ציר הזמן

לעמוד האישי באתר

פרק ו' - התוכנית הראשונה לייצור טנק מערכה ישראלי
התוכנית הראשונה לייצור טנק מערכה ישראלי היחסים הכמעט אינטימיים שהמשיכו להתקיים בחלקן הראשון של שנות ה-60 בין קציני שריון וחימוש מישראל ומצרפת, נבעו ממדיניות רבת-שנים של הממשלה בפאריס. בתוך צבא צרפת הם זכו לאינרציה בעלת משקל, למרות מגמות חזקות שפעלו להפסקת הקשר. בראשית שנות ה-60 הניבו יחסים אלה רעיון להרחיב את שיתוף הפעולה בנושא בניית שריון עד לייצור משותף של טנק מערכה ישראלי-צרפתי AMX30. תוכניות לדגם זה, שאמור היה ולהתחרות בתכונותיו בטנקים החדישים ביותר שהיו בשלב תכנון ובניה בעולם, גרסו שכל אחת מן השותפות, ישראל וצרפת, תתמחה בייצור חלקים שונים, ותספק אותם לשותפתה. חורב, חדור בטחון ביכולתו של במ"ב 681 לבצע משימה כזו, היה להוט לאמץ את הפרויקט, והרמטכ"ל, רא"ל צור, נטה לקבל את הרעיון. ואולם, פרויקט זה הוסר מעל הפרק מן הסיבות הבאות: ראשית, מחירו הגבוה של טנק "כחול לבן" ביחס לחלופות המסתמנות לו. אחר ככלות הכל, הצרפתים דיברו על ייצורם בישראל של 200 טנקים בלבד, ובלי הידע והסיוע שלהם לא ניתן היה עדין לייצר את הטנק בחי"ח באורח עצמאי. סיבה שניה הייתה קיום חלופה של שדרוג מספר כפול או משולש של טנקי "סנטוריון" לשוט" באותו מחיר, שלא להזכיר מספר כמעט בלתי מוגבל של M51, שבאופן תיאורטי ניתן היה לייצרם בישראל. הוצאות קליטה ושדרוג של 300 טנקי "סנטוריון" ל"שוט" הוערכו בכ-80 מיליון לירות ישראליות, (לימים מספר הטנקים הללו עלה ליותר מ-700) הרי שהוצאות פיתוח וייצור 200 טנקי AMX30 בבמ"ב 681 הוערכו כיקרות פי שלוש ויותר, לטנק. שלישית, ב-1964 החל מתברר כי במרוץ העולמי לייצר דור טנקים חדיש, בו נטלו חלק בבריטניה, ארצות-הברית, גרמניה, ברית המועצות וצרפת, דווקא האחרונה, מצאה עצמה בנחיתות טכנולוגית. הפיגור אליו נכנסה צרפת היה הן באיכות התותח 105 מ"מ והן, ובעיקר, בפיתוח תחמושת תותחי-טנקים. בנושאים אלה לא היה בשלב זה מתחרה לתוצרת הבריטית, במיוחד כדורי APDS (ח"ש מנעל) ו-HESH (מעיך), שאפילו צבא ארצות-הברית החליט להצטייד בהם. גיוון הרכש הישראלי הצביע אפוא על הצורך לעתד הספקת טנקים חדישים או משודרגים מבריטניה, ואם ניתן בעתיד גם מארצות-הברית, על פני ייצור AMX30 בארץ. עם עלייתה לשלטון בבריטניה ב-1964 של ממשלת לייבור פרו-ישראלית, ועידוד בריטניה על ידי ממשל ארצות-הברית לספק טנקים לישראל, גבר הסיכוי שיגדל מספר הטנקים הבריטים שיגיעו לישראל מלווים בערכות שדרוג "שריר". ואמנם, וועדה בין-משרדית בריטית סיכמה על כך בחיוב. שר ההגנה דניס הילי אף רמז לנספח צה"ל בלונדון, כי טובים סיכוייה של ישראל לא רק להכפיל מספר ה"סנטוריונים", אלא שתוכל לרכוש בעתיד גם טנקי "צ'יפטיין"חדישים, שייצורם זה עתה הושלם, והם נחשבו לטנק המתקדם ביותר בעולם. ואמנם, בשלהי 1966 הושאלו לצה"ל 2 טנקי "צ'יפטין" לניסוי, ומשלחת קציני חי"ח שהשתלמה בבריטניה באחזקתם, הוחלפה אחר כך בצוות בריטי שליווה את "התאקלמות" הצ'יפטינים בחיל השריון של צה"ל. כן התקיימו דיונים בין צה"ל והבריטים לייצור הצ'פטיין בישראל. במקביל הציעו הבריטים לישראל לבחון שדרוג "סנטוריון" לתותח 120 מ"מ. ההתפתחות שחלה בנושא זה ועד להחלטה לייצר את טנק המרכבה אינם חלק מהעבודה של ספר זה והם ודאי יפורטו בספר הבא.

קישור לעמוד אינטרנט

לעמוד האישי באתר

פרק ו' - "האח הקטן"
"האח הקטן" - במ"ב 682 , 1967-1955 בין שני בתי המלאכה הבסיסיים היה 682 בחזקת אח קטן; כך בגודל הסגל, כך בתקציבים וכך ביוקרה ובתשומת ליבם של גורמים מחוץ לחיל החימוש. אך מנקודת ראותם, של מטכ"ל/אג"א ומקחש"ר, הייתה לו אותה חשיבות כמו ל"אחיו הבכור"; המשימות שהוטלו עליו לא היו פשוטות יותר או חשובות פחות להתעצמות צה"ל. באביב 1957 עדיין פיקד על 682 סא"ל דב ררבה-רואי הוותיק, שפרת מינה לתפקיד זה בקיץ 1950. במהלך שירותו ידע סא"ל רואי מחסור משווע בציוד ותקציב מקוצץ וב- 1957 כבר עייף מניהול הבסיס בתנאים אלה. במהלך הקונסולידציה שיזם חורב ב- 1955, כינס רואי כמה בסיסי-משנה שמחוץ לכיאט, בהם סדנת רכב 651 וב"מ 632 אל חצר הבסיס המרכזי שתחת פיקודו, אולם פעולה זו נראתה כ"חצי עבודה". בנסיבות החדשות נראה לקחש"ר דחוף להחליף את רואי; ובמקומו מינה את סא"ל חיים דומי. שני מפקדים אלה קיימו ביניהם תקופת חפיפה שהסתיימה ב- 23 במארס 1958. בתקופת כהונתו של רואי היו בתי המלאכה פזורים בחצר בסיס כיאט באקראי ולא היה בידו תקציב לבנות מערך חדש. אולי זו הייתה הסיבה שהוא לא טרח אפילו לשנות את מספריהם הסידוריים של המבנים בבסיס.. אלה נותרו אפוא כמאובנים מתקופת השלטון הבריטי, קטועים וחסרי-פשר: 2,6,8,16,19,22,24,25.כמו כן התקיים מחסן חלקים מס' 2, אך איש לא שמע על מחסן מס' 1 או 3. גם מפקדת הבסיס זעקה לרענון. בהיררכית הפיקוד לא התקיים דרג-בינים בין המפקדה לבתי המלאכה. אמנם ב- 1957, בלחץ קחש"ר, חילק רואי את " בתי המלאכה ל-3 קבוצות": קבוצת רכב ב' וייצור, קבוצת טנקים, (שבמהרה חדלה להיות רלבנטית בגלל הפרדת ההתמחות) וקבוצת נשק. אולי יש לראות חלוקה זו כשלב ביניים, מעין "חצי קונסולידציה", שלא היו לה השלכות משמעותיות על העלאת פריון הייצור. עם קבלת הפיקוד על ידי סא"ל דומי, חל שיפור מובהק במבנה המטה, בארגון וניהול בתי המלאכה ובמיוחד בתהליכי העבודה. אמת, גם דומי התקשה תחילה להתרכז בנושאי רפורמה, אך הדבר נבע מלחץ המשימות הקשורות בשיקום רכב ב'. בין היתר הייתה גם משימת שיקום צי גוררי הטנקים בצה"ל, החיוני להפעלתו המבצעית של חיל השריון. מרבית הרכב בצי זה, גוררים מטיפוס "רוג'רס" ו"דימונט T", נמסרו תחילה לשיקום בסדנאות אזרחיות. התברר כי פעולה זו תמשך שם זמן רב והתעורר ספק אם תבוצע ברמה הדרושה. לפי הוראת קחש"ר ריכז איפוא דומי בבסיסו עשרות גרורים ובפיקודו של הקצין-מכונאי סרן מאיר ריינה, הפך את בי"מ 1 לבית מלאכה אד הוק למובילים. המבצע הסתיים בתוך כמה חדשים תוך שיקום כל מערך הובלת הטנקים של צה"ל. הניסיון שנרכש בפעולה מרוכזת זו סייע בעתיד לבמ"ב 682 לטפל בגרורים מסוגים משוכללים יותר, אך לא לזמן רב. עומס העבודה גרם שחלק משיקום הגרורים הועבר לאחריות במ"ב 681 בתל השומר, ואחר כך שוב לבתי מלאכה אזרחיים. עיקר תרומתו של דומי להתפתחות במ"ב 682 הייתה בהשלמת קונסולידציה של בתי המלאכה ובמימוש הפרדת ההתמחות על ידי התרכזות הבסיס עליו פיקד בנושאי שדרוג זחלמים, רכב רב מינוע, רכב ב' "רך" ונשק קל ובינוני. בתקופת כהונתו נפרד במ"ב 682 מנושאי טנקים, תותחים ומכשירים. התפתחות בסיס זה בייצור סידרתי של זחלמים למגוון יעודים הייתה מרשימה. המדור הטכני שהוקם במפקדתו הפך לסמכות הנדסית עיקרית בנושא בנין ושדרוג זחלמים ורכב רב-מינוע, ובהתקנים של נשק קל ותותחים קלים על רכב. כמו במ"ב 681, גם במ"ב 682 תוגבר בקצינים-מהנדסים צעירים אשר צמחו מקרב שנתוני הגיוס של ראשית שנות ה-50. בדור רענן זה בלטו זלמן דוד, מהנדס (ושחקן שחמט מעולה) שהקים את המדור הטכני בבמ"ב 682 ועמד בראשו; אמנון ענבר, ששירת שנים רבות כקצין הניהול של הבסיס; צבי טל וישראל לוי ששרתו כראשי מדור אחזקה, יהושע הס שהחליף את דוד במדור הטכני המתרחב; יורם הרציג, אוריאל תמיר ואחרים. אך בעיות חברתיות ו"פער דורות" גרמו שמיזוג צעירים עם וותיקים לא היה הרמוני. הקצינים החדשים, מרביתם בוגרי העתודה האקדמאית בהנדסת מכונות, שובצו תחילה בתפקידי פיקוד זוטר בבתי מלאכה אך במהרה נדחפו החוצה ומצאו עצמם בתפקידי מטה. בכך נדחה רענון מערכת הפיקוד על בתי המלאכה לדור שלם. אמת, לדור המפקדים הוותיק, מרביתם יוצאי הצבא הבריטי, לא היה לפי שעה תחליף. גדעון ארגון היה מומחה רב-זכויות לנשק כבד; אוטו באואר לחשמלאות רכב; משה פרידמן לנשק קל, שמואל ציגלר ל"הרכבים", רודי הלפרין לייצור חלפים ומאיר ריינה - "אוטוריטה בנושאי מנועים והרכבה". קצינים אלה, שהתקדמו לקצונה לאט לאט, לאחר שרות ממושך כמש"קים, המשיכו להיות חוט השדרה של מערכת בתי המלאכה עד פרישתם לגמלאות בשנות ה- 70 או ה- 80. הם לא היו מהנדסים, אך משקל ניסיונם, וסמכותם בציבור העובדים הם שהכריעו. מאידך, בקרב קציני הדור החדש היו כשרונות שהיוו הבטחה לעתיד. אך אלה פלסו לעצמם דרך מחוץ לבתי המלאכה, ומפקדת הבסיס, יותר מאשר מערכות הייצור יצאה נשכרת מהם. ב- 1955 הוצב סג"מ אוריאל תמיר כעוזרו של מאיר ריינה בסדנה 16, ואחר כך נדד לבתי-מלאכה אחרים. סא"ל רואי עמד על כושר ניתוח-מערכות שלו ומינהו קצין תכנון ופיקוח (קתו"פ). ניתוחי תמחיר ומערכי עבודה שלו, שמדי שנה כונסו בחוברת, הרשימו את מפקדי הבסיס המתחלפים ואת מקחש"ר. עם כניסת סא"ל דומי לתפקידו הוא המשיך לקדם את תמיר בדרגה ובסמכות, והמפקד הבא אחריו, סא"ל אדולף - "אדי" שנער מינה אותו לסגן מפקד הבסיס על פניהם של קצינים וותיקים כרס"נים ריינה, ארגון, ואחרים. כמו ב- 681, הרחבת פעולת במ"ב 682 חפפה את תהליך התעצמות חילות השדה. היא הגיעה לשיא בתקופת כהונתם של סא"ל שנער (1961-1965) וסא"ל צבי וינברג (1970-1967). בתקופות אלה התרכז הבסיס בארבע משימות: השתלטות על השיקום השוטף של רכב ב' של צה"ל; שדרוג ובניה של מעל ל- 2000 זחלמים מסוגים שונים תוך סיוע לצוותי פיתוח של דגמי זחלמים חדשים, התקנת אמצעי לחימה על רכב "רך" כגון ג'יפ, "פרד" ונ.נ., ובשלב שמעבר לתקופה בה עוסק חיבורנו, גם בדיזליזציה סדרתית של זחלמים. ה"קומנדקר" היה כלי הרכב היקר ביותר לשיקום, כך עולה מן הדוחות. שיקומו החוזר לא היה זול בהרבה מרכישת רכב חדש. בשנים 1960 - 1964 עסק במ"ב 682 גם בהרכבת סידרה בת 700 משאיות דודג' D400 שיובאו לארץ כשהן כוללות שילדה ומנוע בלבד. פעולה זו הייתה פרי שיתוף פעולה בין שני בתי המלאכה הבסיסיים. במ"ב 681 ייצר את שלדי ארגזי המשא, ובמ"ב 682 בנה את הארגזים עצמם, את תאי-הנהג וחלקים אוטומוטיביים אחרים, והוא שהרכיב את המשאית, על גבי פס ייצור מיוחד. טבלה מס' 26 שלב בינים בקונסולידציה של במ"ב 682, 1957 קבוצת ב"מ 3 נק"ל תותחים להביורים, נ"ט חי"ר מכשירים מדויקים בי"מ מכאני תיקון צב"מ קבוצת ב"מ 2 טנקים הרכבת טנקים זחלמים שריוניות מחסן חלפים קבוצת ב"מ 1 הרכבת מנועים פרוק הרכבה ייצור ציוד כבד חשמלאות מצברים מראה חדש וארגון חדש בבתי המלאכה ב-במ"ב 682 בסא"ל דומי התמזגו ידע הנדסי טוב, מנהיגות ותבונת ארגון. יתרונות נוספים שעמדו לו היו תוספת סגל מוכשר, תקציב מוגבר ו"גב" איתן במקחש"ר. כך יכול היה לארגן מחדש את המטה ואת סדרי העבודה בבסיס על פי האינטואיציה היצירתית שלו, להקים מבנים חדשים ולצרפם למבנים ישנים, במיוחד את "הסככה הגדולה" שבה נבנה פס הייצור הראשון לזחלמים. ציוד חדש שרכש, עורר התלהבות בקרב העובדים והגביר את הרצון לעבוד. דומי כמו עזרוני, לא היסס להתערב בסדרי העבודה לפרטיהם ותרם אישית לשכלולים הנדסיים שונים. בסוף תקופת כהונתו לבש במ"ב 682 מראה חדש לגמרי. בתקופת כהונתו נפרד במ"ב 682 מנושאי טנקים, תותחים ומכשירים. מפקדת הבסיס כללה עתה 5 מדורים: מדור ניהול ובו שלישות, רכב, אפסנאות ו"ניהול-חצר"; מדור תכנון טכני שנטל על עצמו את תכנון כל הפרויקטים שביצע הבסיס, עבודה שלפני כן בוצעה בענף הטכני במקחש"ר; מדור תכנון ופיקוח עבודות, שכונה "תו"פ", מוטה כלפי ענף בתי מלאכה במקחש"ר ואחראי למעקב אחר התקדמות העבודות על פי תוכניות העבודה; מדור מחסנים, שהחזיק את מלאי החלקים ודאג לעיתוד ולייצור מקומי של חלקים; ומדור אחזקה, אשר תיאם את מערך השירותים השוטף של תחזוקת בתי המלאכה על פי משימותיהם המשתנות. דומי היה הראשון לעודד תחרות בקרב העובדים בהצעות-ייעול. הצעות שמומשו זכו לציון לשבח ואף לפרסים כספיים. פרצה אינפלציה של הצעות; בשנת התקציב 1959/60 הוגשו לא פחות מ-138 הצעות מהן אושרו לביצוע 74 ועוד 64 זכו בפרסים. המפקדה הוצפה בעוד ועוד הצעות שלא כולן היו בעלות ערך. מפקד הבסיס, תוך שנזהר שלא לפסול אף אחת מהצעות אלה על הסף, כדי לא לפגוע במוסר העבודה, העלה את רף הדרישות ומספר ההצעות שמומש הצטמצם. בארגון בתי המלאכה בבסיס הלך דומי בעקבות הדגם הארגוני שהתפתח בבמ"ב 681, מספר בתי המלאכה הועמד על 6 וחלוקת המשימות ביניהם דומה: הרכבה, מכללים, נשק, ייצור, הרכבים ומנועים. ב"מ 1, להרכבה ורכב כבד, מוקם ב"סככה החדשה". נבנה בו פס-ייצור ששירת בעיקר שיקום ובניה של זחלמים לסוגיהם, ועוד פס-ייצור מקוצר להתקנת רכב קרבי "רך". ב"מ 2, למכללים, ששיקם מכללים לכל סוגי כלי הרכב שבשימוש צה"ל, למעט טנקים. ב- 1963 שיפצו בו 17 סוגי מכללים, החל בתיבות הילוכים, מזווגים ותמסורות, 17 דרך סרנים, קפיצים, הגאים, וכלה במכלי דלק ומצננים (רדיאטורים). בשנת 1963 נבנו או שוקמו בבית מלאכה זה 5 סוגי זחלמים, 5 סוגי משאיות, 3 סוגי ג'יפים, 2 סוגי נ.נ, 2 סוגי רכב חילוץ, 4 סוגי גרור-סדנא ו - 3 סוגי מכליות תדלוק. כן הורכבו בו 700 משאיות מסוג דודג' ד - 400. ב"מ 3, לנשק, חדל בהדרגה מלעסוק בתותחים ובמרגמות כבדות והתרכז בנשק קל, נשק בינוני, ותותחים עד קוטר של 30 מ"מ. בשנת 1960/61 כללו פעולות השיקום, והבניה את כלי הנשק הבאים: רובים 7,92 מ"מ שהוסבו ל-7,62 מ"מ; 2 סוגי תת-מקלעים, 3 סוגי רובים, 2 סוגי מקלעים קלים, 5 סוגי מקלעים בינוניים, מרגמות בקוטרים 52, 81, (ולפי שעה) גם 120 מ"מ, מרנ"טים, תותחים בקוטר 20 ו- 30 מ"מ, וכן קתות, מחסניות, ארגזי פעולה, חצובות, סרטי תחמושת, בסיסים ומתקני כוון למרגמות ומקלעים. בית מלאכה זה פעל בשותפות עם ב"מ 1 בחימוש זחלמים וכלי רכב קרביים בלתי משוריינים. ב"מ 4, לייצור סיפק חלקים שונים הדרושים לשיקום שוטף של רכב, ציוד בתי מלאכה גם לבמ"ב 681 ולכל סדנאות צה"ל, כגון מסלולים לעגורנים, שולחנות למכבשים (עד 150 טון), שולחנות עבודה אחרים, מערכות לניסוי מנועים בדינמומטר, מכונה לליטוש טלטלים, וכן מדפים, תמיכות, מתקנים לאחסון חומרים רגישים וגם פחי-אשפה וכיורי רחצה עבור סדנאות. בשנים 1967-1961 הוחלף בבתי המלאכה כאן כל ציוד היציקה והעיבוד השבבי. עדות להיקף פעולות ב"מ 4 היא שב- 1964, נטלו עבודות הייצור וההתקנות כ- 15% מכלל תקציב במ"ב 682. ב"מ 5, להרכבים, ביצע את עבודות המסייעות ומשלימות לשיקום, שכללו פחחות, התקני בסיסים לנשק, צביעה, ריפוד, סימון וכו'; על פי תכנון מקומי הוכן אבזור בזחלמי פיקוד ובזחלמים יעודיים אחרים. ב"מ 6, שכונה: "מנועיה-חשמליה", היה השני בגדלו בבסיס. שוקמו בו מנועים בסדרות, אשר בשנים 1965-1964 כללו בעיקר "דודג" (6 ו- 12 וולט) ומנועי משאיות ד- 400 וד- 600. כן טופלו בסדרות מנועי ג'יפים מ- 4 סוגים, בעיקר 15C ו-M38 מנועי ג'.מ.סי, דימונט T שברולט ו-FWD בשנת התקציב 1965/66 שוקמו בבית מלאכה זה כ- 800 מנועים. מיקומו הגיאוגרפי של במ"ב 310 הבריטי C of Tps Wksp)זה היה כינויו הקודם של במ"ב 682) בחוף כיאט, בשנות ה- 40, תאם יפה גם את צרכי צה"ל. אך ממניעים של פיזור האוכלוסייה ותעסוקה מפעם לפעם הופעלו על מקחש"ר לחצים להעביר את הבסיס לאתר אחר. כבר בנובמבר 1954, התבקש קחש"ר להסכים להעברת הבסיס לבקעת בית הכרם בגליל, במקום שעמדה לקום העיר כרמיאל. חיל החימוש, שהיה שרוי אז בתקופת דמדומים שבין פרת לחורב, הדף את ההצעה בנימוקים של תועלת ומרחק, אך היא שבה ועלתה, וב- 1963 נטה והרמטכ"ל רא"ל צור לקבלה. הפעם נבחרה נצרת עילית כיעד ההעברה. קחש"ר, אל"מ עזרוני, נטה לקבל את ההצעה אך שובו של חורב לפיקוד גרם לדחייתה, ללא פשרות. עזרוני: עם פרישתו מצה"ל התמנה למנהל תעשיית רכב-נצרת שקמה באתר שהוצע קודם לכן לחי"ח. משימות במ"ב 682 אם במ"ב 682 לא היה הגדול בחי"ח, הוא היה בעל המגוון הגדול ביותר של משימות פרטניות. להדגמת מגוון זה נציג את עיקר משימות הבסיס בתוכנית העבודה לשנת 1963/64: א. זחלמים: המשימות כללו שיקום ומיתקון כ-1360 זחלמים מדגם אחיד ו- 60 זחלמי פיקוד. כמו כן יוצרו זחלמי פינוי - רפואי, זחלמים טכניים לשימוש גורמי חימוש, זחלמים נושאי תומ"ת 20 מ"מ לסיוע - קרקע ו - 30 מ"מ לנ"מ; דגמי ג' ו- ד' זחלמים לטילי "תגר"; תומ"ת נ"ט 90 מ"מ ונושא מנוף "אייל" להחלפת מנועי טנקים בשדה, ועוד. ב. רכב ב: שוקמו והותקנו 160 נ.נ.; עשרות נ.נ. הוסבו למצברי 24 וולט; שוקמו 225 משאיות, 40 מכליות תדלוק, 13 גרורי סדנא , 8 גרורי מסגריה, 55 גרורי סיכה; מנופי "אייל" על משאיות 6X6; ולבסוף - אוטובוס כפול - דפנות באמצעותו הוברחו אמצעי לחימה שונים ליחידת צה"ל בהר - הצופים, דרך הביקורת הירדנית. ג. נשק קל ובינוני: שיקום כ- 600 מקלעונים מטיפוס FN, כ- 100 מקלעי בראונינג 7.62 מ"מ ו- 655 מקלעי 0.5 (כולל נ"מ) ; 3,000 רומ"ט FN ו - 1,000 רובי מאוזר 7.92 מ"מ; שיקום 32 מרגמות 81 מ"מ, כ- 200 מרגמות 52 מ"מ, 100 מרנ"ט וכמה מאות אקדחים, אקדחי זיקוקים ונשק קל אחר. הרפורמה של אוגוסט 1966 העבירה את במ"ב 682, כמעט ללא שינוי בארגונו, תחת פיקוד אג"א, כמש"א 7200. טבלה מס' 29 שדרוג אמצעי לחימה בולטים בבמ"בים 681 ו- 682 ,עד מאי 1967 ב- 1966/67 מספר שנים בית המלאכה אמצעי לחימה אין ייצור 190 1962-1956 במ"ב 681 שרמן M50 אין ייצור 35 1961-1960 במ"ב 681 תומ"ת 155 מ"מ ייצור נמשך 210 1967-1962 במ"ב 681 שוט נעצר וחודש 250 1967-1963 במ"ב 681 שרמן M51 הייצור נמשך 35 1967 במ"ב 681 מג"ח הייצור נמשך 30 19630 במ"ב 681 טנקים ייעודיים הייצור נמשך 2,200 1967-1955 במב"ים 681, 682 זחלמי חרמ"ש הייצור נמשך 100 1967-1960 במ"ב 682 זחלמים ייעודיים

קישור לעמוד אינטרנט

לעמוד האישי באתר

פרק ו' - בה"ד 20
בה"ד 20, בית ספר לחימוש מראשית קיומו שאף חיל החימוש לקיים בסיס הדרכה משלו למקצועות ולתורת חימוש. ממדי צה"ל בראשית שנות ה- 50 וקשיי התקציב שמו שאיפה זו לאל. תחת זאת התקיים ענף מקצועות חימוש בבסיס ההדרכה למקצועות תחזוקה בצריפין, בה"ד 6. למדו שם נק"ל, נכב"ד ואחזקת רכב ב'. אשר קורסים לאחזקת רק"מ, אלה נערכו בבית הספר לשריון, והקורסים למנועי טנקים, שאז דמו למנועי מטוסים, נערכו בבסיס ההדרכה הטכני של חיל האוויר. מאמצי חורב לכונן בסיס הדרכה חילי זכו לתמיכת הרמטכ"ל דיין והם הביאו, ביולי 1955, להקמת בית הספר לחימוש, בה"ד 20. המועמד הטבעי לפקד עליו היה מפקד ענף חימוש בבה"ד 6, רס"ן שרגא אבן, שהתמיד בתפקידו עד מארס 1961. בקיץ 1962 התמנה סא"ל אבן למפקד 681 ואת הפיקוד על בה"ד 20 קיבל סא"ל יהודה בירנבוים - בונה. מבחינה גיאוגרפית המשיך בסיס ההדרכה החדש להתקיים בתחומי בה"ד 6, בצריפין, אך במהרה הועבר "לצידה השני של שדרת האקליפטוסים" במחנה בסיסי זה. ההעברה הדגישה את עצמאות בסיס ההדרכה. חלו שינויים ממשיים בתוכן ההדרכה, ובממדיה. חיל החימוש שלט על נחלתו זו בעוז, ובמהרה דחק את מחלקת ההדרכה (מה"ד) מסמכויותיה הבלתי כתובות. קחש"ר ואנשיו יצקו בהתלהבות את תוכן תורת חי"ח לדפוסי קורסים ומערכי-שעור. "מה"ד? - אני לא הרגשתי בהם במיוחד", טען לימים חורב. מכל בחינה מעשית בה"ד 20 הפך ליחידה של חיל החימוש וכזה נותר עד אוגוסט 1966. אך דומה כי למיעוט מעורבות מה"ד בניהול בה"ד 20 תרמה לא רק התלהבות אנשי מקחש"ר אלא גם הנמכת מעמדה של מה"ד כגורם מט"כלי. ב- 1956 ירד אה"ד -עד אז אגף במטכ"ל - לדרגת מחלקה, ותקן מפקדו הונמך מאלוף לאל"מ. צמצום סמכות זו חיזקה את שליטת קחש"ר בבה"ד 20. בכל מקרה, קחש"ר הוא שמינה את מפקד בה"ד 20 ואת מפקדי הענפים בו, הוא שהנחה את תוכניות ההדרכה ומכל בחינה מעשית שלט גם בתקציב הבסיס. ביוזמתו ובאחריות ענף שדה ומדור ההדרכה שבו, זרמה תורת חי"ח ישירות מכור ההיתוך של הדיונים התיאורטיים ותמרוני השדה לחדרי ההרצאות ולחומר ההדרכה. מערך הקורסים בבה"ד 20 אילו ניתן לקחש"ר כל מבוקשו, מן הסתם היה מקים במפקדתו ענף תורתי מוחלט ו"סופי" לעיצוב תורת חי"ח, לא רק לגבי מערך מטכ"ל אלא גם לגבי מערך השדה. אך הקמת ענף כזה לא אושרה במטכ"ל, ולא מתוך התנכרות לחיל החימוש. ברמת המערך הנפרס לא קחש"ר היה המפקד, ולכן לא רק מקחש"ר הייתה בית היוצר לתורת חי"ח. בנושאי תורה אלה, המתחרה העיקרי לחי"ח היו גייסות שריון, ונקודות המחלוקת בין שתי המפקדות נגעו בלי הרף בהבדלי תפיסה שנגעו לעיצוב המבנה, התקנים והנהלים של גורמים ויחידות חימוש במערך הנפרס, והשתלבותם במבנים ונהלים רחבים יותר. קציני שריון עתירי ניסיון ויוקרה בצה"ל סברו כי שמורה להם המילה האחרונה בנושאי תורה; קחש"ר, אם שנותר קשוב לגורמים אלה וגילה עניין וערנות אינטלקטואלית בלקחי קרבות ותרגילים של חילות השדה, לא השלים עם המעמד הדומיננטי שקציני שריון, חי"ר והנדסה תבעו לעצמם בענייני תורת חימוש. הוא חשש כי יחס מתנשא מצדם כלפי גורמי התורה במקחש"ר, הוא חלק ממאבק להצרת מעמדו כקצין חיל ראשי, שהיה לגופו של עניין, קצין החיל הראשי רב-ההשפעה ביותר במערכות אג"מ ואג"א. בכל מקרה, בעוד שמבחינה פורמאלית מקחש"ר הייתה דומיננטית בתורה שהודרכה בבה"ד 20, גורמי התורה בגייסות שריון היו דומיננטיים בעיצוב גורמים, יחידות ונהלים של חימוש בפועל במערך השדה, ובמיוחד בנוגע לפרק החימוש בנוהל קרב. במקחש"ר עסקו בעיצוב תורת זו שני מדורים בענף שדה: מדור הדרכה ומדור לתכנון אמצעים; במפקדת גייסות שריון עסקו בכך ענף תורה ומפקדי השריון הבכירים עצמם. התמודדות זו התמידה, ואחד מביטויה הבולטים היה דחייתה לשנים לא מעטות, של כתיבה מוסמכת של תורת חימוש במערך הנפרס. בבה"ד 20 לימדו תורה מאולתרת שניסוחה הסמכותי נדחה שוב ושוב. מפקד בה"ד 20 וענף שדה במקחש"ר הם שבנו את מערכת הקורסים וכתבו את מערכי השיעור, לא רק עבור מש"קים, אלא גם עבור קורסים בסיסיים ומתקדמים לקציני חי"ח. חיילי חי"ח ביחידות השדה, מרמת מפקדי כיתת חימוש ועד רמת מפקדי סדנא חטיבתית ולימים מפקדי גש"ח, למדו את תורתם בבה"ד 20. אך את מה שלמדו לא תמיד יכולים היו להגשים כלשונו ביחידותיהם. עם אישור הקמת בית ספר לחימוש בקיץ 1955 הציע קחש"ר למת"מ מבנה ארגוני לבה"ד 20 שכלל מפקדת בסיס ובה לשכת המפקד, קצין הדרכה, ושלושה ענפים: ענף נשק ותחמושת, ענף תחזוקת רכב וענף אימון מפקדים. לפי שעה, מת"מ אשרה רק שני ענפים, לכן החליט קחש"ר על פתרון דחוק לפיו יקומו ענפי נשק ורכב ואילו הקורסים למפקדים יכנסו תחת סמכותו הישירה של מפקד בית הספר. על הקורס השני פיקד רס"ן ילון, ועל הקורס הבא - רס"ן לאור, אחרי שסיים קורס בענף קציני חימוש בצבא ארצות-הברית. בשנה הראשונה לקיום בה"ד 20 התקיימו 3 סוגי קורסים: נק"ל, נשק כבד, ותחמושת, ובענף רכב 4 סוגי קורסים: רכב א' (מכונאי שריון) רכב ב', קורס חילוץ וקורס חשמלאות רכב. הקורסים למפקדים כללו קורס חימוש בסיסי, קורס מחסנאים-פקידים טכניים (מפ"טים) וקורס קציני חימוש. אותו זמן עמד מספר הקורסים על 16. ייעוד הקורסים השתנה מפקידה לפקידה אך מספרם הכללי גדל והסתעף. שנה לאחר הקמת בה"ד 20 היה מספר המקצועות שנלמדו, אם בבה"ד 20 ואם ביחידות, תחת פיקוח ענף שדה, כ- 20. ב-1961 כ- 40 (פרוט המקצועות ראה בטבלה 50 בנספח ה'). באותה שנה כללה מפקדת בסיס ההדרכה שלושה ענפים: ענף מפקדים, ענף נשק וענף מקצועות רכב, וכן 3 מדורים: מדור הדרכה, מדור ניהול ו"בית ספר לשוחרים", בו נדון להלן. קורסים למפ"טי חימוש ולסמלים טכניים בשנים הראשונות לקיום בה"ד 20 התקיים קורס אחד לבעלי תפקידים חימושיים שאינם קצינים: קורס "מחסנאים פקידים טכניים" - מפ"טים. בקורס לתפקיד זה נלמדו יסודות החימוש בצה"ל, החסנה ורישום צל"מ. משהוצבו המפ"טים ביחידות הם עסקו לרוב בניהול ורישום אפסניית חי"ח או מילאו תפקידים במפקדות חימוש כגון מחש"פ או אף סדח"ט. אולם רק בדוחק ניתן לגזור גזירה שווה בין פעולת מפ"ט לפעולת מפקד חימוש זוטר בחי"ר ובשריון. חסרון התמחות בנושא זה הורגש ככל שהתרחבו הפונקציות החימושיות במערך הנפרס, שכן, מפקדי חימוש שאינם קצינים בעוצבות, בעיקר מפקדי כיתות חימוש ביחידות שריון, התמנו על ידי מפקדי אותן יחידות מבלי להיות בהכרח בעלי שיוך חילי חי"ח, או הכשרה מקצועית תקנית, מלאה. הקורס המתאים למפקדים אלה ביחידות שריון וארטילריה היה קורס סמלים טכניים שבמהרה כונה "קורס מפקדי כיתות חימוש", והוא נערך בבית הספר לשריון. אין צריך לומר שחלק עיקרי בתורה שנלמדה בו היה תורת חי"ח. בראשית שנות ה- 60 חל שינוי: קורס מפ"טים נכלל בענף "מקצועות כלליים" ואילו קורס מש"קים טכניים, הועבר מבסיס ההדרכה של השריון לבה"ד 20, והיה לקורס החימושי המקביל לקורסי מכי"ם ומט"קים. בבה"ד 20 התקיימו מבחנים מקצועיים אשר העניקו סיווג מקצועי לכל החיילים בצ.ה.ל. אשר עסקו במקצועות חימוש. רשימת המקצועות ראה בטבלה 50 בלספח ה'. בעת הקמת בה"ד 20 מנה סגל הבסיס כ-30 איש, כולל מפקדה. ב-1966 הוא מנה כ- 250 איש והמשיך לצמוח. הקורסים הבסיסיים בו הכשירו חיילים למקצועות חימוש יסודיים בנושאי רכב, נשק, חשמל ומכשירים; אחר סיומם הוצבו החניכים ליחידות שם המשיכו להשתלם במקצועותיהם, באחריות ענף שדה במקחש"ר וענפי ההדרכה של גייסות השריון וחיל התותחנים. קורסים לקציני חימוש קציני חימוש בעוצבות ממלאים 2 סוגי תפקידים: הם קציני מטה או מפקדי יחידות חימוש. מלכתחילה הורגש צורך בקורס חימוש בסיסי שיכשיר קציני חימוש ומפקדי יחידות חימוש. בבה"ד 20 נערכו גם מרבית ההשתלמויות בנושאי צל"מ חדש שנקלט בצה"ל. קורס בסיסי ראשון לקציני חימוש נערך ביוזמת חורב באביב 1955, עדיין תחת בה"ד 6; המחזור הבא נערך כבר בבה"ד 20. שבועות ספורים אחרי הקמת בה"ד 20 נקבע נוהל להכשרת קצינים בעלי שיוך חי"ח, אשר כלל שני שלבים: קורס קצינים בסיסי בביה"ס לקצינים של צה"ל, ואחריו קורס קציני חימוש בסיסי בבה"ד 20. נוהל זה חייב גם בוגרי עתודה אקדמאית שכבר רכשו קודם מטען תורתי הנדסי. הקורס הבסיסי החיילי הקנה ידע על חיל החימוש ויסודות תורת החימוש על רמותיה ומקצועותיה. הצלחה בשני הקורסים הייתה תנאי לקבלת מינוי במערך חי"ח. מעבר לקורס הבסיסי לקציני חימוש נערך מעת לעת קורס חימוש מתקדם שנועד להכשיר קצינים למגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החימושי בדרג בינים ומעלה: ממפקד בסיס, דרך מ"פ, מפקד יחש"מ ומפקד גש"ח, וממפקד חימוש פיקודי עד קצין חימוש חטיבתי וראש מדור במפקדה חימושית. (חלק מתפקידים אלה , בעיקר בעלי דרגת-תקן סא"ל, חייבו גם מעבר קורס כללי של פיקוד ומטה). מחזור ראשון של קורס קציני חימוש מתקדם נערך באביב 1957. תוכניתו כללה יסודות תורת פיקוד ומטה בהיבט חי"ח. בצדו התפתח גם "קורס טכני מתקדם", אשר כלל יסודות ניהול תעשייתי שחשיבותו גדלה. בסוף שנות ה-60 הוסב שם הקורס ל"קורס תעשיה וניהול". לקורסים ה"מתקדמים" היה תחילה אופי "אינטימי" בשל מספרם הקטן, יחסית, של החניכים המשתתפים בהם: במחזור הראשון השתתפו 12 חניכים וגם ובמחזורים הבאים לא היה מספר המשתתפים גדול בהרבה. מ- 1961 הפכה השתתפות בקורס זה תנאי לקידום קצין בחיל החימוש מדרגת סרן לרס"ן. מ-1964 החל מתפתח בבה"ד גורם חדש: ענף אימון יחידות. התפתחות זו נבעה מתוספת חטיבות שריון ומפקדות אוגדה שבעקבותיה גדל מספר קציני החימוש במערך השדה, מספר פלוגות סדח"ט במתכונת חדשה ולימים גם מספרם של גש"חים "ניידים". התפתחות המסגרת האוגדתית, אשר, מ- 1967 הביאה להקמת אגד תחזוקה ובו גש"ח עתיר אמצעי חימוש כאיבר אורגני, החריפה את הצורך לקבוע תורה מחייבת ליחידות אלה, לאמן אותן, תחילה ב"אימוני הקמה" ואחר כך במסגרת מבצעית אוגדתית. מדריכי ענף זה נבחרו מקרב קצינים שהתנסו כבר בתפקידים כגון מחש"פ, קצין חימוש חטיבתי ומפקד סדח"ט. גם בטרם הפך כיוון הדרכה זה ל"ענף" מוכר, הוא שניצח על אימוני הקמה של פלס"דים וגש"חים חדשים, תרגל יחידות סדיר ומילואים בשדה ובחן את פעולתן במסגרת תרגילים חטיבתיים ואוגדתיים. בה"ד 20 שימש עתודה, ממנה נלקחו מפקדים ובעלי מקצוע, ואף צל"מ ואמצעים אחרים למשימות מזדמנות במערך הנפרס, בעיקר בשעת חירום. פנימייה קדם צבאית (ק ד " צ) פעולה מקורית שיזם קחש"ר ושילב אותה בפעולות בה"ד 20 הייתה הכשרת נערים שמתחת לגיל הגיוס ואשר נפלטו ממערכת החינוך לפני מועד גיוסם לצבא. מגמה זו כונתה תחילה "הפנימייה" ולימים - "קדם-צבאית" (קד"צ). הנערים שלמדו בה כונו "שוחרי חימוש". הרעיון היה ספוג אידיאליזם לאומי-חינוכי והשתלב במגמה מתקנת כללית של טיפול ב"נוער שוליים", אך נוספה לו מטרה פרגמטית של הכשרה מוטה למקצועות חימוש. פעולת קד"צ נעשתה בשתי דרכים: פעולה בבתי ספר מקצועיים וכינון לימודי פנימייה לנוער מתח לגיל הגיוס בבה"ד 20. בשיתוף פעולה עם הורי הנערים, כונסו נערים שסיימו טרם זמנם את לימודיהם במסגרת חינוך חובה בבה"ד 20, בה למדו מכונאות רכב קל ובינוני, מסגרות וגם תנ"ך והיסטוריה. הפנימייה הוקמה ב-1958, ועם התרחבותה הוסיפו לה מבנים שהושאלו מבה"ח 687 הסמוך. מפקדה הראשון היה סרן הרי אברמוב (אבירם), לשעבר מפקד קורס למכונאי רכב, אשר לפי עדותו למד הרבה מהתבוננות בפעולות ההדרכה הטכניות הקדם-צבאיות שכבר נערכו אז בחיל האוויר. בשנה הראשונה לקיומה מנתה המגמה כ- 60 חניכים ובשנה שאחריה 72. בתוך שלוש שנים עלה מספר החניכים על מאתים. אתר בית הספר לחימוש - בה"ד 20

קישור לעמוד אינטרנט

לעמוד האישי באתר

פרק ו' - "יחידת הלומדים"
"יחידת הלומדים" בטכניון והשתלמויות בחו"ל - לא הייתה כפופה לבה"ד 20 "יחידת הלומדים" בטכניון בחיפה כללה אנשי צבא קבע, מרביתם אנשי חי"ח ומיעוטם אנשי שריון, הנדסה וחיל הקשר, אשר למדו לתואר מהנדס, בסיוע מה"ד. מה"ד שמשה בעיקר סמכות תקציבית; קחש"ר הוא שייסד מסלול זה והוא שניהל את המשא ומתן עם הנהלת הטכניון על תוכנית ותנאי הלימוד. מטרתו הייתה לבנות מסלול לימודים מקוצר ונמרץ, שיכלול גם קורסי קיץ, וכך יימשך הקורס שלוש, במקום ארבע שנים. עוד ביקש, שתוכנית הלימודים תכלול הנדסת מכונות והנדסת ייצור, ותעניק תואר ייחודי של "מהנדס צבאי". תחילה הסכים לכך הטכניון אך מקץ מחזור אחד חזר בו. מ- 1959 ואילך עשו לומדי צבא הקבע בטכניון מסלול לימודים תקני בן ארבע שנים. קציני חימוש בכירים נבחרים נשלחו, לרוב סמוך לשיא הקריירה שלהם, לקורסים והשתלמויות בנושאי חימוש ברמה מתקדמת בחו"ל, בצבאות בריטניה, צרפת וארצות הברית. טבלה מס' 30 מבנה ארגוני של ביה"ס לחימוש, בה"ד 20, ב- 1964

קישור לעמוד אינטרנט

לעמוד האישי באתר

פרק ז' - התפתחות גורמי החימוש
התפתחות גורמי החימוש ותורת החימוש במערך הנפרס, 1967 - 1955 "מערך החימוש הנפרס", קובעת חוברת הדרכה שיצאה לאור בשנת 1962, "כולל כוח אדם וציוד הדרושים לתחזק את היחידות הלוחמות והמסייעות בשרותי חימוש ובאפסניית חימוש". בעת שהגדרה זו אושרה עלידי הרשות המוסמכת בענייני תורת חימוש בחיל החימוש, עמד החיל בראשיתה של מהפיכה רבתי בהיקף ובדרכי הפעלת המערך הנפרס. החוברת הנ"ל נועדה אמנם לא רק לתאר את מצב מערך זה בעת כתיבת הדברים אלא להתוות קווים למבנהו בעתיד. אך התווית קווים כאלה לעתיד הייתה משימה בלתי אפשרית, משום שמערך זה עצמו נמצא בעיצומם של שינויים מכריעים שאת אופיים הסופי לא ניתן לצפות. ההבדל העיקרי בין מצב המערך הנפרס של 1962 לזה שיהיה בעתיד (אך שלא נקבע לו מועד) היה, שבשנת 1962 הותאם מערך השדה למצב בו דרג עוצבת היסוד בצה"ל הייתה החטיבה, בעוד האוגדה משמשת רק ארגון אד הוק למקרה של מלחמה, שכלל שלד מפקדה בלבד. במטה הכללי כבר התקיימה אז מגמה להשתית את מערך השדה על אוגדות קבועות שמערך התחזוקה שלהן יחליף ויירש את מערך התחזוקה החטיבתי. אך עוד שנים רבות חלפו עד שמגמה זו קרמה בשר. תורת החימוש במערך הנפרס שזמן כה רב חיכו לה כבר בצה"ל, ואשר ראתה אור בחוברת ההדרכה הנ"ל, חרף בהירותה ותרומתה להגדרת גורמי החימוש ותפקידיהם באותו רגע נתון, לקתה בעמימות בכל הנוגע לדרג האוגדתי העתידי. תורת החימוש שראתה אור בשנת 1962 לא יכולה הייתה לקחת בחשבון, ומחבריה אפשר שלא ידעו כלל אודות קיומה של מחלוקתבמטכ"ל בדבר מעמדם של קחש"ר ומקחש"ר במערכת הלוגיסטית. הם לא יכולים היו לנחש את קוצר ימיה של הגדרת תפקיד חיל החימוש אשר לדידם הוא, תמיד, "לתחזק את חילות השדה באפסניית חימוש", כלומר: לאחזק, לאחסן, לשקם ולנפק את אמצעי הלחימה העיקריים ליחידות המערך הנפרס, כפי שהדברים היו עד אוגוסט 1966, אך לא אחר כך.אולם קרה, שגם אחרי שהמבנה האוגדתי החל קורם בשר, ואחרי שהרפורמה של אוגוסט 1966 סרסה את אוניו של החיל, המשיכה התורה שנכתבה בשנת 1962 להתקיים ולהילמד במשך הרבה שנים, ללא שינוי. למעשה, לא נכתבה תורה ערוכה חדשה של החימוש במערך השדה במשך יותר מחמש עשרה שנים מאז סוכמה ב - 1962. אפילו חומר הדרכה "זמני" מאוחר יותר התבסס עדיין על הגדרת תפקידי חיל החימוש כפי שנכתב בחוברת ההדרכה משנת 1962.[1] עמימות וסתירות אלה לא היו תוצאת הזנחה, אלא ביטוי לשאיפה לשמור על הקיים בתוך הערבוביה אשר ליוותה את רה-ארגון דפוסי הפעולה של החימוש במערך הנפרסבתקופת ההתרחבות הסוערת של חילות השדה. במלים אחרות, בחילות אלה נוצר פיגור של התורה אחרי המעשה הארגוני, וחלה האטה בהקמתם, ציודם ואימונם של גורמי חימוש ויחידות חימוש שנועדו לשרת חילות שדה במערך שבו הופיע האוגדה. העמימות נבעה מעוד שתי בעיות שלא באו על פתרונן אלא לאורך זמן. האחת: קושי אינטלקטואלי לגבש את תורת חי"ח בחילות השדה שמבניהם ונוהליהם השתנו תדיר, ושלא היו בדיוק דומים לחילות כאלה בצבאות מודרניים אחרים, והשניה: העובדה שבכל אותןשנים לא היה ברור בצה"ל מי הסמכות התיאורטית העליונה בשאלות תורת חימוש כזו.היריבים העיקריים שהתמודדו על סמכות זו היו מקחש"ר ומפקדת גייסות שריון. אך במחלוקות היו מעורבים גורמיתורה נוספים - פורמאליים או לא - כגון מטכ"ל/אג"מ, אג"א, מפקדות הפיקודים המרחבייםוכמה קציני חילות ראשיים. כך או כך, מפקדת חיל החימוש לא נהנתה מבלעדיות בעיצוב תורת החימוש בשדה, ולעתים נוצר הרושם שהיא נמצאת בעמדת נחיתות בהשוואה לגורמים יוצרי-תורה אחרים. אנו נדון בהתפתחות התורה וגורמי החימוש במערך הנפרס משתי זוויות:תחילה נציע תיקוף שיסקור תקופה זו לשלביה, ואחר כך נדון בהתפתחות גורמיםויחידות אלה לגופם. [1] השווה :חיל החימוש , ארגון ומבנה, מטכ"ל/ עקד, 1962, וכן: "חי'ח בדרג השדה" מערך הרצאה למפקדים בהוצאת קצין תורה, מקחש"ר, אוגוסט 1976.

קישור לעמוד אינטרנט

לעמוד האישי באתר

פרק ז' - מערך החימוש הנפרס
מערך החימוש הנפרס; יסודות וגורמים מעצבים המערך החימושי הנפרס בצה"ל כולל את כל גורמי הפיקוד, המטה והביצוע של שירותי חימוש מתחת רמת מטכ"ל. הוא כולל מפקדות, קציני מטה, יחידות, מפקדים וחיילים העוסקים בפעולות חימוש בפיקודים המרחביים, בגייסות השריון, בעוצבות אחרות, וביחידות אחרות. בעתות רגיעה ייעודו של מערך זה לתחזק את צל"מ יחידות מערך השדה הסדיר ואת מתקניו, להכין מבעוד מועד את נוהלי גיוס הרכב האזרחי ואת צל"מ יחידות המילואים. בעת מלחמה או בעת כוננות לקראת מלחמה, ייעודו לתחזק בשירותי חימוש את מלוא מערך חילות השדה, סדיר ומילואים, ויחידות אחרות. אחרי אמצע שנות ה-50 היו מרבית המשרתים במערך החימושי בעלי שיוך חילי חי"ח. הם למדו את מקצועם הצבאי בבה"ד 20, או בהשתלמויות ביחידות בהן הדריכו אנשי בה"ד 20. תפקיד החימוש במערך הנפרס הוא לדאוג שרכב, רק"מ נשק ומכשירים יימצאו במצב כשיר מבחינה טכנית, וכי ניתן יהיה להפיק מן הצל"מ ומאפסניית חי"ח את מירב עוצמת אש, התנועה והדיוק. תפקידו גם לדאוג שצל"מ שנפגע או קרו בו תקלות יתוקן במהירות, ואם לא ניתן לעשות זאת בו במקום או בשדה, הוא יחולץ ויפונה לטיפולו של הדרג החימושי המתאים. מכאן גם שתפקידו המערך החימושי הנפרס לדאוג שבתוכו יימצאו גורמים זמינים לטיפול בתקלות בכל סוגי הצל"מ; שכלי הנשק יקבלו ויירו תחמושת מתאימה; שציוד הלחימה יקבל טיפול אחזוקתי הולם בימ"ח וביחידות לפני, אחרי וגם בזמן הקרב. לביצוע משימות החימוש הללו, נחוץ שמערך זה יפעל על פי נוהלים שגורים ומתורגלים, התואמים נוהל קרב מבצעי כללי. במלחמה חייבים גורמי החימוש לפעול על פי תוכנית חימוש, שהיא חלק מתוכנית תחזוקה כללית הנכללת בפקודת המבצע, תוכנית ששפתה ופרטיה שגורים על פי כל גורמי הפיקוד והמטה. כל יחידה במערך השדה אמורה להיות מסוגלת לתחזק את עצמה רק עד שלב מסוים, ורק ברמה מוסכמת. מעבר לזמן ולדרג תחזוקה - במקרה שלנו - דרג חימושי - נתון, היא נזקקת לתמיכת דרג גבוה יותר. גלמיותה ואי יכולתה של המערכת הלוגיסטית של צה"ל במלחמת העצמאות להצטייד כיאות ולעכל נוהלי תחזוקה מורכבים ויעילים, נפתרה חלקית על ידי מתן אוטונומיה תחזוקתית רחבה לחטיבות דאז. למעשה, בהרבה מקרים ותקופות, תחזוקת החימוש של המערך הנפרס התחילה ונגמרה בתחומי החטיבה. שימת השריון במרכז חילות השדה בצה"ל אחרי אמצע שנות ה-50, עשתה את העוצבות צרכניות יותר ויותר אינטנסיביות של שירותי חימוש, בעוד המערכת שאמורה הייתה להעניק שירותי חימוש בשדה לא התקדמה הרבה עד אחרי אמצע שנות ה-60. לכן, בנושאי חימוש (וגם בנושאים לוגיסטיים אחרים) גם להבא היו חטיבות צה"ל, ובמיוחד חטיבות השריון, אוטונומיות. קיום גורמי חימוש אורגאניים מאומנים ברמת פלוגה, גדוד וחטיבה, העניקו תמיכה כזו בטווח הקצר, עד לרמת תיקוני דרג ב'. עד כמה שהדברים נגעו לשירותי חימוש בקרב, הדרגים שמעל לחטיבה, קרי הדרג האוגדתי והפיקודי-מרחבי, שאמורים היו לתמוך במערכת החטיבתית מעבר לזמן קצוב ולדרג ב', נותרו במידה רבה מאובנים. למזלם של חילות השדה, מלחמות ישראל היו קצרות ותמיכת דרגים שמעל לחטיבה בכוחות הלוחמים לרוב לא מוצתה . ענף שדה היה גורם המטה העיקרי במקחש"ר שהיה מוטה כלפי המערך הנפרס ותורתו. הוא קם באוגוסט 1954 על פי הצעת אל"מ פרת, ודבר הקמתו פורסם בהוראת אג"מ/מת"מ מאותו חודש. בשלב זה כלל הענף רק שלושה בעלי תפקידים: מפקד בדרגת רס"ן, נהג ופקידה, אך הוא המשיך לצמוח. פעילותו ההתחלתית התרכזה בנוכחות בתמרוני חילות השדה ובביקורת על פעולת קציני חימוש פיקודיים וחטיבתיים שם. התרחבות והתמקצעות צה"ל העניקה לענף שדה תפקידים נוספים, אך גם עוררה מחלוקות בנושאי נוהל וסמכות. הוראות קחש"ר שהיו מופצות בקרב גורמי חימוש בגדודים, בחטיבות במפקדות וביחידות הפיקודים המרחביים, היו הצינור הרשמי להגדרת תוספות ושינויים לתורת החימוש ברמת מטכ"ל ולכאורה גם במערך הנפרס. אך בניגוד לדרג מטכ"ל בו, עד אוגוסט 1966, מקחש"ר היא שפיקדה על יחידות וגורמי החימוש, יחידות וגורמי החימוש מתחת לרמת מטכ"ל לא היו מעולם כפופים למקחש"ר, להוציא "כפיפות מקצועית". עובדה זו לא חדלה להציק לקחש"ר ולהעכיר את יחסי מקחש"ר עם מפקדות אחרות. חולשה נוספת, ששורשיה במקחש"ר עצמו הייתה, שכמעט ולא התקיים סבב תפקידים בין קצינים ששרתו במערך הנפרס וקצינים ששרתו במקחש"ר או בבסיסי חי"ח. התפתחות זו ניתן אולי להסביר בשאיפת הנוחיות של קחש"ר, וברצון להגביר את ההתמחות האישית של קציני החיל. אך בו בזמן היא גם תרמה להרחבת החיץ בין שני חלקי חיל החימוש, זה שתחת פיקוד קחש"ר וזה שבמערך הנפרס. על התפתחותו ואופיו המשתנים של תורת החימוש במערך הנפרס השפיעו הגורמים הבאים: התפתחות והתגוונות אמצעי הלחימה בחילות השדה בצה"ל, הנזקקים לשרותי חימוש; שינויים בארגון סדר הכוחות של עוצבות ויחידות בצה"ל אשר חייבו שילוב גורמי חימוש בנוהלי תחזוקה משתנים לבקרים; תורות לוגיסטיות שנלמדו מצבאות אחרים, שגם בהם חלו במרוצת השנים שינויים גדולים; המחשבה המקורית, ההתנסות והלקחים שצה"ל הפיק בעצמו. תורת REME הבריטית ממלחמת העולם השניה השפיעה עמוקות על המחשבה והמעשה החימושיים בראשית קיומו של צה"ל, וברמה התיאורטית-עקרונית השפעתה לא פגה מעולם. אך תורה זו התיישנה אפילו אצל יוצריה הבריטיים, קל וחומר בנסיבות הביטחוניות המיוחדות של ישראל. בין גורמי השינוי היו ההתפתחות הרבה בפיתוח אמצעי לחימה בעולם ודרכי הפעלתם, שמאז מלחמת העולם השניה עשו הם, ותורות לחימה חדשות שהתפתחו בעקבותיהם, כברת-דרך קדימה. מגוון האמצעים החדשים לתנועה ולייצור אש; שינוע ושריון ארטילריה, חי"ר, הנדסה ושירותים בחילות השדה; כניסתו לשימוש של אמל"ח "חכם" כגון מחשוב ומכשור ראיית-לילה וכדומה, גרמו שדרישות התחזוקה בשדה הפכו מורכבות הרבה יותר. הבריטיים קראו לבעיה זו "Equipment Explosion" והגו לה פתרונות חימושיים מקצועיים, ועוד יותר - פתרונות ארגוניים חדשים. גם בצה"ל התאמצו לרדוף אחרי התפתחות טכנולוגית מהירה זו ולרתום אותה לתהליך ההצטיידות באמל"ח חדיש, ולהתאימה למצבו הייחודי של צה"ל: צבא סדיר קטן, אך כזה הכולל מערכות מטה ולוגיסטיקה לקליטה, לציוד ולתחזוקת כוחות מילואים גדולים. אל נתונים ייחודיים אלה נוספו מגבלות תקציב הביטחון בעשור הראשון למדינת ישראל, מעברים חוזרים ממצבי רגיעה למצבי כוננות וחוזר חלילה, דוקטרינת מלחמת-המנע, קשיי עיתוד הצטיידות בגלל אי בהירות בנושאי רכש מחו"ל, ופתרונות מאולתרים שצה"ל נדרש לתת באותן נסיבות להצטיידות חילות השדה. באמצע שנות ה-50 צצה צרפת כמשענת מחמשת עיקרית לצה"ל. אף על פי כן, בנושאים ארגוניים תיאורטיים המשיכה בריטניה לשמש מקור הוראה עקרי, בין היתר משום שהיא הייתה הראשונה שפתחה את בתי הספר שלה לפיקוד, מטה ולוגיסטיקה לפני קציני צה"ל. כך המשיכה מחשבת REMEהמחודשת לפכות ולהפרות את תו"ל החימוש בצה"ל עד שלבסוף חדרה פנימה השפעת התורה הלוגיסטית האמריקנית ונעשתה דומיננטית ביותר בחילות השדה של צה"ל. בכל מקרה, צה"ל מעולם לא ביקש וגם לא יכול היה לאמץ תורות לוגיסטיות זרות ככתבן. כל תורה צריכה הייתה לעבור עיון והתנסות בכור ההיתוך של תנאי ביטחון ישראל. חיל החימוש השתתף בעיצוב תורת המערך הנפרס בשלוש דרכים: התמחות והדרכת מקצועות טכניים, ההתמחות והדרכה הטכנית נעשתה בנושאי אחזקת אפסניית חי"ח, הפעלת אמצעי לחימה, במיוחד אמצעים חדשים, אחזקת אמל"ח, בפיקוח על קיום נוהלי תחזוקת חימוש. הקמה ותרגול יחידות, גורמי חימוש קציני חימוש ומטה חימוש ומפקדות חימוש. הקמת יחידות וגורמי חימוש מצאה ביטויה בתכנון מבנה ארגוני של יחידות חימוש, תקני כוח אדם ותקני ציוד של גורמים ויחידות אלה, פיקוח על אימוני-הקמה של יחידות, תרגול עבודת מטה וכתיבת "תוכנית חימוש" במפקדות, והפקת לקחים מפעולות ותרגילים. התוויה תיאורטית כללית של תורת החימוש במערך הנפרס, ותו"ל חימוש. התווית תו"ל חימוש כללה הגדרת משימותיהם של גורמי החימוש במערך הנפרס, קביעת מבנה ארגוני ונוהלים לגורמי מטה ויחידות חימוש; עיצוב דפוסים לכתיבת פרק החימוש בפקודות קבע לקרב (פק"ל) של יחידות ובפקודות מבצע; התווית נוהל קרב חימושי התואם את נוהל הקרב הלוגיסטי הכללי ואת נוהל הקרב המבצעי. והנה, לא רק שבמערך הנפרס מעולם לא היתה לקחש"ר ולמקחש"ר סמכות פיקודית, גם בתחום התורתי נפלשה סמכותם על ידי גורמים רבי-סמכות אחרים כגון: אלופי פיקודים, גייסות שריון, קציני חילות ראשיים וגורמי תורה וארגון באג"מ ואג"א. על קושי זה נוסף עוד קושי, והוא שבקצב המהיר של הרחבת חילות השדה ותרגול עוצבותיהם המסתערות והמסייעות, לא אצה הדרך למטכ"ל לעצב, ואולי גם לא הובנה עד הסוף חשיבות עצובו המדוקדק והתוויתו בהקדם של תו"ל חימושי. עובדה היא, שבמהלך כל שנות ה-50 לא רק מפקדי עוצבות ויחידות אלא גם קציני מטה חימושיים לא הכירו עדיין את המושג "תוכנית חימושית". רק בראשית שנות ה-60 החלו ללמד בבה"ד 20 הכנת תוכנית כזו, ולתרגל מה שכונה: "הלבשת תוכנית חימוש על תוכנית אופרטיבית". אך הביטוי היותר בולט לפיגור תורת התחזוקה בשדה בכלל ותורת החימוש בפרט, היה ההימנעות ארוכת-השנים מהעלאתו על הכתב בדרך מוסמכת של תו"ל חימוש-שדה. תיקוף תולדות מערך החימוש הנפרס תיקוף תולדות תורת החימוש במערך הנפרס אינו דומה לזה של החימוש ברמת מטכ"ל המתואר בפרקים הקודמים. מאפייני התפתחותו היו אחרים, והם כללו שלוש תקופות, בסדר שונה: תקופה הראשונה מראשית צה"ל עד 1960, תקופה בה הונחו אולי יסודות תיאורטיים לתפקוד החימוש במערך הנפרס, אולם יסודות אלה לא תורגמו ולא פורטו הרבה בתחום בנין יחידות וכתיבת נוהלים. לקחש"ר הראשון, מנס פרת, היו אולי תוכניות ברורות כיצד צריך מערך זה לקום, ויורשו, עמוס חורב, קבע כבר בראשית כהונתו כי "הזרקור שלנו הוא עתה על מערך השדה". פרת הקים את ענף שדה במקחש"ר וחורב הרחיבו. חורב שתל בענף שדה בתקופות קציני חימוש בעלי ניסיון שדה, כגון עמי פורר, אברהם פריש ודוד שכנר, כדי שיסייעו לאמן גורמי חימוש במערך הנפרס וכך להעביר את התורה שעוצבה במקחש"ר ליחידות השדה. הוקם "צוות אימונים" בפיקודו של שכנר, ועמי פורר הופקד על תכנון והצטיידות גורמי חימוש בשדה, ולתכנן בתי מלאכה ניידים וגורמי חימוש ביחידות חי"ר ושריון. אולם היקפם המצומצם של גורמי החימוש בחילות השדה, ציודם הדל ומה שנראה למפקדים שונים בטעות כ"עניין פשוט, בעצם", גרמו שבמטכ"ל לא מיהרו לאמץ את רעיונות מקחש"ר. בראשית שנות ה-50 ברמת הפיקוד המרחבי, עיקר פעולותיו ומאמציו של קצין טכנאים, אחר כך קצין החימוש הפיקודי, התמקדו בבעיות פרטניות שירדו עד הקצבת צמיגים, מנועים וחלפים אחרים. לקחי מבצע "קדש", הרחבת גייסות השריון והארטילריה, הופעת אוגדה כמסגרת מבצעית, ולבטיהם של מפקדי שדה בעלי תפיסה תיאורטית של שדה הקרב העתידי, תרמו רק לאט למפנה בתורה ובמעשה של תחזוקת חימוש בשדה.המושכל הראשון שהפך ברור היה, שניוד חי"ר וארטילריה מחייבים הרחבת פעולות התחזוקה החימושית. אך דומה כי לפיקוד צה"ל לא היה ברור כיצד עושים זאת. בעוד חטיבות שריון וגדודי ארטילריה חדשים קמים לבקרים ומתורגלים ברמה מבצעית טובה, המשיך צה"ל ואף הגביר את האוטונומיה התחזוקתית של חטיבות השריון, שהוא מניח למפקדים להפעיל נוהלים מאולתרים, על פי האינטואיציה שלהם. אפילו בנושא סדח"ט, הגורם המוצק והברור ביותר במערך החימוש בעוצבות שריון, לא נכתבה תורה ערוכה לפני 1962 . תקופה שנייה מ-1960 עד 1966. בתקופה זו חלו ההתרחבות וההתגוונות נוספות בהצטיידות ובבניין חילות השדה. נוצרה תורת שריון מוסמכת ובעקבותיה חלה התקדמות בעיצוב תורת חימוש למערך הנפרס בפיקודים המרחביים. קצין החימוש הפיקודי חדל להיות קצין מטה גרידא והוסמך לפקד על יחידות החימוש הפיקודיות, שבעצמן השתנו ממקבץ סדנאות רנדומלי ליחידות חימוש מרחביות אורגאניות שכונו יחש"מים. במקביל הורחבה יכולתן של מפקדות הפיקודים המרחביים לבצע תמיכה בעוצבות. אולם כיצד תנוהל מערכת החימוש המרחבית היה נהיר רק לגבי תנאי רגיעה. מרגע שנחוץ היה לתרגם את היכולת הטכנית הפיקודית למערכת פעולה התומכת בעוצבות במלחמה, שקעה התורה בעירפול ואלתור. אוגדות צה"ל הוגדרו עדין "משימתיות", כלומר, מקימים אותן על ידי שמצוותים לצורך המלחמה, תחת מפקדה קטנה יחסית, חטיבות ויחידות אד הוק. מערכות התחזוקה האוגדתיות נותרו נושא לאלתור חפוז, או שלא נדונו. נטל התחזוקה החימושית בשדה נותר על שכם החטיבות, על כיתות ומחלקות חימוש (שאז נקראו עדין "חוליות" (חט"פ, חט"ג), ועל סדח"טים, בעוד האחריות לתגבור הלוגיסטי של החטיבות במקרה של התמשכות המלחמה מעבר לכמה ימים, ושל פעולה במרחבים גיאוגרפיים גדולים, נפלה על כתפי הדרג הפיקודי או המטכ"לי. בקיצור, נעדר דרג בינים לוגיסטי , אוגדתי. תקופה שלישית שנמשכה מסתיו 1966 ואילך. במהלך תקופה זו, אך לא מיד מתוך תחושת דחיפות גדולה, החלה מערכת החימוש האוגדתית קורמת בשר. אחרי שהתברר בעליל כמה מורכבת תחזוקת עוצבות שריון, התגבש הפתרון באמצעות הקמת יחידה אורגאנית אוגדתית אשר כונתה "אגד תחזוקה". יחידה זו הייתה אקוויולנט לחטיבה נוספת הכוללת במסגרתה שלוש יחידות בגודל גדוד: גדוד חימוש (גש"ח נייד), גדוד רפואה (בית חולים שדה) וגדוד הספקה, ועוד יחידות נוספות, קטנות יותר. מלחמת ששת הימים פרצה "בזמן לא מתאים" מבחינת הקמת אגדי התחזוקה, שכן תהליך בנייתם, הצטיידותם והסתגלותם לפעול תחת אגד תחזוקה, היה אז רק בראשיתו. משום כך, במלחמת ששת הימים, למרות שכוחות השדה פעלו כבר במסגרות מבצעיות של אוגדות משימתיות, עיקר תחזוקת האגודות הנ"ל, ובמיוחד התחזוקה החימושית, בוצע עדיין במסגרות החטיבתיות הקודמות. בנושא חימוש, הפיקודים המרחביים וגייסות השריון אלתרו אמנם גש"חים מתוך היחש"מים שלהם והגורמים שקובצו "הוקצו" לאוגדות שונות בחזקת "גש'ח נייד", אך יחידות אלה לא היו שלמות, מצוידות ומאומנות לפעולה במקום הסדח"טים, ופעלו רק לתגבורם, במה שהיה ברשותן. רק אחרי 1967 בוטלה האוטונומיה התחזוקתית, ברמת החטיבה, של חטיבות השריון ונלקחו מהן יחידות המשנה של התחזוקה ביחד עם גורמי מטה והתיאום (חוליות שליטה). כל אלה הועברו לאגדי התחזוקה האוגדתיים, אשר החלו סידרה של "אימוני הקמה". תהליך הטמעת השינוי, שהיה אולי מורכב יותר מתהליך הפעלת נוהל קרב אוגדתי, היה אז איטי ועתיר לבטים. פתרון תורתי שלם לתחזוקת חימוש באוגדות הפך נושא ראשי לתרגילים אוגדתיים רק בשנות ה-70. אך לצורך פרספקטיבה של התהליך שבמלחמת ששת הימים היה רק בשלביו ההתחלתיים, ניגע כאן גם בהתפתחות שמבחינה היסטורית היא מאוחרת מעט לתקופה בה עוסק חיבור זה. תיאוריה ומעשה חימושייך בשנות ה - 50 נ פתח בסקירת תולדות תורת הפעלת שירותי חימוש במערך הנפרס. בשנות ה-50 הראשונות, זכתה אמנם מפקדת קצין חימוש ראשי בסמכויות רחבות, אשר נלקחו מחילות לוגיסטיים אחרים, שבחלקם חדלו להתקיים, אולם בשלב זה לא קמה, ולא יכולה הייתה לקום תורה ערוכה שלמה של החימוש במערך הנפרס. צמצום הצבא הסדיר, כמויות הצל"מ הזעומות ברשות העוצבות והיות כמעט כולן עוצבות חי"ר, וכן איטיות שכלול שיטת המילואים, טשטשו את חשיבות הנושא. מה שקרה בינתיים הוא שתורת REME בנוסח מלחמת העולם השניה נצרבה לתודעתם של גורמי חימוש, אפסנאות ואג"מ, הגם שלא פעם בצורה דוגמאטית. התוצאה הייתה מערכת נוהלים כללית של סדרי עבודת גורמי החימוש "בשטח". בהתאמות קלות לתנאי צה"ל, תפיסה זו גרסה ארבעה דרגי תיקונים: דרג א': תיקונים שניתן לבצעם בפרק זמן קצר כך שלא יגרמו לניתוק החיילים המתקנים מיחידת האם, והם יבוצעו על ידי בעלי מקצועות חי"ח, או על ידי הצוותים המפעילים את האמל"ח תוך שימוש בצב"מ וחלקי חילוף פשוטים. דרג ב': תיקונים מורכבים יותר הדורשים ציוד הנפה, שינוע וחלפים, שיתבצעו בעיקר על ידי סדח"טים. אלה כללו תיקונים שאין ביכולתן ובסמכותן של כיתות ומחלקות החימוש לבצע: למשל החלפות של מנוע, קנה-תותח, חלקי מזקו"ם, ויתר מכללי רכב וארטילריה. דרג ג': תיקוני צל"מ מתחת לרמת שיפוץ כללי, הנעשים על ידי הדרג החימוש המטכ"לי והדורשים ידע של פעולות מורכבות, וכן זמן ואמצעים אשר אינם ברשות יחידות החימוש במערך הנפרס. דרג ד': שיקום אמל"ח בדרג המטכ"לי, המבוצע בבמ"בים. שלבים בהעלאתו על הכתב של תו"ל חימושי למערך השדה לכאורה, אמורים היו הידע המקצועי שנצבר במקחש"ר, וסמכות קחש"ר כקצין מטה מקצועי ראשי בנושאי חימוש במטכ"ל, לתת בידי קחש"ר סמכות לקבוע הלכה בשלושת תפקידי החימוש אותם הגדרנו לעיל. אולם בפועל, אפילו בשעה שקחש"ר עמד בשיא כוחו נמצאה סמכות זו בידיו רק באורח חלקי, שגבולותיה נמצאו תדיר שנויות במחלוקת. על אי ההסכמה המתמדת יעידו המחלוקות שהיו מתעוררות בינו לבין מפקדי השריון בסיכום תרגילי-עוצבות, בדיוני אג"מ, וכן בחופש הרב שנטלו לעצמם אלופי פיקודים ומפקד גייסות השריון לקבוע בעצמם כיצד להפעיל את מערכת החימוש ביחידותיהם, ולאו דוקא על פי דפוסים שנוצרו בעמל רב בענף שדה שבמקחש"ר. דומה כי מקחש"ר השלימה עם מוגבלות זו. כאשר ב-1962, לאחר שנים של העדר הלכה תורתית תורתית בכתב בנושא חיל חימוש, הפיצה מקחש"ר דרך מה"ד גרסה מתוקנת של החוברת חימוש, ארגון ותפעול, בולטת בספר זה הנטייה להזהר מלהיכנס לפרטים מעוררי מחלוקת. החלק העוסק במערך החימושי הנפרס היה מצומצם, וכלל רק הגדרות בעלות אופי כללי. למשל, להגדרת תפקיד הגש"ח הפיקודי, "נייד" או אחר, נאמר רק כי "הוא יופעל בפעולות מבצעיות שכתוצאה מהם נגרמו נזקים לכמויות רנ"מ ניכרות" וכי "הוא יתחזק עוצבות ויחידות שאין להן סדנא אורגנית". לא נאמר בו דבר וחצי דבר על האופן בו ישולב הגש"ח בפעולת עוצבות כגון חטיבות כאלה או אחרות, או אוגדות. רק ב-1964 פורסמה לראשונה בכתב גירסה תורתית מוסמכת של תאור מערך החימוש בגייסות השריון. באורח טיפוסי, תורה זו ראתה אור לא בפרסום של מקחש"ר אלא בחוברת התחזוקה בשריון שנכתבה במפג"ש/ענף תורת שריון. רק שנה אחרי פרסום התחזוקה בשריון כלומר, ב-1965, יצאה לאור החוברת קצין חימוש בעוצבה. כאן נקבעה סוף סוף הלכה בנושא מבנה ופעולות החימוש בחטיבות חש"ן. אלא שמבחינות רבות היתה הופעת חוברת זו כבר ארוע אנכרוניסטי. שכן בעת שראתה אור כבר הבשילו התנאים לקיום אוגדות שריון כעוצבות קבע בצה"ל, ומצב זה חייב הקמת מערך תחזוקה אוגדתי אוטונומי, וזכה מצידו חייב את ביטול האוטונומיה התחזוקתית החטיבתית, שהייתה העניין העיקרי בחוברת קצין חימוש בעוצבה. הויכוח אודות קיצוץ סמכויות קחש"ר והחלת הרפורמה של 1966, וכן פרישתו השניה של אל"מ חורב מתפקיד קחש"ר, עשו לצמצם את מעורבות מקחש"ר בנושאי תורה. חומר הדרכה "ארעי" ראשון בנושא גש"ח "נייד" ראה אור לראשונה רק ב-1966, כשבע שנים אחרי הקמת אוגדות קבועות. בנושא החימוש באוגדה, שכלל נוהלי הפעלת אגד תחזוקה, הופיע חומר תורתי מוסמך באמצע שנות ה-70. הפיגור בהתפתחות תורת החימוש בשדה לא היה פרי הזנחה אלא חלק מחבלי הצמיחה של ארגון חילות השדה. בכל אשר תפנה, חוזרת תמונת הפיגור התורתי. עיצוב תו"ל לוגיסטי פיגר אחרי עיצוב תו"ל אג"מי. רה-ארגון השליטה על גורמי החימוש הפיקודיים (כלומר הקמת מחש"פ ויחש"מ) פיגר אחרי הרחבת סד"כ הפיקודים. הקמת יחידות שדה לוגיסטיות פיגרה אחרי הקמת יחידות מבצעיות. שנים חלפו מהקמת אוגדות כעוצבות-קבע ועד להקמת גורמי התחזוקה שלהן ועיצוב נוהלי התחזוקה האוגדתיים כשיטה לוגיסטית ערוכה ושלמה. תרגול מערך תחזוקה אוגדתי ואימוני הקמה של יחידות אגד התחזוקה האוגדתי, כולל גש"ח, גה"ס גדוד רפואה, חוליות שליטה וכד', המותאמים ליחידות שריון, החלו לעבור אימוני הקמה רק אחרי מלחמת ששת הימים. בינתיים התקיימו זה בצד זה גש"ח חסר ציוד שתפקידיו עמומים וסדח"טים חטיבתיים מצוידים טוב יותר. לרוב, הפער בין הקמת העוצבות המבצעיות, על יחידותיהן הלוגיסטיות, לבין כתיב הנוהלים נמשך כעשר שנים. החימוש בפיקוד המרחבי ובגייסות השריון בשנות ה-50 המהפכה שנעשתה במערך החימוש הנפרס המרחבי בשנת 1960 מסמנת את סוף עידן הפשטות, הצמצומים ומוגבלות תחומי הפעולה של קצין החימוש המרחבי. בעקבות מהפיכה זו הפך קצין החימוש הפיקודי מקצין מטה מקצועי בלבד לקצין מטה מקצועי וגם למפקד, וגורמי החימוש המרחביים מסדנאות בודדות ליחידה צבאית אורגאנית. במהלך כל שנות ה-50 היה קצין החימוש הפיקודי, קצין בעל דרגת סרן או רס"ן, בתיאוריה -"קצין מטה מקצועי" ולמעשה גם קצין מתאם, אולם בכל מקרה, בעל סמכויות מוגבלות, ואולי בכוונה כך; על כל הוראותיו חתם את שמו והוסיף, תמיד: "בשם קצין האפסנאות". מטהו כלל רק שני קצינים עוזרים וכשישה חיילים וחיילות בשירות סדיר. הקשר בינו לבין מקחש"ר היה בעיקרו שלישותי או אינפורמטיבי. קציני חימוש פיקודיים התמנו בהמלצת קחש"ר או באישורו, ולאחר שהתמנו היו מוזמנים לישיבות מטה מורחב (מ"ר) שהתקיימו במקחש"ר אחת לכמה שבועות. הם גם היו מכותבים לחלק ממכתבי, חוזרי ומברקי מקחש"ר, אך באורח בסיס ביתם, מפקדיהם ופיקודיהם היו במפקדת הפיקוד המרחבי. הקח"ש הפיקודי קיים קשרי עבודת מטה מקצועיים עם קח"שים חטיבתיים ויחידתיים במרחבו בנושאי חי"ח, הכל על בסיס מקצועי ואינפורמטיבי . קציני החימוש החטיבתיים/ יחידתיים היו כפופים פיקודית למפקדי העוצבות/יחידות. הוא ואנשיו אמורים היו לשמש צינור ל"הסברת חשיבות נושאי החימוש" במפקדת הפיקוד . הוא עדכן את ענף שדה במקחש"ר במצבת הצל"מ ביחידות ובסדנאות הפיקוד, אך לא הוא היה הבלעדי שהחליט כיצד לאייש ולנהל את גורמי החימוש במרחבו. בו בזמן, אם לשפוט לפי מספר הסדנאות המרחביות וכוח האדם בהן, סדיר ומילואים, היה מערך החימוש בפיקוד המרחבי גדול יחסית, ובעל יכולת עבודה משמעותית, בעיקר בתנאי רגיעה. שכן, כושר תמיכתו של מערך הסדנאות הזה בעוצבות השדה, בעת מלחמה, הייתה מוגבלת בגלל שתי מגבלות קריטיות: ראשית, מחסור בציוד ייעודי חי"ח-שדה, במיוחד ציוד חילוץ ורכב שרות שדה רב-מינוע , ושנית העדר תו"ל ברור. בשנות ה-50 בלטה במיוחד העובדה הבאה: מערך הסדנאות המרחבי, לא היה תחת פיקוד מפקדה מקצועית, ובו בזמן קצין החימוש המרחבי היה חסר סמכויות של ממש. בחלקן השני של שנות ה-50 היה בכל פיקוד מרחבי מערך חימוש סדיר שכלל: א. פלוגה בסיסית ובה סדנה לרכב ב', מחלקה לתיקון נק"ל ומחסן חלפים; ב. סדנא מרחבית (סדמ"ר), אחת או שתים, לתיקוני רכב ב'; ג. סדנא מרחבית לרק"מ; ולאחר מבצע "קדש", בית מלאכה לנשק כבד ומכשירים, בחלק מהפקודים; ד. גרעין למפקדת גש"ח, יחידה וירטואלית שיעודה ומבניה נותרו זמן רב, עמומים. ה. פלס"דים לשעת חרום, מבוססים בעיקר על חיילי מילואים. בנוסף, ב-1955 קמה הסדנא הגייסית של השריון - ס.ג.650, אשר בעת רגיעה ביצעה תיקוני דרג ב' בצל"מ חי"ח וברק"מ לכלל מערך השריון. ובעת מלחמה נחשבה כעתודה מטכ"לית לתמיכה בכל מערך השריון. לשאלה כיצד תתבצע תחזוקה חימושית בשדה בעת מלחמה , נהוג היה לתת תשובה לקונית, שלמעשה בטאה התחמקות ששורשיה אי הבנה מלאה של חשיבות הנושא: ראשית, נאמר, חטיבות השריון מצויידות בסדח"טים וחטיבות החי"ר בכתק"לים, ואלה צריכים לספק שרותי חימוש מספיקים ליחידות שלהם בשלב הלחימה הראשון. שנית, הסדנא הגייסית היא עתודה נוספת, במיוחד לאחר שתתוגבר על ידי חיילי מילואים; שלישית, חלק ממערך הסדנאות בפיקודים יוסב בעת מלחמה לגש"חים, אך איש לא יכול להצביע על נוהל או לפחות על שיטה שבה יתבצע שינוי זה בעת מלחמה. ורביעית, תמיד הודגש כי לרשות הפיקודים המרחביים שפע של חיילי מילואים בעלי הכשרה טכנית מן החיים האזרחיים, ולכן בעת מלחמה עיקר בעיית הצבתם לתפקידי חימוש היא בעיה שלישותית. מעטים תפסו את חריפות שתי הבעיות: מחסור בציוד יעודי הולם לתנאי שדה ובתורת הפעלת גורמי חימוש מעל לרמת חטיבה. בעיקרו של דבר, פעולת החימוש בשדה נתפסה על ידי מפקדי עוצבות כפעולה פשוטה יחסית, מבחינה מבנית ונוהלית, בהשוואה להפעלת נוהלי קרב, ניהול אש, תנועה וכדומה. תפיסה זו לקתה באי-הבנת מורכבותו של מערך חימוש בתנאי קרב, אם אמנם מצפים שייתן תמיכה בכל עת, לכל חלק של המערך הלוחם, ובכל שלב של לחימה. חסרה תורה הקובעת כיצד צריך מערך זה לפעול כמסגרת אורגאנית ובתוכה נוהלי מטה חימושיים, הצורך ב"תוכנית חימוש" שתתאים לפקודות המבצע, כולל תרגולים. סיבה נוספת לפיגור בארגון החימוש בשדה הייתה תקציבית. הצטיידות חטיבות שריון וחי"ר מילואים חדשות בגורמי חימוש סבלה במיוחד מפיגור. באמצע שנות ה-50 , כשקמו בצה"ל חטיבות שריון בנוסף לחטיבה 7, התקימה רק סדח"ט אחת מצויידת לשרת חטיבת שריון, היא סדח"ט 699. אלא שאז הוקמה הסדנא הגייסית, ונמסר לה החלק העיקרי מציוד סדח"ט 699. חמור יותר היה שהחסר בסדח"ט 699 גופא לא מיהר להתמלא. בינתיים, במהלך 1956 הוחל בציודן של מחלקות חימוש (שנקראו אז חט"ג) בגדודי שריון מילואים ובאימון וציוד הסדח"טים של שתי חטיבות שריון חדשות במילואים: חטיבה 27 וחטיבה 37. אך שמנקרא לצה"ל לצאת בחיפזון למבצע "קדש", התברר כי סדנאות אלה לא צוידו כדרוש, וזאת בלשון המעטה. מאידך, בחטיבת החי"ר הסדירה "גולני" התקיימה סדח"ט בלתי תקנית, בעוד שבשתים עשרה חטיבות חי"ר מילואים, שאז היוו את עיקר כוחות השדה, אמורות היו לקום כיתות תיקונים קלות - כתק"ל, אך אלה נותרו "שלדיות". בהכנות החפוזות ל"קדש" התברר כי המשימה "להזרים בשעת הצורך" ציוד וכח אדם מאומן לגורמי חימוש במרחב הפיקוד, אינה הדרך לתמיכה חימושית נאותה לעוצבות השדה. במיוחד בלט הדבר בנוגע לגש"חים. אלה התקיימו כבר אז כיחידות וירטואליות (מ-1954 ) אולם לא היה ברור בכלל כיצד יופעלו? האם יוקצו לאוגדה או יפעלו לפי הוראות הפיקוד? האם יתחזקו (בתיקוני דרג ב') רק"מ וארטילריה במרחב הלחימה הקדמי של הכוחות או שישמשו כעתודה ויכנסו לפעולה אחרי שסדח"טים וכתק"לים יישחקו? האם יפעלו בשילוב (קרי, בחבירה) או בנפרד מן הסדח"טים או הכתק"לים, או שמא במקומם? ואולי, כפי שהתבקש בפועל מציודם שלא הלם תנאי שטח קשים, יעסקו גש"חים רק בתיקוני דרג ב' במרחב העורפי? והרי בלי תשובה לשאלות אלה לא ניתן לדעת כיצד יש לבנותם, לציידם ולאמנם. גייסות שריון וכתיבת תורת החימוש בשדה כאמור, אחרי כשש שנים שבהן התקימה בצה"ל רק חטיבת שריון סדירה אחת, חטיבה 7, הוקמו בשנת 1955 שתי חטיבות שריון נוספות של אנשי מילואים, החטיבות 27 ו-37. אך הצטידותן היתה איטית ובלתי שלמה, לא רק בציוד חי"ח אלא בראש וראשונה ברק"מ. אפילו משלוחי האמל"ח הצרפתיים הנדיבים שבאו בקיץ 1956 , לא פתרו בעיות הצטיידות אלה אלא בחלקן. פשיטא - צרפת טרם ייצרה אז טנק בינוני משלה, ומה שיכולה הייתה לספק לישראל היו טנקי AMX13 קלים, הגם שהיו בעלי תותח נ"ט מתקדם, טנקי "שרמן" M1 , ואפילו אלה לא הגיעו במספר מספיק לצייד בהם שתי חטיבות נוספות ושלושה גדודי שריון פיקודיים - גש"פ. בינתים, קצב שדרוג גרוטאות "שרמן" לטנקי M50, וזחלמים ישנים לנגמ"שי לוחמים בבמ"בים, התקדם לאט מאד. כמעט מובן שלנוכח איטיות הקמת יחידות השריון, הושגה רק התקדמות מועטת בהקמת גורמי החימוש ביחידות אלה. אשר לחטיבות החי"ר במילואים ולגדודי הנח"ל, אלה חומשו לרוב רק בנשק קל ובמעט נשק בינוני, ולכן כמות הרכב צורכיהן בתחזוקת חימוש מוגבלים. בחלק מגדודי החי"ר הסדירים התקיימו חוליות נשקים גדודיות או לפחות נשק אחד, איש חי"ח. הרכב ב', בתנועה או בהחסנה, בכל היחידות, היה מיושן, וכמה שלא תוקן הוא נמצא תמיד במצב מכאני ירוד. בחטיבות החי"ר במילואים התקיימו כיתות תיקונים קלות - כתק"ל - אשר נועדו לבצע תיקוני דרג א' ברכב ובנשק. (התקיימו גם כתק"לים ברמת מטכ"ל, שהתמחו רק בתיקון נשק קל; הם בוטלו). בנושא כתק"לים לא סבל ענף שדה במקחש"ר מתחרות ואבדן אוטוריטה. לכן היה זה הוא בלבד שהכתיב תקנים לציוד ותוכניות אימון ליחידות אלה. כל כיתת תיקונים כללה 8 עד 10 חיילים ומפקדה היה מש"ק. קצין החימוש החטיבתי, בחטיבות חי"ר מילואים, נשא באחריות להפעלת הכיתה. כלומר תפקודה היה תלוי לא מעט ביוזמתו ומנהיגותו אשר לא היתה כפופה לו פקודית. מנקודת ראות חימושית, השריון עמד עתה במרכז העניין והעשייה. אך מנקודת ראות מפקדת גייסות השריון - גי"ש, וענף תורה שבו, שבאחריותם היה להקים ולהסב חטיבות חי"ר לחטיבות שריון חדשות, הם היו בית היוצר של תורת החימוש, ובדין כך. תנופת הרחבת השריון הפכה את מפקדת גי"ש לגורם צומח ותוסס, שבו המעשה קדם לתורה, והתורה עצמה נמצאה בשלב לוהט ונזיל, ותמיד הוצגה כ"ארעית". בכל מקרה, הייתה זו ידם של מפקדי שריון בעלי יוקרה והשפעה רבה בעיצוב יחידות, כגון; כיתות (שכונו עדיין "חוליות חימוש") ומחלקות חימוש (שכונו חט"ג), וסדח"ט וכן נוהלי מטה לוגיסטיים, כולל עבור החימוש. מה היה אפוא תפקידם של גורמי התורה במקחש"ר בפיתוח תורת השדה החימושית? אמנם התקיים שיתוף הדדי ברעיונות בינם לבין מפקדת גי"ש, וענף שדה הסתייע במידע שקיבל ממפקדת גייסות השריון, בעת שהכין תוכניות ומערכי שעור עבור בה"ד 20. אך לגופן של כיתות, מחלקות חימוש, סדח"ט ותפקידים פרטניים של אנשי מטה ושדה ביחידות שריון שעיסוקם חימוש, קציני ענף שדה לא היו אלא מעין שחקני-ספסל בעיצובם דפוסי פעולתם. לא במקחש"ר נקבע גם איך ומתי יעברו גורמי חימוש בעוצבות השריון אימוני הקמה ורענון, מה בדיוק יתרגלו בתנועה בשדרות, בפריסה, בפיצול לפלגות ובביצוע תיקוני דרג א' ו-ב' בשדה. אך האם מפקדי השריון עצמם גילו שיטה ומחשבה מעמיקה בנושאים אלה? סא"ל אליהו בליטי, שכיהן שנים כסגן מפקד הסדנא הגייסית של השריון, אחר כך כמפקדה, העיד כי ערב מלחמת ששת הימים היה זה הוא, מפקד בדרג בינוני, שקבע את תקן כח האדם והציוד באותו נתח ס.ג. 650 שהועמד תחת פיקוד אוגדה 84, בכנותו יחידה זו שהקים: "גש"ח מאולתר". מעבר לעדות זו, כמאמר הבריות, "חבל על הדיבורים". את תורת ארגון החימוש במערך השדה, שהתגבשה ב"בית היוצר" של גייסות השריון תוך כדי הקמה,אמון והסבת חטיבות חי"ר לשריון ניתן אולי לתאר, קודם כל על פי תפקידים ויחידות המשנה שהוקמו: ברמת פלוגה - כיתות חימוש פלוגתיות, האמורות להיות מוסעות בנושא גייסות משוריין (זחלם) ולהעמיד לרשות מפקד הפלוגה (או הסוללה, בארטילריה מתנייעת) קבוצת טכנאים מתמחים, לפי הצל"מ שברשות היחידה, יחידה זו מהווה חלק מן המערך הלוחם הפלוגתי. ברמת גדוד - מחלקות חימוש גדודיות (מח"ג) העשויות לפעול כיחידה אחת או להתפצל לכיתות, ולה ציוד חילוץ וגרירה, במיוחד ביחידות שריון. ברמת חטיבה - סדנא חטיבתית (סדח"ט), (היו שהמשיכו לכנותה: "פלס'ד"). גש"ח, שסמוך לפרוץ מלחמת ששת הימים אמנם התגבשה תפיסה כוללת בעניין יעודו כ"נייד", ובעתיד כיחידת תחזוקה חימושית המשרתת אוגדה בזמן מלחמה, אך רמת האמצעים שהוקדשה לו ואימוניו לא אפשרו את "ניידותו" הדרושה ואת תמיכתו המלאה ביחידות השדה הלוחמות. תאור הסד"כ החימושי הנפרס בשנות ה-50 לא יהיה שלם בלי התייחסות לשתי מערכות מרחביות נוספות: יחידות רכב מילואים - יר"מ, ופלוגות התחמושת. א. יר"מים ברמות פיקוד וחטיבה נועדו לגייס ולקלוט רכב אזרחי מגויס. יחידות אלה אמורות היו לפעול לקראת שלב גיוס הרכב ולחלוקתו ליחידות ולאחר מכן להצטמצם ולשלח את הסגל שלהן ליחידות חימוש אחרות, ולשוב ולהתארגן לשחרור הרכב. ב. פלוגות התחמושת, נועדו להוביל ולספק תחמושת לעוצבות "מעבר לרמות בטן, דרגים ופלה"ס". מאחר ועוצבות שריון בקרב צורכות כמויות גדולות מאד של תחמושת, כבר בראשית שנות ה-50 העלה אל"מ פרת הצעות מפורטות למבנה ונוהלי פלוגות כאלה . אך בתרגילים נמצא כי למרות שעיקר עבודתן הייתה העמסה ופריקה ידנית של תחמושת, הוקצה לפלוגות אלה כח אדם שהוגדר בנימה ביקורתית: "גיל גבוה ופרופיל נמוך". על עיצוב תו"ל לפלוגות אלה איש לא דיבר. הויכוח האם על פלוגות התחמושת להיכלל בגש"ח, כפי שגרס בשעתו אל"מ פרת, או שמקומן תחת שליטתו הישירה של קצין האפסנאות הפיקודי הסתיים ב-1958, בהוצאת פלוגות התחמושת מן הגש"ח (הכמעט וירטואלי) והכללתן ביחידת הספקה פיקודית - יה"פ. באמצע שנות ה-60, עם ראשית המחשבה בענין הקמת אגדי תחזוקה אוגדתיים, שבו פלוגות התחמושת ומצאו את מקומן, בגדודי הספקה פיקודיים, שנועדו לתספק אוגדות שריון. למנוע טעות, מקחש"ר תמיד שפעה הצעות חדשניות בנושא המערך הנפרס. היא העלתה הצעות למבנה ונוהלי הפעלת סדח"טים, כתק"לים, גש"חים וכדומה. לעתים היו ההצעות דומות לאלה שהבשילו בבית היוצר של גייסות השריון, משום שמקורן המשותף היה נסיון שנצבר בתרגילים בשדה ובבה"ד 20 בהם היו מעורבים גורמי תורה משניהם. בכל זאת, לשאלה: מה היתה השפעת מקחש"ר על עיצוב נוהלי חימוש בגייסות שריון השיב אל"מ בן בראון, מי שבשנות ה-60 כיהן לחילופין בתפקידים בכירים בשתי המפקדות, כי "בכל הכנות... לא זכור לו דבר כזה". תגובת קצין חימוש פיקודי לשעבר אחר על שאלה זו הייתה, כי "המתח בין מפג"ש למקחש"ר בענייני תורה נמשך כל הזמן", וקצין שלישי, קצין חימוש באוגדת שריון ומי שלימים כיהן כראש מדור תורה בענף שדה פסק ללא היסוס כי "טועה מי שסבור כי תו"ל חימוש בשריון נוצר במקחש"ר". גם אם נניח אפוא, כי מבחינה היסטורית השאלה איננה האם השפיעה מקחש"ר על עיצוב תורת החימוש בגייסות שריון אלה כמה השפיעה, די אם נתבונן בגלריה של קצינים אסרטיביים, עתירי יוקרה ונסיון קרבי (וכולם יוצאי פלמ"ח) שפיקדו על גייסות שריון באותן שנים, קל יהיה להבין את דומיננטיות אנשי השריון. בתפקיד זה כיהנו אורי בן-ארי (1957-1956) חיים בר-לב (1961-1957) דוד אלעזר (1964-1961) וישראל טל (1969-1964). כל אלה בלטו בנטייתם לסמוך על כושר השיפוט של עצמם יותר מזה של ראש ענף שדה במקחש"ר. האחרונה נאלצה אפוא להרכין ראש ולהסתפק בהשפעה בתחומים תורתיים שהשריון הותיר לה, או כאלה שבהם לא היו עוררין על סמכותה המקצועית. אלה כללו בעיקר את התחום הטכני לעילא, וכן בנושא עריכת ביקורת חימוש ביחידות שריון, במינוי קציני חי"ח לתפקידי מטה בעוצבות שריון, ובעיצוב תוכניות ההדרכה בבה"ד 20. אפילו כך, חוברות התחזוקה החימושית המוסמכות הראשונות שיצאו לאור, התחזוקה בשריון מ-1964, וקצין חימוש בעוצבה מ-1965, נכתבו על ידי קצינים אשר שרתו שנים רבות בגייסות שריון. כתיבת תורת החימוש של השדה בהדרגה החריף הצורך בתורה קבועה ומחייבת של חימוש במערך השדה. לפי שעה, המקום היחיד בו ראתה אור כחומר ערוך וסמכותי היה במערכי-שעור בקורסים לקצינים חימוש מתקדמים בבה"ד 20 ובפק"לים של כמה עוצבות. אך משהעלו אנשי ענף שדה את השגותיהם על תפקוד עוצבות אלה בתרגילים עוצבתיים, הם נתקלו לא פעם בגישה שונה מצד מפקדי שריון בכירים. החומר התורתי הראשון בנושא חימוש ביחידות השדה בכלל, הופק על ידי הגורם הסמכותי "מטכ"ל/עקד" ב-1961. הייתה זו החוברת התחזוקה בשריון שנכתבה בהשראת מפקד גייסות השריון, אלוף אלעזר. זמן קצר אחר כך, ב-1962 פנה "עקד" להעלות על הכתב את החוברת קצין חימוש בעוצבה. תפיסת התחזוקה והאחזקה בשדה הקרב יצאה מבית מדרשם של המפקדים ואנשי החימוש בשריון ובסדנא הגייסית ובאמצעות מפקדת גייסות השריון. הדומיננטיות של גי"ש בעיצוב פרטי תורה זו, היא, ולא פעולת ענף שדה במקחש"ר, שהשפיעה על עיצוב התורה אשר גרסה, בין היתר, כי גורמי החימוש בעוצבות ומפקדיהם יהיו מאומנים טכנית/מבצעית ומוכנים פסיכולוגית לפעול בצמוד, ככל הניתן, לטנקים ולחי"ר המשוריין בשדה הקרב, על מנת להחזיר לכשירות צל"מ שנפגע, במהירות האפשרית, כדי למנוע החלשת התנועה המבצעית. לרגל הפיגור בעיצוב תורת חימוש - שדה צה"לית, תורה זו כונתה זמן רב: "זמנית". אולם "זמניות" פורמלית זו לא הפחיתה מנחישות מפקדת גי"ש להחדירה בתקיפות לתודעת המפקדים ומפקדי דרגי החימוש ביחידות השדה של השריון;מכיתת החימוש הפלוגתית, דרך מחלקות החימוש הגדודיות וכלה, בשעת הצורך, גם בסדנא החטיבתית. לימים מצאה תורה זו את מקומה בתורת הפעלת הגש"ח הנייד. מי יכתוב חוברת זו? בדיונים בהם נטלו חלק אג"א/ארגון, אג"מ/מת"מ ומטכ"ל/עקד, קחש"ר תבע שהתורה תיכתב במקחש"ר/ענף שדה. מפקד גי"ש עמד על כך שיכתוב אותה קצין בעל ניסיון חימושי בשריון. שתי התביעות לא עמדו לגמרי בסתירה זו לזו. הוחלט כי ראש ענף שדה, סא"ל קרמון, "יתאם את כתיבת החומר", וכי בהתאם לעקרון זה, כתיבת החוברת תעשה על ידי רס"ן אהרון ברניר, איש חיל החימוש שכיהן כמה שנים כקח"ש בחטיבה 7, ולימים כקח"ש אוגדתי. המקורות שבר ניר אמור היה לבסס עליהם את החוברת החדשה כללו את ניסיונו האישי, צרור פק"לים של עוצבות שונות, ובמיוחד שתי חוברות הדרכה: "התחזוקה בשריון" ו"חימוש, ארגון ותפעול", אשר לאחרונה ראו אור. החימוש בעוצבות שדה לפי "קצין חימוש בעוצבה" החוברת "קצין חימוש בעוצבה", שראתה אור ב-1964 הניחה יסוד תורתי, לתחזוקת החימוש בחטיבות, בגדודי שריון, חי"ר וארטילריה. תוכנה היה סיכום תורה שבעל פה שנוצרה בגי"ש ובמקחש"ר. היא קבעה מסמרות בנושא דרגי-תיקונים, גורמי חימוש במפקדות, בחטיבה משוריינת, ממוכנת, חטיבת חי"ר, ובגדודי חת"מ נגרר ותומ"ת. היא פירטה את מגוון תפקידי קצין החימוש החטיבתי וקציני חימוש בדרגי שדה אחרים, ירדה לפרטי הרישום והדיווח של מצבה והתכלות אפסניית חי"ח בעת רגיעה ובמלחמה וכדומה. אולם, על פי ההנחיות שקיבל בר ניר, החוברת לא עסקה באוגדה ובגש"ח (בשלב זה לא היו אוגדות קבועות אלא מפקדות אוגדה משימתית). בחוברת הוגדר מחדש מעמדו של קצין החימוש החטיבתי. קצין זה הוא "קצין מטה מקצועי, אחד משני קציני המטה המקצועיים הכפופים לקצין האפסנאות" ( השני הוא קצין ההספקה). תפקידיו של קצין זה הוגדרו כך: "יעוץ בנושאי חימוש למפקד החטיבה

קישור לעמוד אינטרנט

לעמוד האישי באתר

פרק ז' - תיפקוד החימוש במבצע "קדש"
תיפקוד החימוש במערך הנפרס במבצע "קדש" מלחמת "קדש" הייתה ציון דרך בהתפתחות חילות השדה בצה"ל, ולקחיה היומנוף רב להמשך התפתחותם. המבצע עצמו היה בעיקרו פרי אקט מדיני חשאי; חשאי עד כדי כך שההכנות למלחמה ותפקוד הפיקוד הבכיר של צה"ל בה סבלו ממנו קשות. שכן הרמטכ"ל, רא"ל משה דיין, היה אמנם שותף-סוד לתרגיל המדיני, אך סיבותיו ועצם קיומו לא דווחו אפילו לפיקוד העליון, למרות שבעטיו הכניס הרמטכ"ל שורה של שינויים בתוכניותמבצעיות שהיו מוכרות לפיקוד זה, מבלי להסביר לו שסיבת השינויים איננה צבאית. סיבת השינויים הייתה, כמובן, קנוניה מדינית חשאית בין ממשלות צרפת ובריטניה שעשתה שימוש בצה"ל ובחרדותיה הקיומיות של ישראל. העלמה ושינויים אלה גרמו כך לתובנה לקויה בקרב מפקדים ולשיבושים בקבלת החלטות מצדם, במיוחד בחזית הדרום.[1] אך במקרה של החימוש במערך הנפרס, לא אלה היו הסיבות לתפקודו הירוד ב"קדש". הסיבות לכישלון החימוש היו, שמכל בחינה מעשית, מערך חימוש נפרס ערוך למלחמה לא היה קיים בפועל ברמת הפיקודהמרחבי דאז. לכן ניתן לומר, כי לגבי תפקוד המערך החימושי הנפרס מעל לרמת חטיבה לא היה ממה להפיק לקחים. למרות שצה"ל תכנן מלחמת-מנע נגד מצרים כבר מסוף 1955, גם בסתיו 1956 הכנות אלה לאבאו לידי ביטוי משמעותי בהעלאת יכולת פעולת גורמי חי"ח במערך הנפרס, במיוחד מעל לרמת חטיבה. לעומת זאת אנשי החימוש שפעלו ברמת היחידות (עד רמת הפיקוד המרחבי), פעלו וביצעו את מלאכתם בעקבות הכוחות, כולל פריסת גש"ח, ונתנו מענה אחזקתי לכלים השונים. הם אלה הראויים לשבחים על פעולתם במלחמה זו. כבר מסוף 1954 היה יעד סדר כוחות השדה של צה"ל שלושחטיבות שריון ועוד 14 חטיבות חי"ר, ועוד 6 חטיבות חי"ר קשיש, בסך הכל 23 חטיבות.אלא שבינתיים, מקורות הרכש בחוץ לארץ אכזבו, ובצד קושי זה, גם שיקום מעט הרק"מ הקייםבצה"ל היה איטי מן המקווה, בגלל מצב הציוד בבמ"בים. תוכנית הצטיידותצה"ל לשנת התקציב 1955/56 (שהוכנה בינואר-פברואר 1955) טרם חזתה שממשלתצרפת תספק לו את יתרת הארטילריה והרק"מ הדרושים למערך מורחב כפי שתוכנן."השאלה החמורה", הסביר דיין בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בשלהי 1955 "היא ציוד החטיבות החדשות שהחלטנו להקים...". כאשר, כתוצאה ממדינות צרפת הושלם חלק ניכר מן החסר ברק"מ ובארטילריה בקיץ1956,[2]עלה בבת אחת מספר הטנקים בצה"ל לכ-400 ומספר הזחלמים לכ-1,000.[3] התעצמות מאסיבית זו באמל"ח לא לוותה בהצטיידות הולמת שלהמערך החימושי בשדה. סדח"טים וכתק"לים חטיבתיים נותרו בחסר גדול; לא הוקםגש"ח נייד בעל כושר פעולה, ומפקדת קצין חימוש בפיקוד דרום, חסרה כח אדם אפילו לתקן המוגבל שלה.אם נוסיף את גורם הסודיות וההפתעה של צה"ל עצמו, ניתן לומר כי במסגרת האפשר והמצוי, ובזמן הקצר שעמד לרשותם, עשו מקחש"ר וגורמים מטכ"ליים הכפופים לה כמיטב יכולתם כדילהתכונן למלחמה. למעשה חלק מן ההכנות נעשו חודשים לפני המלחמה. באפריל1956 ערם פיקודדרום בהדרכת ענף צל"מ במקחש"ר כ-400 טון תחמושת באזור רביבים בנגב, פעולהשהסתימה בתוך כשבוע וסייעה להצטיידות החטיבות ערב המלחמה. בסוף אוקטובר, בימים המעטים בהם ידע קחש"ר על מבצע"קדש", זרזה מקחש"ר פעולות שיקום שונות בבמ"בים, בהורידה מפס הייצור בבמ"ב681 בתהליך מואץ 15 טנקי 50Mובכך העמידה את מספר הטנקים מסוג זה בסד"כ פיקוד דרום ל-24. בנוסף, טנקי "שרמן"מטיפוס 1M שהגיעו מצרפת, מותקנו בבמ"ב 682 וכך גם חלק מטנקי חילוץ שהתקבלו,וכן 125 זחלמים, ורכב נ.נ., תותחי נ"ט6 ו-17 ליטראות. משאיות 6x6 ,נקלטוונבחנו במהירות. אך הניסיון לרתום, בהתראה קצרה, מוסכים אזרחיים להכנהולשיקום מזורזים של רכב יר"מ רב-מינוע ומשאיות, נוטרל בשל גיוס עובדי אותם מוסכים למילואים.[4] החומר התיעודי ששרד בארכיון צה"ל אודות פעולות חימוש במערכת סיני הואדל, וקשה להבין מדוע. נזקקנו לזיכרונם של מפקדים ולמחקר אחד קיים על התחזוקה בפיקוד דרום ובאוגדת השריון77, שנעשה בבית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל ב-1958, הכולל גם עדויות קציני אפסנאות. מחומר זה עולה כי הציוד, והמערך הלוגיסטי בפיקוד דרום, ובמפקדת האוגדה שהוקמה לצורך המבצע, לא היו ערוכים לתתפתרון הולם לצורכי החימוש אילו נמשך המבצע זמן רב יותר. שכן, מבחינה חימושית יכולות היוהחטיבות שהשתתפו במבצע לסמוך כמעט רק על מערכות התחזוקה של עצמן, ואלה בעצמן סבלו מחסור קשה בציוד. למרות ניסיונות מקחש"ר להקים בחיפזון סדנאות ניידות, אלה לא הושלמו בעוד זמן. במבצע "קדש" לא הייתה תמיכהתחזוקתית בחטיבות מצד הרמה שמעליה, בעוד תמיכה מטכ"לית החלהמגיעה רק אחרי תום המערכה. ראש ענף שדה זכר כי: "תוכננו מחסנים ניידים אבל לא הוקצב לנושא זה רכב צבאי. תוכננו אצטבאות לציוד שיורכבו על רכב אזרחי מגויס אך התוכנית לא בוצעה בזמן.פורסמו תקני ציוד יעודי והוחל בכתיבת תקני חלקי חילוף בהשתתפות ענף ציוד, אך (אלה) לא נכנסו לתוקף עד מבצע"קדש'". במטכ"ל שררה אי-נחת מן החולשה הארגונית של החימוש ביחידות השדה, ומן הקשר הרופף של מערך זה למקחש"ר.באוגוסט קיים ראש אג"מ, אלוף מאיר עמית, דיון בשאלה: "העברתאחריות כוללת על תחזוקת השריון לחיל החימוש". קחש"ר, שגישה זו ענתהלציפיותיו, היה עסוק אז מצדו במאמץ להביא תחת אחריותו המקצועית את החוליות הטכניותברמת פלוגה וגדוד בשריון, שכונו "חוליות נהיגה, טיפול רכב" - נט"ר, שהדרכתןנעשתה חלקה בבה"ד6 וחלקה בבית הספר הטכני של חיל האוויר. אך התנגדות מפקדישריון גרמה שההחלטה ברמת מטכ"ל לבשה אופי של פשרה: חוליות נט"ר הועברולהדרכת חיל החימוש בבה"ד 20 אולם "האחריות הכוללת" לעיצוב תורת החימוש ביחידות שריון נשאר בידי מפקדת גיסות שריון.[5] מחקר פו"מ על התחזוקה ב"קדש", מעיר, בלשון המעידה בעצמה על מיעוט העיסוק בנושא, כי "בנוגע לפעולת חימוש בגייסות שריון, מקובל... שהסדנא הגייסית מורכבת מגוף נייח ומגוף נייד. (במלחמה) הגוף הנייחנשאר בעורף והנייד נע עם הכוח". כאן מובאת עדות קצין האפסנאותהפיקודי, סא"ל י. מונבז הקובע, כי ל"חלק הנייד" חסרו לחלוטין אמצעי חילוץ, צב"מוחלפים מתאימים למשימות וכי הוא לא היה מתורגל לתחזק כוחות בשדה. משימות החימוש נישאו אפוא עלכתפי חוליות החימוש הפלוגתיות, חט"גים וסדח"טים, "במידה והיה להם ציוד מתאים... לאלכל החטיבות היה". שכן, למרות שהרכש הצרפתי שהגיע לצה"ל ברגע האחרון כלל כמה טנקי חילוץ 32M, ובבמ"ב 681 אף אימנו בחיפזון אזרחים עובדי צה"ל (כך) להפעילם, גורמי חילוץ אלה לא צורפו ליחידות השדה אלא אחרי תום הקרבות.[6] נראה ששורש "כשלון" מערך החימוש ב"קדש" לא היה בהתראה הקצרה שניתנה לצה"ל לקראתהמבצע, אלא תוצאת הזנחה ממושכת. בעת כינונו מחדש של פיקוד דרום, חודשיםמספר לפני מבצע "קדש", נושא ציוד החימוש לא זכה לעדיפות גבוהה.לקצין חימוש פיקודי התמנה רב סרן צבי לוין, אשר קודם מתפקיד נמוך יותר ונכפףלקצין האפסנאות הפיקודי סא"ל יעקב (ג'ק) מונבז. לרשות לוין עמד מטהכה קטן ולא מתאים, שקחש"ר השאיל לפיקוד דרום קצין מנוסה מענףשדה, את סרן עמי פורר. אך בואו של פורר יצר מחלוקת בעניין הסמכויות. זמן קצר אחר כך, משלמד קחש"ר עלהתוכנית לתקוף את מצרים, (הדבר קרה רק כשלוש יממות לפני מועד המתקפה) הואנועץ במפקדת פיקוד דרום, ושלח אליה תגבור נוסף. בהסכמת אלוף הפיקוד שתל קחש"ר במפקדתו מטהשלם, חדש בראשות ענף שדה, סא"ל לאור, שכבר כיהן בתפקיד זה בפיקוד דרום בעבר, ועמו קצינים נוספים, בהם רס"ן קרמון וסרן שכנר. האחרון היה עד לאחרונה ראש צוותאימון יחידות בבה"ד 20. לסדנאות הפיקוד צורפהבחיפזון סדנת "סולל בונה" מבאר שבע, ועוד חיילי מילואים בעלי ניסיון טכני אזרחי. אךהבעיה הייתה כיצד יוכל מערך מאולתר כזה להתארגן כדי לתמוך ביחידות השדה, במיוחד בלי אמצעי תנועה וחילוץ מתאימים, ללא תורה וללא תרגול. ברגע מסוים מינה לאור את סרן שכנר למפקד גש"ח פיקודי, אך כבר עמדנו עלמצבה אז של יחידה זו. אך הוא עצמו עמד חסר אונים לנוכח דרישות קציני חימוש חטיבתייםלצייד אותם באמצעי חילוץ וברכב רב-מינוע. הוא הבטיח לסרן בשם גולן, אותו מינה לקצין חימוש בחטיבה 9 שמשימתה כללה תנועה בדרך חתחתים לשארם-אל-שיך,לתת לו את רכב הגרר היחיד שעמד לרשותו, "וורד דה לה פרנס". לאכזבתו גילהשרכב זה נלקח כבר "תחת לחץ" לחטיבת הצנחנים בפיקודו של אל"מ אריאל שרון, שגם חלקים ממנה נועדולחצות את חצי האי סיני בדרכים בעלות עבירות קשה. מקץ כמה ימים נודע כי מי שהפסיד, לא הפסיד הרבה. רכב זה נתקע בדרך ונזקק בעצמו לחילוץ. בזאת נדלו עתודות הציוד של סא"ל לאור.[7] גם הסדח"טים של חטיבות השריון שהשתתפו במבצע בדרום לא צוידו כראוי. הוחלט לכן "להפשיט" את סדח"ט חטיבת השריון 37 אשר תחילה נועדה לפיקוד מרכז, מציוד החימוש שלה, ולמסור אותו לחטיבה27. כךנכנסה אמנם חטיבה 27 ללחימה עם ציוד משופר, אך חטיבה 37 , אשר בסופו של דבר שותפה אף היא בקרבות בחזית הדרום (בגזרת אום כתף) ידעה תלאות רבות במיוחד, בחלקן עקב העדר סדח"ט. אשר לציוד כתק"לים,סא"ל מונבז קובע כי אלה "התקשו לבצע אפילו תיקוני דרג א". יוזמה מאולתרתמאוחרת מצד קחש"ר היתה אפוא פקודתו לבמ"ב 681להקים מתוכו, ושוב על דרךהאלתור, בתי מלאכה ניידים כדי לתמוך בעוצבות. בתי מלאכה כאלה הותקנועל רכב, אך הגיעו לפיקוד דרום אחרי סיום המלחמה. תועלת מאוחרת הופקה מהם אחרי המלחמה בפעולות חילוץ רק"מ ורכב ב' שנפגעו או נתקעו ברחבי חצי האי סיני, ובטיפול בשלל. ועוד; משהוחלט לשלוח את חטיבה 10מפיקוד מרכז לפיקוד דרום, היא נאלצה להשאיר את עיקר ציוד מחסני החירום שלה במקוםגיוסה, מחוסר אמצעי הובלה. (סא"ל לאור אילתר עבורה ציוד מסדנאות פיקוד דרום).קצין האפסנאות הפיקודי מסכם וקובע כי "לשום דרג (תחזוקתי במערך הפיקודי) לאהייתה רזרבה של שום דבר", וכי "תיקוני דרג א' וב' בוצעו אחרי המלחמה". תפקידו העיקרי של חיל החימוש בפיקוד דרום החל אחרי המלחמה, היה מבצע רחבלאיתור, מיון, איסוף ושיפוץ רכב צה"ל ושלל מצרי. על מבצע זה פיקד סגן ראשאג"א, אל"מ חנן דשא, והוא נמשך שבועות רבים, ממש עד פינוי כוחות צה"ל מסיני. שלל הרכב והרק"מהמצרי שנתפס, שכלל מאות כלי רכב ורק"מ, הובא לסדנאות חי"ח ולבמ"בים, חלקוברכבת. מסלול זה התאפשר אחרי שמסילת הברזל המצרית מקנטרה לרפיח חוברהלשלוחה מושבתת של מסילת הברזל המנדאטורית לרחובות ולמרכז הארץ, וזו מצידהחוברה לבמ"בים. שלל חשוב הייתה סככה מצרית שהועברה חלקים חלקיםושוחזרה בבסיס הסדנא הגייסית של השריון בג'וליס.[8] טבלה מס' 31: מערך החימוש בפיקודים המרחביים, אביב 1956 [9] הערה: הסרח"טים והיר"מים החטיבתיים היו כפופים פיקודית לחטיבות. לקחי "קדש" בנושא מערך החימוש מלחמת "קדש" תרמה לחיזוק התפיסה האסטרטגית הבסיסית לפיה גם בעתיד, אםיאלץ צה"ל להילחם, עליו לצאת למתקפה מקדימה אשר תוכרע במהירות,מחוץ לתחומי מדינת ישראל. אגב כך, ומלקחי תנועה ואש ב"קדש", הוכרע ויכוח בן כמה שנים בצה"ל שעיקרו, האם השריון או חיל הרגלים יהיו הכוחות העיקריים בחילות השדה בצה"ל. המסקנה הייתה כי על חיל הרגלים לפנות את מקומוהמרכזי בחילות השדה, לשריון. ב"קדש" חזה פיקוד צה"ל מבשרו כי חי"ר "צועד" נערך ונע לאיטו,בעוד "הסוסים האבירים" של השריון, כמאמר רא"ל דיין, פורצים ודוהרים קדימה, וביכולתם לא רק לפרוץ מערכי אויב מבוצרים, אלא גם לאגף גייסות אויב גדולים, לחסום את דרכי נסיגתם, ולהשמידם. כמובן, שכסיועלפעולת השריון נחוצים חי"ר, ארטילריה, הנדסה, וכמובן חיל אוויר. אולם נחוץ שגורמי הסיוע לשריון ישתוו לו במהירות תנועתם ורצוי שגם בעצמם יהיו משוריינים, מעט או הרבה. כך, חי"ר המשתף פעולה עם שריון, יהיה לפי תפיסה זו מוסע ברכב נושא-גייסות משוריין (נגמ"ש, בצה"ל אז - זחלם) אך הוא יכול להיות גם מוטס או מונחת; העיקר שיוכל לנוע בקצב שמכתיב השריון. ההשלכות הארגוניות של לקח זה היו, בין היתר, שעוצבת היסוד שלכוחות השדה בצה"ל צריכה להיות אוגדת שריון "קבועה",שתהיה אוטונומיות מבחינת הסיוע הארטילרי והלוגיסטי, יותר מן החטיבה. על אוגדה כזו לכלול גדודיטנקים, חרמ"ש, סיור, ארטילריה, הנדסה, וכן גדודי תחזוקה ובהם: גדודי חימוש,הספקה ורפואה. נקבע כי מערך זה מחייב הצטיידות כבאלף טנקים, כבאלפייםנושאי גייסות משוריינים, וכתריסר גדודי ארטילריה מתנייעים. לטוב מזלו של צה"ל, מ-1958 ואילך הלכו והשתפרו תנאי הרכש והתקציב, והקף ההצטיידות, אשר בראשית שנות ה50- יכול היה להיחשב כדמיוני, התקרב למצב ריאלי. בטנקים, בנוסף ליבוא ולסיוע הטכני בשדרוג טנקים שהתקבל מצרפת, התרחב הסיכוי לייבא טנקים מבריטניה ביחד עם ערכות שדרוג לתותחים מתקדמים. זמן לא רב לאחר שהתבררו הממדים הגדולים של מקור מבטיח זה, גרם לחץ סמוי אך חזק מצד ממשל ארצות-הברית שיפתח לישראל פתח ליבוא טנקים אמריקניים מגרמניה, שמרביתם ישודרגו באיטליה. באמצע שנות ה 60-נסגר חלון הרכש הגרמני אך אז נפתח לרווחה חלון הרכש האמריקני והוא הלך והתרחב. אחת הבעיות שחיל החימוש אמור היה לעמוד בפניהן, אפוא, לנוכח סוג כזה של רכש, הייתה המגוון המוגזם של סוגי טנקים בסד"כ צה"ל, אשר הלך וסיבך את כל הלוגיסטיקה של השריון. שכן סד"כ זה כלל, באמצע שנות ה-60 לפחות שישה סוגי טנקים, משודרגים, מצוידים ומחומשים באופן שונה.אך מאחר וזו הייתה הדרך היחידה בה יכול היה צה"ל למכסם את מספר הטנקים בסד"כ שלו, הוא בחר ללכת בדרך זו, ולהיאבק בכל כוחו עם בעיות הלוגיסטיקה המורכבות. בנגמ"שים, אף שבצבאות המתקדמים שבעולם, ואפילו בצבאות ערביים, שנתמכו ע"י הגושהסובייטי, כבר החלו מופיע דור חדש ה-BTR, נסיבות הרכש והערכות טקטיות הכתיבולצה"ל המשך הצטיידות בזחלמים ממלחמת העולם השניה, שישודרגו בבסיסי חי"ח. בארטילריה, לא נראה בעין מקור הולם לרכש מספר מספיק של תומ"תים. החלופה שצה"ל בחר בה הייתה התקנת מרגמות כבדות 120 ו-160 מ"מ על פלטפורמות שלזחלם ו"שרמן", ובדרך זו לעבות ככל הניתן את מערך מתן האש לחילות השדה. בתחזוקה, המסקנה שנגזרה מן השינויים הייתה הצורך להצטייד באמצעים ובשירותים לוגיסטיים הנחוצים לתחזק כוחות גדולים בשדה, הכוללים הרבה צל"מ. מבחינתהחימוש במערך הנפרס, עיקר לקחי "קדש" היו כדלקמן: הצורך לחזק את האוטונומיה החימושית של הפיקודים המרחביים באמצעות תוספת אמצעיםוארגון שונה, ומתן סמכות פיקודית לקציני החימוש של הפיקודים המרחביים. הצורך להקים בכל פיקוד גש"ח "נייד", מצוייד וערוך כך שיוכל לפעול בתוך מרחב הלחימה הקדמי ולנוע בכל ציר בו נע השריון. גש"ח זה יהיה חלק מן הסד"כ הפיקודיאך עשוי גם להיות בכפיפות לאוגדת שריון. בעת רגיעה יימצא ציוד המערך החימושי הנפרס אצל שני גורמים: סדנאותמרחביות, (סדמ"ר) ומחסני החירום (ימ"ח). בעת מלחמה, יעבור עיקרו לגש"חים עלפי נוהל שיתורגל ויהיה מוכר היטב למפקדות וליחידות הנוגעות בדבר. לקחי המלחמה גם חיזקו, אולי לא מספיק, את תודעת הצורך לשכלל את נוהלי התחזוקה במערך הפיקודיםהמרחביים. אחזקת רכב ורק"מ של גייסות השריון רוכזה תחילה רק בסדנא הגייסית 650, אשר הוקמה על בסיס סדנאת חט' 7 (סדח"ט 699). אולם סדנאות הרק"מ הפיקודיות ייטלו חלק באחריות לתקינות שריון היחידות שבפיקוד המרחבי, כולל גש"פ הפיקודי, רק לאחר שיחידות אלו הוקמו בפקודים צפון ומרכז.[10] [1] אל"מ (מיל.) מ. בראון בדיון, יד גלילי, אפעל, 3.4.97 מ. גולני, תהיה מלחמה … כרך ב', פרקים 28, 29, 30, 32, ו"אחרית דבר" , שם. [2] מבצע "גיאות", לשכת ראש אג"א, תיק 140/157, 633/57, דיוני מטכ"ל, 24.7.56, 12.8.56, 1.9.56, תיקים 31-2, 847/67, א"צ. גולני, פרק 7. [3] סיכומי אג"א/ארגון, ספטמבר 1956, אמ"ה. [4] ראיונות עם תא"ל לאור, ולאור למחבר 2001, שם, ז. לבקוביץ, התפתחות אגף האפסנאות 1949, 1966-, תל אביב 1986, עמ' 164: 117 368 א , ש ם. [5] "אוגדה 77 – תיק פו"מ", אמ"ה: אלוף חורב, תא"ל ברק ותא"ל לאור למחבר. [6] "חימוש: גיוס ושחרור ב'קדש'"; סיכום אפסנאות מאת סא"ל י. מונבז. אמ"ה. [7] ש ם, וכן ראיונות והתכתבות: תא"ל לאור: סא"ל פורר, שם. [8] "סיכומי אפסנאות פיקוד דרום": "אוגדה 77" , שם: חטיבה 37 קבלה את עיקר הטנקים שלה (מיבוא צרפתי) רק יומיים אחרי התחלת הקרבות. תא"ל לאור למחבר. גולני, ב', עמ' 401, 426, 491, וכו'. [9] מקור: "יחידות חיל החימוש במבצע קדש" , 1958, אמ"ה. [10] ראיוניות והתכתבות עם תא"ל לאור.

קישור לעמוד אינטרנט

לעמוד האישי באתר

פרק ז' - תקופה ההתרחבות הראשונה
תקופה ההתרחבות הראשונה של המערך הנפרס, 1966 - 1960 לקחי "קדש" הופקו אמנם ב-1957. מימושם לאלתר התבטא עיקר בהרחבת גייסות השריון. לקחים בנושאים אחרים, בהם בנושא החימוש במערך הנפרס, מומשו לאט, ומאוחר יותר. בחרנו להציב את קו ההתחלה של התקופה השניה בתולדות החימוש במערך הנפרס ב-1960 משום שאז בוצע הארגון מחדש של מערך החימוש בפיקודים. לתקופה זו אין אקורד סיום דרמטי. קבענו את שנת 1966 כתאריך סיומה משום שבשנה זו הוקמו 4 מפקדות אוגדות שריון "משימתיות" (שלא היה להן מערך תחזוקה אורגני אלא, לכל היותר, מפקדת אגד תחזוקה "שלדית"). אוגדות אלה לא מיהרו להפוך אוטונומיות מבחינה לוגיסטית. חטיבות השריון שמרו על האוטונומיה הלוגיסטית שלהן עוד כמה שנים. בכלל, רק ב-1966 קרמה בשר תפיסת אגד התחזוקה האוגדתי שהגש"ח הנייד היה חלק ממנו, ונוספה המגמה המתבקשת של ביטול האוטונומיה התחזוקתית של חטיבות השריון, שינויים אשר לפי שעה נותרו תיאורטיים. בתקופה של התפתחות טכנולוגית מואצת ממהרות תורות לחימה להתישן. אולם חיזוי זמן ההתיישנות הקונקרטי היא השאלה הקריטית. כללית, תורת הלחימה של צה"ל שנגזרה מלקחי "קדש" נותרה מקובלת ורלבנטית לטווח ארוך. המסקנה כי, בצד טיפוח חיל אוויר בעל פוטנציאל תקיפה ארוך טווח אשר בעת סכנה לישראל יוכל להשמיד את חילות האוויר הערביים במכה "מנתחת" מהירה, נחוץ להרחיב את סד"כ עוצבות השריון וסביבן לבנות את חילות היבשה. ניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים ב1967- ובמלחמת יום כיפור, ב-1973 נחשבו כציוני-דרך מובהקים של אישוש מסקנות אלה. במהלך שנות ה-60 גברה איפוא מאד כניסת רק"מ ואמצעי לחימה מוטי-שריון לסד"כ צה"ל, רובם דרך תהליך השדרוג והמיתקן של הבמבי"ם של חיל חימוש. מערך חטיבות השריון של צה"ל, סדיר ומילואים, התרחב במהירות: קמו חטיבות שריון חדשות ובצידן, חטיבות חי"ר וותיקות הוסבו לחטיבות ממוכנות. באמצע שנות ה-60 היו כבר מרבית עוצבות המערך הלוחם של צה"ל משוריינות או ממוכנות, או שעמדו קרוב לגמר הסבתן למצב חדש כזה. ב-1967 כבר ערוכות 11 חטיבות שריון משוריינות, דהינו חטיבות בנות לפחות שני גדודי טנקים, והן: 7, 37, 60, 200, 401 ו-520, ועוד חמש חטיבות ממוכנות שלהן לפחות גדוד טנקים ושני גדודי חרמ"ש, החטיבות: 8, 9, 10, 14, ו-45, ועוד שלושה גדודי שריון פיקודיים. כן נוספו למערך השדה גדודי ארטילריה רבים, מרביתם גדודי מגמ"כ 120 מ"מ שנכללו בסד"כ החטיבות הממוכנות ובאגדים ארטילריים. יחידות המתבססות על מכמ"ת 160 מ"מ חיכו לגמר פיתוח אמצעי לחימה זה, אשר לא הושלם עדיין בעת שפרצה מלחמת ששת הימים. מערך השדה כלל גם מפקדות שלדיות של ארבע אוגדות משורינות קבועות, 36, 38, 31, ו-84, כשהאחרונה, המובחרת שבהן, מתבססת על יחידות מפקדת גייסות שריון ומערכת ההדרכה שלהם. בסד"כ כל אחת מן האוגדות נכללו לפחות 3 חטיבות שריון משוריינות וממוכנות, חטיבת חי"ר מוצנח, אגד ארטילרי בן 3 או 4 גדודים, גדוד סיור, גדוד הנדסה, גדוד קשר, וגרעין לאגד תחזוקה שנותר עדין וירטואלי. כמות ומגוון כלי הרכב והנשק בכל אוגדה כזו היתה כשלעצמה מהפיכה רבתי בתחזוקת החימוש. מספר כלי הרק"מ עשוי היה להגיע ל-700 או יותר, והמספר הכללי של כלי הרכב באוגדה היה אמור להיות מעל ל-2,000. מספר קני הארטילריה, ביחד עם תותחי נ"מ ומגמ"כ עשוי היה להגיע לכ-130 קנים. כמויות התחמושת שאוגדה כזו אמורה הייתה לשאת ב"בטן", בדרגים, בפלה"סים ובגה"ס, נאמדה בהרבה מאות טונות. מערך התחזוקה של אוגדה כזו חייב אפוא לא רק ציוד בממדים לא מוכרים עד כה, אלא גם נוהלים מורכבים הרבה יותר, כדי ששפע סוגי אפסניה ושירותים יגיע כל אחד ליעדו מקרב מאות גורמים, בתוך תא שטח העשוי להיות מורכב מאד. סוף סוף הבינו במערך השדה כי נוהלי תחזוקה אינם מורכבים פחות, ואולי יותר, מנוהלי הקרב. יתר על כן, עליהם להיוותר משולבים אלה באלה. שאלות יסוד מנהלתיות החלו מטרידות יותר ויותר את מפקדי העוצבות. למשל, בנושאי חימוש, צורת הפעלה ושלבי הפעלת כיתות חימוש פלוגתיות, מחלקות חימוש גדודיות, סדח"טים, גש"חים וקציני מטה העוסקים בחימוש, זיהוי סוגים ותכונות של תחמושת ושליטה על תמונת מצב משתנה תדיר של הרק"מ התקין והפגום באוגדה. בנושא סדח"ט רב היה הפרוץ על העומד, בעיקר בנוגע לתקני ציוד, מיקום הפלוגה ומפקדיה בקרב, מיקום קציני החימוש ועוזריהם וכדומה. נושא הקמתו והפעלתו של הגש"ח האוגדתי במיוחד איים לטרוף את הקלפים. שאלה קרדינלית הייתה: אם הגש"ח בא במקום או רק בצד הסדח"טים. הגברת האוטונומיה החימושית של הפיקודים וגייסות השריון ב-1960 ב- 31 באוגוסט 1960 הפיץ קחש"ר מסמך בקרב קציני המטה ומפקדי חי"ח, אשר פירט את השינויים שיחולו מעתה במערך החימוש בפיקודים המרחביים. המסמך קבע: מחש"פ: קציני החימוש הפיקודיים וקצין החימוש הגייסי יהפכו "מפקדי חימוש". הם יתואמו על ידי קצין האפסנאות הפיקודי או הגייסי אולם דרגתם תהיה שווה לזו של אותו קצין האפסנאות. מחש"פ יכהן כמפקד כל יחידות החימוש במרחב, כלומר הסדנאות ומערכות החימוש של יחידות אשר הושמו תחת מפקדת הפיקוד המרחבי. בנוסף ישמש מחש"פ בתפקידו המסורתי כקצין מטה מקצועי במפקדת הפיקוד. יחש"מ: כל יחידות החימוש במרחב הפיקוד וסדנא גייסית 650 בגייסות השריון, יקובצו ליחידה אורגאנית ברמת גדוד, אשר תכונה "יחידת חימוש מרחבית" - יחש"מ/ס.ג. 650. מפקדת היחש"מ/ס.ג. 650 תשלוט על כל שירותי החימוש במרחב הפיקודי/הגייס, תדאג להכנתם למלחמה, ובעת מלחמה - תנהל את הסבתם לגש"ח "נייד", או את הקצאתם למשימות אחרות, על פי הנחיות מחש"פ. גש"ח: בגירסתו החדשה, כונה "נייד" ונועד לאחזק סד"כ אוגדה, או להיות מופעל על ידי מפקדת הפיקוד המרחבי. אם יוכפף לאוגדה, מפקדו יהיה כפוף למפקד האוגדה ו"הרכבו יותאם לאופי המסגרת האוגדתית אותה נועד לשרת". בעתות שלום יתקיים רק שלד של מפקדת הגש"ח, שיכלול מפקדים ומש"קים הממלאים תפקידים אחרים, שיהיה להם "מינויי חירום" לגש"ח. כבסיס לאיוש וציוד גש"ח תשמש הסדנא הבסיסית הפיקודית או הגייסית, ויצורפו לה פלס"דים לרק"מ ולרכב. גורמי החימוש. הפקודה קבעה הלכה בנושאי מיקום ויעוד גורמי החימוש במערך הנפרס: א. סדח"ט. תפקידה: "תחזוקת חטיבת שריון או תגבור גש"ח (כך נכתב), או פריסתה כסדנא מרחבית בשטח פעולתה". ב. פלוגות התחמושת יוצאו ממערך חיל החימוש ויצורפו ליה"פ. ג. מחלקות הסדנא בפלוגות ההובלה יצומצמו לרמת כתק"ל. ד. יר"מים ידורגו לשני סוגים: "גדולים", עד 26 איש, ו"קטנים", בתקן עד 16 איש, לפי מספר וסוג כלי הרכב שנועדו לקלוט. ה. הגדרות: הוגדרו מחדש המבנה והתפקידים של יחידות החימוש בחטיבות שריון ובגדודי ארטילריה, דהינו, מחלקת חימוש גדודית, כיתת חימוש פלוגתית או סוללתית (בארטילריה). מעניינת ההוראה לחדול מן השימוש האנכרוניסטי בכינוי: "חט"ג" ולהשתמש במקומה בכינוי התקני "מחלקת חימוש גדודית". ארגונו מחדש של מערך החימוש הפיקודי בקיץ 1960, נועד להגביר את עצמאותם החימושית של הפיקודים המרחביים וגייסות השריון בעת רגיעה, ולהגמיש את פעולתם ולחזק את יצירתיות קציני החימוש הפיקודיים והגייסיים בארגון תחזוקת חימוש בעת מלחמה. תועלתה של הרפורמה נותרה תלויה ביציקת תוכן ביצועי לתוך מערכו אלה, אך לא פחות - ברכישת ציוד הולם עבור גורמי החימוש הפועלים בשדה. נחוצה הייתה תוספת צב"מ, רכב חילוץ רב-מינוע עם ציוד גרירה והנפה, ורכב רב-מינוע, רצוי משוריין, גם להסעתם של יחידות החימוש, צב"מ וחלפים בתנאי עבירות קשים. מחש"פ/מחש"ג, יחש"מ /ס.ג. 650 ומקחש"ר למערכת החימוש הפיקודית/גייסית היה השינוי כשיקוי מעורר. בידי קצין החימוש הפיקודי ניתנו מעתה סמכות ואמצעי-שליטה משמעותיים לניהול מערך הסדנאות ומאגר הצל"מ במרחב הפיקודי או הגייסי; להכניס שינויים בהרכב מתקני חימוש על פי שיקולים מקצועיים; למנות, להחליף ולתגמל מפקדים, ולנהל את כל נושא כח אדם חי"ח במרחב הפיקוד או הגייס. תוספת הסמכות כללה גם תוספת אחריות: על מחש"פ הוטלה האחריות להכנת המערכת החימושית הפיקודית למלחמה, ולפקד עליה בעת מלחמה. הרה-ארגון הביא להרחבת מפקדת החימוש הפיקודית ועודדה התמקצעות. ב-1963 כבר כללה מפקדת חימוש פקודית או גייסית 8 עד 9 קצינים, בתפקידים הבאים: עוזר ראשון למחש"פ בדרגת רס"ן; עוזרים נוספים בדרגות סרן וסגן שביניהם חולקה האחריות לתפקידים הבאים: ע'מחש"פ לרק"מ, ע'מחש"פ לרכב ב', ע'מחש"פ לנשק, ע'מחש"פ לתחמושת, קצין אחזקה, קצין ציוד וחימוש, מפקד חולית ביקורת פיקודית שעסקה גם בהדרכת נושאי חימוש חדשים לבקרים, ועוד קצין זוטר או שניים במעמד סגנים לעוזרי מחש"פ. בנוסף, שרתו במפקדה כזו בוחן תחמושת ומש"ק יר"מ פיקודי בדרגת רס"ר וכן פקידים טכניים, שרטטים ועוד. השינוי במעמד קציני החימוש הפיקודיים לא הביא למינוי קצינים חדשים למחש"פים; בתפקיד זכו קצינים שפעלו קודם כקציני חימוש פיקודיים, ולא כולם הצליחו להסתגל לרוחב הסמכויות. פה ושם התבקשה החלפת האיש. חלק מקשיי ההסתגלות נבע גם משתי בעיות מסורתיות אשר לא נעלמו עם הרפורמה: איטיות התגבור בציוד והעדר תו"ל חימושי ערוך. בקיץ 1962 סיים סא"ל לאור כהונתו כראש ענף שדה במקחש"ר; הפיקוח על יישום השינויים נפל על כתפי מחליפו, סא"ל קרמון. השינוי החשוב הבא בארגון החימוש בפיקודים המרחביים וב - גיי"ש היה, הקבצת כל מתקני החימוש תחת מפקדת חימוש מרחבית אחת - יחש"מ/ס.ג. 650. יחידה זו הוגדרה כ"מסגרת מנהלתית וארגונית ליחידות חי"ח הכפופות למפקדת הפיקוד אשר תאורגן בדרך התואמת פריסת עוצבות הפיקוד בהתאם לכמות ציוד חי"ח הפרוס במרחב". נקבע כי בעת רגיעה כל האחזקה השוטפת במרחב הפיקוד ברמת דרג ב' תבוצע על ידי יחידות יחש"מ סדירות. לעת מלחמה. נחזתה אפשרות הקצאת יותר מגש"ח אחד לפיקוד, על חשבון פיקודים אחרים. מפקדת יחש"מ כללה: מפקד, סגן, ויחידת מפקדה ובה גורמי שלישות, מחלקת אפסנאות, קצין החסנה וקצין מוסכי-חוץ. יחידות המשנה של היחש"מ כללו: סדנא בסיסית, 2-3 סדמ"רים, סדנת רק"מ פיקודית וכחצי תריסר כיתות טכנאים, בהתאם למשימות הפיקוד. למפקדי יחש"מים התמנו קצינים שכיהנו קודם במערך השדה. כמפקדה הראשון של ס.ג. 650 שהיה שייך לגייסות השריון, התמנה רס"ן הלל מונין שהוחלף ע"י משה דגני; ב-1964 החליף אותו אליהו בליטי. למפקד יחש"מ 651 בפיקוד צפון התמנה רס"ן גרף יוסף ואותו החליף רס"ן דוד שכנר. את הפיקוד על יחש"מ 652 בפיקוד מרכז קיבל סא"ל דוד יצהרי. על יחש"מ 653 בפיקוד דרום פיקד רס"ן ישראל לשם, שמקץ שנה הוחלף על ידי אהרון נצר. (ראה פרוט מפקדי הסדנאות בנספחים). הקצינים במכלול תפקידים זה היו כולם בדרגת סא"ל, ונוצרה ביניהם "רוטציה" שלעתים נעה לעתים כלפי "מעלה" ולעתים כלפי "מטה". דוגמא אחת לכך היה "סבב התפקידים" בין שכנר לאבני בפיקוד צפון. אל"מ גד בתר, אשר מילא שלושה מתוך ארבעת התפקידים הנ"ל, זכר כי מצב זה חייב תמיד הבנה הדדית - חברית - בשאלה היכן מצויה הסמכות. לא נקבע תקן למספר יחידות בתוך כל יחש"מ, שכן מספר היחידות וגודלן נותר תלוי בגודל הפיקוד, בפריסתו ובסד"כ שלו, בזמן נתון. חוזק היחש"מ יכול אפוא גם להיות שונה ברגיעה ובמלחמה. בעת רגיעה היה מבנה כל יחש"מ קבוע מראש ואילו בעת מלחמה הוא תוגבר או הופחת בהתאם למשימות המבצעיות שהוטלו על אותו פיקוד. תורה שבעל-פה גרסה שביחידות היחש"מ יסומנו מפקדים, חיילים ואמצעים המיועדים לעבור לגש"ח בעת מלחמה; לעתים קראו לחלוקה זו "רשימת גש"ח". על מתכונת זו הקפידו במיוחד בגייסות השריון. כדוגמא להרכב יחש"מ פיקודי בעת רגיעה נביא את יחש"מ פיקוד דרום, 653 תחת פיקודו של סא"ל אהרון נצר, בשנים 1963 ועד אפריל 1967. יחש"מ זה כלל: מפקדה במחנה נתן בבאר שבע, ולידה פלוגת סדנא בסיסית; פלוגת סדנת רק"מ (4 מחלקות) ועוד מחלקה לתיקון תותחים במחנה נתן; סדמ"ר לרכב א' וב' בקסטינה; פלס"ד מעורב בשבטה, אשר שרתה את היחידות בשטחי האימונים; . סדמ"ר באילת; שמונה כיתות חימוש של אנשי מילואים. סדר הכפיפות בקרב קציני החימוש הבכירים בפיקוד נכרך בבעיה טיפוסית של היררכיה ודרגה. מפקד יחש"מ/ס.ג. 650 היה כפוף למחש"פ/מחש"ג. המחש"פ /מחש"ג היו מתואמים ע"י קצין האפסנאות הפיקודי/ גייסי . בעת רגיעה מפקד היחש"מ/ס.ג.650 היו כפופים, פיקודית, למחש"פ/מחש"ג. הגש"ח הנייד, בזמן רגיעה, היה כפוף למפקד היחש"מ/ס.ג.650 ובזמן מלחמה, כאמור, הוכפף או ניתן בסיוע למפקדת אוגדה ובמקרה מסוים יופעל בכפיפות למפקד היחש"מ.

קישור לעמוד אינטרנט

לעמוד האישי באתר

פרק ז' - חי"ח בזרועות האויר והים
חי"ח בזרועות האויר והים כבר באמצע שנות החמישים הגיעו במקחש"ר למסקנה שיש צורך במתן עצמאות מסוימת, בנושאי אחזקת ציוד חימוש, לזרועות האוויר והים. לצורך זה מונו קציני חימוש בדרגת סרן בכל אחד מהזרועות. כדוגמא נציג נתונים על חיל האוויר. בשנת 1956 התמנה סרן אהרון נצר לק. חימוש במפקדת חיל האוויר. קציני חיל האוויר (הכחולים) קבלהו בצורה עניינית עם רצון מלא לשיתוף פעולה. לאחר לימוד השטח, בקור בכנפות וביחידות החיל, הגיש נצר תוכניתו להקמת מערך חימושי בחיל האוויר, שיענה לצרכים השונים בתיקוני דרג א', תיקוני דרג ב', בקורות, טפול מונע ורכש. עקרי התוכנית היו: ביחידות הקטנות להקים מערך לתיקוני דרג א'. ביחידות גדולות (כנפות) להקים מערך לתיקוני דרג ב'(פרט להחלפת מנועים). לבדוק, טכנית את כל סוגי הציוד , כגון: רכב הצלה, הכיבוי אש, מנופים, אמבולנסים, גוררי מטוסים וציוד הקשור לכשירות מסלולי ההמראה. הוגשה תוכנית לרכש רכב ייעודי. להקים סדנא לתיקון רכב ייעודי, באחד מבסיסי חיל החימוש. להקים צוות חימושי להעלאת רמת הכשירות של ציוד חימוש, כולל תותחים, ביחידות ה-נ.מ. הוגשה למפקד חיל האוויר תוכנית בינוי, רב שנתית, שעיקריה כללו: בניית רמפות לטיפולים, בורות טיפול לרכב, מתקני הרמה לרכב, מבנה לחימוש ולחלקי החילוף. התוכנית קיבלה את אשור מפקד החיל שמשמעותו הייתה תקציב לבצוע. הוגשה הצעה לארגון בעלי התפקידים בתחום החימוש שכללה: קצין חימוש. קצין אחזקה לרכב מנהלי ויעודי. מש"ק אחזקה. מדור הוראות טכניות. מדור לחלקי חלוף לרכב ייעודי ח"א. תוך שנתיים מהגשת התוכניות התממשו כמעט כל המטלות והשינויים הארגוניים שנדרשו. נבנו הרמפות, המבנים והסככות, נרכש ציוד ייעודי חדש וציוד לצורכי האחזקה, נוהלי העבודה החלו לתת אותותיהם ורמת הכשירות עלתה. נקבעו תקני כ"א ותקן קצין החימוש נקבע באג"מ/מת"מ כ-רס"ן. השיא של מערך החימוש/ענף רכב במפקדת ח"א היה בתקופת האלוף עזר וייצמן, עקב דרישותיו המבצעיות שחייבו מתן מענה אחזקתי של 24 שעות ביממה כדי לאפשר סבב מטוסים רציף סביב השעון. המשמעות הייתה שהטייסים דווחו, עוד בהיותם באוויר, על תקלות וצוותי הקרקע התארגנו בהתאם. לצורך זה היה רכש מואץ של רכב ייעודי חדש ומשוכלל שאפשר כשירות מסלולי ההרצה והנחיתה בסבב של 24 שעות. התוצאות באו לידי ביטוי במלחמת ששת הימים. טבלה מס'32 מערך חי"ח חדש בפיקוד מרחבי/בגי"ש, 1960 (מבנה עקרוני) טבלה מס' 33 מבנה יחש"מ, ראשית שנות ה- 60

קישור לעמוד אינטרנט

לעמוד האישי באתר

פרק ז' - התנופה בהתפתחות החימוש
התנופה בהתפתחות החימוש במערך הנפרס, החל מ - 1966. ב-1965 החל תהליך, לא מהיר אך עקבי של הפיכת אוגדות לעוצבות היסוד הקבועות בחילות השדה בצה"ל, במקום חטיבות. בעת תכנון אוגדות שריון היה ברור כי תחזוקתן תשען על "אגדי תחזוקה", מעין חטיבות תחזוקה שאבני הבניין הראשונות שלהן תהיינה יחידות התחזוקה שיילקחו מן החטיבות, דהינו: סדח"ט, פלה"ס, פח"ח וכו'. כך, בין יחידות אגד התחזוקה שכל אחת תקום במתכונת גדוד, אמור היו לקום גש"ח "נייד", שיכלול מספר פלוגות סדנא "קדמיות" - פלק"ד, וגם פלוגה בסיסית. פלוגות אלה אמורות היו להיות עתירות כח-אדם מקצועי, צב"מ, ציוד חילוץ, חלפים, שמרביתם ינועו על רכב רב-מינוע. מנין יבוא סגל הפלוגות הנ"ל, היה ברור שהיסוד להם יהיה סגל הסדח"טים מן החטיבות השייכות לאוגדה. חלק חשוב מתהליך הקמת הגש"ח היה איפוא קליטת הסדח"טים בגש"ח האוגדתי במתכונת חדשה, כשם שחלק חשוב מהקמת הגר"פ היה קליטת פח"חים, ובהקמת הגה"ס - מקליטת פלה"סים. התהליך היה הדרגתי ומאחר וזמן לא מועט התקיימו יחידות התחזוקה החטיבתיות בצד יחידות אגד התחזוקה האוגדתי. הקמת הגש"חים האוגדתיים כיחידות משנה של אגד תחזוקה אוגדתי, נכרכה גם בתוספת רבתי של כ"א, ובמיוחד של ציוד, ואף בהעלאה בדרגה. דרגת מפקד אגד התחזוקה הועלתה מסא"ל לאל"מ, שווה - ערך למפקד חטיבה, ודרגת מפקד גש"ח כשוות ערך למפקד גדוד בדרג הלוחם. היה בכך ציון דרך בהכרת המטה הכללי במורכבות תפקידי תחזוקה, ואף בקריירה של הרבה קציני מילואים. למעשה התבקשה עתה גם העלתו בדרגה של מחש"פ. אלא ששינוי זה, שכמה קצינים כמהו לו מאד, לא התרחש לפני מארס 1975. רק אז באה הכרה רשמית בעובדה שמחש"פ הוא שווה ערך, או בפועל ממש "מפקד חטיבת חימוש", ובמסגרת העלאה כללית של דרגותהקצינים במערך הפיקוד המרחבי הועלה תקן הדרגה של מחש"פ לאל"מ, דרגה שהשתוותה לזו של קצין האפסנאות הפיקודי. טבלה מס' 34 גורמי החימוש ברמות המערך הנפרס, 1965 [1] יחידות מילואים יחידות נייחות מפקד או מפקדה הרמה גש"ח נייד פלס"דים יר"מ פיקודי כתק"ל פיקודי פלוגת תחמושת יחש"מ: סדמ"רים פלס"דים מחש"פ פיקוד מרחבי יר"מ פיקודי נתח ימ"ח קח"ש חילי פיקוד ים, אויר גש"ח נייד יר"מ גייסי ס.ג. 650 מפח"ש גייסת השריון חוליות שליטה גש"ח נייד גרעין לגש"ח קח"ש אוגדה מפק.אוגדה משימתית סדח"ט יר"מ חטיבתי מחל. תחמושת ימ"ח חטיבתי קח"ש חטיבת חש"נ כתק"ל, יר"מ מח' תחמושת ימ"ח קח"ש חטיבת חי"ר בחיל הספקה מח' סדנא בפל' הובלה קח"ש חילי חילות צה"ל מח"ג מח"ג קח"ש גדוד כיתת חימוש כיתת חימוש מ"כ חימוש פלוגת חש"נ חוליות נשקים ואחרים נשק,לעתים שניים מש"ק חימוש גדוד חי"ר [1] מקורות: "קצין חימוש בעוצבה" 1964: תיק 12, 130/78, א"צ. הטבלה אינה נכנסת לאבחנה בין מצב מלחמה ורגיעה אלא בין סדיר למילואים.

קישור לעמוד אינטרנט

חיפוש מידע

חללים שמועד נפילתם היום

כניסת חברים