[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

פרק ה-בחזרה לכפר בלום

ימים של אשמורת - פרק ה - בספרו של אלוני זמורה

 

 

  עם בוקר קיבלנו פקודה לחלץ אמבולנס סורי. בזמן הסריקות בכפר "חאן ארנבה", גילו חיילי הפלוגה, תחנה של של כיבוי אש ושל עזרה ראשונה על כל ציודה. נענו עם הזחל לעבר המקום. פגזים המשיכו ליפול פה ושם.  לא כל כך התיחסנו אליהם. על האמבולנס הלבן, היו  סימנים של הסהר האדום. האמבולנס היה בתוך מבנה מאבן מבזלת שחורה עם גג מפח בתוספת כיסוי של לבנים עשויים תערובת של בוץ וקש. המבנה שימש מרכז הג"א של הכפר. היו בו מחסנים עם מטפי כיבוי, מסכות גז, אלונקות וציוד אחר. כולם היו חדשים, מסודרים בסדר מופתי, זה על גבי זה.  במשרד המרכזי, תלויה תמונה צבעונית של הנשיא הסורי חאפז אל אסאד.  הורדתי את התמונה מהקיר ותליתי אותה בחזית הזחל שלנו.

 
   

האמבולנס הסורי "בחאן ארנבה" צילם: אלוני זמורה

האמבולנס מרוח בבוץ, ממלא את יעודו, בשעת קרב. צילם: אלוני זמורה

 

  "דוחה"  איש החימוש המכונאי, נכנס לאמבולנס וניסה להתניע אותו.  המפתחות לא היו בנמצא. לאחר חיפושים נמרצים, מצאנו את המפתחות באחת מהמגרות במשרד. יונה החשמלאי דידה על רגלו הפגועה ותוך דקות, לאחר שנבר במערכות החשמל של האמבולנס, המנוע הופעל.  המכונית הייתה חדשה לחלוטין, נסעה תשע מאות קילומטר בלבד.  היא ספגה פה ושם פגיעות של רסיסי פגזים: – זכוכיות החלונות  היו מנופצות ושלושה מצמיגי האמבולנס קרועים מרסיסי הפגזים.  נכנסנו לתוך האמבולנס וראה זה פלא, - מערכת זכוכיות נוספת לחלונות הייתה מונחת באמבולנס, ללא כל פגע.  האמבולנס היה מצויד בכל האביזרים החדישים ביותר. מאווררים חשמליים, מערכת תאורה חדישה, אלונקות וציוד אחר. ניסינו לתקן את הצמיגים במקום ודבר לא הועיל. פרט לצמיגים החבולים כל הציוד הרפואי פעל ללא דופי.  רתמנו את האמבולנס אל המנוף ההידראולי של הזחל הטכני שלנו וגררנו אותו לעבר מרכז הכפר.  חמורים, תרנגולים וכלבים עזובים משוטטים בכל עבר, מוכי הלם. חמור עצלן התישב לו במרכז הדרך וסרב באדישות ובטמטום לפנותה…

 כולנו אנשי החימוש התלבשנו בזריזות על כל המערכות הפגועות של האמבולנס.  החלונות הוחלפו, הנזקים תוקנו והאמבולנס הלבן נמרח בבוץ להסוואה.  רק לצמיגים לא הייתה תקנה. היה צורך להחליפם בחדשים.  הייתה לי תחושה שד'בלה יבחר בי למשימת החלפת  הצמיגים. ואמנם, לא עברו רגעים והוא פוקד עלי לקחת את שלושת הגלגלים הפגועים ולנסוע איתם ליחידת החימוש העורפית בקונטרה ולהחליפם.  עד כה, הגדוד שלנו לא היה מצוייד באמבולנס צבאי. כשהיה צורך לפנות את הנפגעים, השתמשנו ברכב קרבי, שנגרע מהכוחות הלוחמים.  הייתה זו הזדמנות לקבל אמבולנס, מצויד היטב, לטובת הגדוד.  חיפשתי רכב להעמיס עליו את הגלגלים הפגועים.  השגתי את הג'יפ הסורי, - אותו "לנדרובר" בו הסגירו עצמם בצהרי אותו יום אחד – עשר החיילים הסוריים.  הנהג של רופא הגדוד הצטרף אלי לנהיגה. העמסנו על הלנדרובר הסורי את שלושת הצמיגים הפגועים, את ציודנו האישי, הנשק והמחסניות וגם את שקי השינה, שדאגתי בכל מהלכי הקרבות לא להיפרד מהם. לא ידעתי היכן אלון הלילה. כובע הפלדה, החגור והנשק האישי, העוזי, היו צמודים כל העת לגופי. נוכחתי לדעת שפעולה אינסטקטיבית זו סייעה לי רבות גם בהמשך הקרבות. יחד פרצנו מערבה בכיוון הפוך משדות הקרב לכיוון העיר  קונטרה, כשהצמיגים המנוקבים מונחים מאחור.   השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. הפגזים המשיכו ליפול  לאורך הציר המרכזי, "ציר אמריקה".  הדרך חזרה,  הייתה מלאה מהמורות מאלפי הפגזים, שנחתו עליו ללא הפוגה. נסענו רק עם אורות חניה, שגם פנסיהם נמרחו בבוץ.  חלפנו עם הג'יפ הסורי על פני שיירות ההספקה והתגבורת שנעו מולנו בחשכת הלילה. הג'יפ שלנו צבוע בצבעי ההסוואה והסמלים של הצבא הסורי, שלא הספקנו להסוותם. חששתי שמא כוחותינו יירו עלינו. נדהמתי, שום כוח לא עצר בעדנו מלנוע מערבה.  הנה, חשבתי, לראשונה אני עוזב את שדה הקרב ונוסע לעבר רמת הגולן ולגליל העליון. מי יודע היכן אמצא את חבריי לאחר שאחזור. הגענו לסדנת החימוש בקונטרה, שהשתרעה על פני שטח מישורי בשולי העיר. שם העבודה בעיצומה, – קבוצות של חיילים מתקנים כלי רכב קרביים שונים לאור פנסים רבי עוצמה.  המקום הומה ככוורת, צוותי החימוש רוכנים על כלי רכב משוריינים שנפגעו ומנסים להביאם חזרה לכשרות. בתוך כל ההמולה הזאת, אני מחפש את קצין החימוש. לא מוצא.  כולם טרודים.    אני מאתר את מפקד הסדנה, קצין צעיר בדרגת סרן. גליתי שאני מכיר אותו מאז היותו ילד נחמד וחייכני. משפחתו גרה בשכנותי בדרך הים בחיפה. זכרתי אותו, כתינוק שרץ עם חיתולים בשבילי הגינה ליד ביתי. עכשיו הוא המפקד.     "שכנר", אני פונה אליו בשם משפחתו, "יש לי שלושה צמיגים פגועים שצריך מיידית להחליפם". אני מספר לו את קורות מציאת האמבולנס.  הוא מצווה על חייליו לבדוק אפשרות להחלפת הצמיגים, אולם אין כאלו בנמצא.  אני מציע להחליפם בגלגלי ה"ספר" של רכבי המילואים שחנו במקום, אולם הצעתי לא נשקלת ברצינות.  המקום היחידי, בו ניתן למצוא צמיגים מתאימים, הוא אומר לי, הוא במוסך המרכזי שבקרית-שמונה, שם נמצאת הסדנה הפיקודית. אני פונה במכשיר הקשר, שלקחתי אתי בג'יפ, לקצין החימוש שלנו, איציק גולדמן, לקבלת רשות לנסוע לקרית שמונה. הרשות ניתנת.  חצינו שוב את הקו הסגול והחילונו לרדת בכביש הראשי מרמת הגולן לעבר "גשר בנות יעקב". הלילה חשוך וקודר. חברי נוהג בג'יפ הסורי, כשאני יושב לידו שואף את אויר הלילה הצונן. שום מחסום לא עוצר בעדנו. תהיתי לעצמי, כיצד ג'יפ קומנדו סורי מתפרץ בחוצפה מתוך שדה הקרב שבמעמקי סוריה ומגיע ללא כל מעצורים לכל מקום בשטחה של מדינת ישראל. כל זאת, בזמן מלחמה. אין כל מחסום...

חצינו את גשר בנות יעקב בינות לכלי הרכב הרבים שטפסו במעלה הרמה. ליד קיבוץ "גדות" השרוי בהאפלה מוחלטת, פנינו צפונה במקביל לנהר הירדן  ועמק החולה. נשמתי עמוקות את האוויר הקר בתענוג עילאי ודהרנו על הכביש, בינות לעצי האקליפטוס שסככו עליו. בעיניי כביש זה  הוא אחד היפים בארץ.  חלפנו על פני השדות החרושים, על פני "גשר הפקק", הפרדסים  ובריכות הדגים. פשטתי את "מעיל הנטו" הכבד והמלוכלך מאבק הבזלת ונתתי לאוויר הקר לזרום ולחדור לעצמותיי.  נהניתי ממגע האוויר הצונן, - הוא היה כריח המשכר.  "אלוהים!", חשבתי. "לפני שבועיים נסעתי עם אשתי וילדיי ממש בדרך זו, בדרכנו לחורשת טל.  מי חשב שאחזור אליה כה מהר...". כאילו יובלות נקפו…מיציתי את תענוג הנסיעה בג'יפ הסורי עד תום. שיניי לא נקשו מהקור ודמי רתח. 

    "אני אוהב אותך מולדת", אמרתי לשדרת האיקליפטוסים, שסוככו משני צדי הדרך על הג'יפ הדוהר.

      - "אני אוהב אתכם תלמים חרושים, אני אוהב אתכם בריכות דגים, אני אוהב אתכם ריחות פרדסים".

הגענו למוסך הגדול שמדרום  לקרית שמונה.  חושך מסביב, אין נפש חיה. השעה קרובה לשעת חצות, המקום נטוש. אני צופר ומחפש נפש חיה.  סרן מילואים, לבן-שיער, מתעורר ומגיח מנומנם מאחד הביתנים. הוא שואל למבוקשנו. אני מסביר לו.  - "תבואו מחר בבוקר." הוא אומר.

-          "היאך?  חבריי  בשדה הקרב. מי יודע אם יהיו שם מחר… מי יודע אם יישאר משהו מהאמבולנס עד מחר…", אני מוחה. "במרחק של קילומטרים ספורים אנחנו נלחמים לחיים או למוות, וכאן כולכם ישנים?"

         -          "רק מחר בבוקר". הוא משיב באדישות וחוזר לשנת הלילה שהופרעה.

  במרחק של כשלושים קילומטרים מכאן, מתחוללת מלחמה להדיפת האויב הסורי ולהצלתה של וכאן כולם שובתים מעבודה והלכו לישון.  מדינת ישראל, הדבר נבצר מבינתי!

-          "טלפון יש?", אני שואל מתוך יאוש.

        -    "כן, שם". הוא עונה ונעלם בתוך הביתן.

 

  נזכרתי בדליה, בילדים. נפלה לידי הזדמנות לדבר איתה, לשמוע את קולה. האם היא עדיין ערה?  לא איכפת לי להעיר אותה. היא בודאי תשמח.  חיילת צעירה יוצאת מן המקלט כדי לפתוח את הדלת למשרד בו נמצא הטלפון.

   "היא במקלט? מדוע? הרי היא בארץ היא יושבת.  קטיושות? פאתחים? מגבול לבנון?  שטויות!  איזו איוולת. אילו היו יודעים באיזה מטר פגזים היינו ונותרנו בחיים. פאתחים?  בשביל מה יש גדנ"ע, שיטפלו הם בהם…בשביל זה צריך לישון במקלט?  אני מהרהר לעצמי.  שם באפיק הוואדי, שם בסוריה, עם ה"מיגים" וקונצרט הארטילריה חשתי בטוח... ופה יושבים הם במעמקי האדמה?…" חלפו המחשבות במוחי.

  - "שלום, מה שלומך? אפשר לטלפן?" אני שואל את החיילת הצעירה.

   - "כן, בודאי, "אמרה,  "מה שלומכם?" היא לא ציפתה לתשובה ממני וחזרה למקלט, למקום המבטחים…

  -   "דליה! זו את?" אני אומר, לאחר שהמרכזנית של קריית שמונה קישרה בינינו.

  -  "כן , וונצק!  איפה אתה? בחיפה?"

  - "לא. דליה, אני כאן בקרית שמונה, יצאתי לרגע. דליה, יש לך אלוני אחר".

  - "אני אחר,  דליה". – אמרתי ולא רציתי.

  -  "לא, אלוני, אני רוצה אותך כפי שאתה. אני לא רוצה אלוני אחר". – אמרה ברעדה.

  - "עשר שנים חלפו מאז שנפגשנו לאחרונה, דליה". אני אומר.

  - "לא. רק שבוע חלף. אני רוצה את אלוני שלי".

  - "מה שלום הילדים? האם הם ערים?  העירי אותם!" צוויתי.

  - "אבא!" אמרה אורית. "מה שלומך?"

  -      "מרגיש מצוין, אוריתי. את ילדה טובה? את הגדולה שלי, תשמרי על אמא, אני אוהב אותך. להתראות חמודה. תני לי את אימא". אני מבקש לדבר עם בני אמיר.

  -    "אמיר מסרב בכל תוקף להתעורר".  אומרת דליה

  -    "העירי אותו, העירי אותו, אני רוצה לדבר איתו, דליה". אני אומר בתקיפות בלתי מובנת.

  -    "הוא מסרב להתעורר. אני עושה תורנות. יום אורית ויום אמיר ישנים לידי, במקומך."

   -     "אני רוצה אותך." אומרת דליה.

  -      "איני יכול, דליה, מסרי נשיקות לאמיר. דליה להתראות".

  -      "שמור על עצמך".

 -       "אשתדל דליה, עבורכם דליה". סיימתי את השיחה הקצרה.

 

  לפתע, הרגשתי  רע. הייתי אוויל. למה התרגשתי, הרי בכל הזמן, בעיצומה של המלחמה שמרתי על קור-רוח, על צלילות דעת. גם כש"המיגים" צללו עלי במכונות הירייה שלהם, גיחכתי לעצמי. הם לא יפגעו, הייתי בטוח… ועכשיו, דווקא עכשיו, כשאני צריך להיות בוטח, איבדתי את עשתונותיי. לעזאזל, איך מרגישה עכשיו אשתי.   אלוני אחר אני מגיש לה. איזה? לא סיפרתי לה.  אלוני במתנה. מתנת שמים. בינתיים… מי יודע, אולי אופיע בעוד כמה ימים ב"זכרונו לברכה".  ואני עכשיו במקום פסטורלי… ובמקום לעודד אותה, אני מגיש לה אלוני אחר.  היא לא הבינה מדוע אני מתעקש לדבר עם בני אמיר. היא לא ידעה, גם לא הסברתי לה, שבאותו הרגע חשבתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאני אדבר אתו...

כעסתי על עצמי, אולם לא העזתי לצלצל אליה שנית, פן לא יעמוד לי כוחי להיות אותו אלוני, חייכן ובוטח כפי שהיא מכירה וכפי שאני מכיר את עצמי.  שנאתי את עצמי באותו רגע על חולשתי…

 "למה דיברת כך?" נזפה בי המרכזנית של קריית-שמונה, שכל העת האזינה לשיחה. - "לא היית צריך לדבר כך". גערה בי.  היא לא הבינה שבאמת יש לדליה אלוני במתנה, בינתיים.  מי יודע?  אלוהים אתה הוא  היודע!    "לא פעם ניהלתי אתך דו-שיח. אתה, מעולם לא ענית לי, אולם תמיד ידעתי את תשובותיך.  היית חלק בלתי נפרד ממני. למעשה, אתה ידידי הטוב ביותר. אתה מצפוני, אתה הרי אלוהיי. כילד, אתה  היית מעניש אותי כשחשבתי מחשבות רעות ומיטיב עמי, כשדרשתי טוב… תמיד היית צודק…ידעתי זאת… ולכן לא תזנח אותי עכשיו, כשאני צריך אותך באמת". אמרתי לו. "אתה תמיד היית ידידי הטוב ביותר. אתה מכרי הטוב ביותר, למרות שלא ביקרתי אותך בבית-הכנסת, מאז היותי בר-מצוה…אבל אתה היית בלבי.  הלא זוכר אתה, כשהייתי בן ארבע, נרדמתי בבית-הכנסת בבית הארוך והראשון שנבנה מחוץ לחומות העיר העתיקה, בית כ"ח שב"משכנות שאננים", בשכונת "ימין משה", שבירושלים. שמש בית הכנסת, לא הבחין בי ונעל את הדלת.  ישנתי שנת ישרים בבית כנסייתך, אתך – אלוהים. אתה זוכר? הייתי בן ארבע כשנרדמתי אצלך".  הורי דאגו. אני לא…  כל הלילה נערכו חיפושים נמרצים ולבסוף מצאו אותי בבית- כנסייתך, ישן שנת צדיקים. התעוררתי בבוקר במיטתי וכלל לא דאגתי. רק הוריי דאגו. אבל אני הייתי אתך ולכן לא תזניחני עכשיו בעת צרה.  אתה ידידי האמיתי, אני בוטח בך, לכן איני ירא.  באמת איני ירא.  לא הרגשתי כל תחושה של פחד, עד עכשיו, בזכותך.  והרי אני יודע פחד מהו:

-          "אני יודע, שפחד הוא ללכת בבית-קברות ירושלמי בלילה, לבד".

-          "אני יודע, שפחד הוא שרוחות רפאים ירושלמיות רודפות אחריך, בעיקר בעתות החורף, בשעות הלילה". 

-          "אני יודע, שפחד הוא להיות לבד בבית בחושך".

-          "אני יודע, שפחד הוא כששערותיך סומרות".

-          "אני  יודע, שפחד הוא כשברכיך פקות".

-          "אני יודע ,שפחד הוא כשהשרירים נרפים ואינך יכול לשאת משא גופך".-           

-          "אני יודע, שפחד הוא כשלבך הולם בחוזקה ולא מאהבה".

-          "אני יודע, שפחד הוא לחלום חלום בלהות ולהתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה".

-          "אני יודע, שפחד הוא לאבד את הישות שלך".

-          "אני יודע, שפחד הוא להפסיק להיות נאהב".

-          "אני יודע, שפחד הוא להפסיק להיות באמצע את החיים".

-           "אני יודע, שפחד הוא להפסיק לאהוב".

-          "אני יודע, שפחד הוא להפסיק לפרנס את משפחתך בכבוד".

-          "אני יודע, שפחד הוא להפסיק להיות אתה, עצמך".

  "אלוהים!  את כל זאת לא חשתי בימי הקרב, כי אלוהים, בטחתי בך.  את כל תחושות הפחד האלה, לא עברתי. לא הפגזים, לא המטוסים, לא פגזי ה"גוריונובים", לא החדירו בי את הפחד.  שלוו הייתי, מעודד הייתי את חבריי והכל הרי בזכות ידידותנו הישנה.  בזכות תרדמת הקודש שלי בבית-כנסייתך שב"ימין משה", אל מול הר- הבית. – ברית קודש כרתתי אתך אז, אלוהים".  "מעולם לא זכרתי את תפילותיך בעל-פה.  קנאתי בכשרונו  של בן דודי, אלי, שאביו, הרב שמואל נחמה, אילצו מידי שבוע, בשבת בבוקר, לאחר שחזרו מתפילת השבת בבית הכנסת של שכונת "אבן ישראל" בירושלים, לקרוא את כל ספר "שיר השירים אשר לשלמה". הוא דיקלם את כל הספר בע"פ.  לעתים, הוא היה צריך להוסיף ולקרוא גם את כל ספר "תהילים". ואני ישבתי לידו כאילם, ממתין שיסיים, כדי שנוכל לצאת יחדיו לטיול יום השבת. ריחמתי עליו, על שהוא נאלץ לפזם במהירות הבזק את פסוקי התנ"ך המרהיבים ביופיים בלי שתהיה לו כוונה ובלי להבין את  משמעותם  של פסוקי  "שיר השירים". רומן האהבים שבין גבר לאהובתו ובין עם ישראל לאלוהיו. הוא ידע את כל המילים בעל פה וקרא אותם במהירות הבזק, ללא פסיקים וללא נקודות. כמעט בלי פסק זמן בין נשימה לנשימה.  כשהוא חשב, שאביו אינו קשוב לדקלומו, הוא ניסה לדלג על משפט אחד, או שנים ואביו החזירו בנזיפה, כעונש,  לתחילת הפרק.  ואני הקטן, כי מילה שקראתי בספר, כוונה היתה בה, אמונה היתה בה. למרות שאת הכיפה הייתי מסתיר בכיס מכנסי החאקי הקצרים, כשהגעתי "לפעולות" ב"תנועה המאוחדת". שם, חובשי כיפות, לא היו רצויים, אפיקורסים שם ישבו…

 אבל בך, לא התביישתי. רק בשעורי התנ"ך והתלמוד חבשתי את הכיפה. אולם,  האמן לי, הסרתי אותה, לא מתוך צביעות. ידעתי כי ידידי  אתה.  מי כמוך יודע זאת. ולכן, לא פחדתי. כי ידעתי, כי מגיני אתה. כן, ידעתי, שבסביבותיי לא ארא רע וגם לא תיפגע בחבריי. כל מילות העידוד, שהשמעתי להם בשעות המצוקה, בזכותך ובשמך נאמרו  וחזקתי את  לב רעיי.  "אז למה שברת אותי  ואת רוחי בשיחתי הטלפונית עם רעייתי?" שאלתי אותו בהתרסה וכמעט בקול רם.    "איזו הרגשה יש לה עכשיו?  כיצד היא תישן  בתחושה, שיש לה אלוני אחר.  הרי בברית קידשתנו:  "דליה ואלוני בח"י אלפים נדוניה נתתי", עד שהזהירני הרב ש"חי אלפים", הם לא בתחום השגתי. ואני אמרתי שמתחתן אני,  שלא בכוונת גרושין.  והרב, רב הנסיון, אילצני להחליף את ה"ח"י אלפים" במספר מזל אחר, קטן יותר.

-          "נישן הלילה בכפר בלום, אצל דודה של דליה, רפאל שוחט". אמרתי לנהג.

נסענו עם הג'יפ הסורי ועם הצמיגים המנוקבים מרסיסי הפצצות, דרך בריכות הדגים של הקיבוצים, לעבר "כפר בלום".  דליה תמיד אמרה לי, שחלומה  לחיות את חייה כאן, ב"גבעת שוורץ" – בבתים המסתוריים שמעל לבריכות הדגים.  אולם, יחד עם זאת, היא לא וויתרה על חיפה, עיר מכורתה ועל בית הספר הריאלי בחיפה, שם למדה ושם התחנכו ילדינו.  מידי שנה, בקרנו בבית משפחת דינה ורפאל שוחט, בית דודה בכפר בלום. היינו מטיילים בשבילים, שבין בריכות הדגים ו"גבעת שוורץ", קבוצה של בתים לבנים וגגות אדומים משתקפים להם, כבחלום, – הפוכים בתוך הבריכות, בלתי מושגים...

אווזי בר, שלדגים למיניהם, קורמורנים ובעלי כנף אחרים היו מכים בכנפיהם, ויוצרים מעגלים במים. באותם רגעים "גבעת שוורץ" התנדנדה לה, הפוכה, בין הגלים, ביחד עם עצי האקליפטוס. הבתים שינו את צורתם, התעוותו, נמרחו כחמאה על פני המים. כשהמעגלים התרחקו, לאחר דקה, שבה הגבעה  וקיבלה את צורתה ההפוכה, הטבעית, במים הצלולים.  "אני אוהבת את המקום הזה, הטבול בירק. את ריח הבריכות ואת ריח הרפת וזבל הפרות, את השקט, את זימזום הדבורים, את קפיצות הדגים במים, את הירדן". – אמרה דליה. מעולם לא ירדתי לסוף דעתה: מה עדיף, – חיים פסטורליים בכפר או בקיבוץ, או מירוץ אחר הישגים של המאה העשרים שבעיר. "דליה, בכל מקום יהיה לי טוב", אמרתי לה, "אני משתדל למצות את הטוב והיפה בכל מצב ומכל מצב. אינני רכושני, אם הייתי כזה, בודאי שלא הייתי עוסק בהוראה. אם תרצי נוכל לעבור לגור בקיבוץ". היא מעולם, לא חשבה שהתכוונתי באמת לדבריי.

 עד היום, איני יודע, אם אשתי הייתה מאושרת יותר ב"גבעת שוורץ" שליד כפר בלום, או בחיים בעיר מכורתה, חיפה…

הגענו ל"כפר בלום".  חשיכה מוחלטת באזור.  "מדוע הם מאפילים? הרי איננו על אדמת סוריה, אנו הרחק מעבר לקווי האויב ולקרבות. פה הם בטוחים, אווילים!..."  מחסום החביות שעל הכביש, בכניסה לקיבוץ, העיר אותי מהמחשבות. זוג ישישים עם מקלעי עוזי, עוצרים אותנו. זהו המחסום הראשון שנתקלנו בו מאז עזבנו את שטחי הקרבות שבמובלעת הסורית. הם עומדים כפופים מסתתרים מאחורי החביות, מכוונים אלינו את נשקם, חוששים ותמהים לפשר הרכב הסורי, הזר, שמגיע לפתח הקיבוץ בשעת חצות. אנחנו מרגיעים אותם.  "אני צריך את רפאל שוחט". אני אומר להם מתוך הג'יפ הסורי. רפאל, הוא דמות מוכרת ב"כפר בלום" ואף מעבר לקיבוץ.  הוא הושאל לא פעם למשימות לאומיות שונות. היה בין מייבשי אגם החולה, ניהל את מפעל "שימורי פרי הגליל" שבחצור הגלילית וגם היה מאלו שסייעו להקים את ביצורי "קו בר לב" במדבר סיני על גדות תעלת סואץ...

הם מתירים לנו לעבור, כאילו שהשם "רפאל שוחט" הוא הסיסמה. אני חולף על פני בריכת השחיה של הקבוץ, בית ההארחה, המדשאות היפות ועצי הנוי.  כפר בלום הוא אחד הקיבוצים המטופחים ביותר במדינתנו. אני מחנה את הג'יפ ליד ביתם של רפאל ודינה  וגורר אחרי את הקסדה, את העוזי,  את שק השינה ואת הנהג המנומנם. 

בסוף החופש הגדול, לפני כחודשיים, בילינו כאן שבוע תמים, אצל דינה ורפאל, כמעט מאונס.  כוונתנו המקורית הייתה להגיע לחורשת טל ולהקים שם אוהל.  מכונית ה"ווקסהול ויקטור" העתיקה שלנו היתה עמוסה לעייפה בציוד טיולים ופיקניק. הציוד כלל, אוהל סטנדרטי, שרק באותו שבוע הוספתי לו שלוש יריעות כדי  להגדיל את ניפחו, מתקן גז "לוקס" גדול שקניתי בשוק הפשפשים ביפו העתיקה, חכה לדיג דגים (בעונה הקודמת הצלחתי לדוג בבריכה שבחורשת טל, דגי שמק שהספיקו לארוחת ערב אמיתית). היו שם גם מצרכי מזון, שמיכות, מזרוני גום-אויר ואף מיטה מתקפלת אחת. 

דליה החלה לפתח, בשנים האחרונות, "תסביך" של נוחיות. היא ראתה ביציאות ללינה בחיק הטבע, וויתור על כל אביזרי הנוחות שהבית מסוגל לתת.  המיטה המתקפלת היתה פיצוי סימלי על אובדן הנוחות

-          "לפני שנגיע לחורשת טל, נבקר אצל דינה ורפאל". בקשה דליה.

תמיד שמחנו לבקרם והם אהבו לארח את בת אחיו של רפאל ומשפחתה. רפאל היה האח הבכור למשפחה גדולה בת מנין אחים ואחיות. כולם נולדו בעיירה לוצק, שבמזרח פולין, היום שייך המקום לאוקראינה. רפאל היה הראשון, בין אחיו ואחיותיו, שנטש את משפחתו שבפולין. לפני שפרצה מלחמת העולם השניה עשה עליה בלתי לגלית לארץ ישראל.   אחיו, יעקב שכטרמן, אביה של דליה, ועוד שתי אחיות, צפורה ומרים, עזבו גם הם את משפחתן ועלו ארצה בעקבות האח הבכור.  הוריה של דליה החלו את דרכם בארץ בקיבוץ יגור, ורק אחר כך עברו לחיפה. צפורה אופק (אופשקין), הייתה בין מקימי קיבוץ רמת יוחנן והאחות הקטנה מרים התחתנה עם בן הארץ, רב המעללים, מאיר ירושלמי, שלא כאן המקום והזמן לספר את סיפורו.  הם גרו בחיפה.  כל המשפחה, שנותרה בפולין, הושמדה בשואה. הקשרים המשפחתיים של אלה שנותרו, היו חמים במיוחד.

  אורית, בתי הבכורה, אינה מוותרת על רחצה בבריכה של הקיבוץ, גם אני לא.  כולנו בבריכה של קיבוץ כפר בלום.  מקסים!  דשא מטופח וגזום מסביב. מים צלולים וכחולים ניבטים  אל פני נוף החרמון.  שדות מעובדים להפליא נפרשים מכל עבר, ריח האדמה והפרדסים מתמזגים עם צחקוקי הילדים המקפצים במים.   "אורית, היזהרי, לא לקפוץ עם הראש למים".  אני מזהיר.

 השמש שולחת את קרניה המפזזות לקרקעית הבריכה. חלום. שלא ייגמר לעולם… הרוח משחקת בבגדים ובספר הפתוח שהושאר מיותם על שפת הבריכה, דף אחר דף, כל כך מהר?…    "אורית, זה מסוכן, איך שאת מחליקה כך למים!"   שדרת ברושים תמירים שוככת בשורה על הבריכה לצד מזרח. נערות צעירות ואמהות מפקירות את אבריהן לקרני השמש,  משתדלות לחשוף עבורן כל סנטימר חבוי. "לו הייתי קרן שמש…" חשבתי.

- "מה קרה? דם?   ראשה של אורית מגואל בדם!..."

  נסיעה מבוהלת לבית-החולים בצפת. הייתכן?  שכל ישובי עמק החולה והגליל העליון, תלויים בבית-החולים בצפת? אם קורה אסון: נחש מכיש, אשה יולדת?  מדוע אין בית-חולים בקרית שמונה?…  אני לוחץ על דוושת הבנזין עד תום, המכונית העתיקה, העמוסה לעייפה בציוד הפיקניק נאנקת ואינה מסרבת, היא עולה בכביש התלול לראש פינה ובפיתולי הדרך לצפת .

 "פציעה בראש מסוכנת. שיתוק מוחין? זעזוע מוח?  היא אינה מקיאה. סימן טוב". אני מהרהר. "אבל היא חיוורת מאוד, המטפחת רטובה, ספוגה בדם שנספג גם בשערה הארוך.  יהיה צורך לגלח את שיער ראשה. כל כך חבל, שיער ארוך ויפה, השוויצה שכבר מגיע עד לישבנה…"

  העלייה מראש-פינה לצפת תלולה, אני מעביר להילוך שני, נוסע יותר מהר.  הפיקניק אבוד, כל הטירחה לשוא, העיקר שתהיה בריאה.  חבל, כל כך רצינו לקיים אותו, בעיקר היא.  אני נהנה כאשר הילדים נהנים. כל כך קשה לספק אותם, כל מה שנותנים להם נראה מובן  מאליו, לא יודעים  להעריך… אני בגילם לא חלמתי לקבל את מה שאני מעניק להם. אין סוף לדרישות שלהם. לפחות, אם היו מעריכים… אני מקווה שזה לא רציני, יש לה מבנה גולגולת חזק.   "ילדת תנובה". אבל החתך היה כל כך עמוק, מזל שלא נשארה בתחתית הבריכה. מי היה שם לב?  אני הייתי עסוק בקרני השמש… בוודאי שהייתי מאשים את עצמי אילו היה קורה משהו חמור יותר…"-  "איזה מן רעיון זה להחליק לתוך הבריכה במגלשה, בהחלקה עם הראש קדימה?  כולם מחליקים כשרגליהם קדימה, רק היא צריכה לעשות הפוך.  מעניין לבדוק, אם ברצפת הבריכה, במקום שם פגע ראשה, אין סדק.  בטח יש סדק – מכה שכזאת.  אולי מישהו שם שם סכין גילוח… חתך כל כך עמוק. לא יתכן אחרת… אני אחזור ואבדוק כיצד זה יכול לקרות".  "היו צריכים לתלות שלט במגלשה, "ההחלקה עם הראש קדימה, -  אסורה בהחלט". ומתחת לזה, היו צריכים לצייר גולגולת עם שתי עצמות מוצלבות, כמו בעמוד חשמל עם מתח גבוה, כדי להדגיש את הסכנה". חשבתי.   "או, שהיו צריכים לכתוב:  "ההחלקה מותרת לילדים עד גיל שבע בלבד".  עם סימן קריאה.  ומי שלא יודע לקרוא ממילא מותר לו להחליק. כן.  זה שלט יעיל בהחלט.  בכלל, היו צריכים לשים את המגלשה מול המים העמוקים ולא במים הרדודים.  זה לא פלא שהיא התנגחה ברצפת הבריכה.  פלא שבכלל נשארו ילדים בקיבוץ עם ראשים בלתי מפוצחים". "כל ילד בלתי מפוצח הוא מתנה לקיבוץ… כן, אני צריך לפנות למזכירות הקיבוץ שיזיזו את המגלשה למים העמוקים, או שיציבו את השלטים.  הכי טוב שיסלקו אותה מהמקום…" תוך כדי ההרהורים המבולבלים, הגענו לבית החולים בצפת. שני "היפים" ממתינים בחדר ההמתנה.  לפחות, אחד מהם, בטח זקוק לטיפול בגלל מנת סמים מופרזת…

 אני משכיב את אורית על מיטה בחדר המיון ודוחק באחות לטפל בה. "צריך לגלח את שערות ראשה". אומרת האחות בטון ענייני."מה שצריך צריך". אני אומר בקול ניטרלי. דליה מוחה דמעה.  היא תמיד שולטת ברגשותיה עד כדי להכעיס, ודוקא עכשיו היא בוכה.  בא לי לבכות בגלל שהיא בוכה, אבל אני דוחה את הרעיון לפעם אחרת. "היכן הרופא?"

 באיטיות משגעת היא מאתרת את הרופא.  אני מפתח שיחה עם ההיפי המסומם.  הוא מתנדב מאנגליה, עובד בקיבוץ. יש לו ניב מצחיק, לא מדבר כמו אנגלי בחדשות. הוא חטף כאבי בטן. בטח מהסמים… דליה מחפשת סיגריה לשווא.  הוא יכול להיות נחמד, אילולא היה מסומם.  "מדוע הרופא אינו מגיע?"  זוג ישישים נכנס לקבל טיפול.  לשניהם רגליים צבות. שניהם יושבים כמתורגלים, משחררים תחבושות מרגליהם. האחות גוערת בהם בטוב לב, על שלא באו קודם לטיפול.  אין להם תחושה של זמן. ממילא ימיהם חולפים עוברים… ההליכה בהרים של צפת מייגעת, אולם רק שם, המקום היחידי בעולם, פרט לירושלים אולי, שם אתה מוצא ישישים עם פנים חלקות, כפני תינוקות, עם הבעה של חיוך תמים ומאושר. הרופא נכנס. דליה מצטרפת. "לא, היא לא הקיאה. אין צורך בצילום?"

  - "לתפור צריך? זה יכאב? אל תגלח יותר מידי. כן. אני?, אני אצא החוצה.  לא. היא לא בת שש - עשרה. אין לה עדיין שתים-עשרה. כן. אני בטוחה, הרי אני אימא שלה. לא. לא אחותה, אמא שלה".  אני מושך את דליה החוצה.  אנו יושבים "בחדר החיכיון" של שייקה אופיר. לא. של ד"ר טיכו. לא. של בית-החולים בצפת. אני מצליח למחות את החיוך הטיפשי מבין שפתיי.  דליה אינה מבינה, מדוע אני מחייך כשהיא בוכה.  שנינו מחכים בחדר החיכיון, עם היפי ושני ישישים, ומצפים לשלומה של בתנו בצפת.  זו סיבה טובה לחייך…  עולם רב תהפוכות.  היינו צריכים להיות עכשיו באוהל בחורשת טל.   כך בילינו, שבוע תמים, בכפר-בלום וחיכינו להחלמתה של אורית. דינה ורפאל, לא הרשו לנו לעזוב את הקיבוץ עד להחלמתה המלאה.

 עולם רב תהפוכות.  עכשיו, כחודש לאחר המקרה עם אורית, אני מבקר שנית בכפר בלום, בתוך מלחמה. מלחמה שבאה עלינו כפתע, מלחמה  על קיומם של דינה ורפאל, של כפר בלום, של זוג הישישים מצפת ,של ההיפי המסומם, של אורית ושל מדינת ישראל.   הכל שרוי בחשיכה.  רק פתחי המקלטים שבין המדשאות מוארים.  נכנסתי לאחד מהמקלטים. ילדי הקיבוץ ישנים במיטותיהם עם עוד חברים ואורחים.  פניתי לחדרם של דינה ורפאל. הכול שרוי בחשיכה.  אלוהים, לפני שבועיים שיחקנו: -  ילדינו, בניך ונכדיך על המדשאה ועכשיו.. עולם אחר. איני מעז להעירם. "נישן על הדשא". פסקתי.  השעה הייתה אחרי חצות. פרשנו את שקי השינה על הדשא, בחזית ביתם של דינה ורפאל. הפעם הרחקתי את כובע הפלדה והעוזי  ושקעתי בתרדמה עמוקה.  בפעם הראשונה, מאז החלו הקרבות, לא פקדו אותי הערפדים ולטאות הפרא.  ישנתי שינה עמוקה, מתוקה ושלווה.  הקטיושות הלבנוניות שמהן הוטרדו ישובי עמק החולה, לא הטרידו אותי כהוא זה.  בחמש לפנות בוקר, הרגשתי טלטלה בכתפי. אני מקיץ משנתי. "היכן אני נמצא?" שאלתי את עצמי.   שכנו של רפאל מנסה לאתר מי הן הדמויות המוזרות והבלתי מגולחות, הרובצות על הדשא, מול חדרו.  אני מזדהה. כן,  הוא זוכר אותי מביקוריי הקודמים. "את דליה הרי אנחנו גידלנו כאן". אמר ומיהר להעיר את דינה ורפאל משנתם. הם לא ירדו למקלט ונמו את שנתם בביתם הצנוע.

חיבוק. התרגשות.   "מה? כל הלילה ישנת על הדשא? בחוץ? מכות מגיעות לך. למה לא הערת אותנו?  היינו מאושרים אילו הערת אותנו! אנחנו כועסים עליך. מכות מגיעות לך". אומר רפאל. "אשמח לקבל ממך מכות, לאחר גמר המלחמה".…  הסכמנו.  "הלוואי ואזכה לכך". –  חשבתי. גם קראתי את מחשבותיו.  "איך העזתם לישון על הדשא. הייתם צריכים לדפוק בדלת ולהיכנס". חזר ונזף בי רפאל. "השעה הייתה לאחר חצות ולא רציתי להטרידכם"… הצטדקתי שוב.  "להטריד?!…"  הוא פוקד על דינה לשפוט קפה ודוחק אותנו לחדר המגורים.  שתינו קפה בצוותא, ואכלנו ארוחת בוקר קלה, שדינה הכינה. רפאל, שראה אותנו שחורים ומלוכלכים מפיח, מציע לנו לפשוט את המדים, להתקלח ולהשיל מאתנו את הלכלוך ואבק המלחמה.  למרות הפיתוי, נזכרתי בחבריי, שהשארתי במובלעת הסורית במלחמה וסירבתי להצעתו באדיבות.  חזרנו לסדנה הצבאית, שבקרית שמונה. השעה הייתה שבע בבוקר וראשוני חיילי הסדנאות החלו להגיע. "אני צריך להחליף צמיגים לשלשה גלגלים". אמרתי לקצין החימוש. "לאיזה רכב הם שייכים?" שאל. "הם שייכים לאמבולנס סורי, שלקחנו שלל". הסברתי בתום לב. "אני מחליף צמיגים רק לרכב צהלי". אמר בפסקנות. "אם יש לך מספר רכב צבאי, אפשר להחליף". קבע קצין החימוש ונעלם מהמקום.  כל הסבריי, שלא הרחק מכאן, מתחוללת מלחמה, ואנו צריכים את האמבולנס, לפינוי פצועים, נפלו על אוזניים ערלות. אני נחוש לחזור לקרב עם צמיגים תקינים. לא יתכן שבזמן מלחמה, בגלל סיבות ביוקרטיות, לא אחזור עם צמיגים חדשים.  יצאתי לחצר הגדולה, שם חנו עשרות כלי רכב צבאיים, ממתינים לתיקון. ניגשתי לאחד מהם והעתקתי על פיסת נייר  את מספר הרכב  הצבאי.

  פניתי לקצין חימוש אחר, וכמי שמחליף בכל יום עשרות צמיגים, מסרתי לו את המספר הפיקטיבי של הרכב ודרשתי  לקבל צמיגים חדשים.  תוך דקות ספורות, יצאתי משם עם שלשה צמיגים חדשים. העמסנו אותם על הג'יפ ופתחנו בדהרה חזרה  לרמת הגולן.  בניגוד לפעם הראשונה, שבה עליתי לרמה, התחושה הפעם, לחזור לשדה הקרב, הייתה שונה לחלוטין.

 הפעם הייתה לי מועקה כבדה, אני יודע בודאות מה מצפה לי שם.  הפגזת מרגמות, ירי תותחים, פגזי קטיושות, צליפות של מטוסים. כל כלי המשחית, המשוכללים שבעולם, משתתפים, לראשונה בהיסטוריה של המלחמות, למלחמה שטרם נראתה כמוה. התחושה היא קשה ומבהילה. אולם הנחישות לחבור לחבריי, במהירות האפשרית,  גוברת על הכל.  הג'יפ, שמערכת ההגה שלו הייתה משוחררת לגמרי, חוצה מחדש את גשר בנות יעקב, עלינו לבית המכס העליון, עקפנו שיירות של כלי רכב צבאיים, משאיות עמוסות בתחמושת מכל הסוגים וכלי שריון. חלפנו על פני מחנה נאפח. במעלה הכביש ראינו טנקים סוריים פגועים עומדים כאנדרטאות דוממות בצידי הדרך.

 עקפנו את קיבוץ "עין זיוון" וחצינו את העיר ההרוסה קונטרה. אני חולף על פני בית הסוהר הגדול והידוע לשמצה. נזכרתי, שבמלחמת ששת הימים נכנסתי לבית הכלא, ונחרדתי למראות הקשים של תאי הצינוק הקטנים, הצרים והאפלים בהם היו גם שבויינו וגם המרגל שלנו אלי כהן ז"ל.  בבית הסוהר בקונטרה, לא רחוק מתא הצינוק מס. 8, חרוטים בציפורניים שלושה "מגיני-דוד".  יודעי דבר, סיפרו שהם נחרטו בציפורניו של אלי כהן ז"ל, שישב בכלא קונטרה עם מרצחיו הסוריים.   הוא הגבר, חדר לקן הצרעות הסורי וניצח אותן בגבורתו ובהקרבתו.  אני מכיר עוד אדם כזה, שחזר מן הכפור, -  דודה של דליה, מאיר ירושלמי.  היום הוא סבא לנכדים, לא מזמן חזר.  שפתיו חתומות, ליבו חם. מעולם לא דיבר על שליחותו.  עמדתי אז, בתום הקרבות של מלחמת ששת הימים, אל מול שלושת מגיני הדוד החרוטים בקיר, בצינוק.

-    "אלוהים, אלי, אתה כה רחוק".

       -   "למה לא הושעת אלי, את אלי, אתה שהיית ידידי מושיעי שלי…"

       -   "לא אחת שאלתי, לא אחת תמהתי, לא אחת התווכחתי עם עצמי, אלוהיי, האם קיומה של הישות האלוהית סוככת על שומרי מצוותיה?  אלוהים נתן ואלוהים לקח.  אבל, אינני רוצה שתיקח אותם, אלוהים, אינני רוצה שתגזול אותם מילדיהם הפעוטים, מנשותיהם האוהבות.  לא זכיתי לקבל ממך תשובה שתספק אותי… אינני כופר בך אלוהים… אולם מדוע  הינך עושה זאת?  אתמול הבטחתי לקצין הדת החדש של החטיבה, ללכת בשבת לבית-הכנסת, לא אמרתי  לו לכמה שבתות הבטחה זו עומדת, הוא חשב שהבטחה זו שווה את כל השבתות שבעולם. לא אכחיש, למרות שאני שרוי כל העת בביתך, בעולמך, אבוא פעם אחת, בשבת אחת, לבקרך במקום מקדשך.

הרי את כל היקום אתה יצרת והוא פרי ידיך:

"את היבשות והיערות.

-           את השדות עם כל המלחמות.

-           את הטנקים השרופים עם כל הגוויות.

-           את השדות הצהובים ואת השדות הירוקים עם כל הכלניות.

-           את הקצינים, שישבו חשופים בצריח, שנלחמו ונפגעו, נפגעו ונלחמו.

-           את הבונקרים המבוצרים עם כל המחילות.

-           את החיילים, את תפילותיהם וכל תחינותיהם.

-           את כולם אתה יצרת.

        -         "האם אתה מוחל? אלוהי?   או שאתה אל נוטר ונוקם.  במי?  בקדושיך?  בכל הטנקיסטים, היונקים שהוצאו מתיבות הפלדה ולא היה מה להוציא, מתוך כיס המוות שלהם?"

 כשחזרתי מקרית שמונה לקחתי טרמפיסט ב"לנדרובר" השלל הסורי עם הצמיגים החדשים. הוא ישב מאחור על הצמיגים.   ביקש להצטרף ליחידתו שבמובלעת. לאחר שהפצרתי בו, סיפר בפשטות: "ברחתי מבית החולים. החולים. אני טנקיסט שייך לחטיבה שלך, גדוד 377.  נפצעתי. לקחו אותי לבית החולים.     "איפה החברים שלי? אתה בטח יודע, תיקח אותי אליהם?…"

-          "בך, אלוהים!" הרהרתי. "רציתי שיחזור לבית-החולים!"

 הפיז'מה של בית החולים, ביצבצה מתחת לחולצתו. הוא היה עטוף בשמיכת הצמר עם סמל בית החולים בצפת. זה היה כל ציודו.  פעם החזרתי אותו חי. האם גם הפעם תחזיר?   אנא, חייל יקר, טנקיסט צנוע שלי, אם אתה עדיין חי וחזרת מהמלחמה בשלום הביתה, אנא התקשר אלי, נשיק כוסית ביחד.  אני החייל, שלקחתי אותך מהצומת שלפני קונטרה ל"חאן- ארנבה" ונתתי לך ארוחת צהריים – קופסת שימורים.  האם שלחתי אותך אל המוות?  אלוהים שלי, תעשה שיתקשר אלי.  האם תתקשר, טנקיסט?  אתה חייב לי זאת.  אני עכשיו בוכה בשבילך, מתפלל שתהיה בריא. אלוהים שלי, תחזיר את החייל האלמוני אלי, – כי שלי הוא!  תן לי אותו במתנה. האם תתקשר אלי?  אתה האלמוני?  אני מתחנן לפניך".  "תתקשר אלי, אתה השחרחר, הצנוע, שימים לא התגלחת וישבת עם השמיכה של בית-החולים, שרק אותה לקחת, על ה"לנדרובר" הסורי הסעתי אותך כדי להיות עם חבריך… בפשטות עשית זאת, כאילו זה מובן מאליו… כן, החברים מחכים לך. איך אפשר להפקירם? גם אני עד. יש לי חברים בני שבועיים.  האם תתקשר אלי טנקיסט?

 

    שדות הבזלת, ברקע "תל חארה", שנשאר בידי הסורים

סוף פרק ה'

 

חיפוש מידע

כניסת חברים

חברים online