דילוג לתוכן המרכזי בעמוד
לוגו חיל הטכנולוגיה והאחזקה לוגו עמותת חיל הטכנולוגיה והאחזקה
[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

פרקים י"ט - כ"א

אלוני זמורה ימים של אשמורת ‏פרק י"ט - אומנים בחזית

פרק י"ט - אומנים בחזית – מבוא -  אלוני זמורה    

 מלחמת ההתשה נמשכת, פגזי ארטילריה נוחתים בכל רחבי המובלעת הסורית. לעיתים היינו מקבלים התראה מוקדמת במערכת הקשר בקריאה ל - "מיסיסיפי", לא תמיד היה מחסה באזור והארטילריה שלנו הגיבה בעצלתיים. היוזמה שלי בטיפול בחיילים מוכי הלם קרב, ויוזמה נוספת, בה "גייסתי" לטובת חיילי החטיבה, את חבריי בעיר חיפה, לתרום למעלה ממאה תנורי "פייר סייד", שבאותה תקופה החלו לצאת מהאופנה, גרמו לכך, שמישהו בחטיבה, החליט להפוך אותי לקצין החינוך של הגדוד, ומהר מאוד גם לקצין החינוך של החטיבה.  למרות תפקידי החדש נשארתי חייל במפקדת החטיבה ומקום מגוריי נשאר באיזה בונקר סורי במובלעת. החילותי לנייד אומנים, מרצים, אורחים חשובים יותר וחשובים פחות לכל אורכה ורוחבה של הגיזרה. הכרתי היטב כל מוצב וכל דרך אפשרית להגיע אליהם בכול דרך חתחתים. הועדתי לעצמי מטרה, שראיתי אותה, כחשובה ביותר: להביא לחיילים, אישית, את דברי הדואר והחבילות, שנשלחו מהמשפחות לחיילי החטיבה. לעתים קרובות גיליתי דברי דואר מונח בשלישות המאולתרת ואין להם דורש. עשיתי כל מאמץ לאתר את מיקומם של חיילי החטיבה, ידעתי כמה שמחה הייתה, כאשר חיילים קבלו מכתבים מיקיריהם. ביחד עם "קארו" השליש הגדודי ו"קצביץ" השליש החטיבתי, שזכרו כמעט כל חייל בשמו, איתרנו את החיילים ודאגתי למסור את דברי הדואר היקר, אישית לידי כל חייל. לעתים נסעתי חצי יום למוצב אלמוני, על מנת למסור את הדואר לידיו של הנמען.

היו גם מכתבים וחבילות, שנשלחו מהמשפחות, בארץ ומחו"ל וכבר לא היה למי למסור.

זכורים לי מקרים, בעיקר מ"כוח נתי", קבוצה של ישראלים, שהגיעו בהתנדבות מכל קצוות העולם וסופחה לחטיבה לתפקידי לחימה, כמפקדי טנקים ולוחמים. חלקם לא חזרו הביתה. עמדתי על המשמר, שחבילות ומכתבים, שנשלחו על ידי יקיריהם, שנפלו בקרבות, יישמרו ויוחזרו למשפחותיהם.

       
     
   
 

 

                      עם רומן שרון ז"ל, חביבם של כל חיילי המילואים.    

גם תיאור זה, שראשיתו בשלהי מלחמת יום הכיפורים ואחריתו שנים רבות אחרי המלחמה, נראה כפרי הדמיון. יישבעו על כך כל הנפשות הפועלות וגם כותב היומן, כל מילה אמת לאמיתה.הימים מלחמת ההתשה ברמת הגולן ובמובלעת הסורית. חורף קשה ומושלג בשנת 1974. גדודי, "גדוד חרמש מס' 91" ב"חטיבה 9 המשוריינת". וכל חיילי החטיבה עדיין משרתים ברציפות מאז פרוץ "מלחמת יום הכיפורים". השחרור עדיין לא נראה באופק. החיים בארץ, הולכים וחוזרים למסלולם ולשגרתם, ואנחנו מפוזרים על כל תילי  הגעש, שברמת הגולן ובמובלעת הסורית השחורה. בתילי "מסכארה", "תל מאל", "תל שער", לועות כבויים של הרי געש, ניצבים חיילי החטיבה אל מול "תל חארה" האדיר והמאיים, שנשאר בידי כוחות הצבא הסורי.גם על "תל שאמס", המוצב הסורי הגדול , על "ציר אמריקה", בואך דמשק, פרושים חיילינו. גם בכפר הציורי "דיר מאכר" השוכן מזרחית "לתל שאמס", פרושה פלוגת חרמש מהגדוד שלי, פלוגתו של אביגדור מכפר תבור. בכפר הציורי הזה, שנשמר בשלמותו, לא היו בונקרים ומבנים של הצבא הסורי.הוא גם לא נפגע מפגזי המלחמה. מבנים עתיקים, חצרות מרווחות ואפילו בי"ס סורי, נשתמר במקום. היו בו ממצאים ארכיאולוגיים רבים, מהתקופה הביזנטית, אותם הראיתי באחת מהגיחות שלי לארכיאולוג צבי אילן. הסורים לא חפרו בו שוחות ולא בנו בונקרים, כפי שעשו במקומות רבים בשטחם. חורף אמתי וקר שורר בכל המובלעת הסורית. מקונטרה עיר המחוז, דרך "אום בוטנה", "תל כרום" בדרום המובלעת, "תל שאמס" במזרח הגזרה, כחמישים ק"מ מפאתי דמשק בירת סוריה, "חאן ארנבה" בגזרה המרכזית על "ציר אמריקה" ועד למורדות רכסי החרמון.הדרכים בוציות וטובעניות, הגישה למוצבים קשה ולעתים בלתי אפשרית. זכור לי כפר קטן בשם "טייכה", שם התמקמה פלוגת שריון של גדוד 11. הגעתי לכפר ביחד עם חופני, הלוא הוא "סולימאן הקטן" מתבוצצים בבוץ עד לברכינו, על מנת לבדר קבוצה קטנה של חיילי מילואים.

       
       

               חנן יובל באמצע ועזרא דגן משמאל 

            

    המחבר שוקע בבוץ אצל גדוד 377 בטייכה           

 

להקת המילואים של חיילי הנח"ל מופיעה על אחד מתילי הגעש

סוף פרק י"ט

פרק כ' - אומנים בחזית: "שוק העבדים" בראש פינה

מידי שבוע הייתי נוהג לרדת לקיבוץ "איילת השחר", לבית ההארחה שלהם, שם רוכזו והתגוררו כל אומני הצמרת של המדינה. הם חויילו ורבים גם התנדבו להופיע בפני החיילים בתנאים מאולתרים ובלתי אפשריים.  במחנה ההנדסה של "ראש פינה" היה "שוק העבדים", כך כינינו בהומור, קציני החינוך, את הבורסה של האומנים והמרצים. בשיטת המכרז הפומבי, הכריזו על האומנים וקציני החינוך של הגדודים והחטיבות, היו נאבקים, מי ייקח אתו את האומן הפופולרי ביותר.  במשך הזמן, יצא שמי בקרב האומנים, כמי שמטפל בהם באנושיות וגם נענה לצורכיהם המיוחדים:- חלבה ממנות הקרב היה מצרך מבוקש על ידי הבנות, לגימה של קוניאק טוב, או ויסקי, לפני מופע, היה מעודד אותם להישאר זמן נוסף ותרם לאומץ ליבם. גם בנות ידועות שם, התעודדו מהמשקה החריף. בתרמילי היה תמיד בקבוק של משקה חריף שקבלתי מחברים במובלעת, על מנת לשמח את ליבם של האומנים.  הכניסה  אל תוך המובלעת הסורית מוכת ההפגזות, לא הייתה מובנת מאליה והייתי צריך לנסוך בהם ביטחון ששום דבר רע לא יאונה להם.  עם הסופר א. ב. יהושע, "בולי", שוטטתי במזרח המובלעת הסורית בימים קרים של הכפור. הוא ביקר במוצבים בקדמיים ביותר, הקשיב קשב רב להלכי הרוח של החיילים ושוחח אתם מלב אל לב. גם, כשפגשנו שלושה חיילים במוצב, הוא הקדיש להם מזמנו, בדיוק כפי שעשה מול פלוגת חיילים. מאז, נרקמה בינינו ידידות כנה ואמיתית. הוא קרא את כתב היד של יומן המלחמה, שכתבתי. יומן זה גנוז במגרה כבר קרוב לארבעים שנים. יהודה ברקן, ששי קשת, מוסקונה, היו חביבים, מלאים חוש הומור ואמיצים.  אומץ לב מיוחד, גילה הזמר יגאל בשן. -  הבאתי אותו ואת צוותו לכפר "אום בוטנה". בכיבוש הכפר הזה, נהרג המג"ד, שכולנו אהבנו, משה אגוזי ז"ל מקיבוץ "מזרע". הכפר שכן למרגלותיו של "תל חארה" העוין. כל תנועה בכפר, נצפתה ממנו על ידי הסורים. חיילי הפלוגה, התיישבו ברחבה המרכזית של הכפר, על הקרקע, כשיגאל וחבריו מתקינים את מערכת ההגברה למופע.

 

לפתע , בקעה מאחד ממכשירי הקשר, הקריאה "מיסיסיפי". סיסמה זו הייתה ידועה לי ולכל חיילי החטיבה: סימן למתקפת הפגזות של הסורים.  כל חיילי הפלוגה, קמו כאיש אחד ונעלמו כלא היו. הם עלו על כלי הרכב המשוריינים שלהם ובצעו פרישה בשטח על פי התרגולת הידועה.  יגאל בשן וצוות הנגנים, נשארו המומים ולא מבינים את אשר התרחש: מיקרופונים ורמקולים, ללא קהל, בכיכר הכפר השחור והקודר.  נותרנו "רכב רך" יחידי, מחזה סוריאליסטי לחלוטין.  רק לאחר, שהסברתי להם, ש"מיסיסיפי", זוהי קריאה "לכוננות ספיגה", כלומר להפגזה סורית על הכפר מכיוון "תל חארה" המאיים, הם נתקפו בחרדה, התעשתו ונמלטנו במהירות הבזק על נפשנו, לא לפני שקיפלנו את הציוד. הטרנזיט שלנו דהר על מהמורות הבזלת, בין נפילות הפגזים שעפו והתפוצצו לכל עבר.  אני חייב לציין, שיגאל הבטיח, שיחזור שנית להופיע בפני חיילי הפלוגה וגם קיים את הבטחתו.  גם אומניות מתנדבות, הופיעו בפני החיילים. זכורה לטוב, אפרת לביא היפה  והעדינה, שהייתה אז בשיא הפופולריות שלה, עקב הופעתה בסרטים. איתה, הייתה לי חליפת מכתבים ארוכה גם לאחר המלחמה. גם להקת "הגבעטרון" הגיעו ל"צומת אמריקה יאיר", בסיס הטילים הסורי, שנתפס על ידי מפקדת החטיבה. הם היו כמשב רוח רענן, כשהופיעו בפני חיילי החטיבה והמח"ט מוטקה בן פורת.

סוף פרק כ' - ימים של אשמורת 1973

 

פרק כ"א - אומנים בחזית: חיה קירשנבוים ב"איילת השחר"

בית ההארחה של קיבוץ "איילת השחר", היה מקום מגוריהם ומקום מפלטם של האומנים.- ביום הם היו מופיעים במוצבים ובתעלות ובשעות הערב, ישבו באולם הכניסה המרווח, עישנו ללא הפוגה, לגמו בירה, שרו בהתנדבות משיריהם. נזכרתי בפאבים ובהוויי של סרטי המלחמה הבריטיים. בכלל, ערב רב, של קצינים וחיילים בחופשות קצרות עם אומנים מכל רחבי הארץ. האווירה הייתה דחוסה, קצינים זוטרים וגם קצינים בכירים, בדרגות שדה, הגיעו למקום. בין לבין, לגמו בירה צוננת, והמשיכו בדרכם. נערות "מקרית שמונה", מ"חצור הגלילית" ומ"ראש פינה" שמעו את שמעם של האומנים המפורסמים. הן סובבו אותם והמתינו נואשות ליד חדריהםחלק מהאומנים, בחדרי חדרים, נתפס למשחקי קלפים,. עברו ביניהם סכומי כסף גדולים. את חלקם, שקשרתי אתם קשרי רעות, שלפתי בכוח מהמשחקים, על מנת שלא יפסידו את כל כספם. האווירה "באיילת השחר", נעה בין התרוממות רוח לייאוש וחוסר תכלית. הניתוק מהבית וגם מהרמה השחורה, למקום כל כך צבעוני, הומה אדם, מתפרק ומתירני, הכה בי נמרצות.  ישבתי מכונס בתוך עצמי, לוגם מהבירה הצוננת, חושב על אשתי, הילדים, הבית וגם על חבריי, שנמצאים ברגע זה בבונקרים ובכפור. קבוצה גדולה של תיירים אמריקאים, נכנסה לאולם. כולם היו בגיל העמידה, ענודים בתגי זיהוי. בודאי, קבוצה של יהודים, שבאו להזדהות עם מדינת ישראל בימיה הקשים. הם ישבו בקבוצה והתבוננו בהשתאות בחיילים במדי השדה המלוכלכים, בחיילים המגוהצים ובקבוצה גדולה של בוהמיינים. כולם מדברים עם כולם, בהמולה רבה. לאחר דקות ארוכות של התבוננות במלהגים ובתיירים, הבחנתי בתיירת אמריקאית קשישה המתבוננת בי ללא הרף. החזרתי לה מבט. משום מה, היא העלתה בי זיכרונות מתקופת ילדותי, בשכונת "ימין משה" בירושלים. תוך כדי החלפת מבטים, נזכרתי במשפחת קירשנבוים, שהיו שכנינו בבניין הארוך של "משכנות שאננים", המבנה הראשון, שנבנה מחוץ לחומת העיר העתיקה בירושלים. משפחת קירשנבוים, הייתה משפחה דתית ואפילו חרדית. יוכבד, בת המשפחה, בת גילי, הייתה ידידת נפשי בגן הילדים. שנים רבות לאחר מכן, שרתה במשרד החוץ, כאחד הקונסולים בניו יורק, שם פגשתי בה בשנית. היו לה אחים ואחיות רבים, מתוכם זכרתי במיוחד את פנינה, שהפכה להיות מזכירה  בכירה בבית נשיאי ישראל ואת חיה האחות הבכורה. בגיל צעיר, עזבה חיה את הבית ונדדה לאמריקה לחפש אחר גורלה. מאז לא ראיתיה.

הפגישה המרגשת עם חיה קירשנבוים, היכרות שחודשה לאחר כשלושים שנים. האח, אברהם מיכאל קירשנבוים, היה תלמיד ישיבה. ספרו עליו, שהיה בארגון "אצ"ל", או ב"לח"י". היו שאמרו, שהיה גם חבר ב"הגנה".           באחת ההתקפות של ערביי העיר העתיקה בירושלים ושל חיילי הלגיון הערבי על השכונה, ערב מלחמת השחרור, יצא מיכאל מביתו, הוציא מ"הסליק" מקלע "ברן" בריטי, עלה על גג גן הילדים של השכונה וצלף יחידי מול המון הערבים התוקפים. הוא פגע בחבית חומר נפץ, שהערבים גלגלו, על מנת לפרוץ את שער הברזל, שמשה מונטיפיורי בנה מכספו של יהודה טורה. החבית התפוצצה והשער לא נפרץ. הפיצוץ גרם להרג רב בקרב הערבים התוקפים. ההתקפה נהדפה והם נסוגו לעבר שער יפו. רצה הגורל, שאני כילד שחזר מבי"ס "תחכמוני", משכונת "מקור ברוך", חזרה לבית מגורי ב"משכנות שאננים", נלכדתי בין קבוצה של חיילים בריטים עם שריוניות לבין טחנת הרוח המפורסמת, שבנה מונטיפיורי. הייתי עד ראייה לדרמה שהתחוללה לנגד עיניי:   אברהם מיכאל נפצע מכדור ברגלו ואיבד דם רב. הוא סרב לעזוב את עמדתו, כי לא היה מי שיחליפו. אמבולנס משוריין של "מגן דוד אדום", הגיע מכיוון "בנין דוד", לעבר טחנת הרוח, על מנת להגיש עזרה רפואית לאברהם מיכאל קירשנבוים הפצוע. הבריטים עכבו את האמבולנס, למעלה מחצי שעה. כשמיכאל נלקח פצוע ושותת דם באלונקה לעבר האמבולנס, חייל בריטי כיוון אליו את רובהו וירה כדור בבטנו."טרוריסט". אמר. חזרתי לביתי שב"משכנות שאננים", בעזרתו של חייל סקוטי, שזחל יחד אתי בשדה הפתוח, מול הצלפים הערבים, שצלפו מביה"ס לכמרים שב"הר ציון" שממול. הגעתי הביתה, ילד בן תשע, נפעם מהמראות הנוראים ומהקולות "איטבח אל יהוד", שהדהדו באוזניי. אברהם מיכאל קירשנבוים, נפטר שלשה ימים לאחר מכן, בבית החולים "ביקור חולים" בירושלים. כל השנים, נצרתי בלבי את גבורתו ואת סיפורו המופלא. כשמנחם בגין היה ראש ממשלה וטדי קולק ראש עירית ירושלים, פניתי בבקשה, ביחד עם משפחתו להנציח את זכרו של אברהם מיכאל קירשנבוים, ליד בית הולדתו. גם העיתונאי אהרן דולב תרם את חלקו להנצחת מגן "ימין משה" ומגן ירושלים. גופתו של מיכאל, העברה להר הזיתים בירושלים. הוא קבור שם בקבר צבאי של חלל צה"ל. עד כמה שידוע לי, הוא היחידי הקבור בהר הזיתים במצבה המוכרת של חללי צה"ל. לאחר שטדי קולק,  עשק את תושבי השכונה המקוריים, יוצאי חומות העיר העתיקה, וחילק את בתיהם לחבריו האמריקאים , לאומנים, לסופרים ולפסבדו אומנים, הסכים לעשות מחווה סמלית של חסד ויחד עם מנחם בגין, התמים והאציל, העמידו לוח זיכרון לזכרו של מגן השכונה, אברהם מיכאל קירשנבוים הי"ד, מול בית מכורתו ב"משכנות שאננים". בלחץ נשיאי ישראל, נאלץ טדי קולק לתת בית חליפי לאחותו של מיכאל, פנינה קירשנבוים, המתגוררת עד היום בשכונה. שלט הנצחה נוסף מצוי בשכונה, במקום שהיה גן הילדים, ממנו הגן על השכונה. בית סבי וסבתי, הפך להיות "מרכז המוסיקה" הבינלאומי של ירושלים. בית מכורתי, הבית בו נולדו אחי ואחיותיי, בית יא' ב"משכנות שאננים", הפך להיות בית הארחה ל"חברים של טדי" ולשועי עולם. פבלו קזלס, יהודי מינוחין, ליאון יוריס, התארחו בבית מכורתי, מאחורי שערי ברזל נעולים.  על דרך העפר, שאבי סלל במו ידיו ותושבי השכונה קראו לדרך "דרך אברהם זמרו", על שם אבי זכרו לברכה, שפכו אספלט שחור. דרך זו, במלחמת השחרור, אפשרה לכוחות המגן של השכונה, להזעיק תגבורת. יותר מאוחר, שימשה הדרך, לגדוד הירושלמי להגן על השכונה. את הבית, שאבי בנה במו ידיו ובו התגורר בשכירות, הצייר הירושלמי הידוע, קורט זינגר, "החברה לפיתוח ירושלים" הרסה עם דחפורים, כשאמי מנסה נואשות להגן בגופה על הבית מפני ההרס. טדי קולק, שיסה את החברה העריצה בתושבים המסכנים וחסרי האונים. ביתי, בית יא' "במשכנות שאננים" הוא היום בית הארחה לאורחים חשובים, ומהבית שנהרס, נותרו שני עצי הברוש, שאבי שתל במו ידיו לפני הבית, אל מול הר ציון בירושלים. מבית סבי נותר מבנה האבן המקומר והמיוחד ועץ הפלפל, ליד מרכז המוסיקה של משכנות שאננים. כל זיכרונות הילדות האלה, חלפו כסרט בזק במוחי, כשאני מתבונן בתיירת האמריקאית הקשישה. התיירת האמריקאית קמה לקראתי ואני לקראתה וללא מילים, אנו נופלים זה על צווארה של זו. אין צורך לומר, שהתיירת האמריקאית הקשישה, הייתה חיה קירשנבוים, שעזבה את בית מכורתה, בשכונת "משכנות שאננים" בירושלים, לחפש את גורלה באמריקה. דמותה נחרתה בזיכרוני מגיל שש, כשהיא כבר עלמה. כעשרים וחמש שנים, שלא התראינו. ועכשיו, במלחמת יום הכיפורים, במקום הכי זר ומוזר, בקיבוץ "איילת השחר", נפלנו איש על כתפי רעהו.היא שמעה לראשונה, מפי, עד ראייה היהודי היחידי, את קורות גבורתו של אחיה, מרגע הגנתו על השכונה ועד למותו על ידי בן עוולה.חיה נפטרה לפני כשלוש שנים בארצות הברית.

סוף פרק כ"א

 

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

כניסת חברים