דילוג לתוכן המרכזי בעמוד
לוגו חיל הטכנולוגיה והאחזקה לוגו עמותת חיל הטכנולוגיה והאחזקה
[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

אלוני זמורה-ימים של אשמורת

ספר חדש -ימים של אשמורת - יומן מלחמת יום כיפור

שני דברים עשיתי לפני שהגעתי לביתי לחופשה הראשונה בת 24 השעות: הדבר הראשון, למסור לפיתוח את סרטי הצילום בהם צילמתי את המג"ד שלנו, משה אגוזי ז"ל, מספר ימים לפני שנפל בקרב. הדבר השני היה לקנות את המחברת העבה ביותר שהיתה בחנות כלי הכתיבה. הרגשתי צורך עז להעלות על הכתב את רשמיי האישיים מהמלחמה האכזרית שנכפתה עלינו ביום הכיפורים. כשחזרתי מהחופשה לחניון החדש שלנו, ביער האלונים ליד הכפר הדרוזי מסעדה שבמרום רמת הגולן, התיישבתי בלילה, ליד פנס רוח מנפט, והעליתי על הכתב את 50 העמודים הראשונים של יומן זה. "ימים של אשמורת, 1973" - פרקים מיומן המלחמה של אלוני זמורה 

אלוני זמורה

פורסם 12.9.2013 באתר ידיעות אחרונות  (מאושר לפרסם כתבה זו על ידי ידיעות אחרונות)

 

למעלה: אלוני זמורה עם היומן. למטה: זמורה בזמן המלחמה | צילום: אלעד גרשגורן

 

טבילת אש

מצאנו מקום מתאים לזחל"מ שלנו. פינינו שיחים קוצניים ואתרנו מקום מתאים ללינה ראשונה בשדה. חלפו שלושים ושש שעות של חוסר שינה ועדיין אווירת המלחמה מאתנו והלאה.

הבוקר עלה, הכינרת המקסימה למרגלותינו. קיבוץ עין גב מנמנם לא רחוק מאתנו והעיר טבריה על בתיה השחורים בוהקת בצד המערבי של הימה. הרכסים התלולים של רמת הגולן קרובים, רק כביש האספלט השחור חוצץ בינינו.

סלי הפלסטיק של "החברה להגנת הטבע", עדיין שמורים במקומותיהם בחישוקי הברזל, השרו אווירה של פיקניק מוזר בו השתתפו גברים בלבד. חייל אחד העז לפשוט את בגדיו ונכנס עירום למימי הכינרת. אחריו גדודים של חיילים, חיקו אותו והחלו שוחים, מתרחצים ומסתבנים מאבק הדרכים ומשמני המנועים של יום האתמול. שוחים ומצטחקים במים הכסופים והזוהרים בקרניים הראשונות של בוקר יפה. מאות חיילים השאירו את מדיהם, נשקם וחגורי הקרב בערימות על החוף, משתכשכים כילדים מגודלים, מעלים קצף וגלים במימי הכינרת השקטים. בעלי גוף אתלטי, נפוחי כרס, שעירים ומקורזלי שיער, מקפצים ומפזזים במים הקרים.

מנות קרב נפתחות ואווירה של נופש אוחזת בכולם. רק רעם המטוסים במרום מפריע לשלווה הכללית. המטוסים החולפים מעלינו בגובה נמוך ובשאגה רועמת, אינם מוציאים אותנו משלוותנו. שמועות על קרבות אכזריים שמשתוללים ברמת הגולן נפוצו בין החיילים, אולם עדיין לא הרגשנו על סיפה של מלחמה.

ארבעה מטוסים מגיחים לפתע מעל לרמה במרחק קילומטרים ספורים מאתנו. הם טסים במבנה של רביעייה, בגובה נמוך, מגיעים לשפת הכינרת ופונים צפונה. כמי ששרת בשרות החובה בחיל האוויר, זיהיתי אותם מייד — "מיגים" סוריים. לראשונה אני רואה אותם בגודל טבעי. הם היו כל כך נמוכים עד שיכולתי להבחין בסמלים העגולים בצבעי הדגל הסורי ובדמויות הטייסים.

"חבר'ה! מיגים, מיגים!!", קראתי בקול גדול. מאות החיילים, שעדיין טבלו בכינרת, יצאו בשעטה, כמו להקת דולפינים שמתכוונת להתאבד בחוף. מי הכינרת השקטים הקציפו בגלים, כולם רצים לעבר ערמות הבגדים והנשק האישי שנותרו על החוף. פצצות המטוסים הוטלו במרחק רב מאתנו, השמיעו רעש מאיים.

הלב הולם לפתע בחוזקה והבגדים נעשים חשובים. במיוחד הנעליים, אולי יותר מכובע הפלדה ויותר מהנשק האישי. במשך כל ימי חייך אתה פושט ולובש בגדים, פעולה כל כך שגרתית. אתה עושה זאת על מנת ללכת לישון בלילה, כשאתה קם לעבודה בבוקר, אתה לובש בגדי מחלצות כדי ללכת למסיבות, ופושט אותם כדי לעשות אהבה. כל התרגולות האלה של לפשוט וללבוש את בגדיך אלפי פעמים במרוצת השנים, מתמצות לפתע באותן השניות שמטוסי ה"מיג" האלה, עם הכנפיים המשוכות לאחור, טסים ביעף, ברעש מאיים ושרקני ממש מעליך ואתה עומד ערום ועריה מתחת, על חלוקי הכינרת ועל הקרקע הרועדת.

כאדם הראשון, אתה עירום כביום היוולדך. אצבעותיך מנסות לכפתר את החולצה, למשוך בשרוכי הנעליים, שלא כבאלפי הפעמים הקודמות, הן מתוחות, עצבניות, מסרבות לתפקד כראוי. בכל זאת אתה מוצא את עצמך לבוש וחגור בבגדי הקרב במהירות שיא.

על חוף הכינרת, בדרך לרמה

 

 

פגיעה ישירה

ראינו במרחק מאות מטרים מאיתנו שלושה זחלמים מכוחותינו. הם לא היו שייכים לגדוד שלנו. הם נעו על "ציר אמריקה" מכיוון מזרח לעברנו. ידענו שאם הם ינועו הלאה לעבר הכפר, הם יהיו חשופים ומועדים לפגיעה אפשרית של הבזוקאי הסורי.

ניסינו לקרוא להם במערכת הקשר. הם לא היו על התדר הגדודי שלנו, קריאותינו וצעקותינו לא נענו בהמולת הקרב. נפתלי הקשר ניסה תדרים שונים, ללא הצלחה. הודענו למג"ד שיש להזהירם לבל יתקרבו, אולם לא הייתה כל אפשרות לזהות את התדר שלהם. חיילי הפלוגה החלו צועקים לעברם לחזור מזרחה, אולם קולותיהם התערבבו ונמוגו ברעש היריות והמנועים.

עמדנו על כלי הרכב שלנו חוזים כיצד הם מתקרבים אל מותם, ולנו אין את היכולת להושיע. ראינו אותם מתקרבים אל המוות וחרדנו לגורלם. בצעד של יאוש ירינו מעל לראשיהם, מתוך כוונה למנוע הגעתם למקום הפורענות, ללא הועיל. הזחלמים המשיכו לנוע לעבר הבלתי נמנע. הם המשיכו לנוע באטיות מרגיזה מכיוון מזרח לעברנו, אל עבר צומת הדרכים של הכפר.

הבלתי נמנע אירע ליד בית הקברות המוסלמי: בסמוך לציר התנועה, ליד צומת הדרכים, חטף הזחל השלישי בשיירה, פגיעה ישירה של בזוקה. הזחל היה עמוס בחומרי נפץ. הוא התפוצץ בקול רעם אדיר. כדור אדיר של אש ופלדה לוהטת התרומם וקרע את שחור הלילה.

שברי פלדה וחלקי אדם התפזרו למרחקים. עמוד האש הבריק כברק לשניות, פיזר את העלטה והאיר את השטח. מאוחר יותר נודע לנו שהזחל שייך לגדוד הצנחנים. שנים עשר חיילים, צנחנים, חבלנים, שהיו על הזחל, היו ואינם.

 

שרידי זחל"מ הצנחנים

 

 

טלפון הביתה

נזכרתי בדליה, בילדים. נפלה לידי הזדמנות לדבר איתה, לשמוע את קולה. האם היא עדיין ערה? לא איכפת לי להעיר אותה. היא בוודאי תשמח. חיילת צעירה יוצאת מן המקלט כדי לפתוח את הדלת למשרד בו נמצא הטלפון. היא במקלט? מדוע? הרי היא בארץ. קטיושות? פאתחים? מגבול לבנון? שטויות! איזו איוולת. אילו היו יודעים באיזה מטר פגזים היינו ונותרנו בחיים. פאתחים? בשביל מה יש גדנ"ע, שיטפלו הם בהם… בשביל זה צריך לישון במקלט? אני מהרהר לעצמי.

"שלום, מה שלומך? אפשר לטלפן?" אני שואל את החיילת הצעירה. "כן, בוודאי", אמרה, "מה שלומכם?" היא לא ציפתה לתשובה ממני וחזרה למקלט, למקום המבטחים.

- "דליה! זו את?" אני אומר, לאחר שהמרכזנית של קריית שמונה קישרה בינינו.

"כן , וונצק! איפה אתה? בחיפה?"

"לא. דליה, אני כאן בקרית שמונה, יצאתי לרגע. דליה, יש לך אלוני אחר. אני אחר, דליה", אמרתי ולא רציתי.

"לא, אלוני, אני רוצה אותך כפי שאתה. אני לא רוצה אלוני אחר", אמרה ברעדה.

"עשר שנים חלפו מאז שנפגשנו לאחרונה, דליה", אני אומר.

"לא. רק שבוע חלף. אני רוצה את אלוני שלי. אני רוצה אותך", אומרת דליה.

"איני יכול, דליה, מסרי נשיקות לאמיר. להתראות".

לפתע, הרגשתי רע. הייתי אוויל. למה התרגשתי, דווקא עכשיו, כשאני צריך להיות בוטח, איבדתי את עשתונותיי. לעזאזל, איך מרגישה עכשיו אשתי. במקום לעודד אותה, אני מגיש לה אלוני אחר. היא לא הבינה מדוע אני מתעקש לדבר עם בני אמיר. היא לא ידעה, גם לא הסברתי לה, שבאותו הרגע חשבתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאני אדבר אתו. שנאתי את עצמי באותו רגע על חולשתי.

"למה דיברת כך?" נזפה בי המרכזנית של קריית־שמונה, שכל העת האזינה לשיחה. "לא היית צריך לדבר כך", גערה בי.

טרמפ לסוריה

כשחזרתי מקרית שמונה לקחתי טרמפיסט ב"לנדרובר" השלל הסורי עם הצמיגים החדשים. הוא ישב מאחור על הצמיגים. ביקש להצטרף ליחידתו שבמובלעת. לאחר שהפצרתי בו, סיפר בפשטות: "ברחתי מבית החולים. אני טנקיסט שייך לחטיבה שלך, גדוד 100. נפצעתי. לקחו אותי לבית החולים. איפה החברים שלי? אתה בטח יודע, תיקח אותי אליהם?"

הפיז'מה של בית החולים ביצבצה מתחת לחולצתו. הוא היה עטוף בשמיכת הצמר עם סמל בית החולים בצפת. זה היה כל ציודו.

אנא, חייל יקר, טנקיסט צנוע שלי, אם אתה עדיין חי וחזרת מהמלחמה בשלום הביתה, אנא התקשר אלי, נשיק כוסית ביחד. אני החייל, שלקחתי אותך מהצומת שלפני קונטרה ל"חאן- ארנבה" ונתתי לך ארוחת צהריים – קופסת שימורים. האם שלחתי אותך אל המוות? אלוהים שלי, תעשה שיתקשר אלי. האם תתקשר, טנקיסט? אתה חייב לי זאת.

אני עכשיו בוכה בשבילך, מתפלל שתהיה בריא. אלוהים שלי, תחזיר את החייל האלמוני אלי! תן לי אותו במתנה. האם תתקשר אלי? אתה האלמוני? אני מתחנן לפניך. תתקשר אלי, אתה השחרחר, הצנוע, שימים לא התגלחת וישבת עם השמיכה של בית־החולים, שרק אותה לקחת, על ה"לנדרובר" הסורי הסעתי אותך כדי להיות עם חבריך… בפשטות עשית זאת, כאילו זה מובן מאליו… כן, החברים מחכים לך. איך אפשר להפקירם? האם תתקשר אלי טנקיסט?

 הלם קרב

בכניסה לבונקר הונחה אלונקה ועליה גופת חייל מכוסה בשמיכה עד מעל לראש. רק נעליו הצבאיות בלטו מתחת לשמיכה הצבאית. בתוך הבונקר כולם עסוקים. חובשים מטפלים בפצועים, נותנים הוראות, מדברים בטלפון. באחת מפינות הבונקר הגדול יושב חייל חגור בחגור קרב, מחזיק את נשקו. למרות הביטחון היחסי של הבונקר, הוא חובש על ראשו כובע פלדה. מבטו בוהה בחלל הבונקר. לא ניכרו בו סימני פגיעה. כולם התעלמו ממנו. זבובים טורדניים טיילו על פניו וידיו. הוא לא ניסה לגרשם.

ניסיתי לדובבו, ללא כל הצלחה. הסרתי את המימיה מחגורי והשקיתי אותו במים. טפחתי קלות על לחייו והשכבתי אותו על הארץ בתנוחה יותר נוחה. הרופא קבע: "ארטיסט, יש להחזירו מייד לפלוגה". זו הייתה הפעם הראשונה שהרופא, אני ורבים אחרים נתקלנו בתופעה של

הלם קרב. "אם לא נחזיר אותו לפלוגה, ילכו גם אחרים בדרכיו", אמר הרופא.

החייל שמע את השיחה . כל תגובה לא ניכרה בפניו, כאילו היה אדיש לסובב אותו.

תספורת לדובל'ה

בראש התל אותו תפשנו, "תל כרום", עמד מבנה בטון גדול, נקי, נוח ומרווח. בשלב ראשון הוא מצא חן בעינינו לצורך התמקמות. לא הבנו שתוך מספר שעות נאלץ לנטוש אותו כי ההפגזות המסיביות הסוריות כוונו עליו. זו הפעם הראשונה שיכולנו לשבת בניחותא ולהחליף רשמים.

המג"ד וחבורתו התמקמו בבונקר העליון, שהיה קטן אולם מבוצר ועמוק בתוך האדמה. חלפו מספר שעות. מרחוק ראינו את מיכלית המים של הגדוד מטפסת לעברנו. הנהג היה אחד מאנשי הסיירת ולידו ישב אגמי, מ"פ המפקדה. קיבלנו אותם בשמחה רבה והערכנו את מאמציהם להגיע אלינו. המים שלנו כמעט ואזלו. גם מנות הקרב נעלמו. מלאנו במים ג'ריקנים ומימיות והצטיידנו במנות קרב חדשות.

אגמי הביא אתו גם מכתבים, עליהם קפצנו בשמחה בתקוה לקבל דרישת שלום מהבית. אולם, לתדהמתנו כל המכתבים, צרור שלם, היו ממוענים על שמו של חייל אחד בזחל. כל כולם מאשתו. ביקשנו ממנו שיעשה צדק ושיחלק גם לאחרים, אולם הוא סרב בכל תוקף, התרחק מאתנו ושקע מחוייך מאוזן לאוזן בעולם אחר.

אגמי הביא לנו עוד מיצרך חשוב – גרביים. הם הזכירו לנו שטרם חלצנו נעליים זה יותר משבוע. הברזים שבמיכלית קרצו בטפטוף טיפות המים ורחיצת כפות הרגליים, בפעם הראשונה, הפכה לחגיגת מקלחת. חלצנו את הנעליים הכבדות ואת גרבי הצמר שנשארו קשות וזקופות ושטפנו בצהלות את כפות רגלינו.

מישהו הושיב את ד'בלה על ארגז תחמושת, קשר לצוארו מגבת ועם מספרי-ספרים שמצא באחד הבונקרים, החל לגזוז את זקנו. בחיוך של טוב לב התיישב דובל'ה על הארגז והפקיר את זקנו לספר החובב. ההמולה הופסקה לפתע ע"י מטס של שני מטוסי "מיג" שטסו בגובה נמוך. אגמי סגר מיידית את הברזים והתקפל חזרה למקום בטוח, לא לפני שהבטיח לבקר שנית. החברה התלבשו בחיפזון.

מרגע זה למדתי לרחוץ כל רגל לחוד ולא לפשוט נעל שניה, לפני שאני נועל את הראשונה. נעלים זה דבר חשוב.

 

 

הפגז הראשון נפל בעוצמה רבה ממש ליד הבונקר שלנו. האדמה סביבנו רעדה. הצטופפנו כולנו בפינות הבונקר. מרגע זה, החל מטר של פגזים שהתפוצצו ברעש אדיר ומחריש אוזניים. פסק הזמן בין רעם היציאה של פגז המרגמה של הסורים לבין נפילתו של הפגז נמשך בין שתיים לשלוש שניות. כך גם יכולנו להעריך את מרחקם של המרגמות הכבדות הסוריות - פגזי 760 מ"מ.

רעם מסויים, של מרגמה מסוימת, שזיהיתי את קולה הייתה מכוונת ממש על הבונקר שלנו. ספרתי שניה, שתים, שלש שניות והפגז נחת ברעם אדיר על הבונקר. כל קירות הבונקר הקטן הזדעזעו ורעדו. עפר, חצץ, אבנים מרוסקות ואבק שריפה חדרו לתוכו. אני התמקמתי בפתח היציאה ורגליי נשארו מחוץ לפתח. השתדלתי להכניסם פנימה והתקפלתי ככדור, נצמד לגופו של חברי.

קולות הנפץ, שהשמיעו קולות הנגד של המרגמות שלנו היו דלים, דלילים ועלובים אל מול שפעת הפגזים הרועמים של הירי הסורי.

בעיצומם של ההפגזות, החברים מהבונקר הסמוך ניסו להיכנס לבונקר שלנו. "למה אתם באים הנה? אין מקום לכולם". "תצטופפו", התחננו לפנינו. התקפלנו פנימה. שמונה חיילים על ציודם, בשטח של כשני מטרים מרובעים. הרגליים שלי נותרו מחוץ לבונקר.

פגז נוסף מאותה מרגמה מאיימת, נחת שוב ברעש אכזרי על הבונקר שלנו וטילטל אותו. מישהו החל להשמיע קולות של נחירה. ד'בלה נוחר. איך הוא מצליח להרדם במצב כזה?

משאלת לב

 

לקראת לילה, קיבלנו הודעה חפוזה בקשר, לנוע חזרה לעבר הכפר ג'אבה. ההודעה לא לוותה בהסברים, והפקודה נשמעה כהוראה לנסיגה מבוהלת. רכבים כבדים, שריוניות וטנקים, החלו לנוטוש את עמדותיהם והצטרפו לשיירה הארוכה שפניה לכיוון צומת "חאן ארנבה".

סימני שאלה החלו להתרוצץ. "הכיצד? מדוע כולם נסוגים?" שמועות ריחפו באוויר. "הצבא העיראקי הצטרף לכוחות הסוריים ואנחנו נאלצים לסגת".

תפקידו של הזחל הטכני, להישאר בסוף השיירה. עלינו לוודא, שכל כלי הרכב מסוגלים לנוע בכוחות עצמם ושלא נשאיר רכב נטוש בשטח. כל התכונה הזו הייתה מאד לא מובנת. עשרות כלי רכב, בעלטה מוחלטת ובדממת אלחוט. כולם נסוגים בצורה מבוהלת, לעבר צירי קונטרה. השקט היה ארוך ומאיים.

לא יריה.

לא פגז.

שקט ארוך, לא מוסבר, שחור, מאיים.

אלפי כוכבים ריצדו בשמיים הבהירים. שמועות מרחפות בחלל ועוברות בקריאות מזחל לזחל: "הסובייטים מתערבים במלחמה, מאיימים להתקיף, אם לא ננטוש מיד את

המובלעת הסורית. אולי גם ישתמשו בנשק בלתי קונבנציונאלי. אין לנו רצון וגם אין לנו יכולת להילחם ב'דוב הרוסי', לכן חוזרים לקו הסגול".

"אבל מדוע בנסיגה מבוהלת? מה החיפזון?"

"הסורים מתכננים התקפת נגד ואין בכוחנו לעמוד מולם בעמדות הקיימות". אומרות השמועות.

הייתה פקודה לדממת אלחוט. הפקודה נשמרת בקפדנות והמכשירים פסקו לטרטר ולרחוש. "גולדה מאיר, סאדאת ואסד הגיעו להסכם הפסקת אש". קראתי בקול. "אתם שומעים! לא יורים!" צעקתי מעודד מהשקט. השמועה החלה לעשות לה כנפיים: "הפסקת אש נכנסת לתוקפה, לכן הנסיגה והשקט".

ממשאלות הלב.

השעות חולפות ואנו ממתינים בשיירה הארוכה והחשוכה. "סוף המלחמה". אני מתחיל להאמין בשמועה שאני בעצמי הפצתי, "הפסקת אש".

מטח יריות קרע את השקט. "זו פליטת כדור של מישהו שלא שמע על הפסקת האש". צעקתי. הדקות חולפות. פגז בודד נופל לא הרחק מאתנו. "זה פגז של מפר פקודה סורי, שלא שמע על הפסקת האש", הוספתי לצעוק. מטח פגזים נוסף שנפל לידנו ניפץ את האשליה האחרונה שלי.

הזחל הטכני

 

כלבלב בבונקר הסורי

לפתע שמעתי גניחה. היא הייתה סמוכה מאוד ורפה. באה מצד העיקול של הבונקר. אולי אני הוזה. שוב גניחה, כאילו בעל הגניחות מנסה להסתירן ולא תמיד מצליח במשימתו. אולי זה חייל סורי שנשאר להסתתר בבונקר. אולי הוא פצוע, מייחל לעזרה, מבוהל, מפוחד, ואולי הוא יזרוק רימון?

אני חייב להתגבר על הפחד, לשלוח יד, למשש באפלה ולחוש את הגונח. היד נשלחת למשימה, קורעת חור באפלה, נמתחת אט אט כמגששת, מפלסת דרך בין שמיכות מאובקות וחלקי לבוש צבאי. גופי נמתח לעבר העיקול ומסייע ליד להתקדם. אצבעותיי הגיעו למקום היעד, הן שוקעות במשהו רך וחמים. בין הצלעות, חשה ידי את זרימת הדם בעורקים ואת הולם דפיקות הלב.

הגוף החם והרך לא עשה כל נסיון להימלט. נהפוך הוא, הוא נלחץ לכף ידי, חודר לתוך אצבעותיי, כאילו ביקש לא להיות בודד. מבקש חברה. שעיר היה היצור, בעל פרווה עבה. הוא הפסיק לייבב, נדחק לתוך כף ידי ומלקק בלשונו את אצבעותיי. משכתי את ידי אט אט חזרה. הכלבלב, נמשך אחריה, מגשש ומרחרח וכעבור שניה הגיע אלי, מצטנף לתוך חזי ומוצא לו שם מיסתור.

מיששתי את גופו לחפש אם נפגע, אולם לא מצאתי בו שום סימני פגיעה. פרוותו עבה, חמה ורכה. הוא נצמד לגופי והפסיק לגנוח. תחושה מוזרה של עונג ושל תענוג וגם תחושה של אושר, שאני יכול להעניק ליצור חי. הרגשתי שהוא חש בדיוק כמוני. שניים שמחפשים חום ומיפלט, כאילו מחפשים זה את זה ונהנים זה ממגעו של זה. והפגזים בחוץ רועמים וגולדה מאיר טרם השיגה הפסקת אש.

פגישה עם מלכת היופי

חיפשנו אחר בונקר אחר. גילינו בונקר ששימש למגורי החיילים הסוריים שהפעילו את המרגמה הכבדה. היה זה בונקר גדול ומרווח. מיטות צבאיות היו מסודרות מסביב והציוד האישי של החיילים היה מסודר בסדר מופתי. לשם שינוי, הבונקר הזה היה נקי ואף לא הדיף את ריח העשן, הגללים והזיעה שהיה אופייני לבונקרים אחרים.

על אחת המיטות מצאתי ירחונים סוריים כתובים ערבית. החילותי לעלעל בדפים הירוקים והתבוננתי בתמונות: טנקים, מטוסים, המונים משולהבים, חיילים במצעדים ואימונים, קריקטורות שיטנה נגד ישראל. יהודי מכוער עם אף ארוך מופיע במרכז התמונה, כשכידוני כל מדינות ערב ננעצים בלבו.

תמונות, תמונות, כשלפתע משכה את עיניי צעירה יפהפיה, בחצאית קצרה, רגליים נאות וחטובות, פנים חייכניות, שער ארוך: דרישת שלום. ממי? ממי?, ממלכת היופי של… ישראל. היא ניבטת אלי מירחון שיטנה סורי, בבונקר סורי, אי־שם בסוריה, כשמסביב רועמים הפגזים. מצולמת בפוזה הוליבודית ביחד עם שתי מלכות יופי אחרות, כשעל החזהשל כל אחת מהן מתנוססת באלכסון כותרת המדינה אותה היא מייצגת. תלשתי את הדףמתוך הירחון ושמתי אותו בכיסי למזכרת.

חילוץ תחת אש

גם המג"ד משה אגוזי נכנס למערכה. הוא נכנס לכפר עם אחת הפלוגות בטרם טיהרו הצנחנים את הכפר. הפגזת אימים וירי ישיר של טנקים סוריים. המג"ד וחבורתו תפסו מחסה באחד מהבונקרים שבכפר.

הקשר לקח אתו לבונקר את מכשיר הקשר הנייד. המכשיר אינו מגיב לקריאותיו של אגוזי. אגוזי לא מבקש מאף חייל לצאת מהבונקר אל זחל הפיקוד שם נמצא מכשיר הקשר הגדול. הוא עצמו יוצא לזחל בו מותקן מכשיר הקשר. עליו לכוון את הטנקים שלנו למקורות האש. הוא קורא פעם ועוד פעם. הטנקים לא מגיבים. עוד קריאה ועוד קריאה, אין מענה.

הם כנראה לא על התדר שלנו. רעש אדיר. חבטה! פגיעה ישירה בחלק האחורי של הזחל מנקבת בו חור מכוער. הזחל של אגוזי עולה באש בינות לחושות העלובות והבונקר המזויין בכפר הסורי "אום בוטנה". משה אגוזי המג"ד שלנו נפגע אנושות.

יש עוד תקווה להציל אותו. הוא בהכרה. רכס, המ"פ, יוצא החוצה, מטפל באגוזי, מחזיקו בידיו. הוא מקבל דברי הרגעה מהמג"ד החרוך. מוצאים אלונקה, כולם רצים, מתנהל מבצע הצלה מופלא תחת אש קטלנית. מניחים את האלונקה עם אגוזי על גבי הטנק ונסוגים בריצה ממקום הפגיעה הנורא. המ"פ רכס נפגע ברגליו. מפקד הפלוגה איננו.

הפתעה בוולוו הלבנה

במעלה התל התלול בו אנו נמצאים כבר למעלה משבוע, מטפסת מכונית "וולבו" לבנה וארוכה. צפינו בסקרנות לעבר "המטורף" המעז להגיע אלינו עם רכב שכזה. כשהמכונית הגיעה אלינו, רצנו לקראתה. מתוכה הגיח גבר לבוש אזרחית, כבן חמישים. "לא רצו לגייס אותי, כי אני לא בכושר", אמר בהתנצלות, "אז החלטתי להביא לחיילים שלנו כל מה שאני יכול".

הוא ניגש לדלת האחורית של המכונית, פתח אותה כלפי מעלה וקרא: "חבר'ה, בואו קחו כל מה שאתם רוצים. מרק חם יש פה, עוגות, גלויות צבעוניות, גרביים, רק תקחו", התחנן. "כל הכבוד, כל הכבוד!" נשמעו קריאות שמחה. זו הפעם הראשונה, מאז החלו הקרבות, שטעמנו מזון טרי, שלא ממנות קרב. החגיגה הייתה גדולה.

"ועכשיו, מהר ותעזוב את המקום לפני שיתחילו ליפול הפגזים, מהר, הסתלק מכאן, חבל על הוולבו", ציווינו עליו. רק לאחר שמילא את ידינו מכל מה שהיו לו, נכנס לרכבו והחל חוזר על עקבותיו. לאחר נסיעה של כמה מאות מטרים, ראינו לתדהמתנו שהוא נע לעבר הכפר "אום בוטנה", שטרם טוהר. צעקנו לעברו, אולם לשוא. מישהו שלף תת מקלע והחל יורה מעל למכוניתו. למזלנו הוא שמע את קולות הירי, נעצר, נסוג לאחור וחזר לכיוון הכפר "ג'אבה" שבידי כוחותינו.

מכתבים מהבית

לאבא היקר!

משרד החינוך החליט שלומדים מחר, יום רביעי ויום ששי. חזירים! בהיסטוריה נתנה לנו המורה 75 "שאלות הזדהות עם שנות המדינה". כל פעם שהמורה הזו נותנת שעורים, היא אומרת, שהעבודה היא לא יותר מעשרים דקות. שתעשה את זה בעצמה בעשרים דקות.

קיבלנו ממך היום 4 מכתבים. נורא, נורא שמחנו שאתה בריא ושלם.

תמונה של הבית: כל התריסים סגורים וכל האורות האפשריים מכובים. הטלוויזיה פתוחה ובוקעת משם ערבית שמגעילה את כל שומעיה היהודים. ביבי (הכלב), כרגיל, שוכב ומידי פעם מחליף פוזה. לפעמים הוא מיילל מתוך שינה.

אמיר יושב על כסא הנדנדה וקורא את הספר "עזית בארמונות קהיר". הספר כל-כך מותח אותו עד שאינו יכול לכתוב לך מכתב (בעין אחת הוא צופה בטלוויזיה). אמא יושבת ליד השולחן הגדול כותבת לך מכתב.

בטלוויזיה מודיעים עכשיו: "כוחות צה"ל פועלים עתה בגדה המערבית של תעלת סואץ." גולדה מאיר משבחת עתה את צה"ל, את כוחו, את רוחו ובכלל את העם כולו ואומרת שתודות לכם ננצח ונשיג שלום. בקשר לחלק השני של משפטה – אני מפקפקת.

בסוריה פחות מסוכן מאשר באזור תעלת סואץ ואני שמחה שאתה שם. היום יש "מניקס" בטלוויזיה. אם תמהרו עוד תוכל לראות את "איירונסייד" בבית. בטלוויזיה אומרים עתה, שאתם משועממים ואם נשמע קול ירי זה רק לנסות את הכלים. מראים כפרים דרוזים שלווים שבהם מתהלכים חיילינו. הדבר המצער היחיד הוא שההר המפורסם והלבן בישראל נמצא בינתיים בידי הסורים. בטלוויזיה מראים חיילים מצריים נכנעים והתקדמות מהירה של כוחותינו. נדמה לי שאין לי יותר מה לכתוב. זה המכתב הארוך ביותר שכתבתי מעודי.

אני מסיימת עכשיו,

להתראות במהרה, מאורית.

לאבא היקר! מה שלומך?

האם יש הרבה פצועים ביחידה שלך? אנו בנינו סוכה ובלילה כל הקישוטים התעופפו ברוח, ועכשיו אנחנו צריכים לתלות הכול בחזרה. אני קניתי שרשרת שנסגרת ונפתחת וגם תלינו מנורה שחורה בגלל ההאפלה.

אנחנו נורא דואגים לך. כל הזמן עוברים מעלינו מטוסים בדרכם לחזית.

ד"ש מסבא וסבתא, שלך באהבה, אמיר.

שלך, יולנדה המדוכאת

יותר מכול נגע ללבי, מכתבה האחרון של תלמידתי יולנדה. מכתב תמוה ומוזר בעל עוצמת ביטוי בלתי רגילה. היא כתבה, כאילו כתבה מחזה, או צילמה תמונות. יולנדה, התלמידה השקטה והשתקנית כתבה לי:

רפי נפצע (אחי).

בשער בית החולים:

סדרן: "מי את?"

יולנדה: "אחי פצוע".

סדרן: "רק רגע, סבלנות".

יולנדה: "תן לי לראות את אחי, אתה מבין?"

סדרן: "אין כניסה היום".

יולנדה: "אחי פצוע ותן לי לראות אותו". נדחפתי לעבר הדלת.

במודיעין ישבה מתנדבת שמנה כמו בלון. "את מי אתן מחפשות?"

"פצוע בשם רפי אלפסי. בבנין החדש או הישן?" כעבור חצי שעה של התרוצצות מגיעים לחדר. "מי את?"

"אחות של רפי אלפסי".

האחות: "את קטנה מידי בשביל לראות דברים כאלה, בואי קטנטונת, תראי את אחיך דרך

הפתח".

"מה את מדברת שטויות?!"

ופתאום ראיתי פנים נפוחות, אדם שחור, כאילו חזר מאפריקה.

"לא! לא! זה לא רפי! תגידו איפה רפי", נפלתי. התעלפתי. כעבור דקות קבלתי כדור הרגעה.

שתי אחיות מפנות אותי לעבר המיטה. "לאיפה אתן לוקחות אותי?"

"לרפי".

"זה רפי? מה פתאום? מה, אני טפשה? זה לא רפי! לא! לא!"

לפתע נשמע לחש: "יולנד, יולנד". הקול מוכר. זה רפי. "יולנד, עוד עשרה ימים אני אבריא והכל יהיה בסדר". נחנקתי ויצאתי החוצה. בחוץ כולם בוכים. צעקות.

למחרת בבוקר בבית חולים: אמא נכנסת. מתח. בחוץ שקט. "אמא שלך גיבורה", יצאה האחות הראשית ואחר השניה, השלישית כשבפיהם: "גיבורה, גיבורה גדולה".

וכעבור זמן התחיל להשתפר. הפנים השחורות הלבינו במקצת, רגליו רזות כמקלות שרופים.

פחד. צריך לעבור עוד ניתוחים בעין וביד. מה יש לי עוד לספר לך, או לכתוב. כאשר אני מטפלת בו, אני מסתכלת עליו, אני סוגרת את העינים שלי. זה לא רפי, אבל אין מה לעשות, העולם אכזר וצריך להשלים עם המציאות.

שלך,

יולנדה המדוכאת

הגן שאימץ אותי

מישהו תחב לידי מכתב. התישבתי למרגלות גזע של עץ אלון זקן והסתכלתי במעטפה. הוא היה ממוען בכתב יד ילדותי "לחיילי צה"ל". פתחתי את המעטפה ושלפתי מתוכה ציור: שלושה פרחים גדולים אדומים, עגולים מילאו את משטחו של הניר, עלי כותרת ירוקים מצויירים בדייקנות בעיפרון שמן. פס כחול של שמיים ממעל ופס חום, מילא את משטחו התחתון. כל הרקע מולא בנאמנות בצבע ירוק עז: "לחייל היקר שלנו! שתחזור בריא וחזק הביתה! מברך אמיר בורי מגן הילדים ברמות רמז חיפה רח' פיכמן 15".

גן הילדים של אמיר בורי מנווה שאנן בחיפה, ממנו קבלתי את ציור הפרחים המרגש, החליט "לאמץ" אותי. בעקבות המכתב שהחזרתי להם, קיבלתי ממנו ומכל ילדי הגן הילדים שברחוב פיכמן, חבילה גדולה עם ציורי ילדי הגן וגם דברי מתיקה. חילקתי את הציורים לחיילי הגדוד עם בקשה להשיב להם בכתב. הציורים קישטו בצבעיהם החמים את החושות והבונקרים.

היו חיילים שהחלו לנהל חליפת מכתבים עם הדרדקים והתפתח "רומן" בין גן הילדים שברחוב פיכמן לבין גדוד חיילי המילואים שבגולן. בחנוכה קיבלנו מהם סופגניות ובפורים אזני המן ועוד ועוד ציורים של פרחים ושל שלום. באחת החופשות הקצרות החלטתי לבקר את ילדיי "המאמצים".

טיפסתי לנוה-שאנן, לרחוב פיכמן, התבוננתי בילדים דרך חלון הגן, שלושים הפעוטות השתעשעו במשחקים. דמותי השתקפה בזכוכית. דמות חייל במדי עבודה צהליים, עם תרמיל ונשק אישי. מה אומר להם, כיצד אציג עצמי בפניהם, האם יזהו אותי כאלוני שקיבל את ציוריהם ושלח להם עשרות גלויות. נכנסתי פנימה, הילדים הפסיקו את פעילותם, התבוננו בי לשנייה ובלי שאפצה את פי אחד שאג: "אתה אלוני!"

"אלוני, אלוני", קראו כולם במקהלה וכאילו גילו מכר ומודע, דוד או אב, התקרבו אלי והחלו נתלים בי מכל הכיוונים, נתלו על התרמיל, על החגורה והכיסים, בשמחה ובעליצות ואני מסתובב ומסתובב ומסובב אותם ואתם, לספוג את כולם, מניף אותם אחד, אחד באוויר.

אגוזי איננו

הלילה ברמת הגולן, יורד ללא כל התראה מוקדמת, חושך מסביב. שמועות משמועות שונות רווחו אודות המג"ד אגוזי. האם עודנו חי? גם מתוך האלונקה המשיך לעודד את חייליו. הטיסו אותו בהליקופטר לבי"ח רמב"ם. מה עלה בגורלם של עוד חיילים נעדרים. השמועה אומרת שמשפחתו של ממן, שנהרג לפני למעלה משבוע, טירם קבלה הודעה על מותו. גופתו הייתה מונחת בפתח הבונקר ב"חאן ארנבה"........

...... לאחר המתנה ארוכה, מופיע מאיר ברנד. אליו התלווה תת-אלוף גבעולי, בעל הופעה נעימה וחייכנית.

מישהו הפעיל מרחוק פנסים של כלי רכב וכיוונם לעבר המופיעים.

מאיר, שבדרך כלל היה שתקן, לא הרבה בהופעות מול ציבור גדול של חיילים, ידו האחת מונחת על דופן הנגמ"ש והשניה נשענת על קת אקדוחו. הוא עמד מתבונן ארוכות בפניהם של לוחמיו, כאילו היה עליו לפקוד אותם אחד־אחד, לדעת מי מהם נעדר. "חבר'ה, עברנו מלחמה קשה ואכזרית ואגוזי מת", אמר ללא כל הקדמות. "הוא מת בבית חולים רמב"ם, היה בהכרה צלולה כשנפטר", אמר ולא הוסיף.

למרות שהגדוד היה מוכן לבשורה, השתררה דומיה מוחלטת, מועקה אחזה בכולם. אף לא אחד ידע, או לא רצה לשבור את הדומיה. כל אחד נזכר בדמותו האבהית ובאותם מצבים בהם נפגש אתו ונעזר בו. לפתע קרעה את הדממה זעקה חזקה וכואבת, נוקבת, של עוזי, רס"ר הגדוד: "גדוד 77 חי!" זעק. ובאופן ספונטני קרא כל הגדוד אחריו: "גדוד 77 חי! גדוד 77 חי!"

סא"ל משה אגוזי ז"ל. קיבל צל"ש לאחר מותו

 

חופשה ראשונה

האוטובוס היורד לדרך־הים בושש להגיע. האנשים הצטופפו מסביב לעמוד התחנה כחבורה מוזרה, שקטה ואילמת. שעון החול של חופשתי הקצרה ממשיך להתרוקן וטרם הגעתי הביתה. מחר ב־11 בבוקר עלי להתייצב בתחנת "אגד", כדי לחזור לרמת־הגולן. הרמתי את ידי לטרמפ. הנהגת שעצרה הביאה אותי עד לפתח ביתי.

לבי החל להלום בחוזקה, אני מטפס במהירות במעלה המדרגות. נעצרתי מול הדלת. כאילו חלפו יובלות מאז עזבתי את הבית. האם יכירו בשינוי שחל בי? נשמתי עמוקות, מוכן לקראת הפגישה. לחצתי בעדינות על ידית הדלת. היא לא נענתה לי. צלצלתי בפעמון, אין תגובה. האם אינם בבית? היכן הם יכולים להיות בשעה הזאת? מוזר, לראשונה גיליתי שבכל ימי הקרבות צרור המפתחות של הבית ושל ביה"ס אותו ניהלתי נשאר מונח בכיס מכנסיי. כאילו המפתחות היו הבטחה שיגיע מועדם. הוצאתי את הצרור ופתחתי את הדלת.

אין איש. הדלקתי את האורות, כשאני מתעלם מהאפלה ששררה בכל השכונה. לפתע, כאילו הוכיתי בסנוורים. כעיוור שהתפקח, גיליתי מחדש את עולם הצבעים. כך עומד אני, מתבונן בפרטים המוכרים לי כאילו מגלה מחדש את צבעי האדום, החום, הלבן, הסגול. פנטזיה של צבעים מול השחור המדכא של חושות הבזלת השחורה שברמה הסורית.

ירדתי במדרגות, בקפיצות קרב, פתחתי את דלת מכונית ה"ווקסהול" העתיקה שלי, שבמשך כחודש ?ימים עמדה ללא שימוש. נעצתי את המפתח במקומו והמכונית לא הכזיבה, כאילו נרתמה למאמץ, נהמה ברעש וזינקה לעבר הכביש הראשי.

הרחוב היה שרוי באפלה מוחלטת וכן גם הבתים. רק עכשיו עיכלתי שבעצם כל חיפה עדיין שרויה בהאפלה. רק פנסי מכוניתי מבהיקים בלובנם. פנסי המכוניות שחלפו מולי היו מרוחים בצבע כחול כהה והאירו עמומות דרך סדקים לבנים, שנבעו מהצבע. שיא הטיפשות. זה שבוע ויותר, ששיירות מכוניות מטפסות אל רמת הגולן באורות מלאים, ללא מורא, וכאן, בעורף הבטוח, בחיפה, כולם שרויים באפלה. רק עכשיו התחלתי להבין, בעצם, שגם העורף היה שותף לחוויות המלחמה ושהאפלה מבטאת את המורא מהפצצות אוויריות.

התעלמתי לחלוטין מהצורך לכבות את האורות. החלטתי לחגוג ולבטא את הניצחון שלנו ושל חופשתי הראשונה, בדרך זו. אין צורך לחשוש, אין צורך לכבות אורות. רמת הגולן חזרה להיות כולה שלנו. ולא עוד, אלא שאנו חונים חמישים קילומטר מעיר הבירה הסורית, דמשק. לא היה אף אחד ברחוב שיוכל להתרשם מחגיגת הניצחון הפרטית שלי. רק שמעתי נהגים, שחלפו מולי שואגים: "תכבה את האורות, אידיוט!"

"בוביקה, וונצק, אבא בא!" קראה דליה ונתלתה עלי. גם אורית ואמיר נתלו עלי מסביב בצהלה. "קיבלת את המכתבים ששלחנו לך?" קראו. "באת לתמיד?!" שאלה דליה. "עד מחר בבוקר". "לא אתן לך לחזור. לא אתן, מספיק לי ממלחמות. אתה צריך להישאר שלנו. יש מספיק גברים שלא נלחמים. אפילו שלושה שכנים מהבית שלנו, אני רואה אותם יום יום בבית".

כאילו אמרה דבר לזות שפתיים והוסיפה: "ועכשיו נשלח אותך לאמבטיה. כמה זמן לא התקלחת?" שאלה. "מאז שעזבתי את הבית", אמרתי. לפתע הבנתי שאני נושא אתי את ריחה של המלחמה, את ריח החושות העלובות, הבונקרים, השמן, הנפט, הדם והזיעה.

דליה מיהרה לחדר הרחצה, פתחה את ברזי האמבטיה, החמים והקרים. הוציאה מהארון שמפו ריחני ופיזרה אותו לתוך המים המתבלבלים. נכנסתי עם המדים המלוכלכים לחדר האמבטיה ודליה והילדים נשארו להמתין בתוכה. חלצתי את נעליי הכבדות ואת בגדיי, כשכולם מריעים למראה כל בגד מלוכלך המצטבר לערימה. כאילו לפי אות מוסכם, הטבילו אותי לתוך האמבטיה וכל אחד מהשלושה החלו לקרצף את גופי, בשמחה ובצהלה, כשהם מתיזים מים וקצף של סבון ריחני לכול עבר.

הרגשתי אושר. כאילו שכבות־שכבות מתקלפות מגופי, של הלכלוך עם ריחות המלחמה, של הבזלת ושל הטנקים השרופים, של השוחות והבונקרים, הכל מתקלף, נושר ונעלם ואני נעשה קל מרגע לרגע וחוזר אל האמת הראשונה שלי. האומנם?

עוזי הרס"ר

עוזי הרס"ר הוא גבר נאה במיטב שנותיו, חקלאי במקצועו, מדריך טיולים וידיעת הארץ בתחביבו ואיש יחסי ציבור וחברה בנשמתו. במלחמת סיני שירת בצנחנים ונפצע ברגליו. מאז הוא צולע קלות. אולם גם צליעה זו הוסיפה חיוניות להופעתו הגברית והמרשימה.

עוזי מופקד על כל השירותים המשקיים של הגדוד. בתנאים שהיינו שרויים בהם, זה לא היה פשוט, אולם לא עוזי ייכנע לתכתיבים של החורף ושל התנאים בשטח: מאי־שם הוא משיג אוהל הודי גדול, וכשעה לפני רדת הגשמים הזועפים הוא מצליח ביחד עם הצוות להקימו.

אני מצליח "לגייס" מאחד המבנים "פק פק" (גנרטור) קטן. משכתי חוטי חשמל עם תאורה מתאימה לתוך האוהל, ואף מחוצה לו, עם שלט מאיר עיניים: "גדוד 77". שולחן משרדי, שני ספסלים, כיריים של גז, מיטות שדה, ומה לך נחוץ יותר, יש כבר תחושה של בית.

כאמור, עוזי הוא אלוף יחסי הציבור. הכלל הנקוט בידו, לרכוש ליבותיהם ובעיקר את "כיסיהם" של הדרגים השונים במחנה. ראשון, הוא הזמין את רב הטבחים של המחנה, שרכישת ליבו ואפסנייתו נותנת שליטה מלאה על קיבותיהם של כל מיני פונקציונרים.

"קפה ספיישל לרב הסמל", מכריז עוזי. "שב חביבי, שב!" הוא מצווה עליו. "תראה, כאן יש סבון בשביל החבר'ה שלך, כאן יש סיגריות וגם כלי גילוח". לפני שרב סמל המטבח מבין מה מתרחש, נערמה מולו ערמה של מצרכי מותרות, שנשלפו מתוך החבילות שקיבלנו מהבית. "תארוז את כל הדברים בחבילה בשביל הרס"ר", מצווה עוזי על אחד החיילים, ובהזדמנות זו הוא מעלה אותו בדרגה.

רב־סמל המטבח, מבולבל מהשבחים, עוזב אותנו עם הצרור בידו. מאותו רגע כל בקשה של עוזי מהמטבח מתמלאת כהרף עין: בשר משובח לצלי, ירקות ופירות, קפה וסוכר, לא חסר דבר.

בלון גז ו"כלב-גז" פלוס טבח חובב וכבר מאורגן מתחת לרשת ההסוואה מטבח לתפארת. עוזי מוציא על דעת עצמו את החיילים הנתונים למרותו לסבב חופשות בלתי רשמיות, של עשרים וארבע שעות. כל חייל מצווה לחזור עם בקבוק משקה חריף לשובב לבב אנוש. זמני היציאה לחופשות היו ביחס ישר לבקבוקי הברנדי והוויסקי המתרוקנים, כשעוזי המנצח הראשי על השתייה.

בכל ערב, היו מוזמנים לאוהלנו קציני שלישות, קציני אפסנאות וכל מיני פונקציונרים של החטיבה לכירה כיד המלך: סטייקים וסלטים, חומוס וטחינה, שאורגנו וקושטו בידי טבחנו הזמני. הארוחות הדשנות הוגשו בקערות למיניהן ונעלמו כהרף עין בקיבותיהם של האורחים. בקבוקי המשקה החריף נעלמו בגרונותיהם ותרמו את תרומתם לעליזות הזחוחה. מאותו יום, כל בקשה של עוזי לרכב, צרכי אפסניה ושאר דברים, לצרכי הגדוד וגם לצרכיו, נתמלאו כהרף עין.

 

שיחה עם רפול

29.10.73. מגיע לביקור מפקד האוגדה – תת-אלוף רפול. כאן, במחנה "סופה", הוא הופיע לבוש בחליפת שריון, ביחד עם המח"ט שלנו, מוטקה בן פורת. כבדרך פלא התקבצו סביבו חיילי החטיבה שלי, חטיבה 7, חיילים מגדוד השרמנים שלנו ומחטיבת "השוטים" של חטיבה 100, וגדודי החרמש. באופן ספונטני, המעגל החל לגדול ולטפוח סביבו. מאות של אנשי צבא המילואים.

פרט לתדריכים פנימיים, לא עודכנו לגבי מהלכי הקרבות ברמת הגולן. שום גורם מוסמך לא עדכן אותנו, לא על מה שהתרחש ולא על מה שצופן העתיד. עבור חיילי המילואים, שהשאירו לפתע את כל עולמם מאחוריהם, הזמן כאילו פסק מלכת. הם החלו לגלות קוצר רוח לגבי משך השרות במילואים ומועד השחרור. שמועות משמועות שונות החלו להתרוצץ ופרט ל"אלוף שמועתי", לא היה מי שיענה על השאלות.

החיילים ביקשו מרפול לשאת את דברו. למרבה הפלא, הוא נעתר לבקשותינו. רפול היה ידוע בקמצנותו הרבה למילים ולא רבים ראו אותו עומד ונואם. כל חיילי החטיבות הלוחמות הסתדרו בחצי גורן עגולה וגדולה. רפול עמד בתנוחתה האופיינית רק לו: ידיו שלובות, כמו של ילד בכיתה א'. הוא החל לתאר, בקול רם ובוטח, את מהלך הקרבות.

הרגשתי שמעמד זה הוא היסטורי וחד־פעמי. רציתי להנציח את דבריו. הוצאתי מכיסי את נייר הכתיבה היחיד שעמד לרשותי, ספר בלשי של "אגאתה כריסטי". ישבתי למרגלותיו ורשמתי מילה במילה, ברווח שבין שורות הספר הבלשי את דבריו (וכאן אביא רק את סיומם):

"..... אני מסיים בזה. נסיתי לתאר. אני בעצמי לא מבין את כל מה שקרה. ניסיתי לתאר ברפרוף מעל פני השטח. אני לא יודע אם קלטתם וחשתם בעצמכם משמעותה של המלחמה. אם תהיה לכם הזדמנות לעבור בשטחים תוכלו לראות בעליל את התמונה הזאת. אני לא יודע אם במלחמת השחרור, או קדש" ולא בששת הימים, לא קרה למדינה הזאת, שגורלה היה תלוי בגבורה של כל כך מעט אנשים. דבר שנתן והשפיע על הגזרות האחרות. אני בטוח שכל אחד עשה כמיטב יכולתו. אחד הלך לקנות פרה. שאל: 'כמה חלב היא נותנת?' אמרו לו: 'היא פרה טובה. כמה שיש לה היא תיתן'. כן. אני בטוח שכל אחד, מה שהוא יכול – נתן.

"ברמת־הגולן היו לנו 700 חללים ואלפיים פצועים ובזכותם ובזכות אלה היושבים כאן ואלה שהשתתפו ולא יושבים כאן: בזכותם נמנעה שואה ממדינת ישראל. סה"כ אבדו לצה"ל כ־1,600 חללים ו־6,000 פצועים שמהם כמחצית עזבו את בתי־החולים. 140 נעדרים ומספר דומה של שבויים. איננו יודעים מספר אבדות האויב. יש לנו כ־7,000 שבויים, 500 קצינים ו־50 טייסים. 800 סורים, חמישה מרוקאים וכמה ירדנים.

"אסיים בהודעה ותודה לכולכם ומבקש להתאזר בסבלנות ולהחזיק ולמשוך, למרות הלחצים ולמרות התארכות המצב. הסיסמה שלנו גם במקרה זה נכונה – אין לנו ברירה אחרת".

פיון על לוח השחמט

חלפו שנים וכמו עוף החול, אחת לשנה, בימים של חשבון נפש אישי, ביני לבין עצמי וביני לבין בוראי, בכל יום כיפור, אני מעלה את נשמתי מבעד לגרגרי החול של ימות השנה וחוזר ליום הכיפורים של שנת 1973. היום אני יכול לומר בפרספקטיבה של יותר משנות דור, שכתיבת היומן נתנה לי שחרור ממוראות המלחמה העקובה מדם ומהקרבות שהתחוללו ברמת הגולן.

היומן הזה, שחלקו הגדול נכתב בסערת רגשות, היה צורך אמתי, להיות או לחדול. צורך נפשי לתת לחוויות לחזור על עצמן, על מנת להשתחרר מהן. כל רגע ב־19 ימי הלחימה חזר אליי: לא רק הקרבות ורעמם של כל כלי המשחית המודרניים, לא רק המעברים החדים והטראומטיים שבין החיים לבין המוות, שהיו רבים כמותם, אלא גם הרגעים הפשוטים — יחסים שנרקמו עם חבריי לזחל, כתיבת גלויות ומכתבים, הצורך לשדר למשפחתי שהכול תחת שליטה, דווקא בימים ששום דבר לא היה בשליטה. הרגשתי כ"פיון" על לוח השחמט, ששחקן בלתי מוכר יכול להקריב אותי בכל רגע על מנת להשיג מהלך מוצלח.

כל התחושות המסובכות והמסוכסכות, הפיסיות, הפסיכיות והמטפיסיות, שחשתי במהלך המלחמה שימשו אותי ביחד, בערבוביה שטלטלה אותי בינות לסלעי הבזלת השחורה של רמת הגולן, בינות לתמרות העשן, הרעמים, הפיח. בינות לריחות החריפים של גוויות חרוכות של

חברים לקרב, עם רסק של צמחי מרווה, שנפצעו מרסיסי הפגזים. יצאתי מכל התחושות האלו יותר מחוזק.

על מנת להתחזק, הייתי חייב לפרוק. כתיבה כמעט כפייתית, כתיבה בלילות טרופים של הזיות, לאור עששית של נפט, כתיבה עד שעות האשמורת של הבוקר. הכתיבה נמשכה גם ליד שולחן הכתיבה שלי, בחופשות הקצרות בנות 24 שעות שזכיתי בהן, בימים של מלחמת ההתשה.

הכתיבה הייתה עבורי מלחמה על השפיות.

 

 

 

 

חיפוש מידע

כניסת חברים