דילוג לתוכן המרכזי בעמוד
לוגו חיל הטכנולוגיה והאחזקה לוגו עמותת חיל הטכנולוגיה והאחזקה
[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

סיפורו של חימושניק במלחמת לבנון הראשונה - מאת אלוני זמורה

המשכנו לנסוע. המג"ד מדווח במערכת הקשר על הטנקים הנטושים. ככל שהמשכנו לנסוע ראינו טנקים סוריים חרוכים

מאת: ניסים קלו

תאריך עלייה לאתר: 25/05/2014

תאריך האירוע: 1985-03-01

מספר צפיות: 6284


ג'וניָה בלבנון - כתב וצילם:אלוני זמורה

נכתב מרץ 2006 - בהרי השוף

עשרה ימים הגדוד שלי נמצא בקיבוץ אלרום שבצפון רמת הגולן. הגדוד התמקם בחלקו הצפוני של הקיבוץ בתוך גדר הביטחון שהקיפה אותו. "הזלדות" של חיילי הפלוגות חנו בקו ישר כסרגל. חיילי המילואים זיוודו את המשוריינים בכל התחמושת האפשרית – מקלעים, מרגמות קטנות, רימונים, מטולי רקטות, וקופסאות פח מלבניות עם אלפי כדורים.לאחר מסדר הבוקר, התפזרו חיילי המילואים לפלוגות ולמחלקות. כל מחלקה בתורה קיבלה תדריכים מקציני המודיעין על הגזרה הסורית המצוייה לא הרחק מאתנו.הכרנו היטב את כל המוצבים הפזורים לאורך הגבול עם סוריה, - מ"אל חמה" שבדרום  רמת הגולן ועד למוצב הצפוני ביותר למרגלות החרמון ליד הכפר הדרוזי "מגדל שמס". חודשים רבים של  ימי מילואים הוקדשו לאיוש המוצבים.  הכרנו היטב גם את כל השטח של המובלעת הסורית שנכבשה על ידינו במלחמת יום הכיפורים. במרוצת המלחמה נהרגו מיטב חיילינו וגם מג"ד הגדוד, משה אגוזי, שילם בחייו, בקרבות שהתחוללו בכפר הסורי "אום בוטנה". ותיקי הגדוד השתתפו גם בקרבות של "מלחמת ששת הימים". מישהו עשה חשבון וצרף את כל ימי המלחמות וימי המילואים ששרתנו בהם ברמת הגולן והגיע לתקופה של יותר משלש שנים...עכשיו אנחנו שרויים בחוסר מעש, כשבלבנון מתחוללת מלחמה. מישהו שם למעלה החליט שהגדוד הוותיק שלנו ישמש כעתודה, שאם ואולי יחליטו הסורים להצטרף למלחמה, מכיוון רמת הגולן.

הימים הם ימים של קיץ, יוני 1982. בגלל מיקומו הגבוה של קיבוץ אלרום ברמה השטוחה, 1050 מטר מעל פני הים, מזג האוויר נוח ונעים. בשעות הערב נושבת מכיוון החרמון הזקן והמרשים, רוח קרירה ונעימה. במזרח רואים את החרמונית, מעבר לה משתרע "עמק הבכה" המפורסם. הר אביטל שבראשו אנטנות כמו משושים של חרגול בולט לכיוון דרום. יער אודם עם עצי האלונים הירוקים סוגר על הקיבוץ כמו עטרה במערב.

בתוך האווירה הפסטורלית הזאת, מקלקלים כלי המשחית שלנו את הנוף. הנוף האנושי מגוון וסוריאליסטי, -  חיילי המילואים בבגדי העבודה מתערבבים בבגדים הצבעוניים של בנות הקיבוץ המסתובבות במכנסיים קצרים ובבגדי גוף צמודים.  חוסר המעש נותן אותותיו בחיילי המילואים, הם מסייעים לחברי הקיבוץ בכל עבודה אפשרית, בגן הילדים, במרפאה ובכל מקום.

 
   

 להקות בידור, הגיעו אלינו ומפיגות את ההמתנה הארוכה. כולם משתרעים על הדשא, חיילי מילואים וקיבוצניקים בערבוביה, כמו במחנה נופש  גדול.

היינו בטוחים, שהמלחמה הזאת תהיה קצרה וקלה. תמיד אמרנו שאנו מפקידים את המלחמה עם לבנון, בידי הגדנעים. לבנון, אמרנו, תהיה המדינה הערבית השנייה שתחתום אתנו על הסכם שלום. התחושה הכללית הייתה שזו תהיה מלחמה, שלאחריה הלבנונים יחתמו אתנו על הסכם שלום. הפעולה כונתה אז "מבצע שלום הגליל". אח"כ כינינו אותה "מלחמת שלום הגליל" והגלגול האחרון שלה היה הולם יותר: "מלחמת לבנון".פעולת צה"ל, באה בעקבות ההתעצמות הצבאית של אש"ף ("הארגון לשחרור פלסטין"). היא החלה כפעולה צבאית בדרום לבנון, מהם שוגרו טילי קטיושות לעבר יישובי צפון הגליל, וטיהור דרום לבנון מהמחבלים. מהר מאוד התגלגלה הפעולה הצבאית המוגבלת למלחמה של ממש. המחשבה שהריסת תשתיות הטרור, פיצוץ מאגרי הנשק החבויים במחילות באדמה הסלעית  וסילוקם של אנשי אש"ף, יביאו לרגיעה התבדתה.

ההסכמים עם הפלג הנוצרי והפלנגות בראשותו של באשיר ג'ומאייל, לא עמדו במבחן המציאות. לבנון מפולגת ושסועה. הסורים, לא נסוגו מלבנון ואף חיזקו בה את שליטתם. באשיר ג'ומאייל, לא נתמנה לנשיא לבנון כהבטחת הישראלים. הוא נרצח על ידי יריביו מבית, כחודשיים וחצי לאחר פלישת צה"ל ללבנון (14.9.82).הניסיון להימנע מעימות ישיר עם הסורים במזרח לבנון, לא עלה יפה וכבר ביום השני ללחימה היו עימותים עם השריון הסורי באזור "בקעה" ואגם קרעון. באוויר התנהלו קרבות, בעליונות מוחלטת של חיל האוויר הישראלי. כמאה וחמישים מטוסי קרב ישראלים השתתפו בלחימה, 22 מטוסים סוריים הופלו בקרבות אוויר, כולם מטוסים סובייטים חדישים מדגם מיג 21 ומיג 23. סוללות טילים סוריים שאיימו על כוחותינו הושמדו על הקרקע. קרבות שריון בשריון התנהלו באזור זֵ'זין ודרומית מזרחית לאגם קרעון. כוחות אש"ף, לא נסוגו והשיבו בארטילריה כבדה ובמארבים על כוחות השריון הישראליים. הטיפוס להרי השוף לכיוון עין זחלתא, במרכז לבנון  לא היה קל. דרכים צרות מאוד, מעברי הרים עמוקים וזקופים, ולחימה עיקשת של לוחמי השריון הסורי גרמו לאבדות כבדות בקרב שני הצבאות הלוחמים.לאחר חמישה ימי לחימה, חנו כוחות צה"ל מדרום לבירות ליד שדה התעופה הבינלאומי. במזרח, ניצבו כוחותינו לא הרחק מהכביש הראשי:  בירות - דמשק. במצב זה הוכרזה הפסקת אש. אולם הלחימה הזוחלת נמשכה והעיר בירות נשלטה על ידי הארטילריה של צה"ל מכל הגבעות סביב.הגדוד שלי, עדיין בקיבוץ אלרום, כמו במחנה נופש, מאזינים בקשר לקרבות המתחוללים שם. השקט במקום הופרע, מידי פעם, על ידי גיחות מטוסים בדרכם לאזורי הקרבות. הם טסו נמוך צמודים לקפלי הקרקע ברעש מחריש אוזניים.מבקרים ואורחים, קרובי משפחה, החלו להגיע לקיבוץ להתרועע עם החיילים, מביאים איתם תקרובות, ומאפים ארוזים בצידניות. למפקדים לא הייתה כל שליטה על היריד הססגוני.

 

המג"ד החדש שלנו, סא"ל צעיר, העונה לשם אביטל, חתיך עם שיער מתולתל ועיניים כחולות, שהוסתרו תמיד על ידי משקפי שמש כהים. הוא הסתובב חסר מנוחה. בשום אופן לא היה מסוגל להבין, מדוע הגדוד שלנו איננו משתתף באופן פעיל בקרבות. לפני שהגיע לגדוד השריון שלנו, היה מג"ד בגולני ולא הסכין להתמודד  עם חיילי המילואים הותיקים ושבעי הקרבות, שקבלו בשוויון נפש את העובדה שאנו נמצאים בעתודה.

 

הימים חולפים והקרבות בלבנון בעיצומם. כביש בירות דמשק החשוב נשלט על ידי הפלנגות הנוצריות, שנחשבו לבני בריתנו וצה"ל, עושים באזור כבתוך שלהם. המצור על בירות הושלם ועראפת לכוד בתוכה.

 

שבועיים של המתנה מתוחה. ערב אחד, עוברת שמועה שהמג"ד מחפש חייל דובר ערבית. מייד התייצבתי בפניו והצעתי את שרותי. ידעתי מעט ערבית מדוברת. מאז היותי ילד בירושלים בשכונת "ימין משה", שם קלטתי משכניי את שפתם. המג"ד הציע לי להצטרף אליו עם קבוצה קטנה של חיילי סיירת הגדוד לגיחה ללבנון. המג"ד לא הסביר לנו את מטרת היציאה החפוזה ללבנון. עד היום אינני יודע, אם הוא קיבל אישור לגיחה הזאת, בה הגענו לכל אזורי הקרבות וצפונה עד לעיר ג'וניה צפונית לבירות.

שלשה ג'יפים הוכנו לגיחה. ציידנו אותם בכל סוגי התחמושת האפשריים, כולל מקלע מאג  ליד מושב הנהג. הוספנו תיבות של מנות קרב וג'ריקנים של מים. היינו תשעה חיילים כולל המג"ד, שלשה בכל ג'יפ. לקחתי אתי את חגור הקרב, נשק אישי, שק שינה, כובע פלדה ואת מצלמת הזורקין הרוסית, שליוותה אותי בכל המלחמות. העמסתי את הציוד על אחד הג'יפים והתיישבתי ליד אהוד הנהג.

 

כשעזבנו את קיבוץ אלרום, השעה הייתה שעת חצות. הלילה אפל ושחור. נסענו צפונה לעבר הר דב. טיפסנו על ההר התלול ובאזור "חוות שבעה" חצינו את הגבול. נסענו בתוך מטעים של עצי דובדבן  עמוסים בפרי האדום. העלטה והשקט הופרעו רק על ידי נהמת מנועי הג'יפים. לפנות בוקר, כשהשמש החלה לזרוח הגענו לעיירה "מארז' עיון". העיירה היפה הייתה מנומנמת ורק התרנגולים הפריעו בקריאותיהם את שלוות הבוקר. חצינו את סמטאות הכפר ללא כל הפרעה. איש לא עצר בעדנו מלעבור מגבול ישראל ללבנון ואיש לא קיבל אותנו בברכה.

אנחנו בארץ אחרת. המשכנו לנסוע צפונה לעבר אגם קרעון. האגם המלאכותי הוא מאגר המים הגדול של דרום לבנון. התחלנו לעלות לעבר רכסי הרי השוף.  הנוף שהתגלה היה מרהיב ביופיו. - חורשות של עצי ארזים אדירים בגודלם קישטו את ההרים הגבוהים. גאיות עמוקים ונחלים זורמים, מפלי מים, שאינם דומים כלל להרי הגליל קדמו את פנינו. הכביש היה צר ומפותל. בכל הדרך, לא פגשנו בנפש חיה.

ככל שעלינו במעלה ההרים החלו להתגלות עקבות הקרבות שהתחוללו כאן לפני ימים ספורים. עצרנו ליד שני טנקים שלנו שחנו בצד  הדרך. הם היו נטושים, מוטים על שפת התהום.  שום סימני פגיעה לא נכרו בהם. כל הזיווד הצבאי היה עליהם, כנראה שלא הייתה דרך לחלצם משפת התהום.


 

              ארזי הלבנון                

                                                                  טנקים שלנו תקועים על אם הדרך

 

המשכנו לנסוע. המג"ד מדווח במערכת הקשר על הטנקים הנטושים. ככל שהמשכנו לנסוע ראינו טנקים סוריים חרוכים ובוערים. הצריחים הכבדים שלהם, עשויי הפלדה, הועפו למרחקים מעצמת פיצוץ התחמושת שבתוכם. ריחות לא נעימים של גופות חרוכות ריחפו באוויר. שלשה ג'יפים בודדים נעו על הדרך הצרה, כלי הנשק שלנו דרוכים ומוכנים לפעולה.נסענו בדרך ההררית עד שהגענו לעיירה זַ'זין ולעין – זחלתא. המראות שם היו מזעזעים ומהפנטים. ערבוביה אדירה של טנקים שלנו וטנקים סוריים זה בצד זה, וזה בתוך זה. היו טנקים שתותחי הירי שלהם ממש הצטלבו כמו שני פרשים מימי הביניים, שנלחמים בכידונים שלופים. כלי רכב משוריינים פגועים מטילים ובזוקות שנורו עליהם מטווח קצר.  חורים שחורים, כמו פצעים שטרם הגלידו, נפערו בדופנות הפלדה, קורעים אותה כמו נייר בריסטול.כל המראה היה בתוך שמורת טבע ירוקה שופעת מי מעיינות, נחלים ומפלי מים. תמונת הטבע היפה, כאילו הוכתמה על ידי כלי המשחית שהגיעו למקום לא להם. שם פגשנו לראשונה את כוחותינו, - עייפים, מתארגנים להמשך הקרבות. הג'יפים שלנו נעו באיטיות בינות לכלי הרכב המשוריינים הפגועים וההפוכים.ישבנו ליד אחד מהמפלים השופעים. הוצאנו את מנות הקרב. לראשונה מאז שעזבנו את קיבוץ אלרום עצרנו להפסקת אוכל. שטפנו את פנינו מדרכי העפר המאובקים, במים הצוננים של המפלים. המשכנו דרכנו לעבר כביש בירות – דמשק. הכביש במרחק של כעשרה קילומטרים מאתנו. עזבנו את המקום מדוכדכים מהמראות הקשים. יכולנו רק לתאר לעצמנו איזו מלחמה אכזרית התחוללה במקום לפני יום.

 

                                      בפסגת הרי השוף

 

                                             

                                               מעל אגם קרעון

                                                                        טנקים פגועים מעל אגם קרעון

המג"ד בעין זחלתה - חיילי הפלנגות במחסו                                       

המחסום הראשון היה של חיילי הפלנגות הנוצריות. הם חסמו את הכביש הראשי בשקי חול ובחוטי תיל דוקרני. בניגוד לחיילים שלנו הם הקפידו על לבוש נקי ומצוחצח, כובעי פלדה, חגורות לבנות ותגי שרוול אדומים.הפלנגות קידמו את פנינו בברכה. הם הזהירו אותנו מהפגזות מסיביות של הסורים על כל הציר המרכזי שהוביל לבירות, וכן התריעו ממארבים של המחבלים שעדיין הסתתרו בצידי הדרכים.אנחנו נוסעים על כביש אספלט רחב ושחור בדרך הראשית המובילה לבירות. עשרות מכוניות נעות על הכביש, משאיות לבנוניות עמוסות, כלי רכב משוריינים של צה"ל, מכוניות מרצדס מהודרות, טנדרים דחוסים בחיילים לבנוניים, הכול בערבוביה אחת גדולה. אין כל שליטה נראית לעין. בתים מפוארים מסתתרים בינות לחורשות האורנים ואנחנו במורד הכביש התלול, כמו תיירים בלתי קרואים. כנראה שהמג"ד שנסע בג'יפ הראשון ידע לאן הוא מנווט. לאחר נסיעה של מספר קילומטרים פנינו שמאלה לדרך עפר, שהובילה לבנין גדול מבטון חשוף, בנייתו טרם הסתיימה. מפקדת צה"ל התמקמה בבנין זה.המג"ד הלך לעסוק בענייניו ואנחנו מצאנו מבנה נטוש בסמוך למפקדה, על גבעה תלולה שצפתה על העיר הגדולה והמרשימה – בירות. עיר ענקית, כמו תל אביב, משתרעת לחופי הים התיכון. לא יכולתי שלא להרהר מדוע עלינו לשלוט בעיר הגדולה. חשתי בלבי, שהלבנונים ישמחו לקבל אותנו, כי גם הם מבקשים להשתחרר מחבורה של מחבלים שהשתלטה על לבנון בסיוע מסיבי של סוריה. המצב הנוכחי מפריע לתושבי לבנון להיות הריביירה של המזרח התיכון, או כמו שרבים רצו לראות אותה כ"שווייץ של המזרח התיכון". הייתי משוכנע שלאחר המלחמה הקצרה הזאת, כך חשבתי, ישמחו הלבנונים לכרות ברית שלום אתנו. להם אין כל טענות ודרישות טריטוריאליות מאתנו וגם אנחנו מעולם לא ראינו בהם אויב. שכחתי לרגע שאנחנו חיים במזרח התיכון.פגזים החלו לנחות על העיר ואולי גם הפצצות אוויריות. הם העירו אותי מהמחשבות. קרבות ארטילריים התחוללו בין כוחותינו  לבין כוחות אש"ף שהתבצרו בעיר בירות. כתמי עננות שחורות היתמרו מעל הבתים ורבי הקומות, סימנו את מקום הפגיעות (19.6.82).

הכביש היורד אל בירות

                                                                                               

בהרי השוף מבט לים התיכון

 
   

 יער בהרי השוף

 

                                      עם משפחה לבנונית. בטוחים שהשלום יגיע

 

       

                                                                    

  לינה בפרברי בירות

הלילה החל לרדת על העיר שהייתה בהאפלה. פרשנו את שקי השינה על האדמה, קבענו בינינו תורנות שמירה, לאחר יממה ארוכה וסוערת  נשמעו נחרות שניסרו את דממת הלילה.הבוקר בא. שמש חמימה פשטה על המבנה המזרחי שלידו ישנו ועל כל גגותיה של בירות. הם הגיעו עד לגלים המכסיפים של הים התיכון. ברגעי היקיצה הראשונים, לא ידעתי היכן אני נמצא. הסתכלתי על חבריי המכורבלים עדיין בתוך שקי השינה. כל המראות שחוויתי ביום הקודם החלו חוזרים אלי, - ארזי הלבנון האדירים, ההרים והגיאיות העמוקים, מפלי המים, כולם התערבבו בקולות המלחמה. שברי הטנקים הפגועים והשרופים, ריחות המלחמה.  אינני יודע אם אני מצוי בשער הגיהינום. הייתי מעדיף להגיע לכל המקומות היפים האלה כתייר וליהנות מהכנסת האורחים הידועה של הלבנונים.צה"ל עדיין מפגיז את מעוזי אש"ף בארטילריה, מהאוויר. גם חיל הים סוגר את המצור על העיר. לאחר שאכלנו ארוחת בוקר מאולתרת, המג"ד מגיע אלינו ותוך דקות היינו על הג'יפים דוהרים על הכביש הראשי היורד לעיר הגדולה בירות.כשהגענו למרכז העיר נעשתה תנועת כלי הרכב יותר ויותר צפופה. מאות כלי רכב אזרחיים זרמו כנהר גועש לעבר העיר, כאילו אין מלחמה ואין הפגזות. השתדלנו מאוד להיות דבוקים אחד לג'יפ של רעהו, לא תמיד בהצלחה. מכוניות לבנוניות זיגזגו בין הג'יפים. חלקם נפנפו בידיהם לשלום, חלקם התעלמו ואחרים שלחו מבטים זועמים ואילמים.לאחר שעה של נסיעה, נמצאנו באוטוסטראדה הראשית של בירות כשפנינו לכיוון צפון. ארבעה או חמישה נתיבים לכל כיוון, כולם עמוסים ודחוסים. אנחנו לחוצים בפקק תנועה אדיר. הג'יפים שלנו היו כלי הרכב הישראליים היחידים בתוך הגוש הגועש של המכוניות הלבנוניות. למרות שהיינו מזוודים בכלי משחית לא הרגשתי בטוח. ההתקדמות הייתה אטית, נוסעים מספר מטרים ועוצרים. היה לי זמן פנוי להתבונן בנוף העירוני. משמאל לצד מערב בניינים רבי קומות חדישים ומודרניים לצד מבנים ישנים ומכוערים, בחלק מהבניינים ניכרו פגיעות הפגזים וההפצצות. בצד ימין גבעות ירוקות, תלולות עם בתי מגורים מפוארים. צלב גדול עם דמותו של ישוע הנוצרי חולש ממרומי הגבעות על העיר. מהי מטרת הנסיעה? אין איש יודע. מה פשר הנסיעה המטורפת בתוך המון המכוניות הדחוסות בלב העיר בירות. הכיוון היה צפונה והדרך בפנינו פתוחה כאילו לאין סוף. לרגע חשתי, מה שחשו כובשים אחרים בעבר, שהדרך למקומות חדשים ולגילויים בלתי ידועים  היא אין סופית. דרושה רק תעוזה ולא מעט חוצפה על מנת להגיע לכל מקום בו חפצים.

התמסרתי למראות ולנופים החדשים וגם לדמויות שישבו בתוך המכוניות. פסיפס של  כל הדמויות המזרח תיכוניות. לבושים בהידור חנוטים בחליפות ועניבות, חלקם בלבוש המזרחי המסורתי, אחרים לבושים בבגדים יפיים בשלל צבעים. נשים רבות נוהגות במכוניות חדישות ומצוחצחות. רק אנחנו בולטים מרושלים, בבגדי העבודה הירוקים של צה"ל, מאובקים, לא מגולחים.מכונית מרצדס שחורה ומפוארת נוסעת לצידנו. בכל פעם שנעצרנו בגלל הפקקים הרבים, נהג שבמרצדס נעץ בנו את מבטו. היינו כל כך סמוכים זה לזה, יכולתי להושיט לו את ידי. גם אם היה שולף אקדח ויורה לא היה בידי לעשות מאומה. מבטו אמרר כאילו רצה לומר משהו, אולם לא העז לפתוח בשיחה. הנסיעה זה לצד זה נמשכה דקות ארוכות. הנפתי ידי אליו לשלום ואמרתי "מרחאבה".  "שלום" ענה לי במאור פנים ובעברית. "מניין אתה" המשכתי לשאול אותו בערבית. מ"בירות" - ענה, והמשיך כממתיק סוד ובלחש, "אני יהודי". שמחתי לגלות, מתוך אלפי הנוסעים על הכביש המהיר והצפוף נפלתי דווקא  על נפש יהודיה. "יש לי קרובי משפחה בישראל" המשיך כמעט בלחש. "לא ראיתי אותם מזה שלושים שנה".

"היכן הם גרים", שאלתי. "בעיר חולון" אמר בתקווה  שאמשיך בשיחה. אהוד המשיך בנסיעה בנתיב התנועה ולרגע מכונית המרצדס נשארה מאחור. חששתי שמא אאבד אותו, אולם לאחר מספר דקות הוא הדביק אותנו. שלפתי את המצלמה ואמרתי לו: "אשלח את תמונתך למשפחתך בחולון". הוא שלף מסרק וסידר את שערו השחור ושלח חיוך עטור שפם בדרישת שלום למשפחתו. הוא הוציא מארנקו כרטיס ביקור, רשם מאחור את כתובת משפחתו בישראל והגיש לי אותו מחלון המכונית. הבטחתי לו לשלוח את התמונה למשפחתו שבעיר חולון, בחופשה הראשונה שאקבל. דרכנו נפרדו, לא לפני שאמרתי לו שלאחר המלחמה הזאת ישרור שלום בינינו לבין לבנון והגבולות ייפתחו.

 "אינשאללה" אמר. דרכנו נפרדו.

המשכנו צפונה, שלשה ג'יפים דוהרים, לעבר מפרץ ג'וניה. בתי מלון ומסעדות לאורך כל המפרץ היפה. הדרך לצפון הארץ פתוחה בפנינו. היכן נעצור? למג"ד פתרונים. ברצועת החוף החולית משתזפים על החוף בבגדי ים צעירים וצעירות ממש כמו על חוף ימה של תל אביב, אותם המים. כמו אין מלחמה. נעצרנו ליד מסעדת ים גדולה ברצועת החוף. החנינו את הג'יפים הטעונים במכונות הירי במגרש סמוך למסעדה ללא כל שמירה, כאילו היו רכבים פרטיים. בעל המסעדה שפשף את עיניו, כלא מאמין למראה עיניו. הייתי היחיד בקבוצה שדיבר את שפת המקום. לאחר כמה מילות נימוסים בעל המקום התעשת מההזיה וקידם את כולנו בחיוכים  ובברכות. כל המלצרים סייעו בהכנת  שולחן ארוך עליו העמיסו, ברוחב יד, את כל מנעמי האוכל הלבנוני.סלטים מכל הסוגים: ירקות טריים, חצילים מטוגנים, חצילים על האש, חצילים בשמן זית עם תבליני המזרח הידועים. טבולה, עלי גפן חמצמצים מגולגלים, קישואים קטנים ממולאים באורז ובשר, פיתות טריות שיצאו זה עתה מהטבון ועוד סוגים של סלטים מעודנים. לאחר מכן הגיע תור הבשרים על האש, קבבים, שישליקים, קציצות בשר, אומצות נוטפות שומן, בשר כבש, בצלים שרופים על האש ועגבניות אפויות.תשעה גברים רעבים ומורעבים, שזה כחודש ניזונו ממנות קרב, מתנפלים על האוכל המזרחי הלבנוני הידוע בטעמו המעודן,  כשבעל הבית הנדיב מרעיף עלינו עוד ועוד.

       
   

 

 

   
 

                תקועים בפקק ברחובה הראשי של בירות

 

          יוסף זרוק על הכביש הראשי בבירות                                                   

   

 

הכותב בג'וניה. בירות מופגזת ובג'וניה חוגגים על חוף הים

במסעדה בג'וניה ממתינים לאוכל הלבנוני המעודן

במפרץ ג'וניה בצפון בירות

מפרץ ג'וניה 1982

הנרגילה לאחר הארוחה הדשנה

במפרץ ג'וניה

בעל המסעדה שלא הפסיק לשרת אותנו, עדיין שרוי בהלם המפגש עם הלוחמים הישראלים, מדבר על השלום הקרוב בין ישראל ללבנון ומגיש את הנרגילה הרוחשת בגחלים וריחות חריפים של טבק מזרחי. "מעולם לא הייתה סיבה ללבנונים להילחם בישראלים והנה אתם  באים  ומביאים אתכם את בשורת השלום". הוא אומר בהתלהבות. גם אנחנו רצינו להאמין בכל לבנו שאומנם כך יהיה העתיד. הנרגילה עברה מפה לפה, שאפנו לריאותינו את ניחוח הטבק המשובח ממקטרת השלום...השעה התאחרה, הג'יפים עדיין חונים, ללא פגע, במגרש הסמוך. לאחר הארוחה הדשנה, הייתי סמוך בטוח שמשימתו של המג"ד שלנו הגיעה לסיומה. הגיעה העת לשלם עבור הארוחה. הוצאנו מכיסנו שטרות ישראלים כיד המלך. מסרתי אותם לבעל המסעדה תוך כדי התנצלות שעדיין לא מצויים בידינו שטרות כסף לבנוני. בעל המסעדה הנדיב, שלא ציפה לקבל תשלום, סרב בתוקף ואמר שאנחנו אורחיו, הישראלים הראשונים שאוכלים במסעדה שלו. הוא סמוך ובטוח, שישראלים רבים יבואו לנפוש במקום היפה ביותר במזרח התיכון. לאחר הפצרות מרובות, הוא נעתר לקבל את הכסף, ולו רק משום שאסור לו לסרב לברכת  "הסופתאח" שברכתי אותו (המכירה הראשונה של היום).נפרדנו ממנו בברכות. עם בטן דשנה ותפוחה, עלינו על הג'יפים והתחלנו  לחזור על עקבותינו דרומה לכיוון בירות. עשן הפגזים הנוחתים עליה לא פסק. הנסיעה חזרה ברחובות בירות בעיקר באזור העיר העתיקה הייתה די מפחידה. מכוניות עם מכונות ירייה ודגלי אש"ף חלפו על פנינו. ראינו תמונות של עראפת מודבקות עליהן. לא הייתה לנו כל כוונה להתעמת אתם.החלטנו לחזור לישראל בנסיעה דרומה על כביש החוף עד לראש הנקרה. הכביש דומה לכביש החוף שלנו, נמתח לכל אורך רצועת החוף.  

חלפנו על פני הרבעים הדרומיים של העיר, רובע בעאבדה המפואר וארמונו של נשיא לבנון, שדה התעופה הבינלאומי של בירות. התחברנו לכביש החוף. בקושי ראינו את כוחות השריון של כוחותינו.  חלפנו על פני דאמור וצידון. הכביש היה מלא מהמורות מפגיעות הפגזים. הג'יפים קפצו ורקדו כאילים,  אנחנו החזקנו בכל חפץ בג'יפ  כדי לא להתעופף ממנו החוצה.הערב החל לרדת. השמש צובעת את השמים באדום. גלי הים מלטפים את החולות הזהובים בקצף לבן. ממרחק ראינו את הרכס של ראש הנקרה והגליל המערבי. מוזר היה לראות את הצוקים מהצד ההפוך, זה כמו להיכנס לתמונה מהתשליל. הכול הפוך.חיילי האו"ם, עדיין מאיישים את נקודת הגבול, לא ששים לקדם את פנינו. למעט מחסום חיילי הפלנגות בכביש בירות דמשק, הם היו המחסום היחידי בכל מסענו בן היומיים בלבנון. בחצות הלילה חזרנו לקיבוץ אלרום. אף אחד לא חש בהיעדרות בת היומיים...

בחופשה הראשונה, טלפנתי לבית משפחת זרוק בחולון והודעתי לה על המפגש עם בן משפחתם האובד. הם סרבו לקבל ממני את התמונה בדואר ועמדו על כך שאבוא אישית לספר להם, פנים אל פנים על המפגש עם בן משפחתם. בו ביום, הגעתי עם אשתי למשפחת זרוק שהתגוררה בדירת שיכון קטנה ברחוב אילת שבעיר חולון.הם הכינו תקרובת כיד המלך. זו הייתה הפעם השנייה שאכלתי אוכל לבנוני אמתי, תוך ימים ספורים. הראשונה בג'וניה  שבלבנון והשנייה בעיר חולון. כל המשפחה המורחבת קידמה את פנינו בחמימות רבה ובקשו לשמוע שוב ושוב, על קורות המפגש שלי עם יוסף זרוק ברחובה הראשי של בירות. הם העבירו מיד ליד את תמונתו וליטפו אותה כאילו הוא ניצב ביניהם.עם סיום כתיבת שורות אלה, עשרים וארבע שנים לאחר האירועים, יצרתי קשר טלפוני מחודש עם אלברטו זרוק הישיש, שקיבל את פנינו. הוא עדיין גר באותו הרחוב ובאותה הדירה בעיר חולון.

 

-         "כן", הוא אומר לי, "אני עדיין חי באותו ארמון".

את יוסף זרוק מלבנון, בן משפחתו, טרם ראה. "אני משתוקק לראותו" אמר.מי יודע את תהפוכות המזרח התיכון, אולי בזכות הסיפור שלי, תחזור השפיות לאזור, השלום ישכון  בינינו לבין מדינת לבנון ומשפחת זרוק תוכל להתאחד מחדש.

בירות כיום

 

 

 

 

חיפוש מידע

כניסת חברים