דילוג לתוכן המרכזי בעמוד
לוגו חיל הטכנולוגיה והאחזקה לוגו עמותת חיל הטכנולוגיה והאחזקה
[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

קלרו ניב ז"ל

@alt@

גיל
בן 20 במותו

מלחמה:
בשגרה

תאריך עברי:
כב טבת תשסה

תאריך לועזי:
03/01/2005

ניב, בן רינה ואילן. נולד ביום ח' בשבט תשמ"ה (29.1.1985) בהרצליה, בן בכור להוריו, אח בוגר ללילך וירדן. ניב למד בבית-הספר היסודי "הנדיב" ובחטיבת-הביניים "שמואל הנגיד", במגמת מולטימדיה. בתקופה זו גילה ניב את אהבתו האמיתית למוזיקה החל לנגן בגיטרה קלאסית ולאחר-מכן בגיטרה חשמלית, ניב אהב מאוד להאזין למוזיקה ולבקר בהופעות ובפסטיבלי מוזיקה ברחבי הארץ. בסיום לימודי החטיבה המשיך ניב לתיכון "היובל", שם אהב במיוחד את מקצועות הכימיה והפילוסופיה.

בגיל התיכון גילה אהבה נוספת, טיולים לחו"ל. במהלך לימודיו התיכוניים החל לעבוד במסעדת 'קופי בין' ושילב בצורה נפלאה את לימודיו עם עבודתו. בכסף שחסך נסע מספר פעמים לחו"ל עם חבריו הטובים ובני משפחתו.

ניב היה ילד גבוה עם חיוך כבוש על פניו, ילד שנועם הליכותיו וצניעותו בלטו בדרך חייו.

ביום 20.10.2003 התגייס ניב לצה"ל והוצב בחיל-החימוש. ניב לא היה שבע-רצון מהצבתו, כיוון שהיה בטוח שיגיע לקמ"ג (לפני גיוסו, עבר במשך שנה מבדקים ובחינות לאותה יחידה), שם רצה לעסוק באהבתו - כימיה. ניב שירת בצה"ל שנה ושלושה חודשים, מזה שנה בבה"ד 11 כנשק.

ביום כ"ב בטבת תשס"ה (3.1.2005) נפל רב"ט ניב קלרו בעת מילוי תפקידו והוא בן עשרים. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהרצליה. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות, ושובל של חברות וחברים שאיתם בילה בטיולים, במסיבות ובאינספור הופעות. עם חבריו אלה גילה ניב את טעמה המתוק של האהבה. חברים שגדל איתם והכיר מהגן וחלקם התקבצו בהמשך, שהיטיבו להכיר ולאהוב את ניב העדין והמתוק, אהבו את נועם הליכותיו, טוב ליבו ויופיו הפנימי. בלשון החבר'ה הוא נקרא 'קלרו' ובצבא קראו לו הבנות 'ניבוש'.

"ניב בחור אהוב כל כך, בין מלאכים הלך לו אל מרום ובדממה נשמע קול זעקת הוריו, אחיותיו, חבריו, חברותיו וכל אוהביו. כנפיים הוא פרש ועף לתוך חלום, מאיתנו הוא נפרד... ננצור בליבנו זיכרו לעד... החיוך והיופי נשמרים בנעוריך לנצח".

ציפי מל, המחנכת והמנהלת מהתיכון, כותבת: "ניב יקר שלי, ניב עדין הנפש, ניב השקט והרגיש, זיכרונות מלווים בחיוך. אני יושבת בחדרך, רואה תמונות ולומדת את העבר שלך, ואני חסרה כל כך את העתיד. אוהבת את הפוסטר בחדר שלך, שמזמין choose life, זוכרת את הציורים הנהדרים, את השיחות המשותפות בחדר שלי, שאז נפתח צוהר לעולם שלך. והלב מסרב להאמין. והלב בוכה".

מפקד היחידה, אל"ם שי, כותב: "ניב ז"ל שירת בבית-הספר למקצועות משאבי האנוש כשנה, שבמהלכה התחבב על כל הסובבים אותו. הכרנו את ניב כחייל מקצועי ומסור, וכאדם צנוע, שקט וחייכן, וכך נזכור אותו תמיד".

מפקדו, פרטוש, מספר: "ניב, הגעת ליחידה ביישן, מופנם ולא בדיוק מבין לאן הגעת. בשיחתנו הראשונה כמפקד אל פקוד, אני הבנתי מיד שהגיע אלי חייל או יותר נכון בן אדם מבית טוב, שקיבל ערכים ויודע לתת כבוד לזולת וזה מה שחשוב באדם, קודם כל, לפני שבודקים אותו מבחינה מקצועית בתחום שהוא אמור להימדד. וזה היה לי חשוב יותר מכל. הכנסתי אותך לתפקידך ומהר מאוד ראיתי אדם שגם טוב בתחום המקצועי לא פחות מאשר ביחס אל חברים. אתה חסר לי מאוד כחייל עם חיוך על הפנים ומקבל כל משימה באהבה".

לירן, חבר ילדות מגיל הגן, כותב: "...אני כותב ורצות מולי כל התמונות והרגעים, הבדיחות מהיסודי, מפגשים, המרדפים אחד אחרי השני והתמונה שלנו מכיתה ג' אוכלים סנדוויצ'ים ביחד. החטיבה והשינוי שחל בך - פתאום עגיל באוזן, פתאום שומע מוזיקה אחרת - פתאום אתה חלק שונה באותה חבורה שדבוקים בה כולנו מכיתה א'. עד מהרה הבנו שכולנו השתנינו, שאין לנו את היכולת לעצור את ההתבגרות, ובכל זאת החבורה חיה ונושמת. המשכנו לצאת ביחד כולנו, בתיכון ואחרי התיכון. כל לילה ישבנו ב'יובל', ב'גינה העגולה' וב'דנשילון'. היינו מדברים וצוחקים. דיברנו כבר על הכל. זה כבר 14 שנים שאנחנו מדברים ומכירים זה את זה ויודעים לענות במקום האחר את התשובה שלו לכל דבר ועניין. בכל הישיבות הליליות שלנו, היציאות והנסיעות לתל אביב, כשאתה הגעת רף השמחה היה קופץ מעלה. היינו רוקדים כשהיינו רואים אותך, שרים ומחייכים, כשאתה הצטרפת אלינו עם החיוך הביישני התמידי. תשאלו פה את כולם ותראו איך הם אומרים שקלרו הוא האדם הכי צנוע שהם מכירים. ילד כל כך חכם, טוב ומנומס, מבריק, אבל שלא מעוניין להפגין את זה, צייר מוכשר ששומר את מחברת הציורים שלו לעצמו, נגן שמנגן לבד בחדר, כובש לבבות שלא מתפאר בכיבושיו, שלא ידבר עליהם אם לא תשאל, ואז הוא הרי יענה בחיוך ביישני ובלחיים סמוקות. עקשן אבל ניתן לשכנוע, וספונטני יותר מכולם. אני חושב על אמסטרדם, על איך שנהנינו, רצינו להישאר שם. כמה שצחקנו על הדברים שיכולים לקרות רק לנו: על זה שהפלת אותי באופניים, על הידיים הכחולות שלך בקור, על הסיפור עם רחוב החלונות האדומים, על מה שקנית בשוק, על איך שהרגשת לא טוב אחרי המתקנים ב-'six flags' ועל איך שרקדנו באמצע הרחוב את השיר שלך, השיר שגרם לכל אחד מאיתנו לחייך כששרנו אותו. איך אפשר להאמין שעם הצגת התמונות והסרט, והסיפורים המצחיקים, ניאלץ לספר עוד סיפור אחד שמשנה את חיי כולנו. איך נשב שוב ב'דנשילון' - הספסלים השכונתיים, בלעדיך, שבא תמיד בלי בעיה, בהתראה קצרה, עם הג'ינס וחולצת הטריקו, ובחורף עם מעיל שחור מעל החולצה. ניב היה אחד האנשים היחידים שאפשר להגיד עליהם שהם לא יכולים לפגוע בזבוב ולהאמין בזה בלב שלם. אפשר לדבר איתו על הכל והוא לא יכעס, לא יזלזל או ייפגע, הוא יהפוך אדום לכמה שניות, ויתבדח על זה. היה קשה להוציא ממך רגשות או דיבור רגשני, אבל למדנו לקרוא אותך. וכשכבר אמרת משהו כזה, האמת שבדבר לא היתה מוטלת בספק; כשכבר אמרת משהו כזה, אני, לפחות, הייתי מתרגש. קלרו, אנחנו לא יודעים איך נמשיך מכאן בלי מישהו שהיה פה איתנו כמעט כל החיים. אני יודע מה זה לצאת לשבועיים לצבא, או שבועיים לחו"ל, או כבר לא להיות ביחד באותה כיתה - אבל הבור שנפער אתמול לא ייסתם אף פעם. שאלת אותי בסוף השבוע אם אני יוצא ואם אני אהיה ביומולדת שלך בעוד שלושה שבועות - יום ההולדת של גיל 20, ועניתי לך מיד שאני אהיה. כולנו נהיה, אבל אתה לא תהיה".

אלמוג, חברו מהשירות הצבאי, כותב: "אחד משלנו תמיד תהיה, חקוק בזיכרונותינו לעולמי עד. אני עוד זוכר את היום הראשון שהגעת לבה"ד, נכנסת לנשקייה עם סיגריה ועם טופס טיולים ביד, מסתכל על התקרה ומתקשה להאמין, פרצוף חמוד ומבויש שמת כבר להגיע הביתה. רגע לפני שהלכת, לא מבין מה רצינו ממך, אחרי השיחה התקפלנו הביתה עד ליום המחרת. הימים עברו והפרצוף המבויש והשקט אשר רק רוצה שקט ושלווה ולשמוע את 'שוטי הנבואה', התחיל לקבל ביטחון, ליצור קשר עם הסובבים ואף לגרום להם להתחיל להתגעגע לשיחות הנפש. את הימים בצבא העברנו שלושתנו בתור משפחה, ולי לפחות נתנו הרגשה שאף אחד לא יכול לפרק את מעגל הידידות אשר צברנו עם הזמן ואשר נקטע בבום כואב. קשה לי לספר על כל התחושות אשר רצות במהירות אין סופית בראשי. ניב שלנו, לעולם לא אשכח את חוסר הלחצים ואת השמחה... כל הדברים שחווינו יחד ביום יום עד השעות המאוחרות, כל הרגעים שהתפננו בחדר, השינות, הצחוקים, העזרה, ההקרבה, הבדידות, ימי כעס שעוצרים בשאיפת סיגריה תוך כדי מנוחה. אנחנו את חיינו חייבים להמשיך, אבל מה איתך?"

קורין, חברתו מהשירות, כותבת: "קשה לי לתאר את מידת הגעגועים שלי אליך, אתה כל-כך חסר שאין יום שעובר בלי שאני אחשוב עליך ועל כל החוויות שלנו שעברנו ביחד... ניב, אתה עזרת לי, לא אשכח את כל מה שעשית בשבילי, ידעת שאני שונאת להתעסק עם נשק והסכמת לעשות את זה בשבילי, בתמורה כמובן שאני אעשה דברים אחרים. אני בחיים לא אשכח כמה פעמים החלפת אותי בלילה ואפילו לא ביקשת שאני אחזיר לך אותו, תמיד אזכור את הלילה שעשינו יחד לפני הרבה זמן, כשאני לא רציתי לעשות לילה ואתה הסכמת להחליף אותי, ובסוף עשינו את הלילה ביחד. נורא נהניתי להיות איתך, אתה היית בין הידידים הכי טובים שלי בבסיס, כמו האח שלא היה. אני, אתה ואלמוג כמו משפחה. אין לך מושג כמה שאני מתגעגעת, היית הבן אדם הכי אדיב, נחמד, מצחיק, וכמובן עקשן כשעשינו תוכניות מי יענה לטלפון או יפתח את הדלת כשהיינו רואים סרט בחדר, אבל איכשהו תמיד בסוף נשברת וקמת. ניב, אני אוהבת אותך מאוד ותמיד אזכור אותך בדרך הכי טובה, כי כמובן זאת הדרך היחידה שאפשר לזכור בן אדם מקסים ונהדר כמוך, שלא משנה מה קרה ואפילו כשהיית עצבני, תמיד היית מסתובב עם החיוך הביישני והמתוק שלך שלא ירד לך מהפנים... תמיד תהיה בזיכרונות שלי... מתגעגעת מאוד...".

מתוך דברים שכתבו על ניב בפורום מ"כים פלוגת טירונים: "החיוך המשתרע על פניך בלתי פוסק, נדיבותך השופעת עד אין קץ. השהייה בקרבתך המשתיתה תחושה של כיף, התמידות של פניך בנשקייה. לא נשכח את כל ימי המטווחים שהעברנו יחד, החמימות והאיכפתיות שהקרנת כקרן אור באופק. אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים אליך מאוד, נזכור אותך לנצח".

עדי כהן כותבת: "החיוך הנבוך והמקסים שמרוח על פניך, העיניים הטובות והלב המקסים, הצורך בחיבוק ובאהבה והצורך תמיד להגיד מלה טובה תמיד יישארו בזיכרוני לנצח. שיחות הנפש על מסתורי החיים, העצות הטובות והאמיתיות, המבט הרחום והאוהב, המלים המחושבות שיוצאות מפיך לעולם לא יישכחו, לעולם! השפעת עלי ולאורך כל חיי. אבטיח רק דבר אחד: אותך - לעולם לא אשכח. אוהבת ומתגעגעת מאוד".

ניב מג'ר כותב: "אפשר להגיד שהיינו סוג של צמד. שני ה'ניבים' שגם חולקים אותו שם, שנינו מהרצליה, שנינו מאותו התיכון, גרים במרחק של שני בתים אחד מהשני, אפילו האחיות של שנינו באותה שכבה וחברות... כל כך חבל לי שאתה אינך- מכיוון שהיית באמת ובתמים הבן אדם הכי נחמד והכי לבבי ורגיש שהכרתי, בהחלט הטיפוס הכי מגניב שהכרתי והגישה האדירה שלך לחיים, לא להתרגש ולא להתעצבן גם מהדברים הקשים והמרגיזים ביותר. הלוואי הייתי מאמץ אותה יותר... אתה הפסד ענקי לעולם, אין הרבה אנשים שבאמת שווים משהו. גרמת לאנושות הפסד באמת אדיר כי היית אדם עם לב חם ואוהב והכי לא פלצן ומתנשא שיש".

חניתה כותבת: "הזיכרונות שיש לי ממך הם בין הזיכרונות היפים בחיי. אני מודה לך על הדרך שבה הצלחת להצחיק אותי, אני מודה לך על הדרך שבה הצלחת 'להדביק' אותי באופטימיות שלך ובגישה הכל כך חיובית שלך. אני מודה לך על הדרך שבה הראית והצגת את הדרכים אחרת ובכך עזרת לי להתמודד עם הקשיים, תודה. ניב, בכל פעם שנפגשנו נעמת והשרית אווירה טובה ואופטימית מאוד, לי ולכל הסובבים אותך".

יונתן עזגד כותב: "קצת קשה לכתוב מכתב פרידה לחבר, מכתב פרידה שלא תוכל לקרוא, לא תוכל להגיב עליו. אבל אם כן קיים משהו אחר-כך, ואתה יושב לך איפשהו, על איזה כיסא מתנדנד עם סיגריה וקפה, ומחייך אלינו עכשיו, אני מקווה שאתה מבין עד כמה אתה חסר לכולנו פה. הבסיס כבר לא נראה אותו דבר... אז אם אתה כן שומע, אני אגיד לך פעם אחרונה - אנחנו מתגעגעים! אתה יודע איך זה שתמיד אומרים שפוגשים מעט אנשים מיוחדים בחיים... אז תמיד האמנתי שאתה אחד מהם, או יותר נכון תמיד ידעתי את זה. אני מאחל לעולם עוד אנשים כמוך, אם זה אפשרי... אוהב ומתגעגע, וזוכר תמיד".

גיספאן כותבת: "הגעגועים אליך רבים ולא נפסקים, כל כך חסרים לי הרגעים של ביחד, הזיכרונות מהמטווחים, כי מי יותר ממך עזר לי, עשה כל מה שביקשתי?! מי?!"

המד"סיות כותבות: "אנחנו זוכרות איך ביקרת בחדר כושר כמעט כל ערב, עם חיוך רחב ומצב רוח! היינו נוהגות להציק לך באימונים, להפריע, וזה משהו שהיה לנו העונג לעשות רק לך, כי הגבת בצחוק גדול! הזיכרון שלך לא עוזב: השלווה שהקרנת בערבים עם הסיגריה והפחית קולה על ספסל עץ. השיחות שלנו שהעבירו את הלילה בכיף! ועכשיו זה חסר! היית ניב הקטן והחמוד שלנו! ותמיד תהיה! עמוק בליבנו אוהבות תמיד".

אלירן אריאלי, רס"פ קורס מש"י, כותב: "ניב, תמיד היית ותמיד תישאר הבחור בעל החיוך על הפנים וצחוק הנשמע בכותלי הנשקייה. תמיד ידעתי שיש למי לפנות בכל בעיה בכל שעה שהיא. אני זוכר שבאותו שבוע ארור, היו לנו תכנונים איך להתאמן, איך לשפץ את החדר וכל אחד קבע מה הוא מביא מהבית. אז אני רוצה להגיד לך שאני קיימתי את הבטחתי ושיפצתי את החדר כמו שרצית ואפילו צבעתי אותו ושמתי מדפים. רק חבל שאתה לא זכית לראות את החדר. תדע שתמיד אוהב אותך בזכות מי שהיית ובזכות האהבה שהקרנת כלפי חוץ. אוהב נורא".

ורד כותבת: "קשה לי לעכל את העובדה שאתה לא כאן, שאין מי שייעץ לי, ידאג לי ויצחק איתי. כל בוקר היה לנו מעין 'מנהג' כזה ללכת להעלות דו"ח 1 ואחר-כך יושבים על כוס קפה שקנינו במכונת שתייה, והיינו צוחקים ומסתלבטים. הכל מאוד ריקני בבסיס, והנשקייה דוממת כי אין מי שיביא מרץ לעבוד. ניב, אתה חסר לכולם פה, אתה היית אדם מיוחד וכבשת את כולם עם האופי שלך, והלב הרחב שלך ובמיוחד החיוך השובבי שלך".

אסף אבשלום כותב: "אני חושב שאני לא מסוגל לתאר במלים כמה אני מתגעגע אליך. התמונות שלך ושלנו רצות לי בראש כל הזמן. אני לא אשכח איך הייתי בא לנשקייה ולוקח אותך להפסקות סיגריה בחוץ, איך היינו מדברים על הכל ואיך שלא הפסקת לחייך גם כשהמצב היה רע, ואפילו כשהיית בריתוק לקחת הכל בקלות, איך ידעת להפוך כל דבר רע לדבר טוב. אני זוכר את הטיול האחרון שהיינו ביחד, שצרבתי לך דיסק ונתתי לך לזהות מי האמן שמבצע אותו ואחרי כמה שניות של שמיעה כבר ידעת לזהות. היה לי כל כך כיף להיות איתך, כל זמן שהיינו ביחד בשבילי היה זמן איכות, ניב, אתה היית בן אדם מקסים, כל כך צנוע ורגוע, כל כך חברמן וידידותי. אתה תפסת לי מקום כל כך גדול בלב, והלב שלי לא ישכח אותך לעולם. אוהב ומתגעגע בלי סוף".

שירלי כותבת: "ניב, אתה היית יותר מסתם חייל שמשרת בבה"ד, היית חבר, ידיד שאפשר לדבר איתו על הכל ותמיד, בכל שעה ובכל זמן. תמיד כשהייתי רואה אותך גם אם זה ממרחקים הייתי קוראת לך ניב ואומרת היי ואתה כמו תמיד היית מחקה אותי בחיוך רחב וצוחק על הקול שלי".

אוהד, חברו מהתיכון, כותב: "אחי, אני יושב בחדר שלך ונזכר בכל הצחוקים שהיו. אני יושב ונזכר ב'קופי בין', כל הבלגאן שהיינו עושים, לשכונה הפכנו ת'מקום הזה. אני נזכר בכל הקטעים שהיינו עושים אני, אתה, ינוש ואלון, תמיד אותו מקום, תמיד ביחד, עברנו הרבה ביחד בתיכון... אני מתגעגע אליך בטירוף, אתה באמת בן אדם נשמה שלא מסוגל לעשות רע. תמיד היית שם בשבילי, תודה על הכל, באמת תודה, אני לא אשכח אותך אחי, רק זיכרונות טובים יש לי ממך עכשיו וכל כך חבל שלא יהיו עוד. אוהב אותך".

צביקה כותב: "בליבי אותך תמיד אשמור, בראשי תמיד תהיה גיבור. כשבאת בבוקר הארת את האפסנאות באור החיים שלך... איך היית הנשק המהולל שכולם בבה"ד דיברו עליו, חברמן, שאותו לעולם לא נשכח, חבר ואח שהעבודה איתו היתה לי לעונג רב. כחבר, היית האדם הראשון שהכרתי ומאוד התיידדנו, חברים טובים מאוד היינו ואחד על השני תמיד יכולנו לסמוך ולשמור".

חיפוש מידע

כניסת חברים