אוחנה אשר ז"ל

 בן זהרי ואברהם, נולד בדימונה ביום כ"ו בתשרי תשכ"ט (18.10.1968). בן בכור היה במשפחה בת שישה ילדים. הוא למד בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי 'אלפסי' ובבית הספר התיכון-מקצועי בעירו, על-שם 'אפלמן', במגמת מסגרות מכנית. אשר לא נטה למקצוע שלמד, הוא העדיף לימודים עיוניים.

עד מהרה הבחינו מחנכיו שאשר אהוד על חבריו ופעיל מבחינה חברתית. במיוחד נתבלטו בנפש הנער הצעיר תכונות אופי של יוזמה, אכפתיות, רוח התנדבות, אופטימיות כשארשת של חיוך נסוכה על פניו תמיד, כפי שאומר מחנכו מר בן גיגי: "שום מילה לא תגיד את הכל, כל משפט יהיה כמעט, כל פסוק יהיה חיוור, לכן פשוט לא נשכח, את דמותך ומעשיך בבית ספרנו, תמיד נזכור, לא נשכח את החיוך השובב ומגיע לך יותר ממספר מילים, יותר מעצב, יותר מאבל, יותר מבכי, שאותך תמיד יזכרו לטוב".

אחד מתחביביו היה ספורט. הוא בלט כשחקן כדורגל ב"הפועל" דימונה. היה חסון בגופו, רחב כתפיים ויפה תואר. בחיוכו, בנימוסיו, בטוב לבו וביחס הכבוד שלו לזולת, התחבב על אלה שהכירו אותו. בבית הוריו התחנך לאהבת אדם, אהבת משפחתו ואהבת ארצו ועירו.

כשהתגייס לצה"ל בתאריך 11.2.87, הביא מן הבית את מרצו ואת פרי החינוך שקיבל. גם בצבא התבלט בתכונותיו המיוחדות. עבר אימוני טירונות והוצב לשרת כמכונאי טנקים. עבר קורסים מקצועיים ובמהלכם הועלה לדרגת רב"ט.

אל השרות הצבאי הביא עמו מטען חדש של מרץ ונעורים וגם שם התבלטה אישיותו המיוחדת וזיקתו השורשית למשפחתו והוריו, כפי שמעיד עליו מפקדו, סא"ל מאיר אלמליח: "...לאורך כל הדרך נימוסיו ודרכי הנועם שבהם נהג, היו לסמל יחידתנו. כל דעותיו ודאגותיו היו נתונות למשפחתו...מפקדי היחידה וחייליה מודעים לחסרונו הגדול של אשר בקרבם, אך דעו לכם שזכרו מוגן בקרבנו, זכרו יהיה לעד עמנו".

לאחר שחרורו מן הצבא גילם את דמות הספורטאי המצטיין וההוגן, תמיד היה אופטימי, תמיד מרוצה, תמיד סוחף את סביבתו בהתלהבות וברוח טובה. אשר נשא לאשה את רבקה ויחד, בנו את ביתם בדימונה. עבד בעבודות שונות בעירית דימונה, שיחק כדורגל בקבוצת "הפועל" בעירו, ואף היה מועמד לאמן את הקבוצה.

ביום כ"ה בתמוז תשנ"ד (4.7.1994) נקרא לשירות מילואים ליום אחד. הוא נסע במכוניתו, בתפקיד, למרכז הארץ ובשובו הביתה, בכביש באר-שבע-דימונה, נספה בתאונת דרכים. חברו, שנסע איתו, נהרג גם הוא. הוא בן 26 היה בנופלו.

הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בדימונה.

השאיר אחריו אישה נאה בשם רבקה הדואגת לשתי בנותיו שירן ואושר (אושר נולדה רק חמישה חודשים לאחר פטירתו ונקראת על שם אביה), הורים, שלושה אחים - מיכאל, יעקב ושלומי, ושתי אחיות - ענת וסימונה.

במכתב תנחומים למשפחתו כתב מפקדו: "אשר, שירת ביחידתי כארבע שנים. לאורך כל הדרך הכרנו אותו, את נימוסיו ודרכי-הנועם שלו. התנהגותו היתה לסמל ביחידתנו. כל מחשבותיו ודאגותיו היו נתונות למשפחתו".

מזכיר "הפועל" בדימונה, אמר עליו בהספדו: "אשר, נחשב לשחקן בכיר בקבוצת הכדורגל, מאז היותו בן חמש-עשרה. היה צנוע וחבר אמיתי. שחקני הקבוצה אהבו אותו מאד ונאמני הקבוצה ראו בו כוכב עולה. הוא שימש דוגמה לרבים".

משפחתו הנציחה את זכרו בתרומת ספריה תורנית לבית הכנסת בדימונה. בנוסף לזה, הכניסה ספר-תורה חדש שנכתב והונצח לזכרו בבית-כנסת אלפסי ע"ש רשב"י.