[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

פרקים כ"ב כ"ג

אלוני זמורה ימים של אשמורת ‏פרק כ"ב -אומנים בחזית: "להקת שכונת התקווה".

 ימים של אשמורת 1973 - פרק כ"ב -אומנים בחזית: "להקת שכונת התקווה".

יזהר כהן, מנחם עיני ולוליק מופיעים בבוץ הטובעני שלמוצב "טייכה"

 באחד מימי החורף הקרים, ירדתי ל"ראש פינה" ל"שוק העבדים", "למשוך" אומנים לחטיבה. מרבד של שלג עבה כיסה את כל רמת הגולן והמובלעת הסורית. היו שם שייקה אופיר, חנן יובל ושחקנים ידועים אחרים מהטלוויזיה.  הפעם, קבלתי לאחריותי, להקה צעירה, שנקראה "להקת שכונת התקווה". האמרגן שלה היה בחור בשם בצלאל אלוני וזמרת צעירה ובלתי ידועה בשם עפרה חזה. היו אתם עוד מספר צעירים.  טפסנו לעבר רמת הגולן המושלגת. ככל שנסענו מזרחה, גברו חששותיהם ושאלו אותי האם אני מכיר את הדרך והאם לא מסוכן להגיע למקומות, שאני לוקח אותם. הסברתי להם, שבכל מקום משרתים חיילי מילואים, שלא יצאו לחופשה למעלה מארבעה חודשים. כל דרישת שלום מהארץ, מעלה להם את המוראל.  חלפנו על פני קונטרה. מפלסות של שלג, פינו את הצירים המרכזיים. הגענו למחסום המשטרה הצבאית, בכניסה למובלעת, נאמר לנו שיש כוננות "מיסיסיפי" והכניסה לרכב רך אסורה. הכרתי דרכים חליפיות אחרות על מנת  לעקוף את המחסום ולהגיע לחיילים שבמוצבים. אולם הפעם, בגלל חששותיהם, הצעתי להם תחליף: להגיע לסיירת החטיבתית בפיקודו של רס"ן ד'בלה. הם שכנו ב"ווילה", שבפאתי קונטרה."מקום בטוח לחלוטין מפני הפגזות",  הסברתי להם.

בצלאל , עפרה וחבריהם, החנו את הרכב על הכביש הראשי, בכניסה "לווילה". השארתי במכוניתם את תרמיל הצד שלי, בו היה שק שנה, את העוזי המתקפל  ואת כובע הפלדה שלי. מעולם לא נפרדתי מהם כי אף פעם לא ידעתי היכן אלון בלילה הבא. השארתי במכוניתם גם את הכובע עשוי עור וצמר כבשים, שאבי שלח לי באחת מהחבילות שקבלתי.רס"ן דב מפקד הסיירת, שמח לשבור את שגרת יומם של חייליו  והודיע לכולם שיתכוננו למופע. לאחר מספר דקות, לאחר שכל חיילי הסיירת הכינו עצמם למופע, יצאתי לעבר המכונית וגיליתי לתדהמתי, שהרכב עם "להקת שכונת התקווה" עם הציוד האישי שלי ועם הנשק האישי, נעלמו כליל.נאלצתי להישאר באותו הלילה עם חיילי הסיירת המאוכזבים. למחרת בבוקר נסעתי עם רוח קרבית לבית הארחה של "איילת השחר", בתקווה לאתר את הלהקה ולפרוק בהם את חמתי, אולם, הם נעלמו כלא היו. בדלפק הקבלה, מסרו לי את תרמילי, את הנשק האישי ואת כובע הפלדה. אבל כובע העור, ששלח לי אבי ליום סגריר, נעלם. יותר לא ראיתי אותם.  יש גם אפילוג לסיפור הזה:

 חמש שנים בדיוק, לאחר המלחמה, הוזמנתי, כמפקח  על ביה"ס התיכון של קריית  אתא למופע בנושא: "30 שנה למדינת ישראל". סיבה טובה  למסיבה. ינקל'ה בן  סירא החביב ושחקנים נוספים הופיעו בזמר ובמחול. ביניהם, זיהיתי בבירור את אחד מחברי "להקת שכונת התקווה". זה הזמן "לסגור חשבון", חשבתי בלבי. לאחר המופע, בקשתי ממנהלת ביה"ס, פרומה צולר, להיכנס אתי אל מאחורי הקלעים. "להודות לשחקנים". הסברתי לה. לחצתי את ידו של ינקל'ה בן סירא בחמימות רבה  ואת ידי שאר השחקנים. כשהגיע תורו של בן "להקת שכונת התקווה", זכה ממני הלה, לסטירה מצלצלת. עשיתי זאת כשחיוך רחב נסוך על פניי. כולם חשבו שמפקח משרד החינוך יצא מדעתו. תוך כדי המהלומה הבלתי צפויה, אמרתי לו, שזהו חוב שאני חייב לו עוד  מ"מלחמת יום הכיפורים". דממה והלם, שררו במקום, איש מכובד, ממשרד החינוך והתרבות, סוטר לאחד השחקנים. מי פילל? לא חלפה דקה והבחור התעשת ואמר בהתרגשות מרובה:

-          "אלוני",- הוא זכר את שמי וגם את האירוע בו הם נעלמו.

-          "אני נשבע לך בהן צדקי, שאני היחיד שאמרתי לבצלאל, לא לעזוב את המקום. הם לא שמעו בקולי ומתוך חרדה הם חזרו לאיילת השחר".

  פרשת הכובע, שמישהו חמד, נשארה עלומה.  גם היום, לאחר עשרים וחמש שנים, ארצה לקבל את תגובתו של בצלאל אלוני.

 
   

מימין לשמאל: חבר הלהקה, עפרה חזה, המחבר, ובצלאל אלוני. חורף מושלג 1974.

הגששים מופיעים במחנה סופה ברמה"ג                 

 ששי קשת, מוסקונה ויהודה ברקן ביער אודם

חיילי החטיבה במופע של הגששים

      עם חופני "סולימאן הקטן"           שוקעים בשלג ובבוץ במוצב "טייכה"

       ששי קשת ומוסקונה ביער אודם

סוף פרק כ"ב

 

 

ימים של אשמורת 1973 - פרק כ"ג - אומנים בחזית: רבי "פופיק" ארנון.

בני מהרשק, ה"פוליטרוק" של החטיבה היה מפציר בי תמיד, לבקר בגדוד 377, גדוד הטנקים, ובגדוד 11, אותם הוא חיבב במיוחד. הם התפרשו בדרום המובלעת. כמובן שלא יכולתי לסרב לבקשותיו.  הגעתי מספר פעמים לכפר הציורי "מסכארה", שם נלחמתי בימי הקרבות. היו בכפר הרבה ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה הביזנטית,- עמודי כותרת דמויות של מצביאים וקיסרים רומיים, ששימשו לבניה משנית לחושות ולבתים השחורים של הכפר. במרכז הכפר עמד מסגד עם צריח מסוגנן, שחטף פגיעה ישירה של טנק.  זכורה לי הופעה  יוצאת דופן של "לוליק", ששר סרנדות ספרדיות רומנטיות, בפני קבוצה קטנה של חיילי מילואים בתוך המסגד הקר והקפוא. גם את יזהר כהן, הבאתי לכפר, שם זכינו לשלג הראשון שראה בחייו ושמחתו הייתה רבה. השלג ירד כנוצות של צמר גפן מלטף. גם הזמר החביב המבטיח והחביב, רומן שרון, היה אתי במובלעת. נדמה לי, שאני חייב חוב למשפחתו:  צילמתי אותו על התל הגעשי "תל מסכארה", רומנטיקן עם שיער ארוך על רקע המלחמה השחורה.  שלושה ימים לאחר מכן, רומן שרון נהרג, במדבר סיני כשהיה בדרכו להופעה בפני החיילים במוצבים. "פופיק" ארנון, כך כינו אותו כולם, היה חלק מצוות שכלל את מתי כספי ואת אושיק לוי, אחיו של "לוליק".  צוות חביב ומוכשר זה, היה צמוד אלי במשך שבוע ימים. הופענו בפני חיילים רבים של החטיבה. "פופיק", היה "משוגע" להכנות הטכניות, שלפני המופע, כאילו הוא מופיע בהיכל התרבות.  כשהופענו, במבנה טרומי של חדר אוכל מאולתר, בפני עשרה חיילים, הוא התנהג, כאילו הוא מופיע באולם "צוותא" בתל אביב. הוא התרצה להופיע, רק לאחר שחיילי היחידה הכינו לו "ספוטים", מקופסאות שימורים של מלפפונים, שכוונו אליו בזמן המערכונים.  מתי כספי, פופיק ארנון ואושיק לוי, ביום גשם סוער, מבקשים ממני, להשתחרר מוקדם  מהרגיל. יש להם "חלטורה" בקיבוץ "מרום גולן". כמובן שהתרציתי. סיימנו את הפעילות בשעה שמונה בלילה. הלילה היה אפל, קודר וסוער. הסברתי לנהג, כיצד להגיע לקיבוץ ונפרדנו לשלום.  כשעה לאחר מכן, נתבקשתי לנסוע מהמובלעת לקיבוץ "איילת השחר", על מנת "למשוך" אומנים חדשים למחרת היום. יצאתי ללילה הסגרירי והסוער וחיכיתי לטרמפ. הגעתי עד קיבוץ "אל- רום" ושם נתקעתי. רכב טרנזיט מוכר, נעצר לידי בגשם השוטף. השעה הייתה לאחר חצות. "פופיק", מתי ואושיק נתלים בי כבמלאך מושיע:

- "אנחנו מסתובבים, כבר שעות במעגלים ולא מוצאים את הקיבוץ". הם אומרים כלאחר ייאוש.

 ידעתי, שבסופו של הלילה, הם יגיעו לקיבוץ "איילת השחר". החלטתי להצטרפתי אליהם והובלתי אותם לקיבוץ "מרום גולן". הקיבוץ היה שרוי כבר באפילה מוחלטת. חברי הקיבוץ חיכו עד בוש לשחקנים, שלא הגיעו. הערנו את מזכיר המשק ויחד אתו אספנו לחדר האוכל את כל חברי הקיבוץ המנומנמים.  השלישייה המוכשרת "הרביצה" הופעה עד אור הבוקר. מופע שלא יישכח שנים רבות.

       
     
   
 

עם בני מהרשק פוליטרוק הפלמ"ח   אוהב אדם וחובב תרבות.

 

   יזהר כהן ומנחם עיני נהנים משלג ראשון.

תילים געשיים מושלגים במובלעת

 

    לאחר המלחמה, המשכתי לשמור על קשר, עם "פופיק" ארנון.מצב  האומנים בארץ, היה בכי רע. לציבור לא היה מצב רוח לבידור ואומנות וחלקם אף נקלעו לקשיים כלכליים.  באחד הימים, טלפן לביתי "פופיק" וסיפר לי , שעומדים לראיין אותו ב"גלי צה"ל". הוא נזכר, שהקלטתי אותם, בזמן שהופיעו בפני חיילים, כשברקע, נשמעו בבירור הדי הפגזים הנופלים. הוא הפציר בי לשלוח אליו את הקלטות, עם הבטחה חגיגית, שיחזיר אותם. כמובן שנעניתי בחיוב ושלחתי אליו את הקלטות ששודרו ב"גלי צה"ל". את חלקי בהבטחה קיימתי ואת הקלטות לא קבלתי מפופיק ארנון. חלפו למעלה מעשר שנים. העולם חזר לשגרה ו"פופיק" ארנון, חזר בתשובה. הוא הפך לתלמיד חכם ולרב. מאז הוא כונה בשם "רבי ארנון".  במסגרת עבודתי במשרד החינוך הגעתי יום אחד למלון "הולי - לנד" בירושלים. במשך שבוע התמקדנו בכתיבת תכניות חינוכיות. ביום ששי, עם תום ההשתלמות, התכנסנו בלובי המלון, עם אורה קידר המנחה, לסיכום השבוע.  לאולם נכנס איש לבוש חליפה שחורה עם עניבה, מגבעת שחורה מקטיפה לראשו וזקן שחור וארוך מעטר את פניו. הוא נכנס עם ילדה כבת שתים עשרה, כנראה בתו. התיישב במרחק לא רב מאתנו ועסק בכתיבה.  דמותו נראתה לי מוכרת. לא יכול להיות, חשבתי, - בכל חוג מכרי אין אברך לבוש שחורים. הוא צד את מבטי ואני מתבונן בעיניו. הדבר נמשך דקות ארוכות, כשלפתע הוא קם ממקומו ואני קמתי ממושבי נגשנו זה אל זה, מתחבקים בחיבוק ארוך, כשהוא קורא בשמי ואני בשמו הקודם "פופיק".

  לאחר דקות ההתרגשות, הוא אומר בקול של מטיף:

- "זוהי אצבע אלוהים, זוהי אצבע אלוהים".

- "מה אצבע אלוהים?"  אני שואל אותו.

והוא חוזר, כאילו לעצמו: - "זוהי אצבע אלוהים".

  ופופיק ארנון מספר לי את הסיפור הבא:

  הוא מתגורר, לא הרחק מכאן, בשכונת "בית וגן". מעולם לא ביקר במלון החילוני הזה. אולם בתו מבקשת ממנו לקחת אותה לבריכת השחייה של המלון. מעולם לא ביקשה בקשה מוזרה כל כך. ומה עושה אבא טוב, האם יסרב לבתו?, הוא נעתר לבקשתה. כשהם מגיעים לפתחו של המלון, היא מסרבת לפתע, מללכת לבריכה. הוא מחליט לנצל את הזמן ולעסוק בכתיבה. וכל זאת על מנת לקיים את המפגש בינינו. "זוהי אצבע אלוהים ", הוא מסיים את דבריו. הרב ארנון מבחין בחוסר האימון, שניבט מפניי. הוא מתעלם ממנו לחלוטין וממשיך בסיפורו:

- "אתה זוכר את הקלטות מרמת הגולן ששלחת אלי?, הבטחתי להחזיר לך אותן. הן מונחות אצלי על השידה שלי בחדר השינה. בכל לילה, לפני השינה, אני נזכר בך, ואני אומר לעצמי: "אני צריך להחזיר את הקלטות לאלוני". וכך אני נזכר בך, מידי לילה, במשך שתים עשרה שנים".הפעם, הוא מבחין בחוסר האימון שאני מפגין  ובקריצת העין השובבה שלי. "אלוני", הוא אומר, "כולם קוראים לי "רבי ארנון" ורק לך אני מרשה לקרוא לי "פופיק".  פופיק מחזיק בידי באחיזה אמיצה ומפציר בי  לבוא לביתו, לבקרו לבחון את אמיתות סיפורו וגם להחזיר לי את הקלטות. השעה הייתה שעת צהרים של יום ששי ואני צריך להגיע לעירי חיפה. הוא אינו מניח לי ואנו פוסעים לעבר ביתו.  נכנסנו לבית אבן, בשכונת "בית וגן". את פנינו, קיבלה רעייתו. מטפחת משי בגוון אפור מכסה את ראשה. השולחן, היה כבר ערוך לקבלת השבת. בראש השולחן שני פמוטי כסף עם נרות. ארון זכוכית עם ספרי קודש, ממלאים את חדר המגורים.

רבי ארנון, מתעלם מכולם, גורר אותי בידי לחדר השינה.על השידה העתיקה, היו מונחות, שתי הקלטות, ממתינות לי מאז ממלחמת יום הכיפורים.

סוף פרק כ"ג

 

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

(מוצג לפי התאריך העברי)
בן יהודה שמעון ז קלפה זאב-אברהם ז

כניסת חברים

חברים online