[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

פרק א -לקראת המלחמה

אלוני זמורה ימים של אשמורת פרק א

סיפורו של אלוני זמורה -  שרתתי אז כאיש כחימושניק בתפקיד  חט"ג בגדוד השרמנים 39 של חטיבה 45.

לזכרו של משה אגוזי

מג"ד גדוד 91 חטיבה 9

ולזכר כל חיילי הגדוד

שנפלו בגבורתם.

 ולד'בלה שנפל בידי מרצחים,

באוטובוס הדמים בכביש החוף

 ב – 11 למרס 1978.

 

מכתב שקבלתי מאבי, לאחר שקרא ביומני

 

אלוני זמורה

 

היומן נכתב במהלך מלחמת יום הכיפורים , ובמלחמת ההתשה ברמת הגולן.

 

אם אחיה,  אחזור ואשתה צוף כל הפרחים שבעולם.

 

אם אחיה, אחזור ואטבע בכל הצבעים שבעולם.

 

אם אחיה, אחזור ואביט בנמלה, בעץ, בפריחה, בכולם.

 

אם אחיה, אחזור ואעריך את פנס הרחוב, האביב וטיפות הגשם.

 

אם אחיה, אחזור ואחבק את הרגע החולף, הדומם.

 

אם אחיה, אחזור ואשיר לרוח, לאבן, לכוכבים.

 

אם אחיה, אחזור ואוהב את כל הילדים והנשים שבעולם.

 

את כולם.   במחזור. ואחיה.

 

 

מבוא

  שני דברים עשיתי לפני שהגעתי לביתי לחופשה הראשונה בת עשרים וארבע השעות:

  הדבר הראשון, למסור לפיתוח  את סרטי הצילום בהם צילמתי את המג"ד שלנו, משה אגוזי ז"ל, מספר ימים לפני שנפל בקרב. הדבר השני היה, לקנות את המחברת העבה ביותר, שהייתה בחנות למכשירי הכתיבה, על מנת לכתוב בו יומן זה.   הרגשתי צורך עז להעלות על הכתב את רשמי האישיים ממלחמה אכזרית זאת, שנכפתה עלינו ביום הכיפורים.   מימי ילדותי ועד לשחר בגרותי, כרבים מבני גילי, כתבתי פרוזה ושירה ביומן מיוחד. מאז ועד היום, כמעט ולא עסקתי בכתיבה לשמה, פרט לעיסוקיי המקצועיים.   כשחזרתי מהחופשה לחניון החדש שלנו, ביער האלונים הצעיר ליד הכפר הדרוזי "מסעדה" שבמרום רמת הגולן, התיישבתי בלילה, ליד פנס רוח מנפט, והעליתי על הכתב את חמישים העמודים הראשונים של יומן זה. קראתי ליומן אישי זה: "ימים של אשמורת – 1973". צינת הלילה עזרה לי לשחזר את היומיים הראשונים של ההתארגנות לקרב.  קול פעמוני הכבשים הפגיש אותי עם השחר העולה. יצאתי לכביש הסמוך ופגשתי  ברועה דרוזי מהכפר "מסעדה". הוא יצא למרעה עם עדר עיזים שחורות.  הלכתי לקראתם. נבלעתי  בתוך העדר ההומה והפועה. הרועה הזקן, לבוש בלבוש המסורתי הדרוזי, בבגד שחור ולבן, כפייה דרוזית לבנה על ראשו, ברך אותי לשלום:

-      "סבאח איל חיר". (בוקר טוב).

-      "סאבח איל נור", עניתי לו.

-      "כיף איל חאל אל-אט?", שאלתי.

-      "שוקראן", ענה, - "אלוהים עמכם, בכל מקום שאתם תהיו, אנו עמכם".

-      "אינשאללה שיהיה שלום", אמר ללא חנופה והמשיך בדרכו בתוך עדר העזים.

-      "אינשאללה", דובבתי לעצמי.

 

פרק א' - לקראת מלחמה

 מאז שעזבתי את בית הורי בירושלים, וגם לאחר שנישאתי, הבטחתי לאמי לצום ביום כיפור. הבטחה זו קיימתי עד ליום הכיפורים הנוכחי.

  מאחר ובכל ימות השנה, לא פקדתי את בית הכנסת, הייתי חש בצביעות מסוימת, בעיקר  כלפי עצמי, אילו בקרתי בבית התפילה, דווקא ביום הכיפורים. את יום הכיפור הייתי מקדיש בעיקר להתייחדות עם עצמי ולקריאה.   גם לתלמידותיי בבית הספר התיכון אותו ניהלתי, הייתי אומר, שיום כיפור הוא יום של חשבון הנפש, מעין מתן דין וחשבון על פעולות העבר וניסיון לארגן את המטרות, שאדם מציב לעצמו לקראת העתיד… באותו בוקר של יום כיפור, שכבתי במיטתי, שבדרך הים על הר הכרמל. נמנמתי להנאתי. נהניתי מהשקט המוחלט שפלש מהחלון הפתוח לרווחה. מכוניות לא נסעו וכל רחשי העיר היו כאינם.  מטוס סילון חלף במהירות עצומה ובגובה נמוך מעל לים. הוא טס כמעט בגובה חלון ביתי שבקומה השלישית, מעל לחוף הכרמל. המטוס ניפץ את השקט, כאילו חדר דרך מעטה הזכוכית שכמעט התנפצה לרסיסים.   מתוך ניסיון, ידעתי שמטוסי חיל האוויר שלנו, נמנעים מלטוס מעל שטח עירוני ובמיוחד בשעות הלילה ובשעות הבוקר המוקדמות, על מנת לא להטריד את שלוות התושבים.   אם חולף מטוס סילון בשעת בוקר זו, ועוד ביום הכיפורים, הרי שבודאי נפל דבר. החוש המפותח שפיתחנו במשך שנות הקיום של המדינה, הרגישות הרבה למתח הבטחוני, עוררו בלבי חשדנות לגבי טיסה בודדת זו.  שלחתי ידי לעבר רדיו הטרנזיסטור של "סוני", שמעל למיטה ומששתי בעצלנות אחר מקומו של מתג ההדלקה. "קול ישראל" ו"גלי צה"ל" שובתים ביום הקדוש. ערבית אני שומע היטב, אולם בקושי מבין את הערבית הספרותית. לכן, חיפשתי אחר תחנת ה "B.B.C." באנגלית.   הקריין מראיין אחד  מאנשי הסוכנות היהודית ושואל שאלות על הקליטה של היהודים העולים מברית המועצות. הראיון נשמע מאוד אוהד. נהניתי לרגע לשמוע את קולו של איש הסוכנות היהודית המדבר "באנגלית- צברית", בביטחון, על תרומתה של הסוכנות היהודית למען קליטת העלייה.  מייד לאחר הראיון השמיעו חדשות. הקריין הודיע על ריכוז כוחות מצריים וסוריים בגבולות  מדינת ישראל ועל המתיחות הגואה בגבולות האלה.

  לולא אותו מטוס בודד, שחלף בשעת בוקר מוקדמת, ביום הכיפורים, מעל חוף הכרמל והטריד את מנוחת הצמים והמתפללים, לא הייתי מייחס חשיבות מיוחדת להודעת ה-B.B.C.. אולם, צרוף המקרים, יצר בי מתח מסוים ולא נמנעתי מלפרוק אותו על אשתי, דליה, שהגיבה מתוך נמנום, במשיכת כתף אדישה.  המתיחות לאורך גבולותיה של המדינה היו מעשה של יום ביומו. אם כל הזזת כוחות של אויב, הייתה גורמת להתרגשות, היינו מאבדים מהר מאוד את עצבינו, ואנו הרי זקוקים להם לחיי השגרה. יש לנהל אורח חיים נורמאלי במצב שהוא לא כל כך כזה.  מאותו רגע נשארתי צמוד לרדיו והמתנתי בדריכות בטלנית במיטתי לקריינות החדשות ששודרה מידי שעה. ואומנם, בכל המהדורות הודיע הקריין הבריטי, בראש המהדורה ובהדגשה יתרה על המתיחות הגוברת במזרח התיכון ועל סכנת המלחמה שעלולה לפרוץ בעקבותיה. לאחר מכן, הוא הביא חדשות מאזורים אחרים בעולם, דברים שלא חדרו להכרתי.   הצום לא העיק עלי במיוחד, למרות שאורית ואמיר - ילדיי, זללו מהמקרר את השאריות שנותרו מארוחת יום ששי, כדרכם ביום זה. הם נאלצו לגלות עצמאות בחיפוש אחר המזון במטבח.  ביום שבת וחג, נהגנו לרבוץ עד שעה מאוחרת במיטה, תענוג שיכולנו להרשות לעצמנו לאחר שבוע עבודה מאומץ בניהול והוראה. בשעות אלה, ניתן חופש פעולה מלא לילדינו, לנבור ולחטט בין הסירים והמחבתות בחיפוש אחר דברי מתיקה.  אשתי האיצה בי לקום ולהתלבש ואני סירבתי בעקשנות. בלית ברירה, נשארה לשכב לצדי, כשהיא מגניבה מבטים לעבר המוסף של עיתון "מעריב".  במוסף  העיתון היה תאור מלבב מאוד של עיתונאי ישראלי, שבדרכון זר ביקר במצרים. היה במאמר הארוך, תאור פסטורלי כמעט, של תושבי אלכסנדריה ואורח חייהם. כמו כן, קיים העיתונאי, משאלי רחוב בהם תיאורים מפורטים על כמיהת המצרים לשלום. התפעלתי מאומץ לבו של העתונאי להיכנס לארץ אויב ולשלוח משם כתבה כל כך מפורטת.  בשעה שתים בצהריים בדיוק, עם תחילת מהדורת החדשות של ה-B.B.C., התפרצה מנגינת לכת צורמנית לקולו של הקריין הבריטי.

קולו של קריין החדשות של "שידורי ישראל" בעברית התפרץ מעל גלי האתר:

  - "זה עתה החלו צבאות מצרים וסוריה במתקפה כוללת על מדינתנו. כוחות צה"ל נערכים להגנה על גבולות המדינה".

  הבטלנות וההתפרקדות במיטה, פינתה מקום לדריכות מיידית.  באותן השניות נזכרתי בהכרזת הכוננות ערב "מלחמת ששת הימים", אז נקראתי באופן מיידי למילואים כחייל בחיל השריון.  במחשבה שניה, נזכרתי במזוודה העשויה מעור גמל, שאבי קנה בדמשק בהיותו בגיל שבע עשרה שנים. אבי, אהב לטייל ולא הייתה מדינה במזרח התיכון שלא פקד אותה. הוא דיבר ערבית כשפת אם ושלט בשבע שפות על בוריין. הוא גם ירש את אהבתו לשפה העברת מאליעזר בן יהודה שבחצרו בילה חודשים רבים. אמו, סבתי, הייתה מינקת לאיתמר בן אב"י.  כאמור, את מזוודת העור הזאת "החרמתי", למרות רצונו של אבי, לטובת שירותי במילואים, בגדוד טנקים כאיש חט"ג (חוליה טכנית גדודית). גדוד השריון בו שרתתי נקרא לעתים קרובות לתקופות ארוכות של שרות במילואים.     המזוודה, כך אמרתי לאבי, הייתה עבורי, מעין קמע לאריכות ימים ולבריאות לכל תקופות השירות במילואים. כנגד טענה כזאת, לא היה לאבי מה לומר. המזוודה העתיקה, הייתה עשויה מעור גמל עבה ומגושם. היא עברה טיפול קוסמטי לפני כל שרות מילואים ונחשבה "לבלויה במצב תקין".  במזוודה הזאת, היו ארוזים דרך קבע, תעודת המילואים שלי, דסקיות זיהוי, לבנים, גרביים, כלי גילוח, מגבת, נייר מכתבים וכלי כתיבה. היה שם גם בית מרקחת קטן כמו כדורים נגד עצירות, שאשתי עמדה על כך שיהיו במזוודה, ומעולם לא עשיתי בהם שימוש. היו שם גם כדורים כנגד הצטננות ונייר טואלט. לא ויתרתי גם על מצלמה רוסית מדגם "זורקי", חיקוי למצלמת ה"לייקה", וסרטי צילום. שכנו במזוודה גם סוכריות במקום סיגריות.  לא נגעתי במזוודה ולא החלפתי את תוכנה מתקופת שרות מילואים אחת לשניה. כל אשר הייתי צריך לעשות, הוא להוריד אותה מהקומה העליונה שבארון הבגדים ולהעמידה ליד דלת הכניסה לדירה. וזאת אומנם עשיתי גם הפעם.  פעולה זו הכניסה את דליה למתיחות גדולה מאוד. גם אני טרם הבנתי את פשר מעשיי, אולם בחוש השישי חשתי כי נפל דבר. ידעתי בביטחון מלא שהנה ידפוק בדלת הרץ החטיבתי ויציג בפניי את צו החירום האדום לגיוס למילואים.  במלחמת "ששת הימים", עברה המזוודה את הקרבות המרים בפריצה לעיר ג'נין, השתתפה בקרבות בצומת קבטיה נגד חטיבה ארבעים הירדנית. חטיבת השריון הירדנית, הייתה חטיבת טנקים מצויידת במיטב הציוד המודרני הבריטי.  עד לגשרי דמיה (גשר אדם) שעל נהר הירדן החטיבה שלנו, חטיבה 45  הגיעה. שם פוצצנו את גשרי הירדן, שבקושי "התרוממו", בגלל מחסור בחומרי נפץ. משם עלתה המזוודה שלי "על שרשראות" לרמת הגולן.  כשטיפסנו על מצוקי הבזלת של רמת הגולן בעיצומם של הקרבות, התלוצצתי עם חבריי ואמרתי להם שהמזוודה שלי רוצה לחזור למקום ממנו אבי קנה אותה לראשונה - העיר דמשק.  התחנה האחרונה של המזוודה, הייתה מול הכפר הדרוזי "בוקעתה" שעל ציר "קונטרה - מסעדה".  למעשה, במלחמת ששת הימים, יצאה המזוודה ממחנה "מנסורה" שליד יוקנעם. תחנתה האחרונה במלחמה הייתה הכפר הצ'רקסי "מנסורה" שליד העיר הסורית קונטרה.

 

 לאחר שהנחתי את המזוודה ליד הדלת, ירדתי במהירות למחסן שבקומת הקרקע, וחיפשתי שם, בין גרוטאות וחפצים שלעולם לא עשיתי בהם שימוש, את זוג הנעליים הצבאיות.  הנעליים הצבאיות שקבלתי מצה"ל התבלו במלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה נאלצתי לקשור את הסוליה בחבל, כדי שאלו לא יפערו את פיהן. במצב זה הגיעו נעליי עד ל"תל עזזיאת" שבמעלה רמת הגולן, שעות ספורות לאחר שנכבשה על ידי חיילי "גולני".  כשהגענו ל"תל עזזיאת" עצרנו את הזחל"ם הטכני שלנו לצורך חילוץ כלי רכב שנתקעו בציר הצר והתלול. הגבעה הייתה עדיין עשנה. בין השברים של כלי הרכב והתחמושת הסוריים,  היו מפוזרות גוויות חרוכות.  על תל העפר ישב קצין צעיר מ"גולני". ראשו מורכן, נתמך בשתי ידיו מכונס בתוך עצמו. בגדיו היו מלאים באבק אפור. הוא נראה כמתעלם מכל ההמולה הסובבת אותו.  הייתה בתנוחת הישיבה הזו, של הקצין הצעיר. ביטוי נוראי של יגון, של כאב, של צער לקרבות האכזריים שהתרחשו במקום, לפני שעות ספורות. באותה מידה הוא שידר לי גם את עוצמת הניצחון. יגון וניצחון מתערבבים זה בזה בחוסר היגיון מטורף, חשבתי.  ברגעים אלה, חשתי צורך להביע רגשות הזדהות אתו. ישבתי לידו על התל העשן. ישיבתנו המשותפת על תל הבזלת נתמשכה רגעים ארוכים, באלם מוחלט. חשתי שלמרות השתיקה הממושכת, הייתה ביני לבין עם אותו קצין צעיר אלמוני מ"גולני", שאת שמו איני יודע, תקשורת אמתית ושפה ללא מילים.  ליד  הקצין, היו מונחים זוג נעלים צבאיות סוריות. חדשות הנעלים, מפורזלות בפרסות ברזל בחלקם הקדמי.  הקצין הצעיר הסתכל לעברי, לאחר מכן השפיל את מבטו וראה את נעליי הקרועות. בלא לומר מילה הושיט את הנעלים לעברי. חלצתי את קרעי נעליי ונעלתי את הנעלים הסוריות, שבאורח פלא תאמו למידותיי.  קמתי ועזבתי אותו לנפשו כשהוא המשיל להיות שקוע בסרעפיו. עליתי על הרכב המשוריין שלנו והמשכנו בדרכנו.

  את הנעלים הסוריות האלה, חיפשתי עכשיו במחסן. גיליתי אותם מתחת לשקי השינה, שלא מזמן שמשו אותנו בפיקניק המשפחתי בחורשת טל. היו אלה נעלים כבדות ואמינות. החידוש בנעלים היו מדרסי גומי שהכנסתי לתוכם. הם  נתנו לי תחושה של קלילות מדומה.  מאוחר יותר, בעיצומן של הקרבות בתוך המובלעת הסורית, גרמו לי הנעלים, עם סימן הזיהוי הסורי, דאגה מרובה, מחשש פן אפול בשבי... על כך עוד יסופר.  עליתי בחיפזון לקומה השלישית, שם פגשתי אישה מודאגת, שעדיין תהתה לפשר מעשיי. הכל היה מוכן לתזוזה. רק עכשיו התפניתי לומר לדליה, שריח מלחמה באוויר ובודאי, תוך מספר שעות יבוא הרץ היחידתי לקרוא לי .  - "שטויות", אמרה דליה, "הרי אמרת לי שעברת ליחידה של ג'ובניקים ואותך בודאי שלא יקראו. אני רוצה אותך בבית. את שלך כבר תרמת ב"מלחמת ששת הימים".  - "יש לי רושם, שתוך מספר שעות יבוא הרץ לקרוא לי ואני רוצה להיות מוכן".  באותו הרגע צלצל הטלפון. חמותי הודיעה לנו, שאת דני גיסי, הוציאו מבית הכנסת וקראו לו להתייצב ביחידתו. דני משרת ביחידה סודית בחיל הקשר ומעולם לא סיפר מה בדיוק תפקידו. אשתו נמצאת בחודש התשיעי להריונה ומצפה בכל שעה ללדת. בגלל בעיות גניקולוגיות, הייתה בטיפולו של ד"ר פוקס, הרופא החביב על נשות הכרמל.  החלטנו לנסוע מייד לביתה על מנת להרגיעה.  מצאנו אותה חרדה ומתוחה. מידי רבע שעה, ביקשה שנתקשר לד"ר פוקס, עד שהלה איבד את סבלנותו.  לפתע נזכרתי שעזבתי את הבית, בלא שהשארתי פתק בדלת על מקום הימצאי.  ניסיתי להתקשר פעמים רבות ליחידתי, ניסיתי בכל הקווים וכולם היו תפוסים. חזרנו הביתה. צפיתי לראות את המדבקה האדומה על דלת הכניסה הקוראת לי להתייצבות מיידית, לא מצאתי. נרגעתי.  קול אזעקה נשמע ברמה. אנשים רבים, במקום לרדת למקלטים, עומדים על מרפסות ביתם בוהים ותוהים לפשר האזעקה. מידי פעם הסתכלו לעבר השמים מתבוננים במטוסים החולפים באויר. מכוניות עם תג גדול המכריז עליהם: "רופאים", החלו לנוע בכבישים. דקות קודם לכן היו כל הכבישים שוממים בגלל קדושת יום הכיפורים.  האוויר התמלא בסימני שאלה. לאף אחד לא הייתה תשובה. גם מכשיר הרדיו לא סיפק אינפורמציה נוספת. שלפתי את המצלמה ממזוודת עור הגמל וצילמתי את  המטוסים החולפים ביעף בטיסה נמוכה, כמעט נושקים לים בחוף הכרמל. חרטומם מופנה צפונה.-      "אלוני, גש לאכול, הכנתי לך אוכל". אומרת דליה.  ללא כל נקיפות מצפון שברתי את הצום. הרגשתי שבעתיד הקרוב אצטרך להיות חזק. הייתי בטוח שאמי תסלח לי. התיישבתי ליד הדלפק שהפריד בין המטבח לבין חדר המגורים ובלעתי, ללא תאבון, את הארוחה שהוגשה לי. באמצע  הפרוסה השניה, נשמעה דפיקה בדלת. הרץ שציפיתי לו, יורם, שגר בדרך הים, ברחוב בו גרתי, נכנס.  - "ציפיתי לך, יום, אחרת. אתה רואה, הכל מוכן ליד הדלת"  אמרתי. "תגמור לאכול וקדימה למקום המפגש. תחתום לי כאן וקח את הספח". אמר  יורם בקול ענייני.-       "אני מכיר את הנוהל, ביחידתי הקודמת, הייתי מפקד אזור". אמרתי.  חתמתי על הספח והסתכלתי על הטופס על מנת לאתר את מקום המפגש: "חורשת אורנים". זהו המקום אליו הייתי נוהג להסיע את בתי הבכורה, בימי ששי לריקודי עם ולמפגש חברתי עם בני כתתה.  ההתרחשות הייתה כל כך מהירה, שהשאירה את דליה, המומה ולא מבינה. סיימתי את הארוחה בחיפזון. התגלחתי במכונת הגילוח החשמלית.  אחר כך, הוצאתי מהמגרה מסמכים שונים. נתתי הוראות לדליה כיצד לנהוג בתשלומים שונים, חשמל, מסי עירייה, משכנתא וכו'. מסרתי לה את מפתחות המכונית,  הבית, את מספרי האישי בצבא, מספר דואר צבאי ומספר היחידה. ראיתי שהיא איננה קשובה ואיננה עוקבת אחר הוראותי. עדיין לא קבלתי את משכורתי החודשית. לקחתי מאה לירות בהלוואה מחמותי ומהן נותרו לי עשרים. עשר לירות השארתי לעצמי ואת הנותר השארתי לדליה. היא סירבה לקחת.  - "בצבא, אין לי צורך בכסף, זה רק עבור סיגריות".  דליה החלה לצחצח את נעליי. המשחה השחורה נמרחה בחלקה על רצפת המרפסת. ידיה רעדו. אמרתי לה שאין צורך בכך. ניסתה לתת לי דברי נוחות נוספים. הפצרתי בה, שאין לי צורך במאומה.  לקחתי את המזוודה והתרמיל וירדתי במדרגות. דליה והילדים, אורית ואמיר השתרכו אחרי. שכנים פתחו את דלתותיהם והציצו באלם. שכנים, עולים חדשיםמרוסיה, שאלו לאן אני הולך. התופעה של גיוס אנשי מילואים, לא הייתה מוכרת להם. הרגעתי אותם. החשיכה ירדה במהירות, הבתים אפלים וכן פנסי הרחוב. "לקחת את המכונית? לא". ניסיתי  לעצור טרמפ. מכוניות חלפו ולא עצרו. התקרבה מכונית נוספת, בתוכה שלשה חיילי מילואים במדים.  נשקתי לדליה בחיפזון וגם את הילדים ונכנסתי למכונית שהסיעה אותי למקום המפגש. דליה והילדים נשארו מאחור, תוהים, מבולבלים ומנפנפים בידיהם לשלום.  חורשת אורנים, שתמיד הייתה מוארת ומלאה בהמולת ילדים מצחקים, הייתה אפילה. רק מתוך המשרד המאולתר בקע אור. שם אספו את פתקי ההתייצבות והכינו רשימות. האחראי במקום, בדק את מספר המתייצבים וקיבל דיווחים על אנשים שנעדרו מביתם. חלקם בחו"ל, חלקם אינם יודעים היכן.  הסביבה כולה שרויה באפילה. רק מחנות הצרכנייה בקע אור גדול. מישהו טלפן לבעליה שיבוא לכבות את האור. אחר מתמרמר על שהוא בושש להגיע.  חברים ומכרים ותיקים נפגשים ומחליפים דעות על המצב, שהוא עדיין מעורפל. שמועות שונות מרחפות באוויר. כל אחד מנסה לאשר או לשלול אותן. יותר מאוחר "טוראי שמועתי", יגיע לדרגות גבוהות ביותר.

 חיפשתי אסימון בכיסי ורצתי לתא טלפון ציבורי סמוך לטלפן לדליה. חשתי, שלא נפרדתי ממנה כראוי. ניסיתי לומר לה מילות פרידה והרגעה. לא היה לי מה לומר.  האור בצרכנייה כבה. חוץ מפנסי מכוניות חולפות, שררה אפלה מוחלטת.  אוטובוסים של "אגד" הגיעו והמתינו בכביש. אנשים נקראו בשמותיהם ועלו לאוטובוסים. כל אחד עם ציודו. הנהג שמסיע אותי, הוא מכר ותיק. לאחר טפיחה על השכם, הוא מניע את האוטובוס ומתחיל לנסוע לעבר מחנה ההתכנסות. עלטה שחורה רובצת על הכבישים. פה ושם נעות דמויות בחיפזון. קבוצה של צעירים חרדים, עטופים בטליתות, עומדת בצד הדרך היורדת מהכרמל וקוראת בקול מילות תפילה.  הגענו למחנה מנסורה, שליד העיירה יוקנעם. המחנה היה מוכר לי היטב עוד מתקופת שירותי ביחידת השריון הקודמת. "חטיבת השריון 45", שכונתה גם "חטיבת ברק". מכאן יצאתי ל"מלחמת ששת הימים".  הנה מעגל החיים סובב לו בשנית, אלא שהפעם אני חדש ביחידה ורוב האנשים אינם מוכרים לי. ביחידה הקודמת, שרתתי שתים עשרה שנים בגדוד "השרמנים" של החטיבה המשורינת. שם הכרתי כמעט, כל חייל בשמו. הייתה לי עכשיו, תחושה של זרות. עברתי בין עשרות מכוניות פרטיות, שחנו לאורך הכביש המוביל לימ"ח (יחידת מחסני חרום) ונכנסתי לשער המחנה. בקשתי מהש.ג. שיפנה אותי לגדוד החדש שלי. פרט ליום בודד של השתלמות במכשירי הקשר החדשים, לא הייתה לי היכרות נוספת עם הסגל של הגדוד.  המחנה המה פעילות ככוורת. חיילים עמדו לפני שולחנות ארעיים, שהוצבו בפינות שונות של המחנה ועברו במהירות את תהליך החיול. שם, כתובת אזרחית, אישה עובדת, ילדים, שמות, רשיון נהיגה, דסקיות זיהוי, למי להודיע במקרה של (הלוואי שלא נזדקק), חתימה חפוזה והלאה לאפסנאות.  באפסנאות מקבלים ערמה של ציוד, שוב חותמים, בלי לבדוק את התכולה. פושטים בפומבי את הבגדים האזרחיים ומנסים למדוד את מדי העבודה הצהליים. לכל השדים, הכרס מפריעה והמכנסיים מסרבים להקיפה. למי תפרו את המדים האלה? לדוגמנים?

 באפסנאות תור גדול וארוך של חיילים המבקשים להחליפם במידות גדולות. האפסנאים אינם מתפנים להחלפות. חיילים מבצעים סחר חליפין בבגדים. אני אורב לחייל צמוק בעיניי, שמחזיק מכנסיים מעל למידותיו ופעולת החליפין מתבצעת בהצלחה. חיילים פושטים את ה"בגדים האזרחיים" ועוטים את מדי העבודה הירקרקים.  היכן אני? למי אני שייך? למי לפנות? אני מנסה מזלי אצל פקידי רישום שונים. אינם יודעים. "המתן ליד האקליפטוס". אני ממתין.

 הלילה חולף לו. פניתי לשק"ם. שם כבר אין מה לקנות. כל מלאי הסיגריות אזל מזמן וכל דבר מאכל נחטף ללא הבחנה. איחרתי את המועד. יש לי חפיסת סיגריות אחת, שנותרה לי משרות המילואים האחרון. פרט לשירות במילואים, חגים וימים טובים, איני נוהג לעשן.  אחד התחביבים החביבים על אנשי המילואים הוא העישון. אני , במובן זה, לא יצאתי מן הכלל. אולם כשחזרתי לחיים האזרחיים נגמלתי לחלוטין מהעישון, עד לשירות המילואים הבא.

 אני עובר ליד אגף המבצעים. שם הטלפונים מצלצלים ללא הרף. חיילות חמודות, מנסות לאתר את החיילים הבודדים שטרם התייצבו. בסך הכל הם שבעי רצון מכמות המתייצבים לשירות. רבים התייצבו בטרם קיבלו את הצו לביתם.-      "עפולה? משפחת קורן? היכן יוסי? הוא כבר בדרך? מצוין. סליחה על ההפרעה. לילה טוב".  מפקדים עוברים ביסודיות על מפות שונות התלויות על הקיר. מחליפים מפות, קודים של קשר וקבוצות של פקודות. בשלב זה ההתארגנות בעיצומה.  חיילים מוצאים פנאי לצפות בטלביזיה. המתח המלחמתי, לא מצליח להאפיל על משחק הגמר בכדור סל, שמתקיים בשידור חי, בין ספרד לנבחרת של יוגוסלביה. כולם מחליפים רשמים ומשתתפים באופן פעיל במשחק. האהדה נתונה ברובה לנבחרת הספרדית שנלחמת בצורה נואשת ביוגוסלבים.

  רס"ן גברתן פורץ לו פנימה לאולם הדחוס ובקול החלטי מצווה לכבות את המכשיר. החיילים מסתכלים עליו בתמיהה ואפילו בהתמרמרות. אולם את הפקודה הראשונה הם מבצעים באופן מיידי, כפי שבוצעו בנאמנות ובקפדנות פקודות אחרות, הרות גורל, בעתיד.  מכשיר הטלביזיה שכבה, מחזיר אותנו למציאות מלאת סימני השאלה וחוסר הוודאות. זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה, שאנו היינו המותקפים והיוזמה הייתה מאתנו והלאה.

  אני חוזר לגדוד ומנסה לברר שוב למי אני שייך. אינני רוצה להישאר מחוץ לתמונה. חוסר ההשתייכות לקבוצות הנערכות לקרב מטריד את מנוחתי. אני שואל שוב ושוב עד שקצין הגיוס מפנה אותי לד'בלה או לאיציק, קציני החימוש של גדוד הטנקים.  אני מבקש תאור שלהם ולא מצליח. כל קצין שנקרה בדרכי אני שואל: "אתה ד'בלה, אתה איציק?" חלקם עונים לי בגיחוך, חלקם מתעלמים משאלתי הטיפשית. לבסוף עולה בדעתי, שאני צריך לחפש אחר הזחל"ם (זחל משוריין) הטכני, שהוא בעל צורה גמלונית ויוצאת דופן משאר הזחלמים. המנוף ההידראולי האימתני מזדקר לו מחוץ לזחל והוא משמש להרמת שרשרות של רכבים משוריינים וחלקי חילוף כבדים. אנשים שאינם מבינים בטכנולוגיה, חושבים בודאי שזהו מן נשק סודי של צה"ל  בינגו. מצאתי את הזחל"ם הטכני בקצה המבנה הארוך המלא ברכבים משוריינים, סביבו מתרחשת פעילות רבה, - העמסת סוגים שונים של ציוד טכני כבד ומסורבל, חלקי חילוף של זחלמים ושל טנקים, כולם עטופים בשקיות ניילון ומסומנות במספרי קוד. הציוד מוכנס בסדר מופתי ונדחס לתוך הזחל המשוריין.  בין כל החיילים העסוקים, ראיתי סג"מ מזוקן, מוצק גוף, עסוק במשיכת ארגז כבד לתוך הזחל.

-      "אתה ד'בלה?"  המרתי בפעם האחרונה.

-      "נכון. ואתה?" שאל.

  -  "אני אלוני ואני שייך לחימוש." עניתי.

  לחצתי את ידו. הוא ביקש ממני, בצורה עניינית, להצטרף לעבודת ארגון החלפים בזחל. הסתכלתי סביבי כדי לסקור את אותם בחורים, שעתיד אני להיות שותפם וחברם בימים הקרובים. "גולדה", כך כינו אותו, נהג הזחל. ישראל גבר הוא הנשק. "דוחה" הוא המכונאי. יונה הוא החשמלאי. זוהר המסגר, נפתלי הוא הקשר וכמובן שד'בלה הוא מפקד הזחל הטכני.  מהר מאוד הסתבר לי, שזו קבוצה מלוכדת. הם מכירים איש את רעהו שנים רבות. הם שרתו יחד במלחמת ששת הימים וימים רבים של שרות משותף במילואים. ידעתי גם מתוך ניסיוני האישי, שלא קל לחדור לקבוצה מלוכדת כזאת, שמתייחסת בחשדנות לכל חייל חדש.  הצגתי את עצמי ומייד נרתמתי לעזרה.

  דליה ציידה אותי בתרופות רבות, שקיבלתי מד"ר שטיינר, רופא קופת חולים, בגלל כאבי גב שתקפו אותי לאחרונה. היא השביעה אותי לקחת את הכדורים באופן סדיר. גם הרופא ציווה עלי להימנע מכל פעילות פיסית.

  בו ברגע החלטתי שכאב הגב לא קיים ומשכתי עם כולם קפיצים כבדים, ג'ריקנים של מים ואביזרים אחרים.  מוזר, עד לחופשה האחרונה שקיבלתי בהפוגה שלאחר המלחמה, כאבי הגב חלפו כאינם ללא כל כדור של ד"ר שטיינר.

  הזחל המשוריין ואביזריו היו מוכרים לי מפעילותי ביחידת השריון אותה עזבתי לאחרונה. נרתמתי ביחד עם כולם לארגון הזחל. הצפיפות הייתה רבה. את יתרת הציוד העמסנו על שני "פרשים",- משאיות גדולות ומסורבלות, שהכילו בקרבן כמויות עצומות של חלפים.  תור הנשק הגיע. חיילים עמדו בתורים ארוכים וחתמו על אביזרי נשק שונים. הפלוגות החלו ללבוש צורה. מערב רב של אזרחים עם בגדים צבעוניים, מתגלים חיילים במדי עבודה צהליים. מנועים העלו לרעום. נעשות בדיקות אחרונות של תקינות המנועים. מבצעים תיקונים של הרגע האחרון במערכות החשמל והנשק. מנועים סרבניים משמיעים קולות נהמה כמו של אריות שואגים בגן חיות.

ניצלתי רגע של הפוגה ופניתי לעבר טנקי ה"שרמן" הגבוהים שחנו סמוך אלינו. הסתכלתי עליהם בשמץ של געגועים. ביחידתי הקודמת שרתתי בגדוד השרמנים של חטיבת ברק, (חטיבה 45), גדוד 39. פעלנו ב"מלחמת ששת הימים" בגזרה הירדנית, בקרבות עמק דותן. אז, הכרתי כל טנק באופן אישי ופתחתי אליהם יחס רגשי כמעט אנושי. לכל טנק היה אופי שונה והיו לו גחמות משלו. לא פעם טיפסתי על גבו של טנק שרמן ונכנסתי לקרביו לבצע בו עבודות אחזקה ותיקון.  הכרתי גם את אנשי צוות הטנקים בעת רגיעה ובעת קרב, כשכולם מפויחים מרשף התותחים ומאבק הקרב. זכורים לי רגעי החרדה והמתח לשלומם של הצוותים האמיצים שטיפסו עם הטנקים על הטרסות התלולות ברכסי ג'נין ושנלחמו נגד טנקים חדישים מדגם "פטון" של "חטיבה ארבעים" המשוריינת של צבא ירדן. 

סיפור הגבורה החימושי שלי

חלק מהטנקים שנלחמו, הושבת בעיצומם של הקרבות. טלטולי הטנק בין סרעי הטרשים, גרמו לרצועות הפלדה שחיזקו את זבילי הפגזים להשתחרר וכמעט שמחצו את הטען קשר, שנלכד בינם לבין קיר הפלדה החיצוני.  הוא לא היה יכול לשלוף את הפגזים בגלל תזוזת "כוורת" פגזי תותח הטנק.  בכך הושבת הטנק מהקרב. הזחל הטכני שלנו נכנס בינות לטנקים הלוחמים, בתוך הקרב.  אני נדרשתי להיכנס לטנק עם רתכת חשמלית על מנת לחתוך את רצועות הפלדה, להחזיר את הכוורת למקומה ולרתך מחדש את חישוקי הפלדה.  הייתה זו פעולה שגבלה בהתאבדות, משום שכל ניצוץ חשמלי,  מגיצי הפלדה הלוהטים, שעפו לכל עבר ממכשיר הריתוך, יכלו להפעיל את כמות התחמושת העצומה שבטנק.  לא הייתה ברירה. אי אפשר היה לחלץ את הפגזים מהטנק. אנשי צוות הטנק התרחקו ותפסו מחסה במרחק בטוח.  הורדתי את השעון מידי ונתתי אותו ואת ארנקי לחבר, לכל מקרה… נכנסתי לתוך הטנק כשאני גורר אחרי את כבלי הרתכת החשמלית שהופעלה על ידי גנרטור נגרר. התנאי היחיד שהצבתי למלאכה זו היה, שחייל יעמוד מעל לראשי עם מטף כיבוי למקרה הצורך...

  המקום היה צר ועמוק. פגזים חיים היו תקועים בכוורת, ללא יכולת לשלוף אותם. שתי רצועות הפלדה שעטפו את מיכל הפגזים זזו ממקומם. חברתי כבל ריתוך אחד לגוף הטנק ואת האלקטרודה החשמלית על ידית הריתוך.

  ניצוצות לוהטים עפים לכל עבר. רצועות הפלדה עבות ומסרבות להיקרע.הופתעתי שהכל עובר בשלום ושום דבר עדיין לא התפוצץ.  החייל שעמד מעלי עם מטף הכיבוי נתן לי תחושה מוטעית של ביטחון. ידעתי בודאות, שאם יחול פיצוץ, שום מטף כיבוי לא יועיל.  הריתוך והחיתוך עבר בשלום. השבתי את זבילי הפגזים למקומם הנכון וחיזקתי מחדש את רצועות הפלדה.  פעולת ההתאבדות לכאורה הסתיימה ללא פגע.

  צוות הטנק התלונן על כך, שמלאכת התיקון הסתיימה מהר מידיי. הם תפסו את מקומם בטנק ושבו למערכה.  נאלצתי לחזור על פעולה זו עם טנקים נוספים, אלא שבפעמים האחרות עם פחות חששות

  בעודי עומד ליד אותם השרמנים במחנה במנסורה, חלפו לנגד עיניי לוחמים כמו גדי רפן שנפצע אנושות בעמק דותן, המג"ד עז הנפש אדולף, המ"פ יריב בן אהרן, שעל ראשו יצקתי מימיה של מים לשטוף את פניו מהפיח ומעשן הקרבות. בתום ימי הקרבות, שהסתיימו ברמה הסורית.  יריב קיבל שם את הפיקוד על גדוד השרמנים. נזכרתי בטנדרים האזרחיים, שהפכנו אותם לאמבולנסים מאולתרים. - בימי ההמתנה למלחמה, פרקנו את הארגז האחורי של הטנדרים והרכבנו שרשרות ברזל עם חישוקים עגולים, שלוש שרשראות מכל צד, דרכן הושחלו שש אלונקות. עטפנו את הטנדרים בבד אברזין עליו רשמנו בצבע לבן "אינשאללה שנשאר מובטלים"...

  נזכרתי באותם טנדרים, שחזרו עם פצועינו מהקרבות, כשהכתובת הייתה מגואלת בדם פצועינו.  נזכרתי בסיגריה המוצתת האחרונה ששמתי בפיו של חברי קותי. הוא  שכב על האלונקה פצוע וקטוע רגל. יצקתי לשפתותיו מים מהמימיה. נזכרתי בשיחות, שקיימתי עם קותי בטרם הקרבות, קודם לפציעתו, מתחת לזחלם נזכרתי  בתמונות המשפחתיות שהראינו זה לזה בגאווה ובגעגועים. שעה קלה לאחר מכן יצא לדרך ממנה לא חזר.

 נזכרתי בסגן עוזי, מפקד הסיירת שלנו. בתחילת הקרבות, ג'יפ הסיור  שלו נפגע ללא תקנה.  נתתי לעוזי בתמורה ג'יפ לנדרובר ירדני, שלקחתי שלל לאחר הקרבות בעמק דותן. פרקתי את המרכב הסגור מהג'יפ הירדני והוספתי לו מתקן למקלע "אפס שלש". כך הפך הלנדרובר לג'יפ סיור קרבי של גדודנו.  כשטפסנו לרמת הגולן, לאחר הקרבות בגדה המערבית, עלה עוזי עם הלנדרובר הירדני על מוקש סורי ונהרג.  הג'יפ הזה מוצב כיום, באותו המקום בו עלה על המוקש, באתר הטבע היפה, ליד הירידה למפלי הבניאס. כתובת זיכרון לזכרו של הלוחם מונצחת על הג'יפ.  נזכרתי בדמויות של חברים, שנתקלו במארב הטנקים הירדניים בצומת קבטיה ליד בית הקברות המוסלמי.

  נזכרתי בבית משאבת המים בעמק דותן, שם מצאו מסתור זמני הפצועים והמכותרים. נזכרתי באלו שנותרו בחיים וחייבים עכשיו, שש שנים לאחר "מלחמת ששת הימים", לעמוד בפני מערכה חדשה שנכפתה עלינו.

  התעוררתי מהזיכרונות שאפפו אותי למשמע נהמת המנועים של הטנקים.  פגזים מסוגים שונים הוצאו מתוך זביליהם ובידיים אמונות הוכנסו לקרביהם של הטנקים. קסדות שריונרים, מכשירי קשר, מנות קרב, חליפות קרב נבדקו על ידי אנשים עם שער ארוך ושער קצר, מבוגרים וצעירים.  איזו מקצועיות, איזה בטחון, איזו שלווה הייתה נסוכה במלאכת ההכנה. בעוד מספר שעות נהיה  בדרכנו לבלום את חוד המחץ של האויב הסורי.- "אלוהים שבשמים, שמור עליהם והחזירם בשלום לבתיהם". דובבתי לעצמי ופניתי חזרה לקבוצתי החדשה.   השחר החל מפציע, פה ושם צצו דודים עם תה מהביל וחם. חיילים אלתרו ספלים מקופסאות שימורים פתוחות.  הגיעה שעת ההמתנה. הבוקר עלה. מעל לראשנו שרקו מטוסי חיל האוויר בטיסה נמוכה וצווחנית: "פנטומים", "סקייהוקים" ו"מיראז'ים" חלפו ביעף, כאשר כולנו עוקבים אחריהם בדריכות. פני כולם לצפון.  צפירת אזעקה נשמעה מהישוב הסמוך. אנשים יורדים בודאי בשעה זו למקלטים. כאן הפעילות עדיין בעיצומה.  הצטיידות נוספת בתחמושת, מילוי מחסניות בכדורים, ניקוי כלי הנשק, האזנה לחדשות המעורפלות ברדיו, פתיחת מנות קרב ראשונות, דיונים והערכות היו עיסוקינו העיקריים.  דליה עובדת בישוב הסמוך כ"ממונה על חטיבת הביניים". בי"ס שהקימה במו ידיה. בנייתו של המבנה החדש הסתיימה ימים ספורים לפני פתיחת שנת הלימודים והיא נאלצה עם צוות קטן של עוזרים, לגרור שולחנות, כסאות ואביזרי לימוד על מנת להכין את כיתות הלימוד לפתיחת שנת הלימודים.  השבעתי אותה, שקודם לכן תשמור על בטחון ילדינו ורק אחר כך תתפנה לעיסוקיה המקצועיים. אולם ידעתי, שהיא תתייצב במקום עבודתה וציפיתי שאולי תבוא לבקרני.   שפטנו קפה על מדורות קטנות ויצקנו אותו לשקיות הנס-קפה העשויות בדיל. הם שמשו ספלים מאולתרים לשימוש חד פעמי.  לפתע, ראיתי את דליה מתרוצצת בין כלי הרכב  המשוריינים. "האומנם? האם אני הוזה?" ידעתי שהיא תגיע!    "דליה," צעקתי ופרצתי בדהרה לקראתה. חיבוק מהיר.  הפתעה דומה עשתה לי דליה, ערב מלחמת ששת הימים בשבוע ההמתנה, כשבאה לבקרני בשדות הפתוחים מול  מושב אלייקים שבהרי אפרים. היא הגיעה אז עם אורית ואמיר, ילדיי, ביחד עם נשים רבות אחרות. משפחות, משפחות התגודדו למרגלות הטנקים וכלי המלחמה. כל אבא מנסה להרשים את ילדיו במפלצות הפלדה. המקום דמה לפיקניק המוני, סוריאליסטי, - ילדים, כפרחים צבעוניים, בצל הגלמים המשחיתים המפלצתיים ומטילי האימה.-      "כיצד הגעת?" שאלתי.      

-      " העולים החדשים מרוסיה, השכנים שלנו, הם שהביאו אותי במכוניתם".

-      "יוצא מן הכלל. היכן הם? "

-      "הם ממתינים בחוץ", אמרה.

 

  יצאנו לקראתם. הם אינם דוברים עברית. לחצתי את ידיהם בחמימות והוקרת תודה על שטרחו להסיע את דליה והזמנתי אותם להיכנס למחנה. הם הסתובבו בינות לכלי הרכב המשוריינים משתאים ומסתכלים בהערצה גלויה בפעילות הכוורת שמסביב. הם שואלים שאלות ביחס לסוגים של כלי הנשק השונים. הסברתי להם באידיש רצוצה שאין להם כל סיבה לדאגה ושכוחנו עמנו למגר את האויב... קול אזעקה נשמע פעם נוספת. לפתע הועבה שמחת הפגישה.  -  "היכן הילדים? אמרתי לך לא להשאירם לבד".  - "הם נמצאים אצל סבתא. היא הדואגת להם".

  דליה כבר הספיקה, באותו בוקר להיות בבית ספרה. התלמידים לא הופיעו ללימודים במצוות משרד החינוך. משם היא הגיעה לבקר אותי בימ"ח. דליה הבטיחה לבקר שנית ביום המחרת. הסברתי לה שאין כל ודאות שנישאר. מי יודע?  לפני שדליה נכנסה למכונית, אילץ אותי שכני, העולה החדש, לקבל כמה חפיסות של סיגריות ואשתו דרשה ממני במפגיע להתנשק עם דליה. לא חיכיתי לבקשה נוספת, פעולה שזכתה לתשואות הסובבים.-      "תשמור על עצמך". אמרה דליה.-      "אני מבטיח. להתראות!"  המכונית התרחקה. דליה לא הסתכלה לאחור. שמחתי. מי יודע מתי ניפגש שנית.  חזרתי לקבוצתי. גדוד הטנקים יצא ראשון משער המחנה בשעטה מחרישת אוזניים. שרשרות הפלדה חורצות בכביש האספלט חריצים עמוקים. קסדות הנהגים בולטים מחוץ למעטה השריון. חצי גופו העליון של מפקד הטנק מזדקר כמו אנטנה נוספת. קולות בוקעים ממכשירי הקשר, מתגרים בהמולה וברעש.

-      "מדוע ממתינים? כולם מוכנים לתזוזה". סא"ל נמוך קומה ומוצק גוף נע בין הפלוגות. מעודד. מזרז.

-      "מי זה?" שאלתי.

-       "מה, אתה לא יודע, זה המג"ד שלנו משה אגוזי".

-      "פתרתי את התעלומה", צעקתי בשמחה. חברי לא הבינו מה פשר שמחתי.

    ערב ראש השנה קבלתי לביתי אגרת "לשנה טובה" מקיבוץ "מזרע" בחתימתם של "ירדנה ומשה אגוזי". ניסיתי לפשפש בזיכרוני: האם אני מכיר אותם? אולי תלמידה שלי, שהתחתנה עם בן קיבוץ "מזרע" והיא זו ששלחה לי איגרת ברכה? לא הצלחתי לפענח את החידה. ידידה שלנו, אחותה אסתר, מתגוררת בקיבוץ מזרע. כן, היא מכירה היטב את המשפחה. משה אגוזי, היא סיפרה, הוא מג"ד מילואים בשריון. לא הצלחתי למצוא את הקשר.

  רק עכשיו נתבררה לי זהותו של המג"ד שלי. הוא שלח לי את איגרת הברכה. חבריי החדשים סיפרו לי, שהוא טיפח את המגע האישי עם כל פיקודיו. הוא לא החמיץ שום שמחה אצל כל אחד מחייליו ואף סייע לרבים שביקשו  את עזרתו. הוא הכיר כל חייל בגדוד בשמו. חיפשתי הזדמנות להביע את תודתי על תשומת לבו ועל שלא היה סיפק בידי לענות לו על איגרת הברכה. הזדמנות זו נפלה לידי במועד מאוחר יותר.   בקשתי לדעת יותר אודות המג"ד אגוזי, לתהות על קנקנו של האיש שיוליך אותנו לשדה הקרב ושתהיה לו השפעה על גורלנו ועל חיינו. כולם שבחו את יחסו הבלתי אמצעי לחייליו, וציינו את הבנתו לצרכיהם וגם את כושר מנהיגותו.

  החילונו מרגישים שאנו משתהים. כולנו מצוידים. כולנו מוכנים לפקודת: "על הרכב עלה".  פקודה זו משום מה משתהה. החלו ניחושים והערכות,- "אנו יחידה מבוגרת ושומרים אותנו לרזרבה" "לקרב בודאי שלא יכניסו אותנו" "יטילו עלינו משימות עורפיות" ההרגשה הכללית הייתה שהגדוד שלנו, לא ייכנס לקרב מגע עם האויב

  בשעות הצהרים המאוחרות נתקבלה הפקודה המיוחלת:-      "על הרכב עלה, היכון לתנועה!" נשמע הקול הבוטח במכשירי הקשר.-      "סלט" - הכריז על סדר תנועה וכל הקשרים לפי סדר הפלוגות הודיעו בקשר על היותם מוכנים לתנועה. המתח גבר, אולם טרם הורגשה התחושה של יציאה למשימות קרביות.  הגיע תור הזחל הטכני שלנו לתזוזה. הקשר שלנו, נפתלי, הודיע במערכת הקשר על היותנו מוכנים לתנועה. נפתלי, בחיים האזרחיים, הוא עובד בבית החרושת לנייר בחדרה, נשוי ואב לשלשה ילדים. נפתלי, גבר נאה עם שפם שחור ומרשים, מחודד בקצותיו. בקשר היו תגובותיו איטיות במקצת לטעמי, אולם תמיד הוא שמר על שלווה.

 בכל הזמנים, גם בעת קרב ומצוקה, לא ניכרה אצלו מתיחות שהתבטאה כלפי חוץ. הוא היה טיפוס שתקן ופרט לשיחות מקצועיות, לא נטה לדבר וללהג כאחרים. בהמשך דרכינו כשנתקלנו בעיתונאים זרים, הם  ראו בו אובייקט שבהחלט ראוי לצילום לעיתונות העולמית. הם צילמו אותו מכל זווית אפשרית, כאשר סיננו בין שיניהם שהוא "נמר" ישראלי שבהחלט לא כדאי ליפול לידיו, בעיקר בשל שפמו השחור והמרשים...

  מטבע הדברים הזחל שלנו נע בסוף השיירה, על מנת לדחוף קדימה את כל כלי רכב הסרבניים. כבר בתחילת הדרך לא חסרה לנו עבודה: מכשיר הקשר ביקש לעיתים קרובות את "19", הקוד שלנו במערכת הקשר, כדי לחלץ ולתקן כלי רכב שנתקעו בשולי הדרך. הזחלמים הפתוחים, ממלחמת העולם השניה, עמוסים בחיילי הפלוגות יצאו בשעטה, אנחנו המתנו לתורנו. לפנינו נע הזחל של הרופא הגדודי רפי, רופא בבית חולים רמב"ם בחיפה. גבר גבה קומה ונאה בהחלט.  קרחת קטנה בצבצה מפדחתו. רפי, בחור סמפטי מאוד, חייכן. הוא וציוותו הוכיחו יכולת חילוץ וטיפול בחיילינו הפצועים, גם בתנאים קשים של קרבות מרים, שעוד יסופר עליהם.   נענו בסוף השיירה, כשאנו שומרים על קשר עין עם הרכב שנע לפנינו. ד'בלה, נהג אגד בחייו האזרחיים, נמוך קומה, מוצק גוף עם זקן בצבע בלונד מטופח למשעי, היה מפקד הזחל שלנו.  הוא עבר קורס קציני מילואים של מפקדי חימוש והיה האחראי הישיר על כל המשימות שקיבלנו במלחמה הצפויה לנו. לפני קבלת הקצונה בדרגת סג"מ, היה סמל טכני. הוא  גילה בקיאות מקצועית ומיומנות רבה בכל התקלות שניקרו בדרכנו. כל הצוות הטכני הכיר אותו מקרוב ופיתח אליו יחסי קירבה ורעות.  ד'בלה היה נאמן לכל המשימות הקרביות שהוטלו עלינו. גם בעתות סכנה, כשיצאנו עם הזחל הפתוח, למשימותינו, בזמן הפגזות כבדות, שירדו עלינו כגשם, שמר על שלוות נפש מוחלטת, דבר שלא פעם העלה את חמת הצוות עליו.  כולנו תפסנו מחסה בינות לסלעי הבזלת השחורה, ורק ד'בלה וגולדה הנהג נשארו בזחל"ם.  ד'בלה היה האיש שקבע מי  מצוות החימוש יהיה על הזחל הטכני , ומי יהיה על גבי "הפרשים", המשאיות העמוסות לעייפה בחלקי חילוף. בחירה זו של ד'בלה, היא זו שהכניסה אותי ואת חבריי לשדה הקרב. הפרשים נשארו בעורף היחסי מחוץ לשדה הקרב.     ד'בלה בחר בי להיות חלק משמונת החיילים שהתמקמו בתוך הזחל. הצטופפנו בינות לחלקי המתכת כשכל אחד מנסה לתפוס מקום ישיבה נוח. נענו לעבר עפולה, בדיוק באותו ציר נסיעה בו נעתי מאותו מחנה, "במלחמת ששת הימים." החיזיון היה חופף בצורה מדהימה, עד כדי כך, שלרגע חשבתי שאני הוזה. אין זה אלא חלום שחוזר על עצמו. צבטתי את עצמי בכח כדי לוודא שאין זה חלום.  מכונית "סוסיתא", נהוגה בידי אם צעירה ונאה, השתלבה בשיירת הקרב ונסעה אחרינו. לידה ישבו שני ילדים חמודים. סימנתי לה בכף ידי את האות "ווי".  (אגב, במלחמה זו סימן "האגרוף" הקמוץ עלה בכמותו על סימן "הווי")  ראיתי דמעות זולגות מעיניה. ניחשתי שבודאי גייסו גם את בעלה הבחנתי בתנועות שפתיה, "ישמור עליכם אלוהים." היא שלחה לי נשיקה באצבעה. נזכרתי באשתי וילדי. באותו מעמד הבטחתי לעצמי לחזור עבורם בשלום  המפגש האקראי הזה, עם אותה אישה שנהגה במכונית ה"סוסיתא", נסך בי כוח עצום. הנשיקה שנשלחה לי באוויר, כמו קמע לחיים, חיזקה אותי בכל עתות הקרבות והמשברים שפקדו אותי בכל ימי הלחימה. היא גם נסכה בי את הכוח לעודד את חבריי, כשרוחם הייתה שפופה ברגעים בהם עשן הרקטות והפגזים של הסורים נחתו עלינו מכל עבר.  אינני יודע מהי הרגשת הפחד וכיצד הוא פועל על אנשים שונים. אותה פגישה רגעית הסירה ממני את רגשי הפחד המוגדרים על ידי הפסיכולוגים, כתגובות   פיסיולוגיות ורגשיות למצבים שאין לך שליטה עליהם. תגובות אלו, לא חלו עלי במרוצת הקרבות

  במלחמת ששת הימים שלחתי לדליה דשי"ם על ידי זריקת פתקים לאנשים שעמדו בצדי הדרכים ונופפו לנו בשלום והצלחה. החלטתי לחזור על אותו "תרגיל". עודדתי גם את חבריי לעשות כן.  חיפשתי בחיפזון פיסת ניר עליה רשמתי את מספר הטלפון של ביתי בתוספת המילים: "דליה, נמצא בתנועה הדומה לזו של מלחמת ששת הימים, הכל בסדר, אלוני." והוספתי למקבל האלמוני של הפתק: "נא לטלפן, תודה."  עטפתי את הפתק בסוכרייה ממנות הקרב, וזרקתי אותו לעבר קבוצת צעירים שעמדו במבואות מושב ותיק בעמק. מאוחר יותר, נודע לי, שכל הפתקים והטלפונים שמסרתי הגיעו ליעדם.  במקרה אחד הגיע פתק לידי בת דודתי, שרונה, ילידת צפת, שזיהתה את שמי וטרחה לטלפן גם לבית הורי בירושלים.  חבריי לזחל תהו לפשר מעשיי. המעשה מצא חן בעיניהם והם עטו על כל פיסת נייר בזחל וחזרו על התעלול בהצלחה יתרה.  כלי הרכב שנתקעו בתחילת הדרך גרמו לעיכוב ממושך. נאלצנו לחכות ליד מושב עולים שהיה על ציר התנועה. תוך פרק זמן קצר התגודדו סביבנו צעירים וצעירות. בין השאר התנהל פלירט מילולי, בין בנות הטיפש-עשרה, לבין הגברים הצעירים, שלרובם ותק של שנתיים עד ארבע שנות נישואין  הלילה ירד. מתוך החשיכה הופיעו גבר ואישה כשבידיהם קנקן קפה גדול, ספלים ועוגות והחלו לחלקם לחיילים.

        -      "זה קפה פרנקיני," העיר אחד החיילים הערה לא מחוכמת.

-       "כולנו יהודים." ענה לו האיש במבטא כורדי כבד.

-       "כל הכבוד, כל הכבוד", ענו לו כולם במקהלה ושתו את הקפה המתוק והמהביל.

  זחל אחד סרב בעקשנות חולנית לנוע קדימה. כל קפיצה על מהמורה בכביש גרמה לניתוק זרם החשמל ולהשבתת המנוע. מישהו ירד בכל פעם לתקן את התקלה וזה נסע עד למהמורה הבאה.  ביננו, ישב בחור שתקן, יוצא רומניה, כעשר שנים בארץ, יונה שמו. חשמלאי רכב במקצועו. הוא סרב בעקשנות לרדת מהזחל וטען שכל ילד יכול לתקן את התקלה. בעקשנות מופרזת סרב לרדת.   אפשר היה לצפות שד'בלה יפעיל את סמכותו הצבאית ויפקוד על יונה לתקן את הזחל התקוע. אולם ד'בלה  בסבלנות אין קץ משכנע את יונה לבצע את המלאכה. רק לאחר תחנונים וחנופות לכושרו המקצועי, מואיל יונה לרדת. תוך דקות איתר את התקלה ותיקן אותה. מאותו רגע נבלע הזחל הסרבן והגיע למקומו המיועד בשיירה.  יותר מאוחר, נתגלה יונה כאשף מקצועי. הוא תיקן וחילץ כלי רכב משוריינים תחת אש האויב במצבים שנחשבו לאבודים במשמע אוזן, איתר את התקלות  המסובכות ביותר, תיקן אותם תוך פרק זמן כל כך קצר, עד שהדבר נחשב כבלתי יאומן. כשכל בעלי המקצוע נואשו מתיקון תקלה כל שהיא, היה יונה מופיע ומתקנה במחי יד. מאוחר יותר, בעיצומה של התקפת מטוסי אויב עלינו, נפגע יונה ברגלו כשקפץ מעל לזחל לתפוס מחסה. הוא הוחלף, לצערנו בחייל אחר. אבל אני מקדים את המאוחר

 

  ליד תחנת דלק בדרך לטבריה, קיבלנו הודעה נוספת בקשר על כלי רכב נוספים תקועים. נעצרנו ליד התחנה. במקום המתינו מושבניקים עם קנקני קפה ועוגות. ילדים התחננו, שנמסור להם מכתבים וטלפונים למשלוח. כתבתי מכתב נוסף, הפעם לבתי. מסרתי אותו לנער שחור שער שהושיט את ידו ראשון. יותר מאוחר הסתבר, שאותו נער, במקום לשלוח את המכתב ככתבו וכלשונו, העתיק את מכתבי בכתיבה תמה ושלח אותו בחתימתי. אשתי תהתה על השינוי המופלג שחל בכתב ידי וייחסה אותו למתח הקרבי בו הייתי שרוי  במקרה אחר, מישהו מטבריה התקשר לעוזרת שלנו, שמחה, ששמחה להודיע לדליה שאני נמצא כל העת בטבריה שמחתי על הידיעה המוטעית, לפחות הסירה דאגה מליבה למספר ימים  בתחנת הדלק, שהפכה לסדנה זמנית, פגשנו בזחל"מ, שלא מהגדוד שלנו. הייתה לו תקלה במשאבת הדלק. החלטנו, למרות העיכוב, להגיש לו עזרה. דקות לאחר מכן הגיעו חיילי החימוש של גדודו, אולם אחרו את המועד הזחל שלהם היה כבר בתנועה.    "אם הייתי יודע שזה אתה, לא היינו מתקנים את התקלה" אמרתי לקצין החימוש שהכרתי, בבת צחוק והמשכנו בדרכנו.  השיירה נעה באפילה מוחלטת לעבר קיבוץ עין גב. לאורך כל הדרך המתינו מושבניקים ןקיבוצניקים,- נשים, נערים ונערות שהרעיפו עלינו מכל טוב. "אשרינו שיש לנו עורף שכזה". חשבתי.  כשחצינו את גשר הירדן, ליד קיבוץ דגניה, פרס זחל נוסף שרשרת. הפעלנו את המנוף ההידראולי והורדנו את השרשרת החדשה, שהייתה תלויה על גבי הזחל. הרכבת השרשרת נתקלה בקשיים מרובים. מורגש שהצוות איבד את כושרו בגלל חוסר תרגול. החלפת השרשרת ארכה זמן רב. יותר מאוחר, בוצעו פעולות דומות, תחת אש אויב והפגזות, תוך עשר דקות, זמן סביר למדי. הגענו, בחשכה מוחלטת, אחרונים בשיירה למקום חניון הלילה הראשון במלחמה, על שפת הכינרת, צפונית לקיבוץ "עין גב". במקום זה, בילו שבוע קודם לכן, בחג ראש השנה, אלפי קייטנים עם משפחותיהם.לא פעם הבענו את רגשותינו, לבורותם של הערבים, שמצאו לנכון, ברוב נבזותם להתקיפנו ביום הכיפורים, כשכל עם ישראל מכונסים בבתי הכנסת ובבתיהם.  אילו היו תוקפים בראש השנה, עשרות אלפים של קייטנים ששהו אז על חופי הכינרת ומפוזרים בכל רחבי הארץ וסיני, היו חשופים להתקפות ומקשים על גיוס אנשי המילואים.  בחניון, שעל שפת הכינרת, היו מכונסים כבר עשרות חיילים. הם שכבו ליד כלי רכבי המלחמה, עטופים בשקי שינה, חלקם נוחרים בקול רם, חלקם עדיין עסוקים בהתארגנות לקראתה.  מצאנו מקום מתאים לזחל"מ שלנו. פינינו שיחים קוצניים ואתרנו מקום מתאים ללינה ראשונה בשדה. חלפו שלושים ושש שעות של חוסר שינה ועדיין אווירת המלחמה מאתנו והלאה. הבוקר עלה, הכינרת המקסימה למרגלותינו. תקופת היובש והשאיבה המוגזמת מימי הכינרת נתנו אותותיהם בחוף שנסוג לאחור. קיבוץ עין גב מנמנם לא רחוק מאתנו והעיר טבריה על בתיה השחורים בוהקת בצד המערבי של הימה. הרכסים התלולים של רמת הגולן, לא הרחק מאתנו. רק כביש האספלט השחור, אותו עזבנו ללינת הלילה חוצץ בינינו.

  סלי הפלסטיק של "החברה להגנת הטבע", עדיין שמורים במקומותיהם בחישוקי הברזל, השרו  אווירה של פיקניק מוזר בו השתתפו גברים בלבד. חייל אחד העז לפשוט את בגדיו ונכנס עירום למימי הכינרת. אחריו גדודים של חיילים, חיקו אותו והחלו שוחים, מתרחצים ומסתבנים מאבק הדרכים ומשמני המנועים של יום האתמול.  שוחים ומצטחקים במים הכסופים והזוהרים המשתברים בקרניים הראשונות של בוקר יפה. ישבנים ושת חשופים, לבנבנים, עגולים, מזדקרים מעל למים השקטים.  מאות חיילים, השאירו את מדיהם, נשקם וחגורי הקרב בערימות על החוף, משתכשכים כילדים מגודלים, מעלים קצף וגלים במימי הכינרת השקטים. בעלי גוף אתלטי, נפוחי כרס, שעירים ומקורזלי שער, מקפצים ומפזזים במים הקרים. אבריהם הזכריים מתגוונים במים, מציצים ונעלמים כמשחקם של דגי הכינרת בסמוך לחוף.  מנות קרב נפתחות ואווירה של פיקניק אוחזת בכולם. רק רעם המטוסים במרום מפריע לשלווה הכללית. המטוסים החולפים מעלינו בגובה נמוך ובשאגה רועמת, אינם מוציאים אותנו משלוותנו.  שמועות על קרבות אכזריים, שמשתוללים ברמת הגולן, החלו נפוצות בין החיילים, אולם עדיין לא הרגשנו שאנחנו עומדים על סיפה של מלחמה.

סוף פרק א'

 

 

 

חיפוש מידע

כניסת חברים

חברים online