[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

פרק ט -המג"ד משה אגוזי

מפקד הגדוד משה אגוזי - פרק ט'


  ד'בלה נראה מרוצה. עמדנו במשימה בהצלחה וללא תקלות. נשארנו עומדים בצומת "ג'אבה" - "תל כרום",  מחוברים במוט הגרירה לזחל הפגוע, הצומת הכי מופגז באזור. לא חזרנו ל"תל-כרום".  ד'בלה חיכה להוראה נוספת מהמג"ד.  "ד'בלה, תתקשר למג"ד ותשאל אותו מה עלינו לעשות". אמרתי.

  ד'בלה ענה בשתיקה מרגיזה.

פגז בודד נופל בקירבת הצומת ברעש מחריש אוזניים. אנחנו לא נעים, עומדים במרכז הצומת המטווח היטב. הפגז הבודד היה אות לברד של פגזים שהחלו נוחתים על הצומת.  ללא כל התראה, קפצנו מתוך הזחל הגבוה ותפסנו מחסה בינות לגושי הסלעים מסביב.  רק ד'בלה נשאר עומד על הזחל וגולדה  הנהג מרותק ליד ההגה."תתקשר לאגוזי!" צעקנו ממקום המחסה המפוקפק.  הפעם ד'בלה נכנע.  בקול שקט ואיטי להכעיס קרא לאגוזי בקשר ומסר לו את מיקומנו. הוא קיבל פקודה מיידית להניח לזחל הפגוע ולנוע לעבר "תל-כרום". החילונו לנוע לעבר התל, לא לפני שד'בלה דאג להעמיד את הזחל הפגוע ליד קיר מחסה מחשש לפגיעה נוספת.  הזחל נע באיטיות וטיפס על התל הגבוה והחשוף.  הפגזים נחתו בעשרות מסביב לזחל. רסיסי סלעים ועפר בזלתי כיסו את כל הזחל שלנו. נס שלא חטפנו פגיעה ישירה. חלפנו על פני בונקרים סוריים מלאי תחמושת, בקירבת החייל הסורי השטוח כקרטון.

     "חברה, תקפצו לבונקרים".  קרא מישהו בזחל.

 מבלי לחכות לפקודה מד'בלה, כספורטאים מנוסים קפצנו תוך כדי נסיעה לעבר הבונקרים. הבונקר הראשון היה מלא עד אפס מקום בתחמושת של פגזי מרגמה. בפתח הבונקר עמדה המרגמה הענקית.  זהו בדיוק מה שאנו צריכים, שפגז יפגע במיצבור התחמושת ואנו נתרומם אתו השמימה.  חיפשנו אחר בונקר אחר.  גילינו בונקר ששימש למגורי החיילים הסוריים שהפעילו את המרגמה הכבדה.  היה זה בונקר גדול ומרווח.  מיטות צבאיות היו מסודרות מסביב והציוד האישי של החיילים היה מסודר בסדר מופתי. לשם שינוי, הבונקר הזה היה נקי ואף לא הדיף את ריח העשן, הגללים והזיעה שהיה אופייני לבונקרים אחרים.  הרגשנו תחושת ביטחון יחסי. התבוננו סביבנו ובדקנו אם במקרה לא מסתתר שם חייל סורי.  על אחת המיטות מצאתי ירחונים סוריים כתובים ערבית.  החילותי לעלעל בדפים הירוקים והתבוננתי בתמונות:  טנקים, מטוסים, המונים משולהבים, חיילים במצעדים ואימונים, קריקטורות שיטנה נגד ישראל. יהודי מכוער עם אף ארוך מופיע במרכז התמונה, כשכידוני כל מדינות ערב ננעצים בלבו. תמונות, תמונות, כשלפתע משכה את עיניי צעירה יפהפיה, בחצאית קצרה, רגליים נאות וחטובות, פנים חייכניות, שער ארוך:

  "דרישת שלום. ממי?, ממי?, ממלכת היופי של… ישראל."

היא ניבטת אלי מירחון שיטנה סורי, בבונקר סורי, אי - שם בסוריה, כשמסביב רועמים הפגזים".  מצולמת היא בפוזה הוליבודית ביחד עם שתי מלכות יופי אחרות, כשעל החזה של כל אחת מהן מתנוססת באלכסון כותרת המדינה אותה היא מייצגת. תלשתי את הדף מתוך הירחון ושמתי אותו בכיסי למזכרת.  ד'בלה, חסר סבלנות, מאיץ בנו לחזור לזחל.  הרגשת הביטחון בבונקר המשוריין, הידיעה שסיימנו את משימתנו בהצלחה ושאנו קרובים לבונקר שלנו, שהיה במעלה התל, גרמה לכך, שלא נטינו הפעם, להיעתר לבקשתו.  הוא קרא לגולדה  הנהג ושניהם נטשו אותנו וטיפסו עם הזחל במעלה הדרך אל "תל כרום".  לאחר מנוחה קצרה מהרפתקאות הבוקר, החלטנו להגיע למחוז חפצנו.  לא שיערנו כמה תלול הוא התל וכמה הוא סלעי.  בריצה מאומצת טיפסנו ועלינו במעלה התלול ובשארית כוחותינו הגענו לבונקר המגורים שלנו.  לא חלפה שעה ומטר של פגזים נוסף החל לנחות שוב על התל.  הצטנפנו מחדש, אחד בתוך גופו של השני.  רעם אדיר של פגז שיתק את קולותינו וענן אבק חדר פנימה.  מעבר לאבק התעופפה לה בנחת תפרחת כדורית גדולה של קוץ  חרשף. תפרחתו עפה כפרפר, חדרה לבונקר ונחתה בדיוק על כובע הפלדה , על ראשו של גולדה הנהג.

  "יהיו לך חיים ארוכים."  אמרתי לגולדה שהיה חיוור ומבוהל מעוצמת הפגזים הנוחתים עלינו.

גולדה לא הבין את פשר האמירה שלי ואז הסרתי בעדינות את הזרעון השלפוחיתי מראשו ונתתי אותו לגולדה כסימן למזל… במצבים אותם חווינו, היינו מוכנים להיאחז בכל אמונה טפלה, במיוחד כאשר היא מצביעה על כך,שיהיה לנו עתיד טוב יותר...  בימי הקיץ החמים בירושלים, כילד, רצתי בשדות "ימין משה" וחיפשתי אחר הצמחים היבשים עמוסי הזרעונים.  קטפתי בזהירות את הצמח, הגשתי אותו לשפתותיי ונשפתי עליו בכל הכוח.  עשרות זרעונים, "צנחנים"  התעופפו באוויר לכל עבר.  נזכרתי ב"מלחמות" שהיינו עושים כשהיינו מתיזים את תוכן פריו היבש של צמח "ירוקת החמור".  בחרנו פרי בשל, החזקנו בו בזהירות, מכוונים אותו לעבר ה"יריב" ומשכנו אותו  כלפי מעלה. שלל "פגזים" ניתז, זרעונים טבולים בנוזל ירוק ומר. מי שהצליח לקלוע יותר "פגזים", נחשב למנצח. הגשתי לגולדה זיכרונות אלה ביחד עם הכדור הפורח,  כסימן לחיים ארוכים.  ישראל גבר, הנשק, ראה ברעש הפגזים הנוחתים מתחרה רציני לרעש התופים עליהם הוא מתופף באולמי החתונות בחיפה. תמורת התשלום הזעום שקיבל מבעל האולם הוא הבטיח לו "תזמורת כזו, שלא ישכח כל ימי חייו."   קולות ירי מנשק קל ובינוני נשמעו מעל לבונקר שלנו.  בבוקר התהלכה השמועה שצבא ירדני הצטרף מדרום, לכוחות הסוריים ולכוחות העיראקים. הם מתכננים התקפת נגד משותפת.  גם צבא מרוקאי וצבא כוויתי מצטרפים למלחמה, אומרת השמועה. "האם אין לזה סוף? האם עכשיו מתחולל הקרב הגורלי?" חשבתי.   יש לי לפתע, תחושת אין אונים. מה ל"עוזי" שלי  ולמלחמת התופת המתחוללת בחוץ?  במה אנו יכולים לתרום למהלכו של קרב הפלדה והטילים? להיות "בשר תותחים"?. אנו נלחצים לקירות הבונקר ומייחלים להגנתו של אלוהים. ברקי הקליעים וקולותיהם נעשו קרובים יותר ויותר. האם נעמוד בקרב פנים אל פנים.  "חמש מחסניות של עוזי, שני רימונים וכדור בודד אחד, לכמה זמן יספיקו?  לא אפול בשבי הסורי…" חשבתי.  הוצאתי מכיס חולצתי את הנרתיק הצבאי הבלוי: – פנקס שבוי, טופס התיצבות תקופתי ותמונות של קצינים רוסיים בכובעי פרווה (אי-אפשר לטעות), מצולמים בפוזה של סיום קורס עם החיילים סוריים.  בתמונה אחרת צולמה בחורה עירומה, יפה, עם שער בלונדי ארוך, שוכבת על הדשא.ירכיים מלאות, מחייכת, פונה למצלמה, תומכת את ראשה בידה. ליד שדיה העסיסיים והגדולים  פיתה אפויה ושתי ביצים נוגעות ומשיקות לשדיה.

  תמונות אלה לקחתי כמזכרת במלחמת "ששת הימים" ממחנה צבאי סורי בכפר "מסעאדה" שברמת הגולן. בחרתי בהן כדי להראות את המעורבות הסובייטית בהכשרת הצבא הסורי. האם אני צריך הוכחה? כל כלי המלחמה של הסורים: הטנקים, הקטיושות, המטוסים, כולם תוצרת רוסיה הסובייטית.  לא פעם שמענו במערכת הקשר קולות, במבטא רוסי דשן. היו כאלה שאמרו ששמעו גם  פולנית ואפילו רומנית.  בתקופות קודמות של שרות במילואים בקו החזית, ראינו את הניידת שהגיעה לחיילים הסוריים, ואמרנו שזהו ה"בורדל" נייד שבא לפרוק אצלם את המתח.  אצלנו הגיעה בקושי ניידת השק"ם.  מעניין מה אמרו הסורים על ניידת השק"ם שלנו?  על איכות הזונות שלהם העידה התמונה שמצאתי. היא צולמה, כנראה, ע"י אחד הקצינים הסוריים. אילולא הפיתה והביצים שליד החתימה, הייתי בטוח שהתמונה נלקחה מירחון אמריקאי.

  "האם הסורים  עולים עלינו?"

  "אולי רק אנחנו, שמונת חיילי החימוש, נותרנו  על "תל-כרום" וכוחותינו  נטשו את התל?  והנה, בעוד רגע ניפגש, פנים אל פנים, עם הסורים והרוסים והעיראקים והירדנים והמרוקאים והפולנים. ואולי אפגוש את הקצין הסורי שצילם את הזונה הבלונדית?"  בהחלטה של רגע, קרעתי לגזרים את התמונות ופיזרתי אותם בחלל הבונקר, גזרים קטנים, חסרי משמעות.  כמו חוסר המשמעות של הקיום הפיסי שלך, ברגעים האלה, כאן בתוך בונקר מכרעות סורי שישים קילומטר מדמשק. חששתי ליפול בשבי. ואם ימצאו את התמונות, אצטרך לענות על שאלות שאין לי עליהן תשובות.  לאחר כשעתיים תמה ההתקפה וגם ההפגזות נרגעו.  נקראנו במכשיר הקשר לחלץ זחל נוסף שנתקע על "תל-שער".  היציאה המחודשת מהבונקר ומהרגשת הביטחון המפוקפק הייתה קשה הפעם במיוחד.  כמה פעמים אפשר להתגרות בגורל?  הרי מברד הפגזים הנוחתים יספיק אחד כדי לפצפץ את הזחל הפתוח והבלתי מוגן שלנו.

  - "האם יש מקום לסכן חיי שמונה איש כדי להציל גושי פלדה?  ואולי אין צורך שכל השמונה יצאו. אפשר לקבוע תורנות…" הרהרתי לעצמי.

 כולנו עלינו על הזחל. קראתי, בפעם המי יודע כמה, את "תפילת הדרך". התפילה התמימה, חיזקה את לבותינו.  ושוב הזחל דוהר - שועט קדימה.  הזחל שלנו היה בין כלי הרכב היחידים שנעו כל הזמן בדרכים. כלי המלחמה האחרים תפשו עמדות קרב ומהם ניהלו את הקרב.  התל תלול וגבוה והראות ממנו מקסימה. העמק המישורי, מאתנו ועד ל"תל-מסחארה" פרוש מתחת לכף היד. ראיתי באופק את כפר "מסחארה" ולא כל כך הבנתי איזה מעשה חסד עשו לנו הסורים הבוקר, כשנסענו בשעות הבוקר לחלץ את הזחל"ם הפגוע.  עכשיו נגלה לעינינו מראה נורא הוד: -  ממזרח שעטו טנקים עיראקיים, בצנטריונים קצרי קנה ביחד עם טנקים סוריים. מדרום גחו גדודי שריון ירדניים. הטנקים שלנו התפרשו בקשת רחבה  והמטירו אש הדדית. שובלי האש של הפגזים בערו ועפו לכל עבר במסלולים קשתיים ארוכים.   פנורמה רחבת מימדים של קרב שריון בשריון שבמאי הסרטים המלחמתי והמוכשר ביותר, לא יכול להעלות בדמיונו.  מידי פעם מתלקחת אבוקת אש ותימרות עשן, טנק ניפגע מפגיעה ישירה.  מטוסים לא נראו באוויר. הקרב היה של כולו של שריון בשריון.  הטנקים נעו, כצעצועי משחק בשטח ולא נראה אם יש מנצחים או מנוצחים.   עד כאן.  טיפסנו במעלה התל התלול, הוא "תל שער". כשמו כן הוא. תל געשי גבוה לפחות פי שניים מ"תל כרום" בו היינו. הגענו לבונקר שבו הצטופפו חיילי הזחל הפגוע. הזחל עמד מטרים ספורים מעל לבונקר הגדול. חלקו הקדמי נמצא ממש מעל לתהום.  מערכת הגלגל הקדמי נפגעה מפגיעה של טיל ויצאה מכלל שימוש.  היה זה עיסוקו של דוחה המכונאי לתקן את המכלול הפגוע. הפגזים שהחלו נוחתים בשטח, הבריחו את כולנו לתוך הבונקר, אל חיילי הפלוגה.  לאחר מספר דקות הופיע אגוזי המג"ד בפתח הבונקר.  דוחה וד'בלה יצאו לקראתו ושלושתם פנו אל הזחל הפגוע.  "דוחה, אל תשים לב לפגזים, הם לא מיועדים לנו.  תמשיך בעבודה". אומר לו אגוזי, שהכיר את חיילי הגדוד בשמותיהם.

  - "אתה רואה, הפגז הזה שנפל כאן לא שייך לנו". המשיך אגוזי בדברי הרגעה.

דוחה שאב אומץ משלוותו של אגוזי, כשהאחרון עומד לידו בכל זמן התיקון ומעודד את רוחו. דוחה וד'בלה סיימו את התיקון בחלקי החילוף שהיו על הזחל הטכני, ונכנסו לבונקר.  אגוזי נכנס אחריהם לבונקר. מישהו נזכר שערב שבת היום.  מאי-שם הוצאו נרות שבת, הונחו על שני כובעי פלדה הפוכים וחייל חובש כיפה ברך על הדלקתם.  ערב שבת. כולנו שרים זמירות לשבת.   אני מתבונן בפני החיילים, כאילו שאני אורח חוצני:  עייפים, תשושים, בלתי מגולחים, שרים:  "לך דודי – פני שבת נקבלה, נקבלה". בערגה ובהתמסרות, כמו אישה, רעיה המברכת על נרות השבת.  איזה חיזיון מופלא. נזכרתי בילדותי כשהלכתי לבית הכנסת בבית כ"ח בבניין הארוך שבנה משה מונטיפיורי "משכנות שאננים".  מה אני עושה כאן? ילד ירושלמי, שגר בחיפה ונלחם על חייה של המדינה בערבות הבזלת של סוריה...  הזמירות תמו. כל הפנים הופנו לאגוזי, כאילו שאלו:

– "נו, מה הלאה, האם נברך על נרות השבת גם בבית?"

  אגוזי הבין את לשון הרמזים עמד מול החבורה ואמר:

"חברים," הוא אומר, "אנחנו, למעשה, יותר מעשרה ימים נלחמים מלחמה רצופה ואכזרית. אני יכול לומר לכם עכשיו בודאות שהכוח הסורי נשבר.  אנו נמצאים עכשיו בשלב של תקיפה בכל השטחים בגולן, והדפנו אותם אל מעבר לקו הסגול.  המלחמה מתנהלת עכשיו בתוך סוריה. אני יכול לומר לכם עכשיו, שטנקים סוריים הגיעו בשלב התקיפה עד קרוב לחוף הכינרת. המצב היום, שבכוחנו להגיע עד לדמשק.  אין שום כוח שיכול לעצור אותנו מבחינה צבאית לעשות זאת. רק  שיקולים מדיניים מונעים מאיתנו מלהגיע לדמשק".-   "חברים", הוא ממשיך, "אני רוצה שכולכם תגיעו בריאים ושלמים הביתה, לאשה שלכם ולילדים שלכם.  תמלאו את המשימות בדבקות, כפי שעשיתם אותם עד עכשיו בהצלחה, אבל יחד עם זאת אני רוצה שכל אחד ישמור על חייו".

  - "שבת שלום לכולכם".  אמר בקולו הצרוד ועזב את הבונקר. פופאי, נהגו הנאמן והמסור מצטרף אליו.החושך ירד. רק שני הנרות מהבהבים בחשכת הבונקר, כשתי נשמות. "שבת שלום אגוזי", מרצדות הלהבות ומטילות צללים גדולים ואפלים, כמו של רוחות רפאים.  חזרנו בחשכת הלילה ל"תל-כרום", כשהבהקי תותחי הטנקים עדיין מאירים ורועמים:   

"תל-כרום", "ג'אבה", "חאן-ערנבה", "כפר מסכארה",

פגזים, תופת, כובע הפלדה, החגור, העוזי,

לזנק, לתקן, לחלץ, לעודד, לחזור,

אלוהים, "מיגים", "מיגים".

 

פחדנים עלובים שיתקרבו ויחטפו, זרקו את הפצצות מאות מטרים מאתנו והתקפלו. קטיושות, שריקות אימים במטחים של עשרה ויותר.גשם של אבן, מחפורות, רעם ואש, שדים ארורים ובלתי מזיקים,מפלצות פלדה מושבתות,

חמורים אוויליים בזוגות מתרוצצים אין אונים, תעוזה, השלמה, טמטום חושים, הצגה דמיונית ודימונית של במאי מטורף, שהאנושות נתנה לו תקציבים בלתי מוגבלים לקהל, שלא שילם את מחירו של הכרטיס.

 

מוזר, הקהל שלך הוא גם השחקן,

במאי גאון ואידיוט:

אין לך שליטה על השחקנים

וגם אינך יודע מתי ליצור פעלולים.

 

היכן אתה מסתתר?  צא החוצה!

רוצה אני לראות אותך.

אינני יודע אם להריע לך,

להרעיף  עליך פרחים,

או אולי לזרוק עליך ביצים.

האם אתה מפחד?

אתה הוא כל יכול.

 

האם אתה מסתתר במרומים?

או בחצרות דיפלומטים מעונבים?

האם אתה יודע את סופה של ההצגה?

דרמה היא? או אולי טרגדיה?

אולי היא פארסה עלובה?

אנא, ספר לי את סופה.

 

אין בהצגה זו גיבור ואין בה אהובה.

אין בה מנצחים ואין בה מנוצחים.

כי כולם, כולם יוצאים נפסדים.

 

הכל מתערבב, מתערבל במוחי הקודח.

כל המראות כמו בסרט קולנוע,

אני הצופה וגם השחקן,

אני התפאורן ואני גם הבמאי.

רק דבר אחד איני יודע

כיצד לסיים את המופע.

 

  אני שוקע בתרדמה עמוקה  שמושכת אותי אל החור השחור אל מחר, יום חדש, שחוקר את תולדות הטבע האנושי וקיומו.  מכשיר הקשר מטרטר. זחל פרש שרשרת, מנוע לא תקין, גלגל מפונצ'ר:

    "לכל השדים והרוחות, בכל המרחב הגדול הזה אין עוד זחל טכני?  אין!  מה אנחנו, משרתי הגדוד, או משרתי האוגדה?  לא אוגדה אחת? שתים? מרפול לדן לנר ובחזרה? והגש"ח המחורבן היכן הוא? הוא נשאר בקרית שמונה?  איציק, אתה חושב שיעמוד לנו הכוח? כמה פעמים אפשר להתגרות בגורל ולחזור בשלום? עד מתי?" אני קודח. יונה המסכן מנצרת, החשמלאי האשף לנו, עדיין גורר את ברכו הפגועה, למעלה משבוע, מאז התקפת ה"מיגים" עלינו. "אין לו מחליף?  יש רק חשמלאי אחד בכל צה"ל הצפוני והלא הוא יונה. שגורר את ברכו וללא כל תלונה חופר בקרביהם של המנועים שנדמו ומעורר אותם לחיים". "כן המפקד!" – אמר לאגוזי. "אתך לכל מקום אלך".  אמר ונגרר אל הג'יפ, שנחלץ לעבר  הזחלמים הפגועים של הפלוגות. הוא פחד ולא אמר, גופו רעד ואצבעות ידיו נשארו יציבות, מלטפות את קרביהם של המנועים והמכשירים. הוא קפץ מהזחל נתמך על ידי חבריו וחזרה.  "ברכת הדרך" – עוד פעם "ברכת הדרך" וזיכרונות הילדות, והבית, והאשה חולפים שוב ושוב, בפעם האחרונה, העשירית, המאית, האין סופית. כאילו בכל פעם אתה מת וקם מחדש לתחייה.        

  בערב מגיע ל"תל-כרום" קצין צנחנים, סגן אלוף. שמעתי שקוראים לו אלישע. הוא נפגש עם המג"ד אגוזי וחבורתו. מורגשת תכונה מיוחדת מסביב, מתקפת נגד שלנו? הם מסתודדים עד שעת חצות. הם, גדודי הטנקים וגדוד הצנחנים, יכבשו את "אום-בוטנה", שמתחת ל"תל-חארה." ואנחנו, גדוד 91, נשתלט על הכפר ונתפוס בו עמדות. אלישע מקרין בטחון ועוצמה. גבר מוצק, נאה עם כובע אדום. ולמחרת ההתקפה:  רעמי תותחי הטנקים והארטילריה. הצנחנים בפעולה בסיועו של השריון. הגדוד שלנו בעקבותיהם.  "למה הטנק נסוג? לאן?" אני צועק.  מפקד הטנק צועק: "הטנק פגוע, אינני יכול לצודד את הצריח". רצתי לעבר הטנק.  מוזר, גושי סלע גדולים היו מונחים מתחת לצריח, הפריעו לו לצודד את התותח.  פגז שנפל ליד הטנק הזניק את הסלעים אל מתחת לצריח. הטנקיסט חשב שהטנק נפגע. אני מטפס על הטנק ומסלק  את גושי סלעי הבזלת מתחת לצריח. הטנק חוזר  למערכה.  גם אגוזי נכנס למערכה. הוא נכנס לכפר עם אחת הפלוגות. הכניסה של הפלוגה התבצעה בטרם טיהרו הצנחנים את הכפר. הפגזת אימים וירי ישיר של טנקים  סוריים. המג"ד וחבורתו תפסו מחסה באחד מהבונקרים שבכפר.  הקשר לקח אתו לבונקר את מכשיר הקשר הנייד. המכשיר אינו מגיב לקריאותיו של אגוזי.  אגוזי, לא מבקש מאף חייל לצאת מהבונקר אל זחל הפיקוד שם נמצא מכשיר הקשר הגדול. הוא עצמו יוצא לזחל, מתקרב לזחל בו מותקן מכשיר הקשר. עליו לכוון את הטנקים שלנו למקורות האש. הוא קורא פעם ועוד פעם. הטנקים לא מגיבים. עוד קריאה ועוד קריאה,  אין מענה.   הם כנראה לא על התדר שלנו. רעש אדיר. חבטה!  פגיעה ישירה בחלק האחורי של הזחל מנקבת בו חור מכוער. הזחל של אגוזי עולה באש בינות לחושות העלובות והבונקר המזויין בכפר הסורי "אום בוטנה". משה אגוזי המג"ד שלנו נפגע אנושות.

 

 יש עוד תקווה להציל אותו. הוא בהכרה. רכס, המ"פ, יוצא החוצה, מטפל באגוזי, מחזיקו בידיו. רכס מקבל דברי הרגעה מהמג"ד החרוך. מוצאים אלונקה, כולם רצים, מתנהל מבצע הצלה מופלא, תחת אש קטלנית. הם מניחים את האלונקה עם אגוזי על גבי הטנק ונסוגים בריצה ממקום הפגיעה הנורא. המ"פ רכס נפגע ברגליו, תוך כדי מבצע ההצלה הנועז. מפקד הפלוגה איננו.

הזחל של אגוזי המג"ד חטף פגיעה ישירה של תותח ללא רתע  מוזר, גושי סלע גדולים היו מונחים מתחת לצריח, הפריעו לצודד את התותח.   לרוע המזל, פגיעה ישירה של פגז,  מתותח ללא רתע, חודר לתוך חרך הירי הרחב של הבונקר, ותובע קורבנות נוספים.

חילוץ פצועים בשדה הקרב

 

 

 

סוף פרק ח'

                                                                                                           

                                                                       

 

 

 

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

(מוצג לפי התאריך העברי)
קבלאן וסים ז

כניסת חברים

חברים online