בזכות הצטיינותו בעבודה נשלח לאחר תקופה קצרה לקורס נוסף למכונאי רכב בשלב מתקדם יותר, שבסיומו הוענקה לו תעודת הסמכה על ידי מפקד בסיס ההדרכה. לאחר הקורס הזה הכפיל דודו את מאמציו, כיוון שהרגיש עד כמה זוכים מאמציו להערכת מפקדיו. התנהגותו המופתית הועלתה לא פעם על נס על-ידי מפקדיו ובדרך כלל נהגו לציינו כדוגמה לחיילים ביחידה. במלחמת יום-הכיפורים שימש דוד בתפקיד מכונאי רכב ראשי ביחידה, שליוותה את הכוחות שלחמו בקרבות הבלימה ובקרבות הפריצה לתוך מצרים. הוא הפסיק לאכול ולישון, לא התרחץ ולא התגלח והקדיש את כל כולו לעבודה. הוא עבד בקצב קדחתני והחזיר עשרות כלי רכב פגועים לכוחות הלוחמים. ללא ליאות נסע עם יחידתו אחרי הכוחות הלוחמים וטיפל במקום בכלי רכב פגועים, בלי לשים לב לקרבות המתחוללים סביבו. ביום כ"ד בתשרי תשל"ד (20.10.1973) נפצע אנושות בהתקפת קטיושות בשדה התעופה דוור-סואר ומת מפצעיו הקשים תוך כדי העברתו לטיפול בעורף. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בבאר-שבע. השאיר אחריו אם, אח ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון: הוא היה חייל מצוין וחבר נאמן. דוד היה אהוד על מפקדיו ועל חבריו יהי זכרו ברוך