שוורץ ארמן ז"ל

בן סבטלנה ואשוט. נולד ביו י"ט בכסלו תשמ"ב (15.12.1981) בלנינקן (גומרי) שבארמניה, אח לארנסט-אריק ולארתור. ילדותו של ארמן עברה עליו בנדודים. לאחר רעידת האדמה החזקה שפקדה את ארמניה בשנת 1988, עברו בני המשפחה להתגורר בעיר פלנגה שבלטביה שם החל ארמן ללמוד בכיתה א'. שנתיים לאחר מכן חזרו לארמניה.

באביב שנת 1993 עבר ארמן להתגורר בבית סבו וסבתו, בעיר טרנופול שבאוקראינה. חצי שנה אחר כך עלה ארצה עם אמו ואחיו אריק והם התיישבו בכרמיאל. בארץ התאחדו עם האח הבכור, ארתור, שעלה לישראל שנה קודם לכן והתגורר בקיבוץ מלכיה.

ארמן ואמו ערכו טיולים רבים לאורכה ולרוחבה של הארץ, נהנו מפיקניקים בחיק הטבע ולמדו להכיר את הארץ מקרוב. ארמן השתלב בבית-הספר היסודי "הפרחים" בכרמיאל והמשיך לחטיבת הביניים על-שם הורוביץ של רשת "אורט" בעיר. הוא סיים את לימודיו בתיכון הטכנולוגי "עמל" בצפת, במסלול מכונאי רכב.

ארמן אהב את החיים וידע לנצל אותם היטב. הוא הרבה לשחק כדורגל, אהב לצפות בטלוויזיה ולהאזין למוסיקה, יצא עם חבריו לרקוד ולבלות אך גם ידע להנות משיחה שקטה.

בתחילת דצמבר 1999 התגייס לצה"ל והוצב בחיל החימוש. הוא שירת בבסיס של מפקדת חטיבה 263 ברמת הגולן כמכונאי רכב ומילא את משימותיו על הצד הטוב ביותר. הוא אהב את תפקידו ותכנן לחתום קבע אולם ארבעה חודשים לפני מועד שחרורו מהשירות הסדיר, ביום ט"ז באלול תשס"ב (24.8.2002), נהרג ארמן בתאונת דרכים והוא בן עשרים. ארמן וארבעה מחבריו עשו את דרכם מבילוי לילי בטבריה, חזרה לביתם בכרמיאל. קילומטר אחד מזרחית ליישוב, בכביש עכו-צפת, הגיח מולם רכב מסחרי אשר סטה מהנתיב, חצה שטח הפרדה ופגע חזיתית במכוניתם. ארמן נהרג במקום ועמו נהרג חברו הטוב, סמל דימיטרי קריסטלוביץ.

ארמן הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכרמיאל. הותיר אחריו הורים ושני אחים.

בן דודו, אולג, סיפר: "הוא היה בחור טוב. הוא ודימה התגייסו ביחד לצבא והיו חברים הרבה שנים... כולם במשפחה דיברו על הסכנות בכביש. רק לפני כמה חודשים נפגע ארמן בתאונת דרכים ושבר עצם. חברו דימיטרי נפגע אף הוא באורח קל בפניו בתאונה אחרת. אתמול הם נהרגו יחדיו. לא האמנו שזה ייגמר כך".

משפחתו של ארמן כתבה לזכרו: "סתם תאונת דרכים מיותרת/ שבשבילנו זו תאונה קטלנית וכואבת/ והמכה נוחתת פתאום/ ויש צחוק של ילד שנקטע ולא יישמע/ והמבט כואב והלב דואב/ והתפילה מתנגנת והדמעות המלוחות זולגות על הלחי/ ניצבים ליד הקבר, מביטים לכל צד ולכל עבר/ כאילו מנסים לחפש את המילים/ ומתחפרים עמוק בתוך המעילים/ מבקשים להפוך להבה בנר שלפתע כבה/ מעיפים מבט אחרון ומנסים ללחוש משהו לתוך הארון/ אך המילה נעצרת והדמעות חונקות בגרון/ והכול לפתע מתגמד ונעשה לא חשוב מול הידיעה הצורבת/ שהוא לעד לא ישוב/ ונעטפים בצעיף השכול/ וטומנים את הארון בחול/ וקוראים עיניים לתכול/ והולכים ובוכים ונפרדים דוממים/ ויודעים שגופו אכן קבור כאן לעולמי עולמים/ אך נר נשמתו לתמיד לנו יאיר".