דילוג לתוכן המרכזי בעמוד
לוגו חיל הטכנולוגיה והאחזקה לוגו עמותת חיל הטכנולוגיה והאחזקה
[temp]
ינואר
פבר.
מרץ
אפר.
מאי
יוני
יולי
אוג.
ספט.
אוקבר
נוב.
דצמ.
הזנת אירוע חדש חיפוש בטיימליין התאריכים המסומנים בכתום כוללים אירועים

פרק ב-עולים לרמת הגולן

אלוני זמורה ימים של אשמורת פרק ב'

 ארבעה מטוסים מגיחים לפתע מעל לרמה במרחק קילומטרים ספורים מאתנו.הם טסים במבנה של רביעייה, בגובה נמוך מגיעים לשפת הכינרת ופונים צפונה.זיהיתי אותם מייד כ"מיגים" סוריים. כמי ששרת בשרות החובה בחיל האוויר, יכולתי לזהות אותם לפי צלליותיהם. במשרדים רבים היו פרסומים צבעוניים בהם תמונות של כל מטוסי האויב, שמותיהם וסימני זיהוי מובהקים. אי אפשר היה לטעות, הכנפיים המשוכות בזוית חדה לאחור מאפיינת את המטוסים הסובייטים. לראשונה אני רואה אותם בגודל טבעי. הם היו כל כך נמוכים עד שיכולתי להבחין בסמלים העגולים בצבעי הדגל הסורי ובדמויות של הטייסים.

-          "חבר'ה!, מיגים, מיגים", קראתי בקול גדול.

  מאות החיילים, שעדיין טבלו בכינרת, יצאו בשעטה, כמו להקת דולפינים שמתכוונת להתאבד בחוף.  מי  הכינרת השקטים, הקציפו בגלים, כולם רצים לעבר ערמות הבגדים והנשק האישי שנותרו על החוף. פצצות המטוסים הוטלו במרחק רב מאתנו, השמיעו רעש מאיים.  לא הייתי מזועזע, אילו הפצצות היו מוטלות עלינו המצב היה נראה שונה לחלוטין. הייתי היחיד שקרא "מיגים, מיגים", וקריאה זו נענתה כמו הקריאה של החלילן מהמלין... כולם נענו מיידית לקריאתי.

  עירומים לחוף הכינרת. צילם:אלוני זמורה

  הקריאה "מיגים, מיגים" חזרה ונשנתה מפי, פעמים רבות בהמשך, במספר רב של היתקלויות עם מטוסי האויב, עד שהחבורה הקרובה לי, במקום לקרוא לי בשמי, כינתה אותי בשם: "חבר'ה מיגים, מיגים".  החיילים לבשו בחיפזון את בגדיהם. הרגשה מוזרה היא לעבור בשניות, ממצב של שלווה פסטורלית למצב מלחמה

  הלב הולם לפתע בחוזקה והבגדים נעשים חשובים. במיוחד הנעליים, אולי יותר מכובע הפלדה ויותר מהנשק האישי.  במשך כל ימי חייך אתה פושט ולובש בגדים, - פעולה כל כך שגרתית. אתה עושה זאת על מנת ללכת לישון בלילה, כשאתה קם לעבודה בבוקר, אתה לובש בגדי מחלצות כדי ללכת למסיבות, ופושט אותם כדי לעשות אהבה עם אישה אהובה.  כל התרגולות האלה של לפשוט וללבוש את בגדיך אלפי פעמים, במרוצת השנים, מתמצות לפתע פתאום דוקא באותן השניות, שמטוסי ה"מיג" האלה, עם הכנפיים המשוכות לאחור, טסים ביעף, ברעש מאיים ושרקני ממש מעליך ואתה עומד ערום מתחת, על חלוקי הכינרת והקרקע רועדת.  כאדם הראשון, אתה עירום כביום היוולדך. אצבעותיך מנסות לכפתר את החולצה, למשוך בשרוכי הנעליים ושלא כבאלפי הפעמים הקודמות, הן מתוחות, עצבניות, מסרבות לתפקד כראוי. בכל זאת אתה מוצא את עצמך לבוש וחגור בבגדי הקרב במהירות שיא.תוך שניות מעטות, שנמשכות כנצח, נראים מטוסי "מיראז'" שלנו, עטים על טרפם. קרב אוירי מתחולל לנגד עינינו, סלסולים והתהפכויות ושמיניות באויר. שניים  ממטוסי המיג הצליחו להימלט  והאחרים היו כלא היו. ענני עשן שחורים וכבדים עולים מעל הרכסים של רמת הגולן כמדורות של צמיגים בוערים.  איננו יודעים מה מתרחש שם מעבר לרכסים המשתפלים אל ימת הכינרת. חששות כבדים מתגנבים אל ליבותינו. מאותם רגעי הדרמה שחזינו בה, נכנסנו לכוננות קרבית ומיידית.

חיילים נראו חוגרים את חגורי הקרב, כובעי הפלדה המוסווים ברשתות צצים כפטריות מתוך הזחלמי"ם, כל הראשים כוסו בהם. מרגע זה ועד לסופם של הקרבות, לא נפרדנו מכלי נשקינו ומכובעי הפלדה שגוננו על ראשנו. בלעדיהם הרגשנו ערומים.

בשיירת הקרב, עולים לרמת הגולן. צילם: אלוני זמורה

ישראל גבר, איש הצוות הטכני שלנו, הוא הנשק של הגדוד. בחייו האזרחיים הוא עובד כטכנאי בטכניון בחיפה. על מנת להשלים את הכנסתו הוא עובד כזמר, מנחה ומתופף באולמי חתונות בשעות הערב. ישראל החל למלא את תפקידו הצבאי - הוא נע מרכב משוריין אחד למשנהו, בודק ומכוון במדידים את כלי היריה הכבדים המותקנים עליהם. כל תקלה בנשק יכולה להיות הרת אסון. גם בתוך הקרבות שהתחוללו בהמשך, הוא המשיך לתקן  ולכוונן למנוע מעצורים.באחת ההפגזות הכבדות שספגנו, הוא התלונן על כך, שבעל אולם החתונות בו עבד, אינו נמצא עמנו: - "הממזר כל הזמן התלונן על הרעש המוגזם שאני עושה בתופים, שיבוא הנה וישמע את קונצרט הרעש של הפצצות והפגזים ואז יפסיק להתלונן", אמר.

תוך דקות קיבלנו פקודה לתזוזה. שיירת הקרב, התארגנה תוך כדי תנועה. לפנינו בשיירה נעו, החל משעות הבוקר המוקדמות, יחידות רבות של טנקים וכלי רכב משוריינים אחרים. מנועיהם רעשו ונהמו, נאקו תחת כובד משקלם ומהעלייה התלולה על הרכסים של רמת הגולן.  השמש לפתע נעלמה, השמים החלו להתקדר וגשם ראשון החל לרדת בטיפות עבות, כבדות ועטויות אבק.  נזכרתי בימים הרבים של שירותי במילואים ברמת הגולן,- בימי החורף הגשומים. הבוץ הסמיך והדביק כיסה את אספלט הדרכים. הוא היקשה על תנועת כלי הרכב והיקשה על החיים שם. התפללתי לגשם שיחדל. ואומנם כעבור רבע שעה פסק הגשם לחלוטין, כאילו נענה לבקשתי.

   עד תום המלחמה תשע עשרה ימי הלחימה והכרזת הפסקת האש שרר בכל האזור מזג אויר מקסים ואביבי. השמים היו עמוקים, עגולים, כחולים וגדולים. בלילות, השמים היו שחורים משחור, שהבליטו את הכוכבים המבהיקים הזרועים עליו מאופק לאופק. אין מקום בעולם, כמו לשכב הגב, בינות לסלעי הבזלת, ולהתבונן בכוכבים פלאי היקום.    בלילה הראשון, בטרם היכנסנו לקרבות, איתרתי את כוכב הלכת "מרס". הוא היה מבהיק ומבריק משאר הכוכבים. הצבעתי אל הכוכב ואמרתי לחברי שזהו כוכב המלחמה. הוא כל העת נמצא בעקבותינו. לא ידעתי אז כמה צדקתי נכונו לנו קרבות שלא היו כמותם בהיסטוריה של המלחמות.  שביל החלב היה זרוע במיליוני כוכביו הזעירים. ה"קסיופיאה" וה"עגלה הגדולה" הסתובבו בלילות סביב כוכב הצפון המבריק והצביע על הר החרמון, שבינתיים היה בידינו.  בלילות הארוכים וחסרי השינה שציפו לנו, עקבתי אחר משחק הכוכבים בשמים. לא פעם אחת נשאתי אליהם את תפילותיי ותחינותיי. תמיד יכולתי  להתנחם בעובדה, שאותם הכוכבים בדיוק, שאני  בוהה בהם, מציצים ממש באותו הרגע גם בחלונה של דליה וילדיי - משפחתי.

בכל פעם, בו כוכב שביט סטה ממסלולו וממעופו משביל החלב, הגשמתי את בקשות האוהבים והגשתי להם את משאלות לבי במהירות הבזק, לפני שנעלמו בחלל של היקום.  כשתפסו את מקום הכוכבים, שבילי האש הארורים של פגזי  התותחים הסוריים, ארוכי הטווח, וצפצופם המחריד של הקטיושות, הצמדתי את ראשי לכובע הפלדה והתכנסתי לתוך עצמי ועם עצמי. בין לבין, לא שכחתי, לטפוח על כתפו של שכני לזחל, להגיש לו סוכרייה ממנות הקרב ולהבטיח שכולנו נחזור בשלום לבתינו...

 
   

נסענו לעבר  "צומת סקופיה". בצד הדרך נתגלו, עתיקות של כנסיה מהתקופה הביזנטית. הכנסיה והמנזר היפים נתגלו, כשפרצו את הדרך לעמק "הבטיחה".  לאחר שוך הקרבות של "מלחמת ששת הימים", שש שנים לפני המלחמה הזאת, נסענו דליה ושני ילדיי במכונית ה"ווקסהול ויקטור" העתיקה שלי. התלוו אלינו זוג חברים, צפורה וזאב תדמור.  הקפנו במכוניותינו את אגם הכינרת. נסענו בדרכים ובשבילים שפילסו המשוריינים והטנקים. לא פעם השתתפתי בצערו של זאב, שנאלץ לשחוק את מכוניתו החדשה בין השיחים, הקוצים והסלעים שבצדי הדרכים הבלתי סלולות. הצמחייה הפראית, שלוליות המים והנחלים שזרמו לכינרת היו פיצוי נאות לפגעי הדרך. חצינו את הירדן לעבר אלמגור על "גשר הביילי" הפגוע ועברנו ליד חורשת האקליפטוסים, שהברון רוטישלד נטע בתחילת המאה הנוכחית. ברגע זה חבריי נמצאים בארה"ב, בשנת שבתון.  אני מתאר לעצמי שהם עושים כל מאמץ לחזור ארצה ולהתייצב לשירות. זאב, הוא פרופסור בטכניון ואיש בעל מוניטין בינלאומי במקצועו. בשרות מילואים הוא משרת כרובאי בגבול הלבנון ורמת הגולן. כמו כל חייל מילואים הוא מילא את מכסת ימי המילואים עד תומם. גם לימי המילואים, לא שכח זאב לקחת אתו ספרים ודפי מחשב מודפסים בכתב סתרים. בכל עת ופנאי היה שוקע בעולמו המקצועי. כמו כל הישראלים השוהים בחו"ל, הם מודאגים מן המצב המעורפל ודואגים ליקיריהם שנשארו בארץ.

  חלפנו על פני הצומת ופנינו ימינה לעבר הרמה התלולה. שני טנקים, "צנטוריונים", עמדו בצד הדרך. שוטרים צבאיים דחפו בתנועות ידיים את הרכבים המשוריינים קדימה.

  גם כאן נחלצנו לעזרת כלי רכב שמערכות המנוע שלהם לא פעלו כשורה. קיבלנו הודעה במערכות הקשר לנוע במרווח קרבי, מחשש הפצצות והפגזות. למרות ההתראות להפגזות שקבלנו במערכת הקשר, לא שמענו רעש של התפוצצויות. ככל שטיפסנו במעלה ההר בקעת הכינרת שקעה ונעלמה בינות לפיתולי הדרך העולה לרמת הגולן. טבריה והישובים הסמוכים לה בהקו בנצנוצי אורות על רקע מי הכינרת הנעלמת.

בשבוע שלפני תום החופש הגדול, בחודש אוגוסט האחרון, בילינו עם קבוצה של ידידים במלון "גלי כינרת". התכוונו לאגור כוח לקראת שנת הלימודים החדשה הקרבה ובאה. מי תאר לעצמו שלאחר כחודש אחלוף על פני אותה הכינרת במשימה שונה לחלוטין. מי יודע אם אחזור ממנה בשלום.  האם האדם אדון לגורלו? האם הוא נשלט על ידי כוחות גדולים ואכזריים? תפיסות עולם  הולכות ומתנפצות על רקע הנסיעה אל הבלתי נודע. כאן אתה נתון לקולן של הפקודות הבוקעות ממכשיר הקשר שקובעות את גורלך. מכשיר הקשר הוא האורקל שלך. הוא יקבע אם תידון לחיים או למוות.

 היכן חירותו של האדם? כוחות עליונים ובלתי נשלטים שוללים ממך את חירותך ואת זכות הבחירה. אתה מונח בתוך ארגז פלדה, מובל אל הבלתי נודע. האם אני עושה זאת מתוך בחירה חופשית? האם אני במודע מוכן למות למען ארצנו? האם החינוך שספגתי במשפחתי, בביה"ס, בתנועת הנוער, מהוריי, מתמצים ברגעים האלה? של אותו קול פנימי, האומר לעצמך: כן, אני נכון, כן אני בוחר בדרך הזאת מתוך הכרה. האם אין לי דרך אחרת? האומנם? האם זו אשליה? האם זו שטיפת מוח? כיצד מתקשר קיומי העצמאי, קיומי הפיסי, חופש המחשבה, הזכות להחליט על דרכי עם זכות קיומו של העם, של החברה בה אני חי? - המחשבות מתרוצצות במוחי. אני רק שואל את השאלות. אין לי תשובה מוחלטת. אולי העובדה שאני עדיין יושב בקופסת הפלדה, היא התשובה.

או, אולי לאחר דברי ההספד על קברך, העם, החברה שוכחים אותך והכאב נשאר נחלת האישה, הילדים, ההורים.

נזכרתי באותם הרגעים, שבגיל הטיפש-עשרה כתבתי אקרוסטיכון.  אותיות שורותיו הראשות של השיר יצרו את שמי הפרטי:

 

 

 

אהיה אשר אהיה

לעולם נאמן אשאר

ולמען צור מחצבתי אחיה.

נס לי ובו אתפאר,-

יחדיו נהיה,- ישראל.

 

  "יופי אלוני", אמרתי לעצמי, "שיר זה ודומיו עשו המון רושם על בנות גילך, במיוחד שהאקרוסטיכון שכתבתי עבורן, יצר את שמן. עכשיו תורך לפרוע את השטר. אל תפרע אותו, כי נאנסת להיכנס לסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת.  תפרע אותו עם מודעות עצמית, מתוך בחירה, גם אם תצטרך להקריב את חייך עבור הערכים עליהם התחנכת ובהם האמנת.  העם, החברה אינם משלמים מחיר. עם זהו מושג שיש לו מימדים הסטוריים, עם איננו יכול לשלם מחיר. משפט מסוג זה הוא פטנט של פוליטיקאים ושל היסטוריונים. אין עם שכול או עם יתום. יש אישה שכולה. יש ילדים יתומים. יש אמא ואבא שמבכים את ילדם שאיננו.  אין עם שסובל כאב ושכול. יש אם שמבכה את אובדן ילדיה.-          "וברגע הזה , אלוני, אתה נבחן. זכות הבחירה היא שלך היא. הזכות הזאת איננה מתמצאת אם להישאר בארגז הפלדה, או לנטוש אותו ולחזור לשפת הכינרת השלווה. זכות הבחירה היא במידת תחושת השיוך שלך לאשתך, לילדיך, לעצמך, וגם למושג הבלתי נתפס, שנקרא העם שלך, המדינה שלך, הלאום שלך, החרות הלאומית שלך." - אני מדבר אל עצמי. פה הקונפליקט הגדול. על מה ועל מי אני צריך להחליט, כי בכל מקרה אני אשאר בארגז המשוריין, אבל אני חייב לספק לעצמי את הנימוקים האמתיים, אם ישנם כאלו, כי בלעדיהם הנכונות שלי להקריב את החיים יהיו לשוא...ושוב צצות השאלות שמצד אחד מטרידות את שלוותי ואני מבקש לקבל עליהן תשובות:

   "גולדה, ראש הממשלה שלך, לא תבכה את אלוני, את יוסי, את מיכה. היא תבכה  "את חיילי צה"ל הגיבורים שנפלו במערכה למען חרות עם ישראל". באמת ובתמים תבכה אותם. אשתך תקבל אולי גם תגמולים חודשיים ממשרד הביטחון, דרך המחשב. ואם הגדוד שלך בסדר, היא תקבל גם חוברת הנצחה בעטיפה שחורה עם תמונות, סמלים ואיורים ואולי גם שירים"

  אבל, שכול, יתמות, סבל, אין לעם, אין לחברה, אין לגדוד. שליש הגדוד יפנה במברק בהול לאכ"א להשלים את כוח האדם החסר, - "שני קצינים, שלושה לוחמים, חמישה מטקי"ם, (מפקדי טנקים)."  וכן הלאה , וכן הלאה.

  אחר כך, גם השליש מתחלף, כי עבר לגדוד אחר, או שעבר להג"א. ורק אשתך, ילדיך, הוריך נותרים כואבים עם האבל ועם השכול.

  "ואתה אלוני", אני שומע את עצמי אומר לעצמי: "נדרש לבחור. כי בעצם, זכות הבחירה ניתנת לך בתוך ארגז הפלדה"

  ואני בוחר.

     בתוך כל המהומה וסבך ההרהורים, הגענו  למושב "בני יהודה". ניסינו לראות סביבנו את עקבות המלחמה.

  לא ראינו.

  שמחנו.

  גדודנו התמקם בשדה שנחרש זה עתה, לקראת תבואת החורף. רכבי המלחמה חרשו תלמים נוספים בתוך התעלות העמוקות והישרות, בשדה השייך  ל"גבעת יואב".

       -          "הם יצטרכו לחרוש פעם נוספת את השדה."

-          "שיהיה זה נזקם היחיד"

 

כשירדנו מהזחל המשוריין בתוך השדה החרוש, הבטחתי חגיגית, לכל חברי לזחל, שעם סיום המלחמה, תערך בביתי מסיבה כיד המלך.  המג"ד, משה אגוזי, מזעיק בקשר את כל קציני הגדוד לקבוצת פקודות ראשונה. האצתי בד'בלה שיצטרף גם הוא, על מנת שנהיה מעודכנים בחדשות. אולם הוא מתמהמה ואינו שש להצטרף. הוא מעדיף להישאר עם החבורה שבזחל. לאחר בקשות והפצרות, הוא נעתר ומואיל ללכת.  הקצינים מתיישבים בשתי שורות מקבילות וישרות על העפר התחוח ואגוזי המג"ד פורש מפות על הג'יפ שבחזית, מסביר את מצב הכוחות בשטח. הוא מנסה להסביר גם את המשימות הבאות של הגדוד, שעדיין אינן ברורות די צורכן.  חשבתי לי, שזו הזדמנות נאותה להוציא את מצלמתי ממזוודת עור הגמל, ולצלם את המעמד. התחלתי להתרוצץ סביב הקצינים ולצלם מכל זווית אפשרית. תוך כדי צילום, שמעתי את אגוזי משבח את צוות החימוש על טיפולו בכל כלי הרכב הסרבניים ושעד עתה לא היה כל נפל.לפתע קורא לי סרן כסוף שער, שראה אותי מצלם. חשבתי לרגע, שינזוף בי על שאני מצלם ללא  רשות.

-          "בוא הנה. מה שמך?"

-          "אלוני."

-           "אלוני זמורה?"

-           "כן," עניתי בתמיהה על שידע את שמי.

-           "בסדר," אמר ושחרר אותי בהינף יד.

-           "מי זה הסרן הזה?" שאלתי את אחד החיילים.

-           "זה? אתה לא יודע? זהו קארו השליש."

 
   

גדודנו התמקם בשדה שנחרש זה עתה. צילם: אלוניזמורה

  שמחתי לדעת, שלמרות היותי חדש בגדוד, זוכר אותי השליש בשמי המלא, למרות שמעולם לא נפגשנו.

 יותר מאוחר, התוודעתי אל קארו, שניחן בזיכרון פנומנלי. הוא הכיר כל חייל בגדוד בשמו וגם ידע לטפל בו ובמשפחתו נאמנה.  הגדוד התפרש על כל השדה. חיילים עסקו במילוי של ג'ריקנים במים, פתחו מנות קרב ואכלו בקבוצות קטנות. חלקם פנה לעשות את צרכיו מעבר לשדה. יצאה הוראה של הרופא:  "יש לקחת אתך למקום החשוב את חפירה כדי לשמור על היגיינ. האת צמוד לחגור,. כמו כן, דאגנו לפנות מהשדה החרוש את שיירי האוכל ואת קופסאות השימורים הריקות.  איציק, הוא קצין החימוש של הגדוד, מושבניק מ"בית שערים", שליד טבעון. גבר בריא גוף, נעים למראה וחביב בדיבורו. חיוך ביישני נסוך על פניו, אולם את הפקודות נתן תמיד בצורה החלטית ובטוחה. חיילי החימוש העריכו וחיבבו אותו. איציק היה המפקד של כל חיילי החימוש של הגדוד וגם אני הייתי תחת פיקודו.  בגלל קוצר הזמן וגודש האירועים, לא הצלחתי עד עתה להחליף אתו מילה. חשוב היה לי להכירו, במיוחד לאור העובדה, שייתכן שבעוד זמן קצר, נעמוד בתנאי קרב עם פקודות גורליות. במצב שכזה, מהרבה מאוד בחינות, לא כדאי להישאר אנונימי.

-          "אלוני." הוא פונה אלי בשמי, "בוא אלי," הוא מושך אותי הצידה. "אני מצטער, שעד עכשיו לא היה לי פנאי לשוחח אתך, אני רגיל להכיר את כל אנשי הצוות." הוא קורא את מחשבותי.

-          "איזה רקע, צבאי או אזרחי?" אני שואל.

-          "את שניהם."

-           "ובכן, אני יליד ירושלים,בן למשפחה שנמצאת בארץ למעלה מחמש מאות שנים" אני אומר, "חי שבע עשרה שנים בחיפה. שרתתי כאיש חט"ג (חוליה טכנית גדודית), שתים עשרה שנים בגדוד טנקים, גדוד 39 בחטיבת ברק (חטיבה 45).  ב"מלחמת ששת הימים" נלחמנו באזור ג'נין, עמק דותן, גשרי דמיה. אחר כך עלינו לרמת הגולן והגענו עד קונטרה. לפני מספר חודשים הועברתי לגדוד הנוכחי."

-           "ובחיים האזרחיים, במה אתה עוסק?"

-           "ובכן, סיימתי את לימודי באוניברסיטת חיפה בחוגים פסיכולוגיה ומינהל חינוכי ואני מנהל בית ספר תיכון בחיפה, זהו. אני נשוי ויש לי בת ובן."

       -          "בסדר, אלוני." אמר לי כמכר ותיק, "תגייס אדם נוסף ונרד לכינרת."

 
   

חיילים החלו להצטופף מסביב לזחל עם מכשיר הקשר. (המחבר משמאל) מסתבר שאחד "הפרשים" (משאית עם חלקי חילוף) שלנו, שהיה עמוס בשרשרות וחלפים לזחלים, שבק חיים ליד חוף הכינרת.  ירדנו עם משאית ריקה לחופה של הכינרת. כל הדרך חזרה הייתה עמוסה בכלי רכב צבאיים וכלי רכב אזרחיים מגויסים, שטיפסו  לרמה. משאיות ענקיות עמוסות בתחמושת התפרסו על פני השטח.  חופי הכינרת היו שוממים לחלוטין ושם ראינו את המכונית המיותמת.  בתנאים רגילים, מעמיסים שרשרות של זחלמי"ם בעזרת מנוף, בגלל משקלם הכבד. הפעם, לא עמד לרשותנו כלי מותרות זה. השקנו את המשאית הריקה שלנו לזו העמוסה ושלושתנו העברנו בידינו את הציוד הכבד. שמחתי לגלות שגבי הדואב עמד בהצלחה במשימה קשה זו.שלושתנו היינו עייפים ומיוזעים מהעבודה הפיסית הקשה.מוסקוביץ, שהיה הנהג, הציע שנטבול במי בכינרת כדי לשטוף את הזיעה, אולם איציק פקד עלינו לנוע מייד חזרה לגדוד.

-          "אתה רוצה לקבל את הרס"ן לאחר המלחמה?" התלוצצנו ועלינו על הרכב העמוס לעייפה. לאיציק לא היה חוש הומור.

 מוסקוביץ הנהג נזכר שהפקידו בידיו צרור של גלויות שחיילים כתבו למשפחותיהם. יש למסור אותן הלאה לכיוון העורף. בצד הדרך, עמדה קבוצה של נערות ונערים מקיבוץ "עין גב". הם חילקו שתייה קרה לחיילים החולפים. העברנו לידיהם את הגלויות. איציק סרב באדיבות להצעת השתייה, כדי לחסוך בזמן ולהצטרף מיידית לגדוד החונה. "הוא לא רוצה להפסיד את המלחמה." הסברנו לנערים וקלטנו חבילת תמרים של קיבוץ עין גב, שנזרקה לעברנו.  חזרנו לשדה שלנו ב"גבעת יואב".  הייתה דממת אלחוט. מישהו החל לחפש במכשיר הקשר שעל הזחל  תחנות קשר , שאינן שייכות לגדוד שלנו. לפתע בקע קול שופע ביטחון מתוך המכשיר:

-          "4 כאן 20."

-           "20 כאן 4 עבור."

-           "4 כאן 20, נוע לעבר התל. "כבדים" שלהם נעים לעברך."

-           "20 כאן 4. אני רואה אותם. מיד אכניס אותם לתוך הכוונת. חמל של "כבדים."

        -          "הדלקתי אחד!"

  חיילים החלו להצטופף מסביב לזחל עם מכשיר הקשר. קשרים אחרים רצו לעבר מכשיריהם ואיתרו את התדר של 20. באורח פלא, התקבצו כל חיילי הגדוד מסביב לזחלמי"ם והאזינו בדריכות לקולות הבוקעים. קצינים שלפו משקפות וניסו לאתר את מקום האירוע.  מעבר לואדי החוצה את השדה שלנו, במרחק של כעשרה קילומטרים, השתרעו גבעות "חושניה". תימרות אש ועשן, הבהקי תותחי הטנקים נראו באופק בברור.

 

-          "4 כאן 20."

-           דממה.

-          "4 כאן 20, האם אתה שומע אותי?"

-           דממה.

  לאחר כמה שניות ארוכות, נשמע קולו הצרוד של 4 בקשר.

-          "20 כאן 4, אני מצטער, הייתי עסוק בהדלקת כמה  "כבדים."

-           "4 כאן 20, אני רואה אותך. יפה, יפה. זה עדיין לא מספיק, המשך."

-           "2 כאן 20."

-           "20 כאן 2, עבור."

-           "2 כאן 20. שים לב, 4 מימינך. אגוף את הגבעה וסייע ל4- מהאגף."

-           "20 כאן 2. רות."

-           "20 כאן 4. הם באים בהמונים. הם מסתערים עלינו בהמונים."

-           "4 כאן 20. 2 מגיע. מייד תקבל סיוע."

-           "20 כאן 4. בזוקאים יורים עלי."

-           "4 כאן 20. דפוק אותם."

-           "20 כאן 4. אלוהים. לפחות עשרים בזוקות על הגבעה ממול. קשה לראות אותם."

-           "האם אתה צריך סיוע של "ציפורים"?"

-           "20 כאן 4. חיובי! חיובי! עבור."

-           דממה.

-           "20 כאן 4. מדוע הם לא מגיעים?"

-           "4 כאן 20. מייד יבואו. אני מוריד בינתיים עליהם "סוכריות". תן ציון מקום."

-           "20 כאן 4. 200 מטר מזרחה. שירביצו כבר. יש לי נפגעים."

-           "4 כאן 20," נשמע קולו המגנטי והשלו של 20. "אני נותן לך אחד לכיוון."

-           "20 כאן 4. שיתחילו כבר!"

-           "20 כאן 4. זה שלנו? הוא נפל קרוב מידי אלי. 100 מטר מזרחה!"

-           "4 כאן 20. חיובי."

-           "20 כאן 4. מצוין. מצוין. שימשיכו. שימשיכו. הממזרים!"

-           "שירימו אותם!"

-           "4 כאן 20. האם זה המקום?"

-           "20 כאן 4. שירביצו יותר קרוב! יותר קרוב! אנחנו סוגרים צריחים."

 

 "4 כאן 20. תקצור אותם באפס חמש."

-           "20 כאן 4. אני עושה זאת. הם המונים."

-           דממה.

-           "4 כאן 20."

-           דממה.

-           "4 כאן 20. האם אתה שומע אותי?"

-           "2 כאן 20. האם אתה יכול לנוע לעבר 4?"

-           "שלילי! שלילי!."

-           "2 כאן 20. מצבך. עבור."

-           "20 כאן 2 יש לי מספר כלים ללא נוזלים. אני גורר אותם."

-           "2 כאן 20. שלח את הכשירים לקראת 4!"

-           "20 כאן 2. איני יכול. אני עסוק בהתארגנות."

-           "2 כאן 20. חיובי. דווח כשתהיה מוכן."

-           "4 כאן 20. עבור."

-           "20 כאן 4. יש לי נפגעים." נשמע קולו הצרוד של 4.

-           "4 כאן 20. אני מנסה לשלוח אליך את 18 (זחלרפואי)."

-           "20 כאן 4. "הסוכריות" שלי אוזלות! אני שומר אותן לעת הצורך."

 

  קצינים שלפו מפות. החל מעקב מתמיד אחר פעולות הקרב של שריון בשריון. "שרמנים" ו"צנטוריונים" נגד טנקים מדגם "T-55 " ודגם "T-62", סוריים, שבאו ועלו בהמוניהם וניסו לפרוץ מערבה דרך "ציר הנפט".

  חטיבת השריון הסדירה שלנו, נערכה להתקפת נגד ולהדיפה של השריון הסורי. הם פרצו את קווינו  ונלחמו בתוך יישובי הרמה, שנבנו מאז מלחמת ששת הימים.  מאותו רגע ואילך, חזינו בדרמה המתחוללת לנגד עינינו;  - מן מחזה נדיר של צלילים במכשירי הקשר ופנורמה רחבת ממדים של אש ותימרות עשן, מלחמה, שהתחוללה במשך 48 שעות רצופות, ללא הפוגה. מטוסי חיל האוויר עטים וחגים מעל לראשינו, כשהם טסים לעבר אש התופת וממטירים שם את פצצותיהם. טילים, שזו הפעם הראשונה שראינו כמוהם, החלו מתפוצצים באוויר. המטוסים שלנו מבצעים תרגילי התחמקות בלתי אפשריים, חוזרים לעברנו, כשהם מרוקנים מחימושם. לאחר דקות ספורות מטוסים אחרים ממלאים את מקומם.

  מטוס אחד שלנו נפגע מטיל, שניה חולפת והוא מתפוצץ באוויר. אנו תרים אחר כסא המפלט והמצנח. כשראינו את המצנח אנחנו משתוללים ומריעים משמחה. 20 ומספר 4 שלו, הופכים להיות גיבוריה  של אותה דרמה. הערצנו את 20 (תת אלוף אורי אור), על קור רוחו ושלוותו, גם במצבים הקשים ביותר, ובביטחון שנסך בגדודיו, בדיבורו השקט והשלו, בהבנתו הפסיכולוגית העמוקה לנפש פיקודיו. בעידוד, שנתן להם ברגעים הקשים ביותר של הקרבות האכזריים.  הערצנו במיוחד את 4, שכונה בפינו, "הנמר" של אותה חבורה אמיצה.

  שמחנו ברגעי שמחתו וחרדנו אתו בעתות משבר. ליבנו היה אתם.

  במשך כל אותו הלילה, לא הצליחו להגיע לעזרת 4. הוא היה נצור ומכותר ביחד עם פצועיו ונפגעיו ליד "תל פארס".

  רק לאחר שעות מרובות, הצליח לחמוק ולהחלץ. תידלק וחימש את כלי המלחמה שלו ומייד נרתם שוב לפעולת ההדיפה של האויב הסורי.

 

"20 כאן 4. עבור."

-           "4 כאן 2."

-           "20 כאן 4. המצאתי שיטת לחימה חדשה. אני מדליק אותם אחד, אחד. אני עושה להם ל"ג בעומר."

-           "4 כאן 20. יפה. יפה. עוד רגע."

-           "20 כאן 4. אתה יודע מהי השיטה? אנו מתקדמים כולנו בטור ומרביצים תוך כדי נסיעה מימין ומשמאל וקדימה! וכל פגיעה בול!."

-           "4 כאן 20. אם אתה זוכר, אנחנו מלמדים זאת בבית הספר לשריון."

   אצל 20 לא ניכרת העייפות. הוא מנצח על הקרבות, שומר על קשר עיין עם כל פיקודיו. הוא דוחף תחמושת, דלק, מים ומזון. אין הדבר פשוט כלל ועיקר: - יש דרגים, יש פיקודים, יש בעיות של התארגנות מחודשת בתוך הקרב, יש הפגזות, צריך לפנות פצועים, צריך לדווח לאוגדה, צריך לעודד ולחזק, צריך לומר מילה טובה והכל בשלוות נפש מוחלטת, בדיבור מתון ובוטח.

  מיהו האיש המסתתר מאחורי 20? כולם משתוקקים להכיר אותו ואת "רביעיית האסים שלו". בעיקר רוצים לדעת מיהו 4. הוא נע בכל הגזרות והיה מוכן להיחלץ לכל משימה שניתנה לו. הוא מגלה תושייה, ממלא פקודותיו של 20 ללא עוררין. לעיתים מחווה דעה. קולו הצרוד נותן ביטוי למה שחולף עליו. 20, לעיתים מקבל את דעתו ולעיתים פוקד עליו בקורטוב של אבהיות לשנות את הטקטיקה הקרבית שלו.

-          "20 כאן 4, 20 כאן 2, 20 כאן 3." כולם משחקים את משחק השח המסובך, כש20- שולט כרב אומן באותה טבלה מסובכת של דרך חתחתים, קשה מבחינה טופוגרפית והרת גורל. הוא משחק את משחק המלחמה כשהאויב הסורי, שריוניו וחייליו עם הבזוקות, עולים עליו גלים, גלים.

 

  20  מניע גופים גדולים וקטנים. פעם מימין ופעם משמאל, עורך פעולות איגוף ופעולות מלקחיים, כשכוחותיו פועלים כמכונה משומנת. הוא מתאם פעולות סיוע ארטילרי וסיוע אווירי בדייקנות מופלאה. ממטיר "סוכריות" ומכוון את "הציפורים" על האויב, שכמעט נושק לכוחותינו.

 

  4 היה חביבנו העיקרי. קולו הצרוד, חוש ההומור הדק שליווה אותו, דאגתו לפצועים, תושייתו הרבה, נכונותו לקבל פקודות ומשימות בלתי אפשריות, מלחמתו חסרת הפשרות בשריון האויב רכשה את ליבנו.  הלילה פינה מקום לבוקר והקרבות נמשכים.  לעת צהרים, פניתי לישוב הסמוך, "בני יהודה", בניסיון לטלפן הביתה.  בישוב הצעיר, החיים חזרו פחות או יותר למסלולם. הגברים בישוב עבדו במשקם בפעולות שגרתיות, כאילו שהמלחמה איננה מתחוללת ברגעים אלה ממש, קילומטרים ספורים מביתם.  תור ארוך השתרך ליד הטלפון הציבורי היחידי שבסביבה. ויתרתי על הרעיון לטלפן הביתה.  הצעירה היחידה, בינתיים, שעלתה ביחד עם הגברים חזרה ליישובם, חברה לשעבר של  קיבוץ "אשדות יעקב", סיפקה לי סבון וסכין לחיתוך לחם, ציוד שלא סופק עם מנות הקרב. חזרתי לשדה ולחברי בגדוד. סוכה מאולתרת הוקמה במרכז השדה החרוש. הזכירה את חג הסוכות הקרב. חיילים דתיים חובשי כיפות ועטויים בטליתות, עמדו סביב לסוכה הפתוחה והתפללו בדבקות.  ליד ישוב  "אל על", החלו ליפול פגזי ארטילריה. הפגזים החלו  לנחות מאות מטרים מאתנו. המכוניות עמוסות התחמושת החלו להתפרס על פני השטח ושמרו על מרחק בטחון זו מזו. מכונית אחת נפגעה ועלתה באש. עמוד עשן שחור הפך לעננה שהשחירה את פני השמים הצחים והדי התפוצצות נשמעו למרחוק.

 

  הליקופטרים לפינוי נפגעים עלו בטיסה נמוכה מתוך הואדי, כמעט ליחכו את פני הקרקע. הם נחתו בשדה הסמוך שלידנו. אמבולנסים עמוסים בפצועים החלו לנוע במהירות בדרך הפונה מערבה.

בונים סוכה מאולתרת בגבעת יואב. צילם: אלוני זמורה

  קיבלנו פקודה לחפור שוחות אישיות. האתים המתקפלים נשלפו מחגור הקרב. כל אחד התאים את השוחה למידות גופו, על ידי כך שהוא השתרע בתוכה.  בדיוק כשגמרנו לחפור את השוחות ולהתרווח בהן, קבלנו פקודת תזוזה, "על הרכב עלה". חשתי צער מה, על שגרמנו לעבודה נוספת לטרקטורים. הם יצטרכו לחרוש את השדה פעם נוספת…  בטרם העברנו את מכשירי הקשר שלנו לתדר הגדודי, הספקנו לשמוע שהטנק של 4, "הנמר" הלוחם שלנו, נפגע. ליבנו דאב.  תוך דקות ספורות, עלו כל חיילי הגדוד על הרכבים והתארגנו, תוך כדי נסיעה לשיירת קרב. אחרוני החיילים, קבוצה של החיילים  הדתיים, שהתפללו ליד הסוכה המאולתרת, קיפלו את טליותיהם ועלו על רכבם. נענו בשיירה מזרחה לעבר צומת "רפיד". גם בדרך זו נקראנו לחלץ כלי רכב סרבניים. מימין ומשמאל, עסקו חיילי החימוש בתיקוני דרך מהירים של טנקים שנפגעו בקרב. הם החזירו אותם במהירות הבזק לכשרות מבצעית. צוותי הטנק המתינו להחזרת החיים למפלצות הכבדות וחזרו לשדה הקרב. לידנו נעו טנקים, שסימני פגיעות נכרו בהם. הנהגים, מפוייחי פנים, עוקפים את השיירה בדהרה.

  הערב ירד במהירות. חשכה ירדה על הגבעות השחורות. החשכה באזור הגולן, כאשר הירח טרם עולה, היא מוחלטת. השיירה נעה באיטיות מרגיזה. אפילו אורות חנייה אין מדליקים. ענני האבק של הרכבים הנעים לפנינו מכסים את הזחל וחודרים לכל מקום. עשן המנועים עם האבק הסמיך חודרים לנחיריים, לאוזניים, לכל מקום אפשרי. החיך מתייבש והשיניים גורסות את אבק הבזלת שטעמו כטעם הבזלת השחורה. אנו מנסים לכסות את הפנים, את העיניים, שכבר אינן יכולות לדמוע. כובע העבודה הצהלי מכסה את האף ואת הפה ומשמש כמסננת, ללא הצלחה. אנו סופגים את אבק כל שיירת הקרב שלפנינו.

  גיליתי שהשיירה פונה צפונה. כוכב הצפון החיוור המסומן בזוית ישרה עם הקסיופאה, נמצא בקו ישר עם הזחל. אנו חולפים ליד מחנה תאג"ד (תחנת איסוף גדודית), מאולתר, שקלט פצועים. ירדנו מהדרך הראשית.

 אנו נוסעים על דרך עפר, שנפרצה זה עתה על ידי בולדוזורים, דחפורים משוריינים של חיל ההנדסה הקרבית. לא רואים מאומה. האבק נעשה סמיך כל כך עד שגופנו נעשה כבד ומסורבל. הנהג שלנו "גולדה", מנצרת עילית, מכונאי במקצועו האזרחי והצבאי, מתקשה לראות את הדרך. החשכה היא מוחלטת. ד'בלה יושב על גבי המנוף המוגבה של הזחל ומנווט אותו ימינה ושמאלה. זחל נוסף נתקע בשטח מעכב אותנו. אנו נחלצים לעזרתו. נשארנו לבד בשטח. אבדנו את הדרך ואת השיירה. פרט לקולות בוקעים ממכשירי הקשר, שורר שקט מאיים. הגבעות מסביב שחורות ומאיימות. כל אחד מאתנו מחזיק את "העוזי" ומנסה לשווא לבלוש לתוך החושך.

  לפתע נתקלנו בקבוצת חיילים עם ג'יפ. נעצרנו.

-          "חבר'ה אתם זחל טכני? אנחנו זקוקים לעזרה."-           "אתם שייכים לגדוד 91?" שואל ד'בלה.  ד'בלה עונה בשלילה.-           "יוסי?" צעקתי.

 למרות החשכה המוחלטת, זיהיתי את קולו של יוסי. יוסי הוא סייר בגדוד הטנקים של חטיבה 45 (חטיבת ברק), גדוד הטנקים בו שרתתי במשך שתים עשרה השנים האחרונות. הפגישה אתו בשעת חצות ובמקום זה, גרמה לי להתרגשות מרובה. היא הזכירה לי, פעם נוספת, את תקופת שירותי בגדוד, שם הכרתי את כולם בשמותיהם. גם את יוסי, החיפאי בן עירי. כשהיינו נפגשים באקראי היינו מעלים חוויות משותפות.

-          "אלוני, זה אתה? מה אתה עושה כאן?" זיהה את קולי.

-           "גם כן שאלה. מה העניינים?"

-           "הטנק של המג"ד שלנו נפגע ויש צורך לחתוך את השרשרת שלו במבער."

-           "מה עם החט"ג שלכם?", שאלתי

-           "אין להם מכשירי ריתוך והמג"ד תקוע בשדה מוקשים. אלוני, אתה חייב לעזור!" אמר.

-           "המג"ד שלכם הוא 4?" שאלתי מתוך שנזכרתי בפציעתו, שעות מספר קודם לכן.

-           "כן, הוא מספר 4." אמר יוסי.

  לב כולנו התרחב והכווץ. עכשיו נפלה לידינו הזדמנות בלתי חוזרת לבוא ולהיחלץ לעזרתו של גיבורנו. לראותו, להכירו, ללחוץ את ידו, לנשקו. לחזות בדמות שבפרק ארבעים ושמונה השעות האחרונות, הפך להיות ידיד נפש של כולנו. בכל אנשי הזחל אחזה התרגשות רבה. כולנו היינו נכונים לנוע מיד לקראתו. לחלץ אותו משדה המוקשים ולומר לו תודה.-          "ד'בלה," אמרתי בהתרגשות, "אנו חייבים לנוע לקראתו, אני יכול בקלות לבצע את חיתוך השרשרת במבער." נזכרתי, שב"מלחמת ששת הימים", בצעתי עבודות כאלה למכביר, לשרמנים שלנו באזור עמק דותן, שליד ג'נין. גם ד'בלה היה נכון. אולם הוא לא איבד את קור רוחו. הוא פנה במכשיר הקשר לסמג"ד, מאיר ברנד, לקבל את  אישורו.

-          "שלילי. שלילי. נוע, נוע," נשמע הקול במכשיר הקשר.

-           "אסור לנו להפקיר אותו! הוא גיבור הקרב!" נשמעו קולות.

-           "תן למפקד הסיירת להסביר את המצב בקשר," אמרתי לד'בלה.

  מפקד הסיירת של חטיבת ברק, ניגש למכשיר והסביר את הבעיה לסמג"ד.

 

-          "שלילי! שלילי!, המשך לנוע ואל תאבד את השיירה." נשמע קולו ההחלטי של הסמג"ד.

דמעות חרון וזעם אין אונים עמדו בעיניי.  -  "אי אפשר להפקיר כך את 4!"

-          "אם הדבר היה תלוי בי," אמרתי ליוסי, "הייתי רץ לקראתו. אני מצטער."

המשכנו לנוע בחשכה, כשאנו משאירים מאחור את אנשי הסיירת של 4 שלנו, עומדים ותוהים.

-          "פקודה זו פקודה ויש לבצעה," הסביר ד'בלה, שניסה להצדיק את עובדת היותנו ממשיכים בדרכנו, בלי שהגשנו עזרה ל4- .

-          "יש להם חט"ג משלהם ושישברו להם את הראש," אמר.

 

  אולם גם ד'בלה הרגיש, באותו רגע, שבמקרה זה היינו יכולים וגם חייבים להגיש את הסיוע שהיה בהישג ידינו. היינו יכולים לעזור ל-4 , גיבור התהילה, בלי לאבד את המגע עם הגדוד.

 

   הגענו ל"נחל גשור" מדוכדכים ועייפים. גדודים של טנקים חנו בצד הדרך, עוסקים בהתארגנות:

 

   תדלוק, גרוז, חימוש, ארוחת לילה קצרה ויציאה מהירה למשימות.

 

 

סוף פרק ב'

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

כניסת חברים