לא נמצאו תוצאות. ניתן לחפש פרמטרים אחרים
לעמוד האישי באתר
השהות בלבנון יחש"מי לבנון: המערבי והמזרחי לאחר שהתברר כי צה"ל עתיד לשהות בלבנון תקופה ממושכת, החל החיל להתארגן בפריסה מסודרת יותר במתקני הקבע ובהתבסס על חיילי הסדיר והקבע. אל"ם יצחק תלם, ששימש מחש"פ פיקוד הצפון, סיפר כי ביולי 1982 הוחלט על הקמת שני יחש"מים; יחש"ם מערבי (החוף) – 7353 ומזרחי – 7331. ההחלטה על הקמתם היתה מורכבת, כיוון שהסברה היתה כי מחד, השהות בלבנון לא תעלה על חודשיים-שלושה ומאידך היה צורך להביא ללבנון כוח אדם ואמצעים טכניים ברמה גבוהה ביותר, נוכח היקף הכוחות ומגוון הכלים שהיו שם. [i] סא"ל מרדכי לרר נקבע כמפקד היחש"ם המערבי וסא"ל פנחס (פיני) אביטוב כמפקד המזרחי. האנשים והציוד לחמש סדנאות היחש"ם המערבי: סדנת צור, זהראני, דאמור, עין זחלתא ומנצוריה, הועברו בעיקר מפיקוד המרכז, מיחש"ם 650 ומפיקוד הצפון. מפקדת היחש"ם מוקמה בדאמור והיחידה העורפית שלו, בקישון. ליחש"ם המזרחי הועברו אנשים וציוד מפיקוד הדרום. מפקדת היחש"ם המזרחי וסדנה אחת שלו, הוקמו ב'אדמה 30', צפון-מזרח למרג' עיון, בציר שיצא מקרית שמונה וסדנה נוספת בקרעון. לאחר הקמתם ואיושם הועברו היחש"מים החדשים לאחריות פיקוד הצפון. כקוריוז משלבי הקמת היחש"ם המזרחי, מספרים אנשי סדנת קרעון, כי בעת הקמת היחש"ם התמקמה פלוגה ב על שפת אגם קרעון, בתקופת השפל ועם הגאות הוצף המקום והם נאלצו למהר ולעזוב ולמקם את הסדנה במקום מרוחק יותר. בשיגרה היו תפקידי היחש"מים לתת אחזקה צמודה בדרג ב לכוחות במרחב לבנון וסיוע לדרג א. היחש"ם המזרחי שרת בעיקר את כוחות אוגדת סיני, כוחות בתעסוקה מבצעית (תע"ם) מפיקוד המרכז וגדודי מילואים. המערבי עסק בתיקונים בכל הדרגים ואנשיו נילוו לפעולות מבצעיות שונות ובכלל זה, לכוחות הלוחמים בכיבוש בירות, בספטמבר 1982. עיקר פעילותם התמקדה בדרגי ב לרכב, טיפולי ב לרכב ונגמ"ש, דרגי ב לטנקים, החלפת חטיבות כוח לנגמ"שים, החלפת חטיבות כוח לטנקים, תיקונים וטיפול בגנרטורים וסיוע שוטף ליחידות. כן נועדו לבצע פעולות חילוץ ולספק חלקי חילוף. בחירום, נועדו לתת אחזקה מירבית לכוחות במרחב, כולל כוחות תגבור, עד לגיוס מערך המילואים.[ii] העבודה בסדנת צור מלבד הטיפולים השוטפים, עליהם אמונים אנשי חיל החימוש, עסקו אנשי היחש"מים גם בטיפולים יוצאי דופן, בכלים שלא היו מוכרים להם, כמו מסוק של חיל האוויר וספינת דבור של חיל הים. אחד ממסוקי חיל האוויר, שנהג להביא לסדנאות אספקת חלקי חילוף בהיטס, לא הצליח להמריא לאחר שפרק את מרכולתו. אנשי הסדנה הציעו את עזרתם בהנעתו, אך הטייסים חששו. רק לאחר קבלת אישור ממפקדת טייסת המסוקים, החלו אנשי הסדנה לטפל במסוק המושבת ובעיקר עסק בעבודה אבי מימון, חשמלאי הסדנה, שהיה ידוע ביכולותיו ובתושייתו. תוך זמן לא רב הצליח הצוות להניע את המסוק ועל כך זכו לשבחים ולתודות. בקשה מוזרה נוספת התקבלה באחד הבקרים, במפקדת היחש"ם המערבי, לסייע בחילוצה של ספינת דבור שעלתה על שרטון בחוף הלבנוני. אנשי הסדנה התרכזו בחוף, אך בסיכומו של דבר לא נדרשה עזרתם, שכן אנשי חיל הים שהיו נבוכים משהו מהמעמד, הצליחו בכוחות עצמם ובסיוע הגאות לחלץ את הספינה ולשוב לים הפתוח.[iii] מקורות חלקי החילוף ליחש"מי לבנון היו היחש"מים הסדירים בפיקודים והשלמות החלפים התקבלו מתוך הגש"חים של האוגדות הסדירות. הספקת החלפים התבצעה משלוחות מצל"ח שנפרסו במרג' עיון, לטובת היחש"ם המזרחי ובזהראני, לטובת היחש"ם המערבי.[iv] אנטול שפיגל, שהיה מחש"פ פיקוד המרכז סיפר כי במהלך המלחמה נתנו סדנאות החימוש העורפיות של פיקוד המרכז סיוע וגיבוי ליחש"ם המערבי, בהכנת מנועי טנקים ונגמ"שים וכן תיגברו את היחש"ם בכוח אדם סדיר בתפקידים מיוחדים כמו, בקרת אש ותיקוני נשק. עם סיום הלחימה סייע פיקוד המרכז בהחזרת הכלים לכשירות ואיחסונם בימ"חים. לכך הוסיף יהודה יזרעאלי כי הבעיה המרכזית בלבנון היתה צריכת מנועי נגמ"שים וטנקים. יחש"מי לבנון היו מבצעים את ההחלפות ומפנים את המנועים הישנים לתיקון ביח"שמים העורפיים. מהר מאד התברר כי שתי המנועיות של יחש"מים 651 ו-703 לא עמדו בעומס ועלה הצורך לתגברן במנועיות אחרות ביחש"מים שמחוץ לפיקוד הצפון. נושא זה הוסדר בדרג של אג"א ומקחש"ר.[v] תגבור כוח האדם הנקודה המרכזית בהפעלת היחש"מים היתה כוח האדם המקצועי ובכלל זה הגרעין של אנשי הקבע, שהיה נדרש להקמתם ולהפעלתם השוטפת. כיוון שלחיל החימוש לא היו עתודות כוח אדם, הוא נאלץ לגייס אנשים מהיחש"מים במרכז הארץ. נושא זה לא היה פשוט כלל ועיקר, שכן אותם אנשים, מכונאים, חשמלאים או מנהלי עבודה, בדרך כלל בעלי משפחות, שהיו רגילים לעבוד בקרבת הבית, נאלצו לעלות ללבנון, לעבוד בתנאי מלחמה, לעתים תחת אש ולהגיע לביתם רק אחת למספר שבועות. חלק מאנשים אלה לא עמד בלחץ ומפקדת החיל נאלצה למצוא פתרון לבעיה. זה נמצא בהפעלת הסדר רוטציה בין כל אנשי הקבע בחיל ובכלל זה גם ממקחש"ר ומבה"ד 20. מאוחר יותר הוחל הסידור הזה גם על חיילי החובה ועל הקצונה.[vi] גם מאיר בשן, שהיה מפקד בה"ד 20 בתקופת מלחמת של"ג, סיפר על החלטתו לאמץ את היחש"ם המערבי בלבנון ולשלוח אליו עשרה מחזורים, כל אחד כלל 15 מאנשי הבה"ד, במטרה לסייע לעובדי היחש"ם. בהקשר זה זוכר טוביה מרגלית, הקחש"ר מאז תחילת 1983, כי עיקר תפקידו באותה עת היה מלחמתו בשחיקה. הוא רתם את כל אנשי החיל לתגבור ולסיוע לאנשים שעבדו בלבנון. בתחילה, אמנם פעמה רוח ההתנדבות, אך עם התמשכות השהייה בלבנון ניכרה התרופפות והיה צורך להוציא פקודות ולארגן מבצעי תיגבור. יהודה יזרעאלי, מחש"פ פיקוד הצפון, היה זקוק מאד לסיוע של הקחש"ר ושל החיל בתחום זה והוא לא חדל מלהעלות את הנושא, אותו ראה כקריטי, בישיבות מקחש"ר.[vii] יחש"מי הלבנון היו ייעודיים וקצרי ימים. הוקמו ביולי 1982 ונסגרו במחצית 1985, עם פינוי צה"ל מלבנון. במהלך שלוש שנות קיומם הם עברו שינויי ארגון ופריסה, בהתאם לפריסה הצה"לית. בסוף יולי 1983, עם התמקמות הצבא על קו האוולי, הוחלט על צמצום בגופי יחש"ם 7353. סדנאות מנצוריה, עין זחלתא ודאמור פונו, מפקדת היחש"ם וסדנה מוקמו בזהראני, סדנה בצור וסדנה במשנקה, שבאזור ג'זין. יחש"ם 7331 נשאר ללא שינוי; מפקדת יחש"ם וסדנה ב'אדמה 30' וסדנה בקרעון.[viii] שלוחות מצל"ח לאור פריסת מערך התחזוקה בלבנון ולקראת הגעת החורף, הוחלט באוקטובר 1982, על הקמת שתי שלוחות מצל"ח זמניות בלבנון. השלוחות הוקמו בסמוך לשלוחות מרכזי ההספקה בזהראני ובמרג' עיון, היו בכפיפות למפקד בה"ח 6810 (בסיס החסנה) ובשיוך חילי לחיל החימוש. נקבע כי הן יוקמו זמנית, עד 30 במרס 1983, אז תיבחן המשכיותן בהתאם לפריסת הסד"כ בלבנון. בסוף אוגוסט 1983, בעקבות שינוי בפריסת צה"ל לקו האוולי בלבנון, הוחלט על הדממת שלוחות אלה והשארת גרעין מצומצם בלבד של עובדים ואילו החלפים נדחפו ישירות ממתקני מצל"ח.[ix] איסוף השלל מאז תחילת המלחמה עסקו אנשי היחידה לאיסוף השלל באיסוף הנשק והתחמושת אותם השאירו המחבלים מאחוריהם. חיל החימוש, במסגרת מערך המילואים שלו, הפעיל יחידה לפינוי השלל בראשות קצין החיל זכריה חלפין, שהיה ראש ענף האחזקה במרכז ההובלה. בסיס מצל"ח בפיקוד הצפון קלט את השלל, מיין אותו ואיחסנו. מאות משאיות העבירו מידי יום נשק ותחמושת לישראל. הכמויות שנמצאו הדהימו את הנוגעים בדבר, שלא העריכו כי מצבורי הנשק של המחבלים היו כה גדולים. בצידון לבדה התגלו 92 מצבורי נשק. הנשק והתחמושת הוסתרו בבונקרים ובמחסנים תת-קרקעיים. אלה כללו אלפי טון תחמושת ובהם רקטות קטיושה, עשרות אלפי כלי נשק אישי, מאות כלי רכב עם נשק נ"ט ומאות ג'יפים. מקורות כלי הנשק והתחמושת היו ברית המועצות, פולין, ויטנאם, קוריאה, סין, ארצות הברית, גרמניה, בלגיה, צרפת ועוד. חלק מהנשק הועבר לשימוש חיילי צה"ל, חלקו הועבר להחסנה, עד שיוחלט מה לעשות בו והשאר נמכר, הושאל או הועבר למדינות שונות לשם עריכת מחקר ולימוד הטכנולוגיות הסובייטיות.[x] פריט יוצא דופן שנלקח שלל ונרשם על ידי יחידת פינוי השלל של חיל החימוש היה פסנתר. ליד רישומו ברשימת המצאי נרשם: "תמהתני, באיזה קרב נורה פסנתר...".[xi] (פירוט נשק השלל שנתפס במבצע של"ג, עד 13 באוקטובר 1982, כולל נשק שנתפס מיחידות סוריות ובפינוי מערב בירות, ראה בנספח ג). פינוי תותח 130 מ"מ שלל מלבנון במלחמת של"ג פיתוחים חימושיים במהלך המלחמה כמו במלחמות אחרות כן גם במלחמת של"ג, התנהל חיל החימוש, עם היד על הדופק. הוא היה בכוננות מלאה על מנת לתת לשטח ולכוחות הלוחמים פתרונות לבעיות שהביא עימו שדה הקרב החדש. כך פתרו את בעיות המטענים שהטמינו המחבלים בדרכים. בחיל פיתחו אמצעי שגרם למטענים להתפוצץ לפני הטנק ולא מתחתיו. פיתחו מנגנון השמדה עצמית של פצצות מצרר, עקב נפגעים רבים מפצצונות שלא התפוצצו בהגיען לקרקע. חיל החימוש פעל רבות במשימות פיתוח של העתקת תחמושת. בהקשר זה ניתן לציין כי אלפי רקטות RPG הועברו לבסיס תחמושת 'נימרה', וכן גם מטולי רקטות 122 מ"מ אשר בשל פריקת התחמושת וערומה שלא על פי ההוראות, התרחש פיצוץ עז ומטל"רים 122 מ"מ התעופפו באוויר, וגרמו לפיצוץ כל התחמושת שהיתה בבסיס . חיל החימוש היה צריך לתת מענה מיוחד לנושא המיגון של מיגון הכלים: האוטובוסים, המשאיות ובכללן 'הספארי', הנגמ"שים ועוד. 'האכזרית' פותחה כלקח משל"ג ועקב הצורך לנייד חיילים בשטח בנוי מוכה אש, על מנת שהחיילים יוכלו להילחם מבלי להוציא את הראש מהכלי. בדומה לכך פיתחו את הנגמחון, שמיגן את גחון הנגמ"ש. כן פיתחו את שריון דחפור D-9. החורף קרב ובא עם תום הלחימה וההבנה כי צה"ל עומד בפני שהות ממושכת בלבנון, החלו להישמע קולות הקוראים להתחיל להיערך לקראת שהות חורפית בלבנון. הקיץ היה עדיין בעיצומו ורבים בצה"ל לא ייחסו לכך חשיבות. גם לאג"א לקח זמן מה להתעשת ולהבין את המשמעויות. אך תוך מספר ימים, בפעילות זריזה, החל צה"ל להתכונן לשהייה חורפית, בתנאי שטח ואקלים שהצבא לא הורגל בהם קודם. משלחת מטעם אג"א יצאה לנורבגיה על מנת ללמוד את משמעויות החורף הקר וההתארגנות לקראתו. המפקדים בשטח קיבלו הוראות ל'מסד' את המתקנים והמחנות ולאפשר שהות נוחה בלבנון. גם מפקדי יחידות המילואים נתבקשו להתחיל בעריכת סבבי מילואים, במגמה לחלק את הנטל. אג"א החל בהכנת ביגוד מתאים לחיילים ומתקני חימום, בבניית מבני מגורים ובסלילת דרכים. בהקשר זה הועברו שלושה מחנות צה"ליים שפורקו מסיני במסגרת 'מבצע רמון' לנגב, על תכולתם, ללבנון. כן הוסבו מכולות מטען, שיועדו להובלה ימית - לחדרי מרפאות, למטבחים, למקלחות ולחדרי מגורים.[xii] בסדנאות חיל החימוש הוכשרו מבנים לנוחות אנשיהן והם צוידו בלבוש שתאם את החורף הלבנוני. הוקם מערך לפינוי וחילוץ בתנאי שלג ונרכשו מגרסות שלג, כלים לפינוי שלג וחתולי שלג. בנובמבר 1982 עברו הסדנאות בלבנון למבני קבע. הסדנאות החדשות היו משוכללות והן צויידו במיכשור טכני מתקדם. יחש"מי לבנון קיבלו הספקה שוטפת בחלקי חילוף, במזון ובדלק ולא חשו מחסור.[xiii] בחורף 1983 הופקו לקחים מהתקופה המקבילה שנה קודם לכן והיערכות חיל החימוש היתה טובה הרבה יותר. הוראות חדשות הוצאו באשר לטיפול בכלים, טנקים, נגמ"שים וכלי רכב, בעת קרה. ניתנו הוראות להגביה את משטחי התחמושת, שהוצפה וניזוקה בשנה שעברה. השתלמויות והצגות תכלית נערכו ביחידות, לשם הכנתן לתקופת החורף. הוקצו וחולקו חומרים נגד קרה ושוננו הסברי נהיגה בתנאי שלג. אמצעי הגרירה תוגברו והותאמו לחילוץ בשלג וכן הוקצו אמצעי ניוד מתאימים כמו 'אלפות' ונגמ"שי 'פיטר', המתאימים לניוד בתנאי מזג אוויר וקרקע קשים. בסדנאות חיל החימוש ובסככות העבודה הותקנו מערכות חימום וכן צויידו הצמ"ה, הג'יפים, משאיות הריו, הנ"נ, האמבולנסים והנגמ"שים בערכות חימום. כיסויים לרק"ם ולכלי הרכב נופקו וכן גם כיסויים למקלעים, ליחידות הכוח וכדו'.[xiv] על אותם הימים בלבנון כתב איש החימוש, יצחק סזגר: אנחנו לא קרביים- אבל ידינו תמיד שחורות, עלינו לא תקרא בעיתונים- כי מי כותב על מכונאי טנקים? אנחנו לא קרביים- אפשר לומר כן, חיילים פשוטים שוכבים מתחת לטנק, כשבידינו שבדי ענק. אנחנו לא זוכרים כשביום פקודה הטנקים נעים אנחנו לא קרביים- אבל למרות הכאב והייאוש הרי צה"ל בלי חימוש לא ימוש, אנחנו לא קרביים. אסון צור בנובמבר 1982 התמוטט בניין הממשל הצבאי בצור כתוצאה מדליפת גז. סדנת צור, שהיתה שייכת ליחש"ם המערבי, שכנה מול בניין הממשל, מעבר לכביש. סככת הרכב היתה עדיין בשלבי בניה ותנאי המגורים היו קשים. אנשי הסדנה ביקשו אישור לאפשר להם ללון בבניין הממשל, אך המג"ד סרב. בכך ניצלו חייהם. אנשי הסדנה נרתמו לסייע בפינוי ההריסות וסדנת הרכב הבלתי גמורה שימשה כמקום ריכוז ראשוני לנפגעים. האירוע הותיר בקרב חיילי היחידה חותם עמוק וקשה. האווירה, שעד אז היתה , יחסית קלה ומשוחררת, הפכה לכבדה ומעיקה. מן הראוי לציין כי סדנת צור עסקה בתחילה, בעיקר בתיקוני דרך לרכב קל ורק לעתים בתיקונים לרכב כבד ונגמ"שים ובחילוץ. לאחר זמן מה קיבלה אחריות אחזקה על מחנה המעצר 'אנצאר' ולאחר ההיערכות על קו האוולי, הועברה אליה מירב האחריות לטיפולים בכל הדרגים ולכל סוגי הרק"ם והרכב, יחד עם חיילי סדנת דאמור.[xv] בדיוק שנה מאוחר יותר, ב-4 בנובמבר 1983, התרחש אסון צור השני, עם התמוטטות בניין, בו התאכסנו חיילים ואנשי מילואים ששרתו בלבנון, בעקבות התפוצצות מכונית תופת במקום. גם במקרה זה סייעו אנשי היחש"מים בחילוץ הנפגעים ובפינוי ההריסות. אירוע משאית הספארי ב-10 במרס 1985, זמן לא רב טרם יצא צה"ל את לבנון והתבסס על רצועת הביטחון, אירע פיגוע מכונית תופת, שבוצע על ידי מתאבד שיעי, כנגד משאית ספארי צה"לית. הספארי הובילה חיילי חימוש מסדנת נבטיה, היחש"ם המערבי, שחזרו מחופשת השבת בארץ, להמשך שירותם. מרבית חיילי הספארי היו יוצאי סדנת הזהראני, שעברו במסגרת פינוי לבנון הקרב, לסדנת נבטיה. בצהרי אותו יום התרכזו אנשי הסדנה במטולה, לקראת חזרתם לסדנה. במשאית הספארי התיישבו 21 חיילים וכשהם מלווים בשני ג'יפים, אחד מקדימה ואחד מאחור, חצו את גדר המערכת ויצאו לדרכם. זמן קצר לאחר מכן הגיח מולם טנדר מקומי בצבע אדום. נהג הג'יפ הקדמי של השיירה היה רס"פ סלותי ולידו ישב סגן ניסים אסייג, סגן מפקד פלוגת סדנת נבטיה. הם ראו את הטנדר מתקרב, עצרו אותו והורו לנהג לרדת לשולי הכביש. הטנדר סטה מעט לשולי הכביש, המתין למשאית הספארי שתתקרב והתפוצץ לצידיה. הפיצוץ הכבד גבה מחיר של 12 הרוגים ושאר החיילים נפצעו. אסייג החל בהגשת עזרה לפצועים הרבים וארגן את השטח, עד לבוא העזרה. הפצועים הוטסו לבתי החולים וגם שם לא עזב אותם אסייג. מספרים כי הוא נשאר בבית החולים שבועות רבים. ישן על הרצפה, תמך וסעד את חבריו הפצועים. בלילות היה נוהג להבריח אותם מבית החולים ולהוציאם לבילוי או למסעדה על מנת לרומם את רוחם. במחצית הראשונה של שנות ה-2000 שימש אסייג כעוזר הקחש"ר בדרגת אל"ם, אך את אותו יום נורא ואיום הוא אינו שוכח. במהרה הגיעה הידיעה על הפיגוע הקשה למפקדת היחש"ם המערבי, בפיקוד סא"ל זאב אנוליק, אשר יצא מיד לשטח. בחמ"ל פיקוד הצפון התקיים באותה שעה תדריך מבצעי בנוכחות הרמטכ"ל, שר הביטחון ומטה פיקוד הצפון ובכלל זה גם מחש"פ הצפון, יהודה יזרעאלי. יזרעאלי מיהר להגיע למקום הפיגוע ולאחר זמן מה הגיעו גם הקחש"ר, טוביה מרגלית, הרמטכ"ל, משה לוי ושר הביטחון, יצחק רבין. הם מצאו תוהו ובוהו, הרוגים ופצועים ואף נעדרים, שנמצאו לאחר מכן במרחק רב מהכביש. שרידי משאית הספארי הטראומה היתה קשה. הפלוגה התרסקה והיה צורך לדבר עם האנשים. בהמלצת קציני בריאות הנפש שהובאו לשוחח עם אנשי הפלוגה שלא נפגעו, הוחלט להחזיר את האנשים לעבודה. הקחש"ר, המחש"פ והמג"ד אספו את החיילים והסבירו להם את החשיבות בחזרתם המיידית לעבודה סדירה. מרגלית אמר להם כי: "המכה קשה ואנו צריכים להתמודד פה כמו גברים. אני יודע שזה קשה ושהלבטים והמחשבות הרעות הם בלתי נמנעים. אך אנחנו נעשה את הכל כדי לצאת מפה עם גב זקוף". הקחש"ר האיץ בחיילים ההמומים לדבר ולשפוך את ליבם, אך המעמד היה קשה להם. למרות זאת, כאשר נשאלו מי מהם היה רוצה לקום ולעזוב מייד את המקום, איש לא הרים את ידו. כולם נשארו ועתה, היה עליהם לעבוד בקצב כפול; מחד, טיפולים שבשגרה ומאידך פירוק הסדנה לקראת פינוי צה"ל מלבנון. חיילי הפלוגה עמדו בכבוד במשימות. למרות הכאב על אובדן חבריהם, הם נרתמו למשימה ואף סיימו אותה עשרה ימים לפני המועד שנקבע.[xvi] אירוע משאית הספארי נשאר חקוק בתודעה ובמורשת של חיל החימוש כפצע פעור, שטרם נרפא. בעקבותיו התרחשה תופעה מעניינת של גל מתנדבים שהציף את היחש"ם המערבי. המתנדבים הגיעו מכל שכבות הציבור, אקדמאיים ופועלים, קיבוצניקים, מושבניקים ועירוניים, אזרחים, אנשי קבע ועובדי צה"ל. מעבר לחשיבות הממשית של המתנדבים, תרמה השתתפותם רבות גם לרוממות הרוח של אנשי הסדנה הפגועה בנבטיה ולאנשי הסדנאות האחרות.[xvii] הגלעד לזכרם של הרוגי משאית הספארי ליד המושבה מטולה הוקם גלעד לזכרם של 12 הרוגי משאית הספארי. המועצה המקומית מטולה היקצתה את המקום, מחצבות כפר גלעדי תרמו את האבן ואת עבודת הצמ"ה ומש"א 7200 סייע בכל עבודות המתכת. בחורשה ליד גבול הלבנון הוקמה אנדרטת אבן גדולה, כשלושה מטרים גובהה, ניצבת על בסיס של אבני בזלת. את האבן מקיפה שרשרת ברזל ועליה מרותכים שמות הנופלים. כך מונצחים שמות הנופלים כחוליות בשרשרת שלא נותקה: על הנופלים - קישור לדף לזכרם רס"ר אברהם בן גל (בוזגלו) סמל יצחק שחר (סוויסה) רב"ט ח'טיב רוקן רב"ט עופר דיין רב"ט צפריר סגל טוראי שלמה נגר טוראי גיורא ממן טוראי משה דהן רב"ט דני מלמד סמ"ר אפרים מיכאל רב"ט אלכסנדר שניידרמן סמל אבנר חיים מאיר יהי זכרם ברוך [i] אברהם דיסקין, יחש"ם מערב לבנון – "היחש"ם הטוב", סיפורה של יחידת חימוש, ספטמבר 1985, עמ' 5. (להלן: היחש"ם המערבי) [ii] רס"ן מיקי בן-צור, ראש לשכת ראש אג"א, מתקנים לוגיסטיים בלבנון, 24 באוגוסט 1984, א"צ 19/332/87. [iii] היחש"ם המערבי, שם, עמ' 19-18. [iv] סא"ל זאב קליין, הקמת יחש"מים במרחב לבנון – פקודה, 8 ביולי 1982, א"צ 18/586/84. [v] אנטול שפיגל, ריאיון, 19 במרס 2003, ראה גם יהודה יזרעאלי, הערות לספר , 3 בינואר 2006. [vi] אברהם דישון ונסים נפתלי, ריאיון: חמש השנים עם תא"ל בן ציון בן בשט בחיל החימוש, 1983(?), ללא ציון מקור. (להלן: בן בשט – חמש שנים) [vii] טוביה מרגלית, ריאיון, 3 באפריל 2003. [viii] יחש"מים 7353, 7331 – לבנון – עדכון מס' 1 לפקודת ארגון – שינויי ארגון ופריסה, 13 בספטמבר 1983, א"צ 139/331/87. [ix] פקודת ארגון 181/'77 – הקמת שתי שלוחות מצל"ח זמניות בלבנון, 12 בנובמבר 1982, א"צ 484/1316/2002. ראה גם, הדממת שלוחות מצל"ח 6800 בלבנון, פקודת ארגון 26/83, 7 בספטמבר 1983, א"צ אותו תיק. [x] משה שיינמן, שעות נוספות באיסוף נשק אויב, מתוך: היערכות לחורף, שם, עמ' 21. [xi] שניר, שם. [xii] מתוך חוברת על היערכות צה"ל לחורף בלבנון, מבצע של"ג 1983-82, מטכ"ל אג"א. 1983. (להלן: היערכות לחורף). [xiii] היחש"ם המערבי, שם, עמ' 9. [xiv] סא"ל יוסי משען, לקחי חורף פצ"ן, 14 ביולי 1983, א"צ 8/331/87. [xv] היחש"ם המערבי, שם, עמ' 10-6. [xvi] היחש"ם המערבי, שם, שם . [xvii] היחש"ם המערבי, שם, 27-23, ראה גם מרגלית, ריאיון, שם, ראה גם יזרעאלי, ריאיון, שם.
לעמוד האישי באתר
הנסיגה מלבנון וההיערכות המחודשת צה"ל שהה בלבנון בהיערכויות שונות, עד יוני 1985. אז פינה סופית את מחנותיו ומתקניו וחזר לגבול הבינלאומי. יחד עם זאת שמר צה"ל על רצועת הביטחון בדרום לבנון ועל צבא דרום לבנון, צד"ל, בו תמך צבאית וכלכלית עד לשנת 2000. כל שינוי פריסה של הכוחות השפיע גם על היערכות חיל החימוש בשטח והביא לפינוי סדנאות ומחנות ודילוגם לקו חדש. כל מעבר כזה דרש פעילות מוגברת מצד אנשי החיל, שמחד המשיכו בעבודתם השוטפת ובמתן שירות לכוחות בשטח ומאידך, היה עליהם לפרק את המתקנים, לפנותם למחנות החדשים ולהקים אחרים תחתם. היערכות על קו האוולי בספטמבר 1983 הסתיים שינוי הפריסה הראשון של צה"ל, בהיערכותו בקו חדש, קו האוולי. במסגרת ההיערכות מחדש פינה צה"ל ופירק 43 מחנות, 22 מוצבים, 15 מחסומים, 3 סדנאות וכן פינה ודילג כוחות והספקה. במקביל עסק בבניית 6 מחנות, שכללו גם סדנאות חדשות, 11 מוצבים, 3 מחסומים, מתקן קשר וכן עסק בשיפוץ ובפריצת הדרכים ובשיפור התשתיות. הציוד שפורק כלל מבנים, צריפים, מכולות ייעודיות, מכולות ציוד וחלפים, סככות שונות, סככות לגנראטורים, גנראטורים, רמפות, תחנות דלק ועוד. כן פונו 52 טנקים, 20 תומ"תים, 361 נגמ"שים/זחל"מים ו-50 כלי צמ"ה. התספוקת לפינוי כללה תחמושת, ציוד, דלק ומכולות חלקי חילוף ועודפי חלפים מסדנאות ויחידות.[i] פריסה זו השפיעה בעיקר על היחש"ם המערבי, אז בפיקוד סא"ל אבי שרירא, שמפקדתו עברה מדאמור לסדנת זהראני. שלוש סדנאות: דאמור, עין זחלתא ומנצוריה פורקו. חיילי סדנת דאמור הועברו לסדנת צור ואילו חיילי שתי הסדנאות האחרות אוחדו בסדנה חדשה, סדנת דהר אל משנקה, שעד לכינונה שהו האנשים, לתקופה של חודשיים, בכפר פלוס. פריסת היחש"ם המזרחי לא שונתה. פינוי הסדנאות היה מבצע לוגיסטי מורכב. כמות הכלים היתה גדולה וכוחות החימוש התארגנו בארבעה צירים על מנת להובילם למקומות ההיערכות החדשים. להוציא תקלות בודדות, עבר המבצע בהצלחה.[ii] לקראת סיום הפריסה החדשה, הודממו גם שלוחות מצל"ח 6800 בלבנון ונקבע כי החלפים ידחפו ישירות ממתקני מצל"ח. שלוחות מצומצמות נשארו במרג' עיון ובזהראני.[iii] עם סיום ההיערכות החדשה, החריפה בעית הביטחון לכוחות צה"ל בלבנון. מכת מטעני הצד התגברה וכן גם שכיחות מקרי הירי על רכבי צה"ל שנסעו בדרכים. כל זה הגביר את העומס על אנשי החימוש, הן בגידול בטיפול בכלים הפגועים והן במטלות נוספות שהוטלו עליהם, כמו משימות אבטחה ושמירה על מחנותיהם. למרות המצב הרגיש והסכנה, המשיכו אנשי היחש"ם בפעילות והשוטפת ובליווי פעולות מבצעיות מעבר לנהר האוולי. הם השתתפו בפעולות חילוץ של טנקים, שהיו בסיורים, גם בשטחים שלא היו עוד בשליטת צה"ל. פעולה כזו היתה במעלה ג'בל ברוך, שם נתקע טנק קרוב להתהפכות, על שפת תהום בעומק של כ-80 מטר. הזחל היה פרוס ונראה היה כי הדבר היחיד המונע את הידרדרות הטנק לתהום היה טנק החילוץ שהגיע מהיחש"ם המזרחי ואשר אליו היה רתום הטנק. הגישה היתה כמעט בלתי אפשרית והשביל החצוב בהר היה צר ביותר. גם בפעולה משולבת של שני טנקי חילוץ לא הצליחו במשימה, יתרה מכך, קצה השפה עליה עמד הטנק התמוטט וסכנת ההתהפכות גברה. מכיוון שהלילה ירד, לא נותר לאנשים אלא להתארגן לשינה, בקור החודר. רק לאחר ניסיונות חוזרים, בסיוע טרקטור שהוזעק למקום, הצליחו, במאמץ רב ולאחר יממה נוספת של עבודה, לחלץ את הטנק הפגוע.[iv] אחת מהפעולות היותר ידועות היתה הסיוע בפינוי 'הכוחות הלבנונים', שהיו נצורים בדיר אל קמר. לאחר הנסיגה בספטמבר 1983, פרצו מהומות דמים קשות בין הדרוזים לנוצרים בהרי השוף. אם קודם לנסיגה הישראלית, נתמכו אנשי הפלנגות הנוצריים על ידי כוחות צה"ל, הרי משהתפנה צה"ל מאזור השוף, הם נחשפו למתקפה מאורגנת היטב של הדרוזים במקום. רבים מתושבי המקום הנוצרים נטבחו והאחרים נאלצו לברוח מבתיהם זה מאות בשנים. הכוחות הצבאיים שלהם, בפיקוד סמיר ג'עג'ע, התבצרו בכנסיה בדיר אל קמר, כאשר חיילי צה"ל מספקים להם הספקה והגנה. לבסוף, בהסכם בין שני הצדדים שנערך בתיווך מפקדי צה"ל, שוחררו הנצורים מדיר אל קמר והועברו לבירות, תוך שימוש ברק"ם ובכלי רכב, שבחלקם היו צה"ליים. עשרות מאנשי היחש"ם המערבי נטלו חלק בפעולה זו, בליווי הכלים, על מנת לוודא, שאלה לא יתקעו בדרך והמחולצים יגיעו בשלום לביתם. פינוי דיר אל קמר עבר בהצלחה, גם מהבחינה החימושית, והוא כלל מבצע חילוץ טנק, שהחליק מהכביש, במהלך הירידה התלולה בדרכים העקלקלות.[v] היערכות הביניים בגזרה המערבית מתחילת 1984 נעשתה במטכ"ל עבודת מטה לבחינת האפשרויות להיערכות הביניים של צה"ל, בגזרה המערבית בלבנון. הכוונה היתה לפנות את כוחות צה"ל מהרצועה שמצפון וממערב לנהר הליטאני (מרחב משולש נבטיה) ומאזור ג'זין ולבסס את עיקר הפעילות שם על כוחות צד"ל. פעילות צה"ל באזור זה נקבעה להיות בעיקרה ניידת ולהתבסס על מינימום מתקנים קבועים בגזרה. לשם כך פונו מתקני האחזקה ממשולש נבטיה ואחזקת המרחב התבססה על מתקן מרג' עיון. קו ההיערכות החדש היה פתוח ביסודו, כאשר התנועה התבצעה במעברים מבוקרים. הצירים שחצו את הקו במקומות בהם לא היתה ביקורת, נחסמו. קו הליטאני היווה קו ביקורת שני לתנועות לכיוון דרום והמחסומים לאורך גשרי הליטאני פעלו באחריות צה"ל. היערכות זו כקודמתה ב-1983, היתה מבצע מורכב של פינוי ופירוק מתקנים, מוצבים וכוחות במקומות שהיו מיועדים לפינוי. אלה כללו פירוק ופינוי של 53 אתרים. במקביל הוקמו מחנות ומתקנים במקומות אליהם תוכננו הכוחות לעבור ובכלל זה שוקמו 174 ק"מ של דרכים. המועד הסופי להיערכות מחדש נקבע ל-15 באוקטובר 1984 וזאת בעיקר בשל שיקולי מזג האוויר בלבנון. טרם הפינוי הועברו החיילים למאהלי שדה בקרבת האתרים שיועדו לפינוי ולאחר הפינוי, הועברו למאהלים בצמוד אתרי הפריסה החדשים. אין ספק כי תנאים אלה היו לא טובים ולא נוחים והיקשו על הפעילות היום-יומית. ההיערכות החדשה התבססה על מתקנים קיימים, תוך השקעות מינימליות הכרחיות בתשתית. שינוי פריסה זה העמיד את סדנת צור במרכז הגזרה המערבית.[vi] לא חלפו מספר חודשים וצה"ל החל בשינויי פריסה נוספים. זאת עקב החלטת הממשלה להיערך מחדש על הגבול הבינלאומי, תוך יצירת רצועת ביטחון בלבנון, לאורך הקו הסגול. פריסה זו היוותה את השלב הראשון לקראת פינוי לבנון. ההיערכות החדשה התבססה שוב, על האמצעים והאתרים שהיו קיימים והתבצעה במינימום השקעה נוספת בתשתית ובמבנים. גם הפעם, עיקר השינוי נגע לגזרה המערבית והקו החדש לא נקבע כקו גבול במובן הצבאי הרגיל, אלא כקו תיאום כוחות צה"ל. ההיערכות החדשה הסתיימה עד 18 בפברואר 1985. במהלכה מוקמו מחדש סדנאות חיל החימוש. סדנת צור נשארה במקומה אך סדנת משנקה הועבר לקולג', כשני ק"מ מערבית לג'זין והסדנה ומפקדת היחש"ם המערבי, בפיקוד סא"ל זאב אנוליק, הועברו מהזהראני לנבטיה.[vii] פינוי צה"ל לרצועת הביטחון ב-14 בינואר 1985 קיבלה ממשלת ישראל החלטה על פינוי לבנון עד לרצועת הביטחון והיערכות מחודשת בשלושה שלבים. שלב א – כאמור לעיל, שלב ב כלל את פינוי 'משולש נבטיה' ופינוי מרחב צור. במסגרת שלב זה שהחל במחצית פברואר, החלו להתארגן גם סדנאות היחש"ם המזרחי, בפיקוד סא"ל צבי כהנא, בקרעון וב'אדמה 30' לקראת הפינוי. שלב ג היה סיום הפינוי והסתיים בתחילת יוני 1985. גורמים חימושיים ואג"איים נטלו חלק בפינוי. בהם: מצל"ח 6800 - באמצעות חוליות שסייעו וכיוונו את פינוי חלקי החילוף והמכללים של היחש"מים. כן עסק מצל"ח בקליטה, מיון, שיקום והחזרה לכשירות של ציוד ואיחסון הגנרטורים. המש"אות סייעו בפירוק המתקנים ובאחזקת האמצעים שהופעלו בפינוי ומרת"ח פינה וקלט תחמושת.[viii] סדנאות היחש"מים היו מבין האחרונות שהתפנו והן רוכזו בבסיס העורפי של היחש"ם בפיקוד הצפון. עם סיום השהות בלבנון יצאו חיילי היחש"מים לסדרות חינוך בירושלים ובנגב. בסיומן התקיימה עצרת לסיכום השהות בלבנון, בהשתתפות אלוף פיקוד הצפון, אלוף אורי אור, ששיבח את פעילותם של חיילי חיל החימוש בלבנון לאורך שלוש שנות פעילותם. שני יחש"מי לבנון, שהוקמו באופן מיוחד עקב מלחמת של"ג, פורקו ואנשיהם חזרו לבסיסיהם הקודמים. [i] מבצע 'דב הקרח', שלב א, תוכנית תחזוקה, אוגוסט 1983, מטכ"ל/אג"א, 11 באוגוסט 1983, מחלקת היסטוריה. [ii] היחש"ם מערבי, שם, עמ' 13-11, ראה גם, תא"ל יורם כהן, 'דב הקרח', 22 ביולי 1983, א"צ 146/331/87. [iii] סג"ם אורלי לביא, הדממת שלוחות מצל"ח 6800 בלבנון – פקודת ארגון 26/83, 7 בספטמבר 1983, א"צ 484/1316/2002. [iv] היחש"ם המערבי, שם, עמ' 17-15. [v] היחש"ם המערבי, שם, עמ' 13-11. [vi] 'עמודי שלמה'–היערכות ביניים חדשה בגזרה המערבית בלבנון, אג"ם/מבצעים, 5 באפריל 1984, מחלקת היסטוריה. [vii] 'שובל עין', פקודת מבצע, אג"ם/מבצעים, ינואר 1985, מחלקת היסטוריה. ראה גם, יחש"ם מערבי, שם, עמ' 22-21. [viii] מבצע פינוי לבנון, סיכום מבצע, מטכ"ל/אג"א, יולי 1985, מחלקת היסטוריה.
לעמוד האישי באתר
טנק המרכבה טנק העתיד בסוף 1967 התגבשה באגף המטה הכללי (אג"ם) הדעה, כי יש להתחיל בתהליך שיהווה בסיס לקבלת החלטה לבחירת טנק המערכה העתידי של צה"ל. הצטיידות בטנק העתיד, בכמות של לפחות 400 יחידות, תוכננה למחצית הראשונה של שנות השבעים, על פי תוכנית 'מכבי', להצטיידות צה"ל. הכוונה היתה לבחור טנק, שיהווה את חוט השדרה של מערך השריון בצה"ל, לתקופה של עשר שנים לפחות. בעל יכולת עמידה מול הטנק הסובייטי T-62 והטנק הסובייטי שיפותח אחריו וכן בפני טילים בעלי מטען חלול בקוטר 150 מ"מ.[i] הצורך במציאת טנק מערכה חדש לצה"ל נבע מכמה גורמים ובהם: תוצאות מלחמת ששת הימים והרחבת גבולות המדינה, הגדלת סד"כ צה"ל וכפועל יוצא מזה הגדלת סד"כ השריון, הצורך בהחלפת טנקי השרמן הישנים במערך ובעיקר מציאת כלי שיאפשר התמודדות עם טנקים עדיפים איכותית, בשדה הקרב העתידי. האלטרנטיבות שעמדו בפני המטה הכללי היו: א. המשך הצטיידות בטנקי שוט, במצב ובאיכות כבעבר, המחייב שיקום: הסבה לתותח 105 מ"מ, הסבה למנוע דיזל, התקנת מערכות א"א, מד טווח לייזר ועוד. ב. המשך הצטיידות בטנקי מגח A-1 או A-2C, המחייב שיקום והסבה ל- A-3. ג. הצטיידות בטנקי צ'יפטיין, בפיתוח ויצור בריטי-ישראלי משותף, שחייב תכנון והקמת מערכי יצור והרכבה, שבסופו של תהליך, יקלט בצה"ל טנק בכושר מבצעי.[ii] ה'אביר' שיתוף הפעולה בין צה"ל לבריטניה בדבר יצור משותף של טנק הצ'יפטיין, 'אביר' בכינויו הצה"לי, והצטיידות צה"ל ב-250 טנקים מסוג זה, היה אחד הסודות הכמוסים בישראל, בין השנים 1969-1966. באוגוסט 1966 הציעה בריטניה למכור לישראל מאות טנקי צנטוריון ישנים בכסף רב ובתמורה לכך ימכרו לה בעתיד גם טנקי צ'יפטיין חדישים. טנק הצ'יפטיין נחשב באותה עת טנק המערכה המערבי מהטובים בעולם, בעל שריון עבה ותותח 120 מ"מ וישראל היתה להוטה לשתף פעולה עם הבריטים בפיתוח הטנק ויצורו. גם הבריטים מצידם גילו התלהבות לשיתוף הפעולה עם ישראל, שכן קיוו לצאת נשכרים מהניסיון הקרבי של ישראל, ב-1966, על רקע מלחמת המים מול הסורים בצפון ועל אחת כמה וכמה, לאחר מלחמת ששת הימים ולימוד לקחי המלחמה שהופקו בעטייה. בפועל, אכן הוכנסו עשרות שינויים ושיפורים מהותיים בטנק הצ'יפטיין בזכות התרומה הישראלית. דגם טנק הצ'יפטיין הבריטי שני טנקי צ'יפטיין הובאו בחשאי לארץ ומהנדסי חיל החימוש יחד עם אנשי חיל השריון ובעזרת מומחים בריטיים, עסקו בשיפורם ובהתאמתם לדרישות צה"ל. משלחות ובהן אנשי חימוש רבים ביקרו במשך השנים בבריטניה, שם השתלמו בנושאי האחזקה של הצ'יפטיין, בהפעלת הטנק ובתהליכי יצורו ומשלחות בריטיות הגיעו לארץ במטרה ללוות את פיתוח הטנק והניסויים שנערכו בו. לצורך הטיפול במכלול עסקת הצ'יפטיין הוקם במרס 1969, במסגרת משרד הביטחון, גוף עצמאי שנקרא: מנהלת פרויקט טנק (הצ'יפטיין), שכונה מנפ"ק, בראשות האלוף ישראל טל. תפקיד מנפ"ק היה לרכז את כל הגורמים שהיו קשורים בפרויקט ה'אביר' ולתאם ביניהם, תוך שימוש והפעלת הגורמים השונים במערכת הביטחון. למרות הסודיות שאפפה את הנושא, החלו לדלוף למדינות ערב פרטים על העסקה, ואלה גרמו להפעלת לחץ ערבי מסיבי על ממשלת בריטניה, שכלל תקיפת שגרירויות בריטיות במדינות ערב ואיומים למשוך את יתרות מטבע החוץ של מדינות ערב מהבנקים האנגליים. בסופו של דבר ולאחר דיונים רבים בקבינט הבריטי, התומכים והמתנגדים, והולכת שולל בריטית ארוכת טווח, נסוגו בהם הבריטים מהסיכומים והודיעו בסוף 1969, לממשלת ישראל, על ביטול העסקה. פרויקט הצ'יפטיין פורק ושני הטנקים הוחזרו ב-1970 לבריטניה.[iii] טנק כחול-לבן ביטול עסקת הצ'יפטיינים הותירה את צה"ל בפני שוקת שבורה וללא יכולת לרכוש טנקים חדישים ממדינה מערבית. מציאות זו, הידע שכבר נרכש במהלך העבודה על הצ'יפטיינים, ההסבות והשיפורים שהוכנסו במשך השנים בטנקים השונים וקו ההרכבה לטנקים, שנועד לטנקי הצ'יפטיין ואשר תכנונו הושלם, היוו תשתית ממשית והובילו לרעיון של בניית טנק ישראלי, כחול-לבן. לשאלה מי היה זה שהגה והעלה את רעיון יצור הטנק בארץ לאחר ביטול עסקת הצ'יפטיין, יש מספר התייחסויות. האם היה זה האלוף ישראל טל, ראש מנפ"ק, או סא"ל ישראל טילן, ראש ענף הטנקים בחיל החימוש, או בעצם, רעיון שהחל להתגלגל עוד קודם לכן, בצוות של טילן בענף הטנקים ואשר הלך והתגבש נוכח המצוקה אליה נכנס צה"ל בעקבות ביטול עסקת הצ'יפטיינים. לדעת רוב המעורבים בדבר, היווה טנק המרכבה יצור משותף של טליק וטילן. האחד בלי השני לא יכול היה לפעול. חלק מהרעיונות היו של טליק וחלקם של טילן. הפתרונות הטכניים היו של טילן והמלחמה הפוליטית על נכונות התפיסה היתה של טליק. לטילן, המהנדס הראשי של הטנק, היו רעיונות מהפכניים ולימים הסתבר, כי גם בדגמים החדישים של הטנק המשיכו לעשות שימוש באותן מערכות אותן תיכנן בתחילת הדרך. טליק היה מעורב בכל פרט ובכל בורג. ללא טליק, אומרים, המרכבה לא היתה קורמת עור וגידים. טליק הניע ודחף את התהליך ועשה לו יחסי ציבור אדירים בקרב האנשים המשפיעים בארץ, אותם גייס למחויבות לפרויקט ובקרב אורחים רמי מעלה מחו"ל. תנחום כהן-מינץ, ששימש בתחילת שנות השבעים כסגן ראש ענף הטנקים במקחש"ר ולימים עמד בראש רפ"ט, בדרגת אל"ם, סיפר, כי טילן היה זה שהעלה את הרעיון לבנות טנק ישראלי על בסיס החלקים: מנוע, ממסרת, תותח ומזקו"ם, של טנק הפטון, להם יבנו תובה וצריח ישראלים. אך לאחר מספר חודשים התגלגל הרעיון לבנות טנק ישראלי ברמה גבוהה יותר, באיפיון שונה ובתפיסה אחרת, שעיקרה היה, שכל החומר שבטנק יועד להגן על אנשי הצוות וכי עצם ההגנה מגבירה את אפשרות הניידות בשדה הקרב ואת שרידותו.[iv] מחשבות על הצורך של מדינת ישראל בפלטפורמה יבשתית, אווירית וימית, דהיינו, טנק, מטוס וספינה מיצור עצמי, הועלו כבר באוגוסט 1967 בממשלה ובוועדת השרים לענייני ביטחון. לאחר דיונים רבים והתלבטויות בצמרת המדינית והצבאית באשר ליכולתה של ישראל לממש רעיונות אלו, נתן ראש הממשלה, לוי אשכול, בתמיכת שר האוצר זאב שרף ושר הביטחון, משה דיין, ב-1968, אישור עקרוני לבנות מטוס וטנק ישראלים. כך או אחרת, ב-1970, החליטו בצה"ל ובמשרד הביטחון לבצע מחקר היתכנות וכדאיות כלכלית לפרויקט, שבסיכומו הגיעו למסקנה חד-משמעית, כי ישראל מסוגלת לעמוד בהקמת תעשיית טנקים. התעוזה שבהחלטה להימנות על המועדון הכל כך מצומצם של מדינות המפתחות ומייצרות טנק נבעה, בראש ובראשונה, מהניסיון העצום שרכש חיל החימוש בפיתוח שיפורים והסבות של טנקים מיושנים שנרכשו במדינות המערב ואשר שודרגו לטנקים מודרניים על ידי החיל. ב-20 באוגוסט 1970 התקיים דיון בהשתתפות שר האוצר, פנחס ספיר, שר הביטחון, משה דיין, הרמטכ"ל, חיים בר-לב, קצינים בכירים והפקידות הבכירה במשרדי הביטחון והאוצר. במהלכו התקבלה ההחלטה ההיסטורית על בניית הטנק הישראלי, התואם את הדרישות המבצעיות של צה"ל, אשר יפחית את התלות של ישראל במעצמות זרות ולא יכביד יתר על המידה על הכלכלה הישראלית.[v] בדיון מטכ"ל שהתקיים ב-14 בספטמבר 1970, אמר הרמטכ"ל חיים בר-לב כי: "... סוכם על יצור טנק ישראלי שהוא אמנם לא יהיה טנק מדור חדש, אלא יתבסס על ידע ופריטים הקיימים, פחות או יותר, היום בעולם ושסביר שתוך שנתיים, שלוש, ארבע, יהיו קיימים. כך, שבסופו של דבר, זה יהיה טנק שיעלה במשהו על הטנקים המתקדמים שלנו, כמוM-60 או M-48 A-3 אך לא יהיה איזה מין מהפיכה מבחינת החימוש או השריון שלו, אם כי עדיין יהיה טנק טוב מהקבוצה הקונוונציונלית הרגילה. זו החלטה שתתן לנו, אם הכל יעבוד כמו שצריך, בעוד חמש שנים, [ב-1975] יצור של 100 טנקים לשנה, עם אפשרות להגביר את זה, במחיר של 900 אלף ל"י לטנק, שקרוב ל-50 אחוז מזה זה ''hard value זאת אומרת, ערך מוסף. צנטוריון עולה 750 אלף, מגח יעלה מיליון או פחות, הצ'יפטיין היה צריך לעלות 1.1 מיליון...".[vi] טנק המרכבה סימן 1 הוראת היסוד עם קבלת האישור העקרוני פרסם רב אלוף (מיל') צבי צור, עוזר שר הביטחון, ב-11 באוגוסט 1970, הוראת יסוד ליצור טנק ישראלי. ההוראה כללה כלהלן: הכוונה o לייצר טנק ישראלי על מנת להבטיח בעתיד התעצמות כמותית ואיכותית בטנקים, תוך צמצום תלותנו בהספקה ממעצמות זרות. העקרונות o יצור הטנק יתבסס על פיתוח דגם טנק מערכה עיקרי, בהתאם לדרישה המבצעית, שתוגדר במשימת פיתוח. o פיתוח הדגם יתבסס, במידת האפשר, על מערכות קיימות או על מערכות אשר פיתוחן יסתיים תוך תקופת פיתוח דגם טנק וכן על מערכות אותן ניתן לרכוש בתנאים מסחריים או לרכוש ידע ולייצרן בארץ. o האופיון הטכני יקבע על ידי צה"ל, באמצעות ועדה, שתופעל על ידי מנהלת תכנית טנק. o הכוונה לייצר לפחות 100 טנקים לשנה, החל משנת 1974. o מחיר הטנק לא יעלה על 900 אלף ל"י. הארגון o תוקם מנהלת תוכנית טנק, שתכונה מנת"ק, והיא תישא באחריות הכוללת לתוכנית. מנת"ק תהיה כפופה לעוזר שר הביטחון ותתואם על ידי מנכ"ל משרד הביטחון. o אג"א יתאם ויפעיל את הגורמים הלוגיסטיים בצה"ל שיקחו חלק בביצוע התוכנית. o לחיל החימוש נקבעה סמכות טכנית, מקצועית כוללת. o חיל החימוש יקים ראשות פרויקט טנק, רפ"ט, שתהווה סמכות טכנית ייעודית ותרכז בחיל החימוש את כל הנושאים ההנדסיים הקשורים בתוכנית. רפ"ט תפקידי רפ"ט: o ביצוע התכנון ההנדסי. o תפעיל ותכוון מקצועית את מש"א 681 (מאז 1972 – מש"א 7100) להשגת המפרט הטכני. o תמליץ בפני מנהלת התוכנית על הפעילויות ההנדסיות ותציג את הדרישות לביצוע. o תדווח על קידום הפרויקט. o תשמש יו"ר ועדת האופיון הטכני. o תכוון ותדריך מקצועית-טכנית את היצרנים והשותפים בביצוע הפרויקט. o תיצור ותרכז קשרים לקליטת מידע מקצועי ותשותף בהחלטות טכניות עם גורמי המידע בארץ ובחו"ל. הביצוע o מש"א 681 (7100) יהיה מפעל הבניה וההרכבה הראשי, לצורך פיתוח ויצור הטנק. יוקם בו קו בניה והרכבה של טנקים. המרכז יבצע את עבודות הפיתוח ובניית הדגם.[vii] יצור טנקי מרכבה במש"א 7100 הוראת היסוד הזו מעידה על מקומו המרכזי של חיל החימוש, באמצעות מקחש"ר/רפ"ט, בתכנון וריכוז המידע המקצועי/טכני בפרויקט הטנק ובהוצאתו לפועל. בהכנה ופרסום של מפרטים טכניים, כממליץ בפני מנת"ק על הפעילויות ההנדסיות והצגת הדרישות לביצוע. ממליץ על הקשרים לספקים ונושא באחריות כוללת לתוכניות הביצוע של דגם הטנק, סדר הפעולות, הערכות זמנים, האמצעים והעלויות, פיקוח על הביצוע הטכני ועוד. ישראל טילן התמנה לעמוד בראש רפ"ט ולשם כך הועלה לדרגת אל"ם. כסגנו מונה סא"ל אליעזר יחזקאלי, ששימש כראש הענף הטכני במש"א. סך הכל מנה צוות רפ"ט שמונה אנשים ובהם סרן ישראל סבר, האחראי לטיפול בנושאי המזקו"ם, מחסני התחמושת ותהליך פיתוח יציקות השריון, אזרח עובד צה"ל (אע"צ) אורי יכין, שמאוחר יותר התגייס לשירות קבע, האחראי לפיתוח התובה וחטיבת הכוח, סרן יהודה ליאור, האחראי לתכנון הצריח ומערכות הנשק, רס"ן נפתלי אייל, האחראי למערכות בקרת האש, סרן אברהם מושקוביץ (מושקו), שהתמנה לקצין הניהול וסמל ראשון מליח, שרטט במקצועו, אך בפועל, הרבה יותר מזה.[viii] בנוסף לרפ"ט, השתתפו מאות מאנשי חיל החימוש במש"א 7100, בבניית הטנק ובהרכבתו, למרות היות המש"א תחת סמכות פיקודית של אג"א. שם הקוד המרכבה' בסוף יולי 1970 ניתן לטנק הישראלי שם הקוד 'מרכבה', שהפך עם הזמן לשמו הרשמי של הטנק. עד אז כונה הטנק, 'טנק ישראלי'. אמנם האישור הפורמלי לתחילת הפרויקט ניתן רק באוגוסט 1970 אך כבר ממחצית 1969 החלו שוקדים בחיל החימוש על הכנות ותכנונים לבניית הטנק. בשלב ראשון נקבעה ועדה שתפקידה היה לקבוע את האיפיון האג"מי לטנק ועל חבריה נמנו קציני אג"ם, אג"א, חיל השריון, חיל הקשר וחיל החימוש. במקביל בנה טילן, אז ראש ענף הטנקים במקחש"ר, תוכנית שלדית והערכות לבניית התובה והצריח. בבסיס הערכתו, שהתקבלה גם על דעתו של הקחש"ר, אל"ם חיים דומי, עמדה ההנחה כי האפשרות שתבחר תהווה שילוב בין הצרכים האג"מיים, שעשויים להתגבש בעתיד, היכולת הטכנולוגית וההתפתחויות הצפויות בשוק העולמי. כן תלקח בחשבון העובדה, כי למרות העמקת היצור המקומי, עדיין יהיו מערכות מרכזיות אותן יהיו חייבים לרכוש בחו"ל. עקב זאת, הציע טילן לבנות אב-טיפוס של הטנק, שיהיה מבוסס על מערכות המגח; מנוע, מזקו"ם, תותח, ציוד אופטי וכדו' ואילו הצריח והתובה ייוצרו בארץ. בניית אב-טיפוס נועדה לבדיקה ולימוד התהליכים ולא לשם בדיקת הישגים אג"מיים. ראש אג"א, אלוף עמוס חורב, אישר את ההוצאה הכספית לבניית אב-טיפוס תוך שנתיים, למרות התנגדותו לתכנון, והיקצה לשנה הראשונה סך של 1.5 מיליון ל"י.[ix] קשיים ארגוניים ולוגיסטיים הנושא הארגוני/לוגיסטי סביב פרויקט המרכבה היה מורכב ביותר ונבע מחוסר הידע והניסיון בארגון פרויקט ייחודי ובסדר גודל כפי שהיה. הצרכים והאמצעים לביצוע הפרויקט, הן מנקודת המבט של בינוי וכוח האדם והן מבחינת ציוד בתי המלאכה (צב"ם) והחומרים, היו בגדר הערכה בלבד. היה צורך להקים מסגרות וליצור נוהלי עבודה, שלא היו מוכרים קודם לכן. אפשר לומר שהאנשים שנגעו בדבר, עבדו בשיטת הניסוי והטעיה ולוחות הזמנים שנקבעו לא עמדו במסגרות. אם בתחילת הפרויקט העריכו שתוך ארבע שנים יחלו ביצור טנקים, הרי שבפועל הוכפל זמן זה. הוועדה שנקבעה לקביעת אופיון הטנק, התקשתה להגיע לכלל החלטה. אי לכך הוחלט, כשלב ביניים, לאשר אופיון שיפרט את עקרונות הלחימה לטנק ולא יכלול מפרט טכני, שיטופל בשלב מאוחר יותר, על ידי הצוות ההנדסי. האופיון האג"מי כלל תכונות הפעלה אג"מיות ותחזוקתיות שיהיו באיכות של טנקי שוט-קל ומגח ומעבר לזה ושיעלו על התכונות היסודיות כמו, כוח אש, ניידות ומהימנות שריון, שבטנקי T-55. בנוסף לזה, יכללו תכונות הטנק הגנת אב"כ בתפיסה מודרנית, פעולות לילה בתפיסה חדשה, איכון מטרות וסיכויי פגיעה גבוהים מהמקובל באותה תקופה, מכסימום דלק ותחמושת, פגיעות קטנה יותר מהקיים, מפני מוקשים וחדירת שריון ותכנון לקליטת תותח בעל כוח אש גבוה יותר.[x] בניית הדגם בסוף 1970 החלו ההכנות לבניית דגם מעץ לטנק. שלבי הפיתוח העקרוניים כללו כלהלן: הכנת ג'יפ לבדיקת שדה הראיה של הנהג, שקיבל את הכינוי 'ג'יפ אוגנדי'. הכנת דגם מעץ בקנה מידה של 1:1. ניסויי יציקת השריון ופלדות השריון. פיתוח מערכות ומכללים עיקריים, בדיקתם וניסוייהן. בניית אב-טיפוס. בניית דגם מלווה בבדיקות וניסויים. תוך כשנה, באפריל 1971 הושלמה בניית דגם העץ, הג'יפ ותובה מפלדה רכה, שההוצאות לבנייתם ובכלל זה בינוי, צב"ם ושכר עבודה, עמדו על כ-6.5 מיליון ל"י. בשלב הראשון פיסלו דגם מוקטן מפלסטלינה ולאחר מכן דגם מעץ, שדימה את הטנק, במטרה לקבל את צורת הטנק. על הצוות היה 'לתרגם' את רעיונותיו המיוחדים של טילן לשפת מעשה, דבר שלא היה קל כלל ועיקר ולחזור ולשאול אותו למה התכוון. היה זה תפקידו של מושקו, שלא היה מהנדס ולכן הרשה לעצמו לשוב ולבקש הבהרות מטילן, מאחר והמהנדסים שבצוות התביישו לעשות כן.[xi] במקביל לבניית הדגם, נבנו גם שני אבי-טיפוס במטרה לבחון את הקונספצייה, את המערכת האוטומטיבית, את יכולת הירי מתוך הטנק ובאופן כללי, לוודא, שניתן יהיה לבנות את הטנק בצורה שתוכננה. אחד מהם, ה- moke up, נבנה על פי הצעת הקחש"ר דומי והוא נועד לבחון, טרם נבנה דגם מפלדה, נושאים כמו שדה הראיה, הנגישות ויכולת התנועה.[xii] מאפייני הטנק באחת מהרצאותיו של האלוף טל ב-1974, במש"א 7100, הסביר טליק כי טנק המרכבה תוכנן על סמך מחקרים ולקחים של מלחמת ששת הימים. אז הגיעו להבנה כי הטנק צריך להגן על הצוות ועל המערכות בפני פגיעה ישירה של ארטילריה בינונית. מלחמת ההתשה חיזקה מסקנה זו. תוך כדי תכנון ובניית הטנק, נוצרו בעיות של משקל עודף וברגע של חולשה ויתר טליק, לדבריו, על כמה מילימטרים של פלדה בסיפון ובצריח. עקב מלחמת יום הכיפורים, חזר בו טליק מהויתור על עובי הפלדה וחזר והדגיש כי התפיסה שביסוד בניית הטנק, היתה ונשארה, כי כושר השרידות הוא שקובע את ערכו של הטנק ואת מידת ניידותו הטקטית.[xiii] בריאיון אחר שהעניק טליק ב-1981 בנושא הטנק הוא הסביר, כי הכוונה היתה להקטין את ההימור בפרויקט, תוך שימוש במערכות ובמכללים קיימים ולצמצם למינימום את מספר המערכות והחלקים שיהיה צורך לפתחם באופן עצמאי. בכוונה זו לא הצליחו לעמוד והטנק שנבנה, בסופו של דבר, היה חדש לחלוטין. כן חזר טליק והדגיש כי טנק המרכבה תוכנן מראש כטנק בעל ניידות טקטית מירבית, בעל הגנה כבדה, היכול לנוע בשדה הקרב תחת אש כבדה ולא בעל ניידות אסטרטגית, המחייבת טנק קל. תפיסה זו, שאומצה מאוחר יותר על ידי מתכנני טנקים בעולם, היתה חדישה והמרכבה היה הטנק הראשון ששם את נושא ההגנה על הצוות ושרידות הטנק, בשילוב עם הנדסת אנוש נוחה, במקום הראשון. בנושא זה סיפר גם ארקדי תימור, ראש מדור טיראן בענף הטנקים במקחש"ר, שעבד עם טילן, כי מה שהינחה את טילן היתה משמעות המילה עבירות טנק, שהיתה, לדבריו, לא רק שהטנק יוכל לעבור מכשולים, אלא, שעם כניסת הטנק ללחימה, יהיה צוותו כשיר, ללא כאבי גב, או תשוש ועייף.[xiv] השינוי המהפכני במבנה הטנק היה מיקום מנוע המרכבה ותיבת ההילוכים בחזית הטנק, בשל סיבות אוטומטיביות ומתוך ההנחה שמיקום המנוע שם יתרום להגנת אנשי הצוות. לרעיון זה היו מתנגדים נחרצים, בארץ ובעולם. ראש אג"א, האלוף עמוס חורב, התנגד בתוקף לגישה זו בטענו, כי מנוע בחזית הטנק יהפוך אותו דווקא לפגיע יותר. אחרים טענו כי לא ניתן יהיה לקרר את חום המנוע, שכן ממנוע של כאלף כוחות סוס, יידרשו כ-200 כוחות סוס רק לקירור. טליק יצא למסע נרחב של הסברה ושכנועים בנכונות התפיסה, שבסיומו הצליח לשכנע את המתנגדים. טילן, שהיה מהנדס מוכשר ביותר, בעל יכולת אנליטית מיוחדת במינה, מצא את הפתרונות היצירתיים להתגבר על הבעיות שנבעו ממנוע קדמי ובתוך כך יזם התקנת פתח אחורי לטנק, שישמש כפתח כניסה ומילוט לצוות.[xv] טנק המרכבה נבנה כך שהוא יהיה הטנק המוגן ביותר לפגיעות ישירות על ידי תותחי הטנקים, הארטילריה והמטוסים. נעשו סידורים למניעת התלקחות הטנק, על ידי מניעת התלקחות הדלק, התחמושת והמערכות האחרות. התותח שתוכנן בשלב הראשון, היה 105 מ"מ בריטי, אך התכנונים כללו אפשרות עתידית להתקנת תותח בעל עוצמה חזקה יותר. מערכת הכוח של המנוע תוכננה בתחילה למנוע קונטיננטל, 750 כוחות סוס, כמו במגח ובשוט, אך בשל חולשת מנוע בנפח כזה מול משקלו של הטנק, הוחלט להסב, מאוחר יותר, את המנוע ל-900 כ"ס. המזקו"ם תוכנן על פי דרישות המשקל ומבנה הטנק, על ידי הגרמנים, כן גם מערכת האב"כ. מערכת בקרת האש: בכוונת התותחן עם מד לייזר יושם פיתוח שהוזמן בחברת 'יוז' האמריקנית, במשימת פיתוח שנוהלה על ידי חיל החימוש עבור כל צי טנקי השוט בצה"ל, כאשר שאר המערכת הותאמה מפריטים קיימים. משקל הטנק נקבע ל-56 טון. מפעל ההרכבה והבניה הוקם, כאמור לעיל, במש"א 7100, אך מפעלי תעשייה ישראלים לא מעטים שותפו במפעל המרכבה. ביניהם ניתן להזכיר את: תעש – תותח 105 מ"מ, טבעת צריח ומיכלי הדלק. 'שלאון' – מערכת האב"כ. 'אל-אופ' – מערכות בקרת האש והזרקור. 'שה"ל' – מערכות הידראוליות, צידוד והגבהה. 'עשות' – מערכת המזקו"ם וההינע הסופי. 'אלביט' – מחשב בקרת האש. 'ספקטרוניקס' – מערכות כיבוי האש. בנוסף, הוקם מפעל יציקה פלדה במסגרת חברת 'אורדן', בכושר יצור של 3,500 טון לשנה, שעיקר תפוקתו נועדה לטנק המרכבה, יציקות הצריח, התובה וחלקים אחרים, קטנים יותר. במהלך יצור הטנק שותפו, בסופו של דבר, כ-40 מפעלים ביטחוניים ואזרחיים. בשנת 1972 הוערך כי מספר המועסקים במכלול יצור המרכבה יגיע לכדי 2,500 איש. בפועל, הועסקו במפעלים השונים, כ-5,000 איש. סך כל ההשקעות עד אותה שנה עמדו על 230 מיליון ל"י והעלות הכוללת ליצור הטנק עמדה על 1.777 מיליון ל"י. בסופו של תהליך עמד מחירו על 1.2 מיליון דולר.[xvi] הכנת קו היצור בסוף 1970 ולמרות שטרם הושלמו התוכניות וגם דגם העץ לא היה עדיין מוכן, כבר החלו בהתארגנות להכנת קו היצור. באג"א ריכזו הערכות לצורכי מש"א 681 (7100), לגמר שלב הפיתוח, ל'פילוט-ליין', אשר יקדים את הליין ולליין עצמו. המתכננים תיכננו את שלבי היצור ותהליך העבודה, את קו יצור התובות, קו יצור הצריחים, הכנת קומפוננטות מושלמות להרכבה בטנק ועוד. הם הכינו רשימות של צב"ם נדרש לעבודת יצור התובות והצריחים. בנושא זה היו שתי אפשרויות, האחת, שימוש בציוד ריתוך ועיבוד שבבי מקובל, שיצריך חודשי עבודה רבים והשקעת שעות עבודה רבות. השניה, שימוש במספר מרכיבי ציוד עיקריים, מבוססים על NC (- numerical controlבקרה ספרתית),העתקה וריתוך סמי-אוטומטי, אשר יקטינו את ההשקעות בשעות העבודה ויחסכו כוח אדם מקצועי. שיטת ביצוע העיבוד השבבי של מושב טבעת הצריח בתובה, על ידי כרסום, לא היתה שיטה אופיינית. השיטה האופיינית היתה ביצוע בחריטה על ידי קרוסלה, כשכל התובה מסתובבת, או על ידי מכונה מיוחדת, שהתובה עומדת והסכין מסתובבת. בכל מקרה חייבה בחירת המכונות בדיקה ולימוד יסודיים, שכן, עלות המכונות לעיבוד שבבי עמדה על למעלה משני מיליון ל"י. סך כל הצב"ם הספציפי שנדרש וכלל למשל, מחרטות, מכונת כרסום, מקדחה ורטיקלית, כרסומת אוניברסלית על עמוד נע, מניפולטורים לריתוך תובה וצריח ועוד, עמדו על כ-13 מיליון ל"י. לזה היה צורך להוסיף צב"ם רגיל, צב"ם לשינוע, כלי עבודה ומדידה, שעלותם עמדה על כשבעה מיליון ל"י. עלות הבינוי, שכלל מפעל בעל שלושה מיפתחים ליצור התובה והצריח, שטחי אחסון מקורים, ביטון ודרכי גישה, מסלול בחינה, משרדים ועוד, עמד על כ-14 מיליון ל"י. סה"כ עמדה הערכת התקציב הראשוני על כ-40 מיליון ל"י, שכן למחיר הציוד נוספו תשלומים עבור ההובלה הימית והביטוח ולבינוי נוספו הוצאות התכנון והבדיקות.[xvii] תהליכי יצור טנק המרכבה התקדמות העבודה בשנים הראשונות נערכו דיונים רבים במקחש"ר/רפ"ט, באשר לתהליכי העבודה. משלחות בכירות יצאו לחו"ל ללמוד, להתייעץ עם מומחים ולהיעזר בגורמים זרים. כך למשל, ב-1971 יצאה משלחת בכירה לגרמניה לחילופי מידע בתחום הבליסטי ומשלחת גרמנית הגיעה לארץ לדון בנושא אב"כ, כוונת המפקד והתותח. משלחות נוספות יצאו לחו"ל ובעיקר לארצות הברית ולגרמניה, על מנת לרכוש ציוד כמו, מנוע קונטיננטל, מזקו"ם, מכונות וציוד עבודה מגוון אחר. עם התקדמות העבודה התבצעו ניסויים רבים ועל פיהם הוכנסו שינויים ושיפורים. אפשר לומר כי במערכות רבות לא היה מכלל אחד שלא עבר שינוי יסודי וחלק מהם אף פותחו מחדש. תהליך העבודה ידע עליות ומורדות. הערכת לוחות הזמנים לקתה בחסר ואלה התארכו מעבר למתוכנן. התכנונים עיכבו את הביצוע והגיעו דברים עד כדי כך שהחלו ביצור גם ללא תוכניות מושלמות. לאחר השלמת בניית הדגם הואט קצב העבודה ואנשי הצוות חשו שהם דורכים במקום. ההרגשה היתה רעה והייאוש התגנב ללבבות. בספטמבר 1971 הושלמה בנייתו של דגם המתכת הראשון, שכונה 0001. על דגם זה בדקו אנשי רפ"ט את התכנונים השונים והחלו לבנות חלקים שונים כגון: מעטפת זרימת האוויר של המנוע, 'נעלי פיל', שכן דמתה לכפכף גדול. בחברת 'נחמני הנדסה' נבנה צריח דמה, בו הוצבו המכללים כדי לבדוק התאמת מערכות ואת הנדסת האנוש. טרם מלחמת יום הכיפורים, ביולי 1973, התבצעה נסיעת המבחן הראשונה של דגם 0001 ולאחריה בוצעו ניסויים גם בדגמים נוספים של המרכבה בחולות הנגב וסיני. בנסיעות המבחן התגלתה בעית התחממות המנוע. כפתרון לבעיה תכנן טילן תעלות איוורור חדשות שמנעו את החימום. סדרת הטנקים הראשונה שיוצרה על דגם 0001 נקראה 'מרכבה סימן 1'. חשוב לציין כי בעת העבודה על 'סימן 1' כבר החלו ברפ"ט בתיכנוני המרכבה 'סימן 2' ו'סימן 3'.[xviii] השפעת מלחמת יום הכיפורים על הפרויקט מלחמת יום הכיפורים היתה, לדברי הקחש"ר דאז, תא"ל אלעזר ברק, נקודת שבר בפרויקט המרכבה. כדבריו: "התותחים רעמו ולא נתנו למוזות לשיר". המלחמה עצרה את העבודה ואת הניסויים. מש"א 7100 נאלץ להפנות את משאביו לתיקון ושיקום הטנקים הפגועים ונושאי הפיתוח הושמו בצד. השלכותיה של המלחמה על הפרויקט באו לידי ביטוי בעיקר עם תום המלחמה, כאשר הסדנאות והמש"אות נאלצו להשתמש בציוד שנקנה עבור המרכבה לשיקום הטנקים הפגועים ולהחזרה לכשירות. משמעות הדבר היתה עיכוב נוסף בהתנהלות הפרויקט, עד הגעת הציוד החדש. בעקבות המלחמה והפגיעות הרבות ברק"ם ובאנשים, גדלה המודעות למיגון הטנק ואנשי צוותו, שהביאה להכנסת שינויים באופיונים של הטנק. תנחום כהן-מינץ סיפר, כי לאחר המלחמה, בהיות טליק מפקד פיקוד הדרום, נובמבר 1973 ועד ינואר 1974, הוא נהג להגיע פעם בשבוע לראות את התקדמות הפרויקט ותמיד חזר עם דרישות חדשות בעקבות לקחי המלחמה.[xix] חילוקי הדעות בין המפתח למבצע הקחש"ר ברק, ראה בדאגה את הפסקת העבודה שפגעה במוראל האנשים ולקח על עצמו להחזיר את רפ"ט לעבודה. אך עם החזרה המלאה לעבודה ב-1974, התעוררו בעיות נוספות. המש"א, בראשו עמד אל"ם אוריאל תמיר, דרש לקבל תיקי יצור מסודרים ומושלמים. תמיר, שהיה צריך לרכוש מכונות לעיבוד שבבי לבניית התובות והצריחים אמר, כי עד שלא יהיו בידיו שרטוטים סופיים, הוא לא יזמין את הציוד. גם מנת"ק, בראשות תא"ל חיים ודאי (וידלר), שהחזיקה את התקציב וקבעה לוחות זמנים, דרשה מרפ"ט תיקים טכניים מסודרים עבור המש"א. טילן, ראש רפ"ט, סרב לאשר שרטוטים סופיים של הצריח והתובה, טרם השלמת אב- הטיפוס וביצוע הניסויים. לדבריו: "בניית אבי-הטיפוס היא הנתיב הקריטי בכניסה ליצור ואין להיכנס ליצור לפני סיומה". לטענתו, לא יכלה רפ"ט לספק שרטוטים, כיוון שבעקבות הניסויים שנעשו התגלו אי התאמות, ליקויים ומערכות לא טובות דיין וכן היו דרישות תכופות לשינויים, בעיקר מצידו של טליק שגרס, שאם ניתן לעשות טוב יותר, אז מדוע לא לעשות. להערכת הקחש"ר, מאחר וציוד העיבוד השבבי שהוזמן היה מבוקר מחשב, לא היתה חשיבות לשרטוטים הסופיים לצורך הזמנתו. בעקבות חילוקי הדעות הקשים ולאחר דיונים מרובים, חויב טילן על ידי הקחש"ר במאי-יוני 1974 לאשר את השרטוטים. לשם כך העמיד הקחש"ר לרשותו את מדור התכנון של ענף הטנקים, בנוסף למתכנני רפ"ט, על מנת להשלימם ולהעמידם לרשות המש"א ובכך לסלק את הסיבה לאי הזמנת הציוד. בדיעבד הסתבר כי המש"א ראה בשרטוטים אלה כמאושרים ליצור ודגם העבודה של המש"א נבנה על פיהם. אירוע זה חידד את המושג 'פיתוח טלסקופי', דהיינו, כניסה ליצור במקביל ולא 'טורית', תוך כדי הבנה, כי הדברים עשויים להשתנות. מושג זה נטבע בזמנו, על ידי הקחש"ר חיים דומי, במהלך פיתוח ה'שוט-קל', כאשר הוחלט על הזמנת מערכות שזמן הספקתן ארוך, עוד טרם הסתיימו ניסויי הפיתוח. הצדדים הסכימו לפתרון שנכפה עליהם מחוסר ברירה, אך למערכת היה קשה להתרגל. מחד, הוכנו שרטוטים בכדי לרכוש את הציוד הדרוש, אך מאידך תוכננו במקביל, שינויים ושיפורים (שו"ש). אלה הוכנסו ליצור בשלב מאוחר יותר ובבת אחת, במספר טנקים, על מנת שלא לשבש את היצור השוטף על ידי הכנסת שינויים יום-יומיים.[xx] במחצית 1974 ניתן האישור העקרוני לתחילת יצור הטנק. אז הותקנה במש"א 7100 המכונה הראשונה לעיבוד שבבי, מבוקרת מחשב (NC), אלא, שלא נמצא די כוח אדם מתאים להפעלתה. הקחש"ר בשילוב עם אכ"א השקיעו מאמצים רבים באיתור וגיוס כוח האדם למש"א, שהתבסס על כוח אדם אזרחי, חיילים בשירות החובה ובוגרי בתי הספר המקצועיים. מאותה תקופה ועד סוף 1975 כבר פעלו מספר מתקני יצור והפרויקט נכנס לתהליכי עבודה מתקדמים. במחצית 1975 הוחמרו חילוקי הדעות בין טילן לטליק. טילן, כמפתח, רצה לתכנן את כל הטנק מחדש. אך טליק ומנת"ק דרשו להמשיך בקו שנקבע ולספק את הסחורה. טילן נפגע אישית ומשלא מונה לראש מנת"ק או לפחות קודם לדרגת תת-אלוף, דרגת ראש מנת"ק, עזב את הפרויקט והשתחרר מהצבא. במקומו כראש רפ"ט, התמנה אל"ם אליעזר יחזקאלי, שהיה סגנו. במקביל התמנה אל"ם בנצי בן בשט למפקד מש"א 7100 במקום אוריאל תמיר, שהתמנה לראש מנת"ק, ועם בואו הוא עצר את עבודות הבניה של מפעל המרכבה, במטרה להכין תוכנית רב-שנתית להפעלתו. דחיות חוזרות ונשנות בספטמבר 1975 נחתך לוח השריון הראשון ליצור סדרת הטנקים הראשונה. לאט ובהדרגה עלו הדברים על פסים של יצור, שלוו בבעיות ענייניות, יותר או פחות. שנת 1976 הוקדשה לניסויים ולבחינות הקבלה, שלא עברו בקלות לסדר היום והיו מלווים בחילוקי דעות קשים. כך למשל, היווה נושא אישור ובחינת ערכות טנק המרכבה אבן נגף בין הקחש"ר לבין מפקד מש"א 7100 והוא היווה איום לדחיית קו ההרכבה בשנה וחצי עד שנתיים. באותה שנה נקבע צוות לבדיקת איזרוח תעשיית הטנקים, שזכה, איך לא, להתנגדות רבתי מצד מפקד מש"א 7100. רעיון זה שב ועלה בהוראת שר הביטחון, גם בשנת 1980, בטענה כי "צה"ל לא צריך לעסוק בחרושת, כל עוד מלוא תשומת ליבו של המטכ"ל במלחמה". כאשר הכוונה היתה להעביר את מפעל הרכבת המרכבה לתעש. למרות תוכנית העבודה שקבעה, כי עד סוף דצמבר 1977 יסופקו לצה"ל חמישה טנקי מרכבה, עד סוף שנת העבודה 1978 יסופקו עוד 55 טנקים ועד סוף 1979 יהיו בצה"ל 135 טנקים ולאחר מכן תוספת של עוד מאה טנקים בכל שנה, הרי שתכנון זה לא עמד במבחן המציאות. במרוצת הזמן התברר כי בשל לחץ לוחות הזמנים והתהליך 'הטלסקופי', הוחל ביצור סדרתי של מערכות שונות לפני שאלה נוסו כמערכות בודדות ובשילוב עם האחרות. לכן, עם תחילת הרכבת הטנקים הראשונים התגלו תקלות רבות, שבחלקן חייבו יצור מחדש של המערכות או לפחות, תיקונים חוזרים. יחד עם זאת, השקיעו כל הגורמים שעסקו בנושא מאמצים בלתי שגרתיים כדי לאפשר, למרות כל הבעיות, את יצור הטנקים ותחילת אספקתם באפריל 1979. על פי לוחות הזמנים החדשים, נקבע כי חמשת טנקי המרכבה החדשים יסופקו לצה"ל לא יאוחר מיוני 1978. בפועל, יצאו ארבעת טנקי המרכבה סימן 1 הראשונים מקו היצור רק באפריל 1979 והם הועברו, בטכס צנוע ליחידה, שהוקמה זמן קצר קודם לכן, לקליטת טנקי המרכבה בצה"ל, בפיקוד אל"ם נתנאל גולן. טכס מסירת טנקי המרכבה לגייסות השריון, חטיבה 7, שאמור היה להיערך באפריל 1979 נדחה, לאוקטובר אותה שנה והוא נערך ברמת הגולן, במשולב עם חג חיל השריון. בטכס השתתפו הצמרת הביטחונית, מפקדי צה"ל, אנשי חיל השריון, חיל החימוש, נספחים צבאיים ואחרים. מן הראוי לציין כי למרות העיכובים ביצור ובאספקת טנקי המרכבה, אל מול התוכניות האופטימיות הראשוניות, הרי שפרויקט המרכבה שבר 'שיא עולמי', כדברי צבי אורבך, ראש מנת"ק בשנים 1980-1977, מבחינת מהירות הפיתוח שלו. תוך תשע שנים, שבמהלכם התנהלה מלחמת יום הכיפורים ששיבשה את התהליכים, פותח טנק מערכה מהפכני, הוקמה תשתית תעשייתית שלא היתה קיימת בארץ והוחל בהספקה סדרתית של הטנקים.[xxi] הפרסום הפומבי הראשון על יצור הטנק, הקדים את המאוחר ובמאי 1977, הודיע דובר שר הביטחון על היות טנק המרכבה עובדה מוגמרת. זמן קצר לאחר מכן הופיעה תמונתו ופרטים עליו בביטאון חיל החימוש, 'מערכות חימוש'. באפריל 1978 נערך ביקור של 15 נספחים זרים בפרויקט המרכבה, במש"א 7100, שם קיבלו הסברים על איפיוני הטנק ומענה לשאלותיהם וביום העצמאות של שנת 1978 הוצגו שני טנקי מרכבה במפגן צה"ל, שנערך בירושלים. גם לאחר תחילת אספקת הטנקים לצה"ל והכנסתם לשירות המשיכו בחיל החימוש בפיתוח מרכבה סימן 1, סימן 2, סימן 3 וסימן 4. בתחילת שנות השמונים התבצעו ניסויים טכניים בחיל החימוש. פותחו שיפורים במערכות הקיימות, שנבעו מלקחי תיפעול וניסויים. הושלמו מערכות נוספות למרכבה סימן 1. פותחו מערכות ובוצעו הכללות (אינטגרציות) למרכבה סימן 2 וסימן 3. עד תחילת 1983 סופקו לצה"ל טנקי מרכבה מדגם סימן 1. יצורו של סימן 2 החל ב-1981 ותוכנן כי יונפק לצה"ל עד 1986. תחילת יצורו של סימן 3 נקבעה ל-1984, אך הוא נכנס לשימוש רק ב-1989.[xxii] וקצת נתונים מרכבה סימן 1 הינו בעל מנוע דיזל קדמי דגם AVDS 1790-5A, 900 כוחות סוס, מקורר אוויר, 12 צלינדרים, עם תמסורת אוטומטית, תוצרת ארצות הברית. המנוע, שבבסיסו היה של טנקM-60 , שודרג בארצות הברית להספק של 900 כ"ס, בהתאם לאיפיון של חיל החימוש. לטנק תיבת הילוכים קדמית, מערכת בלמיםHYDROVAC מיתלה עצמאי קפיצי עם בלמי זעזועים הידראוליים. מידותיו: רוחב – 3.74 מ', גובה 2.64 מ' ואורך – 8.63 מ'. מהירות נסיעה 40 קמ"ש, טווח נסיעה במיכל דלק עומד על 400 ק"מ. בטנק 140 תת-מערכות ש-75 אחוז מהן יוצרו בארץ והשאר יובאו מחו"ל. משקלו, כשהוא מזווד ומחומש עומד על 61 טון. כוח האש שלו מבוסס על תותח 105 מ"מ, עם חמישה סוגים תקניים של תחמושת הכוללת 62 פגזים, כוח הידראולי להנעת הצריח, ייצוב לתותח, מד-טווח לייזר לתותחן ולמפקד, מחשב בליסטי, שרוול תרמי לקנה התותח, שלושה מקלעי מאג 7.62 מ"מ עם עשרת אלפים כדורים, מרגמה 60 מ"מ ונשק אישי לצוות המורכב מארבעה אנשים. דלתות תאי התחמושת, הנמצאות בצד האחורי של הטנק, נפתחות לצדדים. במרכז, בין שני התאים, נמצאת דלת הכניסה לצוות הטנק. הדלת, ברוחב 60 ס"מ בנויה משני חצאי דלת הנפתחים כלפי מעלה ומטה. התקשורת בין מפקד הטנק והנהג נעשית באמצעות רשת קשר פנימית, הכוללת יחידת תצוגה לנהג וכן מחולל אותות, ידית בקרה ומערכת אלקטרונית. לצידי הטנק הותקנו 'פלטות בזוקה', משטחים מיוחדים המהווים מיגון בליסטי לחלק התחתון של התובה.[xxiii] בטנק המרכבה 'סימן 2' יושמו פיתוחים של מיגון משופר, הממסרת הוחלפה והותקן מחשב ירי חדש. כוונות המפקד והתותחן הוחלפו לחדישות ומשוכללות יותר וכן הוכנסו בו אמצעים לראיית לילה. כהפקת לקחים מתפעול המרכבה 'סימן 1' ובעיקר עקב טבילת האש בשל"ג, שם נבדק כל טנק שנפגע על ידי צוותי רפ"ט, שונו גישות ויושמו שינויים ושיפורים, שהוכנסו ל'סימן 2' ול'סימן 3'.[xxiv] טנק המרכבה סימן 1 טנק המרכבה 'סימן 3' צוייד במנוע דיזל מקורר אוויר, בעל הספק של 1,200 כ"ס, מתוצרת טלדין-קונטיננטל. חמוש בתותח 120 מ"מ, מצוייד במנגנון רתיעה, שניתן להוציאו דרך חלקו הקדמי של הטנק, ללא צורך בהרמת הצריח. הצריח היה חדש והותקן בו מיגון מודולרי הניתן לשדרוג עם הזמן, בקרת הצריח היתה האף היא חדשה, חשמלית, שאינה מבוססת על שמן הידראולי, שתרמה לשרידותו. המזקו"ם איפשר נסיעה חלקה ומהירה. התותח ותחמושתו פותחו בתעש. הטנק נושא 50 פגזים, כן כולל חימושו שלושה מקלעי מאג 7.62 מ"מ, מקלע מקביל אחד ושני מקלעים חיצוניים, מרגמה 60 מ"מ מיוחדת, המותקנת על גג הצריח. מכל צד של הצריח מותקנת קבוצת מדוכות עשן בקוטר 78.5 מ"מ. הטנק מצוייד במערכת התרעה מוקדמת, המסוגלת לגלות מיגוון רחב של קרינה אלקטרו-מגנטית. משקלו, כשהוא מזווד וערוך לקרב, כבד יותר מסימן 1 ועומד על כ-64 טון, בעיקר בשל תוספת שריון מיוחד.[xxv] החלפת מנוע טנק המרכבה סימן 1 בשדה לפי נתונים שהמציא האלוף טל ב-1981, עולה, כי בפיתוח הטנק הושקעו 65 מיליון דולר ובכלל זה עלות ניהול הפרויקט, עבודות ההנדסה, בניית אבי-הטיפוס והניסויים. כן הושקעו 99 מיליון דולר בהקמת תעשייה; בניינים, מכונות וציוד והתעשייה האזרחית השקיעה בהקמת התשתיות שלה 35 מיליון דולר נוספים. אלה כללו הקמת מפעלים חדשים והרחבת מפעלים קיימים.[xxvi] ממשל ארצות הברית, בראשות הנשיא ג'ימי קרטר, אישר, לראשונה בתולדות הסיוע האמריקני, 110 מיליון דולר, שיוחדו בלעדית לפרויקט המרכבה בארץ. על מנת"ק היה לדווח, תקופתית, לשלטונות ארצות הברית על השימוש בכספים אלה.[xxvii] מברכים על המוגמר טבילת האש הראשונה של טנק המרכבה היתה במלחמת של"ג, יוני 1982, בלבנון. הטנק חצה טבילה זו בהצלחה רבה. טנק המרכבה הוכיח עצמו כטנק יעיל, בעל שרידות גבוהה ויכולת יצירת אש יעילה ביותר. הניידות שלו, גם בשטחים קשים, היתה גבוהה, הפגיעות במזקו"ם, כתוצאה ממיקוש היו קלות יחסית וניתנו לתיקון תוך זמן קצר. המיגון הוכח כיעיל ועמד, ברוב המקרים מול פגזי נ"ט. יחד עם זאת, נתגלו קשיים במערכת הבילום שלו. לדברי הקחש"ר במלחמת של"ג, בן בשט: "טנק המרכבה עמד בתקופת המלחמה בציפיות. למרות שצה"ל נכנס ליצור מיידי, לפני שסיימנו את כל הניסויים, האמינות הטכנית של המערכות היתה גבוהה מאד. לקחנו סיכון מחושב שהוכיח את עצמו. כל אמצעי המיגון וההישרדות, שבהם המרכבה מצטיינת במיוחד, עמדו בציפיות. באשר למערכות שונות הדורשות שיפור, ישנן מערכות כאלה ואנו ממשיכים לשפר ולייעל ללא הפסקה".[xxviii] על עמידותו הגבוהה של טנק המרכבה סיפר לימים האלוף טל, בתפקידו כעוזר שר הביטחון: "בגלל דרגת ההישרדות הגבוהה של טנקי המרכבה בשל"ג, התעוררה אחרי המלחמה [של"ג] בעיה מוראלית בחיל השריון. שיריונאים חתרו לשרת ביחידות המרכבה וחלקם אף סרבו לשרת כאנשי צוות בטנקי מגח ושוט. לעתים התערבו גם הורים שהפעילו לחץ על מפקדת קשנ"ר (קצין שריון ראשי) ודרשו, שבניהם ישרתו בטנקי המרכבה".[xxix] ב-11 באוקטובר 1983 שלח בנצי בן בשט, הקחש"ר מכתב לעוזר שר הביטחון, לסגן הרמטכ"ל ולחברי המטכ"ל כדלהלן: "פיתוח טנק המרכבה התבסס על הניסיון הקרבי של צה"ל ועל הניסיון שנרכש בתפעול ואחזקה של טנקים מדגמים שונים, בתנאי האקלים והקרקע המקובלים במדינת ישראל. דגמי הטנק השלימו ניסויים חימושיים ארוכים וממצים. ממצאי הניסויים וניסיון תפעול הטנק ביחידות ובמהלך מבצע של"ג רוכזו, נלמדו, הופקו לקחים ושיפורים טכניים ואג"מיים נמצאים בהצטיידות. אני מאשר בזאת את דגם טנק מרכבה סימן 1 – אישור חימושי."[xxx] בעקבות לקחי המלחמה הוכנסו שיפורים בטנק, שבאו לידי ביטוי בעיקר בטנקים מדגם 2 ו-3. בשנת 1983 אושר טנק מרכבה סימן 2 מבחינה חימושית ובשנת 1984 נקלטו 70 טנקים מדגם זה לשירות בצה"ל. לסיכום מעשה המרכבה, חשוב לציין, כי טנק המרכבה היווה את היהלום שבכתר פיתוחי חיל החימוש. ביולי 1985 הוענק למפעל המרכבה פרס קפלן לפריון העבודה והיצור לאותה שנה. מקבלי הפרס בשם המפעל היו מפקד מש"א 7100 אל"ם נח ניצן ומפקד מפעל המרכבה היוצא, סא"ל אליעזר בן יעקב. במכתב ששיגר אליהם שר הביטחון, יצחק רבין הוא כתב: "... היו קטני אמונה, היו כאלה שראו בחזון זה אוטופיה והנה קם המפעל וטנקי המרכבה נכנסו ליצור שוטף. הדגמים שופרו, המפעל מעורר התפעלות של כל המבקרים בו והטנקים עברו טבילת אש במלחמת לבנון והוכיחו את יעילותם. קבלו נא אתם ואתכם כל הפועלים, הקצינים, החיילים והמהנדסים את ברכתי החמה והערכתי העמוקה."[xxxi] חיל החימוש, באמצעות מפעל זה, אותו החל מאפס, העלה את עצמו לרמות תכנון, ביצוע ואיכות, שלא היו קיימות קודם לכן בצה"ל ובתעשייה בישראל והביא כבוד רב והערכה לישראל בקרב צבאות העולם. מפעל המרכבה תרם וקידם בצורה משמעותית את התעשייה בארץ, את רמת הטכנולוגיה והידע ואת ההתמחות בנושאים ייחודיים כמו אופטיקה, תרמו-דינמיקה ואחרים. כמו כן תרם להגדלת היצוא הביטחוני הישראלי במאות מיליוני דולרים. חשוב לציין כי פיתוח ויצור המרכבה לא היה מתאפשר ללא ההתחלות הצנועות בשנות החמישים, עם הסבת טנקי השרמן, ניוד הארטילריה, הסבת המגחים והשוטים בשנות השישים ועוד מיגוון משימות פיתוח שנעשו על ידי חיל החימוש במרוצת השנים. [i] אל"ם י' יעקב, עבודה על טנק העתיד בצה"ל, 21 בדצמבר 1967, א"צ 33/95/70. [ii] הטנק העתידי בצה"ל – הערכת משמעויות לוגיסטיות (ללא שם המחבר), מרס 1968, א"צ 18/155/71. [iii] אילן שחורי ואיתן דנציג, ריאיון עם האלוף ישראל טל, מערכות חימוש 78-77, פברואר 1981, עמ' 15-14, (להלן: האלוף טל – ריאיון), ראה גם אלוף ישראל טל, סיכום דיון במנהלת פרויקט הטנק, 17 במרס 1969, א"צ 50/81/72. ראה גם, שאול נגר (עורך), ה'אביר' שהוליד את טנק המרכבה, שריון, ביטאון עמותת יד לשריון 13, אוקטובר 2001, עמ' 29-22. [iv] תנחום כהן-מינץ, ריאיון, 18 בינואר 2004. [v] האלוף טל – ריאיון, שם, ראה גם אמנון ברזילי, יש עוד אבא, מוסף הארץ, 13 בספטמבר 2002, עמ' 20-12, (להלן: ברזילי), ראה גם בראון, שם, עמ' 213, 233-231. [vi] מתוך דיון המטכ"ל 36/70, 14 בספטמבר 1970, א"צ 12/8/75. [vii] צבי צור, יצור טנק ישראלי – הוראת יסוד לביצוע, א"צ 58/2101/91, 32/1670/'85, 11 באוגוסט 1970. [viii] גבעתי, שם, עמ' 187, ראה גם, ותיקי רשות פרויקט טנק מאירים מזוית אישית את סיפור לידתו של טנק המרכבה מערכות חימוש 78-77, פברואר 1981, עמ' 35-23 (להלן: סיפור לידת הטנק) ראה גם, סא"ל א' לוין, פיתוח מרכבה – ארגון ונוהלי עבודה – הצעה להוראת קבע/אג"א, 5 בנובמבר 1970, א"צ 6/109/79.. [ix] סא"ל ישראל טילן, בניית תובה וצריח – הערכות ותוכנית שלדית, 4 באוגוסט 1969, א"צ 80/86/72, ראה גם, סא"ל ג' נגל, שם קוד, 26 ביולי 1970, א"צ 64/780/72. ראה גם, אל"ם חיים דומי, יצור תובה וצריח לטנק – הצעה, 28 באוגוסט 1969, א"צ 46/81/72. ראה גם, אלוף עמוס חורב, צוות תכנון טנק, 4 בפברואר 1970, א"צ 50/780/72 . [x] סא"ל ישראל טילן, אופיון לטנק חדש – המלצות, 27 בפברואר 1970, א"צ 60/780/72. [xi] התארגנות לקו היצור והבניה – מרכבה, 5 בנובמבר 1970, א"צ 32/1670/85 (להלן: התארגנות לקו היצור), ראה גם, סיפור לידת הטנק, שם. [xii] סיכום דיון פורום רפ"ט מס' 30, 13 ביוני 1971, א"צ 48/618/92. [xiii] מתוך הרצאת האלוף טל בנושא הטנק, מיום 16 במאי 1974, בפני מפקדי גייסות שריון במש"א 681, א"צ 24/618/92. [xiv] האלוף טל – ריאיון, שם, ראה גם, ברזילי, שם. [xv] גבעתי, שם, ברזילי, שם. [xvi] תא"ל מנחם מרון, ראש מנת"ק, סקירת תוכנית מרכבה, 17 באוקטובר 1972, א"צ 32/1670/85. [xvii] התארגנות לקו היצור, שם. [xviii] גבעתי, שם, עמ' 192-190. [xix] תנחום כהן מינץ, שם, גבעתי, שם, ברק, שם. [xx] תנחום כהן מינץ, שם, ברק, שם, ראה גם, דיון על המרכבה, בלשכת ראש אג"א, 21 ביולי 1975, א"צ 58/2101/91, ראה גם, אלעזר ברק, הערות לספר, 27 בדצמבר 2006. [xxi] תנחום כהן מינץ, שם, גבעתי, שם, המרכבה, מערכות חימוש 65, נובמבר 1977, עמ' 3-1, ראה גם, מקבץ תעודות בנושא בחינת ערכות מרכבה, מאי-אוגוסט 1976, א"צ 107/448/81. ראה גם, אל"ם בנצי בן בשט, דו"ח הצוות לבדיקת איזרוח תעשיית הטנקים – הערות, 16 במאי 1976, ארכיון אישי של בן בשט, ראה גם, סא"ל דני גדנאור, רשם סיכום דיון במנת"ק, יצור טנקי מרכבה, דצמבר 1977, א"צ 24/237/80.ראה גם, מכתבו של יוסף מעיין, מנכ"ל משרד הביטחון, ליוחנן גור, ראש אג"א בנושא איזרוח מפעל המרכבה, 6 בינואר 1980, א"צ 107/285/87ראה גם, צבי אורבך, הערות לספר, 29 בינואר 2006. [xxii] תא"ל צבי אורבך, היערכות להמשך פיתוח ויצור מרכבה, 26 בינואר 1979, א"צ 106/285/87. [xxiii] רס"ן יצחק צוק-רן, סיכום ביקור נספחים זרים בפרויקט המרכבה, 13 באפריל 1978, א"צ 133/448/81. ראה גם צבאות עולם, עוד פרטים על טנק המרכבה, מערכות חימוש 2, 1979, עמ' 17-16. [xxiv] תנחום כהן- מינץ, שם. [xxv] גבעתי, שם, עמ' 208-207, ראה גם אלוף ישראל טל, עוזר שר הביטחון, משקל טנקי מרכבה, 16 במאי 1985, א"צ 47/300/90. [xxvi] גבעתי, שם, עמ' 209. [xxvii] צבי אורבך, הערות לספר, 29 בינואר 2006. [xxviii] דוד בנדר, ריאיון עם הקחש"ר, תא"ל בן ציון בן בשט, 'במחנה', (ללא תאריך), כנראה 1983. [xxix] מכתב האלוף ישראל טל , עוזר שר הביטחון לראש מפא"ת, מנכ"ל משרד הביטחון, סגן הרמטכ"ל וראשי הגופים המפתחים במערכת הביטחון, בנושא מחקר ופיתוח – מיגון רק"ם, 3 בפברואר 1986, א"צ 96/300/90. [xxx] תא"ל בן ציון בן בשט, מרכבה סימן 1 – אישור דגם, 11 באוקטובר 1983, א"צ 152/331/87. [xxxi] גבעתי, שם, עמ' 237.
לעמוד האישי באתר
פיתוח והסבות של אמל"ח ועזרים פיתוח ויצור מערכות נשק וציוד הינם אחד הפנים היותר חשובים ומשמעותיים של חיל החימוש, ויש אומרים, כי הינם תמצית קיומו של החיל. באמצעותם סייע חיל החימוש להעלות את הרמה המבצעית של אמצעי הלחימה, לצמצם את הפערים הטכנולוגיים בין צה"ל לצבאות ערב, קידם את היכולת הטכנולוגית והמדעית של צה"ל והתעשייה האזרחית ותרם לבניית קאדר של מהנדסים ומדענים בעלי שם. חיל החימוש היה עמוד התווך של הפיתוח היבשתי בצה"ל. החיל פעל בתחום זה בשני כיוונים; מחד, פיתוח ויצור ב'בית', במקחש"ר, ברפ"ט, או במש"אות ומאידך, איפיון דרישות וטכנולוגיות עבור התעשייה הצבאית והאזרחית, תוך ליווי צמוד של תהליכי הפיתוח, הבחינה, הבדיקה והניסויים ובסופו של דבר, מתן האישור החימושי, שמהווה תנאי הכרחי להכנסת פריט ציוד ואמל"ח כלשהו לשימוש בצה"ל. בכך תרם החיל לפיתוח התעשייה, כולל לייצוא ולצמצום תקציבי הפיתוח בתוך הצבא. תהליכי השיקום, ההסבה והפיתוח העצמי בהם עסק חיל החימוש במרוצת השנים, שלובים זה בזה והגבולות ביניהם מטושטשים, שכן, בכל שיקום והסבה קיים אלמנט של פיתוח עצמי. כך למשל, עם הסבת ציוד השלל, בעקבות המלחמות השונות, לתקנים של האמל"ח הצה"לי, עלה הצורך לפתח מכללים ותת-מכללים שונים או להתאים ולשפר אותם. מלאכה זו הובילה לפיתוחים אד-הוק, פשוטים יחסית או מורכבים, עמם התמודדו אנשי חיל החימוש ובהצלחה רבה והיא היוותה בסיס תשתיתי וטכנולוגי לפיתוחים עצמאיים. נוכח הקשיים שעמדו בפני צה"ל בתחום ההצטיידות ממקורות חיצוניים, הרצון להימנע מתלות במדינות זרות והשגת עצמאות כלשהי בתחום אספקת האמל"ח והציוד לצה"ל, התקבלה בדרגים הבכירים של הממשלה וצה"ל, החלטה אסטרטגית, לשים דגש על הפיתוח העצמי של אמצעי הלחימה בצה"ל ובתעשיות הביטחוניות. מלחמת ששת הימים נתנה דחיפה עצומה לנושא הפיתוח העצמי. בתקופה זו ועד מלחמת יום הכיפורים, התבססה תנופת הפיתוח העיקרית על שדרוג השדרה המרכזית של הצבא; טנקים ותותחים ישנים, באמצעות החלפת מנועי בנזין לדיזל, החלפת תיבות הילוכים, החלפת התותחים למתקדמים יותר ועוד. בפעילות זו נשענו על רכש מנועים ומכללים למיניהם, בד בבד עם פיתוח ויצור עצמי של מכללים אחרים וחלקי חילוף, כמו חוליות לזחלי טנקים, גלגלי מרכוב, יציקות שריון, צריחוני מפקד וחלפים אחרים. בדיעבד, ובעקבות הפיתוחים וההסבות, נרכש בחיל החימוש ידע רב. המציאות, כפי שאמר חיים דומי, הקחש"ר בתקופה של טרם מלחמת ששת הימים ועד למלחמת יום הכיפורים, בהתייחסו לפעילות הסבות אמל"ח השלל והכנסת השיפורים, הכתיבה לאנשי הפיתוח ללמוד היטב את המערכות הקיימות, טרם שניגשו למלאכת השיפור. "הם היו חייבים להיכנס לשיקולי המתכנן המקורי, לחפש פרצות ולנצל את התכנון הבסיסי של האמל"ח. ככלות הכל, כל שינוי במוצר מוגמר קשה יותר לביצוע, מאשר לייצר מוצר מקורי. הרווח המצטבר מיכולת ההעמקה הוא רכישת ידע גם בסודות הייצור, דבר שהעניק לחיל החימוש אפשרויות גלומות שערכן רב ביותר". דומי ציין עוד, כי חיל החימוש לא פעל לבדו בביצוע עבודות הפיתוח והדגיש את חלקם הלא מבוטל של התעשייה הצבאית ומפעלי התעשייה האזרחיים בארץ. לדבריו, "לא ניתן היה לערוך הפרדה בין המשאבים הטכניים שהיו בצה"ל לבין אלה שהיו קיימים במדינה. זו מערכת אחת הפועלת ככלים שלובים: גורם אחד תומך בשני וניזון ממנו כאחד". אין ספק כי צה"ל, באמצעות חיל החימוש, הביא לעידוד היצור המקומי ולהעלאת איכותו, בד בבד עם חיזוק המשאבים הטכניים של צה"ל.[i] המשימות והתקציבים מידי שנה קיבלה מקחש"ר מאג"א תקציב מיוחד לפיתוח, שנבנה בהתאם למשימות הפיתוח שהוטלו עליה, או ניזומו על ידה או על ידי החילות והגופים הצה"ליים האחרים. התקציב לעולם לא עמד בדרישות ולא הספיק להשלמת המשימות. תקציב פיתוח מקחש"ר, לדוגמה, לשנת 1971-1970 עמד על כארבעה מיליון ל"י, זאת לעומת עשרות מיליוני שקלים בשנים מאוחרות יותר.[ii] היקף משימות הפיתוח הגיע לכדי מאות בשנה. בשנת 1975, למשל, אמר הקחש"ר דאז, אלעזר ברק, כי חיל החימוש עסק באותה שנה בפיתוחם של למעלה מ-800 פיתוחים בהשקעה כוללת כבדה.[iii] החיל, בתיאום עם החילות הנוגעים בדבר, גיבש רשימת הצעות לפיתוח, שהיו מועברות לאג"א ולאג"ם לקבלת אישור לביצוע. לא תמיד אושרו ההצעות והיה צורך לקבוע להן סדרי עדיפות תוך התחשבות בנושא העלויות והתקציבים המקוצצים. בין אג"א לאג"ם התעוררו חילוקי דעות לא מעטים באשר לסמכות להטלת המשימות על חיל החימוש. מחלוקת כזו התעוררה במחצית שנות השבעים על רקע פיתוח נגמ"ש BTR עם מכללי ריאו, על ידי חיל החימוש, ללא אישור אג"ם. במקרה זה נדרשה מעורבותו של הרמטכ"ל, שקבע כי "אג"א יעסוק בשיפור תחזוקתי בלבד של אמל"ח ויהיה ער לא לגלוש לפיתוח וליצור אמל"ח ללא אישור אג"ם". כן הוסיף הרמטכ"ל כי: "גורם צה"לי לא יבצע עבודה או בדיקת רעיון עבור גורם מחוץ לצה"ל ללא אישור הרמטכ"ל".[iv] תכנון משימות הפיתוח התבצע על ידי אנשי מקחש"ר, בראשות עוזר הקחש"ר הטכני ובשיתוף ראשי הענפים/המחלקות/היחידות הנוגעים בדבר, כמו ענף/מחלקת הטנקים, ענף/מחלקת הנשק וכדו'. כן בסיוע ועדות הפיתוח שהוקמו לצורכי המשימות הכבדות יותר, בשיתוף פעולה עם הגורמים להם נועד הפיתוח או עם התעשיות הצבאיות. לאחר סיום התכנון ובניית הדגם, בחנה יחידת הניסויים במקחש"ר את הפיתוח וערכה בו סדרת בדיקות וניסויים בתנאי שדה, לבדיקת התאמת האמל"ח לדרישה המבצעית ולאופיון הטכני. עם אישור הדגם והמעבר ליצור סדרתי, התבצעה במוצרים בחינת קבלה על ידי יחידת הבחינה. חשוב לציין עוד, כי יחידת הניסויים במקחש"ר היתה אחראית לבחון ולאשר כל פיתוח צה"לי, או רכש צבאי שנקלט מחו"ל. משימות הפיתוח הקיפו את תחומי מערכות הנשק והציוד בצה"ל, בתוכניות שנתיות ורב-שנתיות. הפיתוח כלל טנקים, תותחים, ארטילריה וכלי רכב למיניהם. נשק קל ובינוני, תחמושת ומיקושים. מיתקונים שונים על גבי כלי הרכב ומיגון הרק"ם וכלי הרכב להגנת אנשי הצוות. שיטות איחסון, אמצעי מיסוך, אמצעי תאורה וראייה ובעיקר אמצעי ראיית לילה וציוד אלקטרוני ואלקטרו-אופטי ועוד. בעקבות המלחמות גדלו הדרישות למשימות פיתוח, שנבעו בעיקר מתוך הלקחים שהופקו בעטיין. לעתים הוגשו דרישות תוך כדי מלחמה והיה צורך לטפל בהן בנוהל ובלוח זמנים מקוצר. מלחמה כזו היתה מלחמת ההתשה, אז עלו דרישות רבות במטרה להתמודד בצורה טובה יותר מול אופי לחימה שונה מזה שהיה מוכר עד אז, מחד, לחימה סטטית ומאידך לחימה שלא מול צבא סדיר, אלא מליציות. בפיקוד הדרום עלו דרישות להתגוננות מול הצבא המצרי הסדיר, שכללו אמצעי תצפית מיוחדים, אמצעי מיגון ואמצעים לפינוי נפגעים ורק"ם או רכב פגוע. בפיקוד המרכז היו דרישות מלחמת ההתשה שונות, בהתאם לאופי הלחימה מול חוליות פח"ע חמושות, שהיה בעיקרו מלחמת גרילה ומרדפים. מולן נדרשו פיתוחי אמל"ח ואמצעים מיוחדים ושונים, שיתנו מענה מקומי לצורכי הבט"ש אותו ביצעו לוחמי הסיירות, כמו אמצעי מכשול וגידור למניעת הסתננות המחבלים, אמצעים נגד מיקוש ואמצעי לחימה מיוחדים. פיקוד הצפון פנה במחצית 1973 למקחש"ר בבקשה לפתח עבורו אמצעים מיוחדים כלקח מימי הקרב בגזרת רמת הגולן ומבצעי ה'קלחת' בגזרות סוריה ולבנון. אלה כללו אמצעים לפריצת שדות מוקשים, שיפור אמצעים ושיטות לחבלנים רגליים או מזחל"מים, ניוד צמ"ה כבד בקצב השריון, מיגונים, זיהוי מתוחכם של סדר ההנחה בתוך שדה מוקשים, אמצעי לחימה רבי עוצמה בכינון עקיף, אמצעים למכשול מהיר בפני כוחות שריון ועוד.[v] נוהלי הפיתוח בדצמבר 1969 הוציא אג"ם נוהל פיתוח אמל"ח. אך במהלך השנים ובעקבות ניסיון מצטבר, שונו הנהלים. ב-1972 הבחינו באג"ם בשלושה סוגי פיתוח שהיו בטיפול מקחש"ר: פיתוח נושאים אג"מיים, לפי דרישות חדשות. פיתוח נושאים אג"איים, בעיקר משימות להעתקת ציוד או תחמושת. פיתוח נושאי חקר-טכני. לכך הוסיפו פיתוח עצמי של מקחש"ר, על פי צורכי הצרכנים השונים בצה"ל ועל פי דרישתם, כמו פיתוח אמצעים לסיירות, לחיל האוויר ולחיל הים וכן משימות פיתוח בגלל מגרעות טכניות שנתגלו.[vi] בשנת 1978 הוכן על ידי היחידה למחקר ופיתוח של מערכת הביטחון נוהל חדש לפיתוח אמצעי הלחימה, שנועד לקבוע את דפוסי העבודה במערכת הביטחון, לקבוע את הסמכויות לייזום פיתוח ומהלך העבודה. בשנת 1983 הכין אג"ת אף הוא נוהל לפיתוח פרויקטים ביבשה, במטרה לשנות את הנוהל הקודם. לדעתם איפשר הנוהל פיזור סמכויות שנועד להבטיח צמצום מירבי של גורם טעויות יחיד, כאשר, כתוצאה מכך הואט תהליך הפיתוח. אג"ת הציע לבחון פיתוח נושאים עיקריים בדרך אחרת, שתאפשר להגדיר נושאים כעומדים בפני עצמם, תוך האצת תקופת הפיתוח.[vii] הנוהל פירט את תהליך משימת הפיתוח הנובע מהעלאת הרעיון, הצורך המבצעי, הדרישה המבצעית, הבדיקה, מחקר ההיתכנות, בניית האופיון והמפרט הטכני. אלה מלווים בבניית אב-הטיפוס ודגם, עליהם מבצעים ניסויים ורק לאחר אישורם מתחילים בסדרת היצור הראשונית, הניסיונית. כדברי יוסי שניר (שש), בתחילת שנות השבעים, קצין מעקב טכני בדרגת סרן ולימים ראש חטיבת התכנון במטכ"ל בדרגת תא"ל, המדמה את שלבי הפיתוח לסיפור יעקב ורחל בתורה: "ליעקב היה צורך באישה והוציא צורך. הוא נשלח ללבן והביא את האופיון וקיבל את לאה. אז נתן מפרט ברחל בתך הקטנה." חיל החימוש אפיין את הדרישה, שבדרך כלל הגיעה מהגורם המתפעל (שריון, תותחנים, חי"ר או הנדסה), עברה אישור אצל גורם מטכ"לי, לרוב מו"פ, שהוציא לחיל החימוש משימת פיתוח. האופיון הטכני שנכתב על ידי חיל החימוש, אושר על ידי ועדת הפיתוח ועובד, לאחר מכן, על ידי מהנדסי החיל למפרט טכני, שהגדיר בפרטים כיצד יהיה האמצעי המדובר בנוי ואיך יתחזקו אותו.[viii] הפיתוחים קצרה היריעה מלפרט את מיגוון הפיתוחים בהם עסק חיל החימוש בשנים 1985-1967 ואשר תרמו כה רבות למערך השדה, ללחימה בשדה הקרב, להתפתחות המחקר המדעי והטכנולוגי בצה"ל ובתעשייה האזרחית. בפרק זה יובאו עיקרם של הפיתוחים הבולטים ואחרים יצויינו רק בהכללה. תומ"ת 'רועם' 155 מ"מ על תובת שרמן, סיני מלחמת יום הכיפורים טרם מלחמת ששת הימים ולאחריה פותחו על ידי חיל החימוש אמצעים רבים, שהבולטים ביניהם היו: 'שוט-קל', דהיינו דיזליזציה של טנק הצנטוריון, יצור המכמ"ת (מרגמה כבדה מתנייעת) 160 מ"מ, טנק פינוי רפואי, נ"כ (נושא כוח) מוגן, נגמ"ש M-113 עם דיגום צה"לי, סדרה ראשונה של 'רועם', תותח מתנייע 155 מ"מ ואמל"ח אחר. לאחר מלחמת ששת הימים ביצע חיל החימוש משימות פיתוח רבות. במש"א 681 עסקו בנושא הטנקים. תומ"ת 155 מ"מ הוסב למנוע קמינס והותקן בו מזקו"ם רחב. בניית התומ"ת נעשתה על תובות של טנקי שרמן. בתומ"ת 155 מ"מ מתוצרת סולתם הוכנה תובה ובוצעה התאמה אוטומטיבית, בשרמן M-50 הותקן דחפור, כן הותאמו בו טלסקופ ומחסני תחמושת, שרמן M-1 הוסב לטנק חילוץ. בטנק השרמן הוכנסו שיפורים במערכת הקירור, מערכת הדלק והפעלת המזוג. בטנק המגח A-3M-60 הוכנסו שיפורים כמו מניעת קפיצת התותח והגבהה מבוקרת, הגנה לטורבו ומסננים והבטחת המנוע מסיבוב הפוך ובשלב מאוחר יותר הסבה למגח 6. הטיראנים דוגמו בדיגום צה"לי ולשוט הוכנסה מערכת קשר VRC. תותח הטיראנים הוסב ל-105 מ"מ, מחסני התחמושת הותאמו והטלסקופ הוסב.[ix] הדיזליזציה של הצנטוריון – 'שוט-קל' אחד המבצעים הגדולים של חיל החימוש, בשיתוף עם אג"א ומש"א 681 (7100), היה מה שנקרא: 'הדיזליזציה של השוט', הלא הוא הצנטוריון. הימים היו תחילת שנות הששים ועוד טרם מלחמת ששת הימים, אז הוחל בתהליך תכנון ההסבה והשיפורים ובניית אב-טיפוס לטנק המשופר. בחיל החימוש הבינו כי אם לא ישפרו את טנקי הצנטוריון הקיימים, הם לא יוכלו לעמוד מול טנקי ה- T-55 T-54 הסובייטים ולא יתאימו עוד לתנאי הלחימה של צה"ל. השם שניתן לטנק המשופר היה 'שוט-קל', שנוצר משילוב שמו הצה"לי של הצנטוריון, שוט, עם קיצור השם 'קונטיננטל' של חברת 'קונטיננטל מוטורס', ממנה נרכשו מנועי הדיזל להסבה. הפעולה המרכזית היתה החלפת מנועי הבנזין של הטנקים, מתוצרת 'מטאור' הבריטי במנועי דיזל מתוצרת אמריקנית, של חברת 'קונטיננטל'. בנוסף, הוחלפו תיבות ההילוכים בממסרת חצי אוטומטית וההינעים הסופיים הוסבו והותאמו לחטיבת הכוח החדשה. בהקשר זה התברר כי סיבובי המנוע היו הפוכים, בגלל מבנה גלגלי השיניים והיה זה אתגר טכני רציני להפוך את כיוון התנועה, מבלי לפגוע במומנט הסופי. התותח המקורי בקוטר 83 מ"מ (20 ליטראות) הוחלף בתותח 105 מ"מ, תוצרת הארץ, שנקרא 'שריר' והוגדלה כמות הפגזים שניתן לאחסן בטנק. קיבולת הדלק הוכפלה, צריכת הדלק קטנה ומהירות תנועתו עלתה ל-45 קמ"ש. כל אלה הגדילו את אמינות הטנק ומערכותיו ובכך גם את שרידותו. הצורך להסב את מנועי הבנזין בטנקים למנועי דיזל נבע ממספר סיבות: מנועי הבנזין צרכו יותר דלק מאשר מנועי הדיזל, דבר שהקטין את סך שעות המנוע בין תדלוק לתדלוק. בעצם החלפת המנוע, גדל מהותית, טווח הנסיעה והפעילות של הטנק. הבעיה הבטיחותית היוותה אף היא זרז להסבה, עקב נטייתם של מנועי הבנזין להתלקח, בקלות יחסית, לעומת שיעור ההתלקחות הנמוך של הסולר, בו משתמשים במנועי הדיזל. מבחינה כלכלית הושג חסכון כספי שנבע ממחירו הזול יותר של הסולר, לעומת הבנזין, חסכון בשעות עבודה לצורכי אחזקה שוטפת ויזומה והצורך לשפץ, לעתים קרובות יותר, את מנוע הבנזין בשל חיי מנוע קצרים יותר לעומת הדיזל. ולבסוף, קיצור תהליך החלפת המנוע בשדה שארך 24 שעות קוצר במנוע החדש לשעתיים בלבד. הצנטוריונים הראשונים נרכשו עבור צה"ל בתחילת שנות הששים. היו אלה צנטוריונים 'מארק 5', ומספר טנקים מדגם 'מארק 8', בעלי תותח של 20 ליטראות. לאחר מכן נכנס לשירות צנטוריון משופר, 'שוט', שתותחו הוסב ל-105 מ"מ וקיבולת מיכלי הדלק שלו הוגדלה, לצורך הגדלת טווח/שעות המנוע. בראש ועדת הפיתוח של השוט עמד סא"ל ישראל טילן, ראש ענף הטנקים במקחש"ר. ראשית דבר נעשתה השוואה בין שוט עם מנוע קמינס, לבין שוט קונטיננטל, לבחירת המנוע הכדאי ובמטרה להגיע לסטנדרטיזציה עם יתר הטנקים שבמערך הצה"לי. לשם לימוד שיטות תיקון מנועים במעגל קצר, מיון חלקי החילוף ותת-מכללים לשמישות בעת תיקון מנוע ועוד, יצאה משלחת ממקחש"ר ומש"א 681 לאנגליה, בראשות מפקד המש"א, סא"ל דוד (דוקי) סלע. בעקבות ההשתלמות הוכנסו שינויים בתהליך ההסבה, שהביאו לחסכון בשעות העבודה, בעלות ובהחזרה לשימוש של חלקי החילוף שהיו מאוחסנים במש"א במשך שנים.[x] בשל צפי לעלות גבוהה של ההסבה, לא חדלו בחיל החימוש לחפש חלופות למנועי הקונטיננטל. באיטליה מצאו אנשי חיל החימוש כי הצבא האיטלקי עשה שימוש במנועי GM, מנוע דיזל מקורר מים, לדיזליזציה של טנקי הצבא האיטלקי. זו בוצעה על ידי חברת 'אסטרה' האיטלקית, זכיינית GM. בעקבות כך העלה ענף הטנקים במקחש"ר את רעיון הסבת מנועי השוט למנועי GM. הקחש"ר המליץ לבצע במקביל, בניית דגמים של שני המנועים. בדיעבד הסתבר, כי, לפחות עד מחצית 1968 לא היתה כל התקדמות בפיתוח הדגם המוצע. בסופו של דבר ולאחר ביצוע ניסויים בארץ, לא מומש הרעיון.[xi] באפריל 1968 אמור היה מש"א 681 להתחיל בהסבת המנועים בטנקי הצנטוריון. לצורך ההסבה היה צורך לרכוש בארצות הברית ערכות הסבה למכללים לטנק. מתוך כ-2,000 חלקים שהוכנסו לטנק המשופר, אלף הוזמנו בארצות הברית ואלה היו זהים לחלקים של טנק ה'פטון' (מגח) האמריקני, שהיה אף הוא בשירות צה"ל. אלא, שארצות הברית עיכבה באותה עת הזמנות ציוד צבאי לישראל והגעת המנועים להסבה נדחתה. הבעיה הועלתה על שולחנו של שר הביטחון, משה דיין, ונושא ההסבה הוקפא זמנית. עקב ההשהיה היה חשש שגם רכש 250 טנקי שוט, עליו הוחלט, לא ימומש, אך אלה החלו להגיע בשנת 1969 ונועדו אף הם להסבה. למרות זאת המשיכו במש"א בניסויים בטנקים, בבניית אב-טיפוס ובהתאמת מערכות נוספות לטנק, כמו מערכת התגוננות אב"כ. בהקשר לעיכוב ציין האלוף טל, בישיבת מטכ"ל ב-1969, כי אמנם כ-800 מנועי דיזל לצנטוריונים המיוצרים בארצות הברית, הוזמנו על ידי צה"ל, אך נכון לתחילת אותה שנה לא היה לצה"ל רישיון יצוא עבורם. טל חשש כי האמריקנים לא יאפשרו לייצא אותם ב-1970, בשל נסיבות פוליטיות כאלה או אחרות. לכן הוא המליץ לעבוד בשני מישורים: גם מנועי דיזל וגם מנועי בנזין. בניסיון למצוא פתרון לבעיה יצאו אל"ם דב לאור, מפקד מצל"ח וסא"ל בן ציון בן בשט, מענף הטנקים במקחש"ר, לארצות הברית, כדי לבדוק אפשרות של רכישת ערכות הסבה לטנקים אצל יצרנים אמריקניים שונים. השניים הצליחו במשימתם, ניהלו מו"מ עם חברת 'קונטיננטל מוטורס' והזמינו 550 ערכות כוח (מנוע ותמסורת), במחיר של כ-34,000 דולר, 150 מנועים רזרביים, במחיר של כ-20,000 דולר וערכות חיבור המנוע עם התמסורת, במחיר של כ-900 דולר. המנוע שנרכש היה מדגם AVDS-1790-2A בו עשו שימוש בטנקים של צבא ארצות הברית. במנוע הוכנסו שינויים על מנת להתאימו לתובה של ה'שוט'.[xii] במהלך רכש זה עלה החשש שמא יזמינו חלפים שאינם דרושים או שהכמויות יהיו גדולות מידי, עובדה שתגרום להוצאות מיותרות. סוגייה זו ליוותה את התהליך כולו. בעקבות הצלחת משימת הרכש מסר ראש אג"א, האלוף עמוס חורב, בישיבת מטכ"ל ב-10 בפברואר 1969, כי תהליך ההסבה יתחיל באוקטובר אותה שנה. ואכן, בעיכוב של כשנתיים, החלו להגיע לארץ כמויות של מכללים וחלפים וקווי הסבת טנקי השוט נכנסו לפעולה.[xiii] חשוב לציין כי להסבת הטנק יוצרו חלפים רבים גם בארץ במפעלים שונים כמו התעשייה האווירית, אורדן ומפעל P של התעשייה הצבאית. לא תמיד תאמו הפריטים את הצרכים והיה צורך לתקן את השרטוטים בענף הטנקים ולהחזירם ליצרנים. תהליך זה גרם ל'צוואר בקבוק', לעיכוב ולהאטת קו היצור, במקום טנק ביום לטנק ביומיים. במקחש"ר ובמש"א עשו ימים ולילות בעבודת ההסבה. מהנדסים וטכנאים, קצינים, חיילים ואזרחים. הפיתוח ארך שלוש שנים כאשר חלק מהשיפורים נבעו מלקחי מלחמת ששת הימים וקרבות שריון בשריון בהם השתתפו טנקי השוט. הטנק עבר שלבים רבים של ניסויים ומבחנים בשטח. עם הכנסת חלקים רבים מטנק הפטון, הושגה גם אחידות מערכות, שהקלה על התפעול והאחזקה ופישוט המערך הלוגיסטי. בסופו של דבר העמיד חיל החימוש טנק מודרני וחדיש לרשות צה"ל, שנקלט בהדרגה, החל מ- 1970 במערך השדה. טכס הוצאת ה'שוט-קל' למערך נערך ב-5 במאי 1970, במש"א 681, בהשתתפות קצינים בכירים ואורחים נכבדים. מאז יצאו השוטים למערך השדה באופן שוטף, מידי חודש. בעקבות זאת הוסבו, באותה שנה, חטיבות 7 ו- 188 לחטיבות 'שוט-קל'.[xiv] על הטנק המשופר סיפר הקחש"ר בנצי בן בשט, כי באחד הימים החליט צה"ל לחשוף את ה'שוט-קל' בפני הנספחים הצבאיים הזרים. אלה הוזמנו להצגת הטנק על מסלול הטנקים של המש"א. הטנק ביצע מספר תרגילים והקחש"ר, בגאווה בלתי מוסווית אמר כי, הפכנו טנק ישן לחדיש, תוך הכנסת שיפורים רבים. הנספח הצבאי הבריטי, שנפגע משהו מהדברים הגיב: "we are proud to build the most modifiable tank in the world". (אנחנו גאים לבנות את הטנק הניתן ביותר לשיפור בעולם).[xv] ביום העצמאות 1970 זכה צוות פיתוח ה'שוט-קל' בפרס ביטחון ישראל, אותו קיבלו מידי שר הביטחון משה דיין. ערב קבלת הפרס כתב עוזר שר הביטחון, רב אלוף (מיל') צבי צור, לאלוף עמוס חורב, ראש אג"א כי: "פתיחת קו היצור ל'שוט-קל' הינו סימן דרך לכושר ההמצאה ויכולת הביצוע, אשר בהם נחונו קציני, מהנדסי, טכנאי וחיילי חיל החימוש".[xvi] מקבלי הפרס היו אל"ם ישראל טילן, שעמד בראש הצוות, בן-ציון בן-בשט, אז רס"ן, לימים הקחש"ר, משה קידר, אף הוא רס"ן ולימים קחש"ר, רס"ן אריה רמון ואורי יכין, אזרח עובד צה"ל. שלוש שנים מאוחר יותר הסביר טילן כי פיתוח הטנק נעשה לא על מנת לזכות בתהילה מקצועית, אלא בשל מצבה של ישראל בזירה הבינלאומית. לדבריו, "לישראל אין אפשרות לבחור באורח חופשי את ספקי הנשק שלה. אנו קונים מכל הבא ליד ושומה עלינו להתאים כלים מיושנים לצורכי המדינה ולאופי הזירה".[xvii] ה'שוט-קל', שנקרא גם 'צנטוריון משופר' עבר שלוש הסבות. הראשונה, שוט א, שהחלה ב-1969, וכללה כ-700 טנקים, השניה, שוט ב, ב-1975 והשלישית שוט ג, ב-1979, סך הכל כ-1,300 טנקים. ההסבה השניה כללה החלפת מערכת בקרת הצריח במערכת הידרו-מכנית והשלישית כללה הכנסת שיפורים שתוכננו ופותחו בחיל החימוש כמו: אמצעי ראיית לילה, מערכת טעינה חשמלית חדישה, מערכת מיסוך עשן, שיפורים במזקו"ם, חיזוק הגחון, שיפורים במדף הנהג והגדלת כוח האש של הטנק כנגד חי"ר. ב-1984 נפתח במש"א 7100 קו יצור לשוט ד. בסופו של דבר הפך ה'שוט-קל' לאחד מעמודי התווך של כוחות השריון בצה"ל, תרם רבות להתעצמות הצבאית של צה"ל ואיפשר הפעלה מבצעית ברמה הגבוהה ביותר במלחמת יום הכיפורים ושל"ג. יש אומרים, כי טנקים אלה היו היחידים באותה תקופה, שיכלו להתמודד עם טנקי המערכה המודרניים שהיו בידי צבאות ערב ובזכותם יצא צה"ל מהמלחמות כשידו על העליונה.[xviii] טנק הפטון הישראלי - המגח במחצית שנות הששים הוכנסו טנקי הפטון האמריקניים מדגם M-48 לשירות בצה"ל. טנקים אלה לא ענו במלואם על צורכי צה"ל בעיקר בתחומי עוצמת האש, הניידות והמודרניזציה של המערכות ועלות אחזקתם במנועי בנזין היתה גבוהה. בחיל החימוש, מש"א 681 החלו עוד טרם מלחמת ששת הימים, בתהליך פיתוח הטנק, דגםM-48 A-3, ששמו הוסב ל-מגח (התאמת המספרים 48-3 בגימטריה). לא היה זה דבר המובן מאליו, שביצוע ההסבה ושיפור הטנקים יתבצע בישראל. ההסבה דרשה יכולות טכנולוגיות חדשות וגבוהות בתחומי האופטיקה, ההידראוליקה והעיבוד השבבי, שלא היו מוכרות בארץ והיה נדרש ללמוד אותן. בפורום מטכ"ל נחלקו הדעות; כאלה שתמכו בביצוע ההסבה במש"א 681 ובהם, האלוף מתי פלד, ראש אג"א וכמובן גם הקחש"ר. לעומתם התנגד האלוף ישראל טל לביצוע ההסבה בארץ ותמך בביצועה במפעל הטנקים האיטלקי 'אוטומלרה'. הרמטכ"ל, יצחק רבין, תמך אף הוא בביצוע ההשבחה בחו"ל. בסופו של דבר התקבלה החלטה לביצוע ההסבה בארץ, בעיקר משום שהמפעל באיטליה לא היה יכול לעמוד בלוח הזמנים שנקבע על ידי צה"ל, עלות ההסבה בארץ היתה זולה יותר וגם בארצות הברית נבצר מלעשות כן.[xix] ערב פרוץ מלחמת ששת הימים הסתיימה הסבתם של 15 טנקי המגח הראשונים, אשר נטלו חלק במהלך המלחמה במסגרת חטיבה 7. עם סיום המלחמה, ביולי 1967 יצאו עוד 30 מגחים מוסבים מקו היצור של מש"א 681. במהלך המלחמה נפלו טנקי פטון ירדנים רבים שלל בידי צה"ל. מתוך 129 טנקי שלל נקלטו בצה"ל 106. הסיבה לקליטתם המהירה נבעה מהיכרות אנשי הצבא ובעיקר אנשי חיל החימוש עם הטנק, כך, שללא מאמצים רבים יכלו להסב אותו לטנק פעיל בשירות. טנקים אלה, בנוסף לטנקים נוספים שנרכשו מגרמניה ומארצות הברית במחצית שנות הששים, עברו את תהליך השיקום, ההסבה והפיתוח לאחר המלחמה והשתלבו במערך השדה. הסבת המגח ופיתוחו לטנק איכותי יותר הציבה אתגרים טכניים רציניים בחיל החימוש. כך למשל, הוסבה תיבת ההילוכים, שנקראת גם ממסרת, לדגם CD-850-6, עבודה שדרשה מיומנות רבה והצטיידות במכשירי עבודה ובחינה חדשים, בנוסף לאילתורים. הפיתוח במש"א 681 כלל הגדלת התקני ההחסנה מ-43 פגזים ל-55, התקנת תותח 105 מ"מ, הכנסת מנוע דיזל, החלפת מערכת הקשר ל- VRC, מגן התותח הותאם לתותח 105 מ"מ וכן הוכנסו עוד עשרות שינויים ושיפורים שהתחייבו מאופי הלחימה של צה"ל.[xx] ביניהם: שינוי מחיצות, התקנת מתקנים למוטות ניקוי, למשמנת, למיכל מים, לכלי סיפון מחוץ לתאים, החלפת קצות הכנפיים מפח לגומי, נעילת הגה במצב P, שינוי מקום הברזים להזרקת מים במסנני דלק, מיגון השריון, התאמה לקליטת 'נוכרי', דחפור ועוד. השינויים התבצעו תוך מגמה להחליף כמה שפחות פריטים ואת אלה הנדרשים, לייצר בארץ.[xxi] הסבת טנקי הפטון M-48 שלל החלה במש"א 681 בתחילת 1968, על פי משימת פיתוח של חיל החימוש. בטנקים הותקנו התקנים בדיגום צה"לי. ביניהם: התקנים לעוזי, קופסא לרימוני עשן, שינוי בהדום המפקד, התקן למיכל המים וכן שינויים בצריחון והרכבת מקלע 0.3. מבין הטנקים שנפלו שלל היו דגמים A-2CM-48 ו-M-48. התחלת העבודה על טנק A-2C החלה במחצית 1968, בקצב של טנק ליומיים. בזמנו התעוררו שתי בעיות: הזמנת ערכות אוטומטיביות, שלא אושרו על ידי ארצות הברית וכתוצאה מכך, האילוץ לייצרן בארץ. חלק מערכת הצריח וחלק מהערכות האוטומטיביות הוזמנו בתעש ויתרת הערכות הוזמנו ישירות מהספקים בארצות הברית, תוך עקיפת השלטונות, כאשר הם הוגדרו כ'חלקי חילוף ומכללים למלאי'. מצב זה יצר עיכוב מה בתחילת תהליך ההסבה, בעיקר עקב האיחור בקבלת פריטי ערכות ההסבה לצריח, שהוזרמו מצבא ארצות הברית ואשר היוו נושא קריטי להסבה.[xxii] באשר לטנקי שלל 48-M בתחילה סוכם כי הם יקלטו בצבא ובשלב מאוחר יותר יוסבו לדגם A-3. כמו כן סוכם כי רק הטנקים שהיו במצב סביר יוסבו ואילו היתרה תשוקם ותוסב בשנת העבודה 1970/69. הסבתם של טנקים אלה, 250 במספר, הסתיימה במחצית 1969 והם נקלטו בפיקוד הצפון וביחידות ההדרכה וכן במקחש"ר, לצורכי המשך ניסויים. שיקום והסבת טנקי השלל M-48 לדגם A-3 נדחה לשנת 1970 בגלל שתי בעיות: קביעת הערכות שיוזמנו, כיוון שיש הבדל בין M-48 שלל לבין2C M-48A- וכן הגשת ההזמנות. היה ברור כי אם תוגשנה הזמנות לפי ערכות של צבא ארצות הברית, הן לא תאושרנה. לכן סוכם, כי עם גמר הכנת המפרטים בחיל החימוש, יפוצלו ההזמנות ובחלקן ימסרו, ישירות לספקים בארצות הברית, על מנת להימנע מהצורך בקבלת אישורים ממחלקת המדינה, ובחלקן יועברו ליצור בתעש. לשם זירוז התהליכים, יצא מפקד מצל"ח לארצות הברית על מנת לסגור את ההזמנות ישירות עם המפעלים המספקים את ערכות ההסבה, כפי שנעשה עם ערכות ה- A-2C ובנוסף, הוזמנו מראש חלקים נחוצים כמו מדי הטווח והמנועים.[xxiii] בתחילת שנות השמונים היוו טנקי המגח לסוגיהם השונים, למעלה ממחצית סד"כ הטנקים שבמערך צה"ל. בטנקים הוכנסו שיפורים רבים ובהם תוספת מיגון, מערכות כיבוי אש אוטומטיות, שינוי מערך התחמושת ואחסנתה, הוצאת המצברים מחוץ לטנק, מגן אבק ושיפורי שרידותם.[xxiv] הדיזליזציה של הזחל"מים אחד הפרויקטים הגדולים לאחר מלחמת ששת הימים היה הדיזליזציה של אלפי זחל"מים מדגמי 'וויט' ו'אינטרנש'. כלים אלה, עוד מימי מלחמת העולם השנייה, שימשו במשך שנים רבות כנושאי הגייסות העיקריים של החרמ"ש והחי"ר. עקב התיישנותם ובעיות אמינות שנוצרו, כמו גם חוסר אפשרות לרכוש להם חלקי חילוף והמגמה ליצור מערך דלק אחיד עם הטנקים והתומ"תים, הוחלט להסב את מנועיהם לדיזל. הפיתוח התבצע בענף הרכב במקחש"ר במסגרתו הוחלפו כל מערכות ההנעה והמערכות הנילוות. לאחר סדרת ניסויים ארוכה ומייגעת וקבלת האישור ליצורם, הועבר הנושא לביצוע סדרתי במש"א 682. לאחר ההסבה נעשה שימוש רב בזחל"מים אלה ומאות מהם נשארו בשירות צה"ל גם לאחר הרכש הכמותי של נגמ"שי M-113, בעקבות מלחמת יום הכיפורים.[xxv] המכמ"ת ביוני 1969 זכה צוות של חיל החימוש בפרס ישראל, על פיתוח מקורי של מרגמה מתנייעת 160 מ"מ. בראש הצוות עמד סא"ל צבי אורבך, לימים תא"ל וראש מנת"ק, ושאר חבריו היו רס"ן דוד בניה, רס"ן דן גדנאור ורס"ן צבי גון-פז. תהליך פיתוח המרגמה ארך כשלוש שנים והסתיים עוד ב-1967. [למרות שספר זה לא מתעד את תקופת טרום מלחמת ששת הימים מצאתי לנכון לאזכר פיתוח זה – ע.ש.]. המטרה בפיתוח המכמ"ת היתה ניוד הארטילריה, דהיינו, הפיכת המרגמה שהיתה נגררת, לכלי מתנייע. פיתוח זה היה חוליה נוספת בניוד המרגמות, שקדם לו ניוד מרגמה 120 מ"מ, על גבי זחל"ם, פרוייקט שנוהל על ידי צוות טכני במקחש"ר, ואשר זכה בפרס ביטחון ישראל לשנת 1962. הקניית הניידות כללה פיתוח מערכת אינטגרלית, שפעלה כמקשה אחת וסיפקה דרישות מבצעיות כמו: טעינה וירי מכלי הרכב, קצב אש מירבי, פריסה והתקפלות מהירות, ניידות ועבירות זהות לאלה של השריון, דיוק ירי, מלאי תחמושת עצמאי, הגנה לצוות ולציוד ועצמאות בירי, בתנועה ובאחזקה. לפיכך נקבע, כי הבסיס הנייד למרגמה יהיה טנק השרמן עם מנוע קמינס. חשוב לציין כי מרגמה כזו היא כלי נשק ללא מנגנון רתיעה, כאשר המשמעות היא שכוח של מאות טונות עובר ללא בלימה לבסיס. הצוות מצא פתרון לבעיה זו, בשימוש במסה ובמערכת המיתלה של הטנק כולו כמנגנון לספיגת הרתע. בעיה נוספת היתה טעינת המרגמה. בדרך כלל טוענים מרגמה מהקנה כלפי מטה, אך כאשר אורך הקנה הוא שלושה מטר ומשקל כל פצצה הוא 45 ק"ג, הטעינה קשה, איטית ומסובכת. הצוות מצא פתרון לבעיה זו, באמצעות קיפול הקנה על ידי מנגנון הידראולי כאשר לאחר ההטענה חוזר הקנה למצב הכינון. צוות הפיתוח דאג להנדסת אנוש טובה ופיתח הגנת לוחות שריון על צוות המכמ"ת וכיסוי גג מתקפל כהגנה בפני פגעי מזג האוויר. במהלך השנים הוכנסו שינויים ושיפורים במכמ"ת, שמשקלה הגיע ל-36 טון, אך אין ספק כי היה זה פיתוח ייחודי וחדשני של חיל החימוש.[xxvi] במחצית 1974 הוחלט באג"א על פיתוח סד"כ הטיראנים בצה"ל, נוכח נפילת כמויות גדולות של טנקי T לסוגיהם כשלל במלחמת יום הכיפורים ובהם 111 טנקי T-62 שהיו במצב כשיר. בצה"ל הוכנה תוכנית להקמת שתי אוגדות טיראנים, אך בסופו של תהליך הוקמה אוגדה אחת, אוגדה 440 וכן עוד חטיבת טיראנים עצמאית, חטיבה 320. שינוי התכנון המקורי נבע בעיקרו מקליטה מוגברת של טנקי המגח בצה"ל. לשם שמירת כושרם המבצעי של הטיראנים, התגבשה ההבנה, כי יש למצוא תחליפים מערביים למכללים המקוריים, להם לא היו חלקי חילוף שיספיקו לשנים הבאות. מש"א 7100 צבר ידע בשיקום ודיגום טנקים כאלה בעקבות מלחמת ששת הימים ולכן הוטלה עליו, גם עתה, המשימה לקלוט, לדגם ולהסב את טנקי השלל החדשים.[xxvii] משימת הפיתוח בנוהל מקוצר הוטלה על מקחש"ר בתחילת 1975. מטרתה היתה פיתוח תחליפים מערביים לטנקי הטיראן, שיכללו תחליף למתנע המקורי, התאמת מסעף סובב צריח חדש בטיראן 5, תחליף מערבי למערכת הטעינה המקורית ותחליפים מערביים לחלקי החשמל המקוריים בטיראן 5.[xxviii] אמנם, כבר ב-1969 אישר הקחש"ר דומי את תחילת פיתוח הסבת המנוע של הטיראן למערבי, אך במחצית שנות השבעים דובר במערביזציה של כלל הטנק ומערכותיו המרכזיות ולא רק במנוע, משימה לה היו מתנגדים רבים..[xxix] במשימת פיתוח זו היה שילוב של שמירת היכולות הישנות של הטנק שהוכיחו את עצמן, במערכות חדישות מתוצרת מערבית ומפיתוח עצמי. כך שמרו את שלד השריון המוצלח של הטנק, הצללית הנמוכה והמזקו"ם האמין בשילוב עם מערכות מרכזיות מודרניות. במהלך הפיתוח רוקן תוכן הטנק והוכנסו בו מערכות כמו חטיבת כוח ומערכת צריח מהטובות שהיו אז. בעיצוב הטנק הושקעה מחשבה רבה בתחום הנדסת האנוש, שהפכה את הטנק לכלי נוח לתפעול ואחזקה. הוכנסו מערכת בקרת צריח מתוצרת ארצות הברית ומערכת בקרת אש מתוצרת הארץ, ששיפרו את דיוק התותח והיקנו לו יכולת לפגוע במטרה בכדור הראשון. התקנת חטיבת כוח חדשה ומערכות נהיגה מודרניות הפכו את הטנק לנייד יותר, זריז ומהיר. הגנת השריון של הטנק המקורי, שהיתה מבוססת על שריון פסיבי מעולה, שופרה אף היא על ידי הוספת לוחות שריון אקטיבי, שהגדילו את יכולת העמידה של הטנק בפני פגיעה של מטענים חלולים.[xxx] פרויקט המערביזציה של הטיראן זכה לכינוי 'סמובר'. האחריות הכוללת לביצועו הוטלה על מקחש"ר, שהקימה צוות משימה מיוחד, לרשותו הועמד תקציב משימתי לפיתוח, תוספת כוח אדם ורכב. העבודה ארכה כשמונה שנים, שבסיומן הפך טנק הטיראן הסובייטי לטנק לחימה מתקדם, שהתמודד בהצלחה עם כלי השריון של שנות השמונים.[xxxi] בחלק מטנקי הטיראן שנפלו שלל בידי צה"ל במלחמת יום הכיפורים היו מצפני ג'ירו. מתקון ייעודי זה נמצא בעיקר בטנקים שכללו במקור ערכות 'שנורקל' לחציית מכשולי מים, בנסיעה מתחת למים ונועד להקל על נהיגת הנהג בעת ששדה ראייתו חסום. מערכת המצפן כללה מצפן ג'ירו, אלטרנטור הניזון מרשת החשמל של הטנק, רתמות חשמליות, מסגרות בסיסים ומרווחים. בעת קביעת הדיגום הצה"לי, לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוסר מצפן הג'ירו ובמקומו הותקנה קופסת בקרת קשר של הנהג. ב-1975 הועלתה דרישה להרכיב מחדש את מצפן הג'ירו בטנק הטיראן. אי לכך נבנה דגם שונה לריהוט תא הנהג, שכלל הזזת קופסת בקרת הקשר ופינוי המקום הקודם למצפן.[xxxii] בשנת 1983 הוכנסו שיפורים נוספים בטנקי הטיראן, שכללו: פריסקופ תותחן פסיבי NV-40, פריסקופ נהיגה פסיבי 39NV-, מד טווח לייזר (מט"ל) אינטגרלי על גבי טלסקופ תותחן טיראן ומערכת בקרת אש (בק"ש) 3000 לטיראן. אמצעים אלה תרמו, לדברי אלוף פיקוד הדרום, אלוף דן שומרון, להעמדת טנקי הטיראן בשורה הראשונה של הטנקים בצה"ל. ב-1984 הותקנה בטנקי טיראן 6 ערכת 'בלטן', אמצעי שנועד לתת תוספת הגנה לטנק וצוותו.[xxxiii] הטנק נחשף לציבור ב-1984 על ידי הקחש"ר דאז, תא"ל טוביה מרגלית. פיתוח דגם הטיראן המערבי היווה אתגר טכנולוגי והיה כרוך בעבודה הנדסית רחבת היקף, שנעשתה במקביל למשימות פיתוח אחרות, כמו פרויקט המרכבה. כל זאת בעלות פיתוח נמוכה, תוך חסכון, ללא רכש של ציוד ייעודי, מכונות או מכשירים מיוחדים ועמידה בלוחות הזמנים. עבודת אנשי הצוות היתה מקצועית, ברמה גבוהה וללא קיצורי דרך. האמצעים המיוחדים במלחמת ההתשה במלחמת ההתשה התמודד צה"ל, בעיקר בחזית המזרחית אך גם בצפונית מול לחימת גרילה של המחבלים. חיל החימוש, בכוחות עצמו או בשיתוף התעשיות הביטחוניות, נתן מענה בתחום האמצעים המיוחדים של הכוחות הלוחמים והסיירות, שעסקו בפעילות ביטחון שוטף (בט"ש). אלה כללו פיתוח, יצור ואחזקה במסגרת החיל, או מתן הגדרות טכניות ואופיונים לגופים חיצוניים וכמובן אישור חימושי בסופו של תהליך, של ציוד אלקטרו-אופטי לראיית לילה, משקפות מיוחדות, מערכות לסיכול חדירת מחבלים, מערכות וגדרות התרעה, מערכות תצפית, מטול רימונים, מדוכת עשן, כן למרגמה, זרקורים, קופסא להפעלת מטענים, ציוד לפיצוץ מוקשים לפני הטנקים – 'מורג' ועוד. האמצעים חולקו לשלוש קטגוריות: אמצעי צל"ם, פריטים שאינם צל"ם ותחמושת: אמצעי צל"ם: צריח 'דגן'/'מרבל' – מקלע מא"ג או "0.3, עם משקפת תת-אדומה, 'חרצית' (מכשיר ראיית אור כוכבים) ומערכת זרקור קסנון לטנקים. אלה הורכבו במקביל ובתאום יחד על משטח, שהותקן על חצובה/צריח, על רכב ייעודי נ"נ או זחל"ם. הופעלו כמארב נייד-נייח בצירי חדירה של מחבלים. הצריח פותח בתעשייה הצבאית. נבדקה האפשרות להפיכת ה'מרבל' לדו-קני ושימוש בו כ'מרבל-ים'. כן פותח מכ"ם חי"ר בצריח ה'דגן', כאמצעי לגילוי מוקדם של רכב ואנשים בתנועה. מערכת 'דג' – עריסה קדמית לרכב קרבי המצויד בכוסית למקלע, המאפשר הפעלת מקלע המתואם עם תאורה א"א ומשקפת 'חרצית'. 'משורר' – מכשיר אלקטרו-אופטי לראיית לילה המגביר אור טבעי של ירח וכוכבים, או אור מלאכותי, שעוצמתו חלשה כדי לאפשר צפייה או ירי בלילה. בדרך כלל נועד לשילוב עם מערכת ה'דגן'. המכשיר, דמוי טלוויזיה קטנה, ביצע הגברת אור טבעי או מלאכותי, שעוצמתו חלשה, פי מאות מונים. ב'משורר' עשו שימוש בפעולות יבשתיות במצרים ובפעולות ימיות, כאשר ציידו סטי"ל של חיל הים במערכת 'משורר' שהותאמה לספינה ובסיועו הצליחו להניח מוקשים ולפגוע בכלי שיט מצריים שיצאו מנמליהם. 'שממית' – מערכת לסיכול חדירת מחבלים, שהיתה מורכבת מצמד תת-מקלע שלל מדגם 'קרל גוסטב', שהותקנו על גבי מכסה של ארגז תחמושת סטנדרטי. ההדקים של התמ"קים חוברו באמצעות מנגנון נעילה, ששוחרר באמצעות משיכת תיל ממעיד ממתכת או מפשתן. עם הפעלתו נורתה מחסנית שלמה של 35 כדורים. ה'שממיות' מוקמו בצירי חדירה אפשריים של המחבלים והן הופעלו כאשר המחבלים נתקלו בתיל הממעיד. ב-1968 מוקמו 11 מערכות כאלה ברמת הגולן. 'זמזם' – מערכת התרעה שפותחה במש"א קשר 398 עבור יחידות הסיור הפיקודיות. המערכת הורכבה מפנס התרעה שהופעל על ידי סוללה, אוזניות, מפזר תיל, יתדות וגליל תיל. המערכת אמורה היתה להתריע על חציית התיל הממעיד גם בצליל וגם בהדלקת פנס התרעה. 'חרצית' /'מדגרה' – משקפת חד-עינית, הפועלת על עקרון ראיית לילה, שהורכבה על ג'יפ סיור, נ"נ או זחל"ם. אינה זקוקה לתאורה חיצונית. פריסקופ 50X10 – פריסקופ שנועד לתעסוקה מבצעית, לתצפית מאחורי מחסה. נועד גם לשימוש בקו המעוזים בתעלה. פריטים שאינם צל"ם: 'צרעה' – מטול רימונים המאפשר ירי רימונים מסוגים שונים מעל גבי דופן זחל"מי הביטחון השוטף. 'פטל' – מדוכת עשן שהותקנה בדופן הזחל"ם, איפשרה מיסוך עשן מיידי של זחל"ם הביטחון השוטף, על ידי הפעלה חשמלית. כן למרגמה 52 מ"מ – המאפשר ירי בכינון ישיר או עקיף מדופן זחל"ם או נגמ"ש. כנה ניידת לזחל"ם – נועדה להרכבת תוספת כלי נשק על גבי זחל"מי ביטחון שוטף. זרקורים לביטחון שוטף – זרקור 20X18 שנועד לרכב סיור וגישוש בתעסוקה מבצעית. וכן זרקור 30 ס"מ שנועד לכלי רכב מוצבים ומגדלי שמירה. קופסת הפעלה ל-20 מטענים – נועדה לשימוש עבור הפעלת מטענים שונים, כמו: מטעני חנ"ם, 'כלימגור', 'אבטיח', 'זאבים' (מטען חנ"ם רקטי), במוצבים. קופסת הפעלה לשישה מטענים – להפעלת מטענים במארבים. 'קיפודים', קבוצת עמדות לחימה להגנה, המחוברות בתעלת קשר. ה'קיפודים' נבנו במוצבים ובמעוזים החל ממלחמת ההתשה. 'ממטרות'/'המן' – מטעני צינור ממולכדים, שהופעלו במטרה לבלום חדירת מחבלים. המטענים הופעלו באמצעות תיל ממעיד ותיבת הפעלה עם סוללה חשמלית, כמקור כוח. המטענים הונחו בצורת גדרות בצירי חדירה אפשריים של המחבלים. 'קרן היסוד' – גדר התרעה אלקטרונית, שפותחה במכון ויצמן למדע, לחסימת צירי חדירה של מחבלים. פועלת על שדה אלקרו-מגנטי ומוטמנת מתחת לפני הקרקע. גדרות התרעה נוספות, מהדור הראשון, יוצרו על ידי שני מפעלים: מפעל 'מבת' שייצר גדר שנקראה 'מגל' והתעשייה האווירית, מפעל ב ייצרה את גדר 'מבט'. גדרות אלה היו מורכבות ממערכות קפיצים, שכאשר נגעו בהן הן נתנו איתות, שנראה במרכזת שהיתה ממקומת הרחק משם. על מנת למנוע אפשרות לחיתוך הגדרות ציפו אותן בצנורות פלסטיק שהוטמנו בקרקע. סא"ל צבי אורבך, אז ראש ענף הרכב במקחש"ר סיפר, כי תקלות רבות ליוו את התקנת הגדרות האלה, כמו גם אזעקות שוא רבות. הסתבר כי נברנים ועכברים כירסמו את הגומי שעטף את חלקי הגדר וגרמו להפעלתה ולכשלים בתפקודה. רק לאחר הוספת חומר מרעיל ודוחה מכרסמים, היא החלה לפעול כהלכה. תחמושת: 'אבטיח' – מטען נפץ תקני נגד מחבלים, שפותח על ידי יחידת 'יפתח'. הורכב מגוף פלדה מחורץ דמוי מרגמה, שהוצב אלכסונית על משטח מתכת והונח בצירי חדירה אפשריים של מחבלים או בשטחים סביב מוצבי צה"ל. המטען הועף באמצעות רקטה, שהופעלה חשמלית מרחוק, על ידי אנשי המוצב ופיזר רסיסים לכל עבר. 'כלימגור' – מטען רסיסים נגד אדם או נגד רכב רך, שנועד לפריסה על ידי מארבי בטן או בקידמת מוצבים על צירי חדירה אפשריים. המטען הכיל כדוריות רסס והוא הופעל באמצעות נפץ חשמלי, באמצעות קופסת בקרה. המטען פותח על ידי צבא ארצות הברית ובצה"ל נעשה בו שימוש לצורכי ביטחון שוטף. 'פומפיה' – מטען חנ"ם מועף המיועד להפעלה על פני יבשה או מים, כנגד כוחות המנסים לחצות מכשול מים, שפותח על ידי יחידת 'יפתח'. תחמושת ל'צרעה' ול'פטל' – רימונים ותחמישים המופעלים מאמצעים אלה. רימון לזיהום מערות. רקטה למטל"ר 240 מ"מ.[xxxiv] אבטיח מוכן לירי מלחמת ההתשה בחזית הדרום, על שפת תעלת סואץ, הניבה פיתוחים בתחום האמצעים המיוחדים. היו אלה פיתוחים שנועדו לצרכים אד-הוק ולא חייבו שנות מחקר. אלה כללו אמצעי תצפית יום ולילה, אמצעים כמו כנה לתותח 20 מ"מ למעוזים, רחפת כפתרון לעבירות רכב בצפון התעלה שפותחה על ידי גוף אזרחי ונוסתה בביצות בלוזה. במהלך אחד הניסויים בו נכח גם הקחש"ר, חלה תקלה ברחפת והפמליה נתקעה בלב הביצה ממנה נחלצה רגלית, כשהאנשים טובלים בבוץ עד הברכיים. מכשיר למניעת אבק ואיוורור בונקרים בשעת ירי, אמצעים לפיצוץ, רכב לתנועה בביצות ובדיונות שפותח על ידי מקחש"ר על בסיס שילדת מכונית 'דה-שבו' ושילוב של מנוע להבים (פרופלור) של מטוס. הרכב המשודרג נע במהירות ובזריזות עד שיום אחד נתקע בדיונה והתקפל. פיתוח נוסף היה פיתוח של כבישי פלסטיק פרי פיתוח של פרופ' דן זסלבסקי מהפקולטה להנדסה חקלאית בטכניון. באמצעי זה נעשה שימוש במלחמת יום הכיפורים. (על טנק לפינוי נפגעים, מגדלי תצפית וטנק חילוץ ראה בפרק על מלחמת ההתשה).[xxxv] אחד הפרויקטים המיוחדים בגזרת תעלת סואץ היה 'אור יקרות' (או מערכת מקבילה 'דג דיו'), שתוכננה ונבנתה לקראת תום מלחמת ההתשה, על ידי יחידת 'יפתח' בחיל ההנדסה ובתעש. נועדה ליצור חומת אש על פני תעלת סואץ, במטרה לשבש ניסיון צליחה מצרי. שתי מערכות כאלה הותקנו בקרבת המעוזים 'חיזיון' ו'מצמד', באמצעותן תוכנן להזרים דלק בצינורות לתעלה ולהציתה. ב-1971 נערכו ניסויים מוצלחים של המערכת בתעלה בהשתתפות מקחש"ר והיא נחשפה בפני המצרים. פיקוד הדרום וחיל ההנדסה גילו גישה מסוייגת לגבי מידת האפקטיביות של המערכת ולכן הזניחו את הטיפול בה. שמואל גונן (גורודיש) שהתמנה לאלוף הפיקוד רק ביולי 1973 גילה עניין במערכת ורצה להפעילה ערב המלחמה. צוות הנדסה ירד לבדוק את תקינותה בבוקר ה-6 באוקטובר והסתבר לו כי המערכת ב'חיזיון' היתה תקינה באופן חלקי אך מערכת ההפעלה החשמלית נקברה תחת הריסות המעוז. ואילו המתקן ליד 'מצמד' היה סתום ועל מנת להפעילו היה צריך לצאת מהמעוז ולהפעילו ידנית. בסופו של דבר לא הופעלו המתקנים וצוות ההנדסה שבדק אותם נפל בשבי יחד עם שאר אנשי מעוז 'מצמד'.[xxxvi] דוגמה נוספת להשתתפות חיל החימוש בפיתוחים שלא נעשו אצלו, הוא נושא ה'זאבים', מטען חנ"ם רקטי, שפיתח דוד לסקוב ויחידת 'יפתח' ב-1966. מקחש"ר ליוותה את שלבי הפיתוח, בעיקר בתחום הבחינה והניסוי, אך גם שולבה, בשנים מאוחרות יותר בשיפור המוצר. במלחמת ההתשה נעשה שימוש ב'זאבים' בחזית המצרית נגד מטרות שטח, נגד ביצורים, נגד סוללות ארטילריה ובשטחים בנויים. אמנם, חיל החימוש לא עסק בפיתוח מוקשים. יחד עם זאת, כאשר ב-1969 פיתח חיל ההנדסה מוקש טלאי (דטה-שוט), הגיבה מקחש"ר והעירה על כשלים בפיתוח וסירבה לאשר הכנסה חפוזה של סוגי תחמושת לצה"ל, העלולים לגרום לסכנה בטיחותית. יחידת הניסויים במקחש"ר דרשה טרם הבחינה והניסוי, להכניס בו שיפורים ושינויים ורק לאחר מכן בוצעו בו כל הבחינות.[xxxvii] מקחש"ר תמכה, בקביעות וכשיטה, להעביר את יצור האמצעים וההסבות לארץ. בתחילת שנות השבעים היא יזמה הפסקת רכש פריטים רבים בחו"ל ומעבר ליצורם בארץ. מקחש"ר רכשה מיומנויות בתחום זה והשכילה בתוך כך, לחסוך כספים רבים למערכת הביטחון. מבין פריטים רבים אלה ניתן לציין: חוליות זחל לשוט, לזחל"ם ולנגמ"ש M-113, גלגלי מרכוב שוט, מיכלי דלק מגח, ערכות הסבת מגח, רדיאטור לשרמן, גלגלי גרירה, זרקורי קסנון 2.2, 'משוררים', עדשות, חלקי חילוף שונים, ספקי מתח גבוה למכשירי א"א, קני תותח 105 מ"מ, חלקי חילוף לתותחים 155 מ"מ, בוכנות למנוע מטאור, גופי תיבות הילוכים, טלסקופים למיניהם ועוד.[xxxviii] פיתוח אמצעים אלקטרו-אופטיים לראיית לילה תחום ראיית הלילה לא היה מפותח דיו בצה"ל עד 1967 והיתה זו מלחמת ששת הימים שנתנה דחיפה להתמקדות בפיתוח אמצעים לראיית לילה. עד אז התרכז הנושא בענף הנשק, מדור המכשירים המדויקים, בראשות מיכאל פלאוט, במקחש"ר. המדור, בו שירתו 12 מהנדסים ופיזיקאיים, נשען על שיתוף הפעולה בתחום ראיית הלילה עם צרפת. שיתוף פעולה זה נרקם ערב מבצע קדש ונמשך עד 1968. כן התקיים שיתוף פעולה טכנולוגי מסוים עם גרמניה, בריטניה ויפאן. רס"ן יעקב שן-צור, שעבד במדור המכשירים המדויקים במקחש"ר, סיפר כי בשנים 1967-1966 נשלח מטעם מקחש"ר ליפאן לבחון פיתוח ציוד אופטי. ביפאן נרכשו משקפות שדה רגילות 'גלורי' 30X8, ואשר רבות מהן הגיעו פגומות ותוקנו במש"א 681, ב"מ 5. כן רכשו מחברת EOS האמריקנית, שהתחילה בפיתוח ציוד לראיית לילה עדשות ספריות (spherical), לתיקון עיוותים ועדשות איכותיות.[xxxix] טכנולוגיית ראיית הלילה פותחה באותה עת על ידי מספר קטן של מדינות, שלא היו מוכנות למכור אותה, או ציוד הנשען עליה, לצה"ל. בלית ברירה נכנס חיל החימוש, אז בפיקוד עמוס חורב, לתחום ראיית הלילה, תוך לימוד מאחרים ובעיקר מהצרפתים ויישום הידע לצורכי צה"ל. בעקבות זאת והצורך בפיתוח אמצעים מיוחדים למלחמת ההתשה בחזית המזרחית ולאורך קו בר-לב, הוקם ב-1969 במקחש"ר ענף האמצעים המיוחדים, שכלל ארבעה מדורים: נשק, רכש, תחמושת ומכשירים מדויקים, בפיקוד סא"ל יעקב שן-צור. ממידע שהגיע לידי צה"ל ערב מלחמת ששת הימים, התברר כי הטנקים הסובייטים בצבא המצרי, היו מצויידים באמצעים לראיית לילה כמו זרקור טנק בעל מסנן אינפרא אדום ומשקפת רגישה לאור זה. מכשיר זה, שהאור שבקע ממנו היה בלתי נראה לעין בלתי מזויינת, נתן יתרון למפקדי הטנקים המצריים בלחימת הלילה. השריון הישראלי, לעומת זאת, עשה שימוש, באותה תקופה, באור זרקורים רגילים שהותקנו על גבי הטנקים וכן בנורי תאורה. במלחמת ששת הימים נפל ציוד אופטי וציוד ראיית לילה רב שלל בידי צה"ל. כך למשל התברר, כי טנקים מתקדמים מדגמי T צויידו באור נהיגה אינפרא אדום לטווח של 60 מטר, זרקור רגיל וזרקור אינפרא אדום לטווח של אלף מטר ועוד. עובדה זו דירבנה את חיל החימוש להקדיש מאמצים מיוחדים בתחום זה, מה עוד שעתה יכלו ללמוד, בעיקר בשיטת reverse engineering מציוד השלל. בשנות השבעים היו שלושה סוגי מכשירים לתצפית לילה: מכשירי א"א - מבוססים על הארת המטרה באור אינפרא-אדום באמצעות זרקור עם מסנן מיוחד, שאיפשר מעבר לקרינה תת-אדומה. קרינה זו פוגעת במטרה ומוחזרת לעבר מכשיר התצפית, בו מצויה שפופרת מהפכת, שתפקידה להפוך את הקרינה התת-אדומה המוחזרת לקרינה באורך גל נראה. מגבירי אור הכוכבים – מכשירים המגבירים את תאורת הלילה הטבעית, כמו הירח והכוכבים. התאורה המוחזרת מהמטרה, מגיעה אל המכשיר הקולט ושם היא מוגברת בעזרת שפופרת מיוחדת. מכשירי תצפית תרמיים – מכשירים הרגישים להבדלי טמפרטורות שבין המטרה לסביבתה ומבוססים על קליטת הקרינה הנפלטת מהמטרה באורכי גל של 5-3 ו- 14-8 מיקרון. התמונה המתקבלת במכשירי תצפית תרמיים דומה במהותה לתמונה המתקבלת על מסך הטלוויזיה.[xl] האמצעים הראשונים לראיית לילה ואמצעי הנגד להם, פותחו בחיל החימוש עוד טרם מלחמת ששת הימים. ביניהם היה 'עטלף', אמצעי תצפית סביל, לגילוי מקורות אור אינפרא-אדום, שהותקן מאוחר יותר על טנקים ושימש לגילוי תצפיות לילה של האויב. כן פותחה ה'חרצית', משקפת אינפרא-אדומה לראיית לילה, שהורכבה על ג'יפ סיור או זחל"ם, ששולבה ליד מערכות הירי ופעלה באמצעות זרקור 'בריגה' תוצרת צרפת, שפעל עם מסנן אינפרא-אדום. אמצעים אלו, שנחשבו מכשירים מהדור הראשון, פותחו בשיתוף עם הצבא הצרפתי ועם 'מפעלי התעשייה האלקטרו אופטית' – 'אל-אופ', שנקראה קודם לכן 'מכשירי גולדברג'. הם נועדו בעיקר לפעילות הבט"ש של היחידות המובחרות, שקד, חרוב ואגוז, שפעלו נגד המחבלים והמסתננים. 'אל-אופ' היתה ועודנה החברה הישראלית המובילה באמצעים אלקטרו-אופטיים: ראיית לילה, לייזרים, מציינים ועוד. עד 1968 ייצרה החברה מספר מכשירים מהדור הראשון של ראיית הלילה. היו אלה מכשירי אינפרא-אדום או מגבירי אור כוכבים, שנקראו בשמות הקוד: 'קרנף' 'שפן' ו'שפנפן'. מערכות א"א אלה נועדו לטנקי השוט, אך במשך הזמן הסתבר כי הם לא ענו לדרישות צה"ל ולצרכיו. בעקבות זאת סוכם לעבור ולייצר מערכות א"א מקוריות של טנקי השוט כדוגמת הבריטים. אמנם ב-1965 שקלו בצה"ל לרכוש מערכות מושלמות כאלה בבריטניה, אך לנוכח התפיסה שדגלה בעידוד היצור המקומי בארץ, בנוסף להבטחה רשמית של מנהלי 'אל-אופ', באשר ליכולתם לייצר את הדרוש, תוך עמידה בלוחות זמנים, שונתה ההחלטה. ב-1969 יזמה 'אל-אופ' יצור של אמצעים מגוונים כמו משקפת תצפית פריסקופית קבועה שתוצב מעל עמדות מבוצרות או אשנבי ירי, כן הציעה לפתח מכשיר לגילוי מקורות א"א דרך פריסקופ בטנקי שוט ופיתחה כוונת לירי על מקורות א"א. לאחר מלחמת יום הכיפורים ודרישות מערכת הביטחון התרחב המפעל והוא פיתח וסיפק לצה"ל אמצעים מגוונים. עד לסוף 1976 פיתח 'אל-אופ' את האמצעים הבאים: 'ערבוב' – מד טווח לייזר משקפת, מיני לייזר – מד לייזר ל- M-32, 'רדיאן' – מכשיר נהיגה פסיבי לשוט, מד טווח לייזר לשוט, 'שפנפן' פסיבי ו'משוררים'.[xli] ה'קרנף' היה מכשיר תצפית אקטיבי קצר טווח לנהג טנק, מורכב מפריסקופ אינפרא-אדום ופילטרים שהורכבו על פנסי הטנק לצורך נהיגת לילה. המערכת פעלה על שפופרות מהדור הראשון והורכבה לראשו של הנהג כמשקפת מיוחדת. כבר ב-1966 הוחלט לייצר את ה'קרנפים' בארץ במקום לרכשם מחו"ל. 'אל-אופ' הכינה שני דגמים כאלה ובינואר 1967 נערכו בחינות השוואה בינם לבין דגם 'פיליפס' שהובא לארץ. בהתאם לדגם הוציא ענף הנשק במקחש"ר מפרט טכני, שלאחריו ייצר המפעל מאות 'קרנפים'. ה'שפן' היה מכשיר תצפית אקטיבי מהדור הראשון שהפך אור אינפרא-אדום לתמונה ויזואלית, בתחום האור הנראה לעין. היה אפקטיבי לטווח של 150 מטר, הורכב ממשקפת דו-עינית, על ראשו של הנהג. ה'שפנפן' היה מכשיר ראיית לילה קטן יותר, פסיבי, מהדור השני, המגביר אור כוכבים, שהשלים את מערכת א"א לטנק והיה חייב להיות מסופק במקביל ל'קרנפים'. בתחילת 1967 הוחלט להיכנס ליצור ה'שפנפן' ב'אל-אופ', מבלי להמתין לגמר הניסויים ההשוואתיים עם מכשיר דומה שעמד להגיע באותה עת מחברת VARO בארצות הברית, שהיתה ספקית השפופרות. זרקור עזר למפקד הטנק היה אף הוא חלק ממערכת א"א בטנקים, משלים ל'קרנף' ול'שפנפן'. גם במקרה זה הובאו דגמים מחו"ל, אותם למדו ב'אל-אופ' וענף הרכב במקחש"ר פירסם להם מפרט טכני. ב-1972 נוסו דגמי ה'שפנפן' בתרגיל שריון ברמת הגולן וזכו להצלחה רבה. בעקבות זאת הוזמנו 2,000 מכשירים שיועדו לשימוש נהגי הטנקים, אך עד מלחמת יום הכיפורים הצליחו לייצר רק כמות קטנה מהם. לאחר המלחמה המשיך חיל החימוש בפיתוח 'שפנפן' קבוע בצריח הטנק, שחלקו הקדמי קשיח ונמצא מחוץ לשריון וחלקו מולבש על פניו של התותחן.[xlii] חשוב לציין כי תרומת מקחש"ר בתחום ראיית הלילה, בנוסף לפיתוח היתה גם בבחינה, בבדיקה ובניסויים של אמצעים שנרכשו מחו"ל, כמו טלסקופ מגביר אור, משקפות וכדו'.[xliii] לאחר מלחמת יום הכיפורים וכחלק מלקחי המלחמה, העלו היחידות הלוחמות דרישות להגדיל את הצטיידותן באמצעי ראיית לילה, במטרה לאפשר פעילות מבצעית יעילה בלילה וגילוי האויב המצויד באמצעים דומים. אמצעים אלה היו יקרים במיוחד ועד המלחמה היו מיועדים לבט"ש עבור הטנקים, התומ"תים, הנגמ"שים וג'יפי הסיור. באותה עת היו בצה"ל אמצעי ראיית לילה כלהלן: אמצעי א"א אקטיביים הפועלים עם תאורת א"א חיצונית: 'שפנפן' אקטיבי ו'קרנף', שהיו אמצעים לנהיגת רק"ם וג'יפים בלילה. 'מפוחית-פה', 'מדגרה' ו'חרצית', שהיו אמצעי תצפית. אמצעים פסיביים, המופעלים על ידי הגברת אור טבעי: 'משוררים' למיניהם, שהיוו אמצעי תצפית. אמצעי גילוי והתרעה: 'מיסיונר', 'דיאמטר' ו'עטלף', שהיו גלאיי מקורות אור א"א של האויב. 'בור-סיד', אמצעי כינון למקור א"א בטנק מגח 3 בלבד. זרקור 'קסנון', אמצעי תאורה לתצפית וירי בטנק. אמצעי ראייה פסיביים – תרמיים, שהיו אמצעי ראייה מתקדמים, כמו 'שפנפן' פסיבי, התקן תרמי לתצפית, גילוי וירי ועוד.[xliv] ב-1975 הוחלט ללמוד את תהליכי הפיתוח וההצטיידות בארצות הברית במכשירי ראיית לילה המבוססים על שפופרות דור ב, במטרה לשפר תחום זה בצה"ל. בצה"ל שקלו לרכוש שפופרות כאלה לשם הצטיידות, אך גם שקלו לבדוק את כדאיות הקמת מפעל ליצור שפופרות בארץ. בכך רצו לחסוך כסף ולקדם את הפוטנציאל היצרני בארץ.[xlv] במקביל פותח ב'אל-אופ' 'רדיאן' לטנק השוט, שהיה 'קרנף' פסיבי, מבוסס על שפופרת 40/50 מ"מ של חברת 'מולרד' הבריטית וכלל עינית רחבה לתצפית דו עינית. הביצועים התיאורטיים הצביעו על כך, כי כושר ההפרדה של המכשיר היה טוב מזה של האמריקנים. הדגם היה אז בשלבי סיום פיתוח ולקראת ביצוע הניסויים בצה"ל.[xlvi] בשנתיים שלאחר מכן החלה מקחש"ר בהתארגנות בנושא אמצעי הלחימה האלקטרו-אופטיים, תחום שהחל לתפוס מקום חשוב במערכות הנשק והתצפית באותה עת. הגברת מימד הראייה/לחימה בתנאי ראות גרועים וכניסת טכנולוגיות מודרניות כמו לייזרים וראייה תרמית, חייבו את מקחש"ר לתת דגש יתר לנושא זה וכן לאמצעי חסימת אמצעים מקבילים בצבאות האויב. על מנת לקדם את הפיתוח והאחזקה של האמצעים האופטיים והאלקרו-אופטיים (אופטרוניקה), העלה אלוף שלמה ענבר, ראש המחקר והפיתוח במערכת הביטחון את הצורך להקים במקחש"ר מעבדה בעלת יכולת ואיכות גבוהה.[xlvii] חשוב לציין, כי במחצית שנות השמונים, עם כניסת מכשירי תצפית וכינון תרמיים לשימוש, שביטלו את הצורך במכשירים המבוססים על תאורה אקטיבית באור א"א, הוצאו אלה מהשימוש בצה"ל והוחלפו באמצעים מתקדמים יותר. שיפורים בצי הטנקים והתומ"תים מאז מלחמת ששת הימים הוכנסו מאות ויתכן אלפי שיפורים בצי הטנקים של צה"ל. השיפורים, קטנים כגדולים, היוו משימות פיתוח של חיל החימוש. אמנם, החיל לא היה הגורם היחיד שעסק בכך, אלא פעל בשיתוף פעולה עם חיל השריון, אג"ם, אג"א, מו"פ והתעשיות למיניהן, אך הגדרת האופיונים, האחריות על הפיתוח, המעקב אחריו ולבסוף מתן האישור החימושי היו באחריות בלעדית של החיל. במהלך השנים ובהתאם לתוכניות החומש הצה"ליות כמו תוכנית 'גושן' לשנים 1974-1970, או תוכנית 'אתגר' לשנים 1982-1978, שקבעו את סד"כ הטנקים הצה"לי, התגבשו תוכניות לשיפורים בצי הטנקים ובחינתן לצורך קביעת קדימויות בתקציב הביטחון ובראייה רב-שנתית. בבסיס תוכניות אלה עמדה ההנחה שסד"כ 'גושן' כלל שש אוגדות, 12 חטיבות טנקים וגדוד סיור, סך של 1,910 טנקים. סד"כ 'גושן מורחב' כלל תוספת של אוגדה קבועה ועוד חטיבת טנקים, סך של 15 חטיבות טנקים ושבע חטיבות ממוכנות, סך של 2,319 טנקים. הסד"כ עד 1980, בדיעבד, חלק מסד"כ 'אתגר', כלל עוד שתי אוגדות, 19 חטיבות טנקים, תשע חטיבות ממוכנות, סך של 2,913 טנקים. התקציבים שיועדו לשיפור הטנקים, היו חלק בלתי נפרד מתוכניות החומש והיוו מדד מרכזי לקביעת עדיפויות הפיתוח. לעתים, אף נבנו שני תקציבים, האחד לתוכנית מורחבת והשני למצומצמת ובהתאם לתקציב בפועל הוחלט איזו משימת פיתוח תזכה למימוש ואיזו תידחה.[xlviii] בשנים 1968-1967 הושלמה הסבת תומ"ת 155 מ"מ למנוע קמינס, הסבת השוט למנוע דיזל ומגח A-2C הוסב למנוע דיזל, תותח 105 מ"מ וכן נוספו לו מחסני תחמושת, דיגום צה"לי ועוד. פותח דגם משופר לדחפור שרמן M-50, תוכננה הסבת שרמן M-1 לטנק חילוץ, שופרו מערכות הדלק וקרור המנוע של טנק שרמן מנוע קמינס ושרמן M-51 נאטם להנחתה.[xlix] בשנת 1969 הוחל במשימת הפיתוח להתקנת מערכת התגוננות אב"כ בטנקים. באותה עת ערך ענף הטנקים במקחש"ר, בראשות טילן, ניסויי עבירות של טנקים ומניעת התהפכותם. נושא מיזוג האוויר בטנקים עלה במלוא חריפותו עם שינויי הפריסה שלאחר מלחמת ששת הימים, כאשר קרה שטמפרטורת הקיץ בתוך הטנק, באזורים מסוימים, הגיעה ל-50 מעלות צלזיוס, עובדה שהיקשתה על הצוות להישאר בטנק ולתפעל את מערכותיו. תחום זה היה חדש לחלוטין בארץ וחייב התארגנות מיוחדת במקחש"ר. גייסות השריון העלו ב-1970 דרישות לשינויים בצריחוני המפקדים ובכנות מקלעי המפקדים, זאת כאחד מלקחי מלחמת ששת הימים. הצורך בשינויים נבע ממיקומה הגבוה של הכנה שהגביהה את צללית הטנק וחשפה את המפקדים לאש נק"ל וארטילריה וכאשר המדף היה סגור, הוגבל שדה הראייה שלהם. מקחש"ר נטלה על עצמה לפתור בעיות אלה ופיתחה דגם צריחון למגח, על פי דגם ראשוני, שהוכן בסדנה הגייסית ואושר על ידי מפג"ש. הדגם כלל חריצי תצפית היקפיים בצריחוני המפקד, התקנים לפריסקופים, גם הם על פי דגם של סדנה גייסית 650 וכנת מקלע המפקד, שנבנתה על ידי מר חיים ארד. ארד היה מנכ"ל
לעמוד האישי באתר
יחידות האחזקה המטכ"ליות: המש"אות, מצל"ח ומרת"ח יחידות האחזקה המטכ"ליות של חיל החימוש כוללות את מש"א 7100, מש"א 7200, מצל"ח 6800 ומרת"ח 6400. אמנם, מאז 1966 הוצאו המשא"ות ומצל"ח, מהכפיפות הפיקודית של חיל החימוש והועברו לאג"א (אט"ל) אך בפועל הם נשארו בכפיפות המקצועית ובזיקה החילית לחיל החימוש. מש"א 7200 (682) מרכז שיקום ואחזקה 7200, לשעבר בסיס מלאכה בסיסי במ"ב 682 החל להתארגן עם קום המדינה באזור בת גלים שבמפרץ חיפה. את שמו במ"ב 682 קיבל בינואר 1949 אז הוא נקבע כבית המלאכה לתיקון כלי רכב, בעיקר משאיות וקומנדקרים ונשק קל. באוגוסט 1966, עם העברת כפיפות היחידה מחיל החימוש לאג"א שונה גם שמו למרכז שיקום ואחזקה (מש"א) 682 ובינואר 1972 שונה גם מספרו ל-7200. העברת המש"א לאג"א אופיינה בתנופת בניה, בזכות ניצול המשאבים הכספיים של אג"א, שלא עמדו לפני כן לרשות מקחש"ר. נבנו בתי מלאכה גדולים להרכבה ולשיקום מכללים ומנועים וכן מחסנים גדולים. עד 1963 היתה פעילות הבסיס מצומצמת. אך בשנה זו הועבר שיקום הזחל"מים מ-במ"ב 681 אליהם, עובדה שחייבה התארגנות חדשה, לימוד תהליכי עבודה ורכישת ציוד עבודה ומכשור. שיקום הזחל"מים חיזק את הקשר של היחידה עם היחידות הלוחמות ועם מקחש"ר ובמ"ב 682 קיבל על עצמו משימות פיתוח בתחום הזחל"מים. כך פיתח זחל"מי קשר, זחל"מי נ"מ, זחל"ם זרקור ועוד. בעקבות מלחמת ששת הימים עסק במ"ב 682 בהכשרת כלי רכב השלל לקליטה בצה"ל. כן טיפל בשיפוץ רק"ם, כמו BTR-152 ובדיגומו. מכיוון שהיה מחסור בחלפים, התארגנה היחידה ליצור מקומי של חלפים, בהסבת מערכות ובשיקום מכללים ותת-מכללים.[i] ב-1970 זכה במ"ב 682 בפרס קפלן, כפי שנאמר בנסיבות לקבלת הפרס: "בעד יעילות גבוהה בארגון וביצוע משימות שיקום ומיתקון של ציוד צבאי. המפעל יכול לשמש דוגמה בהתארגנות לקראת ביצוע משימות יצור מסובכות ובלתי שגרתיות". בשנה שלאחר מכן זכה המש"א במכתב הערכה מהאלוף אברהם אדן, מפקד גייסות השריון, על המאמץ והמסירות שהשקיעו אנשי המש"א בזירוז הוצאת הנגמ"שים לקראת מבצע 'סנה בוער', בתקופת מלחמת ההתשה.[ii] המש"א התפתח בקצב מואץ. בשנת 1971 ובעקבות גידול בהיקף המשימות העיקריות שלו בשיקום ובקליטת זחל"מים ורכב גלגלי, בקליטת רכב ונשק שלל ובשיקום מכללי רכב, הוחלט על שינויי ארגון במש"א והענקת דרגת אל"ם למפקדו. מן הראוי לציין את הגידול התקציבי שהתרחש בין השנים 1966/67, אז עמד תקציב המש"א על 15 מיליון ל"י לבין 1971/72, אז הגיע התקציב השנתי ל-32 מיליון ל"י. במקביל, גדל היקף כוח האדם בשנים אלה מ-700 עובדים ל-1,260. בנוסף, התרחב מיגוון הנושאים המקצועיים שהיו באחריות המש"א ואלה כללו טיפול בנגמ"שים, BTR, רכב שלל ואמל"ח בט"ש, לגביהם שימש המש"א לא רק גורם מתכנן אלא גם גורם מבצע. מבנה המש"א כלל שבעה מדורים שכללו תכנון טכני, הנדסת יצור, תו"פ (תכנון ופיתוח), תקציבים, עיתוד והספקה, ניהול ובקרת איכות. כמו כן היו תחת כפיפותו שישה בתי מלאכה לזחל"מים, מכללים, נשק, יצור, רכב ב ומנועים.[iii] במלחמת יום הכיפורים סיפק המש"א שירותים לכל יחידות פיקוד הצפון ולאחריה השתתף במבצע ההחזרה לכשירות. בעקבות קבלת כמויות גדולות של רכש קלט המש"א, לאחר המלחמה, ציוד רב ואף פיתח דגמים חדשים של רק"ם ובהם זחל"ם עם מנוע דיזל וקליטה ודיגום של נגמ"ש M-113 לסוגיו. אמנם, בהגדרתו, אמון מש"א 7200 על שיקום, קליטה, דיגום ויצור של ציוד לחימה יבשתי, אך בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים הציע המש"א הפסקת שיקום יזום של נגמ"שים לאחר מאות שעות עבודה ובמקום זה לבצע בחצריו טיפולי ג (שהם בדרג ב), כדוגמת אלה המבוצעים במערך השדה, ואשר ישמשו תחליף לשיקום המלא. בעקבות כך התחזק הקשר בין המש"א לדרגי השדה ונרכש ידע רב וניסיון. יחד עם זאת ולנוכח כמות הנגמ"שים הגדולה שהמתינה במגרשי מצל"ח לשיקום, הציע יהודה יזרעאלי, מפקד המש"א, לשקמם בשיטת 'ליין תיקון נגמ"שים פגועים בדרג ג' ולא בשיטה שהיתה נהוגה עד אז. הצעתו התקבלה ותרמה ל'הארכת ימיו' של המש"א, זאת בנוסף ליצור הסדרתי של ה'אכזרית' שבוצע במש"א, כאמור לעיל. בנוסף נכנס המש"א לתחום בדיקת הסיבות להשבתת ציוד בשדה. לשם כך הוקמו במסגרת המש"א חוליות מיוחדות שתפקידן היה לוודא כי כל הניתן לתיקון אכן יתוקן. בדרך זו הביא המש"א לחסכון כספי רב. דגם סופי של ה'שועט' עם מנוע דיזל ותיבת הילוכים אוטומטית מבין הפיתוחים הבולטים של מש"א 7200 אפשר להזכיר את שיפור והסבת נגמ"ש השלל BTR תוך הסוואת הדיגום הצה"לי והכנסת מכללים מערביים, בנוסף להכנתו לצליחת מכשולי מים. גולת הכותרת של הפיתוח ביחידה היה ה'שועט', שהתבסס בתחילתו על רעיון של הרכבת תובת נגמ"ש שלל BTR-152 על שלדת משאית סובייטית שלל 'זיל'. ה'שועט' כלל תובה בה יושמו לקחי הניסויים במיגון נגד מיקוש ושימוש במכללים מערביים להאחדת האחזקה וזמינות החלפים. תוך כדי כתיבת האופיון על ידי מקחש"ר ובעקבות לקחי מלחמת ששת הימים ובהם העלאת חשיבות המיגון נגד מיקוש והגדלת ביטחון צוות הכלי, הוחלט על בניית תובה חדשה. אנשי מש"א 7200 תכננו ובנו את ה'שועט' מתחילתו ועד סופו תוך מתן דגש מיוחד למיגון הכלי ומתן ביטחון ללוחמים. כן קלט המש"א את ה'ברדלס' ותכנן את ה'בידורית', גרור בו הותקנו מכשירי טלוויזיה, מערכות וידאו ומערכת סטריאופונית, מקרנת סרטים, ספריה ומשחקי חברה ובידור, שהוסע ליחידות השדה במטרה לשמש אמצעי בידור לחיילים.[iv] מפקדי המש"א בין השנים 1985-1967 היו: אל"ם צבי וינברג (תירוש), שימש מפקד המרכז בין השנים 1973-1965, אל"ם צבי טל ששימש כמפקד המרכז במלחמת יום הכיפורים ועד ספטמבר 1981 ואל"ם מנחם גבע עד 1985. מש"א 7100 (681) מש"א 681 החל כבית מלאכה בסיסי 1, במגרשי התערוכה ליד נמל תל אביב. באוגוסט 1948 עבר לצריפין (סרפנד) וב-1949 שונה שמו לבמ"ב 681. במהלך השנים פוצלו יחידותיו בין מחנות צריפין, בית דגן ותל השומר. גם הוא, כבמ"ב 682, הועבר לכפיפות אג"א ב-1966. באוגוסט 1967 שונה שמו למש"א 681 ובתחילת 1972 למש"א 7100. ב-1967 נקבע ייעודו לאחזק דרג ג ו-ד של טנקים, בנוסף להרכבה, שיקום, יצור והסבה של ציוד צבאי, נשק כבד, טילים וציוד אלקטרו-אופטי והוא היה בנוי ממספר מדורים לתכנון ופיקוח ובתי מלאכה להרכבה ויצור. לאחר מלחמת ששת הימים נבחן שינוי המבנה הארגוני של המש"א ובמקביל להכנסת פריטי ציוד חדישים לצה"ל הוקמו מחלקות, ענפים ומדורים חדשים. אחת מהמחלקות החדשות היתה מחלקה ליצור ותיקון פריטים אופטיים, שהוקמה לאחר מלחמת ששת הימים ובעקבות חדירת אמצעי ראיית לילה לזירה.[v] מפקדי מש"א 7100 מאז מלחמת ששת הימים ועד 1985 היו: אל"ם דוד (דוקי) סלע, בין השנים 1968-1964, אל"ם מרדכי רון-נס (רוניס), בין השנים 1971-1968, אל"ם אוריאל תמיר, בין השנים 1975-1971, אל"ם בן ציון בן בשט, בין השנים 1975- 1978, אל"ם צבי לבנת, בין השנים 1981-1978, אל"ם טוביה מרגלית, בין השנים 1983-1981 ואל"ם נח ניצן, בין השנים 1986-1983. ערב מלחמת ששת הימים ובתקופת ההמתנה, נקט מפקד המש"א, אל"ם דוד (דוקי) סלע, צעדים על מנת להכין את המש"א לתקופת המלחמה. הוא שינה את סדרי העדיפות בעבודה. הורה להשקיע מאמצים בטנקים בהם נותרה פחות עבודה, כדי למסור אותם בהקדם ליחידות הסדירות וביצע למעשה 'קיפול ליינים'. כמו כן הורה להאריך את שעות העבודה, כולל שבתות. משהגיעו הנחיות אג"א למש"א להכשיר תומ"תים 155 מ"מ, לסיים מיידית הסבת 20 טנקי שוט לתותחי 105 מ"מ ולהכשיר ולזווד פלוגת טנקי מגח, היתה העבודה כבר בשיא ביצועה. אנשי המש"א עבדו שעות רבות, במסירות וללא לאות. כן גוייסו אנשי המילואים של המש"א, שמילאו את מקום העובדים האזרחים שגוייסו ליחידותיהם הצבאיות. לאחר שהמש"א השלים עבודות אלה פנה סלע, ביוזמתו, לראש אג"א, האלוף מתי פלד, וביקש ממנו משימות חדשות. אלה כללו מתקון שישה ג'יפים נושאי טילי נ"ט בערכות אטימה, לצורך הנחתתם מהים, הכנת פריטי מתקון למקלע נ"מ על גבי 38 ג'יפי סיור, מתקון והרכבת זרקורי קסנון על טנקי מגח, שיגור חוליות טכניות לשטח ועוד. פעילות ייחודית נוספת היתה הקמת חוליה שכללה את רס"ן אלעזר ברק, סרן בנצי בן בשט, סרן נפתלי אייל וממ"ק מוטי דיקשטיין, שהצטרפה לאוגדה 84 בציר ההתקדמות בסיני. החוליה עסקה בפעולות אחזקה ותיקונים שהחזירו טנקים למעגל הכשירות, כולל החלפת יחידות כוח, במתן עצה, הדרכה ופתרונות לטיפול בכל טנקי המגח המוסבים, שנפגעו בקרבות וכן ריכזה נתונים טכניים. סך כל פעילויות המש"א מתקופת ההמתנה ועד 10 ביוני 1967 כללו שיקום עשרות תותחים לסוגיהם, שיקום 264 מנועים, לעומת ממוצע שנתי של כ-97 מנועים. בפעילותו זו תרם המש"א להגברת יכולת צה"ל ועוצמתו והפגין יכולת ורוח עשייה ראויים לשבח.[vi] לאחר המלחמה, כבר בתקופתו של אל"ם מרדכי רון-נס (רוניס) כמפקד המש"א, שיקם המש"א מנועי טנקים ועסק בהסבות טנקים. עיקר העבודה כוונה להסבת הצנטוריון ל'שוט-קל', שזיכתה את הצוות שתיכנן אותו בפרס ישראל (ראה לעיל). בשל חשיבותו של המש"א למערך החימושי ביקרה בו בסוף 1968, ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בין השנים 1972-1970 הוסבו במש"א 681 כ-700 טנקי 'שוט-קל'. המש"א עסק בהסבת מגחיםM48A-1 ו A48A2C - ל- A-3M48. כן הוטל עליו שיקום השלל, שכלל שיקום כ-200 טנקים, החזרתם לכשירות ודיגומם צה"לית. (ראה לעיל פרק ב).[vii] הסבת טנקי פטון (מגח) במש"א בתקופת מלחמת ההתשה תרם המש"א בפיתוח אמצעים מיוחדים, שתוכננו במקחש"ר, בהם טנקי פינוי, טנקי תצפית וחילוץ, טנקי דחפור וטנק 'מפלצת' נגד מוקשים. כן שלח המש"א חוליות טכניות שפתרו בעיות טכניות שהתגלו בתותחים ותיקנו עשרות תומ"תים וטנקים. באותה עת נשקלה האפשרות לשינוי שיטת ההתחשבנות והתמחיר של המש"אות מהשיטה התקציבית לשיטת המשק הסגור.[viii] לקראת סוף 1971 התמנה אל"ם אוריאל תמיר כמפקד מש"א 681, ששינה את שמו בינואר 1972, למש"א 7100. תמיר, איש ארגון וסדר, החליט לעשות סדר במרכז. ראשית דבר דאג לסלול כביש עוקף במקום זה שחצה את הבסיס בתל השומר ובכך תרם לאיחוד פיזי של הבסיס. הוא הקפיד על החתמת כרטיס נוכחות העובדים בכניסה וביציאה ואסר על הכנסת רכבים פרטיים לשערי המש"א. במקום זאת דאג לרכישת 180 זוגות אופניים לתנועת הקצינים והעובדים בבסיס. בתקופתו התנהלו מאבקי כוח רבים בינו לבין ועד העובדים בנושאי שיפור תנאי העבודה והשכר.[ix] מש"א 7100 לא נערך לקראת מלחמת יום הכיפורים ורק ביום הכיפורים עצמו נקראו האנשים לעבודה והוחל בגיוס אנשי מילואים. המאמץ המרכזי של המש"א התמקד בשעות אלה בהוצאת כל הכלים שעמדו בקווי השיקום לחזיתות, בהשלמת ההסבה של טנקי 'שוט-קל' והכנת חטיבות כוח לטנקי המגח. גשר הגלילים שפיתוח היצול לגרירתו במש"א 7100 היה בשלבים סופיים, קודם לאזור טסה. הרכבתו הושלמה ב-12 באוקטובר 1973 לאחר שהופצץ על ידי מטוסים מצריים. לאחר מספר ימי ניסויי גרירה בחולות סיני, הוא נגרר ב-16 באוקטובר לתעלה והוכן לחצייה רק ב-18 באוקטובר. (ראה לעיל פרק ד) במהלך המלחמה עסק המש"א בתיקון טנקים פגועים, שהובלו ברכבת לצריפין ומשם לתל השומר. משגבר זרם הטנקים שהובאו למש"א, פרצו את אחת מגדרות המש"א והכשירו שטח נוסף לאחסון. הרכיבו עשרות חטיבות כוח בטנקים פגועים, שיקמו תותחי טנקים ותומ"תים ואת מערכותיהם האופטיות, כן עסקו ביצור חלקי חילוף חיוניים והתקינו משגרים וטילי טאו 'עורב', שהגיעו ברכבת האווירית האמריקנית, על ג'יפי סיור. חשוב להוסיף כי במהלך ימי המלחמה הצליחו עובדי המש"א להסב 135 טנקי 'שוט-קל', שהועברו לחזית ותרמו להגדלת סד"כ צה"ל. לאחר המלחמה השתתף המש"א במבצע ההחזרה לכשירות, במהלכו הוחזרו לכשירות ותוקנו כאלף טנקים.[x] בנצי בן בשט סיפר, כי במהלך הקריירה הצבאית שלו בחיל החימוש היה תפקידו כמפקד מש"א 7100 התפקיד היפה ביותר בצבא. תפקיד האוצר בידיו כוח רב לבנות, להקים ולבצע. בן בשט תיאר את המש"א כמפעל אדיר, בו עבדו למעלה מ-2,000 עובדים. עם הגעתו למש"א, זכור לו כי עצר את כל הבניה במש"א והכין תוכנית עבודה עשר-שנתית, שכללה את התפתחות צורכי העתיד במש"א, לטווח קצר, בינוני וארוך: שיקום טנקים, שיקום מנועים, יצור המרכבה, בינוי מבנים ורכש ציוד. בן בשט ניסה לבנות תקציב רב-שנתי במטרה שלא להתמקח, מידי שנה, עם אג"א על הקצבת כספים ותקציבים. בתקופתו הוקם מפעל טנק המרכבה, נבנה קו היצור של המרכבה והוכנו הדגמים הראשונים של הטנק. נרכשו עבור המש"א מכונות חדישות לעיבוד שבבי וציוד מתקדם נוסף, בעיקר לצורכי פרויקט המרכבה. נבנו מתקני עזר ונלמדו נושאי הבקרה הספרתית.[xi] ב-1977 עקב הגידול במשימות ופעילות המש"א, התבצע ארגון מחדש של המש"א. באותה עת הוגדר ייעודו "להוות מרכז לוגיסטי ברמת המטכ"ל ליצור, שיקום, הסבה ואחזקה בדרג ג ו-ד של טנקים, תומ"תים ותותחים (מכללים, מערכות אופטיות ומערכות בקרה) לכוחות היבשה".[xii] במקביל, ניהל בן בשט מאבק על הכנסת שכר עידוד לעובדים, ששכרם היה נמוך לעומת עובדי התעשיות הביטחוניות. בסיומו, נקבעה ועדה המאשרת, מידי שלושה חודשים, את שכר העידוד והפרמיות בצה"ל. מהלך זה נועד לעודד את תפוקת העובדים. כן ניהל בן בשט מאבק בנושא מערכת הקידום והתגמול של מנהלי העבודה, בהם ראה את שכבת העובדים החשובה ביותר. בעקבות זאת תוכננה שיטת קידום בשכר, שהיתה מותנית בקידום מקצועי-ארגוני. ב-1978 הוקם במש"א בתל השומר, יחד עם רשת 'אורט' ובפיקוח משרד העבודה, בית ספר תעשייתי-צבאי, שלימים נקרא על שמו של הקחש"ר חיים דומי. בית הספר נועד להכשיר נערים בוגרי כיתות ח ו-ט במקצועות כדוגמת מכשירנות, מכניקה, אופטיקה ועיבוד שבבי ממוחשב, תוך שילוב עבודה מעשית בסדנאות ולימודים עיוניים. זאת במטרה שישתלבו מאוחר יותר, במערך החימושי במש"א.[xiii] בתקופתו של אל"ם צבי לבנת כמפקד המש"א, התבטאו עיקר פעילויות המש"א בהשלמת קו היצור של טנק המרכבה, הצטיידות במכונות חדישות והמשך שיקום ושיפוץ הטנקים והתומ"תים, שהיו בשימוש צה"ל. באותה עת ניכר מחסור בכוח אדם מקצועי במש"א ונעשו ניסיונות לגייסו באמצעות כנסים בהשתתפות לשכות העבודה. ב-1980 הוקמה במש"א יחידת מחשב עצמאית, בנפרד ממענ"א. המש"א רכש מחשב יבמ דגם 4381, הורכבו צוותי מתכנתים ועובדי מחשב שבנו מערכת ניב"ם (ניהול יצור בעזרת מחשב). בנושאים שהיו קשורים בתוכנית העבודה וניהול האפסנייה, נשאר המש"א קשור למענ"א, אך בכל הקשור לצרכיו הייחודיים, כדוגמת ניהול כוח האדם, מעקב אחר משימות ברמת העובד הבודד, ניהול הנתונים ושכר העידוד, בנה המש"א את התוכנות על פי צרכיו וניהל אותן באופן עצמאי.[xiv] טוביה מרגלית ראה במש"א 7100 את מפעל הנשק הכבד הגדול של צה"ל בו ייצרו, פיתחו ושיקמו טנקים, ארטילריה כבדה, טילים ומערכות אלקטרו-אופטיות בדיסציפלינות המתקדמות ביותר. בתקופתו כמפקד המש"א 1983-1981 עבדו במש"א כ-3,000 עובדים ברובם אזרחים והשאר חיילים. המש"א עסק בהמשך יצור טנק המרכבה סימן 1 והתחלת קו היצור של טנק מרכבה סימן 2, הסבות טנקים כדוגמת הסבת טנק שוט ג לשוט ד, שכלל מערכות בקרת אש מתקדמות לטנקים והסבת טנקי מגח ושיקומם. קו להשבחת תומ"ת 'רוכב' (M-109), שיפוצים של מערכות כבדות בשריון ובארטילריה וטילים לשימוש החי"ר ופיתוח התשתית לשיקום ואחזקה של מערכות הדמייה תרמיות לראיית לילה במפעל האופטרוניקה.[xv] ביקור הרמטכ"ל המצרי במש"א 7100 בפברואר 1982 מרגלית ערך במש"א ארגון מחדש, במסגרתו צמצם את מטה המש"א וחיזק את מטות המפעלים. הוא הנהיג במש"א דפוסי עבודה כמו במפעלים אזרחיים, בעזרת תוכנית עבודה ברורה, תמחור ועמידה בלוחות זמנים. הוא ביטל את הדיווח היומי והסתפק בדיווח שבועי. תוכניתו זו אושרה על ידי אג"א ואג"ת והיא בוצעה ללא תוספת תקנים. מטה המש"א התנגד לשינוי הארגוני, כיוון שנלקחו ממנו סמכויות רבות וכן כוח אדם, אשר הועברו למטות המפעלים, שהפכו לאוטונומיים יותר. מטה המש"א קבע את המדיניות, הכתיב את המשימות ופיקח עליהן ומטות המפעלים ניהלו את המפעלים. בנוסף קידם מרגלית והגדיר את סמכויותיהם ומעמדם המקצועי של מנהלי העבודה. הוא ראה בהם נדבך מרכזי בקרב העובדים הותיקים ועשה לחיזוק מעמדם. מרגלית האמין ובהתאם לכך יישם, מדיניות ניהול שהתבססה על הכלל, שקיים קשר אמיץ בין שביעות רצונו של העובד לבין תפוקתו. לכן נקט בפעולות רבות, שנועדו לשפר את הרגשת עובדי המש"א. הוא הנהיג מסיבות מפעליות, סייר אישית באולמות היצור, תוך שהוא משוחח עם העובדים ואיפשר להם ליזום פגישות במשרדו. ערך, תכופות, ראיונות חתך עם מגזרים שונים של המפקדים והעובדים, במגמה לעמוד על הלך הרוחות. גם את איכות הסביבה במפעל ראה כחלק מאותו מכלול ועל כן רתם את עצמו ואת סגל המפקדים והעובדים להשתתף במבצע 'ארץ ישראל יפה – תעשייה יפה'. למרות הניסיונות לרפות את ידו, בטענה כי המש"א לעולם לא יהיה מפעל נקי, הצליח להלהיב את העובדים לעסוק בשינוי פני המש"א, על ידי פעולות ניקיון, צביעה, יצור והצבת פסלים סביבתיים. שיפור חזות המרכז תרמה לתחושה הטובה בקרב העובדים וב-1983 זכה המש"א בחמישה כוכבי יופי בתחרות הארצית ובמקום הראשון במגזר התעשייה הכבדה.[xvi] בפרוץ מלחמת של"ג עדיין שימש מרגלית כמפקד מש"א 7100. זכור לו כי העיסוק המרכזי של המש"א היה בהכשרת הטנקים לקראת המלחמה ומבצעי הכשרה וקליטה של טנקים רבים מ'הליין'. במהלך המלחמה הוציא המש"א חוליות רבות לטובת אחזקה ותיקונים של כלים, חוליות שנטמעו בקרב הכוחות הלוחמים בשטח. עיקר התקלות בהן טיפלו היו במערכות בקרת האש, במנגנוני הרתיעה של התותחים ונזילות במערכות ההידראוליות. עובדי המש"א עבדו יומם וליל ותפוקתם גברה פי חמישה לעומת ימי רגיעה. מכיוון שהעבודה התנהלה גם בשבתות, הגיע מרגלית שומר השבת באחת מהן למש"א, כשהוא צועד רגלית מביתו ברמת גן לבסיס בתל השומר, שם חילק ממתקים ושתיה לעובדים בבתי המלאכה, כמחווה לעבודה הקשה שהשקיעו. באותו הקשר ראוי לציין כי באותה תקופה נבנה בית כנסת חדש במש"א ובאוקטובר 1983, הוכנס אליו ברוב עם ובהשתתפות הרב הראשי, האלוף גד נבון, ספר תורה.[xvii] עם סיום תפקידו כמפקד המש"א מונה טוביה מרגלית לתפקיד הקחש"ר ואל"ם נח ניצן התמנה במקומו. ניצן, כמפקדים אחרים, ראה בתפקידו כמפקד המש"א את גולת הכותרת של העשייה החימושית. תקופתו אופיינה בקיצוץ עמוק בתקציב הביטחון שהביא לצמצום עבודת שיקום הטנקים והרכבת טנקי המרכבה. ניצן נאלץ לפטר כ-400 עובדים, תהליך שלא היה קל ופשוט מבחינתו. יחד עם זאת הוא השכיל לנצל עודף תקציבי מכספי הסיוע האמריקני, בו רכש ציוד חדש למש"א. בתקופתו החלו לשקם תומ"ת 'רוכב' ותומ"ת 175 מ"מ ונרכשו מכשירים אלקטרו-אופטיים מתקדמים. בשנת 1985, לקראת נסיגת צה"ל לקו רצועת הביטחון בדרום לבנון, התרבו פעילויות המחבלים נגד כוחות צה"ל שבאו לידי ביטוי בפיצוץ מכוניות תופת ובהטמנת מטעני צד נגד סיורי צה"ל. על מנת להתמודד עם הפגיעות הרבות הוחלט על בניית נגמ"שים כבדים וממוגנים על תובת שוט. מש"א 7100 התארגן במהירות לבניית ה'נגמשוט', כפי שנקרא הכלי החדש, שנתן הגנה היקפית לאנשי הצוות וכוח אש מירבי באמצעות ארבעה מקלעי מאג. באותה שנה זכה מפעל המרכבה במש"א בפרס קפלן (ראה לעיל) ונפתחה ספרייה טכנית שכללה ספרות טכנית ענפה, כתבי עת טכניים וצבאיים מכל העולם ששימשו את עובדי המש"א.[xviii] מרכז ציוד לחימה וחלפים 6800 (687) - מצל"ח מרכז ציוד לחימה וחלפים 6800 הוקם ביולי 1966 בשם מצל"ח 687, על שמו של בסיס ההחסנה המרכזי דאז, בה"ח 687 בצריפין. בסוף 1971 הוסב שמו למצל"ח 6800 ובהתאם שונו שמות הבסיסים המרחביים שלו. מצל"ח היווה ועדיין מהווה את אחד המרכזים הלוגיסטיים הגדולים של אג"א.[xix] ביקור עוזר הרמטכ"ל, רב אלוף (מיל') צבי צור בלווית ראש אג"א במצל"ח 1971 מצל"ח עבר במרוצת הימים מספר ארגונים מחדש, למשל בשנים 1971, 1974 ו-1978. הוא נועד להוות מרכז לוגיסטי ברמת המטכ"ל להרכשה, להחסנה ולהספקה של כל סוגי אפסניית חיל החימוש וחיל הקשר, עבור כלל צה"ל. ב-1966 הוכפף מפקד מצל"ח לראש אג"א, אך המרכז השתייך חילית ומקצועית, לחיל החימוש, סמוך על שולחנו של הקחש"ר. מפקדת מצל"ח מוקמה בצריפין ובראש המרכז עומד מפקד בדרגת אל"ם. ב-1971 כלל מבנה מצל"ח מפקד וארבעה ענפים ובהם ענף ציוד קשר ואלקטרוניקה, ענף היצור המקומי, ענף ציוד עבודה וענף החלפים לרכב א ו-ב. כן היו בו מספר מדורים עצמאיים כמו: מדור האביזרים, מדור הנדסת היצור ומדור הקטלוגים. תחת כפיפותו היו שלושה בסיסי החסנה, מפוזרים ב-14 מקומות שונים, מכורדאני ועד רפידים. באותה שנה עמד תקציב רכישות מצל"ח על 337 מיליון ל"י לעומת 70 מיליון ל"י בלבד בשנת התקציב 1966/1967. בשנת 1975 כבר כלל מבנה מצל"ח שבעה ענפים במרכז, שהחדשים שבהם היו ענף תקציבים וניהול, ענף ציוד הלחימה וענף חלפי הטנקים.[xx] ב-1978 גדל המרכז והתרחב מאד. למפקד המרכז מונו בנוסף לסגן, גם שני עוזרים בדרגת סא"ל, להרכשה ולתקציבים ועוזר טכני לקשר ואלקטרוניקה. כן נוסף ענף שיטות והפעלה חדש. באותה עת היו כפופים למצל"ח הגופים הבאים: בה"ח 6810 – בסיס החסנה של חלקי חילוף רכב/רק"ם, בכורדאני, נטפים וטירה. לבה"ח זה היה כפוף בה"ח 6811 שהיה בסיס החסנה לחלקי חילוף קשר בנטפים. בה"ח 6821 – בסיס החסנה של חלקי חילוף רכב/רק"ם בצריפין. בה"ח 6822 – בסיס החסנה של חלקי חילוף קשר בצריפין. בה"ח 6830 – בסיס החסנה של חלקי חילוף רכב/רק"ם, במחנה נתן, לו כפופים בסיס החסנה 6831 של חלקי קשר, במחנה נתן ובה"ח 6834 בסיס החסנה לחלקי חילוף רכב/רק"ם, שהיה ממוקם עד לפינוי סיני במסגרת מבצע 'רמון', ברפידים. יחידת חי"ק 5160 - לאחזקת ציוד אלקטרוני בחת"ם ובחי"ק בצריפין. בית הספר התעשייתי הקדם צבאי בצריפין. יר"ם (יחידת רכב מילואים) 763 ויר"ם 938, שניהם בצריפין. תפקידיו העיקריים של מצל"ח כללו: עיתוד והצטיידות לצריכה שוטפת ולמלאי חירום לגבי כל סוגי האפסניה שבהשברת המרכז, למעט צל"ם. עיתוד חומרים, חלפים, מיכון וציוד ייעודי אחר עבור בתי המלאכה והסדנאות בבסיסי המרכז. בתחום ההרכשה – הגשת דרישות רכש למנהל ההרכשה (מנה"ר) במשרד הביטחון, קליטת הרכש, אחסונו והנפקת מאות אלפי סוגי אפסניה. בתחום הקליטה וההחסנה – קטלוג האפסניה שבהשברת המרכז, בתיאום עם החילות המקצועיים. קליטת אפסניה מרכש, מהמש"אות, הכשרתה ואחסנתה עד הניפוק. קיום מלאי אפסניה כעתודת מטכ"ל, ברגיעה ובמלחמה, קליטת רכב, נשק ומכשירים מדויקים וציוד חיל החימוש וחיל הקשר המיועד לשיקום, הסבה ואחזקה בדרג ד, אחסנתו הזמנית והעברתו למש"א, ייעוץ בתכנון שטחי החסנה ומערכי מחסנים, טיפול בציוד המאוחסן. בתחום ההספקה – ניפוק כל סוגי האפסניה שבהשברת המרכז. ניפוק פריטי צל"ם על פי הקצבות אג"א, ניפוק החלפים למש"אות ומתקני האחזקה הפיקודיים והשאלת אפסניה לאימונים. בתחום הפינוי והאחזקה – קליטת אפסניה מוחזרת מיחידות, מיון, שיפוץ, תיקון ומכירה /השמדה. תכנון וביצוע אחזקה לרכב ייעודי חיל האוויר וצמ"ה דרג ג וארגון עודפים ופסולת למכירה או להשמדה. בתחום כוננות הבסיסים – הבטחת כוננות וכשירות בסיסי המרכז, תכנון הצרכים במפעלים חיוניים במגזר האזרחי ואחריות לארגון וגיוס שני יר"מים מטכ"ליים ושתי יחידות פינוי שלל. בתחום הניהול, השליטה על המלאי וניהול תקציב – קיום מערכת רישום ודיווח ממוכנת במחשב, קיום ביקורת פנימית וספירת מצאי, הפעלת מערכת הנדסת יצור פנימית לשיפור וייעול התפעול, ניהול התקציב, טיפוח היצור המקומי וניהול בית הספר התעשייתי להכשרה טרום צבאית.[xxi] השינוע במחסני מצל"ח החדישים בימי רגיעה שירתו במצל"ח כ-1500 עובדים, רובם אזרחים ואילו בתקופת מלחמה, כמו מלחמת יום הכיפורים הגיע מספרם לכדי 2500 איש. במהלך השנים 1985-1967 עמדו המפקדים הבאים בראש מצל"ח: אל"ם דב לאור, אל"ם שרגא אבן, אל"ם יצחק ילון, אל"ם מאיר ניצן, אל"ם אלון פורת ואל"ם יצחק (מושקו) רווה. עיקר גאוותם היתה על התרומה הרבה של מצל"ח להעמקת היצור המקומי של חלקי החילוף, עידודו ופיתוחו. מצל"ח הכין במרוצת השנים תיקי שרטוטים ואופיונים לעשרות אלפים סוגי פריטים. מצל"ח השקיע מאמצים רבים להקמת בית הספר למינהל טכני ב-1976, בסיוע משרד העבודה והנהלת 'אורט'. ב-1981 כבר כלל בית הספר 165 תלמידים, שלמדו לימודים עיוניים, חברתיים ומקצועיים. יצחק ילון שעמד בראש מצל"ח בין השניים 1974-1972, וקודם לכן שימש כסגן מפקד המרכז סיפר, כי מצל"ח היה הראשון ממרכזי חיל החימוש בו הוכנס המחשוב, עוד טרם מלחמת ששת הימים. לדבריו, טפסי דו"ח העיתוד הראשון היו ארוכים מאד והיו בנויים בצורה שלא תאמה את צורכי המרכז. בתחילה לא נתן המחשב מענה בנושא מקורות הרכש והמערכת לא היתה מאוזנת ולכן שמרו, במקביל, גם רישומים ידניים. הדוחות הבאים הופקו על פי סדר כספי יורד של הפריטים להרכשה וכך התאפשרה בקרה יעילה של דוחות העיתוד. מחסני 4,000 מ"ר הראשונים שהוקמו בבסיסי מצל"ח החל מ- 1970 טרם מלחמת ששת הימים עסקה מפקדת מצל"ח בבינוי מחסנים. המחסנים בהם עשו שימוש היו מתקופת הצבא הבריטי, קטנים בעלי נפח אחסון מצומצם, אשר לא התאימו לעבודה במלגזות. בסיועו של האלוף חורב, הם פנו לחיים לסקוב, הרמטכ"ל לשעבר, ששימש בתפקיד יו"ר רשות הנמלים, שם בדקו מחסנים שיכלו להתאים לצורכיהם. אנשי מצל"ח בחרו במחסנים בגודל של ארבעה דונם, בגובה שישה מטר ואחר בגובה של שמונה מטר, שהחליפו את מחסני 'תמר' הקטנים יותר והנמוכים, שהיו בגובה של שלושה מטר בלבד. צה"ל העביר למצל"ח שטח צמוד שהיה שייך לבה"ד 9 שהתפנה ועליו בנו מחסנים מהדגם שנבחר. עד 1972 כבר עמדו שישה-שבעה מחסנים כאלה במצל"ח. לאחר מלחמת ששת הימים והפריסה הנרחבת של הבסיסים נתן מצל"ח שירות של אספקת חלפים ועסק בקליטת השלל ורכש הציוד האמריקני. עד מלחמת יום הכיפורים נרכשו אפודי מגן וארטילריה מתנייעת ממלאי צבא ארצות הברית ובתנאים טובים, בעקבות קשרים שנוצרו עם איש הפנטגון שסייע לאנשי מצל"ח. במלחמת ההתשה עסקו אנשי מצל"ח בהספקה מוגברת של חלקי החילוף ודחיפתם ליחידות הקדמיות, ברכש מגוון ובציוד הגישור. מצל"ח עסק גם בקליטת כלי הרכב החדשים שהגיעו מאוחסנים בגירוז, ללא נשק ואביזרים. במצל"ח עבר הציוד ניקוי, צוייד בנשק והוכן לניפוק ביחידות. יומיים לפני מלחמת יום הכיפורים נקט מצל"ח במספר צעדים מקדימים שכללו: בדיקת מצב ניפוקים והוראות להדבקת פיגורים בניפוק אוטומטי, בדיקת הצטיידות האוגדות בחלפים, תוך שימת דגש על הצטיידות גש"חים ובדיקת פיזור מלאי מכללים וחלפים לפי תבחינים שנקבעו ב'כחול-לבן'. כן ניזומה הפעלת בתי החרושת למצברים לעבודה במשמרות, כיוון שרוב הטנקים עמדו במחסני החירום ומצב המצברים שלהם היה לא ברור. בסיסי מצל"ח ברחבי הארץ, על עובדיהם, רותקו, למרות שלא התקבלה פקודת מטכ"ל בנושא. מצל"ח החל בדחיפת חלפים לסדנאות המרכזיות ולימח"ים והיקצה במפקדתו חמישה-שישה חדרים, לשימוש נציגי הסדנאות, שהיו בקשר ישיר עם יחידותיהם ועם מדורי המטה במצל"ח.[xxii] במהלך המלחמה עבדו אנשי מצל"ח במפקדה ובבה"חים ללא הפוגה והנפיקו צל"ם, חלפים וציוד אחר, בכמויות עצומות ובמהירות האפשרית, לכוחות הלוחמים, תוך יצירת יחסי עבודה טובים עם היחידות הצורכות. מצל"ח ארגן צוותים שיצאו למרכזי ההתארגנות של הכוחות ולדרכים, שם אספו ציוד שנותר מאחור על מנת להכשירו מחדש. מצל"ח שם דגש על יצור ואספקת פריטים קריטיים, אשר היו דרושים מיידית וקלט רכש רב שהגיע מחו"ל. המרכז פעל כחלק ממערכת הגש"חים, היחש"מים והמש"אות והיה בקשר מתמיד הן עם היחידות הלוחמות והן עם אג"א והחילות ועשה ככל הניתן, לענות על צורכיהם. הוא אף הקים, באופן מאולתר, חוליה לניפוק חלפים לרכב המגוייס ביר"מים, שפעלה במסגרת שלוחת מצל"ח ברפידים.[xxiii] בה"ח 6821 בצריפין התארגן במהירות, גייס רכב אזרחי וניפק ציוד רב ליחידות. לאחר חציית התעלה הקים הבה"ח שלוחה מעברה השני של התעלה ונתן מענה לדרגים בשטח. הבה"ח טיפל גם בציוד הצבאי הרב שהגיע באמצעות הרכבת האווירית האמריקנית. בה"ח 6810 בפיקוד צפון ניפק במהלך המלחמה צל"ם, מכללים וחלפים בכמויות אדירות וביעילות. הבה"ח ניפק פריטי מזקו"ם וזחל"מים והחזיר לכשירות בבסיס כורדאני, זחל"מים מושבתים. פעילותו של מצל"ח בעת המלחמה תרמה רבות למאמץ המלחמתי וחיזקה את הכוחות הלוחמים באספקת הציוד הנדרש.[xxiv] אל"ם מאיר ניצן, לימים סגן ראש אג"א בדרגת תא"ל, התמנה כמפקד מצל"ח ב-1974. הוא הכניס שינויים רבים במצל"ח, שכללו פתיחת רישומי המרכז במחשב לכל יחידות השדה, במטרה שיהיו מודעים למצב מלאי המצברים והמנועים. הוא סבר כי יש לאחסן את החלפים לפי גודל החלק ולא לפי שיוכם לכלי מסוים. הביא לשינוי שיטת ההחסנה במחסנים אוטומטים, על פי מספר קטלוגי, כאשר הצרכן המזמין יכול היה לבצע את ההזמנה בעצמו. בתקופתו התגבר האמברגו האמריקני על ייצוא חלפים לישראל, במסגרת 'ההערכה מחדש' (re-assessment) של הנשיא ג'רלד פורד. בעקבות זאת קרא ראש אג"א, אלוף אריה לוי, לכל המרכזים הטכנולוגיים לקצץ בהוצאות. במסגרת זו הוטלה מכסת קיצוץ בסך 180 מיליון דולר על מצל"ח. ניצן בחן את הנושא והגיע למסקנה כי ביכולתו לקצץ 300 מיליון דולר וזאת עשה, למורת רוחו של אלעזר ברק הקחש"ר, שחשש שהמחסור בחלפים ובמכללים הקריטיים יפגע ביכולת יחידות חיל החימוש להתגבר ולתקן תקלות בעת מלחמה, במידה ותפרוץ. לדבריו, הוא פעל להסדרת הספקה סדירה של חלקי החילוף מארצות הברית וליצירת עצמאות כלשהי בתחום זה. זאת עשה בשיתוף פעולה עם משרד הביטחון-מנה"ר ומשלחת משרד הביטחון בארצות הברית. באותה עת שימש אלון פורת, מי שהחליף את ניצן בתפקידו כמפקד מצל"ח, כמנהל רכש חילות היבשה במשלחת האחראי לקשר מול צבא ארצות הברית. כאשר ניצן השתתף בקורס בארצות הברית הוא למד כי הצבא האמריקני, במסגרת הסכמים מיוחדים היה מספק ישירות, חלקי חילוף למדינות ידידותיות ונאט"ו. ולכן פעל להפיכת מצל"ח לצרכן ידידותי, כדוגמת האחרים. הוא בנה קרן מתחדשת על סך 20 מיליון דולר, ממנה משך בכל רכישה. ניצן אף דרש לקבל דרג עדיפות שלוש, כדרגת הצבא האמריקני בויאטנם ואכן קיבל זאת. משמעות קבלת הדרוג המועדף היתה קבלת החלפים בהיטס. כן עשה שימוש בקטלוגים האמריקנים ורכש פריטים מסדרות שונות ובמחירים מוזלים, במטרה להשיג חסכון מהותי. ניצן המשיך, כקודמיו וכמו אלה שבאו אחריו, בעידוד היצור המקומי, כפי שנהג משה קשתי, בעת ששימש כמנכ"ל משרד הביטחון, כלקח מהאמברגו שהטילה צרפת על ישראל לאחר מלחמת ששת הימים. הוא עודד יצור מקומי של פריטי מזק"ום, פינים, גלגלי מרכוב ועוד, במפעלים אזרחיים כמו 'אורדן', מפעל לגומי בכפר סבא, התעשיה האווירית, 'שהל', 'לפידות', 'וולקן' ואחרים.[xxv] אל"ם אלון פורת שימש כמפקד מצל"ח ממחצית 1978 ועד סוף שנת 1982, ועוד קודם לכן, בין השנים 1971-1968 שימש כסגן מפקד מצל"ח. תקופתו במצל"ח אופיינה בהמשך הקידום, הפיתוח והכנסת המודרניזציה במפקדת מצל"ח ובבסיסים. תשומת לב מיוחדת ניתנה לבניה ולפיתוח של המחסנים המודרניים בבסיסי מצל"ח בבאר שבע ובנטפים. נושא ההחסנה היבשה פותח והורחב בעיקר לחטיבות כוח לטנקים, למכללים ולחלפים לרק"ם, ובכך תרם להעלאת הכוננות של צה"ל, שבאה לידי ביטוי במלחמת של"ג.[xxvi] במהלך מלחמת של"ג ביוני 1982 פעל המרכז רבות לדחיפת כמויות גדולות של חלקי חילוף לשדה המערכה. עשרות טון של חלפים הוטסו משלוחת ממצל"ח בנטפים. ממצל"ח נדחפו מאות משאיות של חלפים במעמס כולל של 13,000 טון, זאת מכיוון שהגש"חים לא קיבלו את מלוא צורכיהם ממצל"ח בעת העליה לשטח וההתארגנות בשל מחסור במשאיות יר"ם. להלן סך כל חלקי החילוף שנמשכו ממצל"ח בתקופת המלחמה ואשר עלותם עמדה על שני מיליארד שקל: 2,700 פסי זחל 608 הינעים סופיים מכל הסוגים 1,600 גלגלים 11,000 צמיגים 12,000 מצברים 1,600 מכללים לרכב ב 70 גנרטורים 180 מיכלי מים ודלק 60 זיוודים לטנקים ולנגמש"ים.[xxvii] בסוף שנת 1982 קיבל אל"ם יצחק (מושקו) רווה את הפיקוד על מצל"ח. לצורך מילוי הצרכים הלוגיסטיים של צה"ל בלבנון הוקמו שם בתקופתו שלוחות מצל"ח ובהן שלוחות מרג' עיון והזהראני. רווה פעל רבות על מנת לווסת את דרישות הכוחות בלבנון לחלקי חילוף רבים ויקרים. לקראת סיום תפקידו בסוף שנת 1984 החל תהליך מבוקר של פינוי יחידות האחזקה מלבנון. עיקר הציוד הועבר לבסיסי נטפים ובית שאן, לרענון והחזרה לכשירות. ציוד השלל הרב שנפל בלבנון פונה לבסיסי כורדאני וצריפין. רווה פעל רבות לשדרוג תהליך העיתוד הממוחשב במטרה לייעל את נושא הספקת חלקי החילוף בהתאם לצרכי הצבא ולמגבלות התקציביות.[xxviii] חשוב לציין, כי ב-1985 התגבשה הצעה לארגון דחיפת חלקי חילוף ממצל"ח לצרכנים. רעיון דחיפת הציוד במקום משיכתו, החל עוד בתקופתו של אלוף מתי פלד כראש אג"א, אך בשנה זו שופרה השיטה ובכל בה"ח הוקמו חוליות דחיפה. דחיפת החלפים נקבעה להתבצע מבסיסי ההחסנה לזירות הלחימה בפיקודים, ליחש"מים, לגש"חים ולפלק"דים. בנוסף נקבע מצל"ח כאחראי על פיקוד שיירות החלפים ואבטחתן. באותה שנה הוחלט גם על הקמת מדור לטיפול בנושא מכירת הציוד העודף.[xxix] אחסון מנועי טנקים במצל"ח מצל"ח מכונה "המחסן הגדול של המדינה". מניין 'לקוחות' עולה על 200, הכוללים גדודים, חטיבות שריון, מש"אות יחש"מים ויחידות צבאיות של חיל החימוש, גלי צה"ל, ממר"ם ואחרים. עבורם הוא רוכש ומאחסן חלפי צל"ם לטנקים ולכלי הרכב, אופטרוניקה, מכשירי קשר, טלוויזיות, מחשבים וכדו'. למצל"ח יש גם 'בית קברות' לטנקים, אותם הוא צריך למכור או לפנות כפסולת.[xxx] (על תרומתו של מצל"ח בפינוי סיני ב-1979 ראה בפרק ה'). מרכז תחמושת 6400 (645) - מרת"ח מרת"ח, מרכז התחמושת, היה המרכז הלוגיסטי האחרון שהוקם ב-1966, אחיהם הצעיר של היחידות המטכ"ליות המוזכרות לעיל. קודם להקמתו היתה האחריות המקצועית לנושא התחמושת נתונה בידי ענף ציוד הלחימה במקחש"ר, שפעל כמפקדה ממונה על בסיס התחמושת. בראש הענף עמד סא"ל מתי חמד, ששימש גם כמפקד מרת"ח הראשון. פקודת הארגון שפרסם אג"ם-תוא"ר למרכז תחמושת 645, קבעה כי ייעוד המרכז הוא החסנת התחמושת ואספקתה, יעוד שהתרחב במרוצת השנים. הוא כפוף פיקודית לראש אג"א, כדוגמת שאר יחידות החימוש המטכ"ליות ובזיקה מקצועית וחילית לחיל החימוש. עם קבלת ההחלטה על ביצוע שינויי הארגון באג"א בשנת 1966, הוחלט על הקמת מרת"ח כמרכז עצמאי. ענף הצל"ם במקחש"ר התפרק, מדורי הרכב והנשק הועברו למצל"ח ומדור התחמושת הועבר למפקדת מרת"ח, שהתמקמה ליד בסיס מרר. במקביל הועברה האחריות להרכשת התחמושת ממנה"ר לאג"א, כאשר מרת"ח היווה שותף פעיל בכל שלבי הרכש, בעיתוד ובריכוז החומר הטכני. מבנה מרת"ח כלל מפקד, ארבעה מדורים: התכנון וההחסנה, פיקוח המכונים, מדור הניהול והתקציבים והרישום. שלושה מרחבים: הצפון המרכז והדרום, בהם מוקמו מספר בסיסים, רובם ישנים, עוד מתקופת המנדט הבריטי: סנט ג'ין, כורדאני, אדמירליטי, ג'למה, עתלית, עין זיתים, ואדי סרר, שורה, מרר, באר שבע ומצפה רמון. מתי חמד, מפקד מרת"ח בין השנים 1967-1966, היה מי שארגן את מפקדת המרכז מיד עם הקמתו, קבע את המרחבים, שינה את שיטת שינוע התחמושת וקבע את תקן המחסן האופטימלי של התחמושת.[xxxi] במחצית שנות החמישים ובשנות הששים יובאה מרבית התחמושת מחו"ל. צה"ל קיבל ורכש כמויות גדולות של תחמושת, שחייבו היערכות מיוחדת לאחסונה. בשל מחסור במקומות אחסון, הועברה תחמושת רבה ליעדים אחרים ובחלקה אף הוחזרה לארצות מוצאה. בעקבות מלחמת ששת הימים הוזרמו כמויות גדולות של תחמושת צה"לית ושלל לבסיסי התחמושת ובעטייה עלה הצורך לשנות את התפיסה ולאחסן את התחמושת במחסנים מתאימים וממוגנים. כן נקבע, מאוחר יותר, כי כל סוגי התחמושת יאוחסנו באותו בסיס, על מנת למנוע בשעת חירום התרוצצות מיותרת וצווארי בקבוק באיתור התחמושת הנדרשת. באותה עת החלה התעשייה הביטחונית בארץ ביצור תחמושת למיניה והיא הפכה לספקית התחמושת העיקרית של צה"ל, להוציא דגמים מיוחדים, שעדיין יובאו.[xxxii] נושא התחמושת היה מאז ומתמיד נושא רגיש והיקף אחריותו של מפקד מרת"ח היה יוצא דופן בין המרכזים הלוגיסטיים. ההחלטות היום-יומיות של המפקד היו כרוכות בשיקולים מורכבים של כוננות מבצעית בזמן רגיעה, במלחמה ובעיקר במעבר מרגיעה למלחמה. כשירות טכנית בהובלת תחמושת, אחסנתה ותיקונה וחישוב מניעת הסיכון לסביבה. משמעות הדבר היתה הצורך של המרכז להיות בכוננות.[xxxiii] הקחש"ר דומי, הורה, לאחר מלחמת ששת הימים, את מרת"ח, להקפיד על טיפול נכון במצבורי התחמושת ושמירה על ההוראות, על מנת למנוע אסונות. וכנראה ידע דומי על שום מה התריע. בנובמבר 1967 התפוצץ ערום תחמושת של 3,000 טון בבסיס סנט-ג'ין, לשם הובאה תחמושת השלל הלא ממויינת, מרמת הגולן. בתחמושת היו רקטות 130 מ"מ ו-240 מ"מ וחומרי הדף של תחמושת תותחים. שלושה אנשים שהיו בקיבוץ לוחמי הגטאות ובעכו נהרגו מהתפוצצות הרקטות, במקרה שזכה לכינוי 'גיא ההריגה'. על מרת"ח הוטל לפנות את השטח על ידי מיון ופיצוץ הנפלים המסוכנים ובשלב השני לערום ערומים ולהכינם להוצאת מכרז לשם מכירתם.[xxxiv] במהלך השנים רכש מרת"ח ניסיון רב בשינוע התחמושת במטענים מאוחדים ובאמצעות מלגזות ופעל להתאמת רכב הובלה לתחמושת ממושטחת. העמסת מארזי תחמושת על רכב מרת"ח היה אמון לא רק על קליטת תחמושת, אחסנתה והובלתה, אלא גם על שיקומה והשמדתה. במסגרת השיקום הוחלפו אביזרים כמו מרעומים, נערכו בדיקות ובחינות, תהליכי צביעה, סימון ואריזה. לצורך זה הוקמו במסגרת מרת"ח, מספר מפעלי שיקום שנקראו מכוני שיקום התחמושת. מרת"ח קיבל אחריות להשמדתה של התחמושת הפסולה ושל כלל התחמושת במדינה, הן של צה"ל והן של התעשיות הביטחוניות כמו תעש רפא"ל ואחרים. כך לדוגמה, היה מרת"ח אחראי על השמדת כ-50 טון תחמושת שלל במצבורי מרש"ל ב-1970, השמדה שבוצעה ברובה, באמצעות הטבעה. מן הראוי לציין כי שיטת הטבעת תחמושת מנוגדת לאמנת ברצלונה העוסקת בתחום זה ואכן מקפידים במרת"ח להשמיד את התחמושת באמצעות פיצוצה או הטמנתה מתחת לאדמה בתוך חביות מבוטנות. אגב, לימים, כאשר מפקד מרת"ח בשנות השמונים, אל"ם קובי כהנוביץ חיפש מקום להטמנת תחמושת היפנו אותו למכרות תמנע, אשר נסגרו לכרייה באותה עת. לאחר סיור מרשים במכרות נראה היה כי המקום מתאים לצרכים. תנאי אחד הותנה והוא כי על מרת"ח יהיה לשאוב את מי התהום המתנקזים שם. משהסתבר כי ביצוע פעולה זו כרוכה בהוצאה כספית גבוהה נפסל הרעיון.[xxxv] סא"ל יוסף פלג שימש מפקד מרת"ח בין השנים 1976-1967. מרת"ח גדל ופעילותו התרחבה עד כי ב-1971 הפעיל המרכז באופן ישיר, 11 בסיסי תחמושת ברחבי הארץ, ארבעה בתי מלאכה לתיקון תחמושת ודאג להקמה, אחזקה ורענון בסיסים קדמיים וימ"חים בהם אוחסנה תחמושת. בשנת 1971/72, עמד תקציב אג"א לרכישת תחמושת על 191 מיליון ל"י לעומת 26 מיליון בלבד בשנת 1966/67. התפעול השנתי של מרת"ח עלה בשנת 1971/72 על שישה מיליון ל"י, לעומת שני מיליון ל"י בלבד בשנת 1966/67. בעקבות התעצמות זו ביקש אג"א את העלאת תקן ודרגת מפקד המרכז לאל"ם, שהתממשה זמן קצר לאחר מכן.[xxxvi] במלחמת יום הכיפורים גייס מרת"ח את מערך המילואים שלו והנפיק תחמושת לכוחות הלוחמים. מרת"ח עסק אף בקליטת תחמושת השלל, מיונה, הובלתה ושיקומה, בהתאם לצרכים. עם תום המלחמה עסק מרת"ח בהחזרה לכשירות של התחמושת ובטיפול בתחמושת השלל. בתחילת 1977 התבצע ארגון מחדש של מפקדת מרת"ח 6400, זאת בשל הפיזור הטריטוריאלי של בסיסי התחמושת, בעיות האבטחה המיוחדות והטיפול בכוח האדם. ייעודו של מרת"ח נקבע לשמש מרכז לוגיסטי ברמת המטכ"ל, להכשרה, להחסנה, להספקה ולאחזקה של כל סוגי התחמושת ואביזרים לתחמושת עבור כלל צה"ל, למעט תחמושת ייעודית לחיל האוויר ולחיל הים. המפקדה אורגנה מחדש על בסיס שלושה ענפים: הארגון, האחזקה וההפעלה והיא מוקמה במחנה מרר. תחת כפיפותה היו ארבעה בסיסי תחמושת מרחביים: 6410, 6420, 6430 ו-6440. כן היו כפופים לה בסיסי משנה במקומות הבאים: שני בסיסי משנה בנטפים, שהאחד מהם יועד לתחמושת מוחזרת, כורדאני, ג'למה, עתלית, מרר, נחל שורק, באר שבע, מצפה רמון, חתירה, ביר-חסנה וקציעות. כן היו כפופים לה מספר יר"מים ומכונים לתיקון התחמושת. כוח האדם עמד על כ-800 איש ובהם חיילי סדיר ומילואים, עובדים אזרחיים ואף עצירים. תפקידי מרת"ח כללו בתחום ההרכשה, הגשת דרישות למשרד הביטחון לרכש התחמושת ואביזריה, ניהול ומעקב אחר ביצוען כולל מן ההיבט התקציבי. בתחום ההחסנה: כל הטיפול בקליטת התחמושת, באיחסונה, באריזתה ובניהולה. בתחום ההספקה: ניפוק תחמושת ליחידות צה"ל ודחיפת התחמושת לזירות המלחמה. בתחום האחזקה: ביצוע טיפול מונע, קליטת התחמושת המוחזרת מיחידות, ותכנון וביצוע השיקום כל סוגי התחמושת ובכל דרגי התיקון. בתחום הכוננות: אבטחת הכוננות והכשירות של בסיסי מרת"ח ותכנון הצרכים. בתחום ניהול השליטה על המלאי וניהול התקציב, קיום מערכת רישום ודיווח ממוכנת, קיום ביקורת פנימית, ניהול התקציב ופרסום נוהלי העבודה.[xxxvii] אל"ם יעקב שן-צור התמנה למפקד מרת"ח 6400 ב-1976 ושימש בתפקיד זה עד 1981, לאחר שהשתלם בתחום התחמושת בארצות הברית וגרמניה. תקופתו אופיינה, מלבד שינוי שם המרכז למרת"ח 6400 במקום 645, בהתרחבות הבניה בבסיסים, בעיקר בתחום המחסנים, אך גם בסגירת בסיסים או בהגבלת פעילותם. כך נסגר ב-1979 בסיס ביר-חסנה, במסגרת 'רמון א', בעקבות הסכם השלום עם מצרים. בסיס כורדאני נסגר אף הוא, בסיס עתלית הפך לבסיס לאריזות ולתחמושת זעירה. בסיס ג'למה הוגבל ברובו ומפעל תיקון התחמושת בבאר שבע הוגבל להכשרת תחמושת זעירה וחודרת שריון. במקביל הוחל בבניית בסיס חדש בתפן והורחבו בסיסי מצפה רמון, חתירה וקציעות. כן אותרו מקומות חדשים לאחסון תחמושת במעלה אדומים ובבית יוסף.[xxxviii] שן-צור סיפר, כי מחסני התחמושת תוכננו במרכז הבינוי, שם בנו דגם של מחסן בגודל של 300 מטר, "כמו שכתוב בספרים", מחסן מוגן תת-קרקעי לאחסון תחמושת. כן הוקמו שלושה מכונים לשיקום התחמושת, שם שיקמו תחמושת בצורה שלא בוצעה קודם לכן. הם הנצילו כמויות תחמושת, צה"לית ושלל, בערך של 100 מיליון דולר בשנה. שן-צור הביא מארצות הברית קווים שלמים לשיקום התחמושת במטרה למנוע זריקת תחמושת. כמו כן הוא הכניס בחינות מחזוריות של תחמושת, להבטחת ביצועי התחמושת ואמינותה. ביצוע בחינות מחזוריות היה נדרש על פי הוראות מקחש"ר, אך מחוסר אמצעים לא תמיד בוצעו קודם לכן. חידוש מרענן שהונהג באותה תקופה היה הכנסת נשים למעגל העבודה במרת"ח, בתפקידי בוחנות תחמושת, מלגזניות ועוד. כן הועמקה החדרת המחשוב לכל בסיסי מרת"ח בדרך של העלאת כל הפריטים על המחשב המרכזי, המנהל את המלאי, נותן תמונה מלאה על מצב התחמושת ומיקום אחסונה. במידע זה ניתן היה לעשות שימוש במסופים שהיו מפוזרים בכל הבסיסים.[xxxix] בעיה חשובה בתחום התחמושת היתה העמסתה באמצעות מלגזות. בשימוש במלגזות דיזל או בנזין היתה סכנה שניצוץ ידליק את התחמושת ויפוצצה. השימוש במלגזות חשמליות היווה בעיה שהמצברים התרוקנו במהירות. במסגרת השתלמות שקיים שן-צור בגרמניה הוא ביקר בבסיסי תחמושת ענקיים, שם ראה כי הם משתמשים במלגזות דיזל עם פטנט שמונע היווצרות הגיצים. הוא הביא למרת"ח רעיון זה ויישמו בבסיסים. בתקופתו גדלה מצבת המלגזות מ-40 ל-245.[xl] ב-1981 התמנה אל"ם קובי כהנוביץ למפקד מרת"ח, תפקיד בו שימש עד 1985. באותה עת התחולל שינוי ארגוני נוסף במפקדת המרכז, עם הקמת ענף ניהול היצור והענף הטכני וביטול ענף האחזקה. כן הוקמו שלושה מדורים חדשים: מדור המחשב, מדור האמצעים המיוחדים והטילים ומדור התכנון הטכני. מרת"ח קיבל על עצמו תפקיד נוסף והוא אחריות מטה לרענון התחמושת בכלל צה"ל ורענון התחמושת הפסולה. בתקופתו התרחבו מחסני בסיס נימרה, שוכלל מכון שיקום התחמושת בבסיס נחל שורק ומפקדת מרחב הדרום הועתקה מבאר שבע לחתירה. בסיס תפן החדש נחנך, אך בהיותו ממוקם ליד הכפרים הדרוזים ג'וליס וירכא, התברר כי עצם בנייתו חסמה לתושבי אותם הכפרים את דרכם לאדמותיהם. וכך, מידי יום היו נוהגים לפתוח בפני תושבי הכפרים, כשהם מלווים בעדרי הכבשים שלהם, את השערים מצידו האחד של הבסיס לצידו השני. כן הורחבו הסדנאות והוכנסו אמצעים חדשים. בעקבות הסכם השלום עם מצרים נקבע, כי לא תאוחסן תחמושת במרחק של פחות משלושה ק"מ מהגבול. קביעה זו חייבה לפנות את בסיס קציעות ולהכשיר מקומות חדשים לאחסון. בתקופתו נבנו גם חמ"לים בבסיסים, שהותאמו לעידן המחשב וכן נבנו והותקנו גדרות אלקטרוניות מסביב לבסיסים והכלבים, שעד אז עסקו במלאכת השמירה, 'הוצאו לגמלאות'. מלחמת של"ג התרחשה בעת כהונתו של כהנוביץ כמפקד המרכז. מרת"ח היה ערוך ומוכן לקראתה. על מנת להגביר את המוכנות למלחמה ביצעו אנשי מרת"ח תרגולים למיניהם, החל מסימולציות מחשב ועד תרגול פריצת מלחמה לאור נתונים משתנים. מרחבי מרת"ח תרגלו האחד את השני ואף מצל"ח תרגל את מרת"ח ולהיפך. תרגולת זו, בעטייה הופקו לקחים, תרמה מאד למוכנות למלחמה. עם פרוץ המלחמה משכו היחידות הלוחמות את התחמושת המוקפאת עבורם (דהיינו התחמושת שנשמרה במרת"ח עבור היחידות) ובהמשך נדחפה התחמושת ממרת"ח לכוחות. במטרה לקצר את קווי ההספקה ללבנון, הוקמו שני מה"סים (מרכזי הספקה) במערב לבנון ובמזרחה, בהם הקים מרת"ח ותפעל מחלקות תחמושת. לא עבר זמן רב וכמויות אדירות של תחמושת השלל החלו להגיע למרת"ח ובעיקר לבסיס נימרה, שהיה הקרוב ביותר לגבול הלבנון. קליטת התחמושת הפכה באותה עת לפעילות מרכזית במרת"ח, שלמענה גייס המרכז כוח אדם רב מבסיסים אחרים ואנשי מילואים. חלק מתחמושת השלל הועבר למכוני השיקום, להכשרה מהירה וחלק אחר הועבר לשימושם של הכוחות הלוחמים. מכיוון שכמויות קטיושות השלל היו כה מרובות, הוקמה בצה"ל יחידה מיוחדת, שהצליחה 'לשגר חזרה' לבירות מספר רב של קטיושות. תחמושת השלל לא היתה תמיד במצב תקין וקרה גם שהעמיסו תחמושת על משאיות יחד עם נפלים של פצצות, שלא התפוצצו לאחר שנורו. באחד הימים, בשעות הצהרים אירע פיצוץ עז, באזור ה בו רוכזה התחמושת, בבסיס נימרה. הפיצוץ נגרם כנראה בשל תחמושת שנפרקה בחופזה ונערמה בעירומים שלא על פי ההוראות והוא גרר אחריו שרשרת של פיצוצים ולהעפת תחמושת לכל עבר. האנשים בסביבה תפסו מחסות ורק בדרך נס לא נפגע איש. מתוך חשש לחיי אנשים שהיו באזור, הוכנס טנק חילוץ לשטח. התברר כי היו חסרים ארבעה אנשים, עובדי חוץ, שטיפלו בגדר האלקטרונית. אלה נמצאו לאחר מספר שעות של חרדה, בבתיהם והתברר כי מפחד הפיצוץ הם פשוט ברחו מהמקום.[xli] שיקום התחמושת במרת"ח במלחמת של"ג להלן מספר נתונים שימחישו בצורה הטובה ביותר את היקף פעילות מרת"ח במלחמת של"ג: מרת"ח הנפיק 66,000 טון תחמושת לכוחות הלוחמים. הפעיל 10,750 משאיות עמוסות תחמושת. קיבל 5,630 טון תחמושת שלל שהגיעה על גבי 960 משאיות.[xlii] מארז לתחמושת רק"ם [i] מרכז שיקום ואחזקה, מורשת היחידה, מחלקת היסטוריה, נובמבר 1981 (להלן: מורשת מש"א 7200) [ii] מורשת מש"א 682, שם, עמ' 86-84, אלוף אברהם אדן, מפקד גי"ש, 14 במרס 1971, א"צ (חסר מספר התיק). [iii] אג"ם/תוא"ר, קביעת תקני דרגות סא"ל ואל"ם , 6 באפריל 1971, א"צ 175/837/1973. [iv] מורשת מש"א, שם, 116-103. [v] אג"ם/תוא"ר, פקודת ארגון למרכז שיקום ואחזקה 681, 20 באוגוסט 1967 א"צ 524/1316/2002. ראה גם אל"ם א' ד' סלע, הקמת מחלקה ליצור ולתיקון פריטים אופטיים, 29 באוקטובר 1967, א"צ 115/250/69 [vi] גבעתי, שם, עמ' 140-134. [vii] סא"ל מיכה פז, ביקור ועדת חוץ וביטחון של הכנסת במש"א 681, 24 בנובמבר 1968, א"צ 48/230/70, ראה גם גבעתי, שם, עמ' 149-147. [viii] אלוף עמוס חורב, ראש אג"א, שינוי שעת חישוב 'שעת עבודה' במש,אות, אפריל 1970, א"צ 158/35/1973. [ix] גבעתי, שם, עמ' 164-163. [x] גבעתי, שם, 180-176. [xi] בנצי בן בשט, ריאיון, 27 באפריל 2003. [xii] פקודת ארגון 63/77 לארגון מחדש של מש"א 7100, 7 ביולי 1977, א"צ 44/237/80. [xiii] גבעתי, שם, עמ' 220-216. [xiv] גבעתי, שם, עמ' 226-220. [xv] טוביה מרגלית, ריאיון, 3 באפריל 2003, ראה גם גבעתי, שם, עמ' 227. [xvi] גבעתי, שם, עמ' , 229-228 ראה גם מרגלית, ריאיון, שם. [xvii] גבעתי, שם 233-230, ראה גם מרגלית, שם. [xviii] גבעתי, שם, עמ' 237-234. [xix] מתוך חוברת מורשת מצל"ח 6800, אוקטובר 1981, מחלקת היסטוריה, עמ' 1. (להלן: מורשת מצל"ח) [xx] אג"ם/תוא"ר, פקודת ארגון למרכז צל"ם וחלפים 687, 12 בא6וגוסט 1971, א"צ 484/1316/2002, ראה גם אג"ם/תוא"ר, צו ארגון מרכז צל"ם וחלפים 6800, 26 בינואר 1975, א"צ אותו תיק, ראה גם, אג"ם/תוא"ר, קביעת תקני דרגות סא"ל ואל"ם, 6 באפריל 1971, א"צ 175/837/1973.. (להלן: קביעת דרגות) [xxi] אג"ם/תוא"ר, ארגון מחדש של מפקדת מצל"ח 6800 – פקודת ארגון 181/77, 22 במרס 1978, א"צ 57/1198/81. [xxii] יצחק ילון, ריאיון, 22 ביוני 2003. [xxiii] מצל"ח 6800 – מלחמת יום הכיפורים – לקחי ביניים, 24 בנובמבר 1973, א"צ 26/310/1982, ראה גם, אל"ם יצחק ילון, מצל"ח – לקחי מלחמת יום הכיפורים, 9 בפברואר 1974, א"צ 35/310/1982, ראה גם, אל"ם יצחק ילון, מצל"ח – מלחמת יום הכיפורים סקירה ולקחים, 28 בינואר 1974, אותו תיק. [xxiv] מורשת מצל"ח, שם, ראה גם מאיר ניצן, ריאיון 20 בפברואר 2004. [xxv] ניצן, שם, ראה גם ברק, הערות לספר, 27 בינואר 2007. [xxvi] אלון פורת, הערות לספר, 3 באפריל 2006. [xxvii] מתוך לקחי חי"ח במלחמת של"ג, שם. [xxviii] יצחק רווה, הערות בכתב, 24 במאי 2006. [xxix] אג"ת מחלקת בנין צה"ל, מצל"ח 6800 – עדכון מס' 6 לפק"א 181/77 – הקמת חוליות דחיפה בתקן א, מרס 1985, א"צ 484/1316/2002, ראה גם אג"ת/מחלקת ארגון, מצל"ח 6800 – עדכון מס' 7 לפק"א 181/77 – הקמת מדור לפינוי ציוד עודף במצל"ח 6800, 1 באוגוסט 1985, א"צ אותו תיק. [xxx] אליעזר רוזנפלד, מפגישה במצל"ח, 11 בינואר 2005. [xxxi] פקודת ארגון למרכז תחמושת 645, 27 באפריל 1967, א"צ 520/1316/2002, ראה גם, מורשת מרת"ח, יוני 1993, עמ' 17-14 (להלן: מורשת מרת"ח). [xxxii] קובי כהנוביץ, ריאיון, 26 בספטמבר 2005. [xxxiii] קביעת דרגות, שם, שם. [xxxiv] רס"ן הרי כץ, פינוי 'גיא ההריגה' בסן ג'ין – הוראות מנהלה, 5 בנובמבר 1967, א"צ 19/155/71, ראה גם, מורשת מרת"ח, שם, עמ' 23-22 . [xxxv] כהנוביץ, שם. [xxxvi] קביעת דרגות, שם, שם. [xxxvii] ארגון מחדש של מפקדת מרת"ח 6400 – פקודת ארגון 233/76, 28 באפריל 1977, א"צ 44/237/80. [xxxviii] מורשת מרת"ח, שם, עמ' 33-32. עמ' 33-32. [xxxix] יעקב שן-צור, ריאיון, 29 ביוני 2003, ראה גם, אברהם בן-יוסף, הצד האנושי של התחמושת, מערכות חימוש, אפריל 1980, עמ' 30-28.. [xl] שן-צור, שם, מורשת מרת"ח, שם, עמ' 32-31. [xli] כהנוביץ, שם. [xlii] כהנוביץ, שם, ראה גם מורשת מרת"ח, שם, עמ' 34-33.
לעמוד האישי באתר
לעמוד האישי באתר
כוח האדם כערך מוסף חיל החימוש נחשב כחיל הגדול ביותר מבין חילות היבשה ובתקופה הנסקרת בספר, הגיע היקף כוח האדם שלו עד 40,000 איש, בכלל זה מערך המילואים. חיל החימוש בנוי משלושה חתכים עיקריים: המפקדה, מערך השדה ויחידות האחזקה המטכ"ליות (מתקני המטכ"ל). כולם אנשי חיל החימוש, בסדיר, בקבע, אזרחים עובדי צה"ל ואנשי המילואים. חלוקה זו של החיל דרשה מיגוון רחב בכוח האדם. מחד, מפקדים ומנהלים, מהנדסים, מדענים, אנשי פיתוח וטכנולוגיה ומאידך, אנשי אחזקה ובעלי מקצוע כמו מכונאים, חשמלאים, בוחנים, רתכים, טכנאים, מסגרים וכדו'. חיל החימוש מהווה חלק בלתי נפרד מהיחידות הלוחמות, על אף שהוא אינו חיל לוחם, שכן אנשיו מוטמעים בכל זרועות הצבא והדרגים, החל מדרג פלוגת הטנקים, דרך כל גדוד חי"ר בדרג הנפרס, בחטיבות ובאוגדות, אך גם כיחידות אורגניות של הפיקודים והזרועות. אנשיו נמצאים במתקני החיל השונים: ביחש"מים, בסדנאות, בימ"חים, בבסיסי ההחסנה ובגש"חים הניידים. הם אף מאיישים את יחידות מתקני המטכ"ל: המש"אות, מרת"ח ומצל"ח הכפופות פיקודית לאג"א ומקצועית, לחיל החימוש. החיל אוחז מערך מילואים נרחב ביותר. מחסור בכוח האדם במשך כל שנות קיומו סבל חיל החימוש ממחסור בכח אדם מקצועי. מפקדי החיל השקיעו מאמצים רבים ותשומת לב לנושא זה, במטרה לפתחו, לקדמו ולהיטיב את תנאיו, תוך הפיכת החיל לאטרקטיבי יותר בעיני המתגייסים החדשים. חשוב להדגיש בהקשר זה, כי בתחילת שנות השבעים הוחלט במערכת החינוך על ביטול תשלום שכר הלימוד בבתי הספר התיכוניים-העיוניים, מהלך שהביא לצמצום מערך בתי הספר המקצועיים, המקור העיקרי לגיוס הצעירים לחיל. החלטה זו פגעה קשות בגיוס כוח האדם המקצועי לחיל. נוצר מחסור חמור בצעירים בגיל הגיוס, בעלי ידע מקצועי ורקע מתאים ואשר יכלו להיכנס, לאחר הכשרה קצרה בלבד, לעבודה בסדנאות. חיל החימוש עמד אז בפני בעיה מהותית. זו הובילה אותו להרחיב ולפתח את בית הספר למקצועות החימוש בבה"ד 20, בו הוכשרו בני נוער בגיל התיכון במקצועות הנדרשים לחיל, נוסף ללימודים העיוניים, תוך מתן מלגות לימודים לנרשמים. זאת במטרה, שעם סיום הלימודים, ישתלבו במקצועות הנדרשים בחיל. פגיעה במשימות פערי כוח האדם שנדרש למילוי המשימות הכבידו מאד על העבודה השוטפת. כך למשל כתב סא"ל עמי פורר, מפקד החימוש בפיקוד המרכז בסוף 1968, כי אין ביכולתו לעמוד בתוכנית העבודה שנקבעה, באחזקת הצל"ם ובביצוע ההחזרה לכשירות של רכב וימ"חים. כן אין ביכולתו לתת שירותים יעילים ליחידות הפיקוד, בשל חוסרים גבוהים של חיילי קבע וחובה והוא מבקש: "להוריד מאיתנו את המשימות המתוכננות על ידכם, כולל משימות ההחזרה לכשירות של היחידות מחוץ למרחב הפיקוד (זחל"מים של חטיבה 9) ולהעביר רכב הדרוש לעבור החזרה לכשירות ועודפי ביקורת תקופתית, למש"אות ולבסיסי החסנה".[i] גורמי המחסור המחסור הכרוני בכוח האדם בחיל החימוש נבע ממספר גורמים ובהם: המלחמות שדרשו עם סיומן פעילות מוגברת בהחזרה לכשירות ובתיקון השבר הרב. קליטת רכש חדש שדרשה היערכות מיוחדת, לימוד הכלים החדשים, הדרכות, הכנת ספרי הדרכה ופרסומים והתקנת דיגום וזיווד, לפי התקן הצה"לי. הכנסת ציוד שלל לשירות צה"לי. מטלות ותפקידים חדשים שהוטלו על החיל בתחומים השונים ובעיקר בתחום הפיתוח. גידול סד"כ צה"ל, שדרש במקביל הגדלת סד"כ החימוש מול מחזורי הגיוס שלא תאמו את הצרכים. פריסת צה"ל בשטחים נוספים והיערכויות מחודשות. הרחבת תחומי ההדרכה ומיגוון הקורסים הארוכים. צמצום בתי הספר המקצועיים. מתן פתרונות למחסור חיל החימוש הירבה להשתמש במערך המילואים שלו לצרכים השוטפים ולצורכי ההחזרה לכשירות ולטיפולים היזומים. אך מערך זה, גם בתנאי שמ"ם (שירות מילואים מיוחד), לא ניתן היה להחזיקו לעד והיה צורך לתת מענה קבוע לבעית המחסור בכוח אדם. כך דרשה מקחש"ר לדוגמה, בסוף 1967, כאשר לא ניתן היה להיעזר עוד במערך המילואים, שהיה מגויס במשך תקופה ארוכה לביצוע משימות אחזקה רגילות, דרג א ודרג ב. מאות חיילים סדירים נדרשו לטיפול ברכב ב, ברק"ם צה"לי למינהו וברק"ם סובייטי, שנפל שלל וכוח אדם למקצועות העזר. בדומה, עם סיום מלחמת יום הכיפורים וניהול מבצע אדיר מימדים של ההחזרה לכשירות, לא היה אפשר עוד להאריך את תקופת המילואים לכאלה שכבר שירתו מספר חודשים, במלחמה ולאחריה.[ii] הגיעו דברים עד כדי כך, שמפקדים בחיל קיימו שיחות עם חיילי סדיר ששירתו ביחידות שדה ודרבנו אותם, עם סיום שירותם, לעבור לשרת בקבע או כאזרחים במתקנים עורפיים של החיל ועל כך יצא קצפו של אכ"א, שאסר על 'דרבון' זה. עד 1967 היה מספרם של אנשי החיל שנשלחו ללימודים על חשבון הצבא קטן ביותר. עם השנים, הבינו הקחש"רים את חשיבות תרומת הלימודים לפיתוח החיל ולהשארת כוח אדם משכיל ומיומן, ושלחו קצינים ובעלי מקצוע בכירים ללימודים בארץ, בעיקר בטכניון ובחו"ל באוניברסיטאות יוקרתיות. כן דאגו שכל קצין, במהלך שירותו בחיל, יעבור קורסים והשתלמויות בבה"ד 20 או בצבאות זרים כמו צבא ארצות הברית, צרפת ואנגליה. ב-1968 קיימה מקחש"ר דיונים עם הרמטכ"ל, בנושא המחסור בכוח אדם ובדרכים לגיוסו, להשארת חוגרים וקצינים בתנאי קבע, או להעסקת עובדים כאזרחים עובדי צה"ל. במסגרת זו הציע הקחש"ר, חיים דומי, לעודד את הגיוס לחיל, לקדם את האנשים ולתגמלם בדרכים מגוונות: להיטיב את השכר לחוגרים במקצועות טכניים, לדרג את שכר בוגרי בתי הספר לטכנאים בדרוג שכר להנדסאים, לשלוח חוגרים בקבע להשתלמויות ולסיורים בחו"ל תמורת חתימה לשנתיים, כיסוי התשלום ללימוד נהיגה לחותמי קבע ועוד. ביחידות עשו להסדיר הסעה מסודרת לבסיסים, מתן שימוש ברכב צבאי לנסיעות פרטיות מספר פעמים בחודש, קידום בדרגה והבטחת תנאי דיור צבאי בקרבת מקום. במסלול האקדמאי תוכנן להעניק מלגות לסטודנטים כמקובל במערכת הביטחון, להרחיב את האפשרויות להשתלמות מהנדסים בקבע, בארץ ובחו"ל, להרחיב את העתודה האקדמית, לקיים סיורי השתלמות במפעלים בחו"ל, לתת מענקים לקצינים מהנדסים עם חתימה על קבע לשלוש שנים ועוד. כן נעשו ניסיונות לגייס ישראלים בוגרי אוניברסיטאות בחו"ל.[iii] הרמטכ"ל, חיים בר-לב, העלה מצידו הצעה להכניס בוגרי בתי ספר מקצועיים לעבודה בסדנאות, ללא מעבר קורס מקצועי-חילי. הקחש"ר, דומי, לא קיבל רעיון זה, בהצביעו על משך הקורס, שהתקצר במהלך השנים מ-27 שבועות ב-1961, ל-18.5 בלבד ב-1969. כן הסביר, כי על חיל החימוש להכשיר את בעלי המקצוע, לא רק למתן פתרונות מיידים בתחום איוש התקנים, אלא במחשבה לטווח ארוך יותר, כולל מערך המילואים. כן ציין דומי, כי הכשרת אותו כוח האדם, בדרך המהירה והיעילה ביותר, יכולה להיעשות רק על ידי בסיס הדרכה, בה"ד 20, שייעודו בכך ובו מרוכזים הידע והאמצעים.[iv] ב-1970 וכחלק ממציאת פתרון למחסור בכוח האדם, הוציא צה"ל כלי רכב לתיקוני חוץ במוסכים האזרחיים. פעילות זו דרשה הימצאות של בוחני היחש"ם או הסדנה באותם המוסכים, על מנת שיעמדו בדרישות. לשם כך התבצעה התקשרות עם מוסכים מתאימים לתקופה של מספר שנים. במוסכים אלה נעזרו גם בתקופת המלחמות, כאשר נבצר מאנשי החיל במערך השדה, לתת מענה אחזקתי לכלל כלי הרכב הצבאיים. כן נעזר החיל באחזקת משאיות ליילנד במרכז ההובלה וברכישת מיכשור חדיש ומתקדם לסדנאות, שכמות כוח האדם שנדרש להפעלתו היתה פחותה מזה של המיכשור הישן. פתרונות אחרים כללו הסבות מקצועיות של חיילי המילואים של חיל החימוש, אך גם ממקורות נוספים שהועמדו על ידי המטכ"ל, כמו טכנאי חיל האוויר במקצועות של המטוסים שיצאו מהשרות. מספר המחזורים של הקורס המתקדם של קציני החימוש הוגדל, במטרה להכשיר כמה שיותר קצינים מקצועיים לחיל. כמו כן הוציאו נגדים ותיקים של החיל לקורס קציני החימוש. במטרה לגייס צעירים לחיל הוקמו בתי ספר התעשייתיים בסדנה הגייסית, ביחש"מים ובמצל"ח, זאת בנוסף לפנימיה הטכנית של החיל בבה"ד 20 והם היוו מקור להכשרה ולאיוש כוח האדם המקצועי.[v] פתרון יצירתי אחר שהונהג לאחר מלחמת ששת הימים, היה העסקת עובדים ערביים מעזה ואל עריש ביחש"ם 653. ב-1970 הוקמה סדנת המיעוטים באל עריש, שנתנה שירותי אחזקה והחזרה לכשירות לכוחות בסיני, על ידי עובדים מקומיים. הקחש"ר, דומי, הציע פתרון נוסף, בתמיכתו של אלוף עמוס חורב, ראש אג"א, להעסיק אזרחים בשעות נוספות תמורת תשלום. ראש אכ"א, האלוף שלמה להט, לא אישר תוספת תקציבית זו והיפנה את חורב ליועץ הכספי לרמטכ"ל.[vi] לאחר מלחמת יום הכיפורים והצורך בהגדלת מכסת המהנדסים והטכנאים בחיל, החלו לקלוט בסדנאות עולים חדשים ואקדמאים במקצועות המתכת, החשמל והנדסת רכב. עולים אלה לא שלטו בשפה העברית-הטכנית ולכן ארגנו עבורם קורסים בהם למדו מושגים טכניים בסיסיים. לאחר הצלחת הקורס הבסיסי הוסיפו להם גם קורס מתקדם, למושגים טכניים מפורטים יותר. אין ספק, שקורסים אלה תרמו לקליטת העולים החדשים בחיל וסייעו, גם אם במעט, לצמצום פערי כוח האדם. המתנדבים בעם תופעת המתנדבים לעבודה בסדנאות חיל החימוש, ללא כל תשלום, הוסדרה בשנת 1975 והיא היוותה תרומה לא מעטה למחסור בכוח האדם. שנתיים מאוחר יותר הועלה רעיון נוסף - להעסיק בסדנאות עובדים, מעין מתנדבים, במקצועות הטכניים, לתקופה מוגבלת של כשישים יום, בעיקר כאלה שהיו פטורי שירות מילואים, או שסיימו את מכסת המילואים השנתית. עובדים אלה עבדו על פי הסכם מיוחד, בשכר אחיד לא גבוה ולא זכו בהטבות סוציאליות כלשהן.[vii] ההתנדבות לעבודה בסדנאות חיל החימוש היוותה תופעה חיובית ומעניינת, אשר קיבלה עידוד ממפקדי הסדנאות, שמחסור בכוח האדם האט את קצב עבודתם. מפקד הסדנה הגייסית, סא"ל נחמן ורד, פנה ב-1976 לעובדי נמל אשדוד והעלה בפניהם את רעיון ההתנדבות. חלקם סירבו, אך אחרים ובעיקר אנשי מחלקת ההחסנה של הנמל, החלו להתנדב בסדנה. במקביל לאלה, התנדבו בסדנה אנשי המושבים והקיבוצים מהסביבה ובהם: נען, פלמחים, חולדה, שעלבים, גבעת ברנר וקבוצת שילר, שבמשך שנתיים רצופות תרמו בעבודות השונות בסדנה. הסדנה קלטה גם מתנדבי חו"ל שחזרו ובאו, מידי תקופה להתנדב. גם בפיקוד הצפון היתה סדנת מתנדבים שהוקמה על ידי רפול, בהיותו אלוף פיקוד הצפון, לאחר מלחמת יום היכפורים, שהמשיך לתמוך בה גם בהיותו רמטכ"ל ושר בממשלה. הסדנה שוכנה במחנה פילון והיתה כפופה ליחש"ם 703. המתנדבים מישובי הסביבה כמו חולתא וכפר גלעדי, עסקו בהחזרה לכשירות ופיתוח ויצור אמצעים מיוחדים.[viii] קידום הקצונה הקחש"רים השונים עשו במשך השנים להעלאת תקני קציני החימוש בחטיבות ובאוגדות, במקביל לאלה של קציני המפקדה. כך למשל פנה דומי, מספר פעמים, מאז סיום מלחמת ששת הימים לרמטכ"ל, בבקשה להעלות את תקן קצין החימוש האוגדתי לדרגת סא"ל. הוא סורב ואחד הנימוקים לכך היה, כי בכך תידרש העלאה מקבילה לקצין האפסנאות האוגדתי. במחצית 1970 התברר לדומי כי תקן קצין ההספקה באוגדת סיני הועלה לדרגת סא"ל, מבלי שהתבצעה העלאה מקבילה לקצין החימוש. דומי שלח מכתב נזעם לרמטכ"ל, בציינו כי: "הנני רואה במצב שנוצר פגיעה חמורה במעמד החימוש באוגדה".[ix] לא ארך הזמן עד שהדרגות הושוו. לאחר מלחמת יום הכיפורים הועלה תקן קצין החימוש הפיקודי מסא"ל לאל"ם ואף שונה שם התפקיד למפקד החימוש הפיקודי. הראשון שהחל תהליך זה היה יורם לונדון, שהתמנה, לאחר המלחמה למחש"פ פיקוד הדרום ובמקביל קיבל דרגת אל"ם, כדרגה אישית. מאוחר יותר הפכה הדרגה לקבועה בתקן ויושמה גם בפיקודים האחרים. בשנת 1973, טרם מלחמת יום הכיפורים נערכו על ידי אכ"א, 'ראיונות חתך' עם כ-40 קצינים וחיילים מכלל יחידות חיל החימוש ואנשי החיל ביחידות השדה השונות. ההתרשמות הכללית מהקצונה היתה חיובית בהחלט, כולל הקצינים שהיו בעבר רס"רים מקצועיים. הדו"ח ציין כי מורגשת זיקת הקצינים בעיקר ליחידותיהם ופחות לחיל. מצד הקצינים שרואיינו הועלתה טענה על חוסר יוזמה ועידוד של חוגרים לצאת לקורסי הקצינים. הקצונה הטכנית נמנעה מחתימה לשירות הקבע עקב משכורת נמוכה, חוסר מידע על מסלולי הכשרה וקידום והיעדר תשומת לב של הבכירים במקחש"ר. החוגרים טענו כי היעדר יחס אישי של המפקדים וחוסר הקידום המקצועי מנעו מהם לחתום קבע. כל הקצינים שרואיינו ציינו כי אין בחיל טיפול והכוונה מרכזית שתביא להכשרת וקידום הקצונה. במיוחד התלוננו על חוסר רוטציה, היעדר ראיונות יזומים והעדפת קצינים המוצבים במקחש"ר ובמתקנים עורפיים על פני קצינים המוצבים ביחידות השדה.[x] יתכן ומלחמת יום הכיפורים והפעילות המסיבית של החיל בשיקום הכלים לאחריה, טרפו את הכלים ומנעו טיפול יסודי בבעיות שהועלו בדו"ח זה. בסוף שנות השבעים הגה הקחש"ר, בנצי בן בשט, רעיון לבצע אבחון קצונה, לקציני דרג הביניים בחיל החימוש. על פי השיטה, אחת לחודש, ישבו כל קציני החיל בדרגת אל"ם והעלו על השולחן שמות של רס"נים ושוחחו על נתוני הקצין, יכולתו ואיכויותיו. בתום הדיון היו המשתתפים מצביעים האם אותו קצין מיועד לקידום ואם לאו. במידה והקצין לא יועד לקידום, היו מזמנים אותו ומציגים בפניו את המצב. לאחרים, בנו מסלולי קידום. היה מי שבא ללמוד שיטה זו מהחיל, אך היה גם מי שגינה את השיטה, כמו טליק, שנזף בבן בשט על גישתו זו.[xi] מניעת קידום הקצונה בחיל החימוש נבעה בשל מבנה פירמידת הקידום. בבסיס הפירמידה מצויים מאות רבי סרנים ואחריהם קבוצה גדולה של סגני אלופים, שהאפשרות לקדמם אינה גבוהה עקב מבנה הפירמידה היוצר 'צוואר בקבוק', עם העליה בסולם הדרגות. מבנה זה יצר מצב של הצטברות קצינים רבים בדרגת רס"ן, שהיו מועמדים לקידום, אך מתוסכלים וחסרי מוטיבציה להמשיך בשירות הקבע. פתרון שיישם הקחש"ר, בן בשט, ב-1983 היה לפתוח לקצינים מוכשרים, שקידומם בחיל נעצר, תפקידים מחוץ לחיל החימוש ולשבצם במטכ"ל ובעיקר באג"א ובאג"ת, במפקדות הפיקודים, באגדים ארטילריים, בתפקידי סמח"ט ב, בחטיבות עצמאיות ואף לבצע חילופי מהנדסים עם התעשייה האזרחית, לתקופה של קדנציה והחזרתם לחיל בסיומה. הכוונה היתה שתקופה זו בחיי הקצין תעשיר אותו ותתרום לקידומו ועם חזרתו לחיל החימוש הוא יביא עימו מטען בעל ערך מוסף, שיתרום לחיל.[xii] בשל יחודו של החיל הבנוי ממפקדה וממערך השדה, קיימת הטרוגניות רבה וקשה היה לבצע רוטציה בתפקידים. מקחש"ר הציעה להפריד בין אוכלוסיית קציני מערך השדה לבין הקצונה האקדמאית. באשר לקצונת השדה הומלץ לראיין את אותם קצינים המיועדים לעבור למסלול זה ולתגמלם, בעיקר בתנאי שירות משופרים, כמו שכר, תמריצים, רכב תנאי שירות, התווית מסלול קידום, השלמת השכלה וקורסים. לקצונה האקדמאית נדרשה התייחסות שונה. למשל, קביעת מסלול נפרד לקידומה, בלא להתחשב ברמת התפקיד ולהתמקד יותר ברמת ההתמחות, כפי שנעשה בצבאות זרים כמו צרפת ואנגליה.[xiii] במקביל, עודדו שיבוץ קצינים אקדמאים לתפקידי שדה, טרם שיבוצם לתפקידים בכירים. באותה עת ובשל מצוקת כוח האדם הצבאי בתחומי ההנדסה, נאלצו בחיל להישען גם על מהנדסים אזרחים עובדי צה"ל. שכרם הנמוך יחסית של אלה מנע קליטת מהנדסים צעירים בשורות החיל, או אף שמירת מהנדסים ותיקים ובעלי ניסיון במערכת. בסוף 1983 עשו בחיל לשפר את סולם השכר של מהנדסים אלה ולהשוותו לשכר המקובל בתעשייה הביטחונית והחיצונית.[xiv] הזהות החימושית אנשי חיל החימוש מפוזרים ביחידות השונות של הצבא, גם במתקנים הלוגיסטיים כמו המש"אות, מצל"ח ומרת"ח, שהועברו תחת פיקוד אג"א, אך הם כולם בעלי זהות חימושניקית, הנושאים בגאווה את תג חיל החימוש ומטפחים את רוח היחידה. כאמור לעיל, מתפלגת אוכלוסיית החיל בין שני קטבים: מחד המהנדסים והמדענים ומאידך, אנשי 'העבודה השחורה', העובדים במקצועות המכונאות למיניהם: חשמלאות, רתכות וכדומה. חלק מציבור עובדי הסדנאות היוו אוכלוסייה לא קלה, חלקם לא השלימו את חוק לימודיהם ואחרים באו ממשפחות קשות יום. בחיל הקדישו תשומת לב רבה לאוכלוסייה זו ועשו מאמצים להיענות לצורכיהם המיוחדים, ביקרו בבתים של משפחות נזקקות ותמכו בחייל. כאשר ידעו כיצד לטפח אותם, כאשר נתנו לאנשים אלה את מקומם הראוי, היו התמורה והתוצרת גבוהים במיוחד. יוסי אוחיון סיפר, כי בהיותו מפקד יחש"ם 653 בדרום, היתה שם אוכלוסייה בעיתית של מכונאים שבאה מבאר שבע, אופקים, אשדוד, נתיבות והסביבה. בהתייחסות הנכונה הם הגיעו להישגים מצוינים. בשל הצורך שעלה להקנות להם השכלה, כדי שיוכלו לרשום כרטיסים ומפרטי תקלות באופן מדויק, נבנה ב-1980 בית ספר ביחש"ם, שהיקנה השכלה המקבילה לעשר שנות לימוד, ולאחר מכן השלמה לבגרות והיו כאלה שהמשיכו לימודים במכללה ללימודי הנדסאות בבאר שבע. היה זה צעד חריג, שזכה לתמיכה וגיבוי גם מצד הרמטכ"ל איתן.[xv] מקום חשוב יש להקדיש לציבור האזרחים עובדי חיל החימוש, אשר הקחש"ר דומי, אמר עליהם כי במשימות מסוימות ובמפעלים שונים הם מהווים חוט שידרה, כמו במרכזי השיקום, האחזקה והסדנאות המרחביות. האזרחים הללו, לדבריו, התמחו במקצועותיהם ויש בהם גם מי שממלאים תפקידי קצונה בכירה. יעילות עבודתם איפשרה לצמצם, ככל האפשר, את גיוס אנשי המילואים לשירות.[xvi] בסדנאות עורפיות וביחש"מים היוו האזרחים עובדי צה"ל את מרבית ציבור העובדים ולמעשה היו הכוח הקבוע, בעל הניסיון, שעבד באותם מקומות גם במשך עשרות שנים. אחד מאלה היה אליעזר שוולב, אחראי מסגריה, שזכה ב- 1976 בתואר סגן עובד מצטיין של מערכת הביטחון. אליעזר היה אחראי בעבודתו על הכנסת שיפורים בטנקים ובנגמ"שים, אותם ביצע לאחר שנפגש עם מפעילי הכלים במערך השדה, במטרה למצוא את הפתרון המתאים ביותר. עובד אחר, אמנון לפידות, אזרח עובד צה"ל, עבד במשך שנים כבוחן נשק וכמתכנן, זכה בפרסי ייעול רבים ונבחר כעובד המצטיין של מפקדת החיל. יוסף מזרחי, טכנאי במשרד התכנון במקחש"ר, השתתף בתכנון פריטי נשק ובעיקר בשרטוט חלקי מכונות ותכנון התקנים על ג'יפים, זחל"מים ותומ"תים. במלחמת יום הכיפורים עסק בהתאמת טיל נ"ט שהגיע ארצה, להתקנה על ג'יפ ונבחר אף הוא כעובד מצטיין של מקחש"ר ועוד רבים וטובים אחרים.[xvii] הצעות ייעול הצעות ייעול רבות הוגשו במשך השנים על ידי אנשי חיל החימוש, עובדים מן השורה בכל הדרגים, כולל אזרחים עובדי צה"ל. הצעות אלה זיכו את יוזמיהם בפרסים, תעודות הוקרה ובעיקר בתודות וברכות. כך למשל הוגשו הצעות ייעול רבות למערך הנגמ"שים מסוג M-113, לצמצום מספר הטיפולים בהם. הצעות לקיצור הטיפולים היזומים בטנקים, להכנסת שיפורים טכניים באמצעי הלחימה, להסבות טנקים וייעול האחזקה, בעיקר בדרגי השדה. בשנת 1981, לדוגמה, הועלו ביחש"ם 653 מספר הצעות יעול כדלקמן: הצעה 26/80 - מתקן לפיקוק והרכבת סרנים של 'תמסח'. ההצעה התקבלה ואף זיכתה את מציעיה, עם גמר הביצוע, בפרס המקסימלי. הצעה 1/81 – חולץ מחזיר שמן ממסרת מגח, המציעים יצחק אלמליח ויצחק כהן. הצעה 2/81 – מגן לגומיות גלי זיזים מנוע מגח, המציע רס"ר יצחק אניג'ר. הצעה 3/81 – אבטחת אום מהפך הילוכים בתא מנוע, המציע רס"ר דוד בוחבוט. ההצעה הועלתה לוועדת היעול הארצית. הצעה 4/81 – חורים לניקוז מים בתא מצברים מגח 6 ב, המציע רס"ר יואב טובי. ההצעה הועלתה לוועדת היעול הארצית. הצעה 5/81 – מתקן להורדת גלגלים מעגלת פירוק, ההצעה נדחתה. הצעות אלה עודדו את העובדים לשפר ולייעל את עבודתם ובכך נתנו מענה לבעיות מקומיות וכלליות, חסכו כספים רבים וללא ספק תרמו רבות לחיל.[xviii] ב- 1977 הוחלט במקחש"ר למסד ולהרחיב את פעילותה וסמכויותיה של ועדת הייעול החילית, כך שתוכל לטפל גם בהצעות ייעול כלל צה"ליות, או בקבלת פרס מעבר לגובה שנקבע. עד אז היתה בכל יחידה ועדת ייעול, לה היתה הסמכות לקבוע פרס, של עד 500 ל"י לכל הצעה. ההצעות שהוגשו לוועדות היו רבות ביותר, עובדה שהעידה על המעורבות הרבה שגילו אנשי החיל ובמודעות לעשות לייעול תהליכי העבודה.[xix] מידי פעם הביא החיל לידיעת הציבור, באמצעות התקשורת, מידע על פעילותו בתחומים השונים, כמו נושאי פיתוח, יחידת הניסויים, נושאים בתחום השלל, עידוד היצור המקומי, הצעות ייעול יחידתיות וכדו'. אתר הנצחה לחללי חיל החימוש בשנת 1983 ניזום הקשר בין חיל החימוש לעיר נתניה, במטרה להפכה לעיר המאמצת של החיל. במסגרת קשרי אימוץ אלה ביקש הקחש"ר, כי נתניה תקים בתחומה אתר הנצחה למאות חללי חיל החימוש שנפלו במערכות ישראל.[xx] ואכן, עיריית נתניה נתנה הסכמתה ולימים הוקם שם, בשיתוף עמותת חיל החימוש, אתר הנצחה לחללי החיל. באתר הוקם לוח זיכרון וסביבו גן פסלים, שעוצבו מטנקים, תותחים וכלי נשק אחרים. אתר זה מהווה מרכז לפעילויות זיכרון וחינוך למורשת החיל. בול זיכרון – האנדרטה לחללי חיל החימוש עמותת חיל החימוש עמותת חיל החימוש נוסדה על ידי עשרה קצינים בכירים מגימלאי החיל ונרשמה אצל רשם העמותות ב-23 בספטמבר 1984. העמותה שמה לה למטרה "ליזום ולהקים אתר מרכזי לחיל החימוש, אשר ישמש מרכז הנצחה וחינוך וכן מרכז לפעילויות ולשימור מורשת החיל ורוחו. כן לעסוק בפעולות להנצחת תולדותיו של חיל החימוש והנחלת מורשתו לאלה המשרתים בו עכשו וכן אלה אשר ישרתו בו בעתיד". העמותה מהווה גוף פעיל התורם רבות לחיל, לאנשיו ולגמלאיו ועושה לשימור מורשת החיל וההיסטוריה המפוארת שלו. העמותה פועלת בהתנדבות ובשיתוף פעולה עם מקחש"ר. מצטיינים בחיל מידי שנה מחולקים בחיל החימוש תעודות הצטיינות לחיילים בשירות החובה. ב-1979, באחד מהטכסים האלה אמר הקחש"ר, בנצי בן בשט, כי זהו אחד המעמדים הנעימים והמרגשים ביותר. קבוצה זו של מקבלי תעודות הצטיינות, מייצגת את החיל במיטבו, כפי שהיינו רוצים לראותו תמיד. במשוואת העוצמה, אמר בן בשט, האיכות היא משענתנו העיקרית. "הדרך להתקדם ולבנות צבא טוב וחזק, היא הדרך שבה בחרתם ובכך אתם משמשים דוגמה ומופת לכל הסובבים אתכם". מבין מקבלי אות ההצטיינות באותה שנה היו מכונאים, חשמלאים, מסגרים, חמש טנק, מכשירן רכב קרב, מדריך בבה"ד 20, בוחן תחמושת וכאלה המשרתים בסדנאות, בחטיבת גולני, במרכז תובלה ובגדוד שריון. כן הצטיינו גם נשים, האחת מפעילת מסוף תקשורת בסדנה בפיקוד הדרום, האחרת, מחסנאית טכנית והשלישית מפעילת תקשורת במצל"ח. חיילים מצטיינים מהחיל נשלחים מידי שנה לבית הנשיא ותעודות עובד מצטיין מחולקת גם לאזרחים עובדי צה"ל. בנוסף מחולקים פרסי קחש"ר למפעל חיים וליחידות מצטיינות.[xxi] צל"שים, עיטורים ופרסים אנשי חיל החימוש, קצינים וחיילים כאחד, זכו במהלך שירותם בפרסים, בצל"שים ובעיטורים לא מעטים. עיטורי העוז והמופת ניתנו בעקבות המלחמות, לאנשי החיל שחרפו נפשם וחילצו תחת אש, כלי רכב על צוותיהם. על גילוי תושיה ויוזמה שהצילה חיים ואמל"ח יקר. כמו כן נהוג היה להעניק מידי שנה, ביום החיל, את פרס הקחש"ר, בו זכו יחידים וקבוצות, על תרומה מיוחדת. לדוגמה, ב-1985 זכה ארקדי תימור בפרס הקחש"ר על מפעל חיים, צוות החסנה יבשה זכה בפרס בתחום הארגוני וענף הטילים והבקרה במקחש"ר זכה בפרס הקחש"ר בתחום הטכני, על חלקו בפיתוח מערכת הפעלת מטענים בשלט רחוק. סא"ל נחמן לוינגר, זכה בפרס על פתרון התעלה האחורית ב'אכזרית'.[xxii] אנשי חיל החימוש זכו במהלך התקופה הנסקרת, בשני פרסי ביטחון ישראל ובפרס קפלן. ביום העצמאות תשכ"ט, 1969 העניק שר הביטחון, משה דיין, את פרס ביטחון ישראל לצוות ממקחש"ר, בראשות סא"ל צבי אורבך, ובהשתתפות רס"ן דוד בניה, רס"ן דן גדנאור ורס"ן צבי גון-פז אשר פיתח ובנה מרגמה כבדה 160 מ"מ מתנייעת על גבי תובת שרמן. תכנון המרגמה היה מקורי והדגם שלה יוצר במש"א, בשיתוף פעולה עם 'סולתם', באמצעים עצמיים. מלבד ניוד המרגמה, עסק הצוות בפיתוח מערכת טעינה למרגמה, שתאפשר טעינה וירי מכלי הרכב, קצב אש מקסימלי, פריסה והתקפלות מהירים, דיוק ירי, מלאי תחמושת עצמי ועוד.[xxiii] שנה לאחר מכן, ביום העצמאות תש"ל 1970 הוענק על ידי שר הביטחון, משה דיין, פרס ביטחון ישראל, לצוות מתכננים ממפקדת קחש"ר, עבור הסבת טנק הצנטוריון ל'צנטוריון משופר', לו ניתן הכינוי 'שוט-קל'. חמישה מקציני חיל החימוש במקחש"ר קיבלו את הפרס: סא"ל ישראל טילן, סא"ל בנצי בן בשט, רס"ן משה (מוצי) קידר, השניים האחרונים לימים הקחש"רים, רס"ן אריה רמון ואע"צ אורי יכין. הצנטוריון הבריטי היה טנק ישן, עם מנוע בנזין, מיכלי דלק קטנים ומערכת בקרת אש ישנה. הצוות החל בהסבת המנוע הישן למנוע דיזל והחלפת התותח. במהלך העבודה עלה כי בשל תקלה כלשהי, שהיתה קשורה למבנה גלגלי השיניים וההינע הסופי, התהפכו סיבובי המנוע. האתגר המרכזי של הצוות היה להפוך את כיוון התנועה מבלי לפגוע במומנט הסופי. בפעולתם זו הפכו טנק ישן לטנק מודרני.[xxiv] ב-15 במאי 1973 הוענק פרס קפלן, על ידי משרד העבודה לפלוגה ג בסדנה הגייסית 650 ולענף השדה במפקדת קחש"ר. בגין "הצטיינות והגדלת התפוקה, בשיפור טיב המוצר, ניהול וארגון יעילים, חסכון בזמן עבודה ויצור, חסכון בציוד, בחומרים ובדלק, חסכון בהוצאות כלליות, פיתוח טכנולוגיות מתקדמות, פיתוח או שיפור תהליכים חדשים, הישגים כלכליים, שבאו בדרך הייעול והחדשנות". תוכנית העבודה המשופרת, שנועדה לקצר את ימי שהיית הטנק בסדנאות לטיפולים יזומים בדרג ב, ניזומה בעקבות הפגיעות ושחיקת הכלים במלחמת ההתשה. עיקרי השיטה היו טיפול בטנקים בתחנות מקצועיות קבועות, בשיטת ה'ליין', כאשר כל תחנה מבצעת מספר פעולות מוגדר, בזמן נתון. שלושת זוכי הפרס היו: מ"פ פלוגה ג אנטול שפיגל, סמ"פ הפלוגה, נסים בן עזרא (יאסו) ומאיר בשן מטעם מקחש"ר.[xxv] באופן כללי ניתן לומר כי הגורם האנושי בחייל מגוון ביותר ובמשך השנים היה צורך לתת את הדעת לשתי אוכלוסיות שונות לחלוטין. יחד עם זאת, ידעו כולם לתרום מעצמם את המירב, על מנת לסייע למאמץ הכללי. חשוב לציין במיוחד את תרומתם של אנשי החיל שנחשב חיל אפור, במלחמות ישראל, בהן עבדו האנשים שלא היו קרביים בחזית תחת אש, במטרה ברורה לתקן, לחלץ ולהשמיש את הכלים שנפגעו בקרבות בהקדם האפשרי, כי "בלי חימוש איש לא ימוש". על אנשי חיל החימוש האלה כתב המשורר: דמויות של יום חול לראשם לא קשרו עטרת הם נטולי זוהר והילה לא כתבו עליהם כותרת ובניצחון – להם לא חלקו תהילה. בלהט האש ובשאון הקרב ידם המיומנת ידעה נשק לתקן ולפשפש בטנק, בתוך קרביו ואת התותח הפגוע לאכן. מכוסים פיח בעובי זרת והאוזן בגריז סתומה דמעות בנזין מעינם נוטפת וכל גופם בצבע אדמה. אז תנו גם להם כבוד והשאירו בסיפור עבורם פינה חמה כי הדבר ידוע ואינו סוד הם לחמו בכלים שנצחו במלחמה. [i] סא"ל עמי פורר, פערי כ"א חי"ח – עודף משימות, 9 בספטמבר 1968, א"צ 69/230/70. [ii] רס"ן י' ברר, פיתוח כוח אדם לשנת 68/9 סמכות חי"ח, 16 בנובמבר 1967, א"צ 31/109/74. [iii] אל"ם חיים דומי, כ"א חי"ח – נתונים והמלצות לדיון אצל הרמטכ"ל ביוני 1968, 12 ביוני 1968, א"צ 69/230/70. [iv] אל"ם חיים דומי, בוגרי בתי ספר מקצועיים, 9 בפברואר 1969, א"צ 61/80/72. [v] ברניר, שם. [vi] אל"ם חיים דומי, ניצול תקציב הניתן במקום פערי כ"א חי"ח, 12 באוגוסט 1970, א"צ 67/780/72. ראה גם, חילופי מכתבים בין האלוף עמוס חורב והאלוף שלמה להט בנושא פערי כ"א בחיל החימוש, מאותו תיק. [vii] רס"ן י' זכאי, העסקת עובדים לתקופה מוגבלת (מתנדבים בסדנאות), 9 בינואר 1977, א"צ 6/513/79. [viii] נסים נפתלי, מערכות חימוש 2, 1977, עמ' 15-14, ראה גם יהודה יזרעאלי, הערות לספר, 3 בינואר 2006. [ix] אל"ם חיים דומי, אוגדת סיני – תקן קצין חימוש אוגדתי, 16 באוגוסט 1970, א"צ 13/80/72. [x] אלוף הרצל שפיר, 'ראיונות חתך' – חיילי חי"ח, 22 ביולי 1973, א"צ 18/164/76. [xi] שם, שם. [xii] בנצי בן בשט, שם. ראה גם, סא"ל אילן לוי, קצונת הקבע – ניתוח רב שנתי, 21 באוגוסט 1983, א"צ 98/331/87. (להלן: לוי – קצונת קבע) [xiii] לוי – קצונת קבע, שם. [xiv] שכר מהנדסים – אזרחים עובדי צה"ל, מסמך ללא שם הכותב, דצמבר 1983, א"צ 154/331/87. [xv] יוסי אוחיון, שם. [xvi] ריאיון בעיתונות עם הקחש"ר חיים דומי, ללא מקור או ציון תאריך (התקבל ממקחש"ר). [xvii] נסים נפתלי, שיחה עם עובד צה"ל, מערכות חימוש 2, 1977, עמ' 10. ראה גם, בחיל החימוש ללא מדים, חצי יובל עם עובדי צה"ל, מערכות חימוש 2, 1979, עמ' 15-14.. [xviii] סגן ראובן שוקרון, ישיבת ועדת יעול יחש"ם 653, 20 באפריל 1981, א"צ 35/702/83. [xix] רס"ן אלכס מגן, ועדת ייעול חילית במקחש"ר, 7 בנובמבר 1977, א"צ 10/237/80. [xx] תא"ל בן ציון בן בשט, קשרי אימוץ בין נתניה לחיל החימוש, 4 במאי 1983, א"צ 121/331/87. [xxi] המצטיינים בחיל החימוש, מערכות חימוש 6, 1979, מערוכת חימוש 7, 1978. מערכות חימוש 4, 1978. [xxii] דיון מטה קחש"ר, פרס קחש"ר, 22 ביולי 1985, א"צ 106/30/90. [xxiii] ד' אברהם, פרס ביטחון ישראל, מערכות חימוש 49-48, פברואר 1973, עמ' 14-11. (להלן: פרס ביטחון ישראל). ראה גם מרגמה מתנייעת 160 מ"מ, מערכות חימוש, יולי 1969, עמ' 84-82. [xxiv] פרס ביטחון ישראל, שם. ראה גם בנצי בן בשט, שם. [xxv] מכתב יאסו, שם, ראה גם, פרס קפלן שם, שם.
לעמוד האישי באתר
בית הספר החילי - בה"ד 20 בה"ד 20 הינו בסיס ההדרכה של חיל החימוש, 'חלון הראווה של החיל', כפי שהגדיר אותו תא"ל טוביה מרגלית, הקחש"ר בשנים 1985-1983.[i] בסיס, דרכו עוברים מרבית אנשי החיל. מי מהם שהגיע אליו מיד לאחר הטירונות, אחרים ששימשו בתפקידי הדרכה ואלה שהשתתפו במהלך שנות שירותם בחיל בקורסים מקצועיים ופיקודיים כאלה או אחרים. תפקידו של הבה"ד הוא להכשיר אנשי מקצוע, להעביר קורסי קצינים וקורסים מתקדמים לנגדים וקצינים בחיל החימוש ולערוך מבחנים להעלאה לשלבים מקצועיים גבוהים יותר. בשעת מלחמה עליו לתגבר את מערך השדה, על ידי מסירת הצל"ם המצוי בבה"ד, שתמיד צריך להיות בכוננות של 24 שעות לתזוזה ושליחת חוליות של טכנאים. החל ממחצית שנות השבעים הסמיך בה"ד 20, באישור משרד החינוך ומשרד העבודה, טכנאים והנדסאים בוגרי הבה"ד והעניק להם תעודת מקצוע מוכרת. הבה"ד העביר בתחומו קורסים והשתלמויות לקציני החימוש ממדינות זרות ובהן אתיופיה, אוגנדה וזאיר, במסגרת סיוע חוץ. כן אירח ביקורים של משלחות מצבאות זרים ובהם ארצות הברית ואיראן וכן של נספחים צבאיים. הבה"ד כפוף למפקדת קצין החימוש הראשי, מונחה על ידי ענף ההדרכה והוא ממוקם במחנה צריפין. במחצית שנות הששים ועד מחצית שנות השבעים היה בה"ד 20 כפוף פיקודית לפיקוד ההדרכה, כאשר מבחינה חילית השתייך לחיל החימוש. ב-1968 הוגדר הבה"ד כבסיס להכשרת מקצועות חיל החימוש לכל חילות צה"ל. בסיס ההדרכה כלל אז שבע מחלקות עיקריות: מחלקת ההדרכה, ענף אימון המפקדים, ענף הטנקים, ענף הרכב, ענף הנשק, הניהול ובית הספר הטכני לשוחרים. שנה מאוחר יותר התרחב הבה"ד ונוספו לו ענף החשמל, חולית בוחנים ופלוגת האחזקה והשירותים. במקביל, התרחב שטח הבה"ד פיזית והתווספו לו שטחים סמוכים כמו מתקן של חיל ההנדסה, מצל"ח ומחנה של חטיבה 10. (עץ מבנה בה"ד 20 עדכני לאפריל 1968 ראה בנספח ב).[ii] בעקבות מלחמת ששת הימים מלחמת ששת הימים קידמה את מעמדו של בה"ד 20. המלחמה הביאה עמה שלל רב ובו טנקים רוסייםT-54, T-55 ששמם הוסב ל- טיראנים. בחיל החימוש לא היה ידע טכני על הטיראנים ואופן אחזקתם. רס"ן אבי אבישר, איש חיל החימוש בשלישות הראשית ולימים רמ"ח כוח האדם בחיל בדרגת אל"ם, החל לאתר בעלי ידע כאלה מבין העולים החדשים ששרתו בצבא האדום, על מנת להיעזר בהם בהכרת הטנקים החדשים. בה"ד 20 היה צריך להיערך מחדש לשם ביצוע קורסי הסבה לאנשי המילואים ולסדירים. מקצועות החיל השתנו ולאחר המלחמה נכנסו לספר המקצועות הצה"לי מקצועות חדשים כמו: מכונאי טיראן, חשמלאי טיראן, טכנאי צריח טיראן וכדו'. סך כל מקצועות חיל החימוש ב-1968 עמד על 58 (לעומת 35 בחיל הקשר, 28 בחיל האוויר ו-26 בחיל הים) גם קליטת הכלים החדשים שהגיעו לצה"ל עוד לפני המלחמה ואחריה: הפטונים מארצות הברית והצנטוריונים מאנגליה, חייבו בניית קורסים להכרתם. עקב הגידול בכוח האדם בחיל נוצר מחסור במפקדים ובה"ד 20 פתח קורסים מזורזים להכשרת קצינים, ברובם מקרב הנגדים הותיקים בחיל, על מנת לענות על הדרישה.[iii] "כחלק היורד במלחמה..." תפקידי הבה"ד שתחילה הצטמצמו להכשרה מקצועית בלבד, הלכו והתרחבו לנושאי פיקוד וקצונה. כל קצין חימוש עבר תחילה קורס קציני חימוש בסיסי. על פי תוכנית קידום קציני חיל החימוש, חייב היה כל סרן, כולל מהנדס, טרם קידומו, לעבור קורס כלל-חילי בבה"ד 3 וקורס קציני חימוש מתקדם. קורס זה התקיים בבה"ד 20, אך לא תמיד מולאו התנאים המקדימים להתקבל לקורס, עובדה שגרמה לבזבוז זמן הקורס להדרכת נושאים בסיסיים ולהישגים נמוכים מהצפוי של החניכים בתום הקורס. סא"ל הלל מונין, מפקד הבה"ד לאחר מלחמת ששת הימים, העלה המלצות שונות לשיפור המצב ולהעלאת הרמה, כמו: החלפת סגל המדריכים והעלאת רמתם, בחירת מצטייני הקורסים להדרכה, הארכת משך הקורסים, רענון החומר לחניכים טרם הקורס, לתקופה של שבועיים-שלושה ועוד.[iv] סא"ל הרי אבירם החליף ב-1970 את מונין בתפקידו כמפקד הבה"ד. אבירם הכיר היטב את הבה"ד, שכן מילא בו תפקידי הדרכה עוד טרם מינויו. נוכח בעיות של תדמית ומוטיבציה, הוא החל בהגדרה מחודשת של המטרות ובנה תוכניות חדשות. סגל המדריכים, בחלקו, רצה ללכת לחיל קרבי וחש כאילו חיל החימוש אינו טוב דיו עבורו. גם חלק מהחיילים שאף ללכת לקרבי ואחרים רצו לתחזק כלי רכב, כפי שלמדו בבתי הספר ולא רצו ואף חששו, לתחזק טנקים. אבירם בדק את הסיבות לנפל ועשה להעלאת המוטיבציה. הוא דאג שכל פתיחת קורס חדש תלווה על ידי קצין בכיר. כמו כן עשה הצגת תכלית עם טנק לחניכים החדשים, שהחלו להתלהב. בנוסף, הוא פסק להם מדברי דוד המלך: "כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו" (שמואל א פרק ל' פסוק כ"ד). להראות כי חשיבותם אינה נופלת מזו של הלוחמים וכי האחד לא יכול ללא האחר. הוא שיפר את שיטות ההדרכה והעביר את המדריכים קורס לשיטות הדרכה. כן הגדיר מחדש את מטרות השיעור וכל מדריך נכנס לשיעור עם מערך שיעור מוכן. בתחום הסדר והארגון בנה אבירם ערכת עבודה, שהכילה, בצורה מסודרת את כלי העבודה בעת שיצאו לטיפולים בשדה[v] בשנת 1970 ובעקבות לקחים שהופקו ממבצע 'גחלת' (תכנון אופרטיבי לקראת אירועי 'ספטמבר השחור' בירדן) בו נטל חיל החימוש חלק, הוחלט להקים עתודה מטכ"לית בבה"ד 20. עתודה זו כללה הקמה של מסגרות חימושיות ליחידות מאולתרות וכן רכב חילוץ עם צוותים. מקחש"ר קיבלה את הסמכות להוצאת המסגרות ואמצעי חילוץ מהבה"ד לסיוע ליחידות בהתאם לצרכים.[vi] בכלל זה הוכפפה ב-1972 סדח"ט 675 מחטיבה 11 לבה"ד, שהיה אחראי לגיוסה ולכוננותה.[vii] מסדר העברת הפיקוד הבה"ד 20 מסא"ל הלל מונין לסא"ל הרי אבירם, 15 יוני 1970 שינויי ארגון בעקבות מלחמת יום הכיפורים מלחמת יום הכיפורים ב-1973 והפקת הלקחים שבאה בעקבותיה, העלו את הצורך לארגן מחדש את בה"ד 20. הוקם ענף אימון יחידות ומוסדו אימוני היחידות ומסגרות חיל החימוש בבה"ד. ב-1975 נבנתה על ידי מפקד הבה"ד, אל"ם הרי אבירם, תכנית למבנה ארגוני חדש לבה"ד. לפיה, הוגדלו ענפי אימון המפקדים, אימון היחידות, המקצועות ועוד וכן הועלו תקני ראשי הענפים מרס"ן לסא"ל. בה"ד 20 גדל בהיקף כוח האדם שעבר בשעריו הכשרה מקצועית ובמקביל חל גידול במגוון המקצועות שנלמדו בבה"ד. חשוב לציין כי מלחמת יום הכיפורים הביאה עימה שלל רב שעבר הסבה ונכנס לשימוש צה"לי תקני. כמו כן נרכש או התקבל ציוד חדיש רב בעקבותיה וכך, ממילא גדלו מקצועות חיל החימוש, שהיו צריכים לתת מענה לטיפול בציוד החדש. בעקבות המלחמה והתרחבותו של בה"ד 20 הועלה מפקדו, אבירם, כבר ב- 1974 לדרגת אל"ם, שאיששה את חשיבותו והתעצמותו של הבה"ד.[viii] בשנת 1975 עברו בבה"ד 11,231 חניכים, זאת לעומת 2,700 חניכים בשנת 1969/1968. הם למדו ב-784 מחזורים, ב-120 קורסים שונים. כן נערכו במסגרתו 4,367 מבחנים מקצועיים. מצבת הרק"ם בבה"ד עמדה על 64 טנקים בהדרכה, 90 תנועות רכב וזחל"מים ועוד 52 רכבים אורגניים של הבה"ד ורכבי הדרכה.[ix] היתה זו השנה הפוריה ביותר בעשור שהחל ב-1972, אז עברו בבה"ד 6,076 חניכים. שנת 1973, בשל אירועי מלחמת יום הכיפורים, היתה שנת שפל ומספר החניכים בה הגיע ל- 5,125 בלבד. מאז 1975 חלה ירידה מתונה במספר החניכים בבה"ד, שהגיע ל- 5,447 חניכים במהלך 1982, בגין מלחמת של"ג. מאז שוב החלה מגמת ההתאוששות ומספר החניכים עלה בהדרגה.[x] הכפפת הבה"ד לקחש"ר בשלהי 1974 העלה תא"ל דוד הגואל, ראש אג"ם-תוא"ר, הצעה להכפיף את בסיסי ההדרכה לקציני החיל הראשיים ולהוציאם מכפיפות למפקדת פה"ד. להבנתו, היה מקום לבחון את זיקתה של מערכת ההדרכה לקציני החיל הראשיים, שממילא כבר היו מופקדים כסמכות חילית לנושאי כוח האדם, ההכשרה והסד"כ הצה"לי והיו אלה שקבעו את המשימות. ההצעה התקבלה ובינואר 1976 הוחלט על שינוי מהותי בייעוד הבה"ד, תפקידיו והכפפתו, מלבד בנושאים כמו מתן שירותי אחזקת בינוי, עזרי אימון וכדו', למקחש"ר. תהליך השינוי ארך זמן מה ויושם באוגוסט 1977, בעת כהונתו של אל"ם יוסי בר-אור כמפקד הבה"ד.[xi] נספחים צבאיים מבקרים בבה"ד 20 ומקבלים הסבר ממפקדו, סא"ל הלל מונין שלא כמו במקרים רבים בהם מתעוררת התנגדות עזה לשינויים, בעיקר הוצאת גופים מגורם מסוים והעברתם לאחר, הרי שבמקרה זה התבצע מעבר בה"ד 20 לכפיפות מקחש"ר ללא התנגדות פה"ד, אליו היה כפוף הבה"ד קודם לכן. גם הגורמים האחרים בצה"ל, כמו מה"ד, אג"א והיועץ הכספי לרמטכ"ל תמכו בארגון מחדש, להוציא אכ"א, שהתנגד לדרישת תוספות תקנים והמרת דרגות. הרחבת ייעוד הבה"ד כאמור לעיל ונוכח הגידול בכוח האדם שעבר הכשרה מקצועית, ובמקביל, הגידול במיגוון מקצועות ההכשרה שנלמדו, הוחלט בינואר 1976 על הרחבת ייעודו של הבה"ד. הכשרת בעלי המקצועות בחיל החימוש התרחבה: חוגרים וקציני החימוש הוכשרו בקורסים הבסיסיים והמתקדמים, בעלי מקצועות החימוש הוכשרו בהשתלמויות ובקורסים למיניהם, בוצעו מבחנים מקצועיים לבעלי מקצועות החימוש ובית הספר הקדם צבאי הרחיב פעילותו. פן חשוב במסגרת תפקידי הבה"ד, בתקופתו של בר-אור, היה הכנסת אימון יחידות חיל החימוש בבה"ד, זאת כאחד מלקחי מלחמת יום הכיפורים. הכוונה היתה בעיקר לאימון היחידות כמו הגש"חים והפלק"דים וכן אימון מערכי החימוש הגדודיים במסגרת היחידות המתאמנות, זאת במתקני האימונים של הבה"ד או במתקני האימונים השונים של צה"ל. אגב, לשם כך הוקם גם מתקן אימונים ליחידות המילואים של החיל. כמפקד אימון היחידות בבה"ד התמנה ב-1977 סא"ל שאול סלומון. הוא השקיע מאמצים בשילוב עם אמצעים להכנת מערכי השיעור ומיטב המדריכים, במטרה להנחיל לחניכים ידע צבאי ומודעות לשדה הקרב. כלקח נוסף של מלחמת יום הכיפורים החלו בתקופתו של בר-אור להדריך קצינים ונגדים, שלא מהחיל, בנושאים חימושיים, כמו טיפולים ותיקונים. הבה"ד היה צריך לתת מענה לגידול בהכשרת כוח האדם בחיל ולהכנסת מקצועות חדשים, בעיקר עם קליטת טנק המרכבה בחיל השריון והטלת האחריות לאחזקתו על אנשי חיל החימוש. בזמנו החל בבה"ד פרויקט 'נערי רפול', אותם לימדו קרוא וכתוב ומכונאות. לדבריו, לא תמיד הצליח הפרויקט ועם סיום ההכשרה נלקחו הטובים לשירות ביחידות צה"ל ואילו כוח האדם החלש יותר נשאר בסדנאות.[xii] שינוי הייעוד הוביל מאליו לשינויים ארגוניים-מבניים בבה"ד. אלה כללו: ארגון מטה מתאם בדומה למפקדות אחרות בצה"ל, הקמת ענף הנדסת היצור והניהול, הקמת מדור השתלמויות קצינים, במסגרת ענף אימון המפקדים והקמת מדור מקצועות כלליים, במסגרת ענף המקצועות. כן החל הבה"ד להכשיר מדריכים שבאו ממערך השדה, עם ניסיון בשטח, על מנת שיוכלו להביא מניסיונם הרב לנושא אימון היחידות. מהות השינוי הארגוני התבטאה בתוספת של עשרות תקני כוח אדם ובהם גם פסיכולוגים, אשר בחלקם הוקצו על ידי מקחש"ר וכן בתוספות בדרגות ובכלי רכב. [xiii] נערי רפול ב – 1965/66 (בתקופת המיתון ששרר בארץ) קיבלה הסדנא הגייס אזרחים מתושי אשקלון כדי שתעסיקם ב"עבודות יזומות" (ניכוש עשבים, נקיון וכו'). בעמני סא"ל בליטי תעסוקה זו נראתה בלתי הולמת ולכן הוא החליט להעסיקם כשוליות בעבודות המקעועיות של הסדנא וכך להשיג מחד סיוע ועזרה לאנשים ובחורים אלה ללמוד מקצוע ולהקל עליהם להשתלב בחברה הישראלית ומאידך להגדיל, במידה מסוימת את כוח העבודה של הסדנא. בהמשך בליטי הגיע להבנה עם הנהלת בי"ס "אורט" שהשקיע משאבים להכשרתם המקצועית. פעולה זו זכתה להדים נרחבים בכלל יחידות חי"ח ובשנים המאוחרות יותר הפעולה מוסדה ע"י הרמטכ"ל, רא"ל רפול. ב-1979 עת עמד אל"ם מרדכי יעקב (מרקו) בראש הבה"ד אישר הרמטכ"ל, רא"ל רפאל איתן להקים בבה"ד 20, בית ספר למקצועות עזר לאחזקה. בית הספר, שתחילתו עוד בתקופת בר-אור, הוקם כמיזם משותף של צה"ל ומשרד העבודה ונכללו בו כיתות לימוד, סככות עבודה, משרדים ומחסנים. מטרתו היתה לשלב במסגרת צבאית, נוער שוליים שנפלט ממסגרות חינוכיות ואחרות כבר בגיל צעיר ולהקנות לו מקצוע וערכים לאומיים. המקצועות בהם הוכשרו הצעירים היו: עוזר מכונאי רכב, עוזר חשמלאי רכב, עוזר מסגר, ומקצועות כמו סיכה, תיקון תקרים, צבעות, זגגות, נגרות, אחזקת מבנים ורפדות. הערך המוסף של בית הספר לחניכים היה הקניית ערכי עבודה וחינוך לאזרחות טובה, בנוסף לידע במקצועות העיוניים שבמסגרת החינוך היסודי.[xiv] לימים כונו אותם חיילים, ששוקמו ונקלטו בצה"ל 'נערי רפול'. המחזורים שהחלו ב-50 איש לקבוצה, גדלו בהדרגה ל-150. מרקו שם את הדגש בבה"ד על המערך הנפרס ועשה לקרב את הבה"ד למערך השדה. בתקופתו התאמנו בבה"ד החל מדרג הפלק"ד ועד למערך הגדודי המלא של הגש"ח, באימונים ש/כללו גם תרגילי מפקדים בשטח. בדרך זו התמקצע הבה"ד ונרכש ניסיון רב, שהעלה את רמת ההדרכה והאימונים. מרקו גם הקדיש תשומת לב רבה לאימון מערך המילואים ולקידום הנשים ובתקופתו החל גם קורס לקצינות חימוש.[xv] הביקורת והשפעתה אחר מלחמת של"ג, באפריל 1983, הועלתה במחלקת השלישות של מפקדת מקחש"ר, ביקורת קשה על מערך ההדרכה בבה"ד 20, בגין הנפל הגבוה בקורסים. ביקורת מסוג זה לא היתה חדשה, שכן גם בשנים עברו התקיימו דיונים בדבר הנפל הגבוה של החניכים בקורסים ועל הצורך במסלול הדרכה מיוחד למדריכים בבה"ד. הביקורת התייחסה לנתון הגבוה של שיעורי הנפל בהדרכה וייחסה אותו לשלושה גורמים: החניכים – רמת מוטיבציה נמוכה, הכשרת מוקדמת לוקה בחסר – רובם באו מבתי ספר ברמה נמוכה ונורמות התנהגות שלא התאימו לצה"ל. מערכת ההכשרה עצמה – מנהיגות סגל ההדרכה, רמתם האישית והמקצועית של המדריכים, שיטות ההדרכה, אמצעי ההוראה, סגל צעיר וחדש ללא ניסיון וכדו'. המבנה הארגוני – שאינו מתאים עוד ליעדים ולמטלות. לאלה יש להוסיף גורמים כמו סיבות בריאותיות של החניכים, בעיות משמעת ואי התקדמות בלימודים. ההמלצות העיקריות של דו"ח הביקורת, קראו לשתף פסיכולוגים בתהליך מיון החניכים, להעמיק את נושאי ההסברה והגברת המוטיבציה, קביעת מסגרות קטנות, הנהגת משמעת חזקה ושיפור תנאי המחייה. בנושא סגל ההדרכה הומלץ לאייש את סגל ההדרכה מתוך בוגרי ענף הטנקים, לשנות את בחירת המדריכים וקביעת מסלול הכשרה מיוחד, לשפר את שיטות ההדרכה והאמצעים להמחשה. בתחום הארגוני הומלץ על הכנסת מחשב לבה"ד, תיקנון מטה לענף המקצועות, על הקמת צוות פדגוגי וקביעת דפוסי עבודת מטה.[xvi] ביקורת זו הגיעה הן לאכ"א/מחלקת הבקרה והן לאג"ת/מחלקת התקינה ונמצא, כי יש לטפל בבעית הנפל באופן אינטנסיבי, במסגרת חיל החימוש ולבצע שינויים ארגוניים בבה"ד. אל"ם מאיר בשן, מפקד הבה"ד באותה תקופה, עשה רבות להעלאת המוטיבציה של המדריכים והחניכים. מחד הוא דאג לתת לחניכים יחס אבהי מרוכך, מזון אהוב והפחית את הפחד מפני הטנק המאיים. מאידך איתגר את המדריכים, שהיו צריכים להכין מערכי שיעור מסודרים ולקראת עלייה בדרגה, להכין פרויקט כלשהו. כן שלח אותם ליחידות מערך השדה על מנת לזכות בניסיון מעשי. עיקרו של השינוי הארגוני היה פיצול ענף המקצועות לשני ענפים; ענף מקצועות המע"מ-המערכות הממונעות וענף המע"ן-מקצועות הנשק ובתוכו גם מדור האלקטרוניקה. ענף הנדסת היצור הוקטן למדור והוכפף לענף אימון המפקדים. (עץ מבנה בה"ד 20 נכון למאי 1984 ראה בנספח ב).[xvii] הפנימייה הטכנית לפנימייה הטכנית של חיל החימוש, או כפי שגם נקראה, בית הספר הטכני לשוחרים, יש מקום חשוב במבנה בה"ד 20 ובייעודו כמכשיר בעלי מקצוע. הפנימייה הוקמה ב-1958 במטרה להכשיר כוח אדם צעיר, תלמידי בתי ספר תיכוניים, לתפקידי טכנאים בחיל החימוש. הפנימייה היוותה מקור לא אכזב לכוח המקצועי של החיל ושימשה כעתודה מקצועית לכוח האדם, בעיקר מכונאי רכב וטנקים וחשמלאי רכב וטנקים ומאוחר יותר גם למכונאי וחשמלאי נגמ"שים. ב-1970 כללה הפנימייה 120 תלמידים במסגרת קדם צבאית, ולבקשת הרמטכ"ל חיים בר-לב, שביקר אז בבה"ד, היא הורחבה ב-60 שוחרים נוספים. לשם כך נדרשו הגדלת התקציבים, הרחבת בינוי הכיתות, החדרים והמתקנים אחרים וכמובן היערכות לקמפיין הסברה בקרב המועמדים הפוטנציאליים. בעקבות מלחמת יום הכיפורים והגידול בסד"כ צה"ל גדלו גם צורכי חיל החימוש בבוגרי בתי הספר המקצועיים במקצועות הרק"ם, שלא יכלו להתמלא ממערך בתי הספר העיוניים. לאור זאת הוחלט להרחיב את הפנימייה לקיבולת של 240 שוחרים ובמקביל להרחיב את המבנים המשרתים אותה.[xviii] הרמטכ"ל חיים בר-לב מבקר בבה"ד 20 בלווית ראש מה"ד, האלוף אריאל שרון במסגרת התרחבותה של הפנימייה נבנה חדר אוכל גדול שהכיל את כל הסועדים, חניכים וסגל, במשמרת אחת. מכיוון שאולם האוכל שימש גם כאולם אירועים, נבנתה בו במה, עליה ישב הסגל בשעת הארוחות. הרי אבירם מספר, כי איש לא נגע במזלג לפני שהוא אמר: "בתיאבון". כאשר השחית תלמיד כסא, שלח אותו אבירם לחופשת סוף השבוע בביתו עם הכסא, לתיקון ושיוף השריטות אצל נגר פרטי ועל חשבון התלמיד. היה זה גם לקח לתלמידים לשמור על הציוד.[xix] הקבלה לפנימייה נעשתה באמצעות לשכות הגיוס. נקראו להצטרף אליה צעירים מגיל 16 ומעלה, מסיימי תשע שנות לימוד או יותר. משך הלימודים היה שנה אחת ובתום השירות הצבאי היה צריך התלמיד להתחייב לשנת קבע אחת. בפנימייה למדו לימודי מסגרות, ריתוך, שרטוט, לימודים עיוניים ומעשיים של מכונאות וחשמלאות רכב ולאחר מכן של הטנק. הלימודים נערכו בתנאי פנימייה, כאשר השוחרים, לובשי מדי צה"ל, שהו כל השבוע במסגרתה ויצאו הביתה רק בסופי שבוע. אגב, שני בניו של סא"ל הלל מונין, מפקד הבה"ד, למדו אף הם בפנימייה. בה"ד 20 עשה מאמצים להביא מורים מהטובים שהיו, על מנת שילמדו בפנימייה. בהם היו אקדמאים וזכור המורה למתמטיקה שאלתיאל, שהיה מדריך במכון ויצמן, לימים פרופסור. בפנימייה לימדו גם מקצועות עיוניים אחרים כמו תנ"ך והיסטוריה. הפנימייה הכשירה במשך השנים אלפי חיילים והיא היוותה את הבסיס למכללה הטכנולוגית של החיל אשר הוקמה ב-1989. ראוי לציין כי חלק מבוגרי הפנימייה הגיעו לתפקידים בכירים בחיל החימוש ובאג"א כמו האלוף חגי שלום, ששימש לימים כראש אג"א.[xx] לומדים במסגריה לימודי מכונאות רכב שנות השמונים מאיר בשן שימש כמפקד בה"ד 20 לאחר מלחמת של"ג ועד מחצית 1984. כאמור לעיל, פעל בשן רבות לצמצום הנפל בקורסים ולקידום ההדרכה. הוא הכניס לבה"ד את המחשב, בשני תחומים; מחד להדרכה, כולל מחשוב מרכז המבחנים ומאידך לעבודת המטה. הכנסת המחשב לוותה באנשי מקצוע, שבנו תוכנות מתאימות למערך ההדרכה. בעיקרו היה זה לימוד עצמי באמצעות המחשב. כן הוא הצעיד קדימה את עבודת המטה, שהתייעלה עם הכנסת המחשב. הוא קידם וטיפח בנית קורסים לקצינות החימוש, נושא בו החל קודמו בתפקיד. בשן פיתח את שיטת ההדרכה על פי תחנות עבודה נושאיות והתלמידים עברו מידי שבוע לתחנה אחרת. הקורס התקצר והחניכים הגיעו לרמת מיומנות גבוהה. בתקופתו פתחו קורס קציני חימוש למהנדסים, שם קיבלו יותר רקע הנדסי מאשר קרבי ותוכנן מבנה חדש לקורס קציני חימוש השדה. בשן בנה תוכנית-אב לבה"ד 20, שלא מומשה בתקופתו אלא מאוחר יותר, אז נבנו מבנים וכיתות חדשות. בתקופתו תגברו את נושא אבטחת הבה"ד והוסיפו לו קמב"ץ.[xxi] בשן תרם רבות למאמצי חיל החימוש בגזרת לבנון במהלך מלחמת של"ג. אנשי החיל כרעו שם תחת הנטל והיה צורך לגייס אנשים שיוכלו להחליף, לתקופות קצרות, את אלה ששהו בלבנון. בשן החליט על אימוץ היחש"ם המערבי בלבנון והוציא עשרה מחזורים, כל אחד של 15 חיילים ומדריכים מהבה"ד, על מנת לסייע בעבודת היחש"ם.[xxii] כל אחד ממפקדי בה"ד 20 תרם בדרכו הוא לקידום ועיצוב הבה"ד. אל"ם אנטול שפיגל כיהן כמפקד הבה"ד תקופה לא ארוכה, מכיוון שכשנה וחצי מתחילת תפקידו מונה לעוזר הקחש"ר. שפיגל ראה את בה"ד 20 כאבן דרך בדרכו של כמעט כל חייל וכל קצין, זוטר או בכיר, בחיל החימוש. כמי שבא ממערך השדה הפך שפיגל את הבה"ד ליחידה צבאית, לפי הבנתו ותפיסתו וערך בו ארגון מחדש, על מנת שישמש כסמל בחיל החימוש. יום אחד בעוברו בבה"ד נתקל שפיגל באבן, עליה היו חרוטים סמלי היחידות הבריטיות ובכללן, של הבריגדה העברית. הוא הורה לחפור במקום ולאחר שהוצא מהמקום עפר רב התגלה האתר כמגרש המסדרים של הצבא הבריטי מתקופת המנדט. שפיגל דאג לשמר את המורשת והקים באותו אתר את מגרש המסדרים היחידתי. על מנת להשלים את המגרש ברוח אותה תקופה, חיפשו אבנים מתאימות על מנת לגדר את המגרש. אבנים אלה נמצאו בבית הקברות הערבי של רמלה-לוד...[xxiii] בתקופתו זכה הבה"ד בדגל היופי מטעם המועצה לארץ ישראל יפה. במת מגרש המסדרים הבריטי שנחשפה חלון הראווה של החיל קציני החיל הראשיים ראו את קידום בה"ד 20 והכשרת כוח האדם החימושי ברמה גבוהה, כמשימה בעלת עדיפות. הקחש"ר, אל"ם חיים דומי, ראה חשיבות רבה "בהכשרת כוח אדם טכני מעולה, בעל יסודות טכניים וכישורים ספציפיים איתנים". לאחר מלחמת ששת הימים ובמהלך מלחמת ההתשה אמר דומי כי: "הציוד המסובך והולך בו אנו עוסקים, מחייב ידיעה והיכרות יסודיים של המערכות הטכניות והפנימיות. יכולת אבחון ותיקון מהירים ונכונים של תקלות היא המבחן העיקרי לגבי בעל המקצוע." דומי ראה את נושא ההכשרה גם בהיבט העתידי והבין את חשיבות הכשרת כוח האדם לטווח הארוך, כולל מערך המילואים, שכן החיילים אמורים היו להמשיך ולשרת במילואים כ-20 שנים נוספות וחשוב היה להעניק להם הכשרה הולמת.[xxiv] לאחר מלחמת יום הכיפורים, עת שימש תא"ל אלעזר ברק כקחש"ר, הוחלט על הטמעת חומר ההדרכה גם במערך השדה. יורם לונדון, אז בתפקיד עוזר קחש"ר לארגון החליט לחדש את קורס קציני החימוש המתקדם, שבוטל ב-1968, בעיקר למפקדים ברמת מפקדי הפלוגות, קציני החימוש החטיבתיים והאוגדתיים ומפקדי הגש"ח. ההיענות לקורס היתה נמוכה ולכן הפיץ לונדון מכתב בקרב קציני החיל על התארגנות קורס מפקדי סדנאות ומפקדי פלוגות באברדין, ארצות הברית. הוא כתב כי יתקיימו שני קורסים, כאשר פתיחתם תתקיים בבה"ד 20, בעיקר לליטוש השפה האנגלית ולהכנות. ברור כי בעקבות המכתב קפצו רבים על ההזדמנות ונרשמו 36 מועמדים. עם הגיעם לפתיחת הקורס, התברר להם כי נפלו בפח, אך בלית ברירה נאלצו להישאר ולהשלים את הקורס.[xxv] בנצי בן בשט עשה להשגת כוח אדם מוכשר ולהגדלת התקנים. טוביה מרגלית ראה בבה"ד 20 חלון דרכו משתקפת בבואתו של חיל החימוש, מבחינת התוכן, אך גם בנושא החזות והאסתטיקה. בתקופת כהונתו כקחש"ר נחשף הבה"ד לחיילי השריון והתותחנים שהחלו להתאמן שם.[xxvi] [i] טוביה מרגלית, ריאיון, 3 באפריל 2003. [ii]סא"ל אברהם כהן, (אג"ם/תוא"ר), פקודת ארגון לבסיס הדרכה 20,5 באפריל 1968, א"צ 907/1316/2002. ראה גם עדכון אותה פקודה מיום 6 ביוני 1969, שם.ראה גם הלל מונין, ריאיון, 15 בפברואר 2004. [iii] אבי אבישר (דוידוף), ריאיון, 9 ביוני 2003. אראה גם אל"ם א.ד. סלע, מדור הדרכה במקחש"ר – הפיכתו לענף, 26 בנובמבר 1968, א"צ 40/230/1970. [iv] סא"ל מאיר לוסטמן, מועמדים לקורס מתקדם לקציני חימוש, 16 ביוני 1969, א"צ 10/80/1972. ראה גם, סא"ל הלל מונין, מועמדים לקורס מתקדם לקציני חימוש, 28 במאי 1969, א"צ 10/80/72, ראה גם, סא"ל (מיל') הלל מונין, ריאיון, 15 בפברואר 2004. [v] אל"ם (מיל') הרי אבירם, ריאיון, 20 בפברואר 2004. [vi] אל"מ י' שיפוני, גחלת מיוחדת – לקחי חימוש, 9 באוקטובר 1970, א"צ 158/29/1973. [vii] סא"ל חגי אפרת, הכפפת סדח"ט 11/675 לבה"ד 20, 10 ביולי 1972, א"צ 44/280/1975. [viii] אבירם, שם, ראה גם, אל"ם ניצן רפאלי, סיכום הפעילות הארגונית בשנים 1976-1973, אפריל 1976, התקבל מניצן רפאלי. [ix] תא"ל איתן ברק, ארגון מחדש של בה"ד 20 בתקן ב' – נמ"ט, 2 בדצמבר 1976, א"צ 9/613/17979. [x] בית הספר לחימוש, סיכום שנת 1982, מאי 1983, א"צ 27/331/1987. [xi] סא"ל מאיר יוסף, הכפפת בה"ד 20 למפקדת קחש"ר, פקודת ארגון 58/77, א"צ 907/1313/2002. ראה גם, סא"ל מאיר יוסף, הכפפת בה"ד 20 למפקדת קחש"ר – פקודת ארגון 58/77, 30 ביוני 1977, א"צ 907/1316/2002, ראה גם, תא"ל דוד הגואל, הכפפת בסיסי הדרכה לקציני חיל ראשיים – נמ"ט, 2 בספטמבר 1974, א"צ 282/385/1979. [xii] אל"ם (מיל') יוסי בר אור (ברוור), ריאיון, 13 באפריל 2003, ראה גם, שאול סלומון, ריאיון כתוב, 13 בספטמבר 2005. [xiii] שם, שם. [xiv] רס"ן צבי קרן, הכפפת בה"ד 20 למפקדת קחש"ר – הקמת בי"ס למקצועות עזר לאחזקה, 6 בספטמבר 1979, א"צ 907/1316/2002. ראה גם, תא"ל עמיצור כפיר (סגן ראש אכ"א), פרסום תקן לצוות הקמה בי"ס למקצועות עזר לאחזקה בבה"ד 20, 20 במרס 1979, א"צ 3/1198/81. [xv] מתוך חוברת מורשת, מפקדי בה"ד 20 לדורותיהם 2002-1956, אפריל 2002. (להלן: חוברת מורשת) [xvi] סא"ל יוסי גולדברג, רה-ארגון ענף מקצועות בבה"ד 20 – נמ"ט, 13 באפריל 1983, א"צ 32/331/87 [xvii] רס"ן משה אריאלי, בה"ד 20 – עדכון מס' 6 לפק"א 58/77 – שינוי מבנה ארגוני, 13 במאי 1984, א"צ 907/1316/2002. ראה גם, מאיר בשן, ריאיון, 10 במרס 2004. [xviii] רס"ן אלחנן אהרוני, הרחבת הפנימייה הטכנית בבה"ד 20 – פקודת ארגון, 4 באפריל 1974, א"צ 66/164/1976. [xix] אבירם, שם. [xx] תמונות מתוך חוברת הסברה אודות הפנימייה הטכנית, לעידוד גיוס תלמידים למסגרתה, 24 במרס 1970, א"צ 1/158/1973. [xxi] מאיר בשן, ריאיון, שם. [xxii] מתוך חוברת מורשת, שם. [xxiii] אל"ם (מיל') אנטול שפיגל, ריאיון, 19 במרס 2003. [xxiv] אל"ם חיים דומי, בוגרי בתי ספר מקצועיים, 9 בפברואר, 1969, א"צ 61/80/72. [xxv] יורם לונדון, ריאיון, 14 במאי 2003. [xxvi] טוביה מרגלית, שם.
לעמוד האישי באתר
תרומת חיל החימוש לצה"ל ולמדינה "אם תראה אדם אוחז בורג בידו מסתכל עליו מכל צדדיו ובודקו היטב, כאילו היה אוצר, אות הוא כי בוגר חיל החימוש הוא. כי זאת לדעת, לדידם, הבורג הקטן הוא שהפעיל את המערכת המתוחכמת והמסובכת ביותר. מי ששם ליבו לבורג, אות הוא כי יפעיל גם מעבדה חדשנית ביותר – זוהי תרומתו הנצחית של חיל החימוש".[i] בריאיון שהעניק הרמטכ"ל רפאל איתן ב-1980 לביטאון 'מערכות חימוש' הוא אמר: "אני חושב שהרמה המקצועית, התפוקה והמוטיבציה שבחיל החימוש, יכולים לשמש דוגמה לתעשיות דומות או למפעלים מחוץ לצבא. לדעתי, חלה השתפרות אבסולוטית, לא רק יחסית, בעבודת חיל החימוש, בתפוקה שלו וברמתו המקצועית. אני חושב שאנחנו מצליחים להחדיר את המוטיבציה ואת תחושת האחריות בעבודה הזאת לחייל. אנחנו מסיירים בבתי הספר, במוסדות השונים, במפעלים או בבסיסים השונים של חיל החימוש ושם אפשר להיווכח איך מקנים לנוער הזה את המוטיבציה הזאת ואיך הנוער סופג אותה ואת התועלת שהוא מפיק לעצמו ולכלל, על פי החינוך שהוא מקבל." רפול הוסיף: ..."אני תמיד הזכרתי את אנשי חיל החימוש ואת חלקם הרב במתן יכולת לחימה ללוחמים. חיל החימוש ידוע ומקובל היום, ככזה המאפשר לצבא להילחם. הייתי אומר - להחזיק את הכלים שלו, את אמצעי הלחימה שלו, במצב כשיר למלחמה ואחר כך לאפשר לצבא, בשעת משבר, להילחם עם הכלים האלה ולעזור ללוחמים להילחם זמן ממושך ככל הניתן. ואם קורה משהו, מהר, להחזיר לכשירות. אני הייתי בהרבה מלחמות ואני חושב שחיל החימוש היום, הרבה יותר חזק והרבה יותר גדול מכפי שהיה בעבר, והיכולת הזו למלא את התפקידים האלה היא מרשימה וכולנו מכבדים מאד את החיל הזה ואת מה שטמון בו. כבוד גדול היום להשתייך לחיל החימוש".[ii] התרומה למדינה חיל החימוש הינו חיל טכני מהטובים בעולם, חיל מפואר, כך אומרים מבכירי מפקדיו. תרם רבות לצה"ל ולמדינה בפיתוחים הטכנולוגיים שיזם, המציא ושיכלל ובטיפוח כוח האדם המקצועי והמיומן. החיל שימש מקור לכוח האדם המקצועי לא רק במקצועות הטכניים אלא גם בתחום ההנדסה, התעשייה והניהול. תנופת הפיתוח של חיל החימוש תרמה לקידום התעשייה האזרחית, באמצעות העברת ידע למפעלים, שיישמו במקרים רבים את פיתוחי החיל ואף הוסיפו עליהם. התרומה העיקרית היתה לתעשייה הצבאית, לתעשייה האווירית ולמיגוון מפעלי התעשייה האזרחית. חיל החימוש היה ספק העבודה הגדול ביותר לאותן תעשיות. כך למשל, ב-1976, עסקו 835 מפעלים ברחבי הארץ ביצור עבור מערכת הביטחון. חיל החימוש בחן את המוצרים במפעלים, ביצע את הניסויים והיה הגוף המאשר אותם, תוך הקפדה על עמידה בסטנדרטים של איכות ותקינה גבוהים במיוחד. אין ספק, שהחיל תרם לתעשייה המקומית בהנחלת שיטות העבודה שלו, הבחינה הקפדנית, הביקורת הבונה, הבטחת איכות וטיב המוצר ובעיקר, חוסר הפשרות. הקחש"ר בנצי בן בשט אמר, כי היו אלה הצרכים הצבאיים שבנו תעשייה לתפארת. הוא הגדיר את אנשי חיל החימוש כ"מוח מאחורי הכוח". התעשייה קלטה בשורותיה כוח אדם מקצועי ומיומן, לאחר שסיים שירות צבאי ובכך יכלה להתפתח במהירות. בחיל החימוש נתנו פרויקטים ואחריות רבה לצעירים, בוגרי הטכניון, תפקידים אותם לא יכלו לקבל בתחילת דרכם בתעשיות. בכך הנחילו להם ניסיון רב והכשירו אותם לתפקידי מפתח עתידיים. אנשי החיל למדו לתת פתרונות מהירים לבעיות ולקצר תהליכים ועם מטען איכותי זה הם הגיעו לתעשייה. כוח האדם החימושי מאייש תפקידים רבים ובכירים בתעשייה כמפעילי מכונות, מנהלי מוסכים, מנהלי מפעלים, מהנדסים ומדענים. חיל החימוש הסב כלי נשק מזרחיים שנפלו שלל במלחמות והכניס בהם שיפורים משמעותיים. כלי הנשק האלה הביאו לחסכון רב בצה"ל, אך לא רק, שכן בשלב מאוחר יותר, יוצאו כלים משופרים אלה למדינות שונות, שהכניסו למדינה מטבע זר במאות מיליוני דולרים. במסגרת השיפורים, הסב החיל חלק מהתותחים לקוטר גדול יותר, שאת התחמושת עבורם ייצרו בארץ. תחום יצור התחמושת הלך והתפתח בתעשייה, שכן, עתה היו לה לקוחות נוספים, גם מעבר לים. חיל החימוש שיפר מוצרים נוספים רבים, שמאוחר יותר תורגמו למוצרים שנמכרו בחו"ל. די אם נציין את תחום ההחסנה היבשה, פיתוחים של ראיית לילה וכדומה. תרומה בשדות המערכה חיל החימוש למרות שאינו קרבי, תרם רבות לניצחונות צה"ל בשדות המערכה. שירותי האחזקה, התיקונים והגיבוי הטכני, שהוא העניק לכוחות הלוחמים בחזית הלחימה, הכפילו את כוח העוצמה של צה"ל. וכבר נאמר, כי במלחמת יום הכיפורים היווה החיל מכפיל כוח, תודות להכשרה ולתיקונים שביצעו אנשיו מידי יום תחת אש ובתנאים לא תנאים. החיל תרם בשיקום אמצעי הלחימה שנשחקו ונפגעו במלחמות. עם סיום המלחמות יצא במבצעים מרשימים של החזרה לכשירות והצליח, תוך זמן לא ארוך ובמאמצים מיוחדים, להשמיש את הכלים, להכשירם מחדש ובכך להחזיר את כוח ההרתעה של צה"ל. על כך אמר טליק, בטכס חנוכת מרכז מורשת חיל החימוש בבה"ד 20: "חיילי חיל החימוש גילו גבורה עילאית בכל מערכות ישראל". לאחר מלחמת יום הכיפורים מספרים כי קצין רפואה ראשי דאז, תא"ל ד"ר משה קורדובה, אמר לעמיתו תא"ל ד"ר אלעזר ברק: "שני החילות הטכניים שלנו יש להם העבודה הרבה ביותר בריפוי, אנחנו מרפאים אנשים ואתם מרפאים כלים".[iii] לדברי הקחש"ר אלעזר ברק, נתן חיל החימוש לצה"ל מענה לדרישות המבצעיות, למשל אמל"ח המותאם לדרישות ועמידה בציפיות הלקוח, מבחינה ביצועית. מענה בהחזרה לכשירות תוך כדי המלחמה והגדלת מאגר הכוחות שהידלדל עקב השחיקה. אנשי החיל שיפרו את מאזן הכוחות היומי וניפקו אמצעים אמינים וזמינים לביצוע המטלות, הן בשגרה והן במלחמה. חיל החימוש התאים את עצמו על פי הצרכים המיוחדים של היחידות השונות וידע לתת להם את המענה במיגוון נושאים. החיל הביא עימו ליחידות את הידע והתובנה. לדברי הקחש"ר טוביה מרגלית, ליווה חיל החימוש את כוחות היבשה ובעיקר את השריון והתותחנים. חיל החימוש תרם בהסבות סוגי הטנקים השונים והוא זה שהכניס את המערכות המתקדמות לאמל"ח שברשות צה"ל. גולת הכותרת הלא הוא טנק המרכבה שפותח על ידי אנשי חיל החימוש. עשייה זו תרמה לחיל השריון תרומה איכותית רבה. במקביל, תרם החיל רבות לחיל התותחנים, בפיתוח אמצעים ארטילריים ניידים, מבוססים על תותחים נגררים. החיל פיתח עבורם מערכות ניידות כמו; מרגמה 120 מ"מ על זחל"ם, מרגמה 160 מ"מ על תובת שרמן, תותח 155 מ"מ, 'רועם', תוצרת סולתם וכן הסבות של תותחי M-109 אמריקניים, שעיקרן היה הגברת עוצמת האש, בקרת האש והמיגון. לדברי מרגלית, קשה לדמיין שני חילות אלה, ללא התמיכה האדירה והאמצעים שחיל החימוש הכניס למערכות המבצעיות שבשימושן. חיל החימוש עשה גם מאמצים, מישניים אמנם, ובסדרי גודל מצומצמים, בפיתוח אמצעים מיוחדים גם לחי"ר ולצנחנים. באופן כללי תרם החיל לצה"ל בכתיבה ומיסוד נוהלי העבודה, בבחינות, בניסויים ובהכנסת מושגים והגדרות לתוכניות העבודה. התרומה הטכנולוגית חיל החימוש קידם והעלה את הרמה הטכנולוגית בארץ, כתוצאה מצרכים ביטחוניים. הידע הטכנולוגי הרב, שנרכש על ידי אנשי החיל בסיוריהם הלימודיים ובהשתלמויות במפעלים ובצבאות זרים, יושם בצה"ל וממנו יושם גם במשק האזרחי. חיל החימוש תרם בשיתוף הפעולה עם צבאות זרים, כמו צבא ארצות הברית, גרמניה המערבית ואחרים, איתם ערך ניסויים למיניהם, אם בציוד השלל ואם לצורכי ההסבות. מניסויים אלה קיבל החיל מידע על אפקטיביות הציוד והתחמושת, אך במקביל, למד גם להכיר כלי נשק מערביים חדישים. משיחות חילופי המידע עם צבאות זרים למדו אנשי החיל על פיתוח ויצור טנקים, פיתוח טילים, מחשבי ירי, אמצעי שיגור לרקטות ארטילריות, אופטרוניקה, וטכנולוגיות מגוונות. במקביל סייע ותרם החיל בתחומי האחזקה, ההדרכה והפיתוח, לצבאות זרים בדרום אמריקה ובדרום מזרח אסיה.[iv] אנשי החיל אירחו במשך השנים, קצינים זרים בכירים ומשלחות מצבאות זרים, אשר באו ללמוד על מבנה חיל החימוש, פעילויותיו במהלך המלחמות ובימי שלום. 'שראל' תרומה יפה וייחודית של חיל החימוש לצה"ל, למדינה וליהדות התפוצות, הוא שיתוף הפעולה המלא והחיבוק החם שהעניקו אנשי החיל למפעל התנדבותי, שנקרא 'שראל'. מפעל ציוני חשוב זה עוסק בקליטת קבוצות של מתנדבים יהודים מארצות התפוצה, הבאים לארץ, לתקופה של שלושה-ארבעה שבועות, על מנת להתנדב בבסיסי צה"ל, לתרום ולהיתרם. חיל החימוש נטל חלק מרכזי במפעל זה, החל משנת 1982, עת נוסד 'שראל', ביזמתו ובניהולו של אל"ם אהרון דוידי, וקלט בסדנאותיו צעירים ומבוגרים כאחד. יחש"ם 650 בג'וליס, לשעבר הסדנה הגייסית 650, שהתאחד עם יחש"ם 652 והפך לסדנה המרחבית של פיקוד המרכז, בפיקודו של אל"ם צבי נאמן, החל במפעל והוא הפך לשם דבר בקרב המתנדבים, שביקשו לשוב ולהתנדב דווקא שם. המתנדבים, 50-40 בכל מחזור, הועסקו במיגוון תפקידים ובכלל זה בענפי מכונאות הטנקים, הצריחים ומערכות כיבוי האש, במחסני חלקי החילוף, בטיפול מונע ובארגון ואף הגדילו עשות בכך שיזמו הצעות ייעול, שהתקבלו בחיל, חסכו כסף רב ואף הצילו חיים. בתחילת הדרך נענה חיל החימוש לבקשות 'שראל', ובסופו של דבר, הוא נהנה מכוח האדם בעל הרצון והחדור מוטיבציה שהביא לקירוב יהודי התפוצות למדינה ולחסכון כספי גדול. חיל החימוש קיבל את המתנדבים בזרועות פתוחות, תרם למתנדבים בית חם והעניק להם הרגשה שתרומתם לצה"ל זוכה להערכה. יחש"ם 650 הפך להיות 'ספינת הדגל' של 'שראל' בהעניקו תנאים טובים ואווירה. "חיל החימוש זה משפחה", אומר מיכאל אלוש, ששימש כרס"ר ביחש"ם והיה אחראי על המתנדבים. אלוש סיפר, כי בין השנים 1985-1982, התחתנו 55 זוגות, שנוצרו בין המתנדבים (ובעיקר המתנדבות) לבין חיילי הסדנה. סיפור מיוחד זכור לאלוש, על מתנדבת מצרפת, פסקל ברקוביץ שמה, שבשנת 1984, בהיותה תלמידת תיכון בצרפת, התנדבה במסגרת 'שראל' ביחש"ם. פסקל התאהבה בישראל ורצתה להישאר בארץ, להשלים בגרויות ולהתגייס לצה"ל. הוריה לא אישרו לה זאת והיא חזרה לצרפת. באחת מנסיעותיה לבית הספר היא נפגעה בתאונת רכבת בפריס ושתי רגליה נקטעו. אנשי 'שראל', ובראשם דוידי ואלוש ודוברי צרפתית אחרים, נהגו לשלוח לה, מידי שבוע, מכתב לבית החולים בו אושפזה ודוידי, אף בא אישית לבקרה שם. ביולי 1985, לאחר שהחלימה החליטה פסקל לעלות לארץ, יצרה קשר עם מפקדי 'שראל', וביקשה להתגייס לצה"ל. ביוזמתם של מפקדי 'שראל', התקבלה פסקל לצה"ל כמתנדבת במדים, ועבדה בסדנה הגייסית, תחילה בעבודות פקידותיות ולאחר שלמדה עברית, החלה להדריך במסגרת 'שראל' ובהמשך גייסה כספים למפעל זה. מפקדי הבסיס עשו ככל יכולתם על מנת לאפשר לה נוחות מירבית, התקינו עבורה 'רמפה' מיוחדת על מנת שתוכל לנוע בכסא הגלגלים וקיבלו אותה בחום ואהבה. פסקל נשארה בארץ, ילדה בת ומתגוררת בתל אביב.[v] "שראל היה מפעל ענק, שתרם את תרומתו הרבה ואנחנו זרענו את הזרעים", סיפר צבי נאמן, שקידם בברכה את מפעל ההתנדבות הזה. "אולי מפעל זה תרם פחות למערכת הצבאית ככוח עזר, אך הוא קירב הרבה נפשות לארץ". נאמן מציין גם את תשומת הלב שהקדיש רפאל איתן הרמטכ"ל למפעל זה.[vi] הישג חינוכי הישג חינוכי נאה היה לחיל החימוש בתחום החינוך לנוער, כאשר הצליח להכניס בין שורותיו נוער שוליים, שנפלט ממסגרות חינוכיות רגילות. בני נוער אלה שולבו בבית הספר הטכני להכשרת בני נוער בגיל התיכון, שכלל פנימייה בבה"ד 20, שם רכשו השכלה טכנית ועיונית כאחד והוכנסו במסגרת חינוכית. בבה"ד היקנו להם ערכים והחדירו בהם מוטיבציה, במקביל לכלי הלימוד שרכשו ואשר סייעו להם להתפתח ולמצוא מקצוע בו יכלו לעשות שימוש גם בחיים האזרחיים. כאשר בחורים אלה סיימו את שירותם הצבאי, הם הפכו לאזרחים נורמטיביים, בעלי מקצוע. הסדנה הגייסית 650 תרמה רבות בתחום הקניית חינוך מקצועי לנערים. כבר ב-1965 קלטה הסדנה נוער שוליים במסגרתה. ב-1972 נפתח בסדנה בית ספר תעשייתי עם כיתה אחת, במגמת מכונאות רכב, בה למדו 24 תלמידים. ב-1976 התפתח בית הספר ונוספו לו כיתות לימוד, בהן למדו 125 תלמידים. על בסיס בית ספר זה הוקם ב-1979, מרכז השכלה. מרכז זה פעל להקניית השפה העברית ומתן השכלת יסוד לחיילים בחובה ולמתן השכלה על-יסודית לנגדים בקבע. אין ספק כי מפעל זה תרם לא רק לאנשים עצמם ולצה"ל, אלא לטיפוח וקידום הנושא החברתי בארץ. ב-1975 נפתח בית הספר התעשייתי ליד סדמ"ר (סדנה מרחבית) בית-אל בו למדו, שנה מאוחר יותר 57 תלמידים. חיל החימוש המשיך במגמה זו ותיכנן במחצית השניה של שנות השבעים הקמת בתי ספר תעשייתיים נוספים גם בצומת גולני, במחנה נתן (יחש"ם 653), במצל"ח וביחש"ם 652 בצריפין. בתי ספר אלה נועדו לטפל בבני נוער ממשפחות ברוכות ילדים ומיעוטי יכולת ולהכשירם לעבודה כמכונאים. בתי הספר היו תחת האחריות הארגונית של הסדנה הגייסית 650 או של היחש"ם בו הוקמו ובזיקה מקצועית לקחש"ר. משרד העבודה ורשת 'אורט' תרמו והשקיעו בבינוי, בציוד ובריהוט וכן סיפקו את כוח האדם להוראה. ב-1978 הוקם במש"א 7100, בשיתוף עם רשת 'אורט' ובפיקוח משרד העבודה, בית ספר תעשייתי-צבאי, שנועד לעודד צעירים ונוער להשתלם במקצועות כדוגמת מכניקה, אופטיקה ועיבוד שבבי ממוחשב, על מנת שישתלבו מאוחר יותר במערך החימושי במש"א. עד 1984 למדו בבתי הספר התעשיתיים במחנות צה"ל למעלה מ-1,600 תלמידים בבסיסים הבאים: 'אורט ג'וליס' בסדנה הגייסית 650, 'אורט בית-אל' היחש"ם 638, 'מנהל טכני' במצל"ח 6800, 'אורט צריפין' ביחש"ם 650, 'עמל שמשון' ביחש"ם 651, 'אורט תל השומר' במש"א 7100 ו'עמל' במר"צ 6500. עיקר מגמות הלימוד כללו נושאים כמו מכונאות וחשמל רכב, מחסנאות ופקידות טכנית, מכשירנות, הידראוליקה, אלקטרו-אופוטיקה, קירור ומיזוג אוויר.[vii] סיכום חיל החימוש נחשב אמנם כחיל אפרורי, ללא הילת מנצחים. אך, למעשה הוא חיל מפואר, עתיר זכויות, שהפך לשמש דוגמה ומופת לצבאות אחרים ולתעשייה בארץ ובעולם. באחד מראיונותיו הגדיר הקחש"ר בן בשט את חיל החימוש, 'הלב המקצועי של צה"ל', שלא חסך במאמץ לתת ללוחמים את אמצעי הלחימה הטובים ביותר. חיל החימוש, באמצעות אותם חיילים אלמוניים, האחראים לגלגלי המכונה שימשיכו לנוע באופן חלק וללא תקלות, תרם לחיזוק עוצמתו של צה"ל. אנשי החיל, שסיימו את שירותם בצה"ל, השכילו להשתלב בסקטור הפרטי הן בתפקידי מפתח בכירים והן כמכונאים. הם יצאו מהחיל עם כלים להמשך דרכם האזרחית ובהיותם בעלי מקצוע מיומנים, הם הטביעו חותמם במשק הישראלי. הם הביאו איתם לתעשייה מטען עצום של מקצועיות בתחום הטכנולוגיה וערכים צה"ליים של דבקות במטרה, שהפך אותם לכוח אדם מאד מבוקש, שגם הביא תרומה לא מבוטלת למשק הישראלי. אותם האנשים שפרשו מעבודתם, ממשיכים לתרום לחברה הישראלית בתחומים מגוונים ובין השאר בהעמקת והחדרת התודעה של חיל החימוש לתלמידי בתי הספר התיכוניים, בוגרי כיתות י"ב, לקראת גיוסם לצה"ל במטרה לעודדם להתגייס לחיל. [i] פתיח מתוך, סא"ל צבי פלד, עורך, פרקים בתולדות חילך החימוש, מפקדת קצין חימוש ראשי, פברואר 1981, מחלקת היסטוריה. (להלן: פרקים בתולדות) [ii] אילן שחורי, ריאיון של הרמטכ"ל רפאל איתן, מערכות חימוש2, 1980, עמ' 5-2. [iii] מתוך כתבתו של משה דור, הם מרפאים את הכלים, מעריב, 26 באוקטובר 1973. [iv] אל"ם יצחק יעקב, VULNERABILITY, 16 במאי 1968, א"צ 60/230/70, ראה גם, רס"ן מ' פרנטס, גרמניה המערבית – שיתוף פעולה בנושאי פיתוח, 6 במאי 1970, א"צ 37/158/73.ראה גם, אל"ם י' שיפוני, סיוע בנושאי אחזקה לצבא פרו – המלצות, 12 ביולי 1970, א"צ 29/158/73. [v] מתנדבים בסדנת חימוש, מערכות חימוש 88, אוקטובר 1985, עמ' 19. ראה גם מיכאל אלוש, ריאיון טלפוני, 9 במאי 2005. ראה גם, פסקל ברקוביץ, ריאיון טלפוני, 26 ביוני 2005. [vi] צבי נאמן, ריאיון, 27 ביולי 2003. [vii] גבעתי, שם, עמ' 219, ראה גם רס"ן צבי פולג, בתי ספר תעשייתיים – פקודת ארגון, 17 במאי 1974, א"צ 67/109/77, ראה גם, אלוף עמוס ירון, ראש אכ"א, בתי"ס תעשיתיים – סיור לימודים, 6 במאי 1984, א"צ 36/285/1987..
לעמוד האישי באתר
ש ו ר ש י ם הקמת חיל החימוש הייתה מזיגה בין בניה מושכלת של ארגון צבאי וצמיחה אורגנית-נסיבתית, מיוחדת במינה. השפיעו עליה שיקולים צבאיים, אילוצי תקציב ורכש, ולא במקום האחרון - אישיותם וקורותיהם של אנשים אשר, לכשנאספו למשימה זו כבר היו מצוידים בניסיון, וכמה מהם גם בדעה כיצד יש לעשות את המעשה. שורשיהם המקצועיים של אנשים אלה נעוצים בתקופת מלחמת העולם השנייה, והם כשתי שלוחות היונקות מקרקע שונה מאד, ובכל זאת מזינות גזע-עב אחד. שלוחה אחת היו מתנדבי היישוב לצבא הבריטי, אשר התנסו במגוון נושאי חימוש של צבא סדיר מודרני. השלוחה השנייה כללה את אנשי ההחסנה, הרכש ואחזקת הנשק והתחמושת של ארגון ה"הגנה" במחתרת. במלחמת העולם השנייה התנדבו למעלה מ-25,000 צעירים וצעירות מבני היישוב לצבא הבריטי, במטרה להלחם בנאצים. נסיבות וחישובים פוליטיים של ממשלת בריטניה מנעו ממרבית מתנדבים אלה מלשרת ביחידות קרביות; תחת זאת הם הופנו לחילות בריטיים לוגיסטיים. בו בזמן, למען הדיוק בנובמבר 1941, הקימה המפקדה הארצית של , ה"הגנה" בארץ-ישראל את מחלקת החימוש - מח"ש, במאמץ להגביר את הרכש, לשכלל את החסנת הנשק ואת העלמתו מעיני הבריטים , ולשפר את שליטת מפקדה זו על אמצעי הלחימה של הארגון. בנקודת התמזגותן של שתי שלוחות אלה, בראשית 1948, הצטרפה אליהן קבוצה שלישית של חיילים שלא היה להם כל ניסיון חימושי קודם. אולם בשתי השלוחות המקוריות, שהן שורשי חיל החימוש של צה"ל, היו השנים 1941-1940 שנות ההתחלה, והשנים 1942 עד 1947 היו שנות ההתנסות הפוריות, מבחינה מקצועית וארגונית. [1] דיביזיית הפרשים ה- 1, הייתה העוצבה האחרונה שסדר הכוחות שלה כלל סוסים, וזו נמצאה, באביב 1940 , בארץ ישראל. במהלך אותה שנה גם היא הוסבה לאוגדת שריון. על בסיסה קם הגייס ה- 10 במחנה ה- 8. Kennett & Tattmen p.141. [2] 152, 150 . Arms and Men, London 1977, passim. See also : Kennett & Tattman, pp. [3] שם; וכן “Organisation of Repair and Recovery in Corps of One Armoured Division and One Infantry Division, With Corps Troops”, מערכי הדרכה לקורסים בריטיים, RAOC, באדיבות סא"ל (מיל.) ירוחם כפכפי. [4] B.S. Baxter, History of Recovery of Vehicles in the British Army, London 1989, במקומות שונים. [5] על פי רישום בארכיון REME בארבופילד. לפי גלבר עמ' 501, היא קמה במארס 1942. כינוי הפלוגה השתנה ל- 535 ואחר כך ל- 327. [6] ב- 1955, ברוח אופנה ישראלית, פרנסקי היסב את שמו ל"פרת". רבים בצה"ל נהגו באורח דומה, ולכן, בתולדות מדינת ישראל קיימת בעיית זיהוי אישים שהחליפו את שמם, בשלב זה או אחר, וממתי יש להתייחס אליהם תחת שם אחר. שיטתנו תהיה לקרוא לאנשי חי"ח בשמם המעוברת, מרגע ששם זה מופיע ברשומות. [7] ראיונות : שושנה פרת 14.8.96 קרידן, זלצרמן, כפכפי, ירח כץ, בויקובסקי. גלבר כרך א' עמ' 563-552 ;כרך ב' , עמ' 288, 311, 314 כרך ג' עמ' 298-297 וכו'. קרידן למחבר 21.8.98 [8] ראיונות: קרידן, כפכפי, כץ, בויקובסקי, ארגון ושיפוני, שם: ומסמכים בארכיון פרת, שם. [9] L. Sannit, On Parade, London 1990; ארכיון פרת, שם; ראיון: אל"מ סלע. [10] מסמך, ארכיון REME, ארבופילד; L. Sannit , שם; 5262 & 5209 / 171 WO ;7226 / 204 WO; ראיונות : סלע, גצוב, שם. ור' גם גלבר , כרך ב' עמ' 493 והלאה, ושל אותו מחבר, גרעין לצבא עברי... עמ' 339 והלאה. [11] סת"ה, עמ' 260-267. [12] תיק 404, 922/75 , א"צ , מדור "עדויות", את"ה במיוחד עדויות אשר פלד (1962); פ. ואזה (ללא תאריך) ויעקב לצרוס(1958). ראיון טלפוני של המחבר עם רס"ן ( מיל) לצרוס, פברואר 1998 ולצרוס למחבר, יולי 2001. עדות בכתב : דיטה זהבי- בן יעקב, 1997, ארכיון המחבר. א. פלד, "מחלקת חימוש ב"הגנה", (בתוך) ג. ריבלין (עורך), עלה זית וחרב, תל אביב 1990, סקירה בתיק 404, 922/75 א"צ; סת"ה עמ' 1952-1949 [13] תיק 404, 922/75 א"צ ; סת"ה, שם; ראיון: מיכאלה כץ, שם [14] תיק 404 , שם; ארכיון ארזי , את"ה . ור' ש. אביגור, עם דור ההגנה, כרך ב' , ת"א 1977, עמ' 167-158. לפעולות ארזי ברכש ב- 1948 ר' ע. אילן, אמברגו עוצמה והכרעה במלחמת תש"ח, ת"א 1995, עמ' 74-76 , 100, 103, 200. [15] שם; סת"ה כרך ג' עמ' 291-287 ; לצרוס, שם. [16] תיק 404, 922/75 , א"צ; לצרוס, ראיון, שם. [17] תיק מס' 8, חטיבה 77; תיק 111 חטיבה 73, את"ה; לצרוס למחבר, שם. [18]. י. גלבר, שורשי החבצלת, תל אביב 1992, כרך ב' , עמ' 581. [19] סת"ה, כרך ג' עמ' 286-276. [20] "סקירה" , א"צ , שם. [21] 24). ד. בן גוריון, יומן המלחמה, כרך א' 20.3.48 ; יומן מברקים, מטה אביגור, מחברות 1,2,3 , במקומות שונים, 24/54 א"צ ; אילן, אמברגו. עמ' 77-73 ; פ. ואזה , עדויות, את"ה; סת"ה, עמ' 1250 - 1251 . [22] סת"ה עמ' 1256 , 1258 ; "קווים לתולדות ענף הנדסת חימוש " , שם. [23] גלבר, שרשי החבצלת, ב', עמ' 562-561,573,578 וכו'. ואמנם, על ניסיונות בריטיים לחדור לשורות ארגונים מחתרתיים באמצעות משוחררי צבא ר' E677 , F0371/61735 וכן ER651/1, F0371/82623. [24] "קוים לתולדות ענף הנדסת חימוש", תיק 233, 721/72 , א"צ. ראיון עם ירח כץ, שם. [25] ראיונות, כץ, ארגון, חיים גרבינר, שם. הנושא הקודם תוכן עניינים הנושא הבא
.jpg "ספקטור שמשון ז")
.jpg "רום ליאור ז")
.bmp "פיניש אשר ז")