דילוג לתוכן המרכזי בעמוד
לוגו חיל הטכנולוגיה והאחזקה לוגו עמותת חיל הטכנולוגיה והאחזקה
[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

סא"ל יוסי דרורי ז"ל - מכתב לאבא - סא''ל

מכתב לאבא - סא''ל (במיל') יוסף דרורי ז''ל, 2013-1924 עפר דרורי זה ‏סיפורו של אבי, יוסף דרורי ז''ל, א

מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 26/05/2015

תאריך האירוע:

מספר צפיות: 4496


סא"ל (במיל') יוסף דרורי ז"ל, 2013-1924

עפר דרורי

זה סיפורו של אבי, יוסף דרורי ז"ל, איש רב פעלים שהתגייס להגנה בן 15 בשנת 1939, שירת בצה"ל בשירות חובה ובמילואים עד שנת 1992. איש של עשייה בביטחון ובבניין המדינה.

לפני כמה שנים ריאיינו בני ובן דודו את סבם, יוסף דרורי, מתוך רצון להנציח את הסיפורים של סבא ואת מורשתו. באחד הקטעים מספר אבי יוסף את שחש בעת שהגיעו לקיבוץ חולדה במלחמת השחרור במסגרת ליווי השיירות לירושלים. אנשי הקיבוץ פתחו לכבוד מלווי השיירות את חדר האוכל של הקיבוץ וכיבדו אותם מכל טוב הארץ. מלווי השיירות מירושלים, שאבי נמנה עליהם, היו המומים משפע הירקות, הפירות והביצים שהורעפו עליהם, מוצרים שבירושלים לא נראו כמעט במהלך מלחמת השחרור. בהתרגשות רבה אבי מספר כי החיילים שהוזמנו לחדר האוכל, במקום לאכול את הירקות מילאו את כיסיהם כדי להביא לבתיהם שלא ראו ירקות טריים כבר זמן רב. כאשר ראתה זאת אחראית חדר האוכל ניגשה לאבי שהיה מפקד הכוח ואמרה לו שיגיד לחייליו שהם יכולים לאכול הכל היות והכינה להם חבילות של מזון לקחת הביתה. חוויה זו סיפר אבי לנכדיו כאשר הדמעות זולגות מעייניו.

 

סא"ל (במיל') יוסף דרורי ז"ל, 2013-1924

הטנק שהתהפך בתרגיל

 

אבי יוסף דרורי, שכונה "יוסי" בפי כל מכריו, נולד בירושלים ב-1924, התגייס להגנה בשנת 1939 בהיותו בן חמש עשרה בלבד. בתחילה שימש כנער מפזר כרוזים ובהמשך כלוחם מהמניין. בשנת 1946 עבר קורס מפקדים של ההגנה שהתקיים בגוש עציון ובפברואר 1948 חויל לצה"ל, אף שההשבעה לצה"ל התקיימה רק במאי 1948.

במהלך שירותו בהגנה עסק בפעילויות שונות ביניהם הגנה על קיבוץ רמת רחל, השתתפות בקרבות ברחוב ממילא, בעת שפרץ לשם המון ערבי מוסת שהבעיר באש את המוסכים שהיו ברחוב. באחד מהם, מוסך פורד עבד אבי בתחילה כמתלמד ולאחר מכן כמכונאי רכב, לאחר סיום לימודיו בבית הספר המקצועי ברנדייס בירושלים במגמת מכונאות רכב וחשמל רכב.

ב-5 ביוני 1949 הומלץ סגן יוסף דרורי לאות השירות המצוין על ידי מפקדו. כחוקר הצל"שים והעיטורים של חיילי צה"ל (ממצאי המחקר מובאים לציבור הרחב באופן שוטף באתר הגבורה www.gvura.org) מצאתי את ההמלצה ליוסף דרורי בסיכום דיוני וועדת הצל"שים שהתכנסה לאחר תום מלחמת העצמאות1. הוועדה שהתכנסה בראשות יצחק פונדק המליצה לרמטכ"ל לאשר 1,137 אותות הצטיינות בשבע רמות צל"שים שנקבעו.

בדצמבר 1948 מונה סגן יוסף דרורי למפקד סדנה 23. במאי 1949 מונה למפקד סדנא 19 (לאחר מיזוג סדנאות הבסיס של חיל התחבורה 673). ביולי 1949 קיבל את הדרגה סגן ראשון. באוקטובר 1949 התגייס לצבא הקבע לשנה, עד אוקטובר 1950. במהלך השירות קיבל את דרגת הסרן ומילא שני תפקידים קצין טכני סדנה מרחבית של פיקוד המרכז. במסגרת תפקידו היה אחראי על הכנות וביצוע מצעד יום העצמאות השלישי. לאחר מכן מונה לקצין חימוש חטיבה 5. בשנים 1950 - 1956 שירת במילואים במספר תפקידים ביניהם מפקד סדנה 29 ומפקד פלוגת סדנה 792. באוגוסט 1956 קיבל דרגת רס"ן ומונה לתפקיד מפקד פלוגת סדנה 794 בגדוד חימוש 652.

ביוני 1957 קיבל תעודת הערכה מטעם אלוף פיקוד המרכז על אחריותו באימון הפלוגה שלו בשטח. זה היה אחד מתרגילי השטח הגדולים לזמנם, ועיתון במחנה (מ-29 במאי 1957) הקדיש כתבה מיוחדת לתרגיל. במסגרת תרגיל השריון שבו השתתף התהפך אחד הטנקים, ועל פלוגת החימוש שהייתה בשטח הוטלה המשימה להחזיר את הטנק לכשירות. בכתבה "הענק הוקם על רגליו" מספר כתב העיתון דוד מושיוב על המבצע של כוח החימוש, שבו נרתמים אנשי יחידת החימוש ובעזרת טנק חילוץ וכלי רכב נוספים הם הופכים בשטח את הטנק בחזרה על זחליו.

 

סא"ל (במיל') יוסף דרורי ז"ל, 2013-1924

בתמונה מימין יוסף דרורי ולידו "האופנועיסט קשר" (תפקיד שהיה ואיננו...)

 

כוחות החימוש שאליהם השתייך דרורי היו צמודים, בשנים הבאות, לכוחות השריון בחזיתות השונות ועיקר פעולתו היה מתן סיוע לכוחות אלו. בשנת 1962 עבר יוסף דרורי קורס מתקדם לקציני חיל חימוש בצה"ל. במלחמת ששת המים שירת כסגן מפקד גדוד חימוש 794 שפעל תחת האוגדה של אריק שרון (אוגדה 38).

מספר ימים לפני המלחמה הגיע אבא הביתה לחופשה קצרה. אני זוכר שישבנו לידו בעוד הוא נח מהדרך הארוכה בג'יפ שאותו נהג מקצימה לירושלים. בזמן שישב בסלון הוא הרגיע אותנו שבמלחמה שבפתח צה"ל ינצח. את הערכתו הוא גיבה באנקדוטה אישית. הוא סיפר לנו שמספר ימים לפני המלחמה עבר ג'יפ מצרי את הקווים ונתפס על ידי כוחותינו. החיילים המצריים נתפסו והג'יפ הועבר ליחידה של אבי לבדיקה. הוא סיפר שהדבר הראשון שעשה היה לפתוח את מכסה המנוע של הג'יפ (מכונאי או לא מכונאי?) ואני זוכר עד היום שאמר לנו שראה שצינורת המים של הרדיאטור היו מחוברים בחוטי ברזל ולא בחבקים תקניים. בשביל איש מקצוע כמוהו זה אמר הכל. רמת התחזוקה של הרכב המצרי ירודה ביותר ויש בה כדי לאפיין את רמת הציוד והנשק של הצבא המצרי כולו. למחרת בבוקר הוא חזר ליחידתו וזמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים. כמו שאר דיירי הבית ירדנו למקלט, ואני לקחתי אתי אטלס כדי לעקוב אחרי מהלכי הקרבות. מצאתי באטלס את הדף בו היה מתואר חצי האי סיני ובו מצאתי אפילו את שם היישוב הקטן קצימה, שידענו שאבי לידו, ויכולנו להכיר דרך המפה את גזרת הלחימה שבה היה שותף. בהמשך קיבלנו מדי פעם ידיעות ויכולנו לסמן במקלט המופגז בירושלים את הנקודות שבהן נמצא אבינו בחזית סיני.

בסיום המלחמה, כמו עוד אנשי חימוש רבים אחרים, הוא נשאר מגויס לחודשים רבים. במהלך חודשים אלה ארגן הגדוד שלו טיולים לחיילי המילואים ולמשפחותיהם לשטחים שנכבשו. אני זוכר טיול בבקעת הירדן שהסתיים ברמת הגולן, ובו ראינו את המוצבים הסוריים מלאי הנשק והתחמושת שסיירנו בהם ועוד ועוד. האווירה הייתה של משפחה אחת גדולה המטיילת בישראל הענקית שגדלה לה פתאום - "כל העם צבא" - הן משרתי המילואים והן בני המשפחות. סיור אחר היה לאזור לטרון, וסיור נוסף שהוא לקח אותנו, בני המשפחה לבד, היה לאזור גבעת התחמושת ובית הספר לשוטרים, שבה רוכז ציוד שלל של הצבא הירדני. עד היום אני שומר תמונות שלנו, בני המשפחה, ליד תותחי לונג טום הירדנים, נגמ"שי אם-113 אמריקאים, שבדומים להם נלחמתי בחזית המצרית בסיני במלחמת יום הכיפורים, שש שנים לאחר מכן, טנקי פטון ירדנים ואחרים.

במלחמת יום הכיפורים שימש אבי כסמג"ד גדוד חימוש 652. פעילות היחש"ם הייתה הן ברמת הגולן תחת האוגדה של מוסה פלד וגם בסיני. אני זוכר את הזדעזעותו ממצב הימ"חים שאליהם הגיעה יחידתו כדי לתקן ולהחזיר לכשירות טנקים וזחל"מים מקולקלים, בימים הראשונים של המלחמה. סיפור אחד נחרט בזיכרוני ובו הוא סיפר שבימ"ח אחד הם מצאו טנקים ללא מצברים. בשום מקום לא היה אפשר להשיג מצברים, ואז הוא נסע לחברת משאיות כבדות, שאיתה הוא היה בקשרי עבודה בתפקידו האזרחי. הסתבר שהמצברים של המשאיות הכבדות היו תואמים למצברי הטנקים, והוא לקח "בהשאלה" ובהתחייבות אישית מצברים ממחסני החברה, ואפשר לעשרות טנקים לעלות לרמה להילחם. הגדוד שלו שירת במלחמה ברמת הגולן ולאחר מכן ירד לסיני. במהלך המלחמה הוא ניסה להשיג מידע אודותיי, והבין מחבר שהיה קצין בכיר במטכ"ל כי הפלוגה שאליה השתייכתי (פלוגה י') וגם הגדוד (79) נגרעו ממצבת הכוחות הצה"ליים בגלל אבדות כבדות. לאחר מספר ימים שבהם לא שמע ממני דבר, הוא החליט לחפש אותי בעצמו. הוא ביקש מהמג"ד יומיים לחיפושים וירד לסיני עם חברו הטוב יונתן בלינקוב, שהיה "נמר" במלחמת ההתשה (כינוי לקצינים במילואים שהתנדבו לשרת כמפקדי מוצבים בחזית התעלה במהלך מלחמת ההתשה). את הדברים הבאים סיפר לי אבא באירוע משפחתי ובאופן די מקרי רק בשנת 1995 (יותר מעשרים שנה אחרי המלחמה).

לאחר טלטולים רבים הגיע אבי יחד עם יונתן בלינקוב למחנה הקבע של גדוד 79 ברפידים בסיני. באינטואיציה שלו הוא הלך לשלישות הגדוד וקיבל מהם את מספר הנגמ"ש שבו הייתי משובץ בתחילת המלחמה. משם הלך לנשקייה וקיבל מהנשק את מספר העוזי שהייתי חתום עליו בנשקייה לפני המלחמה. לאחר חיפושים ובירורים שונים הם הגיעו ברכבם לציר 'עכביש' ומצאו את שרידי הנגמ"ש שלי מוטל שרוף לצד הכביש. למתר לציין את התחושה שליוותה את אבי בעת החיפוש בתוך הנגמ"ש ולאחר שמצא את שרידי העוזי השרוף שלי בתוך הנגמ"ש, שמספרו שהיה זהה למספר הנשק שקיבל מהנשקייה. את תחושותיו המלאות הוא כבר לא היה מסוגל לספר לי כי נחנק מדמעות...

 

סא"ל (במיל') יוסף דרורי ז"ל, 2013-1924

תמונת הנגמש הפגוע כפי שצילם חברו של אבי

 

סא"ל (במיל') יוסף דרורי ז"ל, 2013-1924

תמונת הנגמ"ש שלי כפי שנגלתה לעיני אבי וחברו ב 16 באוקטובר בציר עכביש.

צילום: מיכה ברעם

 

עוד זיכרון שיש לי מאותה תקופה קשור לסרן איתן שביט ז"ל, שהיה הקצין על הנגמ"ש שלי בעת שנפגע בציר עכביש. באחד המכתבים סיפרתי לאבי את מה שהתחולל בליל 15 באוקטובר 1973 במסדרון הפריצה, את תפקודו של איתן שביט בלילה וביום למחרת. אבי לקח את מכתבי ושלח אותו לקצין החימוש הראשי שאתו היה מיודד. תוצאת מכתב זה הייתה זימוני לאחר המלחמה לוועדת הצל"שים והעיטורים, שבה נדרשתי להעיד על איתן שביט שהיה קצין החימוש של החטיבה. לאחר העדות החליטה הוועדה להעניק לאיתן שביט ז"ל את צל"ש הרמטכ"ל. הוריו של איתן הזמינו אותי לטקס המרגש בכנסת שבו הם קיבלו את תעודת הצל"ש עבור בנם.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, כמו שאר אנשי מילואים אחרים, שירת אבי במשך כשמונה חודשים רצופים שחלקם היו מוקדשים לשהות בשטח וחלקם לשיקום כלי הרק"ם הרבים שנפגעו במלחמה. חלק מתפקידו כלל גם איסוף נשק שלל. פרויקט אחד שאני זכור היה הפיכתם של נגמ"שי בי-אר-די-אם (BRDM) רוסיים נושאי טילי סאגר לכלי לחימה צה"ליים. היחידה שלו הייתה אחראית על איסוף נגמ"שים כאלה מרחבי סיני, החזרתם לכשירות ומסירתם לכוחות שהיו אמורים לעשות בהם שימוש. איני יודע האם הוקמה לבסוף יחידת סאגרים צה"לית אבל התמונה הבאה תוכיח את קיומם עם צבע צה"לי ומספרי "צ" שניתנו להם.

 

סא"ל (במיל') יוסף דרורי ז"ל, 2013-1924

תמונה של נושאי הסגרים מסוג BRDM  שהוקדשה לרס"ן יוסף דרורי עם מסירתם לצבא

 

לאחר המלחמה הומלץ אבי לדרגת סא"ל ומונה בשנת 1975 כמפקד מחלקת מוסכי חוץ (יחידה 5045) בגדוד 652 בתקן סא"ל (מינוי של הרמטכ"ל גור). את דרגת הסא"ל קיבל בשנת 1976 לאחר שכבר תיפקד כמפקד היחידה.

 

סא"ל (במיל') יוסף דרורי ז"ל, 2013-1924

תמונה מתרגיל מילואים. יוסף דרורי במרכז (בדרגת סא"ל). הימני ביותר בתמונה (ללא כובע) הוא רס"ן משה דרורי ז"ל, אחיו התאום ומ"פ בגדוד שלו

 

בהמשך עבודתו כמפקח ציוד מחוז ירושלים במע"צ וגם כמהנדס ציוד ארצי במע"צ ביצע אבא פרויקטים רבים עם הצבא כמו סלילת כביש אלון, שמטרתו במקור הייתה כביש להעברת כוחות משוריינים בגב ההר בעת מלחמה, וכמו גם כביש פשחה - עין גדי שמעורבות אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי הייתה בו רבה והקשר בינו לבין האלוף היה מאוד אינטנסיבי, קשר שגם נמשך בזמנו של יונה אפרת אלוף פיקוד המרכז.

אירוע מיוחד שאני זוכר, שדובר בו בבית, התייחס לפנייה של גורמי הביטחון למע"צ ולאבי לסייע בהריסת בית גרייבר בשנת 1980. זה היה בית שנבנה בלב פרדס בניגוד לחוק והמדינה לא ממש ידעה כיצד להתמודד את העבירה. בית המשפט אמר את דברו ונתן צו הריסה, אבל כוחות הביטחון לא ידעו כיצד להתמודד עם ביצוע פסק הדין. אני זוכר שאבי מסר לי בסודי סודות כי הגיע אליו קצין צה"ל שאמר לו שהוא מוכן לבדו להגיע בלילה ולפוצץ את הבית בדרך שלא ייפגעו אזרחים ולא ייפגעו אנשים בעת מבצע ההריסה. בסופו של דבר נהרס הבית עם ציוד של מע"צ בחסות כחות רבים של משטרת ישראל. זה היה אירוע שבו הוכיחה המדינה את עליונותו של החוק על פני עבריינים שאינם נכנעים לצוו של בית משפט.

בשנת 1983 מונה אבי לעוזר מפקד החימוש של פיקוד המרכז ובו שימש עד לשנת 1992. בשנת 1992 פרש ממילואים בגיל 68, לאחר 53 שנות שירות בטחוני, מתוכם 8 שנים בשירות ההגנה (1939 - 1947), שירות סדיר של שנה ושמונה חודשים (1948 - 1949), שירות קבע של שנה (1949 - 1950) ושירות מילואים של ארבעים ושתיים שנים (1950 - 1992).

בפברואר 1992 שלח אבי מכתב מחאה למפקד חיל חימוש על כך שקיבל הודעה בדואר על שחרורו משירות מילואים, וזאת לאחר שירות בהגנה, שירות חובה, קבע ומילואים של 53 שנה. במכתב כתב: "העוסקים במלאכה או שאינם מודעים לרגשות אזרחים ששירתו את המדינה במשך עשרות שנים, או שכהו רגשותיהם. אילולא תדמיתו של החַיִל שכה קרובה לליבי וחרד אני לה, לא הייתי מעלה לפניך את הנושא... זכיתי להשתתף בכל מלחמות ישראל, לתרום את חלקי הצנוע לתקומתה ולביטחונה. אכן זכות גדולה. לא ציפיתי למסיבת שחרור אך בוודאי היה ראוי שתעודת השחרור תימסר לי ביד... מה קרה לנו? מה קרה לחיל שלנו? ממה נובעת כהות חושים זו? כתבתי אליך שבתוקף תפקידך וסמכותך הנושא ייבדק (לא עבורי), לגבי חיילי חימוש העתידים להשתחרר משירות ביטחון, כדי שיזכו לקבל את התעודה בצורה מכובדת שתנחיל למשתחרר תחושה שאכן שירותו זוכה להערכה..."

אין ספק שלאחר חמישים ושלוש שנים של שירות ביטחוני למדינה - היה ראוי שיהיה אחרת. מקצין החימוש הראשי ענו לאבי: "... עפ"י פקודות הצבא מוענק לסגן אלוף תעודת פטור משירות בטחון על ידי מפקדו של הקצין בדרגת תא"ל (מפקד אוגדה, רמ"ט פיקוד וכיו"ב). התעודה שנשלחה אליך בדואר על ידי גורם כלשהו נשלחה בניגוד לנהלים ולרוח החוק..."

איני יודע אם נעשה טקס מתקן...

מכתב נוסף שמצאתי בעיזבונו ממשרד הביטחון ובו נמסר כי הוא זכאי לאותות הבאים: אות לוחמי ההגנה, אות פורצי הדרך לירושלים,  אות הקוממיות, אות מלחמת סיני, אות מלחמת ששת הימים, אות מלחמת יום הכיפורים ואות שלום הגליל. בהסתכלות לאחור אין ספק שאירוע הפרישה המביש הזה לא היה אמור להיות, אבל גם אין לי גם ספק שתרומתו של אבי לא הייתה תלויה בדבר. כל חייו הוא טרח למען הזולת ולמען המדינה, הן בתפקידו הצבאיים והן בתפקידו האזרחיים הרבים שכולם היו לתועלת הציבור והחברה.

לצד תפקידו בצבא פעל אבי רבות גם בחייו האזרחיים, הן בתפקידו במע"צ כמהנדס ציוד ורכב ארצי והן בפעילויות חברתיות אחרות שלו. במסגרת תפקידו במע"צ היה שותף בכיר לסלילת כבישים רבים במדינה ובהם כביש 1 ירושלים - תל אביב, כביש פשחה - עין גדי שהיה מבצע הנדסי מורכב, כבישים בגליל שחייבו פריצת דרך באזורים הררים ותלולים ועוד. על מקצת פעילותו זכה אבי לכמה פרסי ייעול משמעותיים שחלקם גרמו לשינוי ייצור רכיבים בציוד מכני הנדסי כבד ואומצו על ידי חברות ענק לציוד הן בארצות הברית והן בגרמניה. בנוסף זכה לפרס עובד מצטיין בשירות המדינה, וזכה בטקס בכנסת לתעודה החתומה בידי אריק שרון שהיה אז שר הבינוי.

בפעילותו החברתית דאג אבי לתושבי השכונות שבהן גר, זכה להקים שני בתי כנסת בשתי שכונות מגורים שבהן התגורר ופעל רבות להנחלת המורשת ההיסטורית שלנו בדגש על תקופת מלחמת השחרור. פעילות זו באה ליד ביטוי בהרצאות שנתן לגורמים שונים, בעצה להכנת מערכי שיעור לנוער ועוד.

זכה יוסף דרורי להיות איש של אנשים, שחביב על הבריות סביבו וזוכה בחייו להערכה עצומה של כל מי שבא אתו במגע. יהי זכרו ברוך.

 

עפר דרורי בתוך: אתר יד לשריון, ינואר 2015 02.02.2015 02:26

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

כניסת חברים