[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

אל''מ אליעזר יחזקאלי ז''ל

סיפורו של אל''מ אליעזר יחזקאלי,ז''ל מפורצי הדרך לירושלים ומפתח טנק המרכבה

@alt@

יליד תל אביב, בן להורים שעלו מפולין בשנות העשרים.אביו אלישע צ'רנוברודה, היה אופה במאפיית "דגניה" בתל אביב, והאם פרומה לבית גולדקינד - תופרת מעולה שתפרה שמלות לנשות תל אביב ולתיאטרון הבימה. 

ילדותו עברה עליו בתל אביב, בה למד בבתי הספר היסודיים החשמונאים ואחד העם, ולאחר מכן למד מכונאות בבי"ס המקצועי "מקס פיין". כבר בילדותו בלט בידיו הטובות ובכושר תכנון, יכולות אשר שימשו אותו היטב בלימודיו ובעבודתו בייצור תבניות ליציקה ובנגריה "תבנית לפי תכנית" של דודו שמעון.

היה חניך ומדריך בתנועת הנוער העובד והרבה לטייל ברחבי הארץ.

בהמשך התגייס לארגון ה"הגנה" בתל אביב לפלוגת החי"ש, במסגרתה נטל חלק כאלחוטן בהגנת תל אביב יפו עם פרוץ המאורעות ערב הכרזת המדינה. עם ההסלמה בקרבות התמקמה הפלוגה בקיבוץ נען כבסיס, והגנה על הציר היוצא מיפו לירושלים. בהמשך צורפה לגדוד 54 של חטיבת "גבעתי" ופעלה בשער הגיא בקרבות על שמירת הדרך לירושלים פתוחה. מספר אליעזר: "כאלחוטאי השתתפנו בלווי שיירת אספקה לירושלים במשוריין הראשון (13.4.48). כשהגענו למחנה שנלר עליתי לאחד הגגות ליצור קשר אלחוטי עם זנב השיירה. כשירדתי למשוריין התברר שלוחמיו יצאו לפי קריאה בהולה להיחלץ לעזרת שיירת הרופאים להדסה הר הצופים שנלכדה ליד שיח ג'ראח, וכולם נפלו בקרב הזה."

 

ב- 12 במאי 1948, במסגרת מבצע "מכבי" לפריצת הדרך לירושלים, נסע במשוריין סיור אשר ליווה שיירת אספקה לבירה הנצורה. מספר אליעזר: "בעוברנו לרגלי הכפר דיר איוב הופיעו ממול משורייני אויב, כנראה מהלגיון הירדני עם תותחי 37 מ"מ. מפקדם סימן לנו במטפחת לבנה להתקדם... מיד החלו לירות בתותחים עלינו. הפגז הראשון פגע במשוריין הראשון בו הייתי... מיד נפגעתי קשה וכך גם האחרים. המשוריין הפך למרחץ דמים. זחלנו החוצה כאשר מהגבעות יורים עלינו ערביי הסביבה. ראיתי ששאר המשוריינים מסתובבים לאחור לנסיגה... ברגע האחרון ראה אותי חבר מהשכונה שעזר לי לעלות למשוריין." אליעזר פונה לטיפול רפואי בחולדה ומשם לבית החולים בילינסון. בבית החולים נותח, חייו ניצלו וכאשר שב להכרתו ב- 15 למאי התבשר כי נולדה מדינת ישראל.

לאחר החלמתו אליעזר בחר להמשיך לשרת בצבא הקבע, כשרטט וכקצין טכני בחיל החימוש. בשנת 1955 שירתה במפקדת החייל חיילת צעירה בשם ויטה, ילידת תל אביב אף היא, אשר הבחינה בו בביקוריה בקנטינת השק"ם. אופיו הצנוע של אליעזר הביאה להציע לו היכרות, ובהמשך נישאו. החופה נערכה בקפה "לורנץ" בגבול תל אביב ויפו, מקום אשר שימש לטקסי חופה וקידושין של אנשי קבע רבים בעת ההיא.

באליעזר בערה כל השנים התשוקה ללמוד ולהשכיל בתחום הטכני בו התמקצע. לאחר נישואיהם, בעת שהתגוררו בתל אביב, למד הנדסת מכונות בטכניון בחיפה. אליעזר שהה בימות השבוע בטכניון והיה מגיע לאשתו ויטה, ולבנו הבכור אשר נולד בינתיים, רק בסופי שבוע. לאחר סיום לימודיו בטכניון בהצטיינות התקדם בצבא הקבע. באותה העת עברה המשפחה, שגדלה בינתיים עם הולדת הילד השני, להתגורר בגבעתיים. עיסוקו בחיל החימוש היה בתחום התכנון הטכני: פיתוח, שיפור והסבת רק"ם (רכב קרבי משוריין) לסוגיו - טנקים, זחל"מים, רכבי סיור ותותחים. את מרבית הכלים האלה, אשר נרכשו מארה"ב ומצרפת, צריך היה להתאים לצרכי צה"ל, אם בשיפור התותח, אם בהחלפת המנוע ואם בשינויים אחרים. מספר אליעזר: "מוניתי לראש ענף טכני, והחלה תקופה בה קלטנו את טנקי הפטון, תוך שאני משמש מנהל הנדסי לפרוייקט הסבתם ל-מג"ח 3. פלוגה ראשונה שלהם, עם מנוע דיזל ותותחי 105 מ"מ. הגיעה במלחמת ששת הימים ראשונה לתעלת סואץ". אליעזר היה שותף לתכנון והסבת טנקי הצנטוריון הבריטים ממנוע בנזין, אשר כל פגיעה בו גרמה להתלקחות הטנק ולפציעת אנשי הצוות, למנוע דיזל שהיה עמיד בהרבה להתלקחות האש. כל השינויים האלה הצריכו חשיבה מקורית מחד ויכולת תכנון הנדסי מאידך. יכולות אלה התגלמו היטב באישיותו של אליעזר, כמו גם יחסי האנוש המצוינים והיכולת להוביל צוות ולגשר בין אינטרסים שונים, כישורי חיים בעטיים זכה להערכה ואהדה רבה בקרב מפקדיו, עמיתיו ופקודיו. 

 

בשנות השישים הוחלט בצה"ל לרכוש טנק מערכה חדש. אליעזר נסע לצרפת ולאנגליה לבחון רכישת טנקים ממדינות אלה, אך המצב המדיני היה בעוכרי מדינת ישראל, ואנגליה חזרה בה מנכונותה לספק טנקים מודרניים לצה"ל. בעקבות זאת גמלה בצה"ל ההחלטה לפתח בארץ טנק מערכה עיקרי והחל פרוייקט טנק המרכבה, שאליעזר היה שותף לו בשנות השבעים ואף שימש סגן ראש מנהלת התכנית וראש רשות פיתוח הטנק. רבים מן הפיתוחים והרעיונות הייחודיים שנמצאים עד היום בבסיס תכנון טנק המרכבה, בתחומי מיגון הצוות, ניידות הטנק, וכוח האש והדיוק שלו, ניתן לזקוף לזכותו, כמו גם היכולת לגשר על פערים ודעות שונות ולהוביל לפתרונות מעשיים.

בשנת 1978 פשט מדים בדרגת אל"מ ועבר לעבוד במפעל "פקר פלדה" בכפר סבא. מספר שנים אחר כך חזר לכור מחצבתו, השירות הציבורי והתכנון ההנדסי, ועבר לעבוד בתעשייה הצבאית בתחומים הקרובים ללבו - פיתוח והסבת כלי נשק לתועלת צה"ל ולביטחון המדינה שהיה כה יקר לו כל השנים. ב- 1982, במלחמת לבנון הראשונה, גויס למילואים לעמוד בראש צוות שיצא לשטח לבנון לבחון את תפקוד טנק המרכבה סימן 1, שלו הייתה זו טבילת האש הראשונה. הוא היה שבע רצון מאוד מתפקוד המרכבה, והצביע על לקחים ומסקנות שניתן היה ליישם בפיתוח הדגמים הבאים של הטנק. 

עם פרישתו לגמלאות התפנה אליעזר לעסוק בתחביביו במלאכת יד, בעיקר בתחום הפיסול והגילוף בעץ, ויצירותיו מעוררות השתאות ביופיין. כל העת שמר על קשר עם ממשיכי דרכו בפרוייקט טנק ה"מרכבה", נהנה לראות בהתפתחותו ושגשוגו, ושמח לתרום מניסיונו ומידיעותיו לצוות הפיתוח. ראש התכנית הנוכחי, תא"ל ברוך, אשר ספד לו בהלווייתו, סיפר למשפחתו בימי ה"שבעה" בהתרגשות על השיחה הארוכה שהייתה לו עם אליעזר ממנה למד רבות על ההיסטוריה של הפרוייקט.

אליעזר הותיר אחריו את אשתו ויטה, אותה אהב מאוד ואשר חייו נכרכו בחייה, ואת שלושת בניו: הרצל, מהנדס ויואב, רופא, אשר הלכו בעקבותיו ושירתו בצבא הקבע. אסף, עיתונאי ואיש תקשורת, ושישה נכדים.

צה"ל ומדינת ישראל היו תמיד בליבו, ובערוב ימיו אמר: "היום צה"ל מאורגן ומסודר, עם מערכת חוקים מסודרת וברורה המבוססת על רוח הלחימה של ההגנה. אז נלחמנו על הקמת המדינה, היום אנחנו נלחמים על שלמותה ועל חיים נורמלים לתושביה".    

 

             

 

 

 

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

(מוצג לפי התאריך העברי)
קהלני חייא ז

כניסת חברים

חברים online