לא נמצאו תוצאות. ניתן לחפש פרמטרים אחרים
לעמוד האישי באתר
שירות חימוש במערך הנפרס של צה"ל במלחמה הנחיות מת"מ מיוני 1948 הגדירו את תפקידי שירות החימוש מחדש, תוך הרחבתמשימותיו. הגדרת משימות אלה כללה: "הספקת נשק, חלפים, ציוד וכלי עבודה וכליניקוי לנשק בכל יחידות הצבא; שליטה ופיקוח על מחסני התחמושת ועל מצבהתחמושת בכוחות הלוחמים; קביעת סדרי אחזקה ושימוש באמצעי לחימה; הדרכתנשקים, מסגרי תותחים ואפסנאים בנושא אחזקת אמצעי לחימה; בחינת אמצעי לחימהנקלטים או מתוקנים בצבא; חקר מגרעות טכניות וצרכים טכניים.. והמלצה לגורמיםהמייבאים והמייצרים אמצעי לחימה". לפרנסקי היו רעיונות ברורים כיצד לעשות זאת. בעצמו הוא פרסם אז פקודת "מבנה ארגוני ומשימות", שקבע את פעולות קבוצתו ב- 4 רמות: רמת המפקדה ובה: מחלקת ניהול, מחלקה טכנית, מחלקת הספקה ויצור, יחידת בחינה וניסויים, ומחלקת מפקחים. רמת תחזוקה מטכ"לית אשר תכלול מחסנים ובתי מלאכה בסיסיים לתיקוןולשיקום אמל"ח, ושלוחות שלהם בצורת סדנאות ניידות לנשק ותותחים. רמת תחזוקה מרחבית שתכלול סדנאות אשר יוקצו לארבע חזיתות הלחימה. דרג השדה שיכלול אנשי חימוש בחטיבות ובגדודים, בעיקר נשקים ומחסנאיתחמושת ואשר יהיו כפופים למפקדי העוצבות אך יאומנו ויודרכו על ידי גורמיחימוש בדרג המטכ"לי.[1] בעת שהתרחשו תמורות אלה, סערה מלחמת העצמאות ושככה חליפות. אך השלבהקריטי עבור צה"ל בשל נחיתותו באמצעי לחימה הסתים עם השלטת ההפוגההראשונה ב- 11 ביוני. אחריו באו הפוגות ופרצי מלחמה לסירוגין במהלכם התרחב צה"ל והתחמש. בסוף השנה הוא מנה כ- 100,000 איש וחילות השדה שלו מנו כ- 50,000 איש. צה"ל עדין סבלו מנחיתות מספרית (פורמאלית) בארטילריה ורק"מ,אולם עמדו לו יתרונות מכריעים אחרים. מיולי 1948היה זה צה"ל שיזם מתקפות מוצלחות. מבחינה אסטרטגית, המלחמה הוכרעה לטובת צה"ל בסוף אוקטובר1948.המשך פעולות המלחמה, שצה"ל יזם את רובן, נועד להרחיב את השטח שבשליטה יהודית ולהוות לחץ לתנאים משופרים בהסכמי שביתת הנשק.[2] שירות חימוש לא נטל עדין חלק מכריע בפעולת החימוש בעוצבות השדה. "פקודתהמבנה הארצי" מנובמבר 1947 , שמחבריה היו מודעים למחסור בציוד ולחוסר אימוןדרגי צה"ל בעבודת מטה, קבעה כי "החטיבות יקימו מנגנוני תחזוקה והספקהעצמאיים". אוטונומיה לוגיסטית זו של החטיבות התקיימה במשך כל המלחמה.[3] כל חטיבה הקימה לעצמה גם סדנת רכב או התחברה לסדנה אזרחית; חלק מן החטיבות אףהכשירו לעצמן נשקים. פרנסקי נאלץ להתאים עצמו למצב זה, אך לא ויתר עלהפיקוח. הוא חתר למטווה פשוט, במנותו "מפקחים ארציים" שיפקחו עין על פעולתגורמי החימוש בחטיבות. את מכס ליבל מינה למפקח על הכשרת נשקים (הקורסיםה"ארציים" חודשו רק בסתיו) ואת יצחק זליגמן למפקח נשק קל. את ירח כץ מינהמפקח תותחים ארצי ואת הנס כץ מפקח תחמושת ארצי. המפקחים רוכזו ב"תא מפקחים " במפקדה, וכללו גם את רפפורט כמפקח בחינה, את דימנשטין כמפקח בתי מלאכה ואתיצחק שקלנביץ כמפקד כיתת ניסויים; שקלנביץ נהרג מקץ כמה ימים בעת ניסויתחמושת. בנובמבר הידק פרנסקי את בורג הפיקוח בהודיעו למפקדי חטיבות חי"רולמפקדי גדודי תותחנים כי מינוי נשקים ומסגרי תותחים ייעשו רק בתיאום ובאישור הנדסת חימוש.[4] בביקורות נשק ומכשירים ביחידות נחשפה מידה מדאיגה של בורות והזנחהבטיפול בנשק ותחמושת, במיוחד בקו החזית. ליבל, שהרבה לסייר ביחידות, הנהיגנוהלי בדיקה מחזוריים של נשק ותחמושת ותבע "סמכות לנשקים להגיש תלונותולתבוע עונשים חמורים למפקדים וחיילים האחראים להזנחה". "כץ תותחים" ו"כץתחמושת" נהגו בדומה. שיטת המפקחים, שהופעלה כבר מסוף אפריל, זכתה לאישוראג"מ/מת"מ בנובמבר. בהנחיות נקבע כי מפקחים ארציים ונשקים "יתאמו ביניהם סדרי הספקה של נשק חדש, של תחמושת ומכשירים וכן תיקון הנשק והתחמושת".[5] בנובמבר 1948 נוסחו משימות השירות לגבי המערך הנפרס. כמובן שאלה לאכללו נושאי רכב ורק"מ, שהיו בסמכות שירות תחבורה. לפי תורת חימוש מוגבלת זומשימות שירות הנדסת חימוש הועמדו על שבע: לספק לצבא ציוד חימוש הכולל נשק קל ובינוני, מטולים, תותחים ומרגמותכבדות ומכשירים מדויקים; לארגן ולבצע את התיקונים הדרושים להבטחת שימוש יעיל בחימוש הנ"ל; להעביר לצבא הוראות טכניות לשימוש ולטיפול בהנ"ל; לחקור מגרעות, לבצע ניסויים ולהציע שינויים באמצעים אלה; לספק חלפים, כלי עבודה וחומרי ניקוי לנשקים ולאחראים על הטיפול בנשק; לבחון אמצעי לחימה חדשים הנכנסים לשימוש בצבא מיבוא ומתוצרת מקומית. להדריך ולהכשיר בעלי מקצוע בהתאם לתפקידי השירות.[6] השפעה מובהקת הייתה לתורתREME על סיווג דרגי התיקונים של אמצעיהלחימה. בדומה לחלוקה הבריטית שכבר הצגנו לעיל, אולםתוך התאמה לתנאי צה"ל,הוצגו ארבעה דרגי תיקונים: א. דרג א': תיקונים המבוצעים בו במקום על ידי נשקים ואנשי חימוש בגדודים,בחטיבות, במחוזות ובחילות, באמצעים העומדים לרשותם לפי התקן. ב. תיקוני דרג ב', תיקונים שמשך ביצועם אינו עולה על 24 שעות. אלא יבוצעו בבתי מלאכה ניידים לנשק ולתותחים שיסופחו למפקדות חזיתות. ג. תיקוני דרג ג', הכוללים תיקון שלם של כלי הנשק יבוצעו בסדנאות מרחביות,כלומר סדנאות הנמצאות תחת פיקוד מפקדת חזית. ד. תיקוני דרג ד', שהם שיפוצים ובנין הכלי מחדש, יבוצעו בבמ"בים, ולצורך זה ייגרעו ממצבת היחידות הלוחמות. אולם ניסוח לחוד ומעשה לחוד. כללים אלה לא קוימו במלואם בגללהאוטונומיה הלוגיסטית של החטיבות, ובשל העדר ציוד עבור בתי מלאכה ניידים שלהרמות המטכ"לית והמרחבית (חזיתית). בנובמבר 1948 נקבע, כי ראש שירות הנדסת חימוש הוא יועצם של הרמטכ"ל וראש אג"א, וכי הוא מנהל את השירות על פיהנחיותיהם: מעתד פעולות תיקון והספקה, מזהיר על שימוש בלתי תקני באמצעילחימה או בצב"מ, מדווח על מצב אמצעים אלה לממונים עליו וממנה מפקחים שהםקציני מטה במפקדתו האחראים מבחינה מקצועית לנעשה ביחידות בתחומי אחריותם.נקבע כי מפקחים אלה יהיו: נשק ארצי, מפקח תותחים ארצי, מפקח בתי מלאכהארצי, מפקח מכשירים מדויקים ארצי ובוחן ראשי שתחת פיקודו כיתות בחינה לפיסוגי האמצעים שבאחריות הנדסת חימוש. לצורך תכנון עבודתו יקבל ראש השירותבאורח שוטף ידיעות מן המטכ"ל על תוכניות מבצעיות וארגוניות של הצבא. עודנקבע, כי תפקיד המחלקה הטכנית שבמפקדת שירות הנדסת חימוש הוא, לבצע חקרמגרעות ולתכנן שינויים באמצעי הלחימה תוך שיתוף פעולה עם המפקחים הארציים;ליזום וועדות חקירה לבעיות המתעוררות בנושאי אחריות השירות ולערוך ולהפיץ אתהוראות החימוש. תפקיד מחלקת ההספקה לארגן את הספקת חלקי חילוף לאמל"ח ולעתדרכישת ציוד ולפקח על הכרת נהלים ותקנים ביחידות. אג"מ/מת"מ לא נענה לתביעתפרנסקי למנות קציני חימוש חזיתיים, אך פרנסקי עקף סירוב זה במנותו קצינים מתוך מטהו, שהיו מוטים כל אחד כלפי חזית שונה.[7] [1] תיקים 2 1184/50 ו- 141, 1184/50 , א"צ; אוסטפלד א' , עמ' 504 – 507. [2] ע. אילן, אמברגו, במקומות שונים. [3] אבידר, עמ' 270. [4] יומן, שם; תיק 2, 1184/50. "סמכויות מח' טכנית", תיק 233, 721/72; רשימת נשקים חטיבתיים (סוף 1948) תיק 233, 721/72 , א"צ. [5] דוחות ביקורות מיוני , יולי, ומסמכים אחרים, תיק 1 , 1185/50 , א"צ. [6] תיק 214 , 121/50 ,א"צ. [7] יומן הנדסת חימוש, תיק 233, 721/72, א"צ.
לעמוד האישי באתר
שירות "הנדסת חימוש" תחת פרנסקי בבניית מערכת החימוש ברמת מטכ"ל היה מבטו של פרנסקי לטווח ארוך. אחתהמשימות הראשונות שהעמיד לפני ארגונו הייתה בחינת אמצעי לחימה, מרכש ומייצורמקומי. שכן ככל שתע"ש הרחיבה וגיוונה את הספקת אמצעי הלחימה לצה"ל כך התגלויותר פגמים ומגרעות בתוצרתה. על מגרעות ציוד שהגיע ברכש כבר עמדנו. בראשיתאפריל הקים פרנסקי "מחלקת בוחנים" בראשות רפפורט, כשהוא עוקב אישית אחריבחינה זו, ופוסק אישית, לרוב לחומרה, בבקרת איכות מוצרי תע"ש. את "מרגמתסבא"("דוידקה")הדגיר כלא-עומדת בתקני בטיחות. מרגמה 81 מ"מ הוחזרה ליצרןבגלל "בניה מוטעית של העריסה וחסרון קפיץ רתע מתאים". תחמושת למרגמה זוהוחזרה בגלל "טעות בזנב הפצצה". מגרעות נמצאו בהרכבת תותחים בשריוניות מתוצרת מקומית, בעיצוב כוונות ב"סטן" ובמתקן כיוון למרגמה2 אינץ' . על מרגמת 6 אינץ' ("פריץ") אמר כי אין להשתמש בה מכיוון שהנוקר בה נשבר לעתיםקרובות והיא מסכנת את מפעיליה. במהרה מצא עצמו פרנסקי בעימות עם חייםסלבין, האב המייסד של תע"ש, אך לא נבהל. גם את ראשי אג"א הרגיז בפסלו,כמות גדולה של תחמושת 0.3, בה שרר מחסור.[1] מראשית צעדיה צמחו בה גורמי מטה יעילים. "תא המפקחים הארציים" שימש יסודל"מחלקה הטכנית" שאחר כך כונתה "ענף טכני". למשימת כמה מן המפקחים, שהיובעלי דיפלומת מהנדס, נוספו משימות כגון ניסוח הוראות טכניות ותכנון שכלוליםבאמצעי לחימה. רוב אמצעי הלחימה שישראל ייבאה באותה שנה תוך עקיפת האמברגו, לא היו לגופם אלא גרוטאות. הצלחת חיל החימוש להפוך חלק מהן לאמצעי לחימהפעילים, והצלחתו המקבילה של שירות תחבורה לבנות תחליפי שריון מגרוטאות רכבהעלו תרומה שקשה להגזים בחשיבותה להצלחת צה"ל במלחמה. קמו מחלקות נוספות.ב- 14 באפריל הקים פרנסקי מחלקת מנהלה, שבין תפקידיה לקנות ולספק ציודלטיפול בנשק וציוד בתי מלאכה. תרשומת ממאי 1949מונה את כל המחלקות שהוקמו עד אז: מנהלה, טכנית, בוחנים, הספקה, קניות וייצור.[2] ההפוגות במלחמה היו תקופות של תנופה בהתעצמות ובהצטיידות צה"ל כולו. לאנוספו אמנם חטיבות חדשות על12 החטיבות שקמו עד ההפוגה הראשונה, אולםלמרביתן נוספו גדודים חדשים,והחטיבות עצמן התרחבו, וכמה מהן כללו לבסוף5 ואף 6 גדודים. למרביתן נוספו יחידות רכובות עתירות תנועה ואש, שהיוו תחליף לשריון. חיל התותחנים התרחבלכוח השווה ל- 5 גדודים, ובהתחשב במלאי התחמושת הגדול יחסית שעמד לרשותו, הוא השיג יתרון בייצור אש על הארטילריה הערבית שבשל האמברגו כמעט ואזלו עתודותהתחמושת שלה. חיל האוויר וחיל הים של צה"ל השיגו שליטה בשמי ובחופי זירותהמלחמה. פחות ידוע לתלמידי היסטוריה, כי בין הגורמים המכריעים שהביאולניצחון צה"ל היה השילוב בין ההצלחה הישראלית והכישלון הערבי לעקוף אתהאמברגו הבינלאומי, והצלחת צה"ל להפיק מאמצעי לחימה ישנים שנקנו, עוצמהצבאית אפקטיבית.[3]בעת הקמת שירות החימוש, בפברואר 1948, מנה כוח האדם של השירות פחות מ-40 איש. ב-1 בספטמבר הוא מנה 686 איש, מהם 534 בקבוצת הנדסת חימוש,אשר כאמור בנובמבר הפכה בעצמה לשירות. המספר לא הוסיף לגדול על אף שבספטמבר הגישפרנסקי הצעת לתקן של 2,126 איש (כולל המערך הנפרס) ואחר כך צמצם את הצעתול- 1,308 .[4] בנובמבר, עם הסבת שירות החימוש לשירות הנדסת חימוש, נותק נושא ההחסנה מסמכות פרנסקי. אז ירדה מצבת הנדסת חימוש ל - 540 איש בלבד. בראשית1949, קבל השירות תגבורת של כ- 200 איש איש ממגויסי שנתון 1931 אולם אז נחת עליוגרזן הצמצומים, עקב צמצום הצבא כולו. הפער בין מצבת כח האדם לצרכים הכעיסאת פרנסקי אף בטרם החל מהלך הצמצומים הגדול. באוגוסט 1948 הוענקו בצה"ל דרגות. פלד זכה בדרגת סא"ל; פרנסקי ובן יעקב קיבלו דרגות רס"ן עוד 21 קצינים ומש"קים, מרביתם כאלה ששרתו בצבא קבלו דרגות קצונה. ב- 26 בנובמבר, עם כינונו הרשמי של שירות הנדסתחימוש בפיקודו של פרנסקי, עברו מרבית יוצאי מח"ש ליחידות אחרות. אלה מהםשהמשיכו לשרת בצבא מצאו את מקומם בחיל חדש בראשות אשר פלד, שכונה "חיל ציודוחימוש", בו נדון בפרק הבא. בשירות הנדסת חימוש תחת פרנסקי נותרו 26 קצינים. מרבית חיילי שירות הנדסת חימוש שרתובסדנאות, במיוחד בריכוז סדנאות בבסיס631 שהוקם בקרית שאול, בעוד מרביתהקצינים שרתו במפקדה. בשירות הנדסת חימוש כולו שרתו רק שישה בעלי תוארמהנדס.[5] בחינה והתקנת אמצעי לחימה כלי הנשק הראשונים שנבחנו על ידי מחלקת בחינה כללו רובים ומקלעיםצ'כיים ותותחי ה-20 מ"מ " ) HS"היספנו-סוויזה") שוויצריים. לאחר מכן בא תורם שלתותחי 65 מ"מ צרפתים. קליטת התותחים הציבה לפני מפקח התותחים החדש, ירח כץ,אתגרים שחרגו מבחינה גרידא. כץ תכנן התקנת תותחי 20 מ"מ ברכב (טנדרים) ובספינות, לתפקידי מקלענות. באמצע מאי בחן חמישה תותחי הוביצר65 מ"מ צרפתיים שהגיעו ללא מתקני כיוון. כץ ומיקה אוריאלי יצאו להתקין לתותחים אלהכוונות מאולתרות, על פי טיווח באש חיה שבוצע בים, מצפון לתל אביב. כץ כיוון וירה ומיקה עסקה ברישום. אחר כך עסק מפקח התותחים הארצי בבחינת תותחי75 מ"מ לדגמיהם: תחילה תותחי נ"מ צרפתיים, אחריהם תותחי שדה "קרופ" שגלגלי העץ שלהם ויצוליהם לא עמדו במבחני-דרך ונחוץ היה לבנותם מחדש. לבסוף נבחנו32 תותחים מכסיקנים, שבגלל אי התאמת התחמושת שהגיע עימם כונו בלעג "קוקורצ'ה".אלה האחרונים לא חדלו להטריד את המחלקה הטכנית. בעזרת פרופסור למכניקה מןהטכניון ניסו כץ ודנציגר להשמיש את תחמושתם בדרכים שונות, עד שנואשו.התותחים נפסלו לשימוש ואלפי הפגזים שהובאו עמם חוסלו באוגוסט 1950. עמל רבהושקע בתכנון התקנת תותחי2 ליטראות, 6 ליטראות ו- 75 מ"מ בגרוטאות טנקים וברק"מ, ותותחי 20, 35 ו- 65 בכלי שיט, טייס.[6] עד נובמבר 1948התערבו אג"א ואג"מ/מת"מ רק מעט בארגון הפנימי של שירותחימוש. הם סמכו על פלד שישכיל ליישב את המחלוקות בין שתי הקבוצות בתוכו,בהעניקם תמיכה דה פקטו לפיצול השירות לשתי קבוצות, "שרות חימוש" ו "שרות הנדסת חימוש". הם גם לא התערבו במבנהמטה השירות, ובדיעבד אישרו את החלוקה ל"מחלקות" שקמו בהשראת פרנסקי. הם גםהניחו לתהליך הטבעי והמובן של הפיכת הנדסת חימוש לגורם הראשי בשירות חימוש,וכאמור, בנובמבר מיסדו את השינוי על ידי הקמת שירות הנדסת חימוש. אולם פרנסקי לא בא על סיפוקו. קבוצת האחסון שנותרה תחת סמכותם שליוצאי מח"ש, ממשיכה להיות נושא לביקורת מצדו, בשל שיטות ההחסנה שנקטה. אולםגם בנובמבר, לאחר פרישת פלד משירות הנדסת חימוש, לא קיבל פרנסקי את השליטה עלקבוצת ההחסנה; זו נותרה תחת פיקודו של בן יעקב. הגורם הנבוך במצב זה היובוחני הנשק והתחמושת, שנאלצו להסתדר עם הוראות סותרות מצד שני הקצינים.לבסוף השתכנע אג"א שמן הראוי לארגן את השירות כך, שמצד אחד יוענק מעמד שלשירות עצמאי להנדסת החימוש בראשות פרנסקי, ומצד שני ירוכז נושא אחסון נשקותחמושת תחת רשות נפרדת, כשרות חימוש, שבסופו של דבר מצאה את מקומה בחיל ציוד וחימוש.[7] בסיסים ויחידות בשירות הנדסת חימוש בינתיים, בין אפריל ליוני 1948 פינה הצבא הבריטי עשירות בסיסים ברחביהארץ. את עיקר אלה שנפלו לידי צה"ל העביר שירות אכסון לשימוש השירותיםהלוגיסטיים, כולל חימוש ותחבורה. בנוסף, הוקמו גם כמה בסיסים חדשים בשולישכונות עירוניות. הן בשירות הנדסת חימוש והן בשירות תחבורה, שבנובמבר כבר הפךלחיל. אורגנו מערכות בסיסים שכללו: מחנה מפקדה, בסיסי-החסנה, בתי מלאכהבסיסיים, סדנאות מרחביות וגרעין לבסיס הדרכה. אג"א מיקם את הבסיסים כך,שבכל אחת מארבעת החזיתות, ובקרבה גיאוגרפית למפקדותיהן, יימצא מגווןהבסיסים הדרוש לתחזוקת הכוחות באותה חזית.שירות חימוש (עדין תחת אשר פלד) זכה בכתריסר בסיסים: בצפון התמקמו יחידותיו במחנות בחיפה, בסביבותיה ומנסורה; במרכזבחלקים מן המחנות הבסיסיים של תל השומר וצריפין, וכן בגבעת רמב"ם ובבית דגון. בדרום אוכלסו בסיסי ואדי צראר (נחל שורק) ומראר, ובסתיו קיבל השירות גם בסיסים באר שבע וליד רביבים. בירושלים התמקם השירות בבסיס שנלר.[8] בפנותו לארגן בתי המלאכה בסיסיים ברמת מטכ"ל, פרנסקי חתר קודם כללייסד, אחד לאחד, בתי מלאכה לתיקון נשק, תחמושת, מכשירים מדויקים ותותחים.בתי מלאכה אלה קמו תחילה בחלקים שונים של העיר תל אביב וסביבתה, כשהשיקולהעיקרי הוא קודם כל למצוא אתר מתאים ולהתחיל בעבודה; איחודים וויסותיםיבואו מאוחר יותר. פרנסקי חתר לכך שיקומו במ"בים שיהיו מוטים בנפרד כלפי כלאחת מן החזיתות; אולם התברר כי, באמצעיו המוגבלים, מגמה זו עמדת בסתירה ליעילות ארגון העבודה לפי עקרון היתרון לגודל. לכן התגבשה התפיסה שבכל נושאיימצא קודם כל בית מלאכה אחד שייכלל בבמ"ב ברמת מטכ"ל, ואחר כך תבואהסתעפות. גם תביעתו לקבוע תקן של קצין הנדסת חימוש בכל חזית לא נענתהבחיוב. כתחליף, מינה הוא עצמו במפקדתו "מפקחים חזיתיים". תקינה בנושא קציני חימוש פיקודיים התעכבה עד הקמת חיל טכנאים, בסוף אוגוסט 1949.[9] באוגוסט 1948 כללה מערכת בתי המלאכה המרכזיים של הנדסת חימוש, אשרנועדו להוות את הבמ"ב הראשון, את האתרים הבאים: ב"מ 1, לתיקון נשק קל, שהחל לפעול במבנה נטוש ליד הרצליה ועבר למתחם הסדנאות שנבנה בקרית שאול, בשמשו גרעין לבסיס 631. הוא העסיק כ- 50 איש. ב"מ 2, לתחמושת, שהחל לפעול בסמוך לבית המלאכה לתותחים בקרית מטלון, אךלאחר כמה תאונות הורחק למגרש על יד קריית אריה. ב"מ 3 לתיקון תותחים, בפיקוד בנאל אוטקר, תפס תחילה מבנה של חברת "מחסנימצרים למכונות" בקרית מטלון. בראשית 1949 הועבר גם הוא למתחם קרית שאול, כשהוא מעסיק אז כבר כ- 100 חיילים ואזרחים. בית מלאכה מכני ליצור חלפים, בתוך מסגריה אזרחים, מוקם בכמה מבנים סמוכים זה לזה ברחוב סוקולוב ברמת גן עבדו בו כ- 40 איש, בשתי משמרות. בית מלאכה לנגרות שהוקם בבית אריזה לפרי בהרצליה. עבדו בו. 13 אנשים. אחר כך הועבר לקריית שאול. בית המלאכה למכשירים מדויקים שהתמקם תחילה במפעל של אחד, קרל זיידנר. ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, נדד משם לחנות ברחוב לילינבלום, ולבסוף התנקזגם הוא לקריית שאול. בסיס הסדנאות המרכזי של הנדסת חימוש החל נבנה באוגוסט1948 בקרית שאול כצעד ראשון במגמת איחוד בתי המלאכה הבסיסיים. בעקבותיו קמו שני במ"בים נוספים, אלה קיבלו תחילה את המספרים העוקבים 1,2,3 ואחר כך את המספרים 631, 632 ו- 633. א. בסיס הנדסת חימוש מס' 631 בקרית שאול קלט את בתי מלאכה לנק"ל, תחמושת,תותחים, מכשירים אופטיים, נגרות, ייצור חלפים, ומחסני חלפים. תיקון תחמושת ומכשירים בוצעו שם עבור כל צה"ל. בינוי הבסיס הסתיים בפבר.1949. ב. הנדסת חימוש מס' 632כלל בתי מלאכה לנשק קל, תותחים, ולייצור חלפים. ג. בסיס הנדסת חימוש מס' 633הועבר לבנין "ספיניס" במושבה הגרמנית. בניגוד לשני הראשונים שמנינו, בסיסזה היה קטן והתפתחותו הייתה איטית. בסתיו 1948 הוא כלל רק בית מלאכה לנשק קל ו"תא" מסגרות תותחים.[10] במקביל ריכז בן יעקב, לשיטתו, את כל אתרי החסנה של שירות חימוש ב- 3 בסיסים "ארציים" ובכך הונח יסוד לבסיסי ההחסנה (בה"חים) של חיל החימוש בעתיד בסיס החסנההוקם בגבעת רמב"ם; בה"ח 641 באזור חיפה ובה"ח 643, הקטן, התקיים בצוותא עם בסיס הנדסת חימוש 633, בירושלים.[11] טבלה מס' 3 מצבת חיילי שירות הנדסת חימוש, דצמבר 1948 [12] סה"כ בד"א קצינים יחידות 81 62 19 מפקדת השירות 57 53 4 מרכז הדרכה 636 245 237 8 בסיס מרכזי 631 84 83 1 בסיס אזורי 632 8 7 1 בסיס אזורי 633 1 - 1 בסיס נגב 58 57 1 שונים 534 499 35 סה"כ תוכנית להקמת יחידות חימוש מטכ"ליות עבור מערך השדה למרות, או בנוסף לאוטונומיה שהכתיב המטכ"ל לחטיבות בנושאי תחזוקה, יזםפרנסקי כבר בהפוגה הראשונה הקמת יחידות קדמיות של במ"ב במתכונת שהייתה נהוגה ב- REME אחרי 1943. הוא ביקש להקים לפחות בתי מלאכה ניידים על רכב, שיתקנו נשק קל ותותחים, וביקש לציידם בציוד בתי מלאכה הכולל מנופי גלגלת, גנרטוריםוהתקנה להתחברות לרשתות חשמל או לגנרטורים, כדי לבצע פעולות ריתוך וטיפולאחר במתכת. כוונתו הייתה להקים בית מלאכה אחד לנשק קל, ואחד לתותחים, כלפיכל חזית. ליחידות הוקצו כבר המספרים:51,52,53 ו- 54 לנשק , ו-102, 103 ו-104 לתותחים. אולם מימוש יוזמה זו השתהה בגלל מחסור בציוד וברכב מתאים.ביולי, בעת מבצע "דני", הוקם באורח זמני בית מלאכה נייד לנשק שהופעל בחזיתהמרכז, אך הוא פורק אחר כך. בקרבות ההכרעה באוקטובר, פעלו בתי מלאכהמטכ"ליים לנשק בשתי חזיתות, ובמבצע "חורב", בדצמבר, פעלו שני בתי מלאכהכאלה בחזית הדרום. אך מדוחות על פעולתם עולה כי תועלתם הייתה מוגבלת. ביןהסיבות לכך - כלי הרכב שנשאו את בתי המלאכה לא התאימו לתנועה בשטח בו הייתההעבירות קשה. בפברואר 1949 קבע פרנסקי כי "בלי מכוניות טובות לא יוכל שירותהנדסת חימוש לבצע תיקוני שדה". אך רכב טוב יותר, או אפילו רכב נוסף לא סופק ליחידות הניידות. מסיבה זו לא מומשה הקמת בתי מלאכה ניידים לתותחים.[13] מרכז ההדרכה 636למקצועות הנדסת חימוש, בפיקוד אביחיל ברנשטין, החל אתפעולתו במארס בשכונת שרונה (הקריה) ואחר כך עבר למחנה הבסיסי צריפין. אירועמרכזי בו נטלו חלק משתתפי קורס נשקים שלא הגיע לסיומו, היה הטיפול במשלוחהגדול הראשון של רובים ומקלעים מצ'כוסלובקיה. מרכז ההדרכה לא זכה לתקן רשמי,אך התקיים בכל זאת עד סוף 1948. בהפוגה הראשונה התקיימו בבסיס זהקורסים לנשקים ומסגרי תותחים, אך יחידות צה"ל התקשו לשחרר אנשים לקורסים,ומספר המשתתפים בהם היה נמוך מן הצפוי. אך מחזורי הקורסים נמשכו. בספטמבריזם מרכז ההדרכה השתלמות כללית נשקים חטיבתיים. נלמדו בה מבנה שירות החימוש,מגרעות בנשק, שיטות לאיפוס נשק קל, כוונות אופטיות, הפעלת להביורים ובעיותהחסנה. מחזור ו' בנובמבר, נחשב "גדול"; השתתפו בו25 חניכים. בקורסים למסגרי תותחים השתנה מספר המשתתפים מקורס לקורס. מחזור8, בסוף אוקטובר1948 היה הפתעה מרעישה כשהתייצבו בו כ- 100 חניכים ; בהם חיילות ח"ן .[14] שירות הנדסת חימוש מנובמבר 1948. רעיונותיו של פרנסקי בתחום ארגון המטה ומערך גורמי החימוש חלחלו לצמרתאג"א, אם גם על דרך ההתנגדות. לפחות בעניין אחד שררה שם הסכמה, והיא שפלדופרנסקי לא יוכלו להמשיך לעבוד במחיצה אחת. פלד, הבכיר מבין השניים, חסרהשכלה שתאפשר לו לקבל החלטות בעלות אופי הנדסי, והוא הלך ונדחק למעמד"אפסנאי". הוחלט אפוא למקמו בחלק אחר של המערכת הלוגיסטית. אחרי שהמטכ"להתפנה מקדחת ניהול מבצעי אוקטובר, הבשילה בו החלטה לארגן מחדש את מערכתהחימוש, צעד שמומש ב-26 בנובמבר. "שירות החימוש" בצורתו המקורית חדללהתקיים. במקומו הוקם "שירות הנדסת חימוש" בפיקודו של פרנסקי, שמינואר1949 נשא דרגת סא"ל. גם חלק מהצעות פרנסקי אושר בתקינה נאותה, אך לא תביעתולשלוט על מחסני הנשק והתחמושת. שלוחת החסנת נשק ותחמושת נותרה נפרדת תחת פיקודו של בן יעקב, שגם הוא זכה בדרגת סא"ל כמפקד "שרות חימוש".[15] הוראת אג"א 35 מ- 20 בפברואר, 1949 הציגה (רטרואקטיבית) את השינוייםשהוחלט עליהם ונכנסו לתוקף בנובמבר: "שירות הנדסת חימוש" יפעל בשלושה דרגים:א. דרג המטה; ב. דרג הבסיסים, הסדנאות ובתי המלאכה המטכ"לים; ג. דרג גורמיהחימוש ביחידות. ההוראות הגדירו מחדש את תפקידי שירות הנדסת חימוש: אחריות כללית על החימוש בצה"ל, כלומר, נשק קל ובינוני, מרגמות כבדות, תותחים, תחמושת ומכשירים מדויקים, אך לא אחריות להחסנתם. ביצוע התיקונים הדרושים להבטחת שימוש יעיל באמצעי לחימה אלה. אחריות להדרכת בעלי מקצועות החימוש בתחומים הנ"ל ולהפצת ידע והנחיות טכניים בקרב מפקדות, יחידות וחיילי צה"ל בנושאי חימוש. אחריות לבחינת ציוד חימוש חדש או משוקם הנקלט בצה"ל, חקר מגרעותטכניות באמצעי לחימה שבשימוש, ניסויים מקצועיים והעלאת הצעות לשינוים בייצור וברכש אמצעי לחימה. הספקת כלי עבודה, חלפים וחומרי ניקוי לטיפול באמצעי לחימה.[16] עם הקמת שירות הנדסת חימוש כללה מפקדתו את מפקד השירות וראש לשכתו,סג"מ מיקה אוריאלי, ושבע "מחלקות", שבמבט לאחור ניתן להבחין בהן את גרעיני הענפים והמדורים שהתפתחו במקחש"ר בעתיד. אלה כללו: מנהלת השירות אביחיל ברנשטין. גוף זה טיפל בסדר יומו של הענף, באיוש סגל השירות וברישום;קצין שלישות טרם נכלל במפקדה. המנהלה הפיצה פקודות-שיגרה שבועיות מטעם מפקדהשירות, ומזמן לזמן גם "הוראות חימוש", שחיברו פרנסקי ואנשי המחלקה הטכנית,ואשר הניח יסוד לפרסום שלימים נודע כ"הוראות קחש"ר". פקודה קבעה, ש"הוראותחימוש" מחייבות את כל מפקדי וחיילי צה"ל בנושאי חימוש. נכללו בהן הוראותשימוש ואחזקה לאמצעי לחימה חדשים, פירוט אמל"ח שיצא מן השימוש או שעברשנויים; תאור פעולתו, הוראות בטיחות, שירות והחסנה. המחלקה הטכנית להתקנים, הסבות, שינויים, פיתוח, בחינה וניסויים של אמצעי לחימה ונכתבועלוני הסברה לאחזקתם. בראש המחלקה עמד הרץ רפפורט שכונה "קצין טכני"; לסגנוהתמנה יצחק ספיבק. כיתת הניסויים, שתחילה התקיימה כ"מחלקה" נכפפה, לאחר מות מפקדה, למחלקה הטכנית. [17]כן נכלל במחלקה "תא המפקחים הארציים" שכלל אתששת המפקחים שבינתיים חולקו באורח קצת שונה: מפקח בתי מלאכה - הרץ רפפורט. מפקח נשק ארצי (נשק קל) - מכס ליבל. מפקח תותחים ומרגמות - ירח כץ. מפקח תחמושת - הנס כץ. מפקח מכשירים מדויקים - מיכאל פלאוט. מפקח בחינה - יצחק ספיבק. לראש תא המפקחים התמנה שלמה ניקרוג בתואר "עוזר מנהל השירות לפיקוח",אך התפקיד בוטל וניקרוג התמנה "מפקח חימוש לאזור הצפון". בינואר1949 הוא פרש מן השירות. תפקיד ה"מפקחים הארציים" עבר התפתחות. הוא החל בפיקוח על ביצוע הוראותתחזוקת ציוד, אך בדצמבר פרנסקי הרחיבו וכלל במשימותיו "לסייע לראש השירותבכל השאלות המקצועיות הנוגעות לתחום אחריותו, לחקור מגרעות, לתכנן שכלוליםולפקח על מצב הציוד ביחידות מעבר לביקורת המתבצעת על ידי נשקים גדודייםוהחטיבתיים". כך יצא תפקיד זה לדרך שהובילה לתפקיד "קצין מטה טכני" (קמט"ט)אשר לימים התמסד כראש מדור טכני (רמד"ט), שהיה חבר בענף הטכני. מחלקת בוחנים הייתה אחראית לבחינת נשק תחמושת ואמל"ח אחרים לקראת קליטתם ביחידות הצבא. כפופים לה היו "בוחנים ארציים" לנשק, תחמושת, תותחיםומכשירים והיא שמשה גם חוליה מקשרת בין שירות החימוש לחיל המדע ולתע"ש.פרנסקי נאבק בעקשנות לשמור רמת בחינה קפדנית. מספרים שנהג לחבר בעצמו אתטפסי הבחינה לכל סוג אמל"ח, ואת טפסי "יומן הבחינה". מחלקת קניות עסקה בעיתוד רכש חלפים והספקת צב"מ לסדנאות השירות. אךסמכותה לגבי סדנאות המערך הנפרס (חטיבתיות, מרחבים) לא הייתה ברור די צרכה. מחלקת הספקה וייצור עסקה בהקצאת אמל"ח ליחידות צה"ל, בעיתוד רכישתם או ייצורם של חלפים ואביזרים ובהכנת קטלוגים טכניים. מחלקת הדרכה עסקה בהכנת תוכניות הדרכה עבור יחידות צה"ל בנושאי טיפולושימוש באמצעי לחימה שונים, ונועדה להקים ולפקח על "מרכז הדרכה ארצי"בנושאי חימוש. אולם הקמת "המרכז להדרכה" לא זכתה לאישור מטכ"ל. מטה הבסיסים נועד לארגן ולתאם את עבודת שיקום אמצעי לחימה בדרג מטכ"לֻ כלומר הבמ"בים, בהם שוקמו מרגמות, תותחים, תחמושת, ובוצעו עבודות נגרות ותיקון מכשירים מדויקים.[18] [1] דוחות על בדיקת מגרעות בנשק, תיקים: 10, 11ו- 14, 1184/50; 141, ו- 1, 1185/50; אצ"א; יוב"ג , 1.3.48. [2] "שירות הנדסת חימוש", תיק 2, 1184/50 ו"הערות על תפקידי השירות" תיק 233, 721/72, תיק 98, 6127/49, ר' ם תיק 214, 121/50, א"צ. [3] אילן, אמברגו, עמ' 263-269. [4] יומן, שם, 1.9.48; [5] תיק 233, 721/72 א"צ; "רשימת איציקסון", מערכות חימוש, פברואר 1973. [6] דוחות מפקח תותחים , 8 ו- 10 ביוני 1948; תיקים 50,1184/50 ו 1421/521-211 , א"צ. ראיונות: כץ, ארגון, קרידן, בויקובסקי, שם. [7] תיק 233, 721/72 ,א"צ; ראיונות: ירח כץ, מיקה כץ, דן, דישון, שם. [8] תיק 233, שם. על מערכת הבסיסים של חיל התחבורה נעמוד להלן. [9] תיק 53, 76/72, א"צ. [10] "בתי המלאכה של הנדסת חימוש" (פקודות מטה ) תיק 233, 721/72, א"צ. [11] אג"מ/ מת"מ, 26.11.48, תיק 233, 721/72 , אצ"א. מש"א 7200, מורשת היחידה. [12] יומן, שם, 1.9.48; "שירות הנדסת חימוש , תקן ומצבה" 1.12.48, תיק 1 1184/50, א"צ. [13] תיק 14, 1184/50, א"צ. [14] תיק 1, 1184/50 ,א"צ; יעקב לצרוס (לוצי) למחבר. [15] תיק 237, 721/72 . יומן, ו"הערות על תפקידי השירות", שם. [16] תיק 1521/57, א"צ; מטכ"ל/ מת"מ, "הנדסת חימוש" , מסמך בספרית מקחש"ר. [17] יומן, שם; ראיונות: דישון, כץ; מערכות חימוש, 48-49. [18] פרנסקי , "הנדסת חימוש, הערות על תפקידי השירות וארגונו" וכן יומן מפקדת הנדסת חימוש מארס-נובמבר 1948, שניהם בתיק 233, 721/7 2, א"צ.
לעמוד האישי באתר
פרישת פרנסקי גם לאחר ביצוע הרבה מן השינויים שביקש פרנסקי, לא פג המתח בינו לביןראשי אג"א. הוא סירב להשלים עם ההחלטה - שאגב התקבלה על ידי קצינים יוצאיהצבא הבריטי, ראש אג"מ/מת"מ סא"ל מונטי גרין, וסגן ראש אג"א סא"ל אפריםבן-ארצי - שלא לכלול בסמכויות שירות הנדסת חימוש את החסנת הנשק והתחמושת.בכך היו גרין ובן ארצי עקביים יותר מפרנסקי בהעתקת הדגם הבריטי. שכן, לפיתורת REME עצמה, החסנת אמצעי לחימה נותרה בשליטת RAOC, לא REME. אלא שפרנסקי היה משוכנע כי הוא מיטיב להבין את תנאי צה"ל. לתפיסתו, מצבם הירודשל אמצעי הלחימה, במיוחד של התחמושת, מחייבים שסמכות הנדסית היא שתשלוט גםעל המחסנים, כדי לערוב לתקינות נשק, תחמושת ומכשירים. הוא גם המשיך למתוח ביקורת על כך שנושא רכב ורק"מ אינו באחריות הנדסת חימוש, כנהוג ב- REME . סיבה נוספת להתמדת המתח היו הצמצומים שנכפו על השירות החל בקיץ 1949.חתימת הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה וצמצומו הדראסטי של הצבא הסדיר,העמידו את סדר כוחות השדה על 3 חטיבות סדירות. בעטיו הצדיק אג"א קיצוץ רבבשירותים הלוגיסטיים. פרנסקי טען כי שירות הנדסת חימוש אחראי לא רק לציודושל הצבא הסדיר אלא גם של יחידות המילואים, שעמדו לקום. הוא התקשה להשלים עםאי יכולתו לצייד את בתי המלאכה בציוד הולם, וחזה תוצאות קשות: ריבוי תקלותותאונות, ירידה בכושרו המבצעי של צה"ל ופגיעה בכוחות המילואים. וכך, גם העמדתו של פרנסקי בראש שירות עצמאי בנובמבר [1], העלאתו לדרגת סא"ל העברת מפקדתו בפברואר 1949 מן הבסיס הבלתי אפשרי ב"בית הדר" לבניןמשרדים מרווח ברחוב בוסטרוס ביפו, [2]לא הניחו את דעתו.. הוא רטן כנגד "בורות" ראשי אג"א, איים בהתפטרות, וגם המתח בינו לבין ראשי תע"ש גבר בגללגישתו הביקורתית לתוצרתם.[3] למפקדת שירות הנדסת חימוש ביפו, שבשכנות למפקדת חיל התחבורה, עברה המחלקה הטכנית הראשונה , ובעקבותיה יתר המפקדה. ב"טכנית" חידשו את המאמציםלתכנן הרכבת קני תותח שונים: 6 ו-2 ליטראות, על שלושה תריסרי טנקי "שרמן" שצה"ל, ע"פ בחירה של כפכפי, נקנו באיטליה ושם חובלו תותחיהם, כדי שלה לא ישמשו ככלי מלחמה, אלה כגרוטאות. קני תותחי הטנקים, 105 מ"מ שחובלו,תוקנו בהצלחה ע"פ תכנון הנדסי שנעשה במפקדת קחש"ר ובוצע בתע"ש. שוכלל מטווח ניסויים שהוקם בפברואר בחוף בת- ים.[4]תחת עינו הקפדנית של פרנסקי, ניהל רס"ן רפפורט מדיניות בחינה קפדנית אשר הביאה לפסילת טיפוסים חדשים של אמל"ח מתוצרת תע"ש. נפסלו רימוני יד , מקלע "דרור", וכן הוחזרה לתכנון מחודש מרגמה 60 מ"מ. נמשך ריכוז בתי המלאכה במ"ב 631 בקריית שאול, אך מצבת כוח האדם בשירות הלכה והתכווצה והתוכניות נעצרו. אם במארס 1949 הייתה המצבה עדין, במפקדה ובשלשת הבסיסים, 913 איש, לאור קצב השחרורים ואיטיות גיוס שנתון 1950 גרמו שבמאי 1949 ירדה המצבה לכדי פחות מ- 600 איש.[5] המאבק בן יוצאי REME ומח"ש שכך משהו. את מקומו תפס מאבק שהחריף בין פרנסקי לאג"א. ביומן מטה הנדסת חימוש מן ה-23 במארס 1949 נכתב כי "סא"ל פרנסקי השתתף בויכוח בלשכת ראש אג"א בשאלת איחוד התיקונים" וכי "התעורר ויכוח בינו לבין מפקד חיל התחבורה ואחרים" שבעקבותיהם החליט הרמטכ"ל , רא"ל דורי לבקר במפקדת שירות חימוש. לא מצאנו תרשומת אודות ביקור זה, אך מן הרשומות עולה שהרמטכ"ל תמך בעמדת אג"א. ב-5 במאי נרשם שוב ביומן: " ישיבת קציני המטה: עתיד השירות לא ידוע", וב-20 במאי:" ראש השירות נפגש באג"א בעניין עתיד השירות". לאחר ויכוח עם מת"מ ואג"א התקבלה ביוני 199 פקודה המפסיקה את קיומו של מרכז הדרכה 636, ונראה כי עניין זה שבר את גבו של פרנסקי. בנקודה זו מסתיים היומן שסגן אוריאלי ניהלה במשך יותר משנה, ולחוקרים אבד מקום היסטורי רב-ערך. נראה כי לנוכח עקשנות פרנסקי, העלו במטכ"ל את המנטרה:" אין אדם שאין לו חלופה", וטענו גם כי יתרון כשרונותיו יוצא בהפסד יחסי עבודה עכורים. פרנסקי המשיך בתפקידו רק עד יוני 1949 שאז, לפי תקנות שחלו על מגויסי מלחמת העצמאות, רשאי היה לפשוט מדיו, וכך עשה.[6] בארכיון צה"ל מצויות פקודות בחתימתו כמפקד הנדסת חימוש עד חודש זה וידוע כי בספטמבר כבר כיהן במשרתו הקודמת כמהנדס עירית חיפה.[7] אפשר שעם פרישתו נשמו במטכ"ל לרווחה , אך הפגמים עליהם התריע לא איחרו להשפיע לרעה על מצב המערכת הלוגיסטית כולה , ועל הנדסת חימוש בפרט. לאחר פרישת פרנסקי מילא את מקומו רס"ן רפפורט. הודות למסירתו ולמזגו הנוח נשמרה מסגרת השירות ואף שופרו היחסים עם אג"א; אך רפורט לא התמנה למפקד השירות. באג"א נטו להמשיך ברה- ארגון שהחל בנובמבר 1948 ברוח מחשבתו של פרנסקי, אך בלעדיו. בהתאם כך, באוגוסט 1949 שוב שונתה חלוקת הסמכויות במערכת הלוגיסטית ע"י הקמתם של שלושה חילות אגא"ים: חיל טכנאים, חיל ציוד וחימוש, וחיל הספקה והובלה. בנושאים אלה נדון בפרק הבא. עתה נשוב לתולדות יתר שני השירותים שהתקיימו במלחמת העצמאות בנפרד מהנדסת חימוש, "שירות משוריינים" ו"שירות תחבורה", אך שעיקר גורמיהם התנקזו לבסוף לתוך חיל החימוש. [1] תיק 233, 721/72, א"צ. [2] יומן הנדסת חימוש, דצמבר 1948 – מאי 1949, תיק 233, 721/72, א"צ. [3] עדות שושנה פרת, שם, יומן: 2 , 9 בפברואר, 3 במאי 1949 ,שם, א"צ. [4] יומן, תיק 233, 721/72; תיק 101, 1521/157. על פרשת "דרור" ר' תיק 1421/52, 211, א"צ. [5] יומן, שם. [6] "שירות הנדסת חימוש, ארגון והפעלה", תיק 2, 2284/50, אצ"א; מטכ"ל/ מת"מ, 26.11.48, "הנדסת חימוש", מסמך ממקור פרטי. [7] תיק 1, 1184/50, א"צ. ראיונות, יעקב דן, שושנה פרת, שם.
לעמוד האישי באתר
שירות משוריינים מראשית 1948 שררה במטה הכללי חרדה מפני עימות אפשרי בשדה הקרב עם כוחות שריון של צבאות ערבים סדירים. לקדם סכנה זו הוחלט "להקים עד ה- 21 באפריל בריגדה משוריינת של 4 גדודים מפלמ"ח ובעלי ניסיון בשריון בחו"ל. "שירות המשוריינים" - שמ"ש, יותר משנועד להיות גורם קבע, הוקם כמסגרת אגמ"ית לזירוז בניית כוח השריון. לא נדון כאן בגורל תוכניות הרכש הישראליות בנושאי שריון, נציין רק כי ב- 1948 הן נחלו כשלון חרוץ.[1]מה ושכונה בצה"ל במלחמת העצמאות: "שריון", לא היה אלא אוסף גרוטאות טנקים וזחלמים שהניסיון לשדרגם לא עלה יפה, ואשר חלקו המוצלח יותר היה צי גדול יחסית של שריונות מתוצרת מקומית. רק"מ זה אמנם לא הצטיין בביצועיו , אך בכל זאת מילא תפקיד מבצעי חשוב כ"אגרוף", במשולב עם אמצעי לחמיה רכובים חשופים, שהתבררו כאפקטיביים יותר מבחינת ייצור- אש ותמרון. אלה האחרונים היו כלי רכב רב- מינוע, בעיקר ג'יפים, החמושים במקלעים.[2] כבר במארס 1948 פקפקו במטכ"ל אם יעלה בידי שליחי הרכש לייבא טנקים למועד סיום המנדאט הבריטי או גם אחר כך. לכן עלתה תוכנית לבנות שריוניות מתוצרת בית על מרכב משאיות ולחמשן במקלעים, אולי בתותחים . כמה בתי מלאכה אזרחיים , בהם סולל בונה" ו"מגן צ'טווד" כבר צברו אז ניסיון בשריון כלי רכב, והם נועדו לבצע את מלאכת הבניה. אולם בגלל האמברגו התקיים קושי ביבוא לוחות פלדה מתאימים לעבודה. לכן בנו את הרכב המשוריין משכבות פלדה ועץ; מכאן כינויו "סנדוויץ". אך שריון זה היה עמיד לכל היותר לאש נשק קל.[3] ב-24 בפברואר 1948 אישר המטכ"ל את הקמת שמ"ש בפיקוד יצחק שדה, וניתנה לו אחריות על כל הפעולות הטכניות, האגמ"יות , האפסנאיות, השלישותיות וההדרכתיות בנושא שריון. סמכויות אלה נכרכו בהפקעת נושא אחזקת ושיקום רק"מ מידי שירות תחבורה, שזה אך הוסמך לכך, למעט "תקציב... אותו יקח שמ"ש מבוגנוב". בנוסף לבניית "סנדביצ'ים" כללו פעולות טכנאי שמ"ש שדרוג גרוטאות רק"מ בריטי. למשימות אלה נלקחה מ"שירות תחבורה " קבוצת מהנדסים יוצאי REME , בהם ג'ו קרידן ובוריה בלטוך, וכן ארקדי ספרות, שרכש את ניסיונו בצבא האדום. מהנדסים אלה הונחו לתכנן 4 דגמי שריוניות: שריונית סיור עם צריח לצוות בן 3 אנשים, חמושה במקלע קל. שריונית לחימה "כבדה" עם צריח, חמושה בשני מקלעים, אולי בתותח. שריונית נושאת גייסות עבור 12 לוחמים (נגמ"ש) , וכן, רכב משוריין קל לתפקידי פיקוד ומטה. בינתיים נוסף לשמ"ש תפקיד דחוף עוד יותר והוא לבנות מפלסות מכשולים עבור שיירות הספקה לאזורים יהודיים מבודדים.[4] מפקדת שמ"ש כללה: מטה, מחלקת הספקה שריכזה חומרי גלם לבנין רק"מ, מחלקת בתי מלאכה שניהלה את העבודות במפעלים אזרחיים , ומחלקת רכש, שתפקידה היה לסרוק אתרי גרוטאות בריטיים ואם ניתן, לגנוב רק"מ שלם בשלב הפינוי הסופי של הצבא הבריטי. מחלקה זו המשיכה בפעולתה גם אחרי פירוק שמ"ש וביוני הביאה לצה"ל 3 טנקי "קרומוול", טנק "שרמן", כמה שריוניות וחלקי חילוף בריטיים. פרויקט בנית שריונית התקדם מהר. עד סוף מאי שוריינו מעל ל- 100 כלי רכב (לבד מתאי - נהג ואוטובוסים), והעבודה נמשכה ביתר שאת לאחר פירוק שמ"ש, תחת מחלקת משוריינים של שירות תחבורה.[5] שמ"ש היה אפיזודה. בסוף מאי הוחלט לפרקו אחרי שכבר במהלך אפריל הוא נחלש עקב גיוס חלק מן הסגל שלו, כולל יצחק שדה עצמו, למבצעי "תוכנית ד". הסיכוי לייבא שריון מארצות הברית ומצ'כוסלוקיה התנדף ויצחק שדה התמנה מפקד חטיבת שריון 8, בה הקים סדנת רק"מ חטיבתית. קרידן נשלח לפקד על הבמ"ב הראשון של חיל תחבורה ויתרת סגל שמ"ש חזרה לחיק שירות תחבורה. בסתיו 1948 חוברה מחלקת שריון של שירות זה עם תע"ש, ושם נמשך ייצור דגמים מגושמים של שריוניות שנקלטו בחטיבות צה"ל, עד כי לקראת סוף המלחמה היו ביחידות צה"ל ובסדנאות צה"ל למעלה מ- 300 שריוניות מתוצרת מקומית, 5 מהן אף היו חמושות בתותח. אלא מיד בסיום המלחמה הוחלט לשלוח את כולן לגרוטאות.[6] [1] אילן, אמברגו, עמ' 102-104, 110, 182, 269-266. יומן הרכש , אביגור, ג'נבה, 28,26,25 מארס , 23 במאי 1948, תיק 7 ,24/54, א"צ; על כשלון רכש שריון בארה"ב בהתכתבות גד- טדי-אמיתי, מיולי - [2] תיקים 109, 6217/48; 182 121/50; 52, 481/49 אצ"א; ע. ברזנר, ניצני השריון, ת"א 1995, עמ' 51-63; יוב"ג, 12.2.48 ו- 10.3.84. [3] ברזנר עמ' 40-35 ; תיק 101, 1521/157, א"צ; ראיון: ג'ו קרידן, שם. [4] תיק 36, 1521/51; קרידן, שם; אבידר, שם, עמ' 276. [5] עדות זניוק, עדויות, את"ה, יוב"ג, 24.6.49; ברזנר, עמ' 230; אבידר שם. תיק 109, 6127/49 , א"צ. [6] תיק 1 , 1184/50, א"צ; אוסטפלד, עמ' 5110; מ. פעיל, מן ה"הגנה" לצבא הגנה , ת"א 1979, עמ' 92-95; ראיונות: גרבינר, כפכפי, שם.
לעמוד האישי באתר
שירות תחבורה שירות תחבורה קם בפברואר 1948 תחת פיקודו של ישראל בוגנוב-ברנע. קצין זה היה לא רק מבכירי קציני יחידות ההובלה של RASC, אלא נמנה על חוג יועציו של בן גוריון לענייני לוגיסטיקה . כמו יתר מפקדי השירותים. הוא עצמו תכנן את המבנה הארגוני של השירות שבראשו הועמד. את תחומי אחריות שירות תחבורה ומשימותיו הגדירו כך: "הספקת כלי רכב מכל הסוגים, הספקת חלקי חלקי חילוף לרכב; הספקת דלק להנ"ל; אחריות טכנית לשינויים ושיפוצים בכלי רכב רגילים וקרביים ; אחריות להובלה ארצית ע"י פלוגת הובלה (לשון יחיד) ומחלקת דלק; אחריות מקצועית לנושאי תחבורה ע"י פיקוח; קורסים לנהגות , מכונאות וחשמל רכב". משימות השירות אפוא מרקם פעולות אפסנאיות, טכניות-הנדסיות והדרכתיות, ובנוסף כמובן, הקמה וניהול מערכת הובלה צבאית.[1] בוגנוב לא היה מהנדס וגם לא ניחן בנטייה לתאורטיזציה כפרנסקי. אך הואהיה בעל ניסיון צבאי-לוגיסטי ובעל קשרים פוליטיים, אשר חסרו לפרנסקי. כעסקןמפא"י ו"חברת-עובדים", הכיר את משק ההסתדרות שממקורותיו ביקש למשוך אמצעיםלשירות שלו: נהגים, מכונאים וכלי רכב. קרבתו לבן גוריון סייעה לו לבצעקיצורי-דרך תקציביים; למשל השיג התחיבות להקצות לו חצי מיליון דולר מןהמגביות שעמדו להיערך בארצות-הברית לרכישת "טראקים", קרי משאיות חדישות,שנאמר כי יגיעו בתוך שלושה חודשים, אך הן החלו מגיעות רק ביוני. לפי תוכנית שהכין בוגנוב בינואר 1948, מפקדת השירות תכלול שלוש זרועות פונקציונליות: הובלה, החסנה והספקה. את ההובלה יבצעו פלוגות הובלה; החסנתרכב וחלפים תיעשה בבסיסים בריטיים לכשיתפנו; הספקת רכב לצה"ל תיעשה באמצעות גיוס רכב אזרחי ורכישת רכב חדש; ולתיקונים יסתייע בסדנאות אזרחיות. אחד מאנשיו, ברוך ליכטהאוז, היה מנהל המוסך המרכזי של חברת "אגד". בוגנוב מינהאותו למפקד סדנאות השירות. התוכנית להקמת פלוגות-הובלה הוכנה בפרוטרוט: על פי תורת ההיסעים של הבריטית. בוגנוב הביע את דעתו כי "יש בארץ די מכוניות ונהגים" לאייש פלוגות אלה.[2] אולם הדרך לבניית שירות תחבורה שנראתה לבוגנוב סלולה, התבררה כרצופתמכשולים. בתחום הספקת רכב וחלפים ירש בוגנוב מאגף משק וכספים ב"הגנה" סגל,בראשות מכס שומכר וצבי אטלס אותם הכיר מן ה-RASC, ונהלים מאולתרים לגיוסרכב. הדרכים שהיו מקובלות אז לגיוס רכב כללו הטלת מכסות על קיבוציםוקואופרטיבים לתחבורה והחרמת רכב פרטי. אלא שהרכב, שאמנם הוחרם, לא הגיעבסופו של דבר לפלוגות ההובלה המתוכננות.[3] שכן במארס הפכה המלחמה על צירי התחבורה למאמץ עקרי של ה"הגנה". בחודש זה ספגו כוחותיה שלושה כישלונותעקובים מדם בקיום הקשר עם אזורים מנותקים: שיירת יחיעם, שיירת נבי דניאלושיירה לירושלים שנודעה בשם "שיירת חולדה". האבדות הכבדות בנפש וברכב, בצדהעדר פתרון אסטרטגי גואל לשליטה על צירים אלה, העלו קריאות במטכ"ל לשנות את שיטת הבטחת השיירות ה"ישנה"; אך כיצד? [4] גם גיוס נהגים, שנראה עניין פשוט למדי, לא היה כזה. לנוכח ההיפגעותהרבה בשיירות גברה התחמקות מלהצטרף לשיירות, ומצד בעלי רכב למסרו לנציגיה"הגנה". אג"א נזקק ליד קשה בגיוס, אך גם לפשרה, לפיה ימשך הגיוס לשיירות"בשיטה הישנה". למשל, לבעלי 216 המשאיות האזרחיות שגויסו לטובת מבצע"נחשון" הובטח שהן יוחזרו לבעליהן. ואמנם, משנסתיים המבצע נותרו בשירותתחבורה רק כמה עשירות כלי רכב משומשים שנקנו כעודפי הצבא הבריטי, או מהשנותר מהם. במהלך מבצע "נחשון" התנסו קציני שירות תחבורה בארגון שיירות בתנאים קשים במיוחד.העברת השיירות לירושלים לוותה אמנם בכיבוש מאחזים לאורך הדרך להבטחת המכוניות,תוך שסגל שירות תחבורה, בראשות הרי יפה ובר שמורק, מטפל בהקמת מצבוריהספקה בבסיסי היציאה של השיירות ובניהול ההיסעים עצמם. אולם בארגון השיירותהתגלעו מחדלים מתסכלים, כנראה לא לגמרי באשמת האחרונים. "צוואריבקבוק" בתנועה על הציר והחלטות שנויות במחלוקת בחזית ירושלים, גרמו עיכובקריטי בהחזרת משאיות ריקות ל"שפלה". כך לא ניתן לנצל במלואה את תקופת שליטתה"הגנה" במאחזים שלאורך הדרך לירושלים כדי להעביר הספקה די הצורך.[5] מבחינה היסטורית-צבאית קשה להגזים בהשלכות מבצעי "תוכנית ד" ש"נחשון"היה רק הראשון בהם, על תוצאות המלחמה. אולם מבחינת הקמת שירות תחבורה, גרמו מבצעי תוכנית ד' עיכובים שונים. פלוגות ההובלה לא קמו ולא עמדו מוכנות בתקופה הקריטית שלבלימת מתקפת הצבאות הערביים הסדירים, וגם לא מיד אחר כך. בהפוגה הראשונההוקמה פלוגת הובלה מקובצת בעוד יתר הפלוגות, שכבר ניתנו להם הכינויים: 692 691, ו- 693, נותרו וירטואליות.לאחר הגיוס הגדול של כוח אדם לכוחות היהודיים, בחודשים אפריל-מאי היובשירות תחבורה כ-40 קצינים ומש"קים יוצאי פלוגות ההובלה וסדנאות בריטיות,בצד מאות מגויסים אחרים. הגיוס הביא לשירות נהגים, מכונאים וגם כמהמהנדסים.[6] אלא שבינתיים הקדימו החטיבות את שירות תחבורה בספחן לעצמןסדנאות רכב אזרחיות במרחבי פעולתן. אוטונומיה זו של החטיבות הקלה מחד גיסאאת נטל תיקוני הרכב הכלליים מעל השירות, אך מאידך סיבכה את תיאום השליטההארצית על סדנאות אזרחיות. בינתים פנה בוגנוב להקים בית מלאכה בסיסי לשיקום רכב לפי דוגמת REME, לפי שעה במ"ב אחד. במארס הניח יסוד לסדנת רכב מרכזית בשטח יריד-המזרח בצפוןתל אביב, בפיקודו של שמשון רזניק, ואחר כך הורחבה סדנא זו. בהפוגה הראשונההיא הועברה לצריפין, שם הפכה לבמ"ב 1 ואת הפיקוד עליה קיבל ג'ו קרידן. כמפקד הבסיס הראשון של צה"ל שהתמקם בצריפין התבקש קרידן על ידי נציג שירותאכסון לאשר בחתימתו שקיבל לידיו "מחנה צריפין בשלמותו". "מה שוויו הכספי של הנכס בחתימתי?" התעניין קרידן, "16 מיליון לירות" הייתה התשובה. "אילו היה זה16 אלף לירות הייתי מהסס לחתום" גיחך קרידן, וחתם. לסגנו של קרידן התמנה שמואלמילמן ולסגל נוספו ותיקי REME כגון צבי וינברג. בנובמבר שלחה מפקדת השירותאת רזניק לאזור חיפה, כדי שיקים במ"ב שני בחוף כיאט, באתר במ"ב בריטי 4 לשעבר, שנותרו בו לא מעט מתקנים שלמים לטיפול ברכב.[7] אשר להספקת דלק לצבא, בוגנוב ביקש לממשה באמצעות הקמת מצבורי-דלק ומסופימתן-דלק בנקודות נבחרות לאורך צירים עיקריים. לא נדון כאן בשאלת הספקת הדלקלמדינת ישראל במלחמת העצמאות, שכן נושא זה לא נפל בסופו של דבר בתחוםאחריות חיל החימוש. נציין רק כי בחודשי המלחמה הראשונים ניצלה ישראל את שאריות הנפט הגולמי שבמכלי בתי הזיקוק של חברת IPCבחיפה, ושירות תחבורה לאנתקל בקשיים גדולים לקבל דלק מספיק עבור המסופים ותחנות הדלק הצבאיות. מפקדת שירות תחבורה גם הקמת מפקדת שירות תחבורה לא התקדמה לפי התוכנית. בתוכניתו מינואר(מנוסחת בעברית ארכאית משהו) הציע בוגנוב להקים מפקדה שתכלול "שתי לשכותוארבע מחלקות":[8]לשכת ראש השירות ובה "מפקד, סגן, קצין מנהלה ומשמעת,ראש- משרד ולבלרים", "לשכה טכנית" ובה משרדי תכנון, שריון, הוראות טכניות ומחקר. בנוסף נועדו לקום "מחלקות" פיקוח, כח אדם, ציוד ותיקונים ודלק.[9] הסגל הבכיר של מפקדת החיל טולטל מתפקיד לתפקיד. קרידן, מהנדס, הועמד בראש"הלשכה הטכנית" אך הועבר לתפקידים אחרים, ונראה כי ה"לשכה" נותרה מיותמת. הרי יפה התמנה לסגן ראש השירות אך הוא נפצע קשה ב"נחשון". [10]החליף אותו בר שמורק. בלשכת ראש השירות נמצאו עוד שני קצינים מוותיקי פלוגותההובלה הבריטיות, צבי אטלס ויקותיאל קרן, שנועד לפקד על פלוגות הובלהלכשיקומו. אך עד שהפלוגות יקומו, שני הקצינים "התברגו לג'ובים במשרדהביטחון". בינתיים נדדה המפקדה מאתר לאתר באזור המסחרי של דרום תל אביב,לבסוף השתקעה במתחם חברת "פורד", לפני שעברה, בנובמבר לרחוב בוסטרוס ביפו. בקיץ1948 קמה המפקדה ללא "לשכות" ו"מחלקות" כנאמר במקור, אלא חמישה "ענפים" לפי הפרוט הבא: מנהלה ושלישות, ענף טכני, ענף ניהול בסיסים, ענףשריון וענף פיקוח. הענף הטכני עסק בתכנון כלי רכב ייעודיים ובהתאמת מנועיםונשק בכלי רכב. ענף ניהול בסיסים קיים מעקב אחרי פעולת במ"בים וסדנאותמרחביות, וניסה כוחו בייעול סדרי העבודה בסדנאות. ענף פיקוח דאג לביצוע נכוןשל תחזוקת רכב ביחידות צה"ל. ענף מנהלה ושלישות טיפל בכוח אדם ופרסם הוראות קבע ופקודות שגרה מטעם ראש השירות.[11] טבלה מס' 4 תוכנית בוגנוב הראשונה, למבנה שירות תחבורה מפבר.1984 שירות התחבורה בסיסים ויחידות בשירות תחבורה בשלהי המלחמה והפיכת שירות תחבורה לחיל תחבורה בתקופת ההפוגות ידע שירות התחבורה התרחבות ושכלולים ארגוניים. ממדיו,ואולי סיבות נוספות, גרמו שהוא היה השירות הלוגיסטי הראשון שהועלה, בדצמבר1948, לדרגת חיל, חיל תחבורה. בתחום הארגוני שוכלל במ"ב 1 והוקמו בו בתי מלאכה שונים לשיקום רכב. בהדרגה הוקמו עוד שלושה במ"בים לרכב ורק"מ. בכלמרחב של חזית מוקמו סדנאות מרחביות - סדמ"רים, הוקמו וצוידו שלוש פלוגות הובלה קמו מחסני חלפים ודלק, ויחידות החיל נערכו בסדר הגיוני של4 בסיסים מטכ"ליים מרכזיים מוטים כלפי חזיתות המלחמה, שכל אחד מהם כלל בסיסי-משנה ששכנו בקרבה גיאוגרפית למפקדת הבסיס. בראשית1949 היה סדר בסיסי חילתחבורה כדלקמן: בסיס מרכזי 671 ( תיכון ) בפיקוד רס"ן ברוך יצהר, בסיס מרכזי 672 (צפון) בפיקוד רס"ן ויקטור אברונין, בסיס מרכזי 673 (ירושלים) בפיקוד רס"ן אשר בולר, בסיס מרכזי 674 (דרום) בפיקוד רס"ן אריה זילברשטיין. היחידות העיקריות שאיישו בסיסים אלה היו: א. פלוגות הובלה מטכ"ליות: פלוגה 691 מוקמה במחנה בן עמי בצפון תל אביב, פלוגה 692 בחיפה, ופלוגה 693 בה רוכזו רכב ונהגים אזרחיים, בחולון. בכלפלוגת הובלה היו3 או 4 מחלקות, כ- 30 משאיות למחלקה, 4-5 קצינים, 20 משק"ים וכ- 200 נהגים. ב. בתי מלאכה בסיסיים אשר בהקמתם קבלו את המספרים 1,2,3 עם הקמת חיל תחבורה בראשית 1949 , קבלו מספר חדש: 1 הפך 682 ו- 3 הפך 683. במשך כמה חודשים במהלך 1949 התקיים גם במ"ב 684 בבית דגון, לשיקום מכללי - רכב , אך הוא אוחד עם במ"ב 681.[12] ג. בסיסי החסנה לרכב וחלפי רכב היו שנים: בה"ח 658 ובה"ח 659. בתום מלחמת העצמאות עמד מספר כלי הרכב בצה"ל על קרוב ל- 8,000,בתוכם 474 רק"מ מרביתם מתוצרת עצמית. מספר הטנקים הכשירים עמד על 14.[13] טבלה מס' 5 מבנה שירות תחבורה בנובמבר 1948, ערב הפיכתו לחיל תחבורה תיקון ושיקום רכב בחיל תחבורה בשלהי 1948 התקיימו כבר בכל חטיבות צה"ל תחליפי-שריון בצורת יחידות-מחץ רכובות, וגדל מספר כלי הרכב ה"אורגניים" של אותן חטיבות, מרביתם במצב טכני ירוד. שירותי הסדנא העצמאיים של החטיבות המשיכו לתת את עיקר שירות התיקונים בדרג א' וב' מצב שנמשך עד כיווצו הכללי של צה"ל בקיץ1949. בינתיים, החטיבות קיבלו יותר ויותר שירותים מ-16 סדנאות מרחביות שהחלו כבר לכנותן "סדנאות פיקודיות", ומ-17 סדנאות אזרחיות.[14] לאחר מבצעי "יואב" ו"עובדה" נוספועוד 5 סדנאות מרחביות בדרום הארץ , ומספרן הכללי עמד על 21. למרות מגמת הביזור ששררה במלחמה במערכת סדנאות הרכב בצה"ל, בשל האוטונומיה הלוגיסטית של החטיבות, היו גם התפתחויות במגמת ריכוז. אחת מהן הייתה הפיכת סדנת חטיבה 8 לטנקים וזחלמים, לבמ"ב 683, ששיקם רק"מ. בהשפעת תורת REME חתר גם שירות תחבורה לנהלים ברורים ומחייבים בענייני דרגי תיקון רכבבספטמבר 1948 פרסם מפקד שירות תחבורה את נוהל דרגי תיקון הרכב, כדלקמן: דרג א': תיקונים שניתן לבצעם בתוך כשעה או כדומה באמצעים המצויים ביחידה. תבצע אותו חוליה טכנית של הגדוד (בפלוגת הובלה - חוליה טכנית פלוגתית). דרג ב': תיקון הנמשך כמה שעות ודורש ציוד הנפה ומחסני חלפים. אותו תבצעהסדנא החטיבתית או סדנה מרחבית בתיאום בין קצין הרכב החטיבתי והסדנה. דרג ג': תיקון יסודי הכרוך במספר גדול של שעות-עבודה ומצריך מערכות צב"משלמות וגריעת הרכב ממצבת היחידה. תיקון כזה יבוצע בסדנאות המרחביות. תיקון דרג ד': שיקום מלא של הרכב, יבוצע בבמ"ב לרכב.[15] במ"בים חיל תחבורה, נועדו לשקם כלי רכב ורק"מ ולהכניס בהם שכלולים.בראשית 1949 התקיימו 4 בסיסים כאלה: במ"ב 681, שפעל בצריפין החל מיוני 1948, בפיקודו של רס"ן ג'ו קרידן. במ"ב 682 ,שקם לאחר איחוד כמה סדנאות באיזור חיפה, וממוקם בחוף כיאט. בספטמבר 1948 הוגדר הבסיס כבמ"ב, בפיקודו של רס"ן רזניק. במ"ב 683, במחנה הבסיסי תל השומר שהחל דרכו במאי 1948 כסדנת שריון של חטיבה 8 והתמחה בשיקום טנקים ורק"מ. בינואר 1949,הוא הוסב רשמית לבמ"ב ואת הפיקוד עליו קיבל רס"ן אשר בולר. במ"ב 684,שהוקם בשלהי 1948 בבית דגון כסדנא לשיקום מכללי-רכב, וכלל מספר בתי מלאכה, ובראשית 1949 הוא הוסב לבמ"ב בפיקודו של רס"ן ברוך ליכטהאוז. בספטמבר של אותה שנה הוא מוזג עם במ"ב 681 .[16] הסדנאות המרחביות הוקמו תחת מפקדות החזיתות; חיל תחבורה הקים ואייש אותן.מספרן גדל בהתמדה עד שבאפריל1949 הוא הגיע ל- 23. סדנאות אלה שרתו את רכבן של כל יחידות צה"ל במרחבי החזית בתיקוני דרג ב' ולעתים גם ג'. הכוונתרכב לסדנא כזו נעשתה על פי שיקולי מרחק ועומס העבודה, בתיאום בין קציניהתחבורה במפקדת החטיבה והחזית. באביב 1949 התקיימו הסדנאות המרחביות: בחזית הצפון: סדנה 1 בתל חי , סדנה 2 בחלסה (קרית שמונה), סדנה 3 בטבריה, סדנה 4 בכפר ילדים, סדנה 5 בקורדני, וסדנה 6 בבת גלים. בחזית המרכז וירושלים: סדנה 7 בנתניה , סדנת 8 בבית ליד, סדנה 9 בחולון, סדנה 10 בבית דגון (בוטלה באפריל 1949), סדנה 11 במוסך קרסו תל אביב, סדנה 16 בצריפין וסדנאות 17 ו- 18 במחנות שנלר ותלפיות , בי-ם.. בחזית הדרום: סדנה 19 בבאר שבע מאפריל 1949 נוספו סדנאות 23 באילת ו- 24 בחצבה.(82) בדצמבר 1948 הוחלט להעלות את שירות תחבורה לדרגת חיל, ובהשפעתו האישיתשל שר הביטחון הועלה ברנע לדרגה אישית של אלוף.אך ממדיו הגדולים של חיל תחבורה רק בקושי הסתירו את חולשותיו. הגידול במספר הסדנאות לאהדביק את הגידול במשק הרכב בצה"ל וצרכיו. מכל בחינה מעשית, צי הרכב בצה"ל,כולל שריון, נחשב לגרוטאות. בשל גילו ותלאותיו צי זה תבע שעור אנומלי שלתיקונים. שרר מחסור בחלפים מקוריים, בין היתר צמיגים ומצברים, ומחסור בצב"מ הולם.אלה גרמו לראש החיל לתבוע תקציב מיוחד לחידוש הרכב והציוד; אולם בתקציבהביטחון שלטה עתה יד קפוצה, והכוונות להמשיך ולקצץ בהיקף המערכת הלוגיסטיתובתקציבה, גרמו לבוגנוב להגיב בדרך דומה לזו של פרנסקי - לאיים בהתפטרות.[17] באביב 1949 מינה הרמטכ"ל וועדת בדיקה למצב הרכב בצה"ל ודוח הוועדה אישר אתטענות ראש החיל. אך המגמות התקציביות הלכו בכיוון ההפוך למסקנות אלה. כשפרנסקי כבר פשט את מדיו שמע בוגנוב על מגמה לבטל את חיל תחבורהבמתכונת אותה בנה, ולחלקו בין חילות חדשים שעמדו לקום: חיל טכנאים וחיל הספקה. בתגובה התפטר בוגנוב מראשות החיל,[18] אך נשאר בצבא וכיהן כנספח צבאי בברית-המועצות. בראשית שנות ה- 50, בדומה לפרנסקי, ביקש שר הביטחון גם את אלוף ברנע לשוב לתפקיד ממנו פרש. טבלה מס' 6 שינויים בסמכות גורמי חימוש במהלך מלחמת העצמאות חיל תחבורה, שירות הנדסת חימוש וקבוצת ההחסנה בשלהי מלחמת העצמאות בראשית 1949 התנקזו היסודות מהם נבנה אחר כך חיל החימוש לתוך שלושהגורמים: חיל תחבורה, תחת בוגנוב-ברנע, שירות הנדסת חימוש תחת פרנסקי-פרת,וקבוצת החסנת נשק ותחמושת תחת בן יעקב. שירות תחבורה, הגדול מן השלושה, ובעלמספר הבסיסים הגדול ביותר, כבר הועלה לדרגת חיל. ביוני היו בצה"ל 1948 2,688 כלי רכב; בסתיו הגיע מספרם ל- 6,380 ובתום מלחמת עצמאות נמנו בצה"ל כ- 8,000 כלי רכב , כולל רק"מ, ומה הלאה? עדין רחוק היה היום בו יאוחדו גורמים אלה לחיל תחת פיקוד אחד, כפישחלם פרנסקי. בינתיים המשיך כל אחד מהם להתפתח - למעשה להתכווץ - במסלולו,תוך קטיעה והדבקת איברים לבקרים. גרזן הקיצוצים ירד עתה על הצבא הסדירכולו, כולל חלקיו הלוגיסטיים. השאלה, כמה ניתן לקצץ בבשר החי מבלי לפגועביכולת תפקודו של הצבא הדהדה חזק בדיוני צמרת צה"ל ומערכת הביטחון. בשירותהנדסת חימוש ובחיל תחבורה הצטמצם מספר המהנדסים והטכנאים המנוסים, בין היתרמשום ששוק העבודה האזרחי הבטיח תגמול גבוה יותר לעבודתם. בקבוצת ההחסנה לאהיו מהנדסים בכלל. הפתרונות הבלתי מספקים שיושמו במערכת הלוגיסטית, כוללמינויי מפקדים בעלי ניסיון ורמה מקצועית נמוכים מאלה של הקצינים שפרשו, זרעודמורליזציה, ותרמו לנסיבות בהן התפטר הרמטכ"ל השני של צה"ל, רא"ל יגאלידין. לשלושת הגורמים הלוגיסטיים שהזכרנו, תחבורה, חימוש והחסנה, נכונושנים של תקציב דל, אשר קטלו באיבה כמעט כל יוזמה רעננה לחידוש ושכלול. התוצאות היו הזנחה וירידה בכושר פעולתם.אולם בתוך כל אלה נותר בצבא גרעין של קצינים, מרביתם יוצאי הצבאהבריטי, להמשיך ולשאת בנטל דל-התגמול דאז של שירות בצבא הקבע. המטכ"ל מצדויזם תהליכי ברירה וסינון של סגל החילות הטכניים, בהותירו גרעין של כ- 40 קצינים וקבוצת מש"קים ואזרחים "בחזקת קצינים" (בח"ק), בעלי ניסיון חימושיומנהלי אשר בקיץ 1949 רוכזו רובם בחיל טכנאים, שעתיד היה לרשת את מרביתמשימות חימוש ותחבורה. ברשימת אנשים זו בלטו, מחיל תחבורה: בר שמורק, חייםחייט, עופר אבישר, דב לאור, ירוחם כפכפי, דב רואי, משה בלה, מלאכי כהן, פולברניקר, דוד שחורי, אשר ברקר וצבי וינברג; ומשירות החימוש הרץ רפפורט, יבגניבושנסקי, מכס ליבל, ירח כץ, יעקב דנציגר, יעקב איציקסון, שמואל מילמן, ארנסט בויקובסקי, מנחם דויטש, חיים וידלר, מיכאל לחמן ומיכאל פלאוט.[19] אנשים אלה, מי בשכל-מנתח, מי בתבונת-כפיים, ומי במסירות ובסבלנות,נותרו לשרת באותן יחידות ואברים לוגיסטיים אשר לבסוף התנקזו לתוך חיל החימוש. הם התרגלו לאהוב אתהשירות המשלב מילוי פקודות עם אתגר הנדסי, והיו לחוט שדרתו של חיל אשר ברבותהימים נעשה איכותי ומורכב יותר, ושונה מאד מזה שהתקיים במלחמת העצמאות. [1] תיקים 141, 1184/50; 841, 6127/49, א"צ. [2] שם. וכן: יוב"ג, 9.2.48, 29.2.48 ; תיק 50, 481/49, א"צ; יומן מטה משקיפי או"ם חיפה, 14.6.48, ארכיון או"ם, ניו יורק, BOX 26,1/4 DAG1 /UNA [3] תיק 2 , 1421/52 , א"צ. [4] יגאל ידין, הרצאה ביום עיון, 20.1.82, פרסומי יד טבנקין, ע"ו. [5] דוח שירות תחבורה , אוגוסט 1948, תיק 98, 6127/49 א"צ. [6] יוב"ג , 29.2.48 ; ראיונות : קרידן , יעקב שטיינר , שם. [7] ראיון עם אל"מ קרידן, שם. מ. גבעתי, בידיהם חושלה הפלדה ,ת"א 1997 עמ' 12, 13, 21; אבידר, עמ' 285 ; מש"א, 7200 מורשת היחידה. [8] מן הראוי להעיר כי במטכ"ל טרם גובשו אז מונחי לשון תקניים להיררכית המטה, לאמור: "אגף", "מחלקה" , "ענף", "מדור" וכו'. [9] "שירות תחבורה" סכימה מ- 27.2.48 , תיק 141, 1184/50 , א"צ. [10] באפריל 150, לכשהחלים מפציעתו, התמנה יפה לראש מת"מ. מעמדה תמך בגישת פרנסקי, אחרי שזה שב לצבא ביולי 1950. ר' בתיק 34, 1421/52, א"צ. [11] תיק 141, שם. דוח מאוגוסט, ר' הערה 80 בתיק "כפטל", 20, 16/67, א"צ. [12] תיק 14, 1184/50 ,א"צ; ראיונות , שטיינר, גרבינר, שם. [13] תיק 124, 1421/52, א"צ. הוראות אג"מ/מת"מ, 11.1.49; מש"א 7200, מורשת, שם. ראיון עם שטיינר, שם; התכתבות עם קרידן; שם, עמ' 31-32. [14] תיק 2, 1421/52, א"צ. מרבית הסדנאות האזרחיות ששרתו את צה"ל נמצאו בתל אביב. הן כללו את המוסכים: פורד, שברולט, השלושה, מוטרה, הדרום, פלס, קובליץ, הערבה , צ'צ'יק, המדייק, נוע, מזא"ה ואחים לוריא. בצפון הארץ נתנו שירותים כאלה המוסכים: התבור, בית השיטה, ו" אוטו- טכני". [15] תיק 4, 1521/51, א"צ. [16] ראיון עם קרידן , שם. גבעתי, פרק שני: מש"א 7200, מורשת , שם. [17] תיקים 98, 6127/49; 636, 7336/49 ו- 418, 580/56, א"צ. [18] אוסטפלד, ב' עמ' 514-517. [19] תיקים: 1, 1521/51 ; 4, 1521/51 ; 34, 1421/52, אצ"א.
.gif)
לעמוד האישי באתר
מחיל טכנאים, וחיל ציוד וחימוש,לחיל החימוש כהונתו השניה של אל"מ פרת ענינו של הפרק הבא הוא תולדות חיל החימוש בחמש השנים מסוף מלחמת העצמאות; ליתר דיוק מאוגוסט 1949 ,עד ותום כהונתו השניה של אל"מ מנס פרנסקי-פרת כקחש"ר, בנובמבר 1954. המייחד תקופה זו אינו רק מי שפיקד על החיל - למעשה שני קצינים כיהנו בתפקיד זה, ואנו נעסוק כאן בכהונתו כל אחד מהם - אלא זאת, שלמרות שבמהלכן צומצם תקציב הביטחון של ישראל, והשלכותיה של מדיניות מגבילה זו יצרו איום על עצם יכולתו של חיל טכנאים,- ואחר כך של חיל החימוש - לתפקד, למרות קשיים אלה, קם חיל החימוש ונוצרו דפוסי פעולה אשר נועדו לצבא גדול, בעל ציוד חדיש, הממומן היטב; מצב שנוצר רק אחרי התקופה בה נדון עתה. בניית מערכת החימוש בצה"ל בתקציב דחוק מעט ידוע, כי במלחמת העצמאות נהנתה מערכת הביטחון של ישראל מתזרים מזומנים שופע. מצד אחד נמצאו למדינה החדשה עתודות פיננסיות זמינות שהצטברו בקרנות ההסתדרות הציונית, ומצד שני היא ינקה מעטיני מגביות מוצלחות בקרב קהילות יהודיות נפעמות בתפוצות, לנוכח חזיון תקומת המדינה היהודית. אך קשה לכנות תזרים מזומנים זה "תקציב", שכן בחלקו לא רק שלא היה חלק מתוכנית פיננסית ערוכה מראש, אלא אף לא נשלט על ידי אוצר מדינת ישראל. הוא שפע בנסיבות אקראיות ומבוזרות, וזרם ונבלע ישירות בחלקים שונים של מערכת הרכש של ישראל, תוך שחלקים ממנו ניגרים לתוך סדקים בלתי נודעים, והולכים לאיבוד. בבוקר שלמחרת המלחמה - אם ניתן לומר זאת כך - השתנה מצבה התקציבי של ישראל לרעה. מדינת ישראל, שניצבה לפני אתגרי-ענק של קליטת-עליה והתיישבות, במצאה עצמה מרוששת, כשמקורות השפע הזמניים ששפעו לה במלחמת העצמאות, דללו. צה"ל עצמו צומצם בכורח הנסיבות שאחרי המלחמה, ולפי שעה נעדר אתגרי צמיחה, למעט הרחבת חיל האוויר ובניית מערך המילואים. צמצום תקציב הביטחון בוצע לעתים באורח בירוקרטי מגושם, על ידי פקידים וקציני מנהלה שדומה כי לא יכולים היו להבין היכן גדולים נזקי הקיצוץ יותר, והיכן פחות. נושאי החימוש סבלו מקיצוץ זה במיוחד. "אין זו השנה הראשונה שהתקציב שלנו אינו מכסה אפילו את הבלאי הרגיל של הציוד בצה"ל שאנו מטפלים בו", כתב אל"מ פרנסקי-פרת בדין וחשבון מסכם לשנת התקציב 52/53, לאחר שלוש שנות רזון תקציביות. "הדבר מהווה פגיעה רצינית בכוננותו של ציוד זה". אשר לציוד סדנאות החימוש, כתב פרת, "תוצאות (עליבותו) הן התרוששות מוחלטת של מתקני חיל החימוש". ביולי 1949 הסתימה חתימת הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה. הערכות המודיעין של צה"ל היו כי בשנים הקרובות לא יוכלו הערבים לחדש בהצלחה את המלחמה נגד ישראל. אך הערכות אלה לא הטילו ספק בכך כי בעתיד, לכשיעלה בידי הערבים לשקם את כוחם הצבאי, הם ייזמו "סיבוב שני", בו יבקשו להכות את צה"ל ולבטל את קיומה של המדינה היהודית. ממשלת ישראל סברה אפוא כי זכתה במתנת-זמן היסטורית שהכרח לנצלה לצורך התעצמות. לנוכח מקורותיה המוגבלים, גרסה הממשלה, כדי להתכונן למבחן הצבאי הבא, חשוב יותר שישראל תקלוט עליה גדולה ותתחזק מבחינה כלכלית, אפילו על חשבון הקפאה זמנית של התפתחות צה"ל. "צבאנו (הסדיר) מן ההכרח שיהיה קטן", קבע ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, "פיתוח, קליטת עליה ויצירה משקית הם תפקידי היסוד של מדינתנו. אם לא נמצא דרך לקצץ בצבא אנו עלולים לנצח במלחמה ולנחול תבוסה כי לא נוכל לשאת בעומס הכספי". שר הביטחון הורה לצה"ל "במיוחד לקצץ... בשירותים". גם הרמטכ"ל החדש, רא"ל יגאל ידין סבר תחילה כי ניתן לחיות עם צמצומים תקציביים, בהגדירו אותם "ירידה למינימום הנחוץ לקיום הביטחון השוטף לשם הכנה למבחנים צבאיים בעתיד". אלא שבמהרה התברר לרמטכ"ל כי הממשלה גורסת צמצומים קשים מנשוא. ואמנם, מכ-110,000 חיילים באביב 1949 הוחלט לכווץ את הצבא הסדיר לפחות מ- 20,000. לנוכח מגמה זו הרמטכ"ל חזר בו משיתוף הפעולה עם מגמת הקיצוצים והחל טוען כי הדבר מאיים לפגוע בעצם יכולת הצבא לתפקד; שהרי הצבא הסדיר נועד לא רק לקיים ביטחון שוטף בגבולות, אלא להוות תשתית למערכות מטה ולוגיסטיקה לצבא מילואים גדול. גם לאחר פשרה, אשר המתיקה משהו את ממדי הקיצוץ, המשיך עתה הרמטכ"ל למתוח ביקורת על גישת הממשלה לתקציב צה"ל. אף על פי כן, הייתה זו תקופה חשובה בתולדות חיל החימוש. התיאוריה, הדפוסים והמעשה הארגוני שהתהוו אז, בניצוח מפקדת החיל, לא רק שנצרבו לתוך תודעתם של קציני וחיילי החימוש, אלא התגבשו לכלל תפיסה לוגיסטית שלמה שהפכה מקובלת על כל אגפי מטכ"ל והייתה לנכס אינטלקטואלי בר קיימא שבחלקו קיים ועומד עד היום. למרות שמאמצי קחש"ר אז לבנות את גורמי החימוש ולבצע את משימות החיל היו לעתים בעלי אופי סזיפי, הם לא היו רק כאלה. חרף המרירות, האכזבה והתסכול, הייתה זו בכל זאת תקופת בניה חשובה. ציוני דרך בהתהוות חיל החימוש השלם, 1954-1949 המצב ששרר במלחמת העצמאות, בו גורמי חימוש היו פזורים על פני שירותים וחילות שונים, נמשך גם בשנה שאחרי המלחמה. במערכת הלוגיסטית נבנו ופורקו מסגרות לבקרים, וגורמי חימוש טולטלו ממסגרת למסגרת. הקטנת הצבא חיזקה את השפעת הגורמים במטכ"ל אשר גרסו ריכוז פעולות התיקון וההחסנה של נשק, תחמושת, רכב ומכשירים במערכת חיילית אחת, אך מגמה זו לא מיהרה להתממש .ארגון והפעלת גורמי החימוש בצה"ל הלך זמן רב מדי בדרכים עקלקלות המעוררות, בדיעבד, תמיהה. תחת להקים חיל החימוש אחוד ורחב בבת אחת, הגיע צה"ל למטרה זו בשלושה שלבים, בהם בוזבזה אנרגיה רבה ונספגו תסכולים רבים. בשלב ראשון, באוגוסט 1949, הוקם חיל טכנאים, שמיזג בתוכו את גורמי האחזקה, התיקון והשיקום של רכב וחימוש שקודם נמצאו ברשויות נפרדות. באביב 1950 בא שלב שני, בו צורפו לחיל טכנאים גורמי ההחסנה של נשק, תחמושת ורכב. בשלב השלישי, במאי 1951, הוקם סוף סוף חיל, חימוש אשר ריכז תחת מפקדה אחת אחריות ושליטה על מגוון כל הגורמים שנכללו ב-REME הבריטי, ואף מעבר לכך. חיל החימוש מורחב, אחרון זה שלט על מרבית בתי המלאכה בצה"ל ברמת המטכ"ל, היה אחראי להחסנה וההספקה של רכב, רק"מ, נשק, תחמושת ומכשירים מדויקים, וניהל את מערכת גיוס רכב אזרחי וציוד מכאני-הנדסי לצה"ל. פעולות ריכוז הבסיסים והמפקדות נמשכה גם אחרי 1951 בניצוחו של אל"מ פרת, אחרי שניאות לשוב ולעמוד בראש החיל המוגדל. סדר התפתחות גורמי המערכת הלוגיסטית מורכב ודורש הצגה מושכלת. אנו נערוך את תיקוף התפתחות זו כשתי תקופות משנה: א. תקופת הביזור היחסי, בין אוגוסט 1949 למאי 1951; שאותה עצמה מן הראוי לחלק שוב לשתי תקופות משנה: האחת עד מאי 1950, תקופת כהונתו הקצרה של אל"מ שמורק-שמר כקצין טכנאים ראשי, והשניה ממאי 1950, תאריך בו התמנה פרת לקצין טכנאים ראשי, ולאחר מינויו פעל להשלים שינויים שונים שהגיעו למיצויים בהקמתו, במאי 1951 של חיל החימוש השלם. ב. תקופת חיל החימוש המאוחד תחת פרת, בין מאי 1951 לנובמבר 1954. בתקופה זו ניתנו סמכויות רחבות לחיל החימוש, הן בעיצוב דפוסי מפקדת החיל, מקחש"ר, והן בעיצוב נוהלי ההפעלה והשליטה של מפקדה זו על בסיסי החיל. מובן שהרחבתן ההדרגתית של סמכויות חיל החימוש, לוותה בגריעת סמכויות אלה מחילות וגורמים אחרים. התפתחות זו נכרכה בשורה של רפורמות במערכת הלוגיסטית כולה, שציוני הדרך העיקריים שלה היו: ציון-דרך ראשון: בקיץ 1949 נערך רה-ארגון ראשון במערכת הלוגיסטית והוקמו בה שלושה חילות, בתאריכים ובמתכונת הבאה: א) ב-17 ביוני 1949 הוקם חיל הספקה ותובלה בפיקוד סא"ל עמנואל גלבר, שמפקדתו הייתה בצריפין. בשליטתו היו כל בסיסי ההספקה של מזון, דלק, מים, ציוד וכדומה, וכן גורמי ההובלה בצה"ל ובראשן פלוגות ההובלה וגורמי גיוס הרכב האזרחי. ב) ב-19 באוגוסט 1949 קם חיל טכנאים - חי"ט, בפיקוד סא"ל בר שמורק - שמר, שמפקדתו הייתה ביפו ובשליטתו כל בתי המלאכה של הנדסת חימוש בתי המלאכה לרכב שקודם היו בשליטת שירות הנדסת-חימוש וחיל תחבורה. ג) ב-25 באוגוסט 1949קם חיל ציוד וחימוש - חצ"ח, בפיקוד סא"ל אשר פלד, שמפקדתו הייתה בתל השומר. בשליטתו היו כל בסיסי ההחסנה של נשק, תחמושת, צל"מ, ציוד כללי, רכב וחלפים. במארס 1950 הועלו שלושת מפקדי החילות הלוגיסטיים, שמר, פלד וגלבר, לדרגת אל"מ. 2. ציון דרך שני: מקץ שמונה חודשים, ב-24 במאי 1950 החליף אל"מ מנס פרת את אל"מ שמר כקצין טכנאים ראשי. כמעט לאלתר הייתה רוח אחרת בחיל זה, ונפתחה סדרה של שינויים נוספים בחלוקת הסמכויות במערכת הלוגיסטית. 3. ציון דרך שלישי: ב-25 המארס 1951 שוב נבחשה המערכת הלוגיסטית ואורגנה מחדש. הפעם היא חולקה לשלושה חילות, חיל טכנאים, חיל הספקה וחיל הובלה. חיל ציוד וחימוש - חצ"ח בוטל, ואיבריו חולקו בין חיל טכנאים, חיל הספקה ומשרד הביטחון. מבחינה חימושית, השינוי הבולט היה שכל מערכת בסיסי החסנת רכב, נשק, תחמושת ,וביחד עם גורמי הבחינה שלהם, עברו מחיל ציוד וחימוש לחיל טכנאים. 4. ציון דרך רביעי: באפריל 1951 (רשמית ב-13 מאי), שינה חיל טכנאים את שמו לחיל החימוש. מפקדתו המורחבת של חיל זה הועברה מיפו למחנה תל השומר. מעתה ועד ינואר 1953 התקיימו במערכת הלוגיסטית החילות הבאים: חיל החימוש, חיל הספקה וחיל הובלה, כשהאחרון שולט על נושא גיוס רכב המילואים. 5. ציון דרך חמישי: בינואר 1953 בוטל חיל הובלה ונושאי אחריותו חולקו בין חיל החימוש, חיל הספקה ומחלקות שונות במשרד הביטחון. המערכת הלוגיסטית של צה"ל כללה מעתה רק שני חילות: חיל הספקה וחיל החימוש. חיל החימוש ירש מחיל הובלה את האחריות לארגון, קליטה וגיוס רכב מילואים. תפקיד אחרון זה, שעד עתה כונה מח"מ, נקרא מעתה: יחידות רכב מילואים - יר"מ. בכך הגיעו לפי שעה לקצם השינויים התכופים במבנה ובסמכויות החילות לוגיסטיים. במבנה שעוצב עתה פעלה המערכת עד הרפורמה במערך הלוגיסטי, שנערכה באוגוסט 1966. ולבסוף: 6. ציון דרך שישי: ב-4 בנובמבר 1954, לאחר משבר ממושך ביחסים בין קצין חימוש ראשי, אל"מ מנס פרת לממונים עליו במטכ"ל, קיבל הרמטכ"ל, רא"ל משה דיין את התפטרות פרת. במקומו מינה לקחש"ר את סא"ל עמוס חורב. צמצום תקציב הביטחון וכיווץ המערכת הלוגיסטית תקציב הביטחון הלאומי מהווה מחוון להתעצמות הצבא ומערכת הביטחון; במרבית שנות קיומה של מדינת ישראל נמצא תקציב זה בקו עליה רצוף; לא כך היה בשנים 1954-1949. תקציב הביטחון היה אז במגמה רצופה של ירידה, הן בערכים ריאליים שייצגה הלירה הישראלית המופחתת בהתמדה, והן בשיעורו לגבי כלל התוצר הלאומי של ישראל. תקציב הביטחון של 1950 היה נמוך מזה של 1949 וזה של 1953 נמוך ב-19 אחוזים מזה של 1950. ב1950- היה שעור תקציב הביטחון 9.2 אחוז מן התל"ג של המשק הישראלי וב-1953 ירד שעורו ל-6.2 אחוז. מגמה זו נמשכה עד סוף 1954. אז נפסק מהלך הצמצומים, אך הוא לא מיד התחלף בעליה משמעותית בתקציבים הבאים. טבלה מס' 7 הוצאות הביטחון 1954-1950(במחירים קבועים: 1957, במיל. ל"י) מדד פיחות לשנת התחלה מחירים קבועים מחירים שוטפים שנה 100.0 1024.0 47.1 1950 99.2 1016.0 56.9 1951 87.6 897.8 81.7 1952 81.6 835.6 96.1 1953 92.2 945.0 121.9 1954 קברניטי ישראל הקדימו פעולת הסברה לקיצוץ בתקציב הביטחון. "ביטחון אינו רק צבא, אלא... עליה, התיישבות ועוצמה משקית", הכריז ראש הממשל ושר הביטחון במאי 1949. "אין שום מאמץ מלחמתי שידמה להגברת העלייה ואין דבר העולה עליה מבחינת חשיבותו ודחיפותו... ולא הרבה פחות דחופה היא ההתיישבות" . באותו זמן, בנאום לפני מנהיגים יהודיים בארצות-הברית הסביר שר האוצר, אליעזר קפלן, כי "מחיר קליטת עולה אחד הוא כ- 2,500 דולר ואין זה כל החשבון.." והסביר כי, מעתה מסיטה ממשלת ישראל את עיקר המשאבים המוגבלים העומדים לרשותה לנושאי עליה והתיישבות. ב-14 בנובמבר 1949 הסביר הרמטכ"ל בפורום מטכ"ל כי מעתה תהיה "כניסה למשטר חירום"; לא חירום מבצעי אלא חירום תקציבי, וכי מדובר בקיצוץ טוטאלי בתקציבי צה"ל, שאחד מיעדיו העיקריים היה להפחית את מספר המשרתים במערכת הלוגיסטית. בשלב זה נראה הרמטכ"ל, רא"ל ידין, אופטימי, בהאמינו כי מדובר בגזרו קצרות-מועד, וכי המצב התקציבי ישתפר באפריל 1950 , ועם גיוס שנתון 1950. אך משהרמטכ"ל למד כי "משטר החירום" הוא עניין לטווח זמן ארוך, החל רואה עצמו כמופקד על בלימת סחף המאיים להרוס את יסודות קיומו של הצבא. ב- 14 בנובמבר 1949 ביטא חרדתו זו בפורום מטכ"ל, באומרו: "אין לקנא במצבנו... נכפים עלינו הקטנת הצבא והקטנת התקציב המאיימים על מבנה הצבא. הרע ביותר (צפוי אם)... נרד מתחת למינימום שמתחתיו אין יותר שום סטביליזציה אלא הרס כל הקיים". אזהרותיו חלחלו איכשהו לחוגי הממשלה וגרמו לזו למתן מעט את הקיצוצים. אם תחילה הוחלט שם להעמיד את הצבא הסדיר על מציבה בלתי אפשרית של 22,500 איש, וראש מחלקת התכנון באג"מ, אל"מ פריץ עשת, אף הכין תוכנית ברוח זו, הרי כשבא בן גוריון לשכנע את חברי המטכ"ל בנחיצות הקיצוץ העמוק לו "כבר התחייב בממשלה", הוא התרשם בכל זאת מעצמת טענות הנגד ששמע, ודאג שהרמטכ"ל יוזמן להרצות טענותיו לפני וועדת החוץ והביטחון של הכנסת. שם אמנם עלה בידי הרמטכ"ל להעלות את רף "שיא" הצבא הסדיר ל- 30,000 איש, ועדין לא היה ברור האם חילות השדה הסדירים יכללו 2 או 3 חטיבות. (לבסוף הוחלט על 3). בנושאי חימוש מצא "וויתור" הממשלה לצה"ל ביטוי בהסכמתה להעסיק בסדנאות צה"ל אזרחים במקום חיילים, כשהנימוק שהכריע לטובת החלטה זו היה התקווה לתוספת תעסוקה במשק. המט"כל מיהר "לנצל את הוצאת העז" ועיבד תוכנית כוח אדם למערכת הלוגיסטית כולה, אשר מצד אחד כללה גם אזרחים, בצד חיילים, אך מצד הוצבו בה "שיאים שאסור לחרוג מהם". למעשה, ההיתר להעסקת אזרחים עובדי-צה"ל בשכר פתח פתח לחריגות משמעותיות בנושא כוח אדם, שהיו כפתח הצלה למערכת הלוגיסטית כולה. אולם בסך הכל, הקיצוצים הקשים אשר נכפו על צה"ל יצרו מציאות שלא ניתן היה לדעת מתי תשתנה לטובה. מספר החיילים ששוחררו מן הצבא עד ראשית 1951 הגיע לקרוב ל-100,000, ומספר מגויסי השנתונים החדשים 1932 ו-1933-לפחות משתי רבבות. בין המגויסים החדשים לצבא היו עתה כמה אלפי עולים חדשים, מבוגרים יחסית, אשר החמיצו שנות בית ספר והשכלה וסבלו מחוסר ביטחון בסביבתם החדשה . ציודו של צה"ל היה מיושן ולכן נדרשה עבודה כפולה ומכופלת לאחזקתו. למעשה, כדי לחסוך עבורה נחוץ היה להחליף את כל הציוד הישן בחדש, אך לכך לא הוקצו מקורות. עיון בפרוטוקולים של ישיבות מטכ"ל מאותן שנים, עד כמה שהדברים נוגעים למערכת הלוגיסטית, יוצר לעתים רושם כי השפעתו של המנצח על הקיצוצים, היועץ הכספי לרמטכ"ל סא"ל ורדימון, גדולה מזו של ראש אג"א. ואמנם, כשהגה התקציב עבר לידי בירוקרטים, ירד על סדנאות צה"ל מחסור לא-ייאמן בציוד בתי מלאכה ובכוח אדם. ובכל זאת היו בממשלה שגרסו, כי לקיצוצים בתקציב יהיה "אפקט מחנך". כאשר תעמוד המערכת הצבאית לפני המשימה לפעול בתקציב מוקטן, היא תיאלץ להחליט בלי הרף על סדרי עדיפויות ותימנע מהוצאות ופעולות שאינן לחלוטין חיוניות. כך יהיו שחיסכון והתייעלות יהיו טבע שני בקרב קציני צה"ל. התוצאות לא היו בהכרח כאלה. לרוב, הקיצוץ לא נעשה על פי צרכים מדודים, אלא באורח "אדמיניסטרטיבי". נקבע סכום לסעיף, וחסל. ריכוז שירותים לוגיסטיים נעשה לא על ידי אנשים שעיסוקם בלוגיסטיקה. ריכוז התחזוקה השוטפת של הצבא במספר קטן של מתקנים בדרגים מרחביים ומטכ"ליים, התברר, בתנאי המחסור שנוצרו, כפוגע בתחזוקת היחידות ,מבלי שהפיקוד המרחבי בו פעלו יוכל לעזור הרבה. אג"א לחץ על החילות הלוגיסטיים למזג יחידות ובסיסים תוך "אזרוח" עבודות. אך אזרוח זה לווה לא פעם בהזנחת הכנת והעסקת סגל סדיר שיהווה שלד פיקוד למתקנים לוגיסטיים אלה. השאלה שעלתה וחזרה במונוטוניות מדכדכת הייתה כמה ניתן לפגוע בשירותים מבלי לגרום לקריסתם. תסכולים כאלה עמדו ברקע התפטרות הרמטכ"ל, רא"ל ידין, בנובמבר 1952. אזרוח שירותים ובסיסים לדלות התקציב ולאקראיות ההקצבות נוספו, כאמור, דלילות השנתונים של ילידי הארץ, מצב שנמשך עד שנתון 1937, וכן האטת קצב העלייה של יוצאי צבא. נוצר גירעון גדל והולך במספר הטירונים המופנים לקלט. בראשית 1952 חסרו למעלה מ4000- מגויסים כדי לקיים את התקן המצומצם של שירות חובה, ובראשית 1953 דווח לפורום מטכ"ל כי שנתוני הגיוס הנוכחיים יצרו גירעון מצטבר של כ-10000 איש. קושי זה הוא שעמד ביסוד הנחיית המטה הכללי להקצות לחילות הלוגיסטיים רק גברים בעלי כשר לקוי (כ"ל). גורמי החימוש היו הנפגעים העיקריים מהגבלות אלה. לאזרוח המערכת הלוגיסטית בצה"ל, אותה אשרה הממשלה, היו פנים שונות: מצד אחד היא נכרכה בהעברת שירותים שונים מידי הצבא ומסירתם לגורמים אזרחיים, למשל בתי-חולים, מאפיות ומכבסות. מצד שני, מאות אזרחים נכנסו לתעסוקה במתקני תחזוקה צבאיים, תחת פיקודם של קציני צה"ל. בטווח הארוך הדבר יצר הזדמנות להגברת ההתמחות המקצועית של עובדים אלה על ידי סלקציה ויצירת קביעות לעובדים טובים. אולם בנסיבות המאבק הנואש לקיים את השירותים הלוגיסטיים מיום ליום, האזרוח יצר קודם כל פתח שהציל את החימוש מקריסה מיידית. באמצעות העסקת אזרחים התפתח נתיב עוקף-קיצוצים אשר נוצל על ידי השירותים שבמצוקה. אולם התפתחות זו לוותה במחזות מבישים, כגון כשקצין טכנאים ראשי היה עומד ומתחנן בפורום מטכ"ל לפני היועץ הכספי לרמטכ"ל שירשה לו להרחיב את מכסת המועסקים בבסיסיו בעוד כמה עשירות אנשים. "האם אי אפשר לסמוך עלי שאעסיק רק אנשים שיש בהם צורך?", זעק אל"מ פרת לאחר שחזר לשירות, "הרי אני הוא זה שמתכנן עבודות ואני שאהיה אחראי לביצוען". אמת, משיכת החבל לכאן ולכאן בין החילות הלוגיסטיים לגורמי התקציב שחקה, מבחינה פסיכולוגית, גם את האחרונים. תוך כדי משיכת חבל ההקצבות פעם לכא ופעם לשם, נוצר מעין מודוס ויונדי גואל, שכלליו היו כדלקמן: חלק מן העובדים האזרחים, אלה ה"קבועים", נכלל ב"תקציב הרגיל" וחלק אחר מהם - בתקציב ה"זמני". אנשי החלק הראשון זכו שהסתדרות העובדים הכללית תפקח עין על זכויותיהם. בצדם הועסקו "זמניים" שלא נהנו מקביעות, ודווקא בתור כאלה הפכו גורם ללא תחליף. בבסיסים המעסיקים אזרחים, והבמ"בים בראשם, נוצרו ארבעה תקני כח-אדם: משרתי-קבע, משרתי-חובה, אזרחים עובדי-צה"ל קבועים ואזרחים עובדי צה"ל "זמניים". מאחר ורק בקבוצת "הזמניים" יכולים היו אג"א ומקחש"ר לתמרן, ומאחר וגם הממונים על שמירת גבולות התקציב ראו בקבוצה זו שסתום חיוני, הכרחי לפתרון בעיות מזדמנות. המאבק על תוספת כח אדם ניטש אפוא בנושא הקצבות "מיוחדות" של תעסוקת אזרחים "זמנית.". מודוס ויונדי זה התקיים עד 1956. טבלה 41 כוח האדם בצה"ל המובאת בנספח ה' מראה את מצב כוח האדם בצה"ל בשלושת הקבוצות הראשונות. מנתוני קבוצת "הזמניים" מקובל היה להעלים עין, אך באמצעותה התקיימה דליפה משחררת, מתמדת לתוך תקציב כוח האדם, ובמיוחד בבמ"בים. במפקדת חיל הטכנאים נשא בעול ארגון עבודת אזרחים מש"ק קשיש בשם פאול ברניקר, שהוכיח תבונת-ארגון וסגולות מבורכות ביחסי-אנוש. ביוני 1949, כשהצטרף לשירות צבא הקבע עדיין היה ברניקר סמל. בסתיו, כשהועבר למפקדת קצין טכנאים ראשי והתמנה קצין מטה לתעסוקת אזרחים ומילואים, זכה בדרגת רס"ר. תושייתו סללה לפניו את הדרך לקצונה, ובפברואר 1950 הוענקה לו דרגת סגן. עם שובו של אל"מ פרת לראשות החיל זכו הישגיו של ברניקר להערכה מיוחדת מצד קחש"ר. קידומו, במושגי שירות לוגיסטיים היה מטאורי: ב-1951 קיבל דרגת רס"ן ב-1951 הועלה לסא"ל, שבאותם ימים נחשבה לדרגה בכירה, כמעט האחרונה הנכספת, בקריירה צבאית מקובלת. אז נמצא תחום חדש לכישוריו: והוא היה שותף להקמת ענף ציוד במקחש"ר, ועמד בראשו עד לפטירתו, ביוני 1958. דרך נוספת להתגבר על המחסור בכוח אדם בסדנאות הייתה העסקת שוליות, קרי נערים בשנות לימודיהם האחרונות בבתי ספר מקצועיים. חיל טכנאים, יזם מהלך זה בטענה כי אם יתאפשר לו להעסיק נערים אלה בסדנאות, הדבר יסייע לקידום משימות החיל ולנערים עצמם לרכוש מקצוע, שיביאם בעתיד לסגל החיל. בשנת הלימודים 1951 ניאות משרד החינוך להפעיל הסדר כזה לתקופת ניסיון. שני בתי הספר שנבחרו כ"פילוט" היו בית הספר המקצועי מכס פיין בתל אביב ובית הספר המקצועי ליד הטכניון בחיפה. ב-1952 התקבלו לעבודה חלקית במתקני חיל החימוש 185 חניכים בנושא זה נרחיב בפרק ו'. "צוות הפעלה מטכ'לי" כדי לתכנן את דרכי פעולת צה"ל כצבא סדיר מצומצם בצד חיל מילואים גדול, אשר בשעת חירום נחוץ לקלוט ולעכל אותו במהירות מירבית, הקים עוד הרמטכ"ל הראשון, רא"ל יעקב דורי, לקראת סיום כהונתו, "צוות הפעלה" תחת פיקוד האלוף חיים לסקוב. הצוות כללו 37 קצינים מתחומים שונים באגפי מטכ"ל, בחילות ובשירותים האג"מיים והאג"אים. לצוות זה הוענקו לו סמכויות רחבות להציע שינויים במבנה ובתקינה של כוח-אדם בחילות השדה ובמערכת הלוגיסטית; והוא פעל מקיץ 1949 עד קיץ 1950. יבול עבודתו היה כ-30 חוברות הדרכה שקבעו הלכה בעניין מבנה יחידות, "צינורות" פיקוד, נהלים, תפקידי מטה ופעולת מפקדות. במערכת הלוגיסטית מצא "צוות ההפעלה" עובדה מוגמרת בהחלטה שהתקבלה קודם, להקים שלושה חילות חדשים: חיל טכנאים, חיל ציוד וחימוש, וחיל הספקה ותובלה. לכן מאמציו התרכזו בניסיון לצמצם חילות אלה באורח רציונלי. הוא הציע איחוד בסיסים, הנמכת "שיאי" כוח אדם וכדומה. בהעדרו של פרת, שכזכור פרש מן הצבא בקיץ 1949, ובטרם התאקלם בתפקידו מפקד חיל טכנאים החדש ,סא"ל בר שמורק, האינטרסים של חיל טכנאים היו מיוצגים ל ידי קצינים בעלי אוטוריטה נמוכה יחסית: רס"ן בושנסקי מצד הנדסת חימוש ורס"ן אורי פרויס מצד חיל תחבורה. להמלצות "צוות ההפעלה" בעניין חילות השדה היו השלכות מרחיקות לכת על מבנה צה"ל בשנים הבאות. הצוות קבע כי סדר הכוחות הכללי של צה"ל יכלול 15 חטיבות, 3 מהן סדירות; שעוצבת צה"ל הבסיסית תהיה חטיבה מוגברת. החטיבות המוגברות יכללו, לבד משלושה גדודי חי"ר, גם יחידות מסייעות כגון פלוגת סיור, פלוגת חיל רפואה, פלוגת הנדסה, גונדת תותחי נ"מ ונ"ט, פלוגת הספקה ובפן החימושי - סדנה חטיבתית - סדח"ט, אולם כיחידת מילואים. הצוות קבע מסמרות בהקמתה מחדש של ההגנה המרחבית שעוצבת היסוד בה תהיה חטיבת-מחוז, וייכללו בה, לבד מישובים חמושים, גם 18 גדודי חי"מ הכפופים ל"גושים". צוות ההפעלה דן גם בנושא מעמד קציני החיל הראשיים. לפי המלצתו, קצינים אלה "לא יפקדו על יחידות חייליות בעוצבות השדה". מכלל זה הובן כי קציני החיל הראשיים יהיו מפקדיהן של היחידות הלוגיסטיות המטכ"ליות בתחומי התמחותו של כל קצין חיל ראשי. לגבי נושאי חימוש פירוש הדבר היה אישור מחדש של סמכות הפיקוד של מפקדי הנדסת חימוש וחיל תחבורה על בה"חים ובמ"בים שעיסוקם חימוש. צוות ההפעלה המליץ על צמצום מספר הבמ"בים לרכב לשנים, והבמ"בים לשיקום נשק ותחמושת גם הם לשנים. כן המליץ על העמדת מספר הסדנאות מרחביות בפיקוד מרחבי על שלוש, בתוספת סדנאות לשריון, אוויר וים, על איחוד מחסני החלפים לרכב ועל ביטול הסדנאות במפקדות הפיקודים המרחביים רמטכ"לים, ראשי אג"א ומצב גורמי החימוש חילופי גברי תכופים בצמרת צה"ל ואג"א, שבחלקם הואצו על ידי אווירת הדכדוך, התסכול ולעתים הציניות שפשו בקרב הקצונה הבכירה עקב הכיווץ השרירותי של הצבא הסדיר, פגעו גם בתפקוד החילות הלוגיסטיים. על התחלת הצמצומים והשינויים במערך הלוגיסטי ניצח עדיין רמטכ"ל מלחמת העצמאות, רא"ל דורי; אך את פרותיה המרים אכל יורשו, רא"ל ידין. דורי פרש ב- 9 בנובמבר 1949, אחרי שהעביר את ראש אג"א הוותיק, אלוף אבידר, לתפקיד אלוף פיקוד צפון, במנותו לראש אג"א קצין בלתי מתאים באותן נסיבות, את אלוף מונטי גרין. בכניסתו לתפקידו כרמטכ"ל, מצא כבר יגאל ידין את המערכת הלוגיסטית בתהליך התכווצות וחש כמי שנקלע בעל כורחו לפסגה בה חסר לו חמצן לנשימה. במאבקו לשלוט על מצב בלתי אפשרי שכבר תארנו, אחד מצעדיו הראשונים היה לנסות ולהחזיר לשירות את פרנסקי ואת בוגנוב המנוסים. כהונת ידין כרמטכ"ל נמשכה כשלוש שנים והסתימה בטריקת-דלת, על רקע לחצים שהופעלו עליו להוסיף ולקצץ בכוח האדם בשירות הקבע. החליף אותו רא"ל מרדכי מקלף אשר קודם שמונה לתפקיד רם זה התלונן על "עייפות" וביקש לפרוש מן הצבא. לבקשת שר הביטחון הוא הסכים לקבל את תפקיד הרמטכ"ל לשנה אחת בלבד, במהלכה להתרכז בביצוע יתרת הקיצוצים להם סירב ידין. ב-18 בדצמבר 1953, כשנכנס לתפקידו הרמטכ"ל הרביעי, רא"ל משה דיין, כבר שרר בנושא ביטחון ישראל מצב חדש, שתחילתו בהסלמת מלחמות הגבול של ישראל עם שכנותיה, מצרים, ירדן וסוריה, והמשכו בתחושת גוברת של וודאות אודות מלחמה חדשה הצפויה לצה"ל עם צבא מצרים. וודאות זו הלכה וגברה מסתיו 1955 בעקבות עסקת הנשק הצ'כית-מצרית, והתבטאויות שונות של נשיא מצרים, גמל עבד אל נאצר והיו לה, ניתן לומר - סוף סוף - השלכות ישירות על תקציב הביטחון של ישראל אשר חזר לגדול. להתפתחויות החדשות היו גם השלכות על שיפור מקורות הרכש של צה"ל, במיוחד מצרפת, ואלה ביחד העניקו דחיפות להרחבה והאצה של הצטיידות צה"ל, ותנופה חדשה להתפתחות חיל החימוש. חפוזים יותר, וכנראה מועילים עוד פחות מהקצב הבלתי סביר של חילופי רמטכ"לים באותן שנות-רזון, היו החילופים בצמרת אג"א. חמישה חודשים בלבד, בין אוקטובר 1949 למארס 1950, כיהן בתפקיד זה אלוף מונטי גרין, וגם במהלכם נעדר מן הארץ למשך שבועות ארוכים, כשאת מקומו ממלא סגנו, אל"מ יעקב ינאי. קשה להצביע על מעורבות יצירתית מיוחדת מצד שני קצינים אלה בפתרון הבעיות שקיצוץ התקציב יצר במערכת הלוגיסטית של צה"ל. אחרי גרין התמנה לראש אג"א אלוף אפרים בן ארצי, ולראש אג"מ/מת"מ - סא"ל הרי יפה, ידידו של בן ארצי מן הצבא הבריטי, לאחר שהחלים מפציעה קשה. בהשראת ידין ,עדין רמטכ"ל, פעלו שני קצינים אלה להחזרת פרת לראשות חיל טכנאים, תוך ביצוע שינויים הכרחיים ומספיקים במבנה ובסמכויות החיל שיגרמו לפרת להסכים לשוב. אולם דא עקא, שיחסי פרת עם בן ארצי נעכרו עקב חוסר יכולתו של ראש אג"א לצמצם את נזקי הצמצום התקציבי בחיל החימוש, היחסים בין פרת לאג"א לא השתפרו גם לאחר שבן ארצי הוחלף, במאי 1952 באלוף צבי איילון, שכיהן בתפקיד ראש אג"א עד נובמבר 1953. משסיים איילון כהונה זו, לא נמצא, כמסתבר, מועמד מתאים לרשת את תפקיד ראש אג"א, לכן מינו לתפקיד זה קצין "זמני", אל"מ מאיר אילן, קצין תותחנים ראשי וראש צוות תכנון מטכ"לי לשעבר. אילן כיהן כ"ממלא מקום לראש אג"א" במשך יותר משנה, מבלי שהוענקו לו מינוי קבע ודרגת אלוף. בנסיבות אלה חסרו לו סמכות ומניע לקבל החלטות קשות, כגון אלה שפרת תבע. בו בזמן ירש אילן מקודמיו את חוסר הסבלנות הידוע כלפי פרת. שילוב של חוסר יציבות בצמרת והעדר אמצעים לבצע את תפקידי חיל החימוש סייעו לשחוק את סבלנותו של פרת. לדבריו, "אג"א חדל להבין מה הם צרכי חימוש". כשהועלה אל"מ אילן לדרגת אלוף כבר פרש אל"מ פרת מתפקידו. חיל טכנאים תחת בר שמר (שמרוק), אוגוסט 1949 - מאי 1950 נסקור עתה את תולדות שני החילות החדשים קצרי המועד, חיל טכנאים (חי"ט) תחת בר שמר וחיל ציוד וחימוש (חצ"ח) תחת אשר פלד, מרגע היווסדם ועד אשר לשו מהם את חיל החימוש המאוחד ב-6 בספטמבר 1949 נערכה במפקדת חיל טכנאים ברחוב בוסטרוס מסיבת היכרות לסגל שתי מפקדות שחוברו יחדיו: מפקדות שירות הנדסת חימוש וחיל תחבורה. שמר, שקודם כיהן כסגן מפקד חיל תחבורה, ציין בדבריו כי לרשות המפקדה המאוחדת עומדים יותר מ-50 חדרי משרד, אולם בדיווח על אותו אירוע לא מצאנו התייחסות מצד המפקד לאתגרים העומדים לפני החיל המאוחד. שהרי, עצם הקמת חיל טכנאים הייתה ניצחון חשוב לתפיסה המקצועית החימושית, עיקר חזונו של מנס פרת. הצעד נועד לאחד בחיל אחד את כל בתי המלאכה הבסיסיים המשרתים את חילות השדה בצה"ל, למעט חיל הקשר. אולם דומה, כי עד כמה שהדברים נגעו למפקד שמר, יותר משניצחה כאן תפיסתו הארגונית של פרת, הכריעה ושלטה כאן תקווה להפוך את האיחוד למנוף לצמצומים נוספים. שמר, קונפרומיסט צנוע ונבוך, שבמהרה הועלה לדרגת אל"מ, לא הביע התנגדות נחרצת כשנטלו ממנו נושאי אחריות שונים, למשל, את בסיסי החסנת צל"מ ואת נושא הבחינה, שניהם לטובת חיל ציוד וחימוש. גם כך הביע חשש מן הנטל שירש משני החילות שאוחדו תחתיו. שמר לא היה מהנדס ואף היה חסר ניסיון בפעילות טכנית וכנראה גם חסר כשרון בניהול מערכות גדולות של כוח אדם. חולשות אלה, בצד נסיבות הצנע האגרסיבי ששרר בצבא, ואילוצים שונים אחרים, שלתוכם הוטל, לא אפשרו לו לבצע כהלכה אפילו את השינויים עליהם המליץ "צוות ההפעלה", ואשר מצאו ביטוי בתקינת אג"מ/מת"מ. בתקופת כהונתו שנמשכה רק תשעה חודשים, נסחף אג"א בשיבולת הקיצוצים, בה הוטל על חיל טכנאים "לרדת" מכ- 2000 איש בשתי הזרועות שהרכיבו אותו לכ- 1200 איש, כולל אזרחים. הדבר גרם מתח במפקדתו, ולשמר עצמו לנקוט גישה בלתי טיפוסית למפקד בכיר, קרי, למאמץ להיפטר ממשימות על ידי העברתן לגורמים אחרים. כך למשל, שש להעביר תיקוני רכב לסדנאות אזרחיות, וויתר על גורם חימושי מובהק כמחלקת בחינה, (בפיקוד סרן עופר אבישר) אותה העביר לחצ"ח, שינוי שאף שימש סיבה למסיבה, שנערכה ב-4 באוקטובר, ועוד. "מצב שיאי כוח האדם בחיל", כתב רס"ן הרץ רפפורט למטכ"ל/אג"א, "יאלץ אותנו לשקול גם העברת הטיפול בתחמושת למוסד (כך) אחר...". אם כך, ניתן לשאול, לשם מה שיתקיים חיל בצה"ל? משימתו הגדולה הראשונה של שמר כמפקד חי"ט החדש הייתה מיזוג מפקדות ובסיסים משני המגזרים: הנדסת חימוש ותחבורה. אך אפילו משימה זו בוצעה רק חלקית. שמר לא השכיל, או לא הספיק, לבנות במפקדתו החדשה את ארבעת הענפים שקבע לה אג"מ/מת"מ: ענף בתי מלאכה, ענף בחינה, ענף טכני וענף הספקה. תחת זאת נמלט אל חיק הסדר הישן והמשיך לקיים במפקדתו את תפקידי "המפקחים הארציים", הן במגזר הרכב והן במגזר החימוש. רס"ן פרויס המשיך לכהן כ"מפקח ארצי לסדנאות רכב"; רס"ן ליבל כ"מפקח נשקים ארצי" וסרן חנן כץ כ"מפקח תחמושת ארצי". רס"ן יבגני בושנסקי, שבינואר 1950 התמנה לראש ענף בתי מלאכה, המשיך להיקרא "מפקח ארצי לבתי מלאכה". בעת שמת"מ כבר הקפידה להימנע מלקרוא לגורמי מטה אקראיים "מחלקה", (שם שנשמר מעתה רק לגורמי מטה גבוהים שבין "אגף" ל"ענף") ה"מחלקה הטכנית" של חיל טכנאים, בראשות רס"ן שמואל ספיבק, לא הפכה אצל שמר ל"ענף" כפי שחייבה התקינה החדשה. רס"ן יוסף ברזילי שבא מחיל התחבורה המשיך לכהן בתפקידו הקודם כ"קצין הספקה חילי", ללא התאמה למבנה הענפי שנקבע. "קצינים טכניים" בצד "מפקחים ארציים" שמשו אלה בצד אלה כשהם כפופים ישירות למפקד החיל, ללא היררכיה ופיזור סמכויות. המחנק התקציבי, פרישת לא מעט מבין הקצינים הוותיקים שארעה בתקופתו, מחלוקות בנוגע לנושאים שונים בינו לבין מפקד חצ"ח, ותחושת עייפות, הן אצל מפקד החיל והן בקרב הקצונה הבכירה שלו - שדומה כי הושפעו מהיסוסיו הוא -הדגירו דמורליזציה. שמר בחר לתת את מרבית תפקידי המפתח במטהו לקצינים שהכיר משירותו בחיל תחבורה, בחברתם חש יותר ביטחון. לסגנו מינה את רס"ן חיים חייט, קודם - מפקח סדנאות בחיל תחבורה. הוא אמנם התכוון למנות ל"סגן שני" גם איש הנדסת חימוש, את רפפורט, אך לא הצליח, או לא רצה במיוחד להוציא כוונה זו מן הכוח אל הפועל. לקצין ניהול מינה את רס"ן יחיאל קוכמן ובתפקידי קציני שלישות, הדרכה ופיקוח סדנאות-חוץ הציב רק אנשי תחבורה. למעט רפפורט, עיקר הסגל הבכיר במפקדת חי"ט היה מיוצאי חיל תחבורה. קצינים אלה לא הכירו את תחום הנשק, התחמושת והמכשירים, והמערכת בנושא זה נותרה ללא מנהיגות מקצועית ברמה העליונה. לטוב או לרע, אל"מ שמר פשוט לא התערב במעשיה. קציני הנדסת חימוש שבחיל טכנאים שקעו בתחושת ניכור. שמר ירש מהנדסת חימוש את הבסיסים 631 בקרית שאול (תל ברוך), שעתה כונה במ"ב 685, ובסיס הנדסת חימוש 632 שהוסב לבמ"ב 686. מחיל תחבורה ירש ארבעה במ"בים, 681 בתל השומר, 682 בחוף כיאט; 683 לשריון, בתל השומר ובמ"ב 684, לשיקום רכב, בבית דגון. בספטמבר 1949 הוא מיזג במ"ב מאותו סוג, עם בני מינם. הבמבי"ם לרכב מוזגו בינם לבין עצמם, אולם מיזוגם של במ"בים לרכב עם הבמ"בים להנדסת חימוש, פעולה שהייתה אף היא חלק מאותה תוכנית, לא התממשה. אחרי מיזוגים חלקיים אלה שביצע, נותרו שתי מפקדות של בתי מלאכה בסיסיים לרכב ושתי מפקדות לבתי מלאכה בסיסיים של הנדסת חימוש, כדלקמן: ב.מ.ב. 681, שעתה היה בסיס הסדנאות הגדול בצה"ל. מפקדתו עברה מצריפין, לבית דגון ופיקד עליה רס"ן יעקב וייס. סגנו היה סרן שמואל מילמן. קצין הניהול של בסיס זה, שהיה כבר אז הגדול בבסיסי חיל טכנאים, היה סרן יעקב הראל. התקיימו בו 4 בתי מלאכה: ב"מ 1 לרכב, תחת סרן יוסף כרמי; ב"מ מס' 2 לחשמלאות, לתיקוני רכב כלליים ומנועים תחת סרן ארנסט בויקובסקי; ב"מ מס' 3 לרק"מ, שמוקם בבית דגון, תחת סגן ירמיהו קידן ובי"מ מס' 4 לרכב ב', תחת סגן צבי ויינברג. ב.מ.ב. 682, בחוף כיאט. פיקד עליו רס"ן משה בלה, סגנו היה סרן מקס (מתי) בירנבוים וקצין הניהול היה סג"מ מרדכי צרפתי. מפקדי בתי המלאכה היו נגדים, כמה מהם וותיקיREME , שמפקד החיל עשה כמיטב יכולתו להעניק להם קצונה ללא קורס קצינים. שמר הביא עמו מחיל תחבורה מעין חלוקת התמחות בין שני הבמ"בים לרכב, והמשיך לקיימה. כך, במ"ב 681 התמחה בשיקום רק"מ ואילו במ"ב 682 התמחה בשיקום נ.נ. ובהתקנת כלי רכב קרביים שונים, אחרים. אולם לגבי שיקום רכב ב' באורח כללי לא התקיימה הפרדה, לפחות עד שובו של פרת לראשות החיל. חידוש בתחום ניהול במ"בים היה, שלמרות שתפקידי החסנת צל"מ עברו לסמכות חצ"ח, הוכר הצורך שחיל טכנאים יקיים בתחומיו גם בסיס החסנה אחד מוגבל, לאביזרי רכב. לצורך זה הורחבו מחסני יחידת "תמר" שבצריפין ומהם קם בה"ח 687 שנועד לאחסן מכללי רק"מ, בעיקר מנועים, וכן, צמיגים, מצברים ואביזרים שנדרשו דרך קבע בבמ"בים של חיל טכנאים. בראשית 1950 כיהן כמפקד בסיס זה רס"ן אריה רון, איש חיל תחבורה, וסגנו היה סגן דוד חקלאי, קצין המחסנים היה סגן משה רבינוביץ (רבין), שאחר כך קודם במהירות לכהונת מפקד הבסיס. שני הבמ"בים של הנדסת חימוש בחיל טכנאים היו: בסיס הנדסת חימוש 631, בפיקודו של רס"ן נתן רייזמן (מנור), וסגנו, סרן פייבל אפשטין (שרגא אבן). הבסיס, נמצא בשלב מעבר פיזי מקרית אריה לבסיסו החדש בתל ברוך (קרית שאול), וכלל 4 בתי מלאכה: בית מלאכה לתותחים בפיקוד של סרן יוסף פישר (פלג), בית מלאכה לנשק בפיקוד סג"מ משה אבני, בית מלאכה למכשירים בפיקוד סרן מיכאל פלאוט, ובית מלאכה כללי בפיקודו של סרן אריה כרמי. בסיס הנדסת חימוש 632 בפיקוד של רס"ן דב רואי, שבתי המלאכה שלו מוקמו בכמה אתרים בסביבות חיפה. אלה כללו: בית מלאכה לנשק בפיקודו של סגן נפתלי וטנשטין, בית מלאכה לתותחים בפיקוד סגן גינטר זוסמן (גדעון ארגון), בית מלאכה לפרוק תחמושת בפיקוד סג"מ אריה פריש, ובית מלאכה למכשירים בפיקוד רס"ר ישראל נומברג. בבית המלאכה לתותחים תיקנו ושיקמו גם את תותחי חיל הים. בנובמבר 1949 שינה מת"מ את סימונם של בסיסי החימוש שזה מקרוב מוזגו: בסיס 631 נקרא מעתה במ"ב 685, ובסיס 632 נקרא במ"ב 686. במארס 1950 הועלה תקן מפקדי בסיסים בחילות הלוגיסטיים לדרגת סא"ל. באותה הזדמנות או בתאריכים קרובים, הסתים בהצלחה מאבקו של מפקד החיל לשורה של העלאות בדרגה, שבעיקרן היו הענקת דרגות קצונה ללא קורס קצינים לרבי-סמלים שכיהנו כמפקדי בתי מלאכה. בענף הסגל שבשלישות הראשית הוחלט, כי קצינים חדשים אלה יצטרכו לאשש את דרגת הקצונה שלהם בתוך שנתיים על ידי הצלחה בקורס קצינים בסיסי. אולם, כדברי הרמטכ"ל דיין, "לא ידרשו מהם דווקא את האיגוף מימין ואיגוף משמאל", כלומר, ייעשו להם ויתורים בעניין הפעילות הגופנית ומידת הזיעה שיצטרכו להגיר בקורס קצינים, על מנת שיוכלו להצליח בקורסים אלה. בינתיים לא ייעצר קידומם. בראשית 1950 היו אפוא תחת מפקדת חיל טכנאים הבסיסים הבאים: מפקדת חי"ט, ביפו; במ"ב 681 לרכב בתל השומר ובית דגון; במ"ב 682 לרכב, שרוכז בבסיס חוף כיאט ליד חיפה; במ"ב 685 לחימוש, בתל ברוך; במ"ב 686 לחימוש, במספר אתרים באזור מפרץ חיפה; בה"ח 687 למכללים, בצריפין. בסיסי רכב והנדסת חימוש בירושלים. סדנאות מרחביות: סדמ"ר צפון, סדמ"ר מרכז, סדמ"ר דרום וסדנת רכב מרכזית באחריות חי"ט בכל אחד מן החילות, ים ואוויר. עם הקמת חיל טכנאים -חי"ט, נסגר סופית מרכז ההדרכה נפרד 636 של הנדסת חימוש. לחיל טכנאים לא היה מעתה בסיס הדרכה. הדרכת מקצועות חימוש נכללה בתוכניות הדרכה של כמה בסיסי הדרכה אחרים: בית הספר למקצועות לוגיסטיים בה"ד 6, בית הספר למכונאי טנקים בבה"ד 5 ובית הספר הטכני של חיל האוויר. צעד זה גרם לירידה ברמת ההתמחות של סגל בתי המלאכה והסדנאות בחיל. על מחאותיו של שמר השיב אג"א כי מרבית העובדים בסדנאות הם ממילא אזרחים, ותהליכי התמחותם שונים מאלה של חיילים. בראשית 1950 העביר אל"מ שמר לאג"א/3 בקשה, לפחות להוסיף קורסים שונים , בעיקר קורסים למכונאי רכב, בבה"ד 6, בהם ידריכו אנשיו. ההצעה נדחתה, והייתה זו רק אחת משורה של פרשות מדכדכות. מפקדת חי"ט עמדה חסרת אונים לנוכח הקיצוצים החוזרים בכוח אדם והמחסור בציוד בתי מלאכה. עבודה באמצעות ציוד מיושן גבלה לעתים בחלמאות. למשל, במשך כשנה וחצי שרר מחסור שלא ייאמן בסכיני מחרטות ונראה כאילו הוצאה פעוטה יחסית זו היא לחלוטין מעבר להישג ידו של מפקד החיל. סוף סוף, בפברואר 1951 באה בעיה זו על פתרונה "בגדול". לפתע רכש צה"ל "בהזדמנות" חצי טונה של סכיני מחרטות. כמאמר העם: "אם לא יועיל -לא יזיק, שיהיה". מחסור משווע שרר בנושא החיוני של הספקת מצברים וצמיגים. באפריל 1950 הזהיר סגן ראש חי"ט במכתב לאג"א כי "מלאי הצמיגים הולך ופוחת" וכי אם אגף הספקה במשרד הביטחון לא יחדש ייבוא צמיגים הדבר יגרום לפקקים בשחרור רכב מבמ"בים וסדמ"רים. בתגובה הורה אג"א לחצ"ח לבצע מעקב אחר כל צמיג בצה"ל, על ידי הטבעה עליו של מספר סידורי, ומעקב ברישום אחר זהותו ומיקומו של כל צמיג בצה"ל מקנייתו ועד ליציאתו מן המצאי, כנהוג בצל"מ. לא יאומן - העלמות צמיג נכרכה במינוי קצין חוקר. בפקודים המרחביים היה אלוף הפיקוד עצמו מעורב בהקצבת צמיגים ליחידות. באורח טיפוסי למשטר צנע הנכפה בדרך מנהלית, מפקדי בתי מלאכה לרכב ומפקדי יחידות פיתחו שיטות "אפורות" שונות לרכישת צמיגים על פי דיווחי חצי-אמת. קשר אישי עם קציני חצ"ח נחשב ביחידות צה"ל כ"הצלחה ניהולית". בחלק ניכר מן החלפים לרק"מ נרכשו כאז רק מ"פגרי" רק"מ מושבת, בשיטה המכונה בשריון: "קניבליזציה". מחסור כרוני בכוח אדם בבמ"בים גרר החלטת מפקדת חי"ט "להפסיק שורה של עבודות בהתאם לסדר עדיפויות שתקבע מפקדת החיל". באוקטובר 1949 הורתה מפקדה זו לבסיס 632 להפסיק לשפץ תותחים ימיים ולעצור שכלולים ברובי שירות 7.92 מ"מ לטובת עבודות שיקום בנשק אחר. התרוקנות מלאי החלפים גררה מצב בו, למרות המחסור בכוח אדם, השתררה לעתים אבטלה בבתי המלאכה . במסגרת הקיצוצים נקבע "יום שבתון" לכל כלי הרכב בצה"ל אך תקנה זו לא ניתן היה להשלים בפעולה לשיפור מצב הרכב ביום שבתון זה. דברים הגיעו לעתים עד אבסורד: צמצום הספקת נייר לבית הדפוס הצבאי גרר מחסור בטפסי רישום ודיווח. בבסיסי חי"ט הונהגה כתיבת מכתבים, אפילו דוחות, על צדם השני של מסמכים ישנים. קציני ביטחון-שדה מחו על נוהג זה אך הוא נמשך עד 1953. נחמה פורתא לסגל קציני חי"ט הייתה, שב-20 מארס 1950הועלה תקן הדרגה של מפקדי בסיסים לסא"ל, ושל קצינים טכניים בפקודים לדרגת רס"ן. קצין בצמרת חי"ט אמר בהקשר זה: "להעלות המשכורת כגמול על שירות אין בכוחנו. להעלות בדרגה- אנו יכולים". התפתחות חשובה שחלה בנושא מטה תחת אל"מ שמר הייתה אישור תפקיד קצין טכנאים פיקודי, בדרגת רס"ן. תפקיד זה נוצר ב-7 בספטמבר 1949, בהוראת אג"מ/מת"מ, והוגדר כ"קצין מקצועי הכפוף לקצין האפסנאות הפיקודי ומייעץ לאלוף הפיקוד בנושאים טכניים". ראשונים למלא תפקיד זה היו: בפיקוד צפון רס"ן אביגדור טריינס (אלון), בפיקוד מרכז רס"ן צבי פשקס ובפיקוד דרום רס"ן משה קרן. לשיטתו של אל"מ שמר, כל הקצינים הללו היו יוצאי חיל תחבורה. וגזרה חדשה: זמן קצר אחרי מינוי קציני טכנאים פיקודיים בוטל תקן קציני טכנאים בחטיבות המילואים. בכך נוסף קושי לשלוט על נושא החימוש במערך הנפרס. בנושא זה נרחיב בפרק ז'. כהונת אל"מ שמר כקצין טכנאים ראשי לא הייתה אלא אפיזודה, מעין תקופת מעבר בין שתי כהונות ממושכות ועשירות הרבה יותר במעשה תחת פיקודו של אל"מ פרת. אמנם לא מעט מן הדשדוש במקום ורוח הנכאים שאפיינו את חיל טכנאים באותו זמן והפיגור בביצוע משימותיו, יש לזקוף לחובת הנסיבות הבלתי אפשריות בהן נאלץ שמר לפעול. בכל זאת נוצר הרושם ששמר השלים בקלות יתרה עם אוזלת היד. ניתן לומר עליו, ברוח תיאורו של פולוניוס את הנסיך המלט, כי "מצא דרכו מבלי היות לו כיוון". (מערכה ב', סצנה 1). טבלה מס' 8 חיל טכנאים, מבנה ארגוני, פברואר 1950, לפני שובו של פרת (פרנסקי) שובו של אל"מ פרת בצמרת אג"א הודאגו מאד מתפקוד חיל טכנאים, מן הפיגור בביצוע עבודות ובמיוחד מרוח הנכאים שנשבה בשורות החיל. כן לא שבעו שם נחת מחלק מן המינויים ששמר ביקש לבצע; ואמנם, אג"א נמנע מלהמליץ על חלק מהם. במארס 1950, עם מינוי אלוף בן ארצי לראש אג"א, הייתה אחת מהחלטותיו הראשונות של אלוף זה - להחליף את ראש חי"ט. מימוש ההחלטה השתהה מעט, רק משום שמועמדו של בן ארצי לתפקיד זה היה לא היה אלא מנס פרת, ובמטכ"ל טרם שכחו את נסיבות פרישתו של פרת, שנה קודם. בכל מקרה, אלוף בן ארצי העריך כי כדי להשיג את הסכמתו של פרת לקבל על עצמו את תפקיד ראש חיל טכנאים, יהיה על המטכ"ל לאמץ את תפיסתו הארגונית של פרת ואולי גם לגרום ששר הביטחון עצמו יצטרף למאמצי השכנוע. הרמטכ"ל רא"ל ידין היה עם ראש אג"א בעצה אחת בעניין זה, והוא שהזמין פניה לפרת מפי הגבורה עצמה - בן גוריון. ב-18 באפריל 1950 כתב מזכירו הצבאי של שר הביטחון, סא"ל נחמיה ארגוב לפרת כי "לשר הביטחון נמסר שהרמטכ"ל מייחס חשיבות רבה לחזרתך לשירות והוא הורני למסור לך את משאלתו שתחזור ותקבל על עצמך האחריות לחיל טכנאים למרות שידוע לו שדבר זה אינו קל לך מבחינה אישית". בעקבות המכתב נועד פרת עם בן ארצי ועם ראש אג"מ/מת"מ, סא"ל הרי יפה, וקבל הבטחות מפורשות "איך ילכו לקראתו". נראה כי דעתו של פרת נחה, ובאמצע מאי הוא קיבל את הפיקוד על חיל טכנאים והועלה לדרגת אל"מ. ב- 23 במאי 1950 פרש אל"מ שמר מצה"ל. תקופת כהונתו השנייה של פרנסקי-פרת, תחילה כקצין טכנאים ראשי, אחר כך כקצין חימוש ראשי נמשכה למעלה מארבע שנים, כלומר, ממאי 1950 ועד נובמבר 1954. מינויו מחדש לא רק סילק מן הפיקוד את אל"מ שמר עם קבוצת יוצאי חיל תחבורה שמינה לראשות החיל, אלא גם בישר את קצן הקרוב של חיל ציוד וחימוש וסיפוח מרבית סמכויות חייל זה לחיל טכנאים. כך הובטח לפרת מלכתחילה. אולם בטרם נעבור לתאר את התפתחות חיל טכנאים תחת פרת, נקדים ונדון בקורותיו הקצרים אך החשובים של חיל ציוד וחימוש, ובתרומתו ברת-הקיימא של מפקדו, אל"מ פלד, למבנה החיל שפרת ירש לבסוף ממנו. הקמתו ופירוקו של חיל ציוד וחימוש - חצ"ח, אוגוסט 1949 - מאי 1951 חיל ציוד וחימוש - חצ"ח , קם באוגוסט 1949 תחת פיקודו של אשר פלד. הוא הופקד על החסנת צל"מ, ציוד כללי, רכב ורק"מ בצה"ל כולו. כמו חיל טכנאים, גם חיל זה ירש חלק מבסיסי חיל תחבורה; את יתר הבסיסים עליהם פיקד ירש משירות חימוש. סגנו ויד ימינו של פלד בחצ"ח היה, כמו מימים ימימה, נאמנו מן המח"ש צבי בן יעקב, שמילא גם תפקיד נוסף: ראש ענף חימוש במפקדת חצ"ח. כראש מטה החיל כיהן רס"ן שמעון אנטין, כראש מחלקת תכנון - רס"ן ראובן כרי, כקצין אפסנאות- רס"ן משה ברון וקצין ניהול - רס"ן ישראל יוספזון. מפקדת חצ"ח, התמקמה בתל השומר, ונערכה על ידי פלד במחשבה פרגמטית מרשימה, אם גם ללא ידיעה תיאורטית שלמה בתורת פיקוד ומטה. מפקדת חיל זה כללה חמש "מחלקות מטה" ושלושה ענפים. מחלקות המטה היו: מחלקת בסיסים, מחלקת בקרה וניהול, מחלקת הדרכה, מחלקת שלישות ומחלקת בוחנים. ענפי המטה היו: ענף חימוש, ענף ציוד וענף רכב, מוטים כלפי שלושת נושאי ההחסנה של חצ"ח. בראש ענף חימוש עמד, כאמור, סא"ל בן יעקב, וגם סגנו, מרדכי שרוני, היה באותה דרגה. בראש ענף ציוד עמד סא"ל יוסף צוונג ובראש ענף רכב עמד סא"ל אשר בולר (ארבל). שלושת הענפים שבמפקדה לא פורטו למדורים. בהתאם לנושאי האחריות של חצ"ח, בסיסי ההחסנה שלו היו גם הם משלושה סוגים: בסיסי החסנה לרכב, לציוד ולצל"מ. פלד השקיע את מיטב מרצו בריכוז הבסיסים - כשכל אחד מהם משתרע על פני מספר אתרים אך, הועמד תחת מפקדה אחת. פעולות מיזוג אלה נמשכו עד יולי 1950 לאחר מכן המשיך פלד לפקד על חצ"ח במבנה זה עד לפירוק החיל, במארס 1951. טבלה מס' 10 מבנה ארגוני של חיל ציוד וחימוש (חצ"ח), סוף 1950 (מקור: תיק 12, 851/51, א"צ) מסתבר שגם בנסיבות הצנע והצמצומים היו גורמים לוגיסטיים אשר סבלו פחות מן הגזרות. חצ"ח סבל פחות מחי"ט ממגבלות תקציב. מספר המועסקים בו היה קטן יחסית ופעולותיו, להשגת מטרתו העיקרית, שהייתה "החסנה ואספקת ציוד חימוש", לא הצריכו ציוד מיוחד או יקר, ואת המחסור באמצעי שינוע והנפה פלד פתר בעבודה ידנית של אזרחים עובדי צה"ל. נותר הקושי של מחסור במבנים ובשטחי החסנה. ציוד, רכב, תותחים ותחמושת בכמויות גדולות נערמו תחת כיפת השמים וכוסו ביריעות; אפילו יריעות לא תמיד הספיקו. אשר לכוח אדם, חיל זה לא נזקק לכוח אדם כה גדול, ובעיקר להרבה בעלי מקצוע כפי שנזקק להם חיל טכנאים , שתפקידו העיקרי היה אחזקה ושיקום ציוד חימוש וברובו לא סטנדרטי. ביוני 1950 עמד "שיא" סגל החיל על 1,345 איש, מהם 253 אנשי צבא קבע, כולל 113 קצינים. מצבת המשרתים בפועל, אשר כללה גם אזרחים, לא פיגרה הרבה אחרי התקן. האם הדבר נבע מקשריו המצוינים של פלד בצמרת צה"ל ומשרד הביטחון, שהיו טובים מאלה של שמר, או של פרת? בכל מקרה, הקצב האיטי יחסית של העבודה במחסנים בהשוואה לבמ"בים מצד אחד, ניסיונו ומרצו של פלד בצד יחסו ה"קולגיאלי" לאנשיו והשפעתו המיוחדת במטכ"ל מצד שני, מן הסתם סייעו לפלד לנהל את החיל בתנאי הצנע, טוב יותר מעמיתו בחי"ט. מערכת בסיסי ההחסנה בחצ"ח תחת אל"מ פלד חצ"ח אמנם לא האריך ימים, אולם מבחינה היסטורית, המעשה הארגוני שנעשה במהלך קיומו של חצ"ח על ידי ובהשראת אל"מ פלד היה בעל חשיבות לטווח ארוך. העדות העיקרית לכך היא , שפרת קיבל אותו והכניס בו מעט שינויים, וכך גם חורב. בזמן הקצר יחסית של קיום חיל ציוד וחימוש, פלד פירק וחיבר בסיסים וגורמי מטה ללא-ליאות. מערך בסיסי החסנה לנשק, תחמושת, ציוד רכב ורק"מ שקיבל בראשית כהונתו כלל תחילה כ- 30 בסיסים נפרדים, שכל אחד מהם היה למעשה יחידה עצמאית. חלקם נבנה בחיפזון במלחמת העצמאות בתוך ישובים כפריים ועירוניים והיה צורך דחוף לסלקם משם. אחרים פשוט יצרו כפילות. בתום פעולת המיזוג צמצם פלד את מספר אתרי ההחסנה כדי מחצית ואת מספר המפקדות לכדי עשירית. לא רק סדרים שהנהיג אלא גם מינויים שעשה לא השתנו הרבה תחת פרת וחורב. מפקדי בסיסים כמו סא"ל לואיס קרמהר, סא"ל יוסף צוונג וסא"ל זאב קרמון, המשיכו לפקד על אותם בסיסי החסנה, כמעט באותה מתכונת, עד אמצע שנות ה- 60. את מערך בסיסי ההחסנה המטכ"ליים בנה פלד כך שיהיה בשליטת שלוש מפקדות מוטות כלפי מרחבים פיקודיים: בה"ח 644 לצפון, בה"ח 645 למרכז ולדרום, ובה"ח 646 לירושלים; בנוסף, הקים מתקן להחסנת תחמושת במצודת אילת. רכוז בסיסי החסנת תחמושת יצר את את השינויים הבאים: במרחב צפון: בסוף 1949 נמצאו במרחב זה הבסיסים: א/642 במפרץ חיפה, ג/642 מצפון לכרמל, ג/642 ליד גניגר, ג"ז ליד קבוצת גבעות-זייד, ק/642 מצפון לחיפה, שכלל גם מכון לתקון תחמושת, ור/642 בראש פינה. לאחר הריכוז נותרו ארבעה בסיסים וכולם הוכפפו למפקדת בה"ח 644. במרכז ודרום: בסוף 1949 נמצאו במרחב זה הבסיסים: ב/641 בבאר שבע, ג/641 בגבעת רמב"ם, ט"ז/641 בשכונת בורוכוב, ג/641 ליד בריכת השחייה "גלי גיל" ברמת גן, מ1/ 64 ליד משמר השרון, נ /641 על יד קיבוץ נען, נ"ש/641 , פ/641 בשכונת פרדס כץ וש/641 בקרבת רחובות. בסוף התהליך נותרו נ"ש/641, ש/641, נען וגבעתיים, כולם תחת מפקדת בה"ח 645. ילד השעשועים של פלד הייתה התוכנית להקים בסיס החסנה מודרני לתחמושת באזור גדרה, והוא תר אחר חומר הדרכה בנושא זה בצבאות אחרים. אולם מטעמי תקציב התוכנית הושעתה לכמה שנים. במרחב ירושלים: מערך ההחסנה כלל בראשיתו 6 מתקני החסנה קטנים: שיך באדר, גבעת שאול, מ/643 במתחם מונטיפיורי, בסיס ק"ע/643 בקרית ענבים ובסיס חפור עמוק שבבנייתו הוחל באזור דיר יאסין. בסיסים אלה אוחדו לשנים בלבד. פעולת מיזוג דומה נעשתה בבסיסי החסנה לציוד, לצל"מ ולרכב, שפלד ירש מחיל תחבורה. פעולת המיזוג נועדה ליצור התמחות שונה של בסיסים בנושאי רכב ורק"מ. מגמה זו הושלמה רק בתקופת חורב. בתום פעולת הריכוז שביצע פלד נותרו תחת חיל ציוד וחימוש: 3 בסיסי החסנת ציוד: 645 בטירה, 655 בתל השומר ו- 656 בירושלים, ועוד: 2 שני בסיסי החסנת רכב, 658 ו-659, שלכל אחד מהם 2 בסיסי משנה, אשר הוקצו בשיטה הבאה: בסיס מ/658 במנסורה שימש מאגר ואתר מיון להנפקת רכב ליחידות, בעוד בסיס ט/658 בטירה משמש לריכוז רכב לשיקום. חלוקה דומה התקיימה במרכז הארץ בין בסיס טו/659 (טוניס) בצריפין וצ/659, לרכב מוחזר. בחלוקת העבודה בין הבה"חים לרכב נלקחה בחשבון, קרבתם הגיאוגרפית לשני הבמ"בים לרכב של חיל טכנאים: 682 ו-681, שהרי החסנה ושיקום היו פעולות שנסמכו זו על זו.
לעמוד האישי באתר
הקמת חיל החימוש עם ההחלטה להחזיר את פרת לשירות, היה ברור במטכ"ל, כי מינויו לקצין טכנאים ראשי יחייב שינויים מבניים לא רק בחיל טכנאים אלא במערכת הלוגיסטית כולה, בהתאם לתפיסתו של פרת. הקמתה של "וועדה טכנית מטכ"לית לתכנון החימוש בצבא" היא אחת העדות למאמץ המטה הכללי לפייסו. באמצעות וועדה זו אמנם עלה בידי פרת לגייס תמיכה לרעיונותיו, אך באמצעותה הוא גם שב וקנה לו יריבים במטכ"ל. אך הביטוי העז ביותר של ההתחשבות בפרת היה ביטול חיל ציוד וחימוש, שנעשה במהלך חודש מאי 1951, ובכינונו תחת פרת של חיל חימוש שלם, רב-סמכויות, כפי שפרת גרס מתחילת שירותו בצה"ל. כבר בפברואר 1951, לפני מינוי הרשמי לקצין טכנאים ראשי והעלאתו בדרגה לאל"מ, פרת ערך סיור, בלוות קציני אג"א, בבסיסי חצ"ח ובדק את דרכי עבודתם; היה זה אות לסיפוחם הקרוב אליו , בתפקידו הבא. חזרתו לשירות נעשתה ב-14 במארס, ובד בבד הועברו בסיסי החסנת הנשק והתחמושת מחצ"ח אל חיל טכנאים (למעט נתח ציוד כללי אשר צורף לחיל ההספקה). לקינוח, מקץ זמן לא רב, בוטל גם חיל הובלה , ואז נוספה לחיל טכנאים האחריות הטכנית ליחידות רכב המילואים. משהושלם תהליך זה, ב- 1 במאי 1951, הוכרז רשמית על הקמת חיל החימוש בפיקודו של אל"מ פרת. בפקודת אג"מ/מת"מ מן ה-3 במאי 1951 חיל הטכנאים כונה לראשונה "חיל חימוש" (לימים - "חיל החימוש, עם הא הידיעה) ואל"מ פרת כונה: "קצין חימוש ראשי". ראשי התיבות של כהונתו היו תחילה "קח"ר" ושל מפקדתו "מקח"ר". אלא שהצליל האונומטופיי הצורם הביא להחלפת הקיצור בביטוי גרוני רך יותר: "קחש"ר", ומפקדת החיל -מקחש"ר. כחודש לאחר הקמת החיל עברה מפקדת חיל זה מיפו לתל השומר. מעתה כלל כל המערך הלוגיסטי בצה"ל רק שני חילות: חיל החימוש וחיל הספקה. חיל החימוש ירש מחצ"ח את נושאי ההחסנה וההספקה של צל"מ וחיל הספקה את נושאי הציוד הכללי, כשחיל החימוש זוכה בעיקר הירושה. עתה שרת בחיל זה החדש כ-80 אחוז מכוח האדם במערך הלוגיסטי, ונועדו לו כ-70 אחוזים מתקציב אג"א. באביב 1951 שרתו בחיל החימוש המאוחד 4,722 קצינים, חיילים ואזרחים, ותקן כוח האדם שלו לשעת חירום כלל 13,983 איש. אך מספר זה חל שוב לרדת כתוצאה מהמשך הקיצוצים בתקציב צה"ל. בשלהי 1952 הוא יעמד על 4,381 איש ברגיעה, מהם 1,250 אזרחים , ו-13,235 איש במערך החירום. לאחר מינוי פרת לקצין טכנאים ראשי, ולאחר השינויים שתבע וקיבל במבנה המערכת הלוגיסטית, הוכח, אם הדבר היה עדיין טעון הוכחה, כי אין די במינויו למפקד של קצין ותיק. עליו להיות בעל סמכויות נאותות, ידיעה ברורה מה בכוונתו לבצע, מנהיגות ובעיקר - תקציב הולם. תנאי אחרון זה עדין היה רחוק מלהתקיים, והוא המשיך להשביע את פרת מרורים. פרת בונה חיל מחדש הקמת חיל החימוש שמה קץ להרבה אי-בהירות פונקציונלית במערכת הלוגיסטית כולה, ובפעולות חימוש בפרט. סוף סוף קם חיל מאוחד, האחראי למכלול הנושאים הטכניים של הספקה, החסנה, אחזקה, שיקום, שדרוג ופיתוח, בחינה, וניסוי של מרבית אמצעי הלחימה של חילות השדה, וכן להכשרה ולניהול כוח אדם המתמחה בנושאי החימוש. נושאי אחריות חיל החימוש בצה"ל הקבילו עתה, ואף עלו על אלה שהיו אי-פעם באחריות ה-REME, הבריטי. אחריות זו כללה צל"מ, רכב, רק"מ, מכשירים מדויקים, ובנוסף - גם את הנושא הרחב והמורכב של גיוס רכב המילואים. בהירות המעשה החימושי הושגה לא רק הודות לפשטות ההגדרה ולרוחב הסמכויות שקחש"ר זכה בהם, אלא גם ולמרות מגבלות התקציב, על ידי בנייה מושכלת של מפקדת קצין חימוש ראשי, ושל זרועות החיל עצמו, שפרת הפשיל שרווליו והחל בה. הוא הנהיג נוהלי עבודת מטה תכליתי, הפגין שליטה בנעשה בבסיסי היל והעלה את רמת הבחינה ואיכות תחזוקת הצל"מ בצה"ל. ארגונה מחדש של מפקדת חיל טכנאים נעשה במהירות ובביטחון של אומן היודע את מלאכתו. נוהלי העבודה נעשו ברורים ופשוטים. נוצרו תנאים לפתור בעיות שוטפות באמצעות שגרה טובה ובעיות מיוחדות - באמצעות כלים ונוהלי מטה שנועדו לכך. בתחום ההנדסי עלה חיל החימוש על פסי שדרוג רק"מ וארטילריה לרמות תפקוד גבוהות יותר, פעולה אותה ראה בחזונו מאז שירותו ב-REME אך שאת עיקרה נאלץ להשאיר ליורשו, שפעל כבר בנסיבות תקציביות משופרות משל פרת. פרת הפיח בסגל רוח חדשה. את מיטב מעייניו שם במינוי ובהפעלת קצינים. לסגנו מינה את רפפורט, אותו העלה לדרגת סא"ל, ושלא כקודמו, הוא לא הזניח את קידומם של אלה שחשב ראויים לקידום, לא רק מקרב אנשי הנדסת חימוש אלא גם מקרב קציני חיל תחבורה לשעבר. הוא ביטל לאלתר את תפקיד ה"מפקחים הארציים" ובמקומם פיתח את הענף הטכני. הוא הציע מערך מובנה של גורמים ויחידות חימוש למערך הנפרס. בתחום התורתי, נטל הוא אישית חלק בכתיבתה מחדש של תורת חי"ח, אשר ב-1952 נכללה בחוברת הראשונה בנושאי תורת החימוש: חיל החימוש, מבנהו, תפקידיו ושיטת הפעלתו, ואשר לא הוחלפה בחוברת תורתית חדשה אלא מקץ כתריסר שנים. בראשית 1952 עמדה מקחש"ר במתכונת נאותה, אם גם לא במצב שסיפק את פרת לגמרי. המפקדה כללה: לשכת קחש"ר, 4 מדורי מטה ו-7 ענפים. מדורי המטה היו: מדור ניהול, תחת רס"ן אהוד ענבל; מדור תקציבים בפיקוד בח"ק שמעון ברטפלד, אזרח "בחזקת קצין" (בח"ק); מדור הדרכה תחת רס"ן יהודה בירנבאום (בונה); ומקץ זמן מה גם: מדור נוהלים, בראשות סרן יצחק ילון. ילון, "מעפיל" שנעצר בקפריסין, החל את דרכו בצה"ל כאזרח עובד צה"ל בחיל התחבורה, התפקיד שמילא כונה "לבלר". אחר כך גויס לצבא, שירת בחיל טכנאים כטוראי וכמש"ק, קודם לקצונה, נשלח לקורס קצינים בסיסי ושימש כעוזרו של פאול ברניקר. תבונת הניהול שלו פילסה את דרכו הלאה, לקריירה צבאית בה הגיע עד דרגת אל"מ. ענפי המפקדה במקחש"ר היו עתה: ענף טכני תחת סא"ל יבגני בושנסקי; ענף בתי מלאכה תחת רס"ן (לימים סא"ל) דוד שחורי; ענף בחינה עליו פיקד תחילה סא"ל רפפורט והמשיך אחריו סא"ל מיכאל לחמן; ענף צל"מ תחת סא"ל יעקב וייס; ענף ציוד תחת סא"ל פאול ברניקר; ענף פס"ח (פקוח על סדנאות חוץ), שתיאם ביצוע עבודות בסדנאות אזרחיות. ענף תחמושת, אותו ירש פרת מחצ"ח, התקיים רק עד סתיו 1951, תחת פיקודו של סא"ל שרוני. פרת ביטל ענף זה ונושאיו צורפו לענף צל"מ. פרת התמסר לשכלול הטיפול בתחמושת בבסיסי ההחסנה, בנה מחדש והרחיב את ביצועי המכונים לתיקון תחמושת, אשר צורפו לבה"חים 645 ו-644. למפקדי מכונים אלה מינה את וותיקי הצבא הבריטי שהתמחו בתחמושת ואף נשלחו לקורסים בבריטניה: במיוחד רבי הסמלים זלצרמן ולמברגר, שפרת העניק להם דרגות קצונה. סמוך לסיום כהונתו הוא יסד עוד שני ענפים נוספים במפקדה: ענף יר"מ, לטיפול בגיוס רכב מילואים ענף שדה. תפקידו הראשון והעיקרי של ענף אחרון זה היה, לדברי פרת, ליזום ולשכלל את תורת החימוש במערך הנפרס, ולתאם את פעולת מערך החימוש שם ממקחש"ר. הביטוי "המערך נפרס", כלומר, מערך גורמי החימוש בפקודים המרחביים ובעוצבות, שלא נמצאו תחת פיקודו הישיר של קחש"ר, נוצר ככל הנראה בנקודה זו. ב-1 באוגוסט 1954 מינה פרת את סא"ל דב לאור לראש ענף שדה. לאור כיהן לפני כן כקצין טכנאים בפיקוד מרכז. בינתים, כבר בדצמבר 1952 ביטל פרת את ענף פס"ח, כסמל לנחישותו שחיל החימוש יתקן בעצמו, ולא "יוציא תיקונים החוצה". בבנותו את מפקדת החיל, עשה פרת שימוש מושכל בעקרונות הניהול של פיזור סמכות, ריכוז פיקוח, ובנית תנאים ואקלים המעודדים יוזמה והתמחות-נושאית, אישית. התמצאותו הפנומנלית בפרטי המערכת שבנה, גרמה שלפחות בתקופה הראשונה לכהונתו השניה המטכ"ל, במיוחד אג"א, צפה בפעולותיו בהתפעלות והיה קשוב לחידושיו ולתביעותיו בנושאי תקינה. מחשבתו היצירתית באה לידי ביטוי בעיצוב מערכת המדורים בתוך ענפי המפקדה, כשכל ענף מסתעף ל-3 עד 6 מדורים, בהתאם למשימותיו, וכל ראש הענף מקבל סמכות לנהל את פעולת מדורי הענף, הן מבחינה מנהלית והן, ברוב המקרים, גם מבחינה מקצועית. פרת הבין שאנשי צבא מונעים בחוזקה על ידי שיקולי סטטוס. מרגע שהועלה תקן הקצונה במערכת הלוגיסטית (מפקד בסיס לדרגת סא"ל, סגנו וראשי מדורים לדרגת רס"ן וכו') הוא הקפיד שההעלאות בדרגה יתבצעו בעיתן, ויתפרסמו כדבעי ברחבי החיל. דגש מיוחד שם פרת על ההתמחויות בענף הטכני, הגדול בענפי המפקדה. ראשי מדורים בענף זה, חדלו להיות מכונים "ראש מדור" - רמ"ד" וכונו מעתה "קצין מטה טכני" - קמט"ט, ולימים "ראש מדור טכני" - רמד"ט. הנחיית פרת לקצינים אלה הייתה: "מצפים שתהיה המומחה הכי גדול בנושא שלך". אווירה זו עודדה את ראשי המדורים לדעת יותר, להתמחות, ופרת עצמו נהג להצביע לפני ראשי מדורים אלה על מאמרים, חדשים יותר או פחות, שהופיע בספרות המקצועית. בולטין ביבליוגרפי דיווח מפעם לפעם לאנשי המחלקה הטכנית ולקצינים אחרים בעלי התמחות טכנית, על ספרות מקצועית שהגיע לספרית מקחש"ר, בלוות הארה ביבליוגרפית קצרה. ואמנם, הענף הטכני היה לפסיפס מומחים בכל נושאי רכב א' (דהיינו שריון) רכב ב' , נשק קל, תחמושת, תותחים, מכשירים מדויקים, וניסויים, ולמומחי בחינה בנושאים אלה. קמט"טים זורזו ליזום חקר מגרעות בתחומיהם ופתרונות למגרעות אלה, 1העלות הצעות לשכלולים, ולשמש כתובת לכל בעיה טכנית-הנדסית שתעלה במטכ"ל, בחילות אחרים או בבתי המלאכה של חיל החימוש. לדאבונו של פרת, רק מעטים מבין הקמט"טים היו לפי שעה בעלי דיפלומת מהנדס; הוא חתר לתקן מצב זה. טבלה מס' 11 מפקדת קצין חימוש ראשי תחת פרת טבלה מס' 12 מבנה ארגוני של יחידות חיל חימוש, 1954 * חטיבת ירושלים ומצודת אילת היו בעלות אוטונומיה תחזוקתית חימושית מוגברת. ** קו מרוסק מסמן כפיפות מקצועית, אך לא פיקודית של גורמי חימוש. המשך מיזוג במ"בים בנושא בתי מלאכה המשיך פרת את תהליך המיזוג שהחלו בו קודמיו. הישגו העקרי בנושא זה היה איחוד הבמ"בים לרכב ולחימוש לבסיסים מרכזיים מעורבים, איחודים. סמוך מאד לשובו לחיל, בין מאי לאוגוסט 1950, מומשו המיזוגים הבאים: במ"ב 681 (אז - בתי מלאכה לרכב במרכז הארץ) קלט לתוכו את במ"ב 685 (הנדסת חימוש, מרכז הארץ), אם כי מבחינה פיסית-גיאוגרפית, בתי המלאכה של במ"ב 685 לשעבר נותרו במקומם הקודם עד 1959). מפקדת במ"ב 681 המאוחד, מוקמה בבית דגון, כשעתה היא שולטת על מספר כפול של בתי מלאכה ומגוון כפול ומכופל של סוגי עבודות. לצורך קליטת בתי המלאכה בנושאי הנדסת חימוש שהגיעו למיזוג מבסיס קריית שאול, הוקמו במתחמי תל השומר ובית דגון מבנים חדשים, על פי חלוקה חדשה שהנהיג פרת. בתל השומר רוכזו סדנאות תותחים ובבית דגון ה"מנועיה", בית המלאכה למכשירים, הנגרייה וכדומה. בית המלאכה לנק"ל הועבר בשלמותו לבמ"ב 682 כחלק מהפרדת ההתמחות של הבמ"בים שעוד נדון בה. במאי 1951 מינה פרת את סא"ל משה בלה, שכבר התנסה בפיקוד על במ"ב 682, למפקד 681. במ"ב 682: (רכב צפון) קלט לתוכו, באורח דומה, את במ"ב 686 (חימוש צפון). באתר חוף כיאט נוספו מבנים וסככות לחצר הגדולה של הבסיס הבריטי לשעבר. למפקד בסיס זה מינה פרת איש REMEלשעבר, סא"ל דב ררבה - רואי, והוא פיקד על במ"ב זה עד סתיו 1958. משראה פרת בסיפוק את המערך החדש את בתי המלאכה בבמ"בים, החל חותר להבטיח שבסיסים אלה יפעלו על "יסוד כלכלי". לדידו, המבחן העיקרי ל"יסוד "כזה היה השוואת תמחיר הוצאות עבודה של פרויקטים טכניים בשיפוץ רכב ב' עם מחירי עבודות אלה בסדנאות אזרחיות. במהלך 1952-1950 ניהל מחקרי-עלות, ייעול ופסיכולוגיה תעשייתית, בדק שיטות עבודה, שיפר תנאי עבודה והורה להנהיג פרסים לעובדים מצטיינים. ב-1952 נוסתה לראשונה שיטת הרכבת רכב בפס ייצור ("ליין") בבית המלאכה מס' 2 בבמ"ב 681. פרת שלח את סא"ל בלה לקורס ייעול במכון לפריון עבודה, וזה האחרון שב משם לא רק תוסס רעיונות ייעול אלא מלווה במדריך הראשי בקורס, מהנדס אוסטרלי אשר כתב את תוכנית הבניה, היא "הפרשה הטכנית" של פס הייצור. המוצר הראשון שירד מפס ייצור זה היה משאית GMC 6X6, אשר שוקמה מגרוטאות. אך דומה כי לרעיון העבודה בפס יצור עוד היה חזון למועד. ממדי היצור בבמ"בים נותרו קטנים מכדי שיצדיקו מהלך כזה, בשלב הנוכחי. הצורך בפס ייצור התעורר בחוזקה רק כשהיקף העבודות בבמ"בים לבש ממדים שונים לגמרי, ושינוי זה לא חל בתקופת כהונתו של פרת. בינתיים היה שם המשחק - צמצום וריכוז. בראשית 1951 צומצמו בסיסי חיל החימוש לשלוש קבוצות, כשהם כוללים ביחד 20 בתי מלאכה, שנכללו בבמ"בים, כתריסר אתרי החסנה שנכללו בבה"חים. קבוצות בסיסים אלה כללו: 2 במ"בים לרכב וצל"מ: 681, 682; 2 בה"חים לנשק ותחמושת: 644, 645; 3 בה"חים לרכב, חלפים וצל"מ: 658, 659 ו-687. קבלת האחריות לגיוס רכב אזרחי ב-1953 נוספה לאחריות חיל החימוש - כירושה מחיל הובלה, שפורק אז סופית - הפיקוד על גיוס רכב אזרחי בשעת חירום. האחריות לנושא זה עשתה אז כבר דרך עקלתון ארוכה, תמיד תוך חיבור בין נושא גיוס רכב אזרחי ונושא הובלה וניהול תחזוקת רכב בצה"ל. אם לא מסיבה אחרת, הרי לפחות מעצם העברת האחריות לנושא הובלה לחיל הספקה ותובלה, היו חיל הובלה, חיל הספקה ותובלה וגלגולים נוספים של חיל זה, האחראים לנושא זה עד שלבסוף מצא מנוחה בחיל החימוש. רק עם העמדת המערכת הלוגיסטית על שני חילות בלבד, חיל הספקה וחיל החימוש, ירש האחרון את מכלול הפעולות של גיוס הרכב האזרחי: רישומו, בחינתו ושחרורו, ביחד עם "שיבוץ" הנהגים שנועדו לנהוג בו בשירות מילואים. זרוע גיוס רכב אזרחי נולדה במלחמת העצמאות במפקדת ה"הגנה", כיחידה לתפיסת בכוח של רכב לצורך ביצוע שיירות הספקה. קראו לה "מח'מ", והגורם בצה"ל אשר ירש את התפקיד מיחידת ה"הגנה" ירש גם ראשי תיבות אלה, שלא מצאנו להם פשר, אלא זה בפולקלור, הנעוץ בלשון הסתרים שהייתה נהוגה ב"הגנה": "מוישה חאפת מאשין". מפקדה הראשון של יחידה זו היה אשר בולר-ארבל, שב-1950 נשא דרגת רס"ן. בדרך זו השתלב בולר בשירות תחבורה, עבר לחיל תחבורה ונמנה על בכירי חיל זה, בגלגוליו. עם פירוקו עבר בולר לחיל טכנאים, אך היחידה עליה פיקד קודם המשיכה "לטייל" בין חילות ושירותים חדשים לבקרים. בקיץ 1949 שונה שם היחידה ל"מרכז גיוס רכב"- מג"ר. תקנות משותפות של משרדי הביטחון והתחבורה מ-1951 התנו חידוש רשיון רכב אזרחי בישראל בהצגת אישור על רישום במג"ר. בעת קיומה בחסות חיל הספקה ותובלה, נקבע מטה היחידה בבסיס "טוניס", בצריפין, ושם נשארה זמן ממושך. מהיות אותה תקופה עת רגיעה ובצה"ל שלט משטר צמצומים, מג"ר לא רק שלא נפגעה מסיטואציה זו אלא להיפך - היא הייתה ביטוין של הרגיעה והצמצומים. עסקו בה ברישום הרכב האזרחי שנועד לגיוס בשעת חירום, שיטה שנועדה לחסוך ברכב הנמצא בשירות קבע בצה"ל, ובחנו כלי רכב אלה על פי מחזור תקופתי. כאן גם הכינו רשימות נהגים שנועדו להתגייס עם רכבם ונקראו "צמודים". בינואר 1951, קם מחדש לזמן קצר חיל ההובלה עצמאי, ומג"ר נעשתה כפופה לו, עתה תחת פיקודו של סא"ל יוסף עופר. תנודות אלה נמשכו עד לפירוקו (השני, והסופי) של חיל הובלה, במארס 1953. גם אז טרם נמצא ליחידה בית הגיוני. זמן מה היא השתייכה לחיל הספקה המורחב, אולם חוסר ההגיון שבסיפוח זה, מהיות חיל הספקה מנותק מהתמחות טכנית ברכב, הביא לבסוף להחלטה להעביר את זרוע גיוס הרכב האזרחי לחיל החימוש המאוחד. עתה ניתן ליחידה שם חדש, שזכה לאריכות ימים: "יחידת רכב מילואים" - יר"מ. פרת פירק את מג"ר לגורמיו והרכיבו מחדש בחלוקת פונקציונלית שונה. בדין וחשבון על כך קבע ביובש מקצועי כי "הצעתנו לארגון יר"מ, כולל פקודים והקמת יר"מ מטכ"לי... אושרו על ידי מת"מ בלי צורך בפרסום בכתב". לפי ההסדר שהציע פרת ואג"א קיבל, גיוס הרכב האזרחי היה באחריות ברורה בין שלוש רשויות: אג"א/תחזוקה היה גורם המטה במטכ"ל האחראי לכתיבה ולהפצת צווי-גיוס לרכב. מקחש"ר הייתה אחראית לריכוז מידע שוטף על סוגי ומצב כלי הרכב שסומנו לגיוס, ועל בחינת הרכב בעתות רגיעה ובעת גיוסו, על רישומו ועל שמאות נזקים שנגרמו לרכב , שנרשמו, ובעלי הרכב פוצו עליהם בתום תקופת שירותו בצה"ל. היחידות המגייסות: עוצבות, מפקדות וכדומה, שלהן נועד הרכב. אלה קלטו את הרכב מידי חוליות חי"ח לאחר תום קליטתו בצה"ל, ובתום השירות מסרו אותו שוב לידיהן, לתהליך השחרור. מבחינת מטה, נושא יר"מ עבר למקחש"ר במעמד "ענף", בפיקודו של סא"ל טיבור איזק, איש חיל תחבורה לשעבר. בשנת 1957 הוחלט במת"מ להוריד את הענף לדרגת מדור. איזק עזב את החיל, ופרת ,ש"הפסיד ענף", מיקם את המדור בענף שדה. שכן, ענף שדה הוא שהתמחה, בין היתר, בנושא "אמצעים". סגנו של סא"ל איזק, רס"ן צבי בן צור התמנה לראש המדור, תפקיד בו כיהן כ- 9 שנים. באוגוסט 1966, במסגרת רפורמה שנעשתה בצה"ל במעמד קציני החילות הראשיים, - עוד נדון בה להלן בהרחבה - נלקחה מחיל החימוש האחריות לנושא יר"מ, ובמקומה מדור יר"מ הוקמה במחלקת אג"א/תחזוקה היחידה לארגון אמצעים - יארג"א 6004 בן צור, עבר אז עם יחידתו לאג"א, בדרגת סא"ל. יחידות המשנה של יר"מ, ואחר כך של יארג"א, היו יחידות יר"מ. ב-1954 נמצאו תחת אחריות מקחש"ר 19 יר"מים: 2 מטכ"ליים, 3 פיקודיים, ו-14 עוצבתיים. רשומים היו - 20,286 כלי רכב (ללא אוטובוסים). בסוף שנות ה-60 כבר היה מספר כלי הרכב הרשומים ביארג"א יותר משלוש רבבות. תחת חלוקת תפקידים זו, אם גם בכינויים משתנים, תורגלה מערכת גיוס הרכב כחלק מתרגילי עוצבות מילואים. במיוחד חשובה הייתה סדרת תמרונים בספטמבר 1954 שכונתה: "הדס" (במרחב צפון) "דפנה" (במרכז) ו"רותם" (בדרום). לאחר הפקת לקחי תרגילים אלה המשיכו פרת וראש ענף שדה במפקדתו לשכלל את נהליה. הגדרת תפקידים ומשימות באביב 1952, הקים פרת במקחש"ר צוות תכנון בראשותו, להכנת הצעה ערוכה, למבנה ארגוני של חיל החימוש והגדרת תפקידיו. צוות זה לא בדיוק עסק בתוכנית וירטואלית, אלא הגדיר ושיחזר דפוסים, נהלים ותקנות שברובם כבר מומשו ונוסו, בהנהגת פרת.. כשהובאו מסקנות הצוות לפני גורמי מטכ"ל, בקיץ 1953 ,חלק מהן כבר זכה אפילו שם להכרה לפני כן. יתרן אושר בדצמבר 1953 להלן עיקרן: חיל החימוש יכלול 7 גורמים מרכזיים, שמשימותיהם וסמכויותיהם כדלקמן: מפקדת קצין חימוש ראשי, שהיא הסמכות המקצועית העליונה בצה"ל בענייני חימוש והמשמשת כמטה להפעלת גורמי חימוש ברמת מטכ"ל. קחש"ר יהיה כפוף לרמטכ"ל ומתואם על ידי ראש אג"א. קחש"ר יפקד על מתקני מטכ"ל/חי"ח וינחה מקצועית את מתקני חי"ח במערך הנפרס. באחריות מתקנים אלה עיתוד חלפים ויעוץ לרכש. מתקני מטכ"ל/חי"ח, שבאחריותם לתחזק את כל הצל"מ בחילות השדה, וכן קליטת צל"מ בצה"ל, בחינה, שיקום, שדרוג, החסנה והספקה ליחידות ולמתקני חי"ח/מטכ"ל. אלה האחרונים יכללו 2 אגדי בתי מלאכה בסיסיים (במ"בים) בהם יתבצעו תיקוני דרג ד' ו-4 בסיסי אחסון (בה"חים). מתקני חימוש מרחביים, תחת פיקוד אלופי פקודים או מפקדי מרחבים מיוחדים (למשל אילת וירושלים) ויכללו אמצעים לאחזקה חימושית של חילות השדה בדרגי ב', וגם להספקתם ולפינויים. "העברת עוצבות ממקום למקום", מצא פרת לנכון להדגיש, "תהיה כרוכה בתנועה מקבילה של יחידות חימוש בהתאם למשימה". קציני חימוש בפקודים ובעוצבות יהיו קציני מטה מקצועיים. קציני חימוש תחת הגדרה דומה יכהנו במפקדות שריון וארטילריה מרמת גדוד ומעלה, וביחידות חי"ר ברמת חטיבה. כיתות תיקונים קלים בעלות ניידות גבוהה, ישרתו עוצבות חי"ר ומפקדות גדולות לביקורת חימוש ולסיוע בביצוע תיקוני דרג א', וידריכו את חיילי היחידות בהן יוצבו בנושאי אחזקה ושימוש באפסניית חי"ח. חוליות חימוש (לימים כיתות ומחלקות חימוש) יפעלו תקנית בגדודי שריון וארטילריה ויבצעו תיקוני דרג א', טיפול מונע, וביקורות שגרתיות ביחידות השדה, בשילוב עם הצוותים המפעילים. יחידות רכב מילואים (יר"מ) יכינו בעת שלום את התשתית הארגונית והטכנית לגיוס רכב אזרחי בזמן חרום, ועל פי פקודה יגייסו אותו ובסוף שירותו ישחררו אותו. לפי הצעתו נקבע הרכב גש"ח כדלקמן: שלוש פלוגות סדנא ניידות (פלס"דים), פלוגה בסיסית, ופלוגת תחמושת. פרת תבע לראות יחידות כאלה קמות לאלתר, ואמנם נקבע שגש"חים פיקודיים יקומו עד 31 ביולי 1954. אך במימוש החלטה זו חל עיכוב רב, שסיבותיו היו מורכבות; בין היתר העדר תקציב להצטיידות והבשלתן האיטית של אוגדות השריון. בכך נדון בפרק ז'. עד 1954 חלה אחריות חיל החימוש גם על סדנאות הרכב של חילות הים והאוויר. אחר כך בטלה אחריות זו והועברה לאפסנאות אותם חילות. אל"מ פרת, לעולם מעוגן במבנה ארגוני שלבסוף נתקבל ונשאר עקרונית בעינו עד לרפורמה באוגוסט 1966: תחזוקת הצבא באפסניה ובשירותי חימוש; חקר, תכנון ופיתוח אפסניית חי"ח והתאמתה ליעדי צה"ל; ארגון ופיקוח על מערך החימוש בכל הרמות. מערך החימוש מתחת לדרג המטכ"לי, שיכונה "המערך הנפרס", יכלול את כל דרגי החימוש שמתחת לרמת מטכ"ל, ולהבדיל וכחלק ממנו, את "מערך השדה" ובו נכללו גורמי החימוש בעוצבות. שני האחרונים היו כפופים לקחש"ר רק מבחינה מקצועית, לא מבחינה פיקודית. ברמת המערך הנפרס קחש"ר יעצב את נוהלי החימוש תוך תיאום והסכמה עם מפקדות פקודים מרחביים (וגייסות השריון) שכן חיילי החימוש ברמה זו לא היו כפופים לו אלא מבחינה מקצועית. אמנם בתורת REME, שפרת הכירה בעל פה, התקיימו נהלים ברורים כיצד מתבצע תיאום כזה, מרמת גייס ולמטה עד רמת גדוד, אך בתנאי צה"ל נדרשו למימוש השפעה זו מחשבה יצירתית מחודשת ועיצוב עדין חדש של יחסי-אנוש. בתחום זה לא תמיד היה פרת האיש המתאים, וכפי שנראה, גם יורשיו לא תמיד מצאו בתחום זה את דרכם בקלות. בתוכנית העבודה החיילית 1952/53 ניסח פרת לראשונה את תורת החימוש עבור המערך הנפרס לדרגיו. הוא ירד לפרטי-פרטים של הרכב גורמים ויחידות חימוש, החל בחולית חימוש פלוגתית דרך מחלקת חימוש גדודית ביחידות שריון ותותחנים, דרך כיתת תיקונים קלים - כתק"ל, בחטיבות חי"ר, סדח"ט בחטיבת שריון וגמור בנוהלי פיצול סדנאות מרחביות בעת מלחמה לסדנה נייחת ולגש"ח. נושא החימוש במערך הנפרס בצה"ל נמצא אז בחיתוליו. חילות השדה כללו כמעט רק עוצבות "חי"ר צועד" וארטילריה נגררת, כלומר מערך שמגוון אמצעי הלחימה והתנועה שלו היה קטן ופשוט מבחינת תחזוקה חימושית. אף על פי כן, פרת הניח יסוד תיאורטי לבניינה של מערכת חימוש לחילות שדה מפותחים יותר בעתיד. פעולתו לא הייתה העתקה דוגמאטית של השיטה הבריטית, אותה ספג בשעתו ושינן, אלא שקלול התורה הבריטית עם תנאיו יוצאי הדופן של צה"ל: צבא עני המתבסס על עוצבות מילואים אך חותר בעתיד להפוך לצבא ממוכן, משוריין ועתיר טכנולוגיה. המלצותיו היו נושא לויכוחים באג"מ ואג"א, כשחילוקי הדעות נסבים על פרטים שונים בתוכנית מערך השדה החימושי ובמיוחד סביב שאלת גדודי שירותי החימוש - גש"ח, שפרת הציע להקים ותכנן את מבניהם. ב-24 במארס 1954 סיכם ראש מחלקת אג"מ/תכנון, סא"ל יובל נאמן, את הבעיות התלויות ועומדות סביב הצעות אל"מ פרת: מספר גש"חים שיקומו; פרת מציע ארבעה. אג"מ/תכנון מציע שלושה. הרכב גש"ח; יש להכריע האם יכלול רק פלוגות סדנא ניידות כפי שמציע פרת. או גם פלוגה בסיסית; תפקידי גש"ח... (האם) גם הספקת תחמושת באמצעות פלוגת תחמושת (מציע פרת) או שנושא זה יהיה באחריות יחידות ההספקה הפיקודיות. פרת נשא עיניו רחוק. הוא חזה חילות שדה ממוכנים הנזקקים ליחידות חימוש מצוידות היטב בגודל "רגימנט", כפי שהכיר בצבא הבריטי. הוא נשא כמה הרצאות בפורום מטכ"ל ואג"א, להסבת הרעיון, ורכש תמיכה והערכה לרעיונותיו. באביב 1954 הוחלט באג"מ כי במערך החימוש הנפרס יקומו 4 גש"חים, אחד בכל פיקוד מרחבי, ועוד אחד בגייסות שריון, מסגרת שעמדה לקום. גש"חים אלה יאוישו בחילי מילואים, אך סגל הפיקוד והציוד שלהם יבואו מן הסדנאות המרחביות הסדירות. ב-1955 הוקמה הסדנא הגייסית (ס.ג.) של השריון, על בסיס סדנה 699 של חטיבת השריון הסדירה 7. פרת הציע שמסדנא זו ייצאו הציוד וגרעין הסגל לגש"ח הרביעי. לפי הצעתו נקבע הרכב גש"ח כדלקמן: שלוש פלוגות סדנא ניידות (פלס"דים), פלוגה בסיסית ופלוגת תחמשת.94 פרת תבע לראות יחידות כאלה קמות לאלתר, ואמנם נקבע שגש"חים פיקודיים יקומו עד 31 ביולי 1954. במימוש החלטה זו חל עיכוב רב, שסיבותיו היו מורכבות: בין היתר העדר תקציב להצטיידות והבשלתן האיטית של אוגדות השריון, בכך נדון בפרק ז'. עד 1954 חלה אחריות חיל החימוש גם על סדנאות הרכב של חילות הים והאוויר. אחר כך בטלה אחריות זו והיא הועברה לאפסנאות אותם החיילות. קצינים-מהנדסים מרגע שובו לצה"ל חתר פרת להגדיל את מספר המהנדסים בקרב קציני החיל. גישתו היסודית הייתה חד-וחלק: קצין חימוש בצבא מודרני, העוסק בנושא טכני, חייב להיות "מהנדס מדופלם". פרת היה מודע, כמובן, לפער בין הרצוי למצוי. למעשה בעת שובו לפיקוד כמעט שלא נותרו בחיל החימוש מהנדסים מבין אלה המעטים ששרתו בו קודם, בגלל הבדלי משכורות בשוק העבודה האזרחי, לרעת צה"ל. אך פרת סבר כי ניתן לפתור את הבעיה תוך שילוב של התייחסות אישית למועמדים ללימודי הנדסה ומגוון תגמולים: תוספת שכר לקצינים בעלי דיפלומת מהנדס, הנהגת נורמות שירות אשר ישלבו לימודי הנדסה עם שירות חובה וניתוב צעירים מוכשרים לחילות הטכניים, או לחילופין, מתן אפשרות לקצינים ואף למש"קים המשרתים כבר, לרכוש דיפלומת מהנדס אגב שירות בצה"ל. לימוד לתארים הנדסיים גבוהים יותר נשקל אף הוא, כהמשך למסלול שירות כזה. לימודי ההנדסה לתואר ראשון נועדו להיעשות בטכניון בחיפה. אמנם חיל החימוש עמד בראש החילות בצה"ל שהיו מעוניינים באקדמיזציה של קציניו, אך למאוויים ולבטים אלה היו שותפים גם חילות האוויר, הים, הקשר והרפואה. בעת גיוס שנתון 1932 החל אכ"א מממש את מסלול ה"עתודה האקדמאית". הדבר נעשה כהסדר חוזי בין אכ"א לסטודנט ומעקב שלישותי מצד החילות המעוניינים. תקופות הטירונות, קורסי הפיקוד והשירות שעל המצטרף למסלול זה פוזרו על פני מספר שנים, אשר בחלקן הצטרף ה"עתודאי" לצבא הקבע. תקוות יוזמי המסלול הייתה שעליה בדרגה, הזדמנות להמשיך להתמחות במקצועות הטכניים ועניין בעבודה, יגרמו לטובים מבין קצינים אלה לבחור בקריירה צבאית ממושכת. נורמות נבנות מפעולת מצטברות של יחידים. יציאתם של אנשי צבא קבע וותיקים ללימודים הייתה תהליך איטי יותר. כניסה למסלול לימודים אקדמאים בסיוע צה"ל התגבשה כהסדר המחייב שתי שנות שירות בצבא הקבע על כל שנת לימודים אקדמאית. אלה אשר לימים בקשו להמשיך וללמוד לתארים גבוהים יותר, בקשותיהם, כולל תקופת שירותם, נדונו כל אחת לגופה. ב-1951 החלו כמה קצינים ומש"קים בשירות קבע להיכנס למסלול כזה; פרת דן אישית בכל פניה, ואף דאג לפרסם את קיום המסלול בקרב כל קציני החיל. בצעד הראשון קרתה לו תקלה. קצין שלא התקבל ללימודי הנדסה בטכניון, ובכל הפסיד לכאורה את ההזדמנות ללמוד לימודי הנדסה אקדמאים, נרשם לאוניברסיטה בבריטניה והחל בלימודיו שם. צעדו לא היה מקובל על פרת; הקצין התיר את חוזהו ולא חזר לחיל, אך הלקח נלמד. משאושרו לימודי הנדסה לרס"ן ירח כץ, שהתקבל לטכניון והוא כבר אחד מעמודי התווך של מקחש"ר, הוקמה בטכניון, בחסות מחלקת הדרכה במטכ"ל - מה"ד, יחידה צבאית קטנה שכללה קצינים מכמה חילות, וכונתה "יחידת לומדים". האחריות לניהול יחידה זו נמסרה למה"ד. מטה היחידה שכן בבית החייל בבת גלים, ותפקידה היה לדאוג למימון הלימודים ולדווח למה"ד על התקדמות כל אחד מן הסטודנטים. ב-1955 עם שובו של כץ לשירות "מדופלם" כמהנדס מכונות, הוא הועלה לדרגת סא"ל והתמנה לראש הענף הטכני. באותו זמן הופיע בחיל החימוש מסלול שלישי, שקראו לו גם: "השגת מהנדסים". מדובר היה בצירופם לשירות קבע חיל החימוש, בעודם על ספסל הלימודים, של קצינים ותיקי מלחמת העצמאות שלימודיהם לא מומנו מלכתחילה על ידי צה"ל. למהלך זה השתרבבו מאבקי כוח בתוך החיל. הוועדה לתכנון החימוש, והתחזקות מגמת שדרוג אמצעי לחימה בחיל החימוש אל"מ פרת הגיע להישגים חשובים בהתוויית נהלים לבחינה, שיפור ושדרוג אמצעי לחימה. ביוזמתו הוקמה בראשית 1953 "וועדה מטכ"לית לתכנון החימוש", שתפקידה הוגדר: "יעוץ לרמטכ"ל בענייני תכנון, פיתוח ויצור חימוש". הוועדה עסקה בהכוונה לאפיקים תכליתיים של רעיונות לשכלולים שבאו מלמעלה, כלומר מאג"מ/אמל"ח, או ששפעו ממפקדים בחילות השדה ובמקחש"ר. פרת ישב בראש הוועדה ומזכירה היה סא"ל רפפורט. ישבו בה נציגי הענף הטכני וענף בחינה במקחש"ר, נציגי אג"מ/אמל"ח, אג"א/צל"מ והתעשייה הצבאית האזרחית. מדגם אקראי של נושאים שנדונו בוועדה זו בין דצמבר 1953 לינואר 1955, וזכו למימוש, כלל: העלאת יעילות תותחי טנקי "שרמן" ותותחי שדה 75 מ"מ "קרופ" (בטרם הוחל בשדרוג סדרתי של ה"שרמן" בסיוע צרפתי); הגדלת טווח מרגמות 81 מ"מ; שכלול פצצות מרגמה 52 ו-81 מ"מ; ייצור להביור; פיתוח רובה שירות חצי-אוטומטי; פיתוח מרגמה 120 מ"מ על פי הדגם הפיני "טמפלה", ועוד. ב-1953 עלו על סדר יומה של הוועדה כ-250 הצעות לשכלולים ולטיפול במגרעות טכניות, כ-80 אחוז מהם נושאי רכב ורק"מ. למשל: טנק "שרמן" משופר; זחלם לוחמים שכונה דגם ב'; מגוון כלי רכב קרביים, בהם זחלם סיוע-אוויר וג'יפ קרבי מדגם משופר; מעבדה כימית לשכלול איכות חומר נפץ הודף, ייצור עצמי של ציוד בתי מלאכה, ועוד. בוועדה לתכנון החימוש התגבשו שני סוגי נהלים לפיתוח אמצעי לחימה: נוהל מקוצר, בו די היה בניסוי מוצלח ודווח לוועדה כדי להעביר הצעה הישר לביצוע בבמ"בים. לפי נוהל ארוך, הוטל על קצין או על צוות במחלקה הטכנית להכין "אופיון" לאמצעי הנדון, וזה עלה על הפרק באחת הישיבות הבאות של הוועדה. עם אישורו הוקם צוות-פיתוח מורכב מקציני מקחש"ר, נציגי אג"א, לעתים אנשי תע"ש וחילות שדה אחרים. פיתוח הפרויקט כלל בניית דגם שעבר ניסויים נוספים, שב לוועדה ולבמ"ב לתיקון מגרעות, ולבסוף נכנס ליצור סדרתי בתעשייה הצבאית או באחד הבמ"בים. תחום זה היה בבחינת ראשיתו מצער ואחריתה ישגה מאד. דלות התקציב וקשיי קיום מערכות החימוש דלות תקציב הביטחון במחצית הראשונה של שנות ה-50 מצאה ביטוי בראש וראשונה במצבת הצל"מ בצה"ל. אמצעי הלחימה בחילות השדה לא עלו באיכותם על אלה שהיו בשימושם במלחמת העצמאות, ולעתים אף להיפך. באותן שנים, הייתה הצטיידות צה"ל אקראית; הרכש כלל הרבה גרוטאות של אמצעי לחימה מתוך תקווה לשקמן, לשדרגן או ליטול מהן חלפים. רכב צה"ל הישן שופץ בלי הרף, ועקב מחסור בחלפים, מספר כלי הרכב הכשירים הלך ופחת. בארטילריה נמשך רכש מזדמן של תותחים ישנים, הטובים בהם היו עשרים וחמישה תותחי 25 ליטראות מקנדה, אשר הגיעו חלודים ומפורקים לגורמיהם ושוקמו. על תותחים מתנייעים טרם דובר. בנושא רק"מ נוספו כמה עשרות טנקים וזחלמים אולם אלה נזקקו לשיקום שהחלפים עבורם באו מ"קניבליזציה" של "פגרי" רק"מ או מייצור מקומי בבמ"בים. טבלה 43 בנספח ה' נותנת מושג על הגידול במספר אמצעי הלחימה והרכב בחילות השדה של צה"ל בראשית ובסוף תקופת כהונת פרת. עין מנוסה תבחין בקלות כי מדובר באמצעי לחימה ישנים. באותם ימים, גרם גילו של הרק"מ בצה"ל לכך ששריונו, מערכות התנועה והנשק של הטנקים היו ברמה שכבר יצאה מן השימוש באותם צבאות אשר סיפקו אותם. בארטילרית שדה התבטאה נחיתות צה"ל בכך שכל התותחים היו עדין נגררים, בשריון - שהתותחים היו בעלי מהירות לוע נמוכה ולכן ביכולת חדירת שריון נמוכה, ובחיל הרגלים בכך, שרובי השירות היו נטעני-בריח ובהעדר נשק נ"ט רקטי. הטבלה המובאת למעלה איננה מפרטת את סוגי רכב ב'. החלק הטוב בהם היה רכב רב-מינוע שכלל משאיות, נ.נ. וג'יפים, שרמתם הגבוהה יחסית נשמרה הודות לשיקום חוזר תכוף בבמ"בים. שאר הרכב, למעט מכוניות פרטיות בשימושם של קצינים מדרגת אל"מ ומעלה, היה רכב בן 10 שנים או יותר, ללא חלפים מקוריים, אשר שופץ באמצעות חלפים מייצור "ביתי" ומ"קניבליזציה". החימוש בתמרוני צה"ל, 1954-1950. בתקופת כהונת פרת לא הועמד צה"ל אף פעם במבחן צבאי רחב. את כושרו של חי"ח לשרת את המערך הנפרס ניתן אפוא להעריך בעיקר לפי לקחי תרגילים בהם שותף. תרגילים בולטים בהם השתתפו גורמי חימוש היו: "צמד" באוקטובר 1950, הגר" ו"ישמעאל" בפברואר 1953, "דפנה", "הדס" ו"רותם" בסתיו 1954. תמרון "צמד", שקדם לו בכמה ימים תרגיל מפקדת חיל טכנאים "ביכורים", נועד "לבחון את התארגנותו וכושר ניידותו של הצבא במקרה של מלחמה בשתי חזיתות כשמאמץ הבלימה העיקרי בחזית הדרום". הדגש הכללי היה על גיוס חיילי מילואים ורכב מילואים, והיסעים לתגבור כוחות פיקוד הדרום בשלוש חטיבות חי"ר וביחידות ארטילריה, מחזיתות אחרות. תורגל גם תפקוד מפקדות עוצבות. משימות חיל טכנאים הוצגו על יד אג"מ בפשטות כמעט וולגרית, המדברת בעד עצמה: תיקון רכב, נשק ומכשירים בשימוש בתמרון; סיוע בסיסי-חימוש ליחידות התרגיל על ידי סיפוח יחידות חלוץ (לא "חילוץ") לעוצבות, הקמת תחנות חילוץ והחזקת עתודות לפעולות בהתאם לצרכים. קציני טכנאים פיקודיים ייעצו לאלופי הפקודים בנושאי הקצאת אמצעי חימוש בסיוע לחטיבות. חיל טכנאים יתרגל גיוס חיילי מילואים שלו ב-3 בסיסים: במ"ב 681, במ"ב 682 ובה"ח 687. אולם הוא לא נדרש להדריך או לפקח על הכנתם ופעולתם של גורמי החימוש בגדודים ובחטיבות. לפי השאלה, התשובה. לפשטות המשימות שאג"מ הציג לחיל החימוש בתמרון זה, נתן פרת פתרון פרימיטיבי מאולתר ופשוט , שבמרכזו "יחידות חלוץ" (לא "חילוץ") מתוך סגל הבסיסים המטכ"ליים. לפי דוח, במ"ב 681 "הפריש" את היחידות: "במ"ב קדמי", "יחידת בדק-קל" ו"יחידת חלוץ" אשר "פתחו שלוש תחנות במרחב פיקוד הדרום". במ"ב 682 מצידו "הפריש במ"ב קדמי קטן". בנוסף, בה"ח 687 הקים "בסיס החסנה קדמי" ועוד "חולית תגבורת" קדמית בפיקוד דרום. בהנחיות לתרגיל נקבע סתמית, כי פתרון בעיות בהקצאת אמצעי חימוש ברמה המרחבית כולו באחריות קציני טכנאים פיקודיים. לקחי התמרון חשפו בעיות קשות בכל צה"ל. גיוס אנשי מילואים נעשה לאט מן הרצוי וגרם שיתוק במשק האזרחי. שיטות רישום וגיוס רכב לא תאמו את ממדי הגיוס. הומלץ שחצ"ח (שעדין היה אחראי לנושא זה) יקים בתוכו ענף גיוס רכב, שאמנם קם ומקץ זמן קצר עבר לחיל החימוש. התמרון חשף את מוגבלות מערכת הצירים הארצית צפון-דרום, והובן טוב יותר ששליטה על היסעים היא תורה החייבת תכנון ותרגול. הוחלט לזרז את בנית קו מסילת הברזל לבאר שבע ולהרחיב את השימוש ברכבת להסעת גייסות ורק"מ. מנקודת ראות החימוש כללו דוחות בקרי התרגיל: "כפילות ובלבול בחלוקת תפקידים בין סדנאות מרחביות וחטיבות"; "העדר עתודה תפעולית בידי קצין טכנאים פיקודי "ו"מצבו הירוד של הרכב הצבאי והמגויס". צוין "טיפול מונע לקוי מצד העוצבות בציוד חימוש שבאחריותן", ו"אי-בהירות בנוגע לסמכויות קציני חימוש כקציני מטה מתאמים, מקצועיים". מרבית הביקורת שהשתמעה לגבי תיפקד החימוש נגזרה ישירות ממצבם התקציבי הנואש של חיל החימוש ושל צה"ל כולו. התמרון היה בין הגורמים שעודדו את ביטול החילות" הובלה וחצ"ח. תרגילי "הגר" ו"ישמעאל", בראשית 1953 נועדו לבחון את הערכות צה"ל, למגננה, ויכולתו לעבור למתקפה לאחר גיוס כוחות מילואים. הם נערכו כתרגיל דו-צדדי, "כחולים" מול "ירוקים", שכלל "הערכות המערך הסדיר והמגויס למגננה ובלימה עד ע+5, גיוס מילואים ופריסת מערך הגנה מתוגבר עד ע+7, ומעבר למתקפה, לפי פקודה ב- ע+11. מבחינת חיל החימוש היה זה עוד תרגיל בעל היבטים אפסנאים, אשר סייע להבהיר חלק מתפקידיהם של קציני החימוש הפיקודיים והעוצבתיים. עיקר פעולת גורמי החימוש הייתה פעולות ההצטיידות של העוצבות בתחמושת וברכב, ופעולת משיכת אמצעים מבסיסי ההחסנה של חיל החימוש. תורגלו עשרה בסיסי ההחסנה במרחבי שלושת הפקודים המרחביים, בעיקר בפיקוד צפון, בו מצוי היה מספר המתקנים הגדול ביותר: א/644 ,ג/644 , ס/644 , ק/644, ע/644 ו-658 , כל אלה תורגלו. בתום התמרונים תרגלו בסיסי ההחסנה קליטת תחמושת חוזרת מן היחידות, תוך מיון והכנה לשיקום ואריזה מחדש. נמתחה ביקורת על איטיות התהליכים הללו, והאיטיות תורצה ב"העדר אמצעי העמסה, חוסר שטחי-אחסון והעדר מעברים נאותים בין ריכוזי ציוד". גם תרגילי "דפנה" (מרכז), "הדס" (צפון) ו"רותם" (דרום) באוקטובר 1954 היו דו-צדיים ובהם כללו משימת חיל החימוש תחזוקה ריאלית של שני הצדדים. בתרגול טקטי ללא גייסות הוצגו למפקדות הפקודים המרחביים מצבי ניתוק ושילוב מערכת ההגנה המרחבית במגננה. גש"חים, שנועדו להשתתף בתרגילים, עשו זאת לחלוטין באורח וירטואלי. סגל הגש"ח הורכב מקציני סדמ"ר ומפקדי פלוגות תחמושת. מצבו הירוד של הרכב שהשתתף בתרגיל שוב וצוין כרעה חולה, ונחשפו בעיות בניהול סדנאות כיחידות אורגניות בשדה. שב ועלה הצורך ברכב משא רב-מינוע, וצויין שוב כי בתרגול אותם חלקים מפלוגות התחמושת, ההעמסה והפריקה בוצעו ידנית "על ידי חיילי מילואים בעלי פרופיל נמוך וגיל גבוה". ומה ניתן לצפות מחיילים כאלה? עוד הזדמנות לתרגל גורמי חימוש באה בעת מצב הכוננות הארצי בנובמבר 1954, אשר כונה "ראובן", ושימש הזדמנות לממש לקחים מתרגילי "דפנה", "הדס", ו"רותם". "ראובן" תפס את חיל החימוש בעיצומם של חילופי גברי: פרת התפטר וחורב טרם בא במקומו. את מקום מפקד החיל בתרגיל מילא סא"ל רפפורט. השפעת הרקע הבנלאומי הרקע הבינלאומי והתקציבי לבעיות הצטיידות צה"ל באמצע שנות ה-50 חימושו של צה"ל באותן שנים, שכמה חוקרים חדשים עדין מופתעים כמה דל היה, לא הייתה תוצאת עיוורון מצד קברניטי הביטחון של ישראל, אלא פרי דילמה קשה לפניה ניצבו. הייתה כאן נטילת סיכון מחושב של צמצום תקציב צה"ל, על סמך הערכה מודיעינית כי גם הצטיידות צבאות ערב באותו זמן (עד 1955) הייתה בפועל דלה, וכי המשך ההגבלות מצד מעצמות המערב על הספקת אמצעי לחימה לישראל הוא חלק ממדיניות החלה גם על צבאות ערב. אומנם מצב זה לווה בחרדה חוזרת שמא ההימור היה שגוי. כבר בראשית 1950 נדלקה בצמרת הביטחון של ישראל נורת אזהרה לנוכח כמות אמצעי הלחימה שבריטניה עמדה לספק למצרים, כולל טנקים מסוגים שלא נמצאו בידי צה"ל, מטוסי קרב שחלק מהם כבר היו מונעי סילון, כמויות גדולות של תחמושת ותוכניות לאימון קצינים בבתי ספר צבאיים בריטיים. אך באביב 1950 התברר כי מהלך בריטי זה הושעה, מסיבות מדיניות ואסטרטגיות. שתי התפתחויות אחרות גרמו להרגעת ממשלת ישראל: ב-25 במאי 1950 פרסמו שלוש מעצמות המערב: בריטניה, ארצות-הברית וצרפת, הצהרה בה התחייבו להתנגד לכל ניסיון לשנות בכוח את הגבולות הקיימים באזור, וכן החליטו למנוע התפתחות מרוץ חימוש בין ישראל לשכנותיה. אגב כך הן התחייבו לספק למדינות האזור, כולל ישראל, אמצעי לחימה בכמות מוגבלת "לצרכיי ביטחון פנים והגנה לגיטימיים". ההצהרה התקבלה בממשלת ישראל בסיפוק רב, אולם במהרה התברר כי קשיי הרכש של צה"ל מוכתבים על ידי אמברגו בלתי רשמי, מתוחכם מזה שישראל הצליחה לעקוף ב-1948, עליו פקחה עיין וועדה סודית של אותן שלוש מעצמות, שנקראה NEACC. בריטניה, בהסכמת שותפותיה להצהרת מאי 1950 , שימשה כספק עיקרי של אמצעי לחימה ותו"ל למדינות המזרח התיכון, בחתרה אגב כך למודוס ויוונדי עם מצרים, שיאפשר לה להמשיך ולהחזיק בסיסים באזור תעלת סואץ, כחלק ממערך אסטרטגי מערבי כלפי איום סובייטי. תחילה הציעה בריטניה קדימות לשיקום צבא מצרים, שאחרי 1948, היה במצב התפוררות. אך משהתברר לה שמאמציה מתנפצים על סלע עקשנות הממשלות המצריות - אלה שמינה המלך פארוק כמו אלה שקמו אחרי - הפיכת יולי 1952 שתבעו פינוי הצבא הבריטי מכל מצרים, התנדפה נטייתה לחמש את מצרים, כמעט לחלוטין. בינתיים, בעקבות מלחמת קוריאה שפרצה ביוני נסוגה ממשלת ישראל מעמדת הניטרליות הבין-גושית המודגשת בה נקטה קודם, ומכל בחינה מעשית, עברה לתמוך בעמדת המערב. שינוי זה, בצד הסרבנות המצרית פתח לראשונה חלון-הזדמנות ישראלי קטן לסיוע צבאי בריטי. בפברואר 1951 ביקר בישראל הגנרל סר בריאן רוברטסון, המפקד הכללי של הצבא הבריטי במזרח התיכון, שנפגש עם שר הביטחון והרמטכ"ל. הגנרל הביע רצונו להגיע לתיאום צבאי עם צה"ל במקרה של מלחמה עם הסובייטים. בתל אביב נזהרו שלא להרגיז את הסובייטים, על ידי הענקה גלויה לצבא הבריטי של בסיסים על אדמת ישראל, אך ניצלו את ההזדמנות להצביע על כך שחימוש צבא מצרים מעודד "מגמות רבאנש" ערביות. בלונדון החלו דיפלומטים והנספח הצבאי של ישראל לדון ברכש טנקי "סנטוריון" ומטוסי קרב סילוניים מדגם "מטאור" חששות ממשלת ישראל גאו שוב, משהתברר כי על כל טנק ומטוס שבריטניה התכוונה לתת לישראל, בכוונתה לתת שלושה לערבים. "עד עתה", הסביר הרמטכ"ל בסוף 1951, "השלינו עצמנו שנוכל להסתפק ב-7 חטיבות. עתה דרושות לנו לפחות 10 חטיבות חי"ר, 3 חטיבות שריון ותוספת 3 גדודי חת'מ". שנה לאחר מכן, גם סדר כוחות זה נחשב בלתי מספיק. במאי 1953 התמנה אל"מ מאיר אילן לראש צוות לתכנון סד"כ צה"ל לקראת שנות ה-60. מסקנותיו היו כי נחוץ להרחיב את סד"כ חילות השדה של צה"ל עד 18 חטיבות, בהן 3 חטיבות שריון, ולהכפיל את עוצמת חיל התותחנים ל-20 גדודי ארטילריה. אימוץ מסקנות אלה חפף את כניסתו לתפקיד רמטכ"ל של רא"ל משה דיין. אף שהדברים קרו זמן ניכר לפני עסקת הנשק הצ'כית-מצרית, ולפני פתיחת חלון ההזדמנות הישראלי-צרפתי אשר נתנו לבעיה ממד חדש, שמע פורום מטכ"ל מדיין סקירה על "רוח מיליטנטית במצרים" שביסודה אמונה מחודשת בכוחו של הצבא לנצח את צה"ל בשדה הקרב, ועל הצורך להרחיב ולחמש את צה"ל. בשנים 1955-1953 ניצח דיין על הכנת תוכנית רב-שנתית להרחבה ולחיזוק את חילות השדה. אך ללא שינוי תקציבי רדיקלי, וללא תמורה ביחסי החוץ של ישראל, קשה היה לראות כיצד יבוא השינוי המיוחל. תוכנית התעצמות צה"ל קמה ונפלה על קיומם של שני תנאים: הצטיידות בחו"ל ושינוי סדר העדיפויות התקציבי של ממשלת ישראל. הרחבת חילות השדה וחיל החימוש בתוכנית הרחבת חילות השדה הוטל על חיל החימוש להיערך למתן מענה על צרכי מערך לוחם בעל מרכיב גדול בהרבה מבעבר של שריון וארטילריה. בפשטות, פירוש הדבר שהיה עליו לאחזק ולשקם יותר קנים, יותר מנועים, יותר מיגון שריון ומגוון גדול יותר של מערכות מכאניות ואלקטרוניות. כבר בהמלצות וועדת אילן מאוגוסט 1953 הודגש תפקידו המשולש של לחיל החימוש: ראשית, לייעץ לרמטכ"ל ולאג"מ/אמל"ח בעניין רכש אמצעי לחימה בשוק הבינלאומי והתאמתם הטכנית לתוכנית ההתעצמות המתוכננת של צה"ל; שנית, להתאים את מערך סדנאות החיל לפעולות שיקום רחבות של אמצעי לחימה בממדים שצה"ל טרם הכיר אז ואגב כך לשדרג אמצעי הלחימה שיירכשו בחו"ל או אמצעי לחימה קיימים; ושלישית, לתכנן ולסייע להקים מערך חימושי נפרס המתאים לחילות שדה עתירי רכב ורק"מ, בעלי עוצמת אש וכושר תמרון רב. פרת הוזמן לדיוני פורום מטכ"ל שדן בתוכנית העבודה של אג"א לשנת 1953/54. הוא התבקש להרצות, והרצה על מערך חימוש התומך בעוצבות . התקציב על-חטיבתיות הכוללות טנקים, חי"ר, ארטילריה, הנדסה ושירותים ממונעים ומשוריינים. כשהציג את רעיונותיו שם, התמקד פרת במיוחד בנושא גדוד שירותי חימוש -גש"ח, האמור לפעול כיחידת שדה אורגאנית ולתחזק פיקוד מרחבי או אוגדת שריון במלחמה. קווי המתאר שהעלה ליחידה כזו הקדימו למעשה את זמנם בקרוב לעשרים שנה. בפרק ז' נראה כי גורם תקני שלם כזה לא קם בצה"ל לפני סוף שנות ה-60. אולם מסקנות צוות אל"מ אילן סייעו לדרבן את מערכת הביטחון ובעקבותיה את ממשלת ישראל, לגישה תקציבית חדשה. על קחש"ר הוטל, בשיתוף עם אג"מ/אמל"ח, לסקור בשבע עיניים את זירת הרכש האירופית, במאמץ עליון לקדם את הצטיידות צה"ל, מתוך מגמה לרכוש אמצעים רבים, ואפילו הם מיושנים, ולשדרגם בסדנאות חי"ח לרמה טקטית הולמת. אלא שמגמה מרחיבה זו,אפשר אולי שיצרה שנוי בגישה לתקציב ביטחון גדול וגמיש בנושא רכש, אולם היא לא מיהרה לתת אותותיה בתקציב חיל החימוש עצמו. בדוח שהגיש פרת לראש אג"א לסיכום שנת הכספים 1952/53 הוא ציין כי "הבעיות הקבועות לא מצאו את פתרונן", ומנה אותן: חוסר אמצעים הולמים לאחסון רכב, נשק ותחמושת; אי יכולת פיקוד הדרכה לענות על צרכי החיל בכוח אדם מקצועי; דחיות פרויקטים חיוניים של פיתוח אמצעים מחוסר כוח אדם ואמצעים, וכו'. הוא הוסיף סרקאסטית כי "הידיעות שנמסרו לנו על גודל התקציב הצפוי בשנה הבאה מכשירות שום דבר חוץ מקיצוצים נוספים". למדיניות אג"א ולמחנק התקציבי היו, כהגדרתו, "השפעה רגרסיבית, טכנית ומוראלית" על חיל החימוש. גם בדין וחשבון לשנה שלאחר מכן, 1953/54 כתב פרת ברוח דומה: א. קיים מחסור משתק בחלפים ובציוד בתי מלאכה לשיקום רכב, ונשק; ב. בעיות כוח אדם הולכות ומחריפות עד כי בלתי אפשרי לנצל אפילו את הפוטנציאל הטכני המוגבל הקיים בחיל חימוש; ג. מחסור בציוד בקרב גורמי חימוש במערך הנפרס; ד. בבמ"בים ובה"חים קיים מחסור בשטחים ובמבנים לעבודה ולהחסנה, והדבר פוגע לא רק בייצור אלא גם באיכות הצל"מ המאוכסן ובאפשריות לווסת צל"מ בין עוצבות, פקודים ומטכ"ל. ה. גדל הפער בין מצבה לשיאי כוח האדם בחיל, וב-1954 הוא הגיע לגרעון של 36 אחוז. דוחות ביניים הציגו תמונה קודרת בכל רגע נתון. מחסור בחלפים, במיוחד במנועים, בצמיגים ובמצברים; צל"מ מיושן מטופל באמצעות ציוד מיושן על ידי סגל שהקיצוצים החוזרים בתקציב אינם מאפשרים להכשירו לרמת התמחות נאותה; ירידה במספר המהנדסים בחיל; סדנאות ובתי מלאכה המרחיבים את הפיגור בשיקום ובאחזקה שוטפת של רכב ומערכות נשק; סגירת "מחלקות" במפקדת החיל; פיגור בהכשרת כוח אדם מקצועי; ביטול תקני קצינים טכניים בחטיבות המילואים; בעיות מוראל בקרב קציני החיל, תחושת דשדוש, בינוניות בביצוע, וכדומה. המעבדה לתחמושת והתפתחותה מטעני החומר ההודף בתחמושת מבוססים בד"כ על ניטרוצלולוזה, שהנה חומר בעל יציבות כימית נמוכה. כתוצאה מכך, הם מתפרקים איטית בעת החסנת התחמושת, דבר העלול לפגוע בביצועיה הבליסטיים ובמקרים מסוימים - במיוחד בתחמושת כבדה - הם עלולים להתלקח מעצמם ואף להתפוצץ. מכאן הצורך בבקרה תקופתית על יציבותם. כבר בשנת 1953 הוקמה, לצורך זה, במקחש"ר, מעבדת תחמושת, שהוטל עליה, כהתחלה, לבצע מבחני יציבות אמפיריים של חומרים הודפים מתחמושת זעירה בלבד. בראש המעבדה עמד סגן נתן וויצמן. מאוחר יותר, בפברואר 1955, הועמד בראש המעבדה הכימאי יעקב רוזנר ובאותה שנה החלו בביצוע מבחני יציבות גם לתחמושת כבדה, ולמעבדה הוסיפו מחלקה לכימיה אנליטית אשר אפשרה המשך החסנת תחמושת, שעל פי הבדיקות הרגילות הייתה מיועדת להשמדה. בצורה זו המעבדה השיגה , באופן שוטף, חסכון כספי משמעותי לצה"ל ולמערכת הביטחון. בין תפקידיה, בצעה המעבדה גם עבודות חקר טכני בתחום החומרים ההודפים וחומרי הנפץ המרסקים. כך המעבדה הפכה, עם הזמן, למעבדת חומרים העוסקת גם בנושאי חקר מטלורגי, לרבות חקר סיבות כשל תפקודי של רכיבים מתכתיים בנשק ובתחמושת. בשל רמתה המקצועית הגבוהה זכתה המעבדה, עד מהרה, להכרה בתוך צה"ל וגם מחוצה לו. המעבדה אושרה ע"י האוניברסיטה העברית וע"י מכון וויצמן למדע, כמכון שבו ניתן לבצע עבודות מחקר לקראת תואר שני ודוקטורט בכימיה, מטעמם. ואכן, סטודנטים של האוניברסיטה העברית בצעו במעבדת החומרים במקחש"ר, את עבודת המחקר שלהם לקראת תואר גבוה, בנושאים הקשורים לכימית חומרי ההדף, בהדרכת פרופ' יעקב רוזנר, מפקד המעבדה, ששימש כמרצה לחומרי הדף ונפץ באוניברסיטה העברית. משלחת חיל החימוש לבחינת שוק האמל"ח האירופי, סתיו 1953 בשלהי 1953 יצאה משלחת צה"ל לסיור בצבאות כמה מדינות מערב-אירופיות המייצרות אמצעי לחימה, בהן בריטניה, צרפת, איטליה שוויץ, הולנד, בלגיה וגרמניה, להכין רקע של מידע לתנופת רכש חדשה. העובדה שהמשלחת הייתה אורחת רשמית של צבאות אירופים אלה הייתה בבחינת חידוש, מעין סנונית שבישרה את אביב פתיחת שוק הנשק המערבי החדיש לישראל. מרבית חברי המשלחת היו קציני חיל החימוש. סיורי המשלחת, התקיימו בין ספטמבר לנובמבר 1953 כשהם מונחים על, ידי ההחלטה להעלות את רמת ציוד כוחות היבשה בצה"ל, אולם בעלות נמוכה ככל הניתן, למשל על ידי רכישת רק"מ ישן שישמש "פלטפורמה" לשדרוגו לרמה גבוהה יותר. הסיור נועד להכין רקע להחלטות שיתקבלו בדרג הביטחוני העליון על בנושא הצטיידות צה"ל בנושאי שריון וארטילריה. בראש המשלחת עמד אל"מ פרת והיא כללה גם את ראש אג"מ/אמל"ח, סא"ל עמוס חורב, ראש אג"מ/תכנון סא"ל רטנר, ומספר קצינים מן הענף הטכני במקחש"ר, בהם קמט"ט רכב א', רס"ן ירוחם כפכפי, קמט"ט רכב ב' רס"ן הרן לביא, קמט"ט נשק כבד רס"ן יעקב דנציגר (דינר) וקמט"ט תחמושת רס"ן חיים וידלר (ודאי). את המשלחת ליוו הנספחים הצבאיים של ישראל באותן ארצות, ובחלק מסיוריה, אם גם בריחוק מסוים, ליווה אותה סגן הרמטכ"ל אלוף משה דיין, המועמד להתמנות לרמטכ"ל. דיין קיבל מפרת דינים וחשבונות שוטפים על תוצאות הביניים של הסיור, ומצדו השיא למשלחת עצות שונות, אשר נגעו בעיקר לטקטיקה של חיפוש מידע צבאי. המשלחת התחלקה לקבוצות שיצאה בנפרד ובמקביל לארצות השונות. לא כל מה שביקשה לראות , נפתח לפניה. בכל זאת, היא הופתעה ממידת הפתיחות והרצון הטוב שמצאה בחוגים צבאיים באותן מדינות. מוקדי הענין של המשלחת היו מגוונים: נבחנו תותחי שדה שעמדו למכירה, וכן תותחי נ"מ ונ"ט, ונשק נ"ט אחר; אפשרויות רכישת תחמושת נבדקה ביסודיות; חידושים ותוכניות בנית אמצעי לחימה באותן ארצות גם היא שמשה נושא מרכזי לבדיקה. אולם , מנקודת ראותו של פרת, ציר הביקור היה התקווה, לרכוש עצה וידע כיצד לשדרג גרוטאות "שרמן" ,במספר גדול, לשדרגן בבמ"בים של חיל החימוש, וכך לתת בידי צה"ל מאות טנקים טובים וזולים, תוך עקיפת ההגבלות המדיניות על יצוא נשק חדיש שאכפו המעצמות הגדולות בנוגע לישראל. רעיון זה כבר קנה לו תומכים רבים בצה"ל. בהרצאה לפני סגל הפיקוד הבכיר, הסביר אל"מ מאיר אילן כי "עיקר העניין הוא הרכבה (של תותחים) על כמה שיותר שרמנים". שכן, אחרי מלחמת העולם השניה ניתן היה להשיג באתרי גרוטאות בעולם אלפי "שרמנים", טנק המערכה המנצח של בנות הברית במלחמת העולם השניה שארצות הברית יצרה בשעתו 70,000 ממנו. אולם הבעיה ברכש טנק זה הייתה כפולה: ראשית, חרף עברו המזהיר של טנק זה הוא היה עתה מיושן בעוד תעשיות הנשק במדינות תעשייתיות מובילות ייצרה עתה טנקים שעלו על ה"שרמן" בעובי השריון, בעוצמת האש, בטווח הפעולה וביכולת התמרון. בבריטניה ייצרו "סנטוריון" ותכננו "צ'יפטין". בארצות הברית ייצרו 47 Mותכננו 48 Mו-60M. בברית המועצות ייצרו T-54 ותכננו T-55 ו - T-62. שנית: לצורך חיסול עודפי מלחמת העולם השניה, ברחבי העולם, הקים הממשל האמריקני את הסוכנויות WAA בתוך ארצות-הברית ואת ה- OFLC בחוץ לארץ, בפיקוח מחלקת המדינה. מטרת סוכנויות פדרליות אלה הייתה רק למכור גרוטאות אמל"ח כגרוטאות לשמן, כלומר לנטרל אותן, קרי לחבל במנגנונים קריטיים, כך שלא יצלחו מחדש ללחימה. מסיבה זו נכשלו ישראל ומצרים ב- 1948 בניסיונותיהן להפעיל טנקי "שרמן" שקנו באיטליה. בכל זאת, בצה"ל האמינו ב"שרמן". קציני שריון ישראליים העריכו כי ניתן לקנותו במספרים גדולים ולשדרג מאות רבות ממנו, תוך שימוש בחלק מן הטנקים שייקנו כמקור לחלפים, ואת יתרם לבנות כטנקי מערכה מודרניים. ה"שרמן" המשודרג אמנם יישאר נחות בעובי השריון בהשוואה לטנקים חדישים יותר, אולם לבד מזאת, ניתן להקנות לטנק זה, כך קיוו, כושר תנועה, ייצור האש וטווח פעולה ברמה דומה לזו של טנקים חדישים יותר. על פי התוכנית, בניית ה"שרמן האופטימלי" תכלול: החלפת תותח ומנוע, שנויים במזקו"מ, הגדלת מיכל הדלק, שכלול ייצור אש נק"ל, ועוד. את תותח ה- 75 מ"מ הישן בעל מהירות הלוע האיטית, 670 מטר בשניה, קיוו להחליף בתותח 75 מ"מ חדיש בעלי מהירות לוע של כ-1000 מטר בשנייה ודיוק רב, שעבורו ייצרו עתה בצרפת תחמושת חודרת-שריון מסוג מתקדם. את מנוע הבנזין הכוכבי הישן, או ב"שרמנים" אחרים מנועים אחרים, קיוו להחליף במנועי דיזל חזקים וחסכוניים יותר. בצה"ל אם תקוות אלה אמנם יתממשו, ניתן יהיה לתת בידי צה"ל מאות רבות של טנקים טובים במחיר נמוך, וללא פיקוח בינלאומי. אך הן תומכי הרעיון והן המפקפקים בהצלחתו עסקו לפי שעה בהשערות. בפגישות המטה הכללי ובכנסי סגל הפיקוד העליון ב-1954, הודגש כי "לא ברור אם הדבר ניתן לביצוע" . בצרפת הייתה משלחת צה"ל אורחת המנהל הלאומי לייצור אמצעי לחימה DEFAויצרה קשר עם מפקדו, הגנרל קרוז'ו, שבמהרה הפך לנכס חשוב. היא בחנה תותחי שדה נגררים וקני 75 מ"מ חדישים שהצרפתים הרכיבו בטנק הקל 13AMX; פרת חקר את הצרפתים אודות התאמת תותח זה ל"שרמן", והתרשם לחיוב. נבדקו תותחי הוביצר 155 מ"מ. ומטול נ"ט 73 מ"מ . ירח הדבש הישראלי-צרפתי טרם החל אז, והמשלחת לא הורשתה לבחון את ה- 13AMX עצמו, שרק לא מזמן ירד מפס הייצור (ואשר מקץ שנה הציעו הצרפתים לישראל לרכוש ממנו במספרים גדולים). אך בעצת אלוף דיין הערימה המשלחת על מארחיה ובחנה טנקים אלה בביקור-ביניים שערכה בצבא השוויצי, שהצטייד בכמה הם. אחר כך סיפרו חברי המשלחת לצרפתים בעזות מצח על מעשיהם בשוויץ. הצרפתים התרשמו, התרצו והציגו לפניהם גם טנק זה. חברי המשלחת בדקו במיוחד את עמידות מסנני האוויר של ה- AMX לאבק מדבר וחול. כמה מקציני המשלחת בקרו במטווח השריון הצרפתי בבורז' ובמחלקת הניסויים של חיל השריון הצרפתי ליד וורסאי. גם באתרים אלה הם היו עתידים מקץ שנה להיות אורחים רצויים יותר. בבריטניה בחנו חברי המשלחת תותחים ממלחמת העולם השניה, זחלמים, מיתקון של זחלמים למגוון תפקידים כגון: נושאי גייסות ותפקידי מטה ושירות, טיפוסי נגמ"ש חדשים ומגוון של כלי רכב נגררים המשרתים יחידות תותחנים ושריון. גם כאן התמקדה תשומת ליבה בשאלות שדרוג רק"מ. פרת ודיין הסכימו כי מן הראוי לרכוש גרוטאות זחלמים אמריקניים בבריטניה "רק שמחירם לא יעלה על 1000 דולר ליחידה" ולשקמם בבמ"ב. דיין דרבן את פרת ללבן שאלות הנוגעות לשדרוג ה"שרמן", ובשלב מסוים אף הורה לו לקטוע את סיורו ולשוב לישראל כדי להרצות את רשמיו לפני מפקד גייסות השריון, אל"מ מאיר זורע. פרת וווידלר עשו כמה ימים בלימוד תחמושת ארטילרית בריטית, ובמיוחד בתותח הטנקים החדיש, 105 מ"מ ובתחמושתו. הישגי הבריטים בפיתוח תותח ותחמושת ח"ש, מעיכה ונפיצה כבר נפוצו. בקרב יודעי דבר, אף שטרם נכנסו לשימוש אפילו בטנקי צבאות .NATO בסוף הסיור בבריטניה נפגש פרת עם המהנדס הצבאי היהודי פרנץ שטראוסלר, יליד הונגריה, אשר עשה לעצמו שם בפתרונות שהציע לבנין רק"מ וברעיונות יוצאי-דופן אודות פיתוח צמיגים משוריינים. פרת חקר את שטראוסלר בעיקר בנושא הרכבת תותח 75 מ"מ על שריוניות "סטגהאונד" וטנקי "שרמן". בגרמניה ובהולנד בחנה המשלחת תחמושת שעמדה למכירה, ובבלגיה עשתה הכרה עם רובה חצי-אוטומטי מתוצרת FN, שיחידות חי"ר בצבאות NATO החלו מצטיידות בו. היא נועדה עם המהנדס הראשי של בית החרושת לתותחי "בופורס", וגם אותו חקרה אודות שיטות להרכבת תותחים חדישים ב"שרמן". באיטליה, התעניין פרת בשיטות העבודה של חיל החימוש האיטלקי, ובדגמים חדשים של תותחי נ"מ. הפיתוי לרכוש גרוטאות תחמושת היה לעתים בלתי נכבש; פרת המליץ לקנות באיטליה תחמושת ארטילרית מיושנת "בפרוטות", ולשפצה במכוני התחמושת של חי"ח. מסקנתו העיקרית של פרת מן הסיור הייתה, ראשית, כי אכן קיים סיכוי טוב שתותח 75 מ"מ צרפתי חדיש יתאים לצריח "שרמן" מדגם 4M, וכי במדינות שונות ,ניתן היה לקנות מאות "שרמנים" שיתאימו לפעולות שדרוג כאלה, וכן שקיים סיכוי מצוין לשקם ולשדרג מאות גרוטאות זחלמים, שגם מהם ניתן היה לרכוש כמעט בלי הגבלה, ולהפכם לנושאי גייסות משוריינים ולמגוון תפקידי שדה אחרים. פרישתו השנייה של פרת כמו בתקופת כהונתו הראשונה כך גם בשניה, נקלע פרת למאבקים מרים עם המטכ"ל ועם העומדים בראשו בנושאי תקציב ובעניין הבנת רעיונותיו לשכלול חיל החימוש. כדרכו, לא היה וותרן ותמיד היה בוטה בדבריו. שנים חלפו, התקציב לא גדל, ולדעת פרת הוכתב ללא קשר לצרכים. אט אט עייף מן המאמץ הסזיפי להצביע שוב ושוב כמה והיכן הכשילו ההגבלות את יכולת חיל החימוש לתפקד כראוי. סימנים שבדידותו בצמרת הגיעה עד גבול הסבל הנפשי הופיעו מפעם לפעם. בארכיון צה"ל שמור טופס אכ"א 52, "בקשה לשחרור/חופשה/העברה", שאל"מ פרת מילא ב-23 במארס 1952, יותר משנתיים בטרם פרש מתפקידו. בטופס זה מחק פרת "חופשה" ו"העברה", והותיר: "שחרור", ובסעיף "סיבה" ציין: "איני יכול יותר לעמוד בעומס ותנאי העבודה בהם נתון קחש"ר". באותו תיק בארכיון צה"ל, מצורף מסמך נוסף, הערה בכתב יד ראש אג"א, שבוע לאחר מכן לאמור: "...סוכם לגנוז את הבקשה". אולם היחסים בין פרת למטה הכללי נעכרו שוב ושוב. מהתכתבות שלו עם ראשי אג"א בשנת כהונתו האחרונה עולה שורה של נושאים שהעדר פתרון להם חיזק את תסכולו; להלן עיקרם: לא חלה התקדמות בפתרון בעית אי הדרכת שורה של מקצועות חימוש בבה"ד 6. הקורסים בבסיס הדרכה זה "הקיפו רק מספר מצומצם של מקצועות חי"ח. לא נכללו בהם מקצועות מכונאות טנקים, חשמלאות רכב, מכונאות דיזל, בוחני מכשירים". הצעתו לארגן, "בכוחות החייל", קורסים במקצועות חימוש נדחו. ב-1953 בוטל תקציב לספרות מקצועית עבור ספרית מקחש"ר. מדיניות אג"א בעניין החסנת צל"מ, שחתרה להקטנת כמות הצל"מ ביחידות ולהגדלתה בבסיסי ההחסנה, לא הביאה לשום תוספת תקציב לבה"חים, וכך גרמה לבסיסים אלה לחטוא להוראות הביטחון בהחסנת תחמושת וצל"מ. מצאי החלפים לרכב, נשק ותותחים הלך והצטמצם. "חיים מן היד אל הפה" עודדו יוזמות פתרונות מצד יחידים בחיל החימוש. בית המלאכה לחשמלאות בבמ"ב 681, בפיקוד סרן ארנסט בויקובסקי, פיתח ייצור מצברי רכב. ב-1954 ייצר מתקן זה 2,731 מצברים, אשר דווח כי נבחנו על ידי ענף בחינה ונמצאו עדיפים באיכותם על מצברים מתוצרת "שנפ". ייצור זה הופסק לפי הוראות אג"א. פרת לא השלים עם דרכי קביעתו השרירותית של תקציב החיל במטבע זר. בתקציב 1953-52 הוקצבו, לדבריו, רק 13.5 אחוז מדרישותיו בנושא זה. בנוסף, חישוב המרת סכומים במטבע מקומי למט"ח נעשה לדבריו בדרך "מעוותת". קרה גם, בין אפריל לספטמבר 1952, שתקציב החיל במט"ח "אזל לחלוטין". הזרמת תוספת, חד-פעמית בינואר, שכונתה "מבצע סוכר", הייתה "מעטה ומאוחרת מדי". המטכ"ל המשיך לתבוע מפרת לקצץ בהיקף כוח האדם בחיל. בספטמבר 1954 בקש אג"א/תכנון שקחש"ר יתייחס להצעותיו לקיצוצים הבאים: א) הקטנת שיא כוח האדם הסדיר ב-120 איש; ב) חיסול בה"ח 658 ושלוש פלוגות סדנא בסדמ"רים הפיקודיים 651, 652 ו-653. ב-8 באוקטובר 1954. פרת השיב בהצעה מפורטת בה הראה היכן ניתן לקצץ והיכן "אין לעשות זאת", משום שהדבר יגרום ש"יתארכו זמני ההמתנה לקליטת רכב לתיקון; תגבר ה"קניבליזציה" של רכב בשדה...תידרש תוספת כוח אדם להחסנת כלי רכב מוחזרים ותרד רמת התיקונים ורמת המשמעת בכלל" .פחות מחודש אחרי הגשת הצעת-הנגד בנושא קיצוצים, (ב-4 בנובמבר 1954) על רקע הצעות שהוסיפו על כעסו, כגון העברת במ"ב 682 לגליל "כסיוע לפיזור האוכלוסייה", הגיעו הדברים לידי משבר שהתפרצותו הייתה תלויה ועומדת זמן רב. הרמטכ"ל החדש, רא"ל משה דיין, שיחסיו עם פרת לא היו משופרים מלכתחילה, חיכה כנראה להזדמנות להחליף את פרת. לדיין היה מועמד מוכן לתפקיד קחש"ר, לא משורות חיל החימוש. מועמדו היה סא"ל עמוס חורב, קצין ומהנדס, מוותיקי פלמ"ח, צעיר כבעשר שנים מפרת, אשר הרמטכ"ל התרשם מתפקודו בעבר כקצין מבצעים בפקוד דרום, ועתה כראש אג"מ/אמל"ח. דיין חיכה אפוא לסיומו של מבצע "ראובן" ולאחת מאזהרות פרת כי יתפטר. משזו באה, הוא קיבל אותה וביצע את החילוף בין-יום .
לעמוד האישי באתר
תקופת הסער והבניין: חיל החימוש תחת פיקודו של עמוס חורב, 1966-1954 הפרק שלפנינו ענינו התפתחות חיל החימוש מסוף 1954 עד 1966; תקופת כהונתו של עמוס חורב כקחש"ר. כשם שהתקופה מראשית1948 עד סוף 1954 ראויה להיקרא תקופת פרת, כך ראויה התקופה הבאה להיקרא תקופת חורב. אמת, לא אישיות המפקד לבדה יצרה את המעשה הצבאי החימושי באותן שנים; תוספת משימות, הגדלת תקציב, אקדמיזציה של הסגל, התקדמות צה"ל כולו בנושאי ארגון והתקדמות חיל החימוש בנושאים הנדסיים ובראשם שדרוג שריון, המריצו מכוח עצמם הישגים רבים. הקיצוץ בהיקף סמכויות החיל ובממדיו, אשר נפל על חיל זה עקב הרפורמה של אוגוסט 1966 נמנה אף הוא על הגורמים אשר גרמו לתמורות באופי החיל מבלי שינבעו ישירות מאישיותו של המפקד. עניני צבא מתנהלים במינוי ובפקודה, וקיימות בו ובדין מערכות "היודעות את תפקידן בעצמן", מתוקף דפוסים, נהלים ותרגולת. אף על פי כן, ברור לחלוטין כי מחשבתו ומנהיגותו של חורב היו מניעים ראשיים בהתפתחות המעשה החימושי באותה תקופה, ובמיוחד בהרחבת סמכויות החיל, אשר אז הגיעו לשיאים שלא נודעו עד אז, או אחר כך. כבר הערנו על כך, כי בשונה מן ההיסטוריה של צה"ל כולו, לאו דווקא מלחמות ישראל הם ציוני דרך היותר המהותיים בתולדות חיל החימוש. ציוני הדרך מהותיים כאלה היו שינויי-מבנה, שינוי סמכויות ומשימות, והישגים טכניים ששכלולם נמשך לאורך זמן, או שנפלו דווקא בתקופות רגיעה. לכן, למרות שמלחמת "קדש" חוצה את השנים בהן עוסק פרק זה, ולמרות שסוף תקופה זו נושק כבר למלחמת ששת הימים, ציוני הדרך ההיסטוריים החשובים הם השלבים בתנופה הביצועית, שלא תמיד יש בהם פרשות מים חדות: הם כוללים תמורות תקציביות, רעיונות הנדסיים, חידושים ארגוניים, התפתחות רוח היחידה ורפורמות ששורשיהן מחוץ לחיל. בתקופת כהונת חורב כקחש"ר התרחבה והשתכללה פעולת החיל בכל שלושת רמות פעולתו: ברמת מטכ"ל, ברמה המרחבית וברמת עוצבות השדה. בדרג המטכ"לי התרחבו המפקדות והבסיסים מבלי לזנוח את מגמת הרכוז הבסיסית: למערכת החיל נוספו אלפי אנשים, עשירות אתרים, מאות מבנים ואלפי פריטי ציוד, ובכל זאת מספר הבסיסים נותר, בעיקרו, כפי שהיה בעת כניסת חורב לתפקידו, דהינו: 4 בסיסי החסנה (בסוף התקופה נוסף בסיס חמישי) 2 במ"בים, בה"ד 20, מפקדת קצין חימוש ראשי ומערך גיוס רכב מילואים. במערך השדה/הדרג המרחבי ,כלומר בפקודים המרחביים, נוספו סדנאות מרחביות - סדמ"ר, והועמק כושר הביצוע שלהן. נוסדו מפקדות החימוש הפיקודיות - מחש"פ, מצוידות בסמכויות רחבות מקודם ובסגל מוגבר, ויחידות החימוש המרחביות - יחש"מ. ברמת העוצבות/יחידות ,כלומר בעוצבות וביחידות האחרות, שולש מספר הקצינים והחיילים בעלי שיוך חילי חי"ח, כמעט כולם חניכי בה"ד 20, שעשירות רבות מהם כבר היו בעלי דיפלומת מהנדס. גדל מספרן והיקפן של יחידות , החימוש בעוצבות. בחטיבות שריון ובגדודי חת"מ קמו סדח"טים, כתק"לים, מחלקות וכיתות חימוש בגדודים, וציוד יחידות אלה השתפר ללא הכר. מערכות יר"מ וימ"ח הורחבו והוקצו לעוצבות מילואים, בפיקוח מקצועי של חי"ח. תולדות תקופה זו הנם סיפור רצוף שכלולים ארגוניים וטכניים,מורכב ומגוון הרבה מזה של תקופות קודמות. בפרק הנוכחי נציג את התפתחות המעטפת הכללית של המעשה החימושי לסוגיו בשנים 1967-1955, ואילו ובשלושת הפרקים שאחריו, נעמיק ונפרט מעשה זה בנושאים: מפקדה, בסיסים ומערך נפרס.
לעמוד האישי באתר
עמוס חורב - קחש"ר, 1966-1954 סא"ל חורב קיבל את הפיקוד על חיל החימוש בסוף נובמבר1954, ברגע של משבר, וללא התראה מוקדמת. הוא היה אז כבן30, בעל השכלה של מהנדס אך ללאניסיון הנדסי מעשי. הכרתו את חיל החימוש ושליטתו בו, הרחבת ידיעותיו בנושאי חימוש, עלייתו בדרגה, איכות הפיקוד והניהול שלו - כל אלה צמחו והשביחו במהלך כהונתו שנמשכה כפליים מפרק הזמן המקובל בצה"ל. שכן, גם בחיסור תקופת לימודים של כשנתיים שנקרתה באמצע, הוא כיהן כקחש"ר קרוב לעשר שנים, נטו. תקופה זו חפפה את השלב ההיסטורי בונהנה חיל החימוש מהיקף סמכויות והשפעה שלא התקיימו מעולם לפני שנכנס לתפקידו, או אחר כך, ולגישתו האישית הייתה השפעה ניכרת בעניין זה. אלא שהרחבת סמכויות אלה צברה יותר ויותר התנגדות במטה הכללי, וכהיזון חוזר, תחושת מתח ומאבקים מרים מצדו, על דעותיו מעמדו ומעמד החיל כולו. חורב נולד בירושלים ב- 1924,גדל בבית "בו חשבו באופן טכני, בסביבה הסתדרותית ובאווירת ההגנה". בשנת 1941 נמנה עם ראשוני המתגייסים לפלמ"ח, עבר קורסי מ"כ ומ"מ ועוד לפני מלחמת העצמאות פיקד על פלוגות ו', ח', של הפלמ"ח. בחלקה הראשון של מלחמת העצמאות שירת בחטיבת "הראל", בחזית ירושלים בתפקידי מפקדחבל, מ"פ וסמג"ד (גדוד6, פלמ"ח). בחלקה השני של המלחמה ואחריה כיהן כסגן ואחר כך כקצין מבצעים של חזית דרום. את לימודיו לתואר ראשון בהנדסת מכונות ולתואר מוסמך השלים במכון הטכנולוגי במסצ'וזטס - MIT, בשנים 1952-1950. ב1953- חזר לצה"ל, הקים את מחלקת אג"מ/אמל"ח, בראשה הוצב,[1] וכזכור, השתתף בסיור בפיקודו של אל"מ פרת להכרת אמצעי לחימה בצבאות אירופה.משהתמנה לתפקיד קחש"ר, הועלה חורב לדרגת אל"מ , ובחלקה האחרון של כהונתו – הועלה לדרגת אלוף (דרגת תת-אלוף טרם התקיימה אז). ב1962- משסיים את כהונתו - או כך לפחות חשב - יצא שוב לימודים אך נקרא לחזור לתפקידו הקודם, קחש"ר, על ידי הרמטכ"ל רא"ל יצחק רבין, שכן בהעדרו נקלע החיל שוב למשבר. הרמטכ"ל ניאות, עם זאת, להעניק לחורב דרגה אישית של אלוף. בשנות כהונתו הראשונות נהנה חורב מגיבוי מוצק של רמטכ"לים. בפורום מטכ"ל היה "עמוס" שם נרדף לחימוש בצה"ל; "עמוס אומר", "עמוס עושה" - הייתה זו לשון קיצור להתייחסות פעולות חיל החימוש. חורב החל את כהונתו בשלהי הצמצום התקציבי אשר אפיין את כהונת קודמו. בדוחות ראשונים שכתב הגיב על המחסור באמצעים בדומה לדרך בה הגיב אל"מ פרת. ב"דוח מסכם" מאפריל 1955, למשל, הוא מתלונן על ש"כוח אדם הולך ופוחת"... ציוד ייעודי חסר..., מאמצי החיל לבצע את משימותיו לא השיגו תוצאות..." חורב דחף להקמתו מחדש של בית ספר לחימוש, שכן, בעת כניסתו לתפקידו, הוראת נושאי חימוש נעשתה במפוזר, במקומות שונים: בענף חימוש שהתקיים בבה"ד6, שם נלמדו נושאי נק"ל, נכב"ד, ומכונאות רכב ב', ובבסיסים אחרים, שם למדו טיפול ברכב ובמנועי טנקים. ממדי ההדרכה התאימו בקושי לצורכי צה"ל בתקופת הצמצומים הגדולה, ומגוון של נושאים טרם נכלל ברשימת ההדרכה. ביוזמת חורב קם בה"ד 20, ובתכנית ההדרכה בו הוכפל מספר מקצועות נשק, רכב, פותחו קורסים בסיסיים ומתקדמים לקציני חימוש ונלמדו נושאי פיקוד ומטה של גורמי חימוש ביחידות שדה. בהנהגתו גברה האקדמיזציה בקרב קציני חי"ח. ערב כניסתו לתפקידו התכווץ מספר בעלי תואר מהנדס בין קציני החיל ל5- (בושנסקי, רפפורט, ווידלר ודישון. ירח כץ, עמדלסיים את לימודיו), ואילו בשנת1966 מבין 453 קציני החיל היו 172 אקדמאים, מרביתם מהנדסים. בהמשך כהונתו התאפשרה רכישת תואר מהנדס לכל קצין בעל יכולתאינטלקטואלית מתאימה, שהתחייב להמשיך בשירות. יתרה מכך, בתפקידים הטכנייםהפכה דיפלומת מהנדס תנאי לקידום, מדרגת סרן לרס"ן. לימוד בקורסים מקצועיים בתוך בה"ד 20 הפך אף הוא תנאי בל-יעבור לעליה בדרגה, ואילו קבלת דיפלומת מהנדס נכרכה ברישום הקצין בספר המהנדסים בישראלי, בתוספת למשכורת הצבאית ובשמירת הסטטוס החברתי של בעל התואר בהשוואה לחברה האזרחית לקראת אמצע שנות ה60- תוקן מצב מצבת המהנדסים גם בבסיסים. ב1959- מראה השוואת תקן למצבה כי בעוד שבבסיסי החיל עדין היתקים מחסור גדול בקצינים מהנדסים, במקחש"ר נתמלא התקן שנקבע בעניין זה עד קרוב ל2/3-. צמיחתו המרשימה של חיל החימוש בתקופת כהונת חורב נבעה מארבעה גורמים: ראשית, מצרכי התעצמות צה"ל והיקף האמצעים שממשלת ישראל ומערכת הביטחון העמידה למטרה זו; שנית, מן המסד התיאורטי שהספיג קודמו, אל"מ פרת בתודעת מפקדי חיילי חי"ח; שלישית, מרוחב הסמכויות הקונסטיטוציוניות שניתנו בידי קחש"ר, בחלקן פריפעולת פרת, אך מרביתן פרי מאמצי חורב, והשימוש המושכל שעשה בהן. רביעית, ממנהיגותו כמפקד ומיכולתו לכוון אנשים לפעולה, להקשיב להם, לתמרן בהם וביניהם, כדי להפיק מהם את מירב יכולתם האינדיבידואלית והקולקטיבית, לטובת החיל ולטובת צה"ל. חורב היה חברי ובו בזמן כוחני. טבעי, שהגה חיבה מיוחדת כלפי יוצאי פלמ"ח, אך במהלך הקריירה שלו הוא לא נרתע מלסלק מדרכו קצינים שלא הסכימו עמו, במיוחד לא נרתע מעימותים קשים ומאבקי כוח כנגד עמיתים יוצאי פלמ"ח. פעולות שונות בהתנהלותו הקימו עליו מתנגדים בצמרת צה"ל: התפתחות לא יוצאת-דופן בצמרת צה"ל ובהיסטוריה מקדמת דנא. כך, באוגוסט1966 סיים את תפקידו כקחש"ר במחאה על הנהגת הרפורמה במערך הלוגיסטי, שהדוחף העיקרי לה היה ראש אג"א, קצין הפלמ"ח, האלוף מתי פלד. לנושא "הרפורמה" נתייחס בסוף הפרק שלפנינו. נדמה כי בכך הגיעה לסיומה הקריירה הביטחונית של חורב. אך לא, זמן מה לאחר סיום כהונתו כקחש"ר שרת חורב כסגן המדען הראשי ובשנים 1978-1972 כמדען ראשי של צה"ל ומערכת הביטחון. מבחינת חיל החימוש חשובה העובדה, כי בין שתי כהונות אלה, בשנים 1972-1968, התמנה וכיהן כראשאג"א, ובתקופה זו השלים והפנים את הרפורמה נגדה נאבק מרות לפני לכן. מאידך, כראש המערך הלוגיסטי בצה"ל הייתה לו יד במזיגת תוספת משמעות לסמכויות חיל החימוש גם במתכונתו החדשה, המוגבלת. חורב השתחרר משירותו בצה"ל, ב- 1972, התמנה לנשיא הטכניון בחיפה ואחר כך מילא תפקידים ציבוריים נוספים, בהם יושב ראש הוועדה לבחינת צרכי התעשייה בכוח אדם אקדמי (ועדת חורב). טבלה מס' 16: תקן ומצבה של מהנדסים בחיל החימוש, 1959 [6] מקחש"ר בסיסים יחידה תקן מצבה יחידה תקן מצבה לשכת קחש"ר 4 3 במ"ב 681 31 15 ענף טכני 27 19 במ"ב 682 17 12 ענף בחינה 9 5 בה"ח 644 1 - ענף צל"מ 2 1 בה"ח 645 1 - ענף ציוד 5 2 בה"ח 687 1 - ענף בתי מלאכה 3 2 בה"ד 20 1 1 ענף שדה 2 - מפק. פקודים - - אחרים 14 8 סדנאות פיקוד 6 - ס"ה מקחש"ר 66 40 ס"ה ביחידות 58 28 תנופת התפתחות חיל החימוש אחרי 1955 תולדות חיל החימוש כמו תולדות צה"ל, נגזרות מחתירתה הנחושה של מדינת ישראל לשרוד בהווה ולהגביר סיכוייה להישרד בעתיד. תכניות הרחבת צה"ל והתפתחות תורת הלחימה שלו עוצבו על ידי חרדתה של מדינת ישראל לעתידה, ועל ידי אופיו המשתנה של האיום על קיומה. שנת 1955 הייתה נקודת מפנה בתחושת חוסר הביטחון של ישראל וראשית מפנה בהתעצמות צה"ל. באותה שנה החריפה המתיחות לאורך גבולות ישראל ובמצרי ים-סוף, וגבר חששה של ממשלת ישראל כי "סיבוב שני" של מלחמה עם הערבים, במיוחד עם מצרים, הוא בלתי נמנע, וקרוב. במטה הכללי העריכו לכן, כי מוטבשעימות כזה יקדים לבוא ואם יתברר כי כך אמנם קורה, חיוני שיתרחש ביוזמתצה"ל, ורצוי שמחוץ לטריטוריה ישראלית. בשיקול זה נמזגה גם תקווה כי ניצחון ישראלי יעשה לשיפור גבולות המדינה, כדי שיהיו נוחים יותר להגנה מקווישביתת הנשק של1949. בתכניות המטה הכללי מצאה תפיסה זו ביטוי בתכניות מבצעיות אשר כונו: "לביא", "שחל", "עומר", ולבסוף - "קדש", לגרסותיו.בציבור דובר ונכתב על "מלחמת מנע".[7] ב1955- חל שינוי בסדר עדיפויות הממשלה בהקצאת מקורות ובמחשבה הביטחונית. שוב הועמדו הצטיידות באמצעי לחימה והרחבת סד"כ צה"ל בראש סולם העדיפויות הלאומי. התמורה במחשבה האסטרטגית הושפעה בעיקרה משתי התפתחויות קונקרטיות בזירה הבינלאומית: האחת, היוצרות סמיכות אינטרסים בין יעדיהן האסטרטגיים שלצרפת וישראל, שפתחה לפני ישראל אפיקי רכש וסיוע צבאי-טכני שופעים, והשניה, עסקת הנשק הצ'כית-מצרית ביוזמת ברית המועצות, אשר פתחה לפני מצרים מקורות חימוש גדולים ומגוונים עוד יותר. למען הדיוק ההיסטורי, הסיוע הצרפתי לישראלהחל כשנה לפני העסקה הצ'כית-מצרית אך הוא הורחב מאד בעקבות עסקה זו, ובעקבות מדיניותה של מצרים בזירה הבינלאומית במהלך1956.אולם בזאת מסתיימת הסימטרייה בין הצדדים היריבים ובין תהליכי ההתעצמות שלהם. הסיוע הצרפתי לישראל לא הקיף את כל סוגי האמל"ח, הואנמשך רק עד אמצע שנות ה60- והלךופינה מקומו לסיוע בריטי, גרמני ואמריקני, שהתפתח באיטיות. לעומתו, הסיוע הסובייטי למצרים, שהחל בספטמבר1955, היה מקיף, הוא התמיד, התרחב, ולימים התפשט למדינות ערביות אחרות, וכך עד שנות ה80-. סיוע סובייטי זה שם קץ למונופול מעצמות המערב על חימוש הצדדים בסכסוך הישראלי-ערבי, פגע ביכולתן לשמור על איזון ברמה נמוכה של מצב החימוש ובעצם האיץ שוב ושוב את מרוץ החימוש בין הערבים לישראל. מרוץ החימוש הישראלי-ערבי -19561967 עד 1955 היה חימושם של הצדדים בסכסוך הישראלי-ערבי דל ומיושן. הגורם העיקרי למצב זה הייתה מדיניות הצהרת שלוש-מעצמות המערב ממאי 1950. מעצמות אלה עמלו קשה לתאם את פעולותיהן כדי לשמור את רמת ההצטיידות הצבאית של הצדדים על רמה נמוכה ותיאמו צעדיהן באמצעות וועדה סודית , Arms The Near East-ordination Committee Co-, ((NEACC , שהוקמה ביוני 1952. תפקיד הוועדה, שמושבה נקבע בפנטגון, היה, להכין הערכות על רמת חימושן של מדינות הסכסוך הישראלי-ערבי, להמליץ ולפקח על צעדים משותפים לאיזון יחסי הכוחות האסטרטגיים בין הצדדים. עקרון מדריך בפעולתה עד 1956, היה למשל, שאמצעי לחימה שיינתנו ליהודים ולערבים יהיו מתחת לרמת האמצעים שבשימוש מעצמות המערב וחברות הברית הצפון אטלנטית. אולם בשנת 1955 ספגה מדיניות ההצהרה המשולשת שתי מהלומות, אחת מבפנים ואחת מבחוץ. מבפנים החלה צרפת להשתמט משיתוף פעולה מלא עם עמיתה, אגב סיוע לחימוש ישראל, תוך עקיפת המלצות NEACC . המהלומה השניה הייתה עסקת הנשק הצ'כית-מצרית שנחתמה בעת שסיוע צרפתי זה כבר החל; היא נחתמה בספטמבר 1955 שליט מצרים, גמאל עבד אל נאצר, טען כי לצעד המהפכני של קבלת סיוע מן הגוש הקומוניסטי היו שלושה סיבות: הפסקת הסיוע הבריטי למצרים, לרגל סכסוך על המשך הנוכחות הצבאית הבריטית באזור תעלת סואץ, הגברת הסיוע הצרפתי לישראל וחששותיו ממתקפה רבתי של צה"ל. אולם ברור כי לנאצר היו מניעים נוספים לשאוף לבנות לעצמו את צבא חזק. צרפת מעולם קנאה במעמד הבריטים באזור. בראשית שנות ה- 50 כשנודע לה שבריטניה משעה את הסיוע הצבאי למצרים, היא מיהרה להציע דווקא למצרים זו לקנות אצלה מטוסי קרב סילוניים "מיסטר IIשטרם ירדו מפס הייצור, וטנקי "שרמן", (שהיו עד אז בשימוש בצבא צרפת) , בהיקף 10 מיליון דולר. הצעות אלה לא מומשו בשל הידרדרות יחסי צרפת-מצרים שתכפה ובאה, עקב תמיכת מצרים במרד באלג'יר, התפתחות שהייתה ביסוד המעבר של צרפת לסייע לישראל. ההזדמנות הישראלית נוצלה היטב. במהלך 1955 ישראל חתמה חוזים ראשונים להספקת ציוד צבאי מצרפת בהיקף כמה מיליוני דולרים ואחריהם תכפו ובאו חוזים נוספים. צרפת התחיבה לספק לישראל את אותם מטוסי קרב "מיסטר II" חדישים, שהיו משוכי-כנף, טנקים קלים 13AMX בעלי תותח הנ"ט המתקדם דאז, M50 , ושני תריסרי תותחים מתנייעים, AMX 105 מ"מ. דובר גם על הספקת מטוס הקרב הבא, "מיסטר IV", לכשיושלם פיתוחו. כן דובר על הספקת אותם טנקי "שרמן" שקודם הוצעו למצרים, מרביתם בעלי התותח היותר מתקדם 76.2 מ"מ. זאת, משום שצרפת טרם ייצרה אז טנק בינוני משלה. בשל כך היא הוסיפה והציעה לספק לישראל מאות טנקי "שרמן" ישנים, כבסיס לשדרוגם לרמת תפקוד מתקדמת בהרבה, באמצעות ערכות-תותח M50 צרפתי, שנחשב באותו רגע מן המתקדמים בעולם, וכן בעזרת ידע טכני צרפתי. בנוסף, הציעו הצרפתים לישראל גם תותחי 155 מ"מ (נגגרים) שיורכבו על תובת "שרמן" וכתריסר שריוניות נושאות תותח 90 מ"מ A.M.L. (דוכיפת) זחלמים, טילי נ"ט מונחי- תיל SS10, ומטולי נ"ט רקטי לחי"ר. שפע כבודה זה לא הוצע לישראל בבת אחת, אלא קמעה, קמעה, עד קיץ 1956. אך בתוך זמן לא רב הוא יצר תמונת סיוע צבאי מגוון ויעיל, במושגי אותם ימים, לחילות השדה בצה"ל. בינתיים, במהלך 1956 התבררו ממדיו המפתיעים והתמדתו של הסיוע הסובייטי למצרים, שהיה גם ברמתו הפורמאלית - מבחינת שנת הייצור - מתקדם יותר מן הסיוע שצרפת הגישה לישראל. כן התבררו השלכות תקוות ההתעצמות הצבאית המצרית על ביטחונו הגובר העצמי של שליט מצרים, נאצר, על מדיניותו הבין-ערבית והבינלאומית, אשר טרפדה מהלכים אסטרטגיים מערביים, ועל תקוותו של נאצר, שהוא החל מצהיר עליה, כי ביום מן הימים יצליח להכריע את ישראל מבחינה צבאית. כך או כך בנוגע לתקוות ואשליות - במזרח התיכון נוצרה בינתיים דינמיקה של מרוץ חימוש שבה, מפעם לפעם חזרה ונשנתה עליית-מדרגה ברמת אמצעי הלחימה שבידי הצבאות הערביים וצה"ל. לרוב הייתה זאת ברית המועצות שגרמה לעילית מדרגה כזו. אולם בשלב זה, צרפת מצידה עשתה כמעט כל שלעיל ידה ליצור משקל שכנגד לחימוש שהסובייטים סיפקו לנאצר. באפריל 1956, מנימוקים שלה, חדלה צרפת כמעט לחלוטין לשתף פעולה עם,NEACC בנושא זה, ובכך השיגה לעצמה חופש פעולה רב יותר ממגבלות הצהרת שלוש המעצמות ממאי 1950. להאצת מרוץ החימוש בין ישראל לשכנותיה תרמה גם הקמת ברית בגדאד, בפברואר 1955, אם כי באורח מתון יותר. ברית זו נועדה לצרף את עיראק להסכם הגנה אנטי-סובייטי, שכברחתומות היו עליו אז טורקיה, פקיסטן ובריטניה. אולם הקמת ברית בגדאד החריפה ניגודים קיימיםבתוך העולם הערבי במיוחד בין עיראק למצרים, ואף הגבירה את חששות ישראל, שתמיד לקחה בחשבון אפשרות של "מקרה הכל", כלומר של עימות בין צה"ל לכל הצבאות הערביים. בדיעבד התברר כי מבחינתה של ישראל, חימוש עיראק מן המערב לא לבש ממדים כה מזעיקים כמו זה של מצרים וסוריה מידי הסובייטים (או של עיראק אחרי קריסת ברית בגדאד ביולי1958), אך הוא הכניס לתמונת האיום שישראל חשה, ובאורח מורכב מאד, את ממלכת ירדן. מדינה זו, מדינה פרו-מערבית, הייתה אסורה בסבך ניגודים פנימיים, והמשטר בה נראה כעומד על כרעי-תרנגולת. כדי לשמור לבל תסחף בשיבולת ההשפעה הסובייטית נטו בריטניה וארצות-הברית להעניק לה סיוע צבאי, בעוד ישראל מונה גם סיוע זהכעלול להיות מופנה נגדה.[14] אך גם אם בריטניה וצרפת לא תמיד קבלו את ממדי ואופי מדיניות הסיוע הצבאי הצרפתי לישראל, משנת 1956 ואילך, התחלפה מגמת ריסון מרוץ החימוש שאפיינה את שיקוליהן בראשית שנות ה-50- במגמתשמירת מאזן החימוש בין ישראל לערבים. מאחר ובשלב זה ארצות-הברית העדיפה שאת האיזון הנ"ל יבצעו בנות בריתה, בריטניה, איטליה, גרמניה, קנדה וכו'. היא עודדה את ממשלותיהן לספק גם לישראל, וגם למעט המדינות הערביות שנותרו תחת השפעה מערבית, ציוד לחימה חדיש, שהיה בחלקו מתוצרת ארצות-הברית. כבר בשלב הראשון של הסיוע הסובייטי למצרים, קלטה זו כ- 100 מטוסי קרב מסוג "מיג"15 שהיו עדיפים בתכונותיהם על מטוסי הקרב של צה"ל, (למעט ה"מיסטר" המובטח, שהספקתו התעכבה) כ50- מפציצי "איליושין 28 ", ועשירות, מטוסים אחרים וכלי שייט מתקדמים. לא פחות הדאיג את ישראל ציוד סובייטי שהגיע לחילות היבשה הערביים. זה כלל כ- 200 טנקים בינוניים T34, בעלי תותח 85 מ"מ, כ- 100 משחיתי טנקים (להלן - מט"ן) מדגם 100SU בעלי תותח 100 מ"מ וכ- 50 טנקים כבדים מסוג "סטאלין" בעלי התותח הקטלני 122 מ"מ. טנקים אלה היו עדיפים באיכות התותח ובעובי השריון על אלה של צה"ל. בנוסף, כלל הסיוע הסובייטי 200 נגמ"שים גלגליים מטיפוס 152BTR , כ150- תותחי שדה נגררים מ60- ל122-מ"מ, מאות תותחי נ"ט ונ"מ וציוד צבאי אחר. לא מיותר להוסיף כי בנוסףלגל הסיוע הסובייטי הראשון ייבאה מצרים מבלגיה עשרות משחיתי טנקים (מת"נ) משומשים בריטיים מטיפוס "ארצ'ר", בעלי תותח17 ליטראות, אשר נבנו על פלטפורמת הטנק הבריטי "ולנטיין".[15] למומחי שריון בצה"ל היה ברור כי צה"ל נקלע לנחיתות בשריון וארטילריה, ואשר ביחד עם העדר עומק אסטרטגי ואופי קווי הגבול של ישראל עלולה לנטרל יתרונות אסטרטגיים שונים שעמדו לה במלחמת העצמאות. אמנם תותח הטנק 13AMXשצרפת דנה בהספקתו לישראל היה שווה בעוצמתו לזה של טנק הT34- הסובייטי, אולם הטנק הצרפתי, AMX-13 טנק סיור קל גופא היה בעל שריון רדוד, וגם סבל מבעיות אוטומוטיביות נוספות. צפוי היה אפוא כי בקרבות שריון בשריון בין צה"ל לצבא המצרי יהיה לשריון הערבי, יתרון כמותי ואיכותי גם יחד. התשובה הישראלית לנחיתות אסטרטגית זו ניתנה לפי שעה בדרך תיאורטית. קציני שריון בכירים בצה"ל הציגו את אתגר ההצטיידות האפשרי של צה"ל כך: כדי שכח שריון יבצע את משימותיו עליו להצטיין בשלוש תכונות: שריון, ניידות ועוצמת אש. אולם השגת יתרון כזה בכל שלושת התחומים נראתה מן הנמנע. לכן, לדעתם, די בכך שצה"ל יקנה או ישדרג מספר הולם של טנקים בינוניים בעלי תותח שיוכל להתמודד עם תותחי הטנקים הסובייטיים, ולטנקים אלה יהיו כושר תנועה וטווח פעולה עדיפים על אלה של השריון הערבי, שהדבר יפצה את צה"ל על נחיתותו בעובי השריון. טיעון זה לא היה אז לגמרי תיאורטי; למעשה נועד לאשש תכנית כלכלית-הנדסית קיימת שמפקדי השריון ואל"מ פרת כבר שקלו, והיא לנצל את שפע טנקי ה"שרמן" הפזורים בשווקי העולם, לקנותם, לשפצם ולהרכיב בהם תותח 50 Mצרפתי, לצד שינויים אוטומוטיביים ומבניים אחרים. את העדיפות בתנועה ובטווח הפעולה קיוו מומחים להשיג באמצעות החלפת יחידת הכוח (מנוע) ביחידה חזקה יותר הרחבת סוג וקיבולת הדלק ושינויים במזקו"מ. בתזכיר בשם "פיתוח שריון" בצה"ל אלוף לסקוב: 1 סיכם מי שהיה אז קצין השריון מס' , מנובמבר 1957 "טיפוס הטנק הרצוי לנו צריך להיות עדיף במהירות ובעוצמת התותח על זה של האויב, על חשבון עובי השריון... הווה אומר באמצעות משקלו הנמוך, פיתוח מזקו"מ וכח מנוע. אולם (הוסיף האלוף) אין דרך לבצע זאת בעצמנו אלא למצוא שותפות עם מדינה מפותחת שחושבת על אותם פסים". הרחבת ממדי השריון ואמצעי לחימה אחרים בחילות השדה של צה"ל ירדו אפוא כרוכים בהרחבת הפעילות הטכנית-הנדסית מצד חיל החימוש וגורמים אחרים בתעשייה הצבאית הישראלית, תוך שאיבת ידע טכני מצבאות זרים. בינתיים הביט העולם כמשתאה, ומעצמות המערב הגדולות באי-נחת גוברת, ביוזמותיו הדרמטיות של עבד אל נאצר בזירה הבינלאומית. למרות אזהרה אמריקניות, הוא הכיר בסין הקומוניסטית. בקיץ1956 התחבר אל מדינות ה"גוש ניטרליסטי", הגיש סיוע צבאי ללוחמי המחתרת האנטי-צרפתית באלג'יר, מסר את הקמת הסכר באסואן לברית המועצותוהלאים את תעלת סואץ. פעולות אלה גרמו להגברת הזרות בינו לבין ארצות-הברית ולעימות גלוי בינו לבין צרפת ובריטניה. באוקטובר-נובמבר 1956 ניסו צרפתובריטניה, בשותפות עם ישראל, להרוס את מעמדו ואת משטרו של נאצר באמצעות מכהצבאית "מנתחת", במבצע שכונה "מסקטיר", שבישראל נתפסה כהזדמנות להוציא לפועל את "מלחמת המנע". כידוע, מאמצים אלה נכשלו בגלל איומי התערבות מצד ברית-המועצות והימנעות נשיא ארצות-הברית, איזנהואר, מלתמוך בקונספירציה הבריטית-צרפתית-ישראלית. אך למרות שהתכנית להפיל את נאצר לאהשיגה יעדה, מבחינת מרוץ החימוש הישראלי ערבי, מהלומות צה"ל בסיני וההפצצות האנגלו-צרפתיות הרסו חלק ניכר מציוד חילות השדה של מצרים, ודחולכמה שנים את יכולתו של נאצר לאיים על ישראל מבחינה צבאית. עניין אחר הוא, שכבר בראשית1957 חודשה הספקת ציוד צבאי הסובייטי למצרים, ועתה היא כללה דגמים מתקדמיםשל מטוסים, רק"מ וארטילריה, למשל מטוסי "מיג" 17, טנקים מדגם T54 בעלי תותח נ"ט מתקדם 100 מ"מ, ותותחים מתנייעים שונים. אמנם מצרים נזקקה לזמן כדי לשקם את צבאה ולעכל את הציוד החדש, אך מבחינת עיתוד הציוד, לא רק שלא חלה הפוגה במאמצי ההצטיידות של צה"ל, אלא פער החימוש לרעתו נראה כמתרחב. ושוב נחלצה צרפת לאזן את יחסי הכוחות בין צה"ל לצבאות הערביים, בספקה לישראל מטוסים חדישים. תעשיית השריון הצרפתית, אמנם טרם התקדמה אז עדין למעמד יצרנית טנקי-מערכה מן השורה הראשונה, אך היא הגישה לישראל עזרה טכנית חיונית בהגשמת תכנית השריון שציינו לעיל. למחנה ספקיות אמצעי הלחימה לישראל, בעידוד חשאי מצד ארצות-הברית, הצטרפו בהדרגה גרמניה, בריטניה וקנדה, ומדיניות אמריקנית כזו, אשר התגבשה בשלהי ממשל איזנהואר, אומצה על ידי יורשו, ג'ון פ. קנדי, בשינויים שונים. וושינגטון עצמה ניאותה לראשונה לספק לישראל נשק "הגנתי": ב- 1958 היו אלה תותחי לא-רתע 106 מ"מ, וב1963- טילי נ"מ מטיפוס "הוק" ומערכות מכ"מ תומכות. בכך לא נעצרו מהלכים אלה. אחרי רצח הנשיא ג'ון קנדי, התרצה יורשו, הנשיא לינדון ג'ונסון, לספק לישראל גם "ציוד התקפי", אך הוא השאיר בתוקפו את התנאי המכביד, והוא פיקוח אמריקני על תכניות הגרעין הישראליות. בשלב זה, ככל שגברה דבקותו של הממשל האמריקני בתכניות מניעת הפצת נשק גרעיני בעולם בכלל ( (NPT ובמניעת מרוץ חמוש גרעיני ורקטי במזרח התיכון בפרט, כך השתפרו סיכויי ישראל לקבל מארצות-הברית אמצעי לחימה "קונבנציונאליים", כמענה לשתי בעיות: ראשית, הפער באמצעי לחימה חדישים שהתהווה שוב ושוב בגלל הסיוע הסובייטי לערבים, ושנית, הויתור הצפוי, כביכול, מצד ישראל על פיתוח נשק גרעיני ורקטי. כך התפתחה עמדת ממשל הנשיא ג'ונסון, לא לגמרי מתוך כוונת מכוון, למעמד של מחויבות לספק לישראל אמצעי לחימה חדישים, מכל הסוגים. שכן לתוך מערכת אילוצים זו השתרבבו גורמים שאת עוצמתם לא יכול היה ממשל לאמוד מראש, והם לחץ השדולה הפרו-ישראלית באמריקה, הצורך "לפצות" את ישראל על הספקת אמצעי לחימה אמריקניים לירדן (שנועדו למנוע מירדן ליפול תחת השפעה סובייטית) הפסקת הסיוע הגרמני לישראל בגלל הדלפת דבר קיומו, ונחוץ להוסיף - דרכו האישית של נשיא זה בקבלת החלטות. בשלב הבא, תוך שישראל הערימה על ג'ונסון בעניין הנשק הגרעיני והרקטי, והוא, מסיבות השמורות עמו, מחל לה, החלה ארצות-הברית מעלימה עין מחוסר האפקטיביות של הפיקוח שלה על התכנית הגרעינית הישראלית, ולמרות זאת ניאותה לצייד את ישראל במטוסי קרב ושריון חדישים . התמורה הדחוקה שהנשיא ג'ונסון קיבל תמורת סיוע זה מישראל לא היה ריסון התכנית הגרעינית והרקטית של ישראל, אלא רק ערפולן. הגידול בתקציב הביטחון בינתיים, הענקת עדיפות עליונה מצד ממשלת ישראל להצטיידות צבאית בצד השיפור ההדרגתי שחל בתנאי הרכש לצה"ל והגידול ביכולתה הפיננסית של ישראלכתוצאה מצמיחה דמוגרפית וכלכלית, מוססו את משטר הצמצומים אשר שלט בצה"ל עד 1955. התחדש הגידול בתקציב הביטחון. אם ב1953- עמד תקציב זה - (במחירים קבועים: ינואר 1959) על 121 מיליון לירות שהיו כ6- אחוז מן התל"ג, ב1955- הוא עלה ל195- מיליון שהיו 7.5 אחוז מן התל"ג. שנה אחר כך - מבלי לכלול בואת ההוצאות הישירות של מבצע "קדש" - הוא עמד על290 מיליון ל"י ושעורו היהכ- 10 אחוז מן התל"ג. בשנת 1959 טיפס תקציב הביטחון ל307- מיליון ל"י; ב1963- ל529- מיליון וב1966- ל749- מיליון.[20] בדיון במטה הכללי בתקציב 1956/57 הסביר הרמטכ"ל כי "המגמות העיקריות בגידול בתקציב נובעות מארבע משימות עיקריות: רכש, שיקום ציוד, קליטה והחסנה".[21] לחיל החימוש, ה"מייעץ" ה"משקם" וה"מאחסן" צל"מ, נועד איפוא חלק נכבד מתקציב זה. קצב גידול תקציב. הביטחון לא נפסק גם כשהמשק הישראלי נכנס למיתון עמוק ב- 1964. "בביטחון",הכריז סגן שר הביטחון דאז, צבי דינשטין בדצמבר1966 "יש דברים הפוכים לגמרי למיתון".[22] [1] תקציר ביוגרפי מאת סא"ל (מיל.) אשד, "עדויות", את"ה; תיק 34 ,76/62, א"צ; ארבעה ראיונות של המחבר עם אלוף חורב, וחורב למחבר 2001, שם. [2] תיק 28, 76/62, א"צ. [3] "מקצועות חי"ח", תיק 5, 579/64, א"צ. [4] "תכנית קידום הקצין - מצע והערות" 15.7.63, תיק 12, 16/67; מכתב של רס"ל רינה קריסי, תיק 43, 250/69, א"צ (חורב למחבר 2001). [5] תיקים 34, 76/62; 12 ו34-, 16/67, א"צ. [6] תיק 847/62, א"צ [7] מ. גולני, תהיה מלחמה בקיץ, תל אביב 1997 כרך א', פרק ד'. [8] בפרשה זו טרם התפרסם מחקר שלם. אך ר'1981 Press UC , P .Jabar , Not By War Alone , פרקים ,4 ,5, וכן ר' ומאמר שלי, בהכנה, על תולדות NEACC". [9] במיוחד בתחום האווירי. המצאות מטוסי קרב משוכי-כנף בידי הצדדים נראתה כמסכנת את העליונות הבריטית בשמי האזור: PRO, FO371/121324, V1192/56. [10]PRO, FO371/115568,V1192/452. [11] תיק FO371/115552 , 847/6 V1192/22, והשגריר טרבליאן למשרד החוץ הבריטי PRO ,FO , 371/113682, JE1194 . [12] שםבנובמבר. 1955 הוקפאה עסקת "מיסטר" II לאחר שנתגלו תקלות במטוסים. במקומם קבלה ישראל מטוסי סילון "אורגאן" מדור קודם המצאות מטוסי קרב משוכי-כנף בידי הצדדים נראתה כמסכנת את עליונות הבריטית בשמי האזור: PRO, FO371/121324, V1192/56 . [13] דוח ש. פרס בישיבת מטכ"ל, 19.2.54, 18.4.55 ,30.5.55 וכו'; תיקים 29 27, 28, ו32-, 847/62, א"צ, במקומות שונים; ר' גם דוחות השגרירות הבריטית בפאריס, , .PRO, FO371/115576,V1192 [14] הוראות תכנון "מסד", 24.5.55, תיק 7, 76/62, א"צ. [15]PRO DEFE5/6 passim, DEFE7/1095; DEFE7/851,passim תא"ל ברק למחבר, והשווה: מ. בראון, שערי עזה, תל אביב 1992, עמ' 30-29 [16] דיון מטכ"ל 1.9.56, תיק 32, 847/62, א"צ. והשווה: הארץ, 29.4.88. [17]"פיתוח שריון", תזכיר מאת אלוף לסקוב, תיק 36, 76/62, א"צ . [18] .PRO, FO371/180661, E1193/4 19 הערות בכתב יד של רוברט קומר ממאי 1966 בהקשר ביקור זוג הפרופסורים וולסטטר בישראל, במאי 1966, ניירות רוברט קומר, קופסא 30 LBJL , וכן הערותיו בשולי דוח השגריר ברבור מפברואר 1966; 138NSF, Country Files, Box. [20] גרינברג, עמ' 172, 165-6. [21] תיק 31, 847/62, א"צ. [22] הארץ, 4.1.67
לעמוד האישי באתר
תמורות בהצטיידות חילות השדה של צה"ל באמצעי לחימה הצטיידות הצבאות הערביים בנשק חדיש נמשכה במסלול קבוע של קפיצות מדרגה כלפי למעלה. בפברואר 1958 התאחדו מצרים וסוריה לרפובליקה אחת; טנקים סובייטיים מן הדגמים 54 T ו55 T, תומ"תים וחי"ר מוסע בנגמ"שים איימו עתה גם על גבולה הצפוני של ישראל, בו גברה המתיחות סביב בנית מוביל המים הארצי של ישראל. קיומה של הרפובליקה הערבית המאוחדת נמשך אמנם רק כשלוש שנים אולם במהלכו הפכה סוריה ללקוח קבוע של סיוע צבאי סובייטי, והיא לא חדלה להיות כזו גם אחרי היפרדותה ממצרים. בסדר הכוחות של צה"ל ב1955- היו טנקים מצוידים בתותח 75 מ"מ ישן, ומספר הטנקים היה קטן. החי"ר בצה"ל היה "צועד" והארטילריה - נגררת. בעוד חיל החימוש מאמץ שריריו ומ- 1956 מתחיל לבנות טנקי "שרמן" 50M בתשובה, ל34-T הוא נדרש לתת תשובה לטנקים סובייטיים בעל תותח של 100 מ"מ, כשהתותח הצרפתי, שרק אמש היה מן החדישים בעולם מתיישן. ב- 1959 בעוד צה"ל מחפש דרך לצייד את , ה"שרמן" בתותח חזק עוד יותר, נפתח פתח הספקה במספרים גדולים של טנקי "סנטוריון" מבריטניה, אך אלה היו מצוידים בתותח 20 ליטראות ישן. גם טנק זה כמות שהוא לא התאים להתמודדות עם טנקים סובייטיים חדישים. לבריטים היה פתרון לנחיתות זו בצורת תותח 105 מ"מ חדיש, ושימוש בתחמושת משוכללת בהרבה. צה"ל חתר להשיג תותח וידע זה. סיכוי לקבל טנקי "פטון" אמריקניים טרם נראה באופק, אך גם תורו הגיע, וגם הוא נזקק לשדרוג. התמורות במקורות ההצטיידות של צה"ל בחו"ל באותן שנים חיוניות להבנת תולדות חיל החימוש. תחילה היה חלקה של צרפת בהצטיידות צה"ל דומיננטי אך שעורו החל מצטמצם. אם ב1959- עדין הוא עמד על כ53- אחוז מכלל הרכש הצבאי של ישראל וזה של ארצות-הברית על פחות מ3- אחוז, הרי שב1965- עמד שיעור היבוא מצרפת על 28 אחוז והמשיך לרדת, ואילו שעור הרכש מארצות הברית הגיע ל28- אחוז והמשיך לגדול. בינתיים נכנסו לתמונה מקורות נוספים: בין 1960 ל1964- בא עיקר יבוא אמצעי הלחימה לישראל (ציוד אמריקאי ובריטי) בתחום היבשה, מאדמת מגרמניה, עד כי ב- 1964 הוא היווה 42 אחוז מכלל היבוא הביטחוני. למעשה היה משקל יבוא זה גדול עוד יותר, מאחר ומרבית הציוד ניתן מיתרת כספי השילומים וחישובי עלותו היו פורמאליים. גרמניה סיפקה לישראל מטוסים, ארטילריה ורק"מ, כמעט כולם מסוגים שטרם נמצאו עד אז בצה"ל. בראשית 1965 נסתם המקור הגרמני בבת אחת, וגם חלקו של יבוא אמצעי לחימה מבריטניה שגדל מאז 1959, הצטמצם. בין 1958 ל1961- היה הציוד מבריטניה כרבע מכלל יבוא אמצעי הלחימה אך אחרי 1962 הוא ירד ל9-8- אחוז. בשל ההגבלות המדיניות שהוקלו אך מעולם לא סרו, מרבית הפתרונות לשדרוג שריון, ארטילריה וחרמ"ש בצה"ל נסבו סביב השאלות: מה ניתן לבנות על גבי פלטפורמות של "שרמן" ושל זחלמי "אינטרנש" ו"וויט" שאותם ניתן היה לרכוש בלי הגבלה בשווקי העולם. השינויים במקורות הרכש נכרכו בכניסתם לבקרים של אמצעי לחימה וציוד מסוגים חדשים שהיה צורך ללמוד אותם ולהתאימם לצורכי צה"ל. שום אמצעי לחימה לא נכנס לסדר הכוחות כפי שנקנה, אלא עבר תהליך בחינה, התקנה, ולרוב גם שדרוג. קציני חי"ח מילאו תפקידי גדל והולך בהרכשה, התקנה, שיקום ויעוץ לאג"מ ואג"א על אמצעים אלה. חי"ח גם תכנן ומימש הכנת הכלים אלה למלחמה. הסיוע הצרפתי לישראל הסיוע הצבאי הצרפתי הוא שאפשר לצה"ל לראשונה להרחיב ולהעלות בדרגה את חילות האוויר, השריון והארטילריה. תרומתו הייתה מכרעת בפיתוח נשק גרעיני ורקטי על ידי ישראל. כבר באוגוסט 1954 הסביר מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, בעת הרצאה בענייני רכש: "...צרפת עכשיו היא הארץ העיקרית". זמן קצר אחר כך דווחו אנשי אג"מ/אמל"ח במטכ"ל כי "נקבל מצרפת יותר ממה שקיווינו קודם", שכן, "היא מוכרת לנו לא בגלל דולרים... אפשר לקנות שם כל מה שרוצים", וכו'. הסיוע הצרפתי מילא תפקיד מכריע בעוצמת צה"ל ב"קדש" והשפעתו המשיכה להיות ניכרת שנים רבות, אפילו עד מלחמת יום הכיפורים. בנוסף לאמצעי לחימה סייעה צרפת לישראל בידע טכני, תוך שימוש במתקני הצבא שלה לרשות אנשי חיל החימוש של צה"ל. אמנם מבחינת המספר הכללי של כלי הרק"מ, הסיוע הצרפתי הטכני לשדרוג שריון וארטילריה לא היה הגדול ביותר מבין המקורות להצטיידות צה"ל; אך ערכו הרב היה בעיתויו המוקדם. טנקי 13AMX הצרפתיים התבררו אמנם כבלתי מתאימים להתמודד עם טנקים סובייטיים חדישים יותר שסופקו לצבאות הערביים, אולם תרומתם בשעתו, וסיוע צרפת מבחינה טכנית להעלאת רמת השריון והארטילריה בצה"ל בעשור שבין "קדש" למלחמת ששת הימים היה רב מאד. מספר טנקי ה"שרמן" המשודרגים בסדר כוחות השריון ב"קדש", ששודרגו בחיל החימוש ובסיוע צרפתי לרמת 50M, הגיע אמנם ל 24 בלבד, אולם בשעתו היה מספר זה הישג טכני חשוב של חיל החימוש ותרומה משמעותית לעוצמת צה"ל. אחר כך גדלה לאין ערוך התעצמות חיל השריון על סמך סיוע צרפתי זה. עד אביב 1967 נכנסו לסדר הכוחות של צה"ל כ410- יחידות רק"מ ותומ"ת משודרגות שהורכבו על פלטפורמת "שרמן", בסיוע הספקתי טכני צרפתי. מנקודת הראות של ההיסטוריה של חיל החימוש, חשובה הייתה הפתיחות הצרפתית כלפי ישראל בנושא הספקת ידע טכני. מ1956- היו קציני חיל החימוש אורחי-קבע במתקני הרשות לפיתוח אמצעי לחימה של צרפת DEFA, במתקני הירי והניסוי ליד בורז', במחסני צבא צרפת בסן-פלורנטין וב service de materielle - הוא אגף אפסנאות של צבא צרפת. מהנדסים צרפתיים סייעו ביעוץ לקציני חיל החימוש בחיפוש פתרונות לבעיות שדרוג טנקים ותומ"תים, בהסבת תותחי 6 ליטראות ל90- מ"מ פנהרד ובעקיפין אף סייעו בידע אודות מכשירי ראיית לילה. הודות להם היוזמה, כושר ההמצאה, האלתור והבנייה של חיל החימוש, יכלו להמריא להישגים בזכות עצמם. לצרפת היה גם חלק בהספקה לישראל של כ500- וכ700- גרוטאות זחלמים ששמשו "פלטפורמות" לבניית מאות כלי רק"מ. כן סיפקה צרפת לישראל טנקי "שרמן" M1, בעלי תותח 76.2 מ"מ במצב של כשירות מבצעית. מ- 1958, תחת נשיאותו של שרל דה גול, חלה אמנם הצטננות הדרגתית בנטיית צרפת לסייע לצה"ל, אולם גורם האינרציה ביחסים אלה נותר חזק, וקשרי הסיוע נמשכו עד אחרי אמצע שנות ה- 60 באותה תקופה בנה חיל החימוש בסיוע צרפתי גם את טנק ה - "שרמן" -51 Mלכשהתברר כי התותח הצרפתי 105 מ"מ כבד לממדי ה"שרמן", לא רצה צה"ל לוותר על מהירות הלוע הגדולה ועל תחמושת המטען החלול המשופרת של תותח זה. הצרפתים הציעו פתרון הנדסי שעיקרו קיצור התותח מבלי לפגוע הרבה בתכונותיו, הרכבת מזקו"מ הרחב ב7- אינץ' מזה המקורי, שעד אז הותקן רק ב"סופר שרמן". בנוסף לסיוע בשדרוג, הצטייד צה"ל בצרפת בתחמושת תותחי טנקים. ערב מלחמת ששת הימים אחסן חיל החימוש רבבות יחידות מתחמושת זו: 69,310 כדורי 75 מ"מ, 37,655 כדורי 76.2 מ"מ וכ20,000- כדרי 105 מ"מ. כן כלל מלאי התחמושת אז כ14- אלף כדורי תותח שדה צרפתי 155 מ"מ וכ70- אלף כדורי תומ"ת 105 מ"מ. רק במאי 1967 השעתה צרפת הספקת כל אמצעי לחימה לישראל, כולל התחייבויות שנכללו בחוזים חתומים. הצטיידות צה"ל בבריטניה עד 1955 היה מקובל על חברות NEACC שבריטניה היא הספק העקרי של ציוד צבאי למדינות המזרח התיכון, ולעשות זאת באורח "מאוזן". היא אמורה הייתה לספק אמצעי לחימה גם לישראל, ואף אמנם נקטה בצעדים כאלה. אולם עד סוף שנות ה50- היה הסיוע הצבאי הבריטי לישראל מזערי. אף על פי כן, בחשבון המצרפי רב-השנים ערכו של סיוע זה לחילות השדה בצה"ל היה גדול מן הצרפתי. בקבלת החלטות קונקרטיות בבריטניה על מתן סיוע צבאי מילאה תפקיד וועדה ממשלתית, AWP, Arms Party Workingבה ישבו נציגי משרדי ההגנה, ההספקה החוץ, ונציגי ראשי המטות. לכל פעולת סיוע שמשרד החוץ או משרד אחר היה מעונין בהם, קדם דיון מושכל ומתועד שכלל הערכות מצב ודיונים. לאחר קבלת החלטות הייתה עדין לשרי החוץ וההגנה, ואם נחוץ לראש הממשלה, אפשרות להתערב ולעצור את תהליך הסיוע לאלתר. כך, למשל, כבר ב1951/2- התבשרה ישראל כי היא "רשאית לבקש" לרכוש מטוסי קרב סילוניים מדגם "מטיאור" וטנקי "סנטוריון", אך רק ב1955- החל חיל האוויר הישראלי קולט את ראשוני ה"מטאורים", ובקצב איטי ממה שדובר תחילה. מעסקת 12 טנקי "סנטוריון" חדשים, תוצרת ויקרס ארמסטרונג, סופקו רק 6. בריטניה השכימה, באותה עת, למכור לישראל צנטוריונים מעודפי הצבא הבריטי ומדגמים ישנים בלבד. קציני צה"ל הוזמנו ללמוד בקורסים צבאיים בבריטניה, בהם קורסי חימוש בבסיס ההדרכה של REMEלצה"ל אושרו 2 מקומות בקורסים לבוחני תותחים וטנקים, שנמשכו 18 חודשים. קצינים יצאו לקורסי REMEאחרים., בשמשם לימים מדריכים במקצועותיהם בבה"ד 20 חריפות פעולות התגמול הישראליות בשנים 1956-1953 עיכבה וכמעט טרפדה את כל פעולות סיוע זה. נושא בו הייתה ידה של בריטניה קפוצה פחות כלפי ישראל היה מכירת כלי-שיט, כולל 2 משחתות ואחר כך גם "2 צוללות מדגם Z" בנוסף לכל אלה, יכולים היו נציגי חיל החימוש לקנות בשוק הגרוטאות הבריטי גרוטאות טנקי "שרמן" וזחלמים, אך תמיד לאחר אישור ה- AWPוהשרים הנוגעים בדבר. עד 1959 נחשבה תרומת היבוא מבריטניה לחילות השדה בצה"ל כזניחה. אחר כך, משהסכימו בריטניה וארצות-הברית כי הסיוע הסובייטי לערבים מצדיק תגבור השריון והארטילריה בצה"ל (משרד ההספקה היה תמיד הצד המעונין בהרחבת הסיוע) הסכימה ממשלת בריטניה לספק לישראל טנקי "סנטוריון", חלפים וידע לשדרוג בממדים גדלים והולכים. טנקים אלה הוסבו בבמ"בים של חיל החימוש לדגמי "שוט". כבר מחזור הסיוע ראשון, בין 1959 ל1962-, כלל 135 טנקים. המחזור השני, שנקלט בצה"ל בין 1965 ל1967- כלל 250 טנקים, והורחב אחר כך בעוד 118 טנקים, שסופקו עד 1968. המחזור השלישי נדון ובוצע כבר אחרי מלחמת ששת הימים. בסופו של דבר מספרם טנקי "סנטוריון" מן הדגמים 3 עד 8 שנקלטו ושודרגו בצה"ל היה למעלה מ700-. קציני חי"ח שבחנו את הטנקים בבסיסים הבריטיים, פסלו חלק,. והתמקחו על מחירם של אחרים. בריטניה אפשרה למהנדסי חי"ח ותע"ש לקבל ידע תעשייתי אשר לימים אפשר לישראל לייצר תותחים כאלה בעצמה, על תחמושתם. שווי רכש ה"סנטוריון" של ישראל בבריטניה, כולל ערכות השדרוג הגיע לכ7.6- מיליון סטרלינג, סכום נמוך במושגים של הקמת חיל שריון מודרני. הבריטים אף הציעו לצה"ל כמה עשרות מט"נים M10 שמישים, בעלי תותח 20 ליטראות, אך בשלב זה צה"ל לא היה מעוניין באלה. במקום רכישת המט"נים מהבריטים הוחלט ובוצעה הסבה של מט"נים M-10 עם תותח 17 ליטראות , שפורקו מציידי טנקים "ארצ'ר" (שנלקחו שלל במלחמת "קדש") ולמנוע G.M. זוגי שנלקח מטנקי שרמן שלל מהמצרים. קצב הגעת הטנקים מבריטניה לצה"ל, שהפך לנוהג קבע, היה 10 טנקים בחודש. שדרוג ה"סנטוריון" ל"שוט" החל בספטמבר 1961. בדרך מדודה זו בקשה בריטניה לאחוז בידה מקל בו תוכל, לדברי שר ההגנה, לרסן את לוחמנותה של ישראל, ובו בזמן גם לערפל את ממדי הסיוע בעיני הערבים. לדעת הבריטים, שתי המגמות עלו יפה. "סנטוריונים" החלו מפליגים לישראל בינואר 1961 ,כשקצב הגעתם תואם את קיבולת פס הייצור לשדרוג "סנטוריון" בבמ"ב 681 , וממדי הסיוע הבריטי הכללי לישראל בשריון לא חרגו מידיעת מתי מעט. אג"א אף ניסה להאיץ את הקצב והורה לנספח הצבאי של צה"ל בלונדון לבדוק אפשרות שחלק מן השדרוג יבוצע בסדנאות בריטיות, אך הדבר לא הסתייע. בשנת 1965 כבר היו קציני חיל החימוש ומהנדסי התעשייה הצבאית הישראלית מוכרים בבית החרושת לתותחי טנקים בנוטינגהם ובבסיסי החסנה של השריון הבריטי. אולם תהליך קבלת ההחלטות של ממשלת בריטניה בעניין עסקות נשק חדשות נותר איטי ומיגע. לפי עדות אחת הוצג לפני נציגי התעשייה הצבאית הישראלית תהליך ייצורו של התותח החדיש L11A3 120 מ"מ, שנועדו לחמש את הטנק הבריטי החדיש, "צ'יפטין", ובשלב מסוים אף הוצע לצה"ל לנסות ולהרכיב תותח רב-עוצמה זה ב"סנטוריון", במקום תותח 105 מ"מ. שכן בינתים שעטה הנדסת הטנקים הסובייטית קדימה ותותח, משוכלל יותר מקוטר 105 מ"מ ,תותח 115 מ"מ בעל קנה חדיש ללא סלילים, שהורכב בטנק החדיש 62T. אך רעיון זה נגנז, ואז עלה הרעיון שהשתרך בעצלתיים שנים רבות, והוא שצה"ל ירכוש וייצר את טנק הצ'יפטין עצמו. רעיון זה היה מוסכם על צבא בריטניה אך לבסוף נגנז בדרג המדיני. השתתפות הבריטים בשדרוג ה"סנטוריון" ל"שוט הייתה, כאמור לא רק בהספקת הטנקים אלא גם בהספקת ערכות תותח 105 מ"מ, שבצה"ל, כונה "שריר", ורבבות יחידות תחמושת במגוון תכונות. חיל החימוש מצדו הוסיף שכלולים. הוא החליף את יחידת הכוח בטנק הצנטוריון ממנוע בנזין "מטאור" 1B4 בן 500 כוחות סוס לחטיבת כוח דיזל קונטיננטל" בת 750 כוחות סוס, שהייתה מורכבת גם בטנקי M-60 אמריקאיים ושכללה תיבת הילוכים אוטומטית. כן שודרגה קיבולת מערכת הדלק ובכך הוכפל טווח פעולת הטנק. דגם הדיזל המשופר הסופי כונה "שוט ק-ל", קיצור ל"קונטיננטל". קליטת הטנקים הבריטיים נכרכה גם בבעיות החסנה, הספקה ולוחות זמנים. צרכי פעילותו השוטפות של צה"ל גרמו שלא כל ה"סנטוריונים" הופנו לשדרוג לאלתר; חלק מהם נכנס לסד"כ השריון במתכונת הישנה. בדרך זו נמצאו בגייסות השריון בעת ובעונה אחת שלושה סוגי "סנטוריון": הדגם המקורי עם מנוע "מטאור" בנזין, ותותח 20 ליטראות, "שוט-מטאור" משודרג לתותח 105 מ"מ עם יחידת הכח המקורית אך הורחבה בו קיבולת הדלק, ו"שוט ק-ל". מגוון הדגמים שילש את הבעיות הלוגיסטיות של הרכשה, אחסנה והספקת חלפים ותחמושת. חיל החימוש נאלץ לגוון את המלאי בעשירות פריטים נוספים בניית ה"שוט" סיפקה לחיל החימוש משימת ייצור גדולה מכל שידע עד אז ואחר כך. בשיפור יכולתו הטכנית של במ"ב 681 נדון בפרק ו'. טנקי "שוט" ראשונים נמסרו לגייסות השריון בספטמבר 1963 במעמד ראש הממשלה, לוי אשכול; עד מלחמת ששת הימים נכנסו לסד"כ צה"ל לא פחות מ- 293 טנקי "שוט", בהם כמה עשרות שתותחיהם הוסבו בחיפזון בתקופת ההמתנה של ערב המלחמה. ההצטיידות בתחמושת 105 מ"מ החלה ב1962-' וצה"ל הצטייד כראוי , בכדורי "שריר" מן הסוגים ח"ש-מנעל, מטען חלול ונפיץ-מעיך. ערב מלחמת ששת הימים היו בבסיסי ההחסנה חי"ח 51,320 כדורי "שריר" מתוצרת בריטית. רכש בבלגיה; הסבת קוטר הנשק הקל בצה"ל מכסות הציוד הצבאי שמעצמות המערב הרשו לעצמן לספק לישראל באו, כאמור, גם ממדינות החברות בברית הצפון-אטלנטית, שלא היו חברות ב- NEACC כגון בלגיה, גרמניה וקנדה. בלגיה הייתה יצרנית נשק בזכות עצמה. כאמור, בסתיו 1953 ביקר אל"מ פרת בבלגיה, ובמפעל FN בחן דגם חדש של רובה מיטען שיוצר עבור NATO. יתרון ה- FN על ה"מאוזר" הנטען ידנית היה במשקלו הנמוך, בטעינה האוטומטית שלו ובמחסנית בת 20 כדורים, במקום 5. משא ומתן על רכישתו החל ב- 1954 תחת עינה הפקוחה של NEACC וחוזה הספקה ראשון על 5,000, רובים ומאות מקלעים נחתם ב- 1955. הנשק החל נקלט בצה"ל בינואר 1956. אמנם מכסת הרובים להספקה לצה"ל הוגבל ל- 17,000 אך צה"ל מצאה ספקים מחוץ לבלגיה שמכרו לו עוד ממין זה. על בחינת הFN- ניצח סרן אלוקים רשף, לימים ראש ענף בחינה במקחש"ר. הכנסת רובים ומקלעי FN לשימוש בצה"ל גררה "מהפיכת קוטר": בעוד שהחלפתו ההדרגתית של תת-המקלע "סטן" בתת המקלע החדש "עוזי" מיצור מקומי הותירה את קוטר התחמושת בסוג זה בצה"ל בעינו: 9 מ"מ, הרי הכנסת ה- FN , בעל קוטר 7.62 מ"מ, סיבכה את סדרי הספקת תחמושת בשל קיומם של שני סוגי תחמושת דומים זה לזה. שהרי רוב רובי השירות "מאוזר" והמקלעים 34MG ו37ZB היו בקוטר 7.92 מ"מ. מאידך, היה צפוי שבעתיד יגביר צה"ל את ההצטיידות בנק"ל בקוטר החדש, וכך אמנם היה. צה"ל רכש בבלגיה מקלעי מא"ג ובארצות-הברית מקלעי "בראונינג", שהוסבו מלכתחילה ל7.62- מ"מ. אג"מ הורה אפוא לקחש"ר להסב "מאוזרים" ישנים ל7.62- מ"מ, פעולה שבוצעה בבמ"ב 682 ונמשכה כשלוש שנים. במלחמת ששת הימים היו בשימוש צה"ל כ- 72,000 רובים וכ9,000- מקלעים בקוטר 7.62 מ"מ, בצדם המשיכו להתקיים כ23,000- רובים בקוטר הישן, אשר שימשו כוחות משטרה והגנה מרחבית. בהוראות קחש"ר הוקדשה תשומת לב מיוחדת לאמצעי זהירות בהבחנה בין שני סוגי תחמושת קלה זו, שבלבול ביניהן היה מועד לקרות תמיד. ערב מלחמת ששת הימים הגיעה רמת מלאי תחמושת 7.62 מ"מ בצה"ל לכ57- מיליון יחידות. באותו זמן היו בצה"ל 23,000 רומ"טים וכ6,600- מקלעי FN (שני סוגי מקלעים) ועוד כ72,000- רובי מאוזר" צ'כיים שהוסבו לקוטר החדש. לכשהסתימה "מהפיכת קוטר" זו, נשמעו כבר פעמי ה"מהפיכה" הבאה: המעבר לרובה שירות אמריקני בקוטר 5.56 מ"מ. הסיוע הצבאי לישראל מגרמניה בתהליך הפיוס והפיצויים על מעשי הזוועה של הנאצים ביהודים במלחמת העולם השניה, נחתם בספטמבר 1952 הסכם שילומים בין ממשלות גרמניה המערבית וישראל בהיקף של 3 מיליארד מארק, שהתבצע תחת הקנצלרים קונרד אדנאור ולודוויג ארהרד. במהלך זה, גרמניה ציידה את ישראל בעיקר בנכסי תשתית כלכליים. אולם באמצע תקופת השילומים החוקית שכנעה ארצות-הברית את גרמניה להיענות לבקשת ישראל, להרחיב את הסיוע בחשאי, ולספק לישראל ציוד צבאי, בעיקר ציוד אמריקני וצרפתי, מתוך מצבת הבונדסווהר. מהלך זה קיבל דחיפה במגעים שקיים הרמטכ"ל היוצא, רא"ל משה דיין בבון ב- 1957 . הוסכם שהפתיח לעסקה יוסווה כפעולת חליפין כמעט סמלית: ישראל תייצא לגרמניה כמה אלפי תת-מקלע "עוזי" (שאת מרביתם גרמניה תייצא הלאה) ותמורתם תקבל מטוסים שונים. אך העסקה התרחבה לציוד מגוון יותר, שהיקפיו גדלו במיוחד לאחר פגישת בן גוריון עם הקנצלר אדנאוור בניו-יורק, במארס 1960. בישיבת מטכ"ל ב12- ביוני 1961 דיווח סגן שר הביטחון, ש. פרס כי "מגרמניה מקבלים היום נשק בלי כסף" , בהיקף 240 מיליון דולר. פשיטא, סיוע זה "ניקז" את יתרת כספי השילומים. גרמניה סיפקה לישראל כ- 50 מטוסים ומסוקים גרמניים וצרפתיים, עשירות תותחי נ"מ, זחלמים וכדומה. נדונה גם הספקת צוללות, ולבסוף, תחת לחץ אמריקני, גם הספקת טנקים. אולם בון התנתה את ביצוע הסיוע בשמירת עובדת קיומו בסוד, והדבר אכן הועלם בהצלחה, עד שהודלף בראשית 1965 ואז נפסק סיוע זה לאלתר. ב1963- החליף לודוויג ארהרד, הפרו-אמריקני את אדנאוור, והוא היה מוכן ומזומן לכפות על שרים סרבניים בממשלתו את תפקיד שליח ההספקה אמריקני. אולם קיום המשימה הפך בעייתי יותר ויותר. גרמניה חששה מהכרה ערבית בממשלת גרמניה המזרחית, דבר שהיה מחייב אותה, על פי דוקטרינת האלשטין, לנתק את קשריה עם המדינות שינהגו כך. מצד שני הנשיא ג'ונסון, לא רצה בהספקה אמריקנית ישירה של ציוד "התקפי" לישראל, לכן לחץ חזק על ארהרד לבצע זאת בכל זאת, וארהרד ניאות לספק לישראל את הטנקים (האמריקניים) במסווה של החלפת טנקים בין צבאות NATO. דובר בכ200- טנקי "פטון" מדגם M48A2C , ש40- מהם יועברו מיד לישראל כדי לתגבר את סד"כ צה"ל, והיתר יוסעו לאיטליה שם ישודרגו במפעל "אוטומלארה" שבטורינו לדגם המתקדם M48A3 שיימסר לישראל גמור. השדרוג האיטלקי אמור היה לכלול החלפת התותח המקורי 90 מ"מ, שעבר זמנו, בתותח 105 מ"מ, בריטי. לבסוף, בתמורה לעסקה סיבובית מורכבת זו, התחייב ראש ממשלת ישראל לוי אשכול, במארס 1964, לשים את הקריות הגרעיניות של ישראל תחת פיקוח אמריקני יעיל. המהלך הסבוך החל מתבצע בנובמבר 1964, למרות שעניין העברת הטנקים ושדרוגם נדון לפרטיו כבר בפגישות שקיים ראש אג"מ, אלוף יצחק רבין ברומא, בנובמבר 1962 . אמנם צה"ל התכוון להחליף לא רק את תותחי הטנק, אלא גם את מנוע הבנזין בחטיבת כח דיזל "קונטיננטל" , ולבצע שינויים נוספים עד לדגם המוגמר, המכונה: "מג'ח" (שם בעל צליל אגרסיבי, שלא היה אלא עברות אותיות וספרות הדגם האמריקני הנדון), אולם בסופו של המהלך השדרוג בוצע אך ורק בבמ"בים של חיל החימוש, בישראל. "קודם כל הטנקים", קבע הרמטכ"ל, רא"ל צבי צור. סוף סוף, בשלהי 1964 הוטסו קציני שריון, קציני חימוש וצוותי טכנאים מבה"ד 20 לבסיס חיל השריון הגרמני שליד מינסטר, כדי לעשות הכרה עם הטנקים האמריקניים, בגרמניה. הם נאלצו ללבוש מדי ה"בונדסווהר" ולהימנע מלדבר עברית בפומבי. חיילים אלה התאמנו בגרמניה מספר שבועות, ואחר כך שבו לישראל, ו40- טנקים בעקבותיהם. קחש"ר (אל"מ עזרוני) שביקר אז בארצות-הברית, דיווח לסגנו, בארץ, כי "גורם ב' יספק את הטנקים בשני שלבים: 40 יגיעו (לישראל) בינואר 1965 ללא הסבה, וביולי (1965) יועברו עוד 110 טנקים להסבה אצל גורם ג". הטנקים המוסבים אמורים היו להיקלט בצה"ל בקיץ 1967. אך בינתיים מצא עצמו הקנצלר ארהרד מהלך על חבל דק מדי. גברה ההתנגדות בממשלתו לסיוע צבאי לישראל בכלל, ונראה כי עניין הטנקים הגדיש את הסאה. כך, אחרי שסופקו 40 הטנקים הראשונים העניין הודלף לתקשורת. בפברואר 1965 נפסק אפוא הסיוע הגרמני לצה"ל, אשר נמשך כחמש שנים, כשבכך מגיע גם הסכם השילומים הכללי לסופו. מתוך כ- 200 טנקים אמריקניים שגרמניה אמורה הייתה לספק לישראל הגיעו ליעדם 40, בלתי משודרגים, שכן עם נסיגת גרמניה ירדה גם תכנית השדרוג האיטלקי מעל הפרק. מבחינת חיל החימוש גרם ביטול העסקה להחלטה על הקמת פס ייצור נוסף בבמ"ב 681 שישדרג "פטונים", בנוסף לטנקים מסוגים קודמים. בממשלת ישראל האמינו עתה כי עתה ייאלץ הנשיא ג'ונסון לספק לה טנקים אלה ישירות, וכך אמנם היה. הצטיידות צה"ל בארצות-הברית לכאורה, מאז בוטל האמברגו של מועצת הביטחון באוגוסט 1949 'התירה ממשלת ארצות-הברית (ממשל הנשיא טרומן) יצוא אמצעי לחימה מתחומיה למזרח התיכון. אך לכך היא הציבה שתי מגבלות, אשר הפכו יצוא זה עבור ישראל חסר תועלת. ראשית, ארצות-הברית בקשה לא להיות מעורבת ישירות בסיוע כזה, במיוחד לא לישראל, ושנית, היא דאגה שממדי הסיוע מתחומיה למזרח התיכון יושארו קטנים, תוך הקפדה על "איזון אסטרטגי" בין ישראל לערבים. בעיני ארצות-הברית אז, איזון כזה לא היה בהכרח הספקת מספר שווה של אמצעי לחימה לכל צד, אלא די יהיה אם בידי ישראל יימצאו מספיק אמצעי לחימה כדי להרתיע ניסיון ערבי לתקוף אותה אך לא בכמות העשויה ליצור פיתוי ל"מלחמת מנע" מצד ישראל. ארצות-הברית גם עמדה על כך שאמצעי לחימה מתוצרתה, שנמצאו בצבאו אחרים, לא יגיעו לאזור בלי הסכמתה. ב- 1958 למשל, היא מנעה מכירת טנקי "פטון" דגם 47 Mמצבא צרפת, לצה"ל. כך יצא שעד אמצע שנות ה- 60 היו כמויות הציוד שישראל ייבאה מארצות-הברית מזעריות. כמות אמצעי הלחימה שארצות-הברית מכרה למדינות הערביות, היו גדולות יותר, אך בחשבון אסטרטגי כולל גם הן היו זניחות בהשוואה לכמויות שזרמו אליהן ממקורות סובייטיים, אחרי 1955. במהלך כל תקופת כהונת הנשיאים טרומן ואיזנהואר, בין 1949 ל1960- הסתכם כלל הסיוע הצבאי האמריקני לישראל ב0.9- מיליון דולר בלבד, ובנוסף חל עליו העיקרון הבלתי כתוב שסיוע זה "לא יהיה בולט לעין". באותן שנים היה הסיוע האמריקני לעיראק (שעד קיץ 1958 הייתה חברה ב"ברית בגדאד") 49.4 מיליון דולר ולירדן 16.2 מיליון, דולר. בשלהי תקופת איזנהואר חל מפנה זוטא, כשבמחווה חמוצת-סבר כלפי השדולה היהודית הסכים הממשל למכור לישראל ציוד "לא התקפי" שכלל כמה מטוסי הובלה "סטרטוקרוזיר" 97 C וכ100- תול"ר 106 מ"מ. בשנות ה60- ניהלה ארצות-הברית מאבק סמכותי שנראה חסר-פשרות, לכפות על ישראל שתצטרף ליוזמת אי-הפצת הנשק הגרעיני NPT שיזם הנשיא קנדי. פרוש הדבר היה, כמובן, הטלת פיקוח יעיל על תכניות הגרעין של ישראל. בתמורה הציעו האמריקנים לדון בערבויות חוזיות אמריקניות לביטחונה של ישראל (המושג לא הגיע לכלל הבהרה רבה) וכן לתת בידי צה"ל נשק "הגנתי" חדיש: טילי קרקע-אוויר "הוק". לאחר פגישה שנערכה בין ראש ממשלת ישראל, בן גוריון, והנשיא קנדי בניו יורק, (לא בבית הלבן) במאי 1961 , הוחל במשא ומתן מעשי על הספקת 200 טילים כאלה. אולם כמו להכעיס, השתרבבה למשא ומתן זה, ולהמשכו, בקשת ישראל לספק לה גם נשק "התקפי", קרי, 200 טנקי "פטון" 48M. על בקשה זו לא השיבה ארצות-הברית בשלילה מוחלטת, לא משום שהיה בכוונת ממשל קנדי לספק לישראל טנקים כאלה, אלא כמעין "גזר" נוסף, למשוך באמצעותו את הישראלים לעמדת ויתור בנושא הגרעיני. אולם הנשיא ג'.פ. קנדי, ארכיטקט ה-NPT נרצח לפני שמשא ומתן חמקני זה התקדם הרבה, וכפי שהראינו בעת שדנו בסיוע הגרמני, יורשו של קנדי, ג'ונסון, החל מגבש גישה שונה משל קודמו. נושא הערבויות האמריקניות לביטחון ישראל התמסמס, וג'ונסון הורה לספק לישראל את טילי ה"הוק" שהבטיח קודמו, בצד הסדרת הספקת טנקים אמריקניים מגרמניה, תחת מעטה סודיות כבד. אולם בה בעת שהספקת טילי "הוק" עלתה על מסלול מעשי, טורפדה עסקת טנקי M48 מגרמניה, וג'ונסון ניאות לפצות את ישראל על עסקה מופסקת זו בהספקה ישירה, "חד פעמית", לישראל של טנקים אמריקניים מסוג דומה, ובאותו מספר. אגב כך נשבר עקרון אי הספקת נשק אמריקני "התקפי" לישראל, שעמד בתקפו בתקופת הנשיאים טרומן, איזנהואר וקנדי. דרך מחשבתו השונה של ג'ונסון, ויש אומרים - שקיעתו בבוץ המלחמה והפוליטיקה הפנימית היגעים בוויטנאם, גרמו לו לספק לישראל עוד אמצעי לחימה "התקפיים" חדישים, בהם מטוסי קרב, טנקים, נגמ"שים, תומ"תים וציוד מגוון אחר. לאחר ביקור ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, ביוני 1964 בבית הלבן ובחוותו הפרטית של הנשיא ג'ונסון בטקסס, היו ידי נספח צה"ל בוושינגטון, אל"מ רם רון, עמוסות עבודה בהרחבת הפרצה שנוצרה בחומת ההתנגדות האמריקנית המסורתית. רק אושרה הספקת טנקי M48 , ולפי הנחיות מטכ"ל החל אל"מ רון מגשש אחר אפשרות לעלות מדרגה ולקבל לאלתר טנקים מדגם M60A1 בעלי תותח 105 מ"מ וחטיבת (מנוע) כוח דיזל, כך שלא יהיה נחוץ לשדרג טנקים אלה מלכתחילה. אך על בקשה זו השיב הממשל בשלילה, לפחות בשנים הקרובות, ואף שלח את גנרל השריון קרייטון ו. אברמס להסביר לנספח צה"ל לקציני חי"ח ששהו בוושינגטון (ולאישים מן השדולה היהודית אמריקנית) כי ה-M48A3 המשודרג "זהה בתכונותיו" ל- M60A1. לחיל החימוש נועד אפוא אתגר חדש - המג"ח. הטנקים האמריקנים להחלפת יתרת העסקה הגרמנית סופקו אפוא מדגמי ה"פטון"M48AI ו M48A2C והיה צורך לשדרגם. אך כמו הבריטים, גם האמריקנים ניאותו לספק לישראל גם את ערכות-השדרוג של טנקים אלה, כלומר החלפת תותח ה- 90 מ"מ המקורי ב 105- מ"מ בריטי, ו"להשתדל" שטנקים אלה יגיעו לישראל עם יחידות כח דיזל, במקום מנועי הבנזין המקוריים. מנת סיוע אמריקני זו לא סבלה מסחבת או מבירוקרטיה מעכבת כמו בבריטניה ובגרמניה. בבית המלאכה האמריקני לטנקים באניסטון, אלבמה, נקלטו קציני חי"ח ולרשותם הועמד ניסיון טכני שהצטבר שם בנושאי שדרוג. כובדה גם ההבטחה האחרת, ומרבית הטנקים שבאו מארצות-הברית צוידו מלכתחילה בחטיבת כח דיזל. כתוצאה מתמורות אלה יצא חיל החימוש כשידיו מלאות עבודה, אך אולי פחות לבטים מקצועיים. לדברי מפקד במ"ב 681 דאז, אל"מ אהרון דוד סלע, הסבת המג"ח "העלתה בעיות מורכבות יותר ממה שהכרנו, אך ידענו איך לגשת לפתרונן. יתר על כן, פתרונות אלה היו צעד חשוב בגיבוש יכולתנו לבנות טנק שלם... בינתיים, בו-זמנית, עסקנו בבמ"ב 681 בשדרוג שלושה סוגי טנקים". אולם עד שהוכנו ואושרו בחיל החימוש בארץ המסמכים הנדרשים לבניית המג"ח , כלומר "אופיון" ו"ספר הסבה", ועד שתוכנן ונבנה בבמ"ב 681 פס ייצור חדש והוחל בעבודה, חלפו עוד כמה חודשים. יצא, שעם פרוץ מלחמת ששת הימים נמצאו בסד"כ צה"ל רק 15 מג"חים שלמים. יתר טנקי "פטון" שהשתתפו במלחמה זו היו עדיין מן הדגם הישן, הבלתי מוסב . השלכות תנופת הצטיידות צה"ל על חיל החימוש, 1967-1955 מרגע שקם חיל החימוש השלם, ניתנו בידיו סמכויות רחבות, מקצועיות, פיקודיות, ולכאורה גם תקציביות. אך סמכויות אלה לא מיהרו לבוא לידי ביטוי משום שכלל האמצעים שהועמדו לרשות החיל נותרו מוגבלים. במצב של תקציב מקוצץ בכוח אדם וכסף, אפילו בסדר הכוחות הדל של צה"ל עד 1955, התקשו הבמ"בים לבצע את משימות התיקון והשיקום הנדרשות, הקטנות יחסית. מאידך, עם הרחבת סדר הכוחות בצה"ל ומיכונו, גדל היקף משימות התיקון והשיקום של צל"מ, ואליו נוספה משימת שדרוג אמצעי לחימה בממדים גדלים והולכים. אז התברר כי כאשר לרשות החיל הועמדו אמצעים מתאימים, פוטנציאל הביצוע שלו נמצא מתאים למשימות גדולות בהרבה. השינוי בהקצאת משאבים לחיל החימוש בא בשלבים. בישיבת מטכ"ל ב- 17.11.55, בה אושר מטווה טכני לשדרוג "שרמן" ל- 50 M הסביר סגן הרמטכ"ל, אלוף חיים לסקוב: "...בנובמבר יושלמו הכנות להסבת "שרמנים".. הוזמן ציוד לבתי המלאכה... במ"ב 681 יעבור מודרניזציה ויעבוד בשיטת ליין. ההסבה תתחיל מיד כשיגיעו קני 75 מ"מ מצרפת. אולם (הוסיף האלוף) בינתיים, לצערנו, מרבית הרק"מ הקיים, כמעט 60 אחוז ממנו, זקוק בעצמו לשיפוץ". זמן קצר אחר כך התמנה אלוף לסקוב לעמוד בראש גיסות השריון, ולמד מבשרו את מצבם הירוד של הבמ"בים. בישיבת מטכ"ל ב- 1.9.56 הוא ניסה לסבר אוזן הרמטכ"ל ועוזריו, כי: , "אחזקה הוא גורם מרכזי ביכולת להפעיל שריון וכרגע אין מערך התחזוקה הנייד והנייח עונה על הצרכים... הכרחי תגבור והקמת יחידות חי"ח ודרגי האחזקה בשריון (כדי ש) חי"ח יוכל להתרכז בשיקום טנקים שלמים..." סיפור הרחבת חילות השדה בצה"ל בין 1955 ל- 1967 הוא במידה רבה גם סיפור התרחבות חיל החימוש. במהלך תקופה זו גדל סד"כ חטיבות השריון בצה"ל מאחת, חטיבה 7, ב1955-, לשלוש ב1956-, החטיבות 7 ,27, 37, ול11- חטיבות שריון בסוף 1967: שש חטיבות משוריינות: 200, 401, 520, 7, 37, 60, וחמש חטיבות ממוכנות: 8 ,9 ,10 ,14 ו45-, לבד מ3- גדודי שריון פיקודיים (גש"פ). בראשית 1956 כלל סד"כ צה"ל רק כ200- טנקים וכ200- זחלמים, ערב "קדש" הוא כלל כבר 410 טנקים וכ500- זחלמים. בסוף 1967 הוא כלל כ1300- טנקים וכ2600- זחלמים, והמשיך להתרחב במהירות. מספר קני תותח-שדה עלה מ- 190 ב"קדש" לכ750- ב1967-. תוספת רק"מ וארטילריה הייתה למעשה גדולה יותר, משום שבמהלך תכניות ההצטיידות "בני יעקב" (1962-1960) "חשמונאים" (1962-1965) ו"בני אור" (1967-1965),הוצא מן השימוש לא מעט צל"מ מיושן. טיפוח הייצור המקומי ה – Reverse Engineering נעשה חיוני לאור הקשיים השגת חלקים לצל"מ שכבר לא היה בייצור שוטף, צל"מ שנרש מעודפים, אמברגו ממנו סבל צה"ל רבות וסתם מחוסר מקורות הספקה. כבר בשנת 1955 הקים עמוס חורב, בענף ציוד, אשר היה אחראי להספקת חלקים, "חולית אפיונים" שעסקה בהעתקה ושרטוט חלקים ובכך אפשרה הזמנתם והספקתם מייצור בתעשייה המקומית. היקף ההזמנות, של חלקים מסוג זה, הלך וטפח, החוליה הפכה למדור וכעבור כמה שנים הועסקו בו כמה עשרות מהנדסים וטכנאים והמדור הפך לענף (כבר במצל"ח 6800). במיוחד תרם טיפוח ייצור זה, בתקופה מאוחרת יותר, להספקת חלקים לצל"מ שלל ושהוכנס לשימוש צה"ל, שעבורו התקשו מאד בהשגת חלקים. טיפוח הייצור המקומי התנהל בנוסף לייצור חלקים ואביזרים ב – במ"בים, שהיו דרושים לבצוע תוכנית העבודה שלהם. טבלה מס' 17: הגידול במספר כלי רק"מ בסד"כ צה"ל לקראת מבצע "קדש" סוג הרק"מ אוקט. 1955 אוקט.1956 כל טנקי שרמן 196 259 טנק AMX - 180 תומ"ת AMX - 18 זחלמים 467 728 שריוניות 40 91 מט"ן - 21 הרחבת סד"כ חילות השדה סיפקה לחיל החימוש עבודה בממדים חדשים לחלוטין. שהרי מספר כלי הרכב באוגדת שריון אחת לבדה, עמד על כ- 2,600. ב1967- הגיע מספר כלי רכב רב-מינוע בחילות השדה (כולל טנדר "וויליס") למעלה מ 6,000 לתמיכה חימושית בכמויות צל"מ אלה נדרשה קודם כל תקינה חדשה של כח האדם; מספר מכונאי רק"מ באוגדת שריון הועמד על 350 איש, ובחיל החימוש כולו, סדיר ומילואים, על כ1900-. חסרו מבנים וציוד בבסיסים ותו"ל חימושי מעודכן לחילות השדה שיפור המצב בבתי המלאכה לבש פנים שונות: שכלול מפקדות בסיסים לשליטה ובקרה טובות יותר; הרחבת שטחי עבודה, תוספת סככות, מבנים ודרכים; תוספת צב"מ משוכלל; הגדלת כוח האדם והנהגת שיטות עבודה על פי עקרונות הנדסת-ייצור, מגמה שהחלה קונה אחיזה חזקה בחיל. קצינים בעלי תואר מהנדס קודמו בתפקיד ודרגה, והומרצו לערנות אינטלקטואלית-מקצועית. עובדי ייצור נקראו להציע שכלולים. תכפו ביקורי קציני חימוש ישראליים בצבאות שונים, במיוחד בסדנאות צבאות צרפת ובריטניה, וידע ותובנה חדשים זרמו לשורות החיל. אך בעוד קשיים ישנים נעלמים, חדשים הופיעו. התקציב לצורכי החיל ניתן אמנם ביד נדיבה יותר ויותר, אך ניהול התקציב נעשה מסובך, עקב התמורות התכופות במקורות ההצטיידות, ובסדר עדיפויות ופעולות מטכ"ל, שהשתנו לבקרים. נתוני התקציב בפועל השתנו כה תכופות, עד כי התקציב השנתי, שנערך לקראת אפריל, לא היה יותר מאומדנה. משימות, ובצידן סכומי כסף במטבע מקומי ומט"ח נוספו ונגרעו לבקרים. שם המשחק בניהול התקציבי היה הסתגלות לתמורות. הגברת ההצטיידות והרחבת משימות חיל החימוש הראינו כי הפתרון הגואל להעדר מקורות רכש הולמים להצטיידות ברק"מ חדיש היה ששריון ישן ישמש "פלטפורמה" לבניה של שריון חדיש בבמ"בים. ציינו גם כי שני סוגי "פלטפורמות" במיוחד היו זמינים במספרים גדולים: גרוטאות טנקי "שרמן" וגרוטאות זחלמי "אינטרנש" ו"וויט". חלפים לסוגי רק"מ אלה ניתן היה להשיג אם בשוקי גרוטאות ברחבי העולם ואם ב"קניבליזציה", מגרוטאות טנקים וזחלמים שנקנו במספרים גדולים ורוכזו בבה"ח 687, או שניתן היה לייצרם בבתי המלאכה של החיל. אולם לא כל חלק ניתן לייצר בבית. במיוחד הותנה שדרוג טנקים בייבוא מחו"ל של מערכות תותח, יחידת כוח ותחמושת. משימות חי"ח בשנים 1967-1955 היו אפוא משני סוגים: סוג ראשון – אחזקה שוטפת של ציוד חילות השדה של צה"ל המתרחבים במהירות, (בכמה נושאים, גם ציוד של חילות הים והאוויר); והסוג השני - משימת-ענק של סיוע תעשייתי להתעצמות חילות השדה, כתחליף לרכש אמצעי לחימה חדישים. סוג המשימות הראשון התרחב בגלל היקפי הציוד שנזקק לתחזוקת חי"ח, לבחינה, לתיקון ולשיקום. לדוגמא: תכנית השיקום לשנת התקציב 1956/57- כללה כ- 1,500 מנועי רכב ב' וכ 130 מנועי רכב א'. זו של 1964/65: כללה כבר 2,180 מנועי רכב ב' ו378- מנועי רכב א', והמספרים גדלו והלכו. אך המקום בו הורגש דופק המשימות במיוחד, ושאליו נשואות היו עתה עיני המטה הכללי בקוצר רוח, היה שדרוג רק"מ וארטילריה. "בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים", זכר אלוף נחמיה קין, מי שבאמצע שנות ה- 60 כיהן ראש מחלקת הצטיידות ותקציב (הצת"ק) באג"א, ולימים כראש אג"א, ש "לעתים הערכנו שהמלחמה צפויה בקרוב ולעתים שלא; אולם תמיד פעלנו כאילו הייתה אמורה לפרוץ מחר. עם כל טנק וכל זחלם נוסף בסדר הכוחות ועם כל פריט תחמושת נוסף במחסנים, הרגשנו שאנו מגדילים את סיכויי צה"ל לעמוד במבחן הצבאי הבא". בסיטואציה זו, במ"בים הפכו בתי חרושת לשריון שמבחנם המהירות והאיכות בה יכולים היו לא רק לשקם את רכב וצל"מ צה"ל, אלא להעניק את התוספת המכריעה של ציוד לסדר הכוחות של חילות השדה, תוספת שתהפוך "יחידות צועדות ונגררות, למשוריינות וממונעות". בתכנית עבודה שנתית של חיל החימוש לשנת התקציב 1957/58 נוסחו "הנחיות לשיקום" כך: "תינתן עדיפות בשעות עבודה, בראש וראשונה על פי הצורך להבטיח לצה"ל תוספת כלים בעיקר רכב א' בזמן הקצר ביותר. שיקום יעשה קודם כל בכלים המגדילים ישירות את סדר הכוחות. שכלולים אחרים יבואו אחר כך". טבלה מס' 18: הגידול ברק"מ, רכב ותותחי-שדה בסד"כ חילות השדה, 1967-1953 רק"מ - רכב 1953 1957 1960 1965 1967 טנקים שריוניות ומט"נים 308** 467 543 1.089 1,294*** תותחים ומגמ"כ* (חסר) 290 690 (חסר) 853(ועוד 343 נ"מ) זחלמים 180 530 1,062 2,034 2,697 רכב רב- מינוע 4X4, 6X4 ס"ה רכב ס"ה רכב כ4000- 5,957 6,200 **** רכב צבאי אחר כ2,000- כ2,900- (חסר) 2,408 2,600 הערות לטבלה 18: * כולל תול"ר ותותחי נ"ט בהגמ"ר. בלי תותחי נ"מ, טנקים ומטוסים. ** מתוכם רק 59 טנקים; היתר - שריוניות. *** במלחמת ששת הימים 1,115- טנקים בסד"כ. **** מתוך אלה: 1,476 נ"נ ו456- ג'יפים ייעודיים. טבלה מס' 19: מספר קני – תותח בצה"ל, 1960 (חילות השדה ונ"מ) סוג תותח מספר הערות 20 מ"מ 200 30 מ"מ 114 "3.7 13 6 פאונדר 301 גם 57 מ"מ בהסבה ל90- מ"מ 17 " 80 תול"ר 106 114 25 ליט. 216 עד 1965 אלה יצאו מהסד"כ 155 מ"מ 34 לפני שדרוג חלק לתומ"ת מרגמה 120 321 מ"י, סולתם, נגררות בתקופת חורב נכנס תחת אחריות חיל החימוש גם חלק נכבד מאמצעי הלחימה של חילות הים והאוויר של צ.ה.ל. קצין חי"ח בדרגת רס"ן (לימים – סא"ל) עם אנשי סגל חי"ח, אשר רכשו את התמחותם בבה"ד 20, שרתו תחת פקוד כל אחד משני החילות הנ"ל. הם עסקו בתחזוקה ופקוח על אחזקת צל"מ חי"ח; רכב מכל סוגיו, נשק קל ובינוני, תחמושת, ומכשירים שהיו בשימוש גם בחילות השדה של צ.ה.ל. חיילי חימוש אלה לא עסקו בתחזוקת אמל"ח יעודי של חיל הים וחיל האוויר. אמל"ח אחרון זה שכלל מקלעים, תותחים, מכשירים מיוחדים ותחמושת (במיוחד פצצות וטילים) אשר הצריכו התמחות אווירית/ימית מיוחדת, נותר באחריות גורמי התחזוקה בשני חיילות אלה.
.jpg "ספקטור שמשון ז")
.jpg "רום ליאור ז")
.bmp "פיניש אשר ז")