתיו או לצידו, עלו בדרגה ואילו ממנו דרשו להתחשב, לקבל את מרותם. הוא נשבר.

 

 ארקדי תימור (מימין, עם רעיה וישראל טילן). צעד אחד קדימה עם המחשבות הטכנולוגיות שלו

 

 

שבועות ספורים לאחר השיחה ההיא עם ברק, כחודשיים לפני התחלת הייצור הסדרתי של טנק המרכבה, מימש טילן את החלטתו, עזב את צה"ל ואת ישראל. הוא נסע עם אשתו רעיה ושלושת ילדיהם הקטנים, יואב, אודי ולי, לארצות הברית. בתחילת שנות ה-80 שבה המשפחה לישראל, אך טילן המשיך לנוע ולנוד, כשהוא מייעץ לחברות בישראל ובחו"ל. בגיל 55 גופו בגד בו. ב-1987 הוא לקה באירוע מוחי שממנו לא התאושש עד מותו כעבור תשע שנים. שנה וחצי אחר כך התאבד בנו אודי בגיל 24.לפני חודשיים וחצי התקיים במרכז שיקום ואחזקה (מש"א) 7100 של חיל החימוש, בבסיס תל השומר, טקס הגלילה של בן הדור הרביעי - טנק מרכבה סימן 4, הנחשב לטוב שבטנקי המערכה הכבדים בעולם. באירוע החגיגי השתתפו שר הביטחון בנימין בן אליעזר והרמטכ"ל אז, רב-אלוף שאול מופז. כשנכנסו אל רחבת הטקס קמו כאלף בכירים ממערכת הביטחון ומהתעשיות הביטחוניות על רגליהם, ביציע הכבוד, והריעו לבאים. אולם התשואות לא היו מכוונות אליהם, אלא לגבר קטן הקומה שצעד ביניהם. זה היה האלוף במילואים ישראל טל ("טליק").למחרת הטקס צילצל הטלפון בביתה של רעיה טילן בקרית אונו. "תגידי רעיה, לא הזמינו אותך לטקס הגלילה של המרכבה?" היא נשאלה. "אפילו לא ידעתי שהיה טקס", ענתה. שבועות אחדים קודם לכן סיים בנה, רב-סרן יואב טילן, את לימודי ההנדסה והתמנה לסגן מפקד גדוד טנקי מרכבה בחטיבת שריון. לפני 31 שנה, בברית המילה שלו, היה ישראל טל הסנדק שלו.נבואתו של תא"ל ברק התגשמה. טל ידוע לכל כ"אבי טנק המרכבה" ואילו שמו של טילן התפוגג ונמחק מהזיכרון הציבורי. סיפורו של ישראל טילן לא סופר מעולם.


ישראל ורעיה טילן עם בניהם: אודי (מימין), שהתאבד בגיל 24, ויואב, היום סגן-מפקד גדוד מרכבה
החברים חששו לדבר

רבים במערכת הביטחון בכלל ובחילות החימוש והשריון בפרט, יודעים היטב איזה חותם הטביע טילן בתחום תיכון (design) הטנקים של צה"ל. את תהילתו כמהנדס בצה"ל רכש כראש מדור טנקים ואחר כך כראש ענף טנקים בחיל החימוש. הוא היה האחראי על כל תוכניות ההסבה שביצע חיל החימוש בטנקים שהיו בשירות צה"ל מאז סוף שנות ה-50, ובהם טנק הסיור הקל אי-אם-איקס 13 מתוצרת צרפת, השרמן האמריקאי, טנקי טי-55 הרוסיים ("טיראן"), הסנטוריון ("שוט") הבריטי והפטון ("מג"ח") האמריקאי. תכנון עבודות השדרוג של הטנקים, מרביתם עודפי מלחמת העולם השנייה, כלל גם פריצות דרך טכנולוגיות. כמעט כולן רשומות על שמו של טילן.
בחדרי חדרים, בעשרות הזדמנויות לאורך השנים, הזכירו חבריו לעבודה את טילן כמי שהקרדיט על טנק המרכבה מגיע לו, לפחות כמו לטל. אולם הפחד מפני עוצמתו של טל, מפני סגנונו הבוטה, כמו גם התלות של אחדים מהם בו, מנעו מהם לומר זאת בפומבי. היום קל יותר לאנשים להתבטא. אלה שהכירו את טילן מקרוב והיו כפופים למרותו של טל מעוניינים עכשיו לעשות צדק עם זיכרו של טילן. ולא רק הם.
אלוף (מיל') עמוס חורב, שפיקד על חיל החימוש בשנות ה-50 וה-60, היה זה שמינה את טילן לראש מדור טנקים ואחר כך לראש ענף טנקים של החיל. חורב: "טילן היה מהנדס יוצא דופן. הוא היה עומד על יד הלוח ומשרטט לך פתרון. זה היה יוצא מן הכלל. הערכתי אותו מאוד. הוא היה המהנדס הראשי של תפישת המרכבה מתחילתה. ב-1972, כשהתמניתי לנשיא הטכניון, הצעתי לטילן להצטרף אלי, להיות פרופסור ולעמוד בראש מחלקה בפקולטה להנדסת מכונות. הוא סירב".
"טילן הוא מורי ורבי", אומר תא"ל (מיל') משה קידר, שהיה בתחילת שנות ה-80 ראש מינהלת תוכנית טנק (מנת"ק) במשרד הביטחון ואחר כך קצין חימוש ראשי. "אני הייתי ראש מדור סנטוריונים בענף הטנקים בראשותו. נכון שטליק זה המרכבה, אבל טילן העז לעשות דברים שאף אחד לא עשה קודם. אני לא בטוח שאפשר היה להתחיל או ליזום את הפרויקט ללא טילן".
"הראש של טילן מבחינה הנדסית התקרב לגאונות", אומר אלוף (מיל') מנחם ("מנדי") מרום, שליווה את טל בצעדיו הראשונים בפרויקט המרכבה וגם החליפו כראש מנת"ק. "לזכות טילן יש לרשום את מרבית הפתרונות הטכנולוגיים והטכניים בפיתוח הטנק. הסמכות בפיתוח המרכבה היתה של חיל החימוש, וחיל החימוש כולו נשען על טילן. הגדולה של טילן היתה התרומה שלו לתחושת הביטחון שאפשר לפתח טנק. אחרת לא היו הולכים על זה".
הרמטכ"ל לשעבר צבי צור, אז עוזרו של שר הביטחון משה דיין, היה אחראי מטעמו על התעשיות הביטחוניות הישראליות. "ההחלטה על פיתוח טנק ישראלי היתה הרבה יותר יומרנית מפיתוח מטוס קרב או טיל", אומר צור. "בפיתוח מטוס עבדנו על בסיס קיים, הסתייענו בצרפת. אבל הטנק היה ייחודי. התכנון הבסיסי הראשוני היה ישראלי. הייתי בקי בתוכניות. טליק אולי לא כל כך אוהב את זה, אבל הוא נשען על טילן והיה צריך להתחלק איתו בקרדיט. אני נפגשתי אישית עם טילן כדי להתרשם ממנו. הוא היה איש מורכב מאוד, מסובך. לטליק היתה הבנה טכנית עמוקה, אבל הכל היה צריך להיכנס לשרטוטים של טילן. הוא היה המוח המקצועי של הפרויקט".
בערב יום העצמאות 1970 העניק שר הביטחון דיין לסא"ל טילן את הפרס לביטחון ישראל. את הפרס קיבלו יחד עם טילן גם ארבעה אנשי צוות שבראשו עמד, שבכוחות משותפים תיכננו את ההסבה של טנקי הסנטוריון ל"שוט קל". "בזכות הפרויקט שעליו קיבל טילן את הפרס ניצלה מדינת ישראל", אומר תא"ל (מיל') נתנאל גולן. הצוות של טילן תכנן בין השאר את החלפת מנוע הבנזין של הסנטוריון במנוע דיזל מסוג קונטיננטל ("קל") עם תיבת הילוכים אוטומטית. ההסבה הגדילה את מספר שעות המנוע של ה"שוט" והעיקר, סולקו מהטנק מיכלי הבנזין הדליקים. במשך שלוש שנים הוסבו כ-700 טנקי סנטוריון ל"שוט קל".
נתנאל גולן, גיבור ישראל במלחמת ששת הימים, פיקד על "כוח נתי" ברמת הגולן באוקטובר 1973. "אני לא יודע מה היינו עושים בגולן במלחמת יום כיפור ללא 'השוט הקל'", הוא אומר. "ייתכן שהיום הגבול בינינו לבין הסורים היה עובר בעפולה. ואני אומר לך, אלמלא טילן אף אחד לא היה מבצע את הפרויקט הזה בלוחות הזמנים שלו. בכל חיל חימוש לא היה מהנדס ברמה של טילן".
ב-20 באוגוסט 1970, שלושה חודשים לאחר קבלת הפרס, נפתחה ההיסטוריה הרשמית של טנק המרכבה. "היה ברור שהולכים לפרויקט של מיליארדי דולרים", מספר צור. בראש מינהלת טנק המרכבה הוצב ישראל טל. באישור הרמטכ"ל דוד אלעזר הוקמה בחיל החימוש רשות פיתוח טנק (רפ"ט). טל עמד על כך שישראל טילן יעמוד בראש הרשות החדשה. עם מינויו לתפקיד הועלה טילן לדרגת אלוף-משנה. אולם הרעיונות לפיתוח טנק ישראלי החלו להתגלגל הרבה לפני כן. קצתם נבחנו בצוות שהתרכז סביב טילן בענף טנקים.

כל הבנות התרגשו
ישראל טילן נולד ב-1932 בעפולה. אביו, אלחנן ליטווין, עזב בגיל 15 את משפחתו באודסה ועלה ב-1905 עם אנשי העלייה השנייה לארץ ישראל, כאן הצטרף לארגון "השומר". במושבה סג'רה הכיר את רבקה אדלר; השניים נישאו ונולדו להם חמישה בנים. אחר כך עזבו את הגליל וכשהיה ישראל בן עשר התיישבו בכפר אונו. אלחנן ליטווין היה אחראי על המים בכפר וכעבור זמן-מה פתח את האיטליז הראשון במקום."כפר אונו היה מקום קטן וכל הבנות התרגשו כששמעו שמגיעים חמישה בנים", אומרת רחל ליטווין, רעייתו של עמיקם, היחיד מחמשת האחים שנותר בחיים. "ישרוליק היה האח הצעיר, אבל כל השכל מכל האחים הלך אליו, לקטן", היא צוחקת.חברו ראובן גרייבסקי אומר כי כבר כילד היה טילן חריג. "אני הייתי צעיר בשנתיים מישרוליק, אבל הוא אהב לשחק איתנו הקטנים. היינו משחקים בחמש אבנים ואז היה קם, הולך לצרכנייה, קונה שוקולד ומחלק לכל הילדים. בתור ילד הוא ידע בעל פה את כל השלטים מכפר אונו עד לתחנה המרכזית בתל אביב, וזכר בעל פה כל מספר שהיה על עמוד חשמל בכפר אונו".בגיל 14 שיפץ טילן אופנוע אינדיאן שרכש בשותפות עם אחיו הגדול מוסה. את אחיו עמיקם לימד לנהוג על מכונית. הוא למד בבית הספר היסודי לילדי עובדים בכפר, ואחר כך בתיכון חדש בתל אביב. שמוליק לוי, שאותו הכיר כשהיה כבר בצבא, היה חברו הטוב ביותר. "אני לא יודע איך נוצר הקשר", אומר לוי. "אנחנו שני הפכים. אני מוחצן, הוא מופנם. ישרוליק היה כל הזמן חד לנו חידות. הוא היה פורש את הידיים לפנים ושואל מה המרחק בין שתי הידיים. אז היה שולף עט, אולר, קופסת גפרורים, מצית, מה שלא תרצה, ודורש שננחש מה המשקל, מה האורך של כל חפץ. אנחנו שברנו את הראש. סתם ניחשנו. הוא זרק מספר. היינו מביאים סרגל ומודדים. זה היה תמיד בול".השלושה, טילן, לוי וגרייבסקי, היו גרעין של חבורה שכמעט לא נפרדה. השיגעון שלהם היה משחקי ביליארד וסנוקר. לוי: "אצל ישרוליק הכל היה מדעי. הוא תמיד חישב חישובים מאיזו זווית לתקוף ואיך הכי טוב לפגוע בכדור". כעבור שנים קנה טילן שולחן ביליארד של מקצוענים, והציב אותו בחדר המגורים של בית הוריו. שם התקבצה החבורה לפחות פעם בשבוע למשחקים.

בשירות סדיר היה טילן קצין חימוש של חטיבה 7. אחרי שחרורו מהצבא החל ללמוד פיסיקה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא סבל ממצוקה כספית. לוי ניסה לעזור לו; זה לא הספיק וטילן נאלץ להפסיק את לימודיו בתום השנה הראשונה. ב-1956 הוא קיבל הצעה להתגייס לצבא קבע תמורת מימון לימודיו בטכניון. ההסדר היה ארבע שנות לימודים בפקולטה להנדסת מכונות תמורת שירות של 14 שנים בקבע.חברו ללימודים, אל"מ (מיל') אלי לוין, מספר: "לטילן היה ראש פנטסטי. הוא ידע את החומר יותר טוב מכולנו. אבל הוא לא היה מסודר. הוא לא קם בבוקר והלך ללימודים". חבר נוסף ללימודים, אל"מ (מיל') אליעזר יחזקאלי, שהיה לימים סגנו ברשות לפיתוח טנק המרכבה, מסביר למה: "טילן היה אינדיווידואליסט. ידע הרבה. סמך רק על עצמו. לעומת ה'מסודרים' הוא היה מ'הפרפרים' שאהבו לשחק פינג פונג עד השעות הקטנות. שיחקו שח ודומינו. לכן לא הצליחו לקום בבוקר ולהגיע להרצאות".
כשגמר את הלימודים וחזר לצבא, זומן טילן לקורס מפקדי פלוגות. איתו בקורס היה גם אוריאל תמיר. כעבור שנים, כשהתמנה לראש מינהלת טנק המרכבה בדרגת תת-אלוף, פרצה ביניהם מריבה גדולה. "טילן ראה את עצמו מעל כולם", אומר תמיר. "הוא זילזל בהוראות. זה היה חלק מהבלגניזם שלו. לאימון הפלוגתי הגיע טילן בנעליים חצאיות. היתה הסתערות לילה והוא חטף הכשה מנחש צפע בעקב רגלו. הפסיקו את האימון. הבאנו אותו לבית חולים רמב"ם במצב של גסיסה".

עם סמרטוט ודלי ביד

טילן לא שיתף את חבריו העירוניים בחוויותיו בצבא. והיה עניין נוסף שהבדיל בינו לבינם. כל חבורת אונו נישאה בגיל צעיר מאוד, הוא נשאר הרווק היחיד והמשיך להתגורר בבית הוריו. הם הולידו ילדים, הוא רכש מכונית ג'י-אם מודל 1934, שחנתה בחצר הבית, ועסק חודשים רבים בשיפוצה. למפגשי ערב שבת של החבורה מעולם לא בא עם בת-זוג. דווקא הקצינים שעבדו איתו בחיל חימוש, והיו פחות קרובים אליו, זכו מדי פעם לראותו בפגישותיהם עם חברה. אחת מהן היתה המשוררת דליה רביקוביץ. היא היתה חברתו במשך כשנתיים.לוי: "ישרוליק היה איש ממודר. במשך כל השנים, חוץ ממקרה אחד, לא ידענו שום דבר על החברות שלו. אלינו היה מגיע לבד". שרה גרייבסקי: "ביום שישי בערב היינו יושבות כל הווייברס בצד וסורגות וישרוליק, שהיה בא לבד, היה מצטרף אלינו, הבנות. הוא היה לוקח מאחת מאיתנו את כלי הסריגה, בודק את הדוגמה, וממשיך לסרוג בשקט, בלי להוציא מלה, כאילו זה העיסוק השגרתי שלו".

"ישרוליק היה אוניברסלי. יכולת לדבר איתו על מוסיקה, תנ"ך, ספרות, לשחק איתו שחמט, דמקה, דומינו ושש-בש", אומר המהנדס והמומחה לטנקים ארקדי תימור. טילן היה אתלט ובבריכת השחייה של בסיס תל השומר הרשים את כולם בסלטות, בעמידה על הידיים ובקפיצות אמנותיות. העיסוק בספורט לא שכנע אותו להתגבר על תאוות העישון, וגם לא כאבי הראש הקשים שהחלו לתקוף אותו בשנות ה-30 לחייו. הוא המשיך לעשן שלוש-ארבע חפיסות סיגריות ביום.היו לו שני תחביבים גדולים. אחד היה תיקון מכוניות. נתי גולן: "טילן היה הולך עם רעיה לקונצרט, בחולצה לבנה. בדרך היה רואה מישהו שנתקע. הלב לא היה נותן לו להמשיך. היה עוצר את המכונית, חוזר שחור". אך אהבתו הגדולה, אומר לוי, היתה הכדורעף. הוא הקים את קבוצת הכדורעף של קרית אונו, גייס שחקנים, הסיע אותם למשחקים, הכין להם סנדוויצ'ים לפני כל משחק.גיסתו רחל ליטווין: "מישהו ראה פעם דבר כזה? מישהו בכלל יכול להאמין שיש דבר כזה? סגן-אלוף, אחר כך אלוף-משנה, מהנדס ששמו הולך לפניו בכל העולם, בא למועדון הספורט של הפועל קרית אונו עם סמרטוט ודלי ביד ומנקה את רצפת המועדון; מסיע את השחקנים באוטו שלו. זה היה ישרוליק". היתה לו תרומה משמעותית לעליית הקבוצה לליגה הלאומית.

כשהתפנה מעיסוקיו בצבא, היה טילן קופץ בערבים לביתם של שמוליק ויעל לוי. הוא היה קשור לבנם הבכור, עופר, מיום הולדתו. עופר לוי, כיום דוקטורנט באוניברסיטה באינדיאנה, מספר: "הייתי בן עשר ודיברנו על מהות האלוהות. הוא פירש את אלוהים לפי ראשי תיבות שהמציא - 'אני לא הבנתי יותר מזה', ואני הבנתי שישרוליק, שהיתה לו תשובה לכל שאלה טכנית, הוא אתאיסט. אין לו, בניגוד לאיש דתי, תשובות מוחלטות בתחום המוסר, לגבי משמעות החיים. ישרוליק הוא בעיני האיש החכם והמעניין ביותר שהכרתי בחיי".טילן שיתף את עופר לוי בשאלות שהטרידו אותו כמתכנן טנקים. "פעם אחת ישרוליק שאל אותי מהו החלק הכי טוב בטנק. לא ידעתי. והתשובה שלו היתה: החלק שאין. ואז הוא הסביר: מה שאין לא יכול להתקלקל. והמסקנה: צריך לייצר מערכת צבאית שיש בה מעט חלקים, כדי שיהיו פחות בעיות".

ההדלפה ל"העולם הזה"

בקיץ 1970 הופיעה במדור הרכילות של "העולם הזה" ידיעה שהיכתה בתדהמה את חבורת קרית אונו: "האם זה נכון שאלוף-משנה ידוע בחיל החימוש מתחתן עם בת של שופט מאוד ידוע ממשפחה מאוד ידועה מחברון?" שמוליק לוי חש מרומה. לא היה כאן מקום לטעות: הוא הכיר באמצעות טילן את כל הקצונה הבכירה בחיל החימוש. לא היה קצין רווק נוסף בדרגת אלוף-משנה. לוי נעלב עמוקות מכך שטילן לא הכניס אותו בסוד הרומן. הרי את סוף השבוע האחרון בילו השניים יחד בחופשה בים המלח; טילן לא רמז אפילו על תוכניתו להיפרד בגיל 38 מרווקותו. כעבור שבוע הופיע פרסום נוסף באותו מדור: "האם זה נכון שבת השופט והאלוף-משנה יעשו את חתונתם בבסיס חיל החימוש בתל השומר?"הפרסומים ב"העולם הזה" היו מהתלה משותפת של אברהם מושקוביץ, יד ימינו של טילן ברשות לפיתוח טנק, ושל בן ציון בן-בסט, חבר בצוות של טילן שזכה בפרס לביטחון ישראל, לימים תת-אלוף וקצין חימוש ראשי. בדרך מקרה ראה בן-בסט את טילן ואת רעיה מני, יפהפייה ירושלמית, מטיילים יחד ברחוב. בן-בסט זיהה את מני; בשירותה הסדיר היתה מזכירתו של אלעזר ברק בבסיס ב"מ 4 בבית דגן. למחרת דיווח על כך למושקוביץ, שהגיב מייד: "אז בוא נחתן אותם". כך צץ הרעיון להדליף את ה"מידע" בשיחת טלפון אנונימית לשבועון.פגישתם הראשונה התקיימה שעה וחצי לאחר שיחת טלפון ראשונה. רעיה מני ניהלה את השירותים הסוציאליים של הסוכנות במשרד הקליטה במחוז ירושלים והיתה חברתו של "הבוס" שלה בעבודה, הסופר אלי עמיר. המידע הזה לא ריפה את ידיו של טילן. בשיחת הטלפון היא הציעה שיתקשר בעוד כמה ימים; הוא עמד על כך שייפגשו מיד. מהמפגש הראשון היא זוכרת את העיניים החכמות והטובות. במשך שש שעות שוחח איתה טילן בעניינים שונים, מפילוסופיה ועד ביולוגיה. "חצי מהדברים לא הבנתי. לא פתחתי את הפה. אני, שחמש דקות אני לא מסוגלת לשבת בשקט, לא הבנתי מאיפה בא ומאיפה זה צנח עלי".

זה היה שבועות אחדים לאחר התנעת פרויקט המרכבה, שלכבודה הועלה טילן לדרגת אלוף-משנה. אולם רעיה מני לא זיהתה את דרגתו; לפגישה בא טילן במדים שעליהם לבש סוודר חאקי הפוך, שהסתיר את הדרגות. במשך זמן מה הם נפגשו אחת לשבוע, בימי רביעי. "הוא היה בשבילי כתף", היא מספרת.
יום אחד הלכו להצגה ודיברו על חיים ומוות. היא העירה, "בית קברות נקרא גם בית החיים" וטילן הגיב בביטול, "לא נכון". הם התערבו. למחרת טלפון. הוא: "את צודקת. מה את רוצה?" היא: "תציע". הוא: "את רוצה כובע?" היא: "לא, מה איתך". הוא: "מכונית?" היא: "אתה כזה חומרני". הוא: "אני יודע מה את רוצה. את רוצה להתחתן". היא: "נכון". הוא: "אין שום בעיה". כעבור יומיים התייצב טילן בדירתה עם יומן; המועד שנקבע היה 2 ביוני 1971.קצין חימוש ראשי, תא"ל חיים דומי, הכריז שהחתונה תהיה יום חג לחיל. הטקס התקים בהשתתפות כל צמרת צה"ל, בכירי מערכת הביטחון, ובזכות אבי הכלה, השופט העליון אליהו מני, גם בהשתתפות הצמרת המשפטית, ובכללה בית המשפט העליון בהרכב מלא. על רחבה גדולה בבסיס חיל החימוש בתל השומר הוצבו עשרות טנקים בשתי שורות; קני התותחים היו מכוונים אל במה קטנה שעליה ניצבה החופה ואליה פסעו אלפי האורחים בין הטנקים. בסיום הטקס ירו התותחים קונפטי ומסכי עשן לבן. שמוליק לוי, שאינו נוגע באלכוהול, נשבע כי ישתה כל מה שימזגו לו בכוס אם טילן יתחתן. לוי חזר הביתה שמח וטוב לב אך הלום יין ושיכור כלוט.

התאומים ישרוליק וטליק

"אני מתחפש לטיפת שמן במערכת ההנעה ומתחיל לזרום בתוך הצינורות, השסתומים והקופסאות, ואז אני מאתר את התקלה". חבורת המהנדסים הקשיבה בדומייה, קצתה בקנאה, לתיאור הציורי של טילן. חלפו מאז יותר משלושים שנה וישראל סבר, שהיה אחראי לפיתוח המזקו"ם (מערכת זחל קפיצים ומרכובים) של המרכבה, עדיין נרעש מהצורה שבה היה טילן מנתח תופעות מכניות בצורה מתימטית.בשעות הפנאי שלו עסק טילן בתכנון סוגים שונים של טנקים. הוא תיכנן טנק ששרשראותיו מצוידות בכפות המאפשרות לו לשחות במים. הוא תיכנן לתותח הטנק מנגנון שמתקן סטייה תוך כדי ירי, ומבטיח פגיעה במטרה בפגז השני. לתא"ל נתי גולן תיאר טילן את הרעיון של פיתוח טנק ענק שיכול לשגר טנקים זעירים החוזרים אליו להצטיידות בתחמושת ודלק.במארס 1960 עלה לישראל מברית המועצות ארקדי תימור, שהיה קולונל בצבא האדום. תימור לחם במלחמת העולם השנייה נגד הצבא הגרמני בקרבות על הגנת מוסקווה וסטלינגרד, ונפצע חמש פעמים. בגיל 24, לקראת סיום המלחמה, היה למג"ד הצעיר ביותר בחיל השריון הרוסי. תימור היה מהנדס ומומחה לחיל השריון, ועם בואו התקבל בזרועות פתוחות והועסק כאזרח עובד צה"ל במדור הטנקים של חיל החימוש, כמומחה לטנקים רוסיים. כמה חודשים אחר כך גמר טילן את לימודיו בטכניון.תימור: "כשטילן הגיע למדור הטנקים, זמן קצר אחרי שאני הגעתי, הוא בא לעבוד תחת פיקודי, אבל אחרי חודש הבנתי שאני לא מספיק גבוה ביחס לאיש ששמו ישראל טילן". בין השניים התפתחה ידידות עמוקה. תימור קרא לו "ישרוליק", כפי שקראו לו רק ידידיו הקרובים. "יום אחד שאל אותי טילן, 'תגיד ארקדי, מה זה לדעתך עבירות של טנק?" תימור דיקלם בתשובה את מה שידע על יכולת הטנק להתגבר על שטחים קשים למעבר, לטפס על מדרונות תלולים ולהתגבר על מכשולים שונים.
תימור לא שוכח את תשובתו של טילן: "נניח שהטנק שלך, מבחינת ההגדרות שניסחת, הוא הטוב ביותר בעולם, אבל בסוף, כאשר אנשי הצוות נכנסים עם הטנק לקרב, אין להם כבר כוח. אין להם תחת. הגב שלהם נשבר. מה הרווחת? ולכן, עבירות פירושה שהטנק מסוגל לעבור מכשולים, אבל העיקר הוא שצוות הטנק יהיה כשיר. שיהיה מסוגל להמשיך בלחימה".
מהגישה הזאת נבעו הרעיונות שפותחו בטנק המרכבה: הילוכים אוטומטיים, מושבים נוחים, מערכת מיזוג אוויר. תימור: "ישרוליק היה מהנדס דגול. גאון. הוא צעד צעד אחד קדימה עם המחשבות הטכנולוגיות שלו. הוא וטליק היו כמו זוג תאומים סיאמיים. ישרוליק, כמו טליק, הוא אבא של כל הטנקים".
עוד מכר של טילן משנות השישים היה תנחום כהן-מינץ, שחקן הציר של מכבי תל אביב ונבחרת ישראל בכדורסל. ב-1962 התייצב כהן-מינץ, אז מהנדס עתודאי, במשרדי מדור הטנקים. "טילן היה סרן, סגן ראש המדור, אבל הוא היה האיש החשוב במדור", מספר כהן-מינץ.
"לטילן היה רעיון", מספר כהן-מינץ. "אמנם טנק אי אפשר לייצר בישראל וגם אי אפשר לרכוש אותו, אבל לרכוש מכלולים אפשר. טילן החליט לפתח טנק שיהיה מבוסס על מערכות קיימות ולבנות להן תובה וצריח חדשים. הוא בא עם זה לקצין חימוש ראשי, תא"ל חיים דומי, וככה הכל התחיל. טליק עוד לא היה בתמונה. דומי אמר לטילן, קח כמה אנשים ותתחיל לשחק על זה".

מנוע בחזית הטנק

השורה הארוכה של פיתוחים והמצאות שהפיק טילן הקשתה על רבים מהאנשים שהיו קשורים לפרויקט המרכבה לזכור אם הוא הגה גם את הרעיון המהפכני, למקם את מנוע המרכבה בחזית הטנק. הפטנט רשום על שמו של האלוף טל; הוא ריכז אליו, באומץ לב ראוי להערכה, את כל האש והביקורת. ראש המבקרים היה ראש אגף האפסנאות והמדען הראשי של צה"ל, האלוף עמוס חורב.טל טען כי מנוע מלפנים נועד לבסס את התפישה שהאדם הוא במרכז החומר, משום שהמנוע יתרום להגנת אנשי הצוות. חורב טען כי זו גישה מופרכת; עם מנוע בחזית הטנק פגיע יותר, משום שפגיעה במנוע תהפוך אותו למטרה נייחת, ולא משנה כמה שריון יש לו. הניידות, טען חורב, היא חלק מהגנת הצוות; וכמובן, חום המנוע מזמין התקפות של טילים מתוחכמים. "אני מטילן לא שמעתי אף פעם את הטיעון של טליק, שהמנוע נועד להגנת הצוות", אומר חורב. "אני זוכר שטילן אמר לי שהסיבה היא אוטומטיווית - להתקין מנוע מלפנים, כמו במכונית".טילן לא דרש לעצמו בלעדיות על הרעיון להתקין את המנוע בחזית הטנק. בקרב אנשי רשות פיתוח הטנק נפוצה הדעה שאבי הרעיון הוא אברהם מושקוביץ, אך את הקרדיט יש לחלק בין שניים נוספים: טילן הוא זה שקידם את הרעיון ונתן לו ביסוס טכנולוגי; טל היה הבולדוזר. ללא התקיפות, העוצמה והלהט שהפגין טל מול המטה הכללי, הרעיון היה נשאר על הנייר.מושקוביץ התגייס לצה"ל ב-1954 ושירת כנהג טנק. הוא היה בעל ידי זהב ושוכנע לחתום לשירות קבע כסמל טכני בחטיבה 7 ("אני הטכנאי מספר 2 אחרי טילן"). ב-1967, לבקשתו של טילן, עבר מושקוביץ לחיל החימוש ומונה לקצין המינהל של ענף הטנקים, בדרגת רב-סמל. אחרי שלושה חודשים קודם לדרגת סרן.מושקוביץ: "בשנת 1968 הייתי מאושפז בבית חולים. טילן בא לבקר אותי. הוא הביא חבילה של ניירות ו-12 עפרונות צבעוניים, מחדד ומחק, ואמר לי: תחשוב טוב איך טנק ישראלי צריך להיראות. שאלתי אותו, למה אתה רוצה טנק? והוא ענה: 'באיזשהו שלב נצטרך לבנות טנק'. למה? 'האמריקאים לא יתנו לנו. הבריטים זונות. לגרמנים אסור. הצרפתים בטח שלא. אז נצטרך להסתדר לבד'".

כשהחלים הציג מושקוביץ לטילן את הרעיון שגיבש: "אנחנו לא צריכים לתכנן טנק, אנחנו צריכים נושא גייסות משורינים (נגמ"ש)".טילן: "למה נגמ"ש?"
מושקוביץ: "נגמ"ש אפשר להפוך לטנק על ידי זה שנתקין עליו תותח או טילים, ברגע שיהיה לו מנוע קדמי".
טילן: "ומה עם צריח?"
מושקוביץ הפנה את תשומת ליבו של טילן לטנק "mouse" שפיתחו הגרמנים במלחמת העולם השנייה, שבו אנשי הצוות יושבים מתחת לטבעת הצריח. הרעיון ריתק את טילן. היה לו יתרון נוסף: מנוע בחזית מאפשר התקנת פתח אחורי לטנק, חלומו של כל טנקיסט. זהו פתח מילוט לצוות; זהו פתח כניסה ללוחמים שהטנק יכול לשאת. בעיני רוחו ראה טילן פיתוח פלטפורמה של טנק, שממנה אפשר לבנות נגזרות של מוצרים: תותח מתנייע (תומ"ת), נגמ"ש כבד, טנק חילוץ עם מנוף.
ערב אחד בא טילן לביתו של מושקוביץ. כדרכו נכנס לחדר הילדים והתיישב על הרצפה לשחק בצעצועים עם הילד הקטן, בן השלוש. כעבור דקות אחדות חזר בסערה לסלון והכריז בקול תרועה: "מצאתי את הפתרון". אחר כך הסביר שתוך כדי משחק בצעצוע הבולדוזר עם הכף הנפערת הבזיק במוחו רעיון כיצד להפעיל את הפתח האחורי של טנק המרכבה.

תא"ל על תנאי

באוגוסט 1973 פרץ הסכסוך הראשון בין טילן לבין טל. טילן היה מוטרד מקצב הקידום שלו. בינואר 1972, עם מינויו של טל לסגן הרמטכ"ל וראש אג"ם, מונה מנחם מרום לראש מינהלת הטנק. כעת עמד מרום לפני קידום נוסף. "טילן רצה להחליף אותי בתפקיד", אומר מרום. "אולם עם כל המחמאות לטילן כמהנדס וכטכנולוג, הוא היה מנהל מדרגה שנייה ושלישית. היה פער בין כישוריו ההנדסיים לניהוליים. בעניין זה תמכתי בטליק והיו לי שיחות אין-ספור עם טילן, כדי לשכנעו שימשיך בתחום המקצועי".
טילן חש כי ספג מהלומה כפולה. לא רק שלא זכה בקידום, הוא התקשה לעכל את הבשורה שמועמדו של טל להחליף את מרום הוא קצין בדרגתו, אל"מ חיים ודאי. "טילן לא העריך את ודאי, לא כמהנדס ולא כמנהל", אומר אלעזר ברק. "בסוף שנות ה-60 היה ודאי עוזר קצין חימוש ראשי ואחראי על ענף הטנקים, שהיה בראשותו של טילן. נוצר מצב שודאי נאלץ לעזוב את מפקדת חיל חימוש בגלל חילוקי הדעות שלו עם טילן".
בשלוש השנים שקדמו למינויו של ודאי עסקו טילן ואנשי צוותו בבניית דגם העץ, פרסום "האופיון המבצעי" (הדרישות מטנק המרכבה העתידי), וביצוע הניסוי הבליסטי הראשון. נחתם חוזה לייצור מנוע בעל 900 כוח-סוס והוזמנו ערכות המרכבה (חלקי הטנק וציודו) לסדרת הטנקים הראשונה. שבועות אחדים אחרי מינויו של ודאי פרצה מלחמת יום כיפור, העובדים היו עסוקים בשיקום טנקים פגועים ותוכניות העבודה על המרכבה שובשו.
אוריאל תמיר: "לדעתי בתקופה זו ירד ישראל טילן מהפסים. הוא טען שכל מה שנעשה עד עכשיו בפרויקט המרכבה לא שווה כלום. שצריך להתחיל הכל מההתחלה. וצריך לזכור, בנינו כבר את בניין המרכבה על שטח של 120 על 100 מטר והזמנו בחו"ל את הציוד לעיבוד שבבי. לדעתי, זה מה ששיכנע את טליק להוציא את טילן מהפרויקט".
לא כולם מסכימים עם דעתו. "תמיר לא פירש נכון את טילן", אומר תא"ל ברק, שמונה כחודש לפני המלחמה לקצין חימוש ראשי. "המלחמה היתה שבר עבור כל עם ישראל. אנחנו, צמרת הצבא, הפכנו מיקירי האומה למחדלניקים. הצבא היה הרוס. ואתה בונה טנק שהוא לא רלוונטי למאמץ המלחמתי הנוכחי, או למלחמה שתפרוץ בתוך חודשים - וכך העריכו כולם. ומה שטילן עשה לא היה רלוונטי ובוודאי לא חשוב למה שקרה באותה עת".
הרמטכ"ל מרדכי גור היה מודאג. מכל צד הגיעו אליו ידיעות על המשבר בפרויקט טנק המרכבה והוא חשש מהאפשרות שטילן יפרוש מתפקידו. הידיעות היו סותרות. מראובן גרייבסקי, חברו של טילן וידידו של גור מפלוגה ד' של הצנחנים, שמע הרמטכ"ל שכל מבוקשו של טילן הוא קבלת דרגה אישית של תא"ל מתוך הכרה והערכה. זו גם היתה תמצית הפנייה של קצין חימוש ראשי אלעזר ברק לגור ולטל. אולם, מגורמים שונים בחיל החימוש שמע הרמטכ"ל כי טילן איבד את הצפון בעקבות מלחמת יום כיפור.
למטכ"ל הגיעו ידיעות על הוויכוחים בין טילן לתא"ל ודאי, ועל עימותים עם אל"מ תמיר, מפקד מש"א 7100. ודאי ותמיר, בלחצו של טל, דרשו מטילן שיעביר אליהם את השרטוטים של המרכבה, כדי שאפשר יהיה להתחיל בעבודה על קו הייצור של הטנק. אל"מ (מיל') עידו שפלר, בעבר מפקד מפעל הטנקים במש"א 7100, אומר כי המריבה בין טילן לתמיר היתה ביטוי לוויכוח הקלסי בין המהנדס המתכנן לבין האחראי על הייצור: "זהו הזמן להרוג את המהנדס כדי להתחיל בייצור".
היו שקשרו את הלחץ שהפעיל האלוף טל לזירוז תהליכי הייצור של המרכבה, לתוצאות מלחמת יום כיפור. הרמטכ"ל גור הביע לפני אנשיו את פליאתו, כיצד מצאה ועדת אגרנט את קודמו דוד אלעזר אשם בכל המחדלים, אך לא התייחסה כלל לתפקודו של אלוף ישראל טל, סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם, האיש שהיה האחראי הבלעדי על גיוס המילואים. בתום המלחמה פיקד טל גם על חזית הדרום, עד לחתימת ההסכם להפרדת הכוחות עם מצרים. במארס 1974, חודש לפני פרסום דו"ח ועדת אגרנט, פרש טל מצה"ל. בשלהי 1974 מינה אותו שר הביטחון החדש, שמעון פרס, לעוזרו. בתפקידו החדש היה טל אחראי על ייצור אמצעי לחימה ובעיקר טנק המרכבה.
היו בלשכת הרמטכ"ל כאלה שפירשו את המהלכים של טל - לא להתנתק ממערכת הביטחון מצד אחד, ולפעול לזירוז תהליך הייצור של המרכבה - כצורך אישי שלו להשכיח את חלקו במחדל מלחמת יום כיפור ולדבוק בפרויקט המרכבה. לפי גישה זו, ישראל טילן היה מטרד.
לקראת פרישתו הצפויה של תא"ל ודאי מתפקידו כראש מנת"ק, בקיץ 1975, הבהיר טל לטילן כי לא ימונה במקומו. טל העדיף לקדם את מהנדס הייצור אוריאל תמיר על פני המתכנן. השאלה שנותרה היתה אם תינתן לטילן דרגה אישית של תא"ל. הרמטכ"ל זימן אליו את טל ואת קצין חימוש ראשי ברק. גור נטה להעניק את הדרגה ובלבד שטילן יישאר בצה"ל. טל הסכים, אך הציב תנאי: טילן יקבל את הדרגה רק אחרי שיעבור תקופת ניסיון שבה יוכיח שהוא בן אדם, כלומר - שיקבל מרות. זו היתה תחילת הסוף.

בכספת של ישראל טל
בזה אחר זה נכנסו ללשכתו של טל אנשיו של טילן ברשות לפיתוח טנק. הכל היה ידוע להם והם לא יכלו להסתיר את דאגתם. טל הציג לכל אחד מהם, בנפרד, שאלה זהה. על השאלה התבקשו להשיב בקול ואחר כך לכתוב את התשובה על פתק. הפתק, הבטיח טל, יישמר אצלו בכספת. השאלה שנשאלו היתה: "האם תוכל להמשיך את עבודתך במשימה שלך בפרויקט המרכבה, גם בלי ישראל טילן?"
זו היתה שאלה שנוסחה בצורה מקוממת. כל אחד מהנשאלים ידע מה מסתתר מאחוריה. הם היו עדים למשבר האמון הקשה בין טילן לטל. רובם תמכו בסתר לבם בטילן, הבינו ללבו, הזדהו איתו. אך הם פחדו מטל. אילו ניתן להם החופש לענות על השאלה בכנות, הם היו אומרים "לא, אנחנו לא מאמינים שאפשר יהיה להמשיך בפרויקט עם אותה רוח, אותה השראה, אותה דינמיות ואותה רמה של יצירתיות בלי טילן".
גדי רפן, גיבור ישראל בקרבות עמק דותן במלחמת ששת הימים, התעקש לומר את מה שבליבו: "אין כאן אף אחד שיכול להגיע לקרסוליים של טילן". המהנדסים ישראל סבר ותנחום כהן-מינץ חשו אי נוחות גדולה. הם האמינו בטילן ולא רצו תחליפים. מצד שני, בשלב הזה, חמש שנים לאחר תחילת פרויקט המרכבה, פריצות הדרך הטכנולוגיות היו כבר מאחוריהם. סבר אמר כי יוכל למלא את המשימה, אך העריך כי בלי טילן קצב העבודה יהיה אטי יותר. כהן-מינץ אמר שהפרויקט ללא טילן יהיה פחות טוב: "טילן היה הפלפל של התבשיל. בלעדיו זה משהו אחר". כששחזר באחרונה את הרגע שבו ניצב מול טל, אמר כהן-מינץ: "אני חשבתי שבלי טילן הקידמה נגמרת".
רק למחרת נודע לטילן על ההתייצבות שנכפתה על אנשיו. הוא הודיע על התפטרותו. כמה חודשים אחר כך, ב-1976, יצאו טילן ומשפחתו לארצות הברית. הוא נענה להצעה לכהן כמהנדס התיכון הראשי של חברת נאפקו במינאפוליס, במדינת מינסוטה. בתפקידו זה תיכנן טנקים ונגמ"שים לצבאות שונים. אחת לכמה חודשים בא טילן לישראל; אנשי פרויקט המרכבה שמרו איתו על קשר. קצתם המשיכו להתייעץ איתו. חברים מחיל החימוש ביקרו אותו ודיווחו כי הוא מאושר.
בעת ששהה במינסוטה פיקח חברו ראובן גרייבסקי על עבודות הבינוי של ביתו בקרית אונו. ב-1981 חזר טילן עם משפחתו לישראל. הוא הביא איתו מאמריקה ציוד ביליארד ומדי יום שישי התכנסו חבריו במרתף ושיחזרו את שנות ה-60 וה-70 העליזות. טילן הועסק כאן במפעל ביטחוני שייצר פריטים לטנק המרכבה. ב-1984 הוא חזר למינאפוליס לשנה נוספת. כשנה לאחר שחזר החל לסבול מתחושות של שיתוק בגפיו. ב-1987 נתקף בשורה של אירועים מוחיים שכתוצאה מהם לקה בשיתוק ואיבד את יכולת הדיבור שלו. הוא לא התאושש מכך עד מותו ב-1996. *

 

 

 

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

כניסת חברים

חברים online