לא נמצאו תוצאות. ניתן לחפש פרמטרים אחרים
לעמוד האישי באתר
מאורעות מרכזיים: מבצע "חומת מגן". בין השנים 2001-2004 פיקד אל"ם רפי סדן על היחש"ם. התקופה הייתה לאחר מיזוג היחש"מים בגזרה הדרומית (יחש"ם ערבה ויחש"ם דרום) ליחש"ם מרחבי אחד – היחש"ם הדרומי. בתקופה זו התמודד היחש"ם עם הקשיים שנבעו לאחר המיזוג בעיקר בתחום הרגשי והרגשת השייכות. הדבר בא לידי ביטוי בעיסוק הפנמת המיזוג ברמה התפיסתית והרגשית, יצירת אווירה משפחתית בין כל המערכים ביחש"ם ומתן דגש על ה"יחד". עם הגעתו ביוני 2001 ליחש"ם היו פרוסות פלוגות היחש"ם עפ"י הפרוט הבא: - ארבעה פלוגות במתחם מחנה נתן (פלוגת מפקדה, פלוגת רק"ם, פלוגת רכב והפלוגה היעודית לאחזקת צ"י, נשק ואלקטרואופטיקה). - פלוגת רכב בגזרת קציעות. - פלוגת רק"ם ורכב בגזרת צאלים. - שתי פלוגות אחזקה בגזרת חיון. האווירה ביחש"ם בתקופתו של אל"ם רפי סדן, נתפסה כשינוי ברמה החברתית, משיחה עם מרואיינים, המאפיינים הבולטים אצל מפקד היחש"ם הוא "לדבר בשפה של העם", המשפחתיות, שמש ככתובת לאנשי הקבע וחיילי החובה לכל בעיה, הטמעת הערך "יחד" לתמיכה וסיוע הדדי בין פלוגות היחש"ם, מתן דגש ל-"עם בונה צבא וצבא בונה עם" בהיבט המעורבות בקהילה ותמיכה בחיילים ומשפחות נזקקות. בנוסף באותה התקופה מפקד היחש"ם נתן דגש רב לשיטת "הדלת הפתוחה" שלפיה כל חייל , שרצה לשוחח עם המפקד יכול היה להיכנס אליו לשיחה במהלך השבוע, לעיתים היו אלה שיחות עידוד ומוטיבציה ועיתים נסובו סביב נושאים אישיים ומשפחתיים. יחש"ם דרום תומך את הלחימה: אירועי ''גאות ושפל'' כמבוא למבצע "חומת מגן" גל גואה של אלימות טרור פלשתיני פרץ ביום שישי ערב ראש השנה תשס"א ב-29 בספטמבר 2000. בתפילות הבוקר של מסגדי הר הבית רגמו מתפללים פלסטינים באבנים את המתפללים היהודים ברחבת הכותל ותקפו שוטרים באבנים ובבקבוקי תבערה.מהומות הר הבית הבעירו את רחבי יהודה, שומרון וחבל עזה ואף את הערים הערביות שבתוך ישראל, עימות מזוין זה היה רציני ביותר מאז תחילת התהליך המדיני בשנת 1993. למעשה, זו הייתה הפרה בוטה של הסכמי אוסלו, שבהם התחייבה הראשות הפלשתינית למנוע אלימות באזורים הנתונים לשליטתה. מאז פרוץ אירוע זה לא עבר יום ללא אלימות רצחנית של טרור פלשתיני נגד ישראלים. איום שגבר במידה רבה והתעצם כאשר בתחילת העימות שילחה הראשות הפלשתינית לחופשי את מחבלי החמאס והג'יהאד האיסלמי שהיו כלואים בשטחה פעילי "התנזים" המשתייכים ל"פתח" הפכו גורם מרכזי בתכנון פיגועי טרור ובביצועם. מאז פרוץ המהומות נעשו מספר ניסיונות כדי להגיע לרגיעה ומספר פעמים הוכרז רשמית על הפסקת אש, זאת בנוסף לעשרות מזכרי הבנה בין קציני צה"ל בכירים לעמיתים הפלסטינים. בכל אחד מהמקרים עמדה ישראל בהתחייבות ואילו הפלסטינים התמידו באלימות שלוחת רסן. שניים מבין הפיגועים הקשים ביותר במהלך כל העימות הנוכחי אירעו בסוף חודש מרץ (הפיגוע בנתניה בליל הסדר בו נהרגו 29 ישראלים והפיגוע במסעדה בחיפה במהלך חול המועד פסח שבו נהרגו 15 ישראלים) חוסר המעש המוחלט של הרשות הפלסטינית לפעול נגד הטרור ואף השתתפותם הפעילה בפיגועי הטרור אילצו את מדינת ישראל לנקוט צעדים שמטרתם לאבק במלוא העוצמה נגד המפגעים ושולחיהם ממשלת ישראל הכריזה על היושב ראש ייאסר ערפת "אויב" והנחתה את צה"ל להכניס להרים הפלסטיניות המרכזיות בשטחי A כדי לעצור את הטרור כך למעשה החל מבצע "חומת מגן". מבצע "חומת מגן" מבצע ''חומת מגן'' החל בעקבות גל פיגועים חסר תקדים בהיקפו ובחומרתו, ובעטיין של הסלמת האלימות והתגברות מעשי הטרור נגד אזרחי ישראל ע''י הפלסטינאים, בתחומי המדינה. רצח השר רחבעם זאבי והפיגוע הרצחני במלון ''פארק'' בנתניה ע''י מחבל מתאבד, אשר פרץ לארוחת ליל הסדר במלון וגבה מספר רב מאוד של קורבנות, היו יריית הפתיחה של המבצע. באפריל 2002 יצא צה''ל למבצע ''חומת מגן''. פקודת המבצע ניתנה, ואלפי צווי 8 נמסרו, עוד באותו הערב לאנשי המילואים, לבוא ולהתייצב על מנת להבטיח את שלום אזרחי ישראל. לצווי ה-8 שנמסרו לאנשי המילואים, היו למעשי צווי התייצבות גם לכלי הנשק, למשקפות, לכלי הרכב, לטנקים ולנגמ''שים שהיו מאופסנים שנים ארוכות במחסני חטיבות החירום עליהם מופקד חיל החימוש. מבצע ''חומת מגן'' היה הפעם הראשונה מאז מלחמת ''שלום הגליל'', שבו הוצאו הכלים מההחסנה היבשה שבה נשמרו. הכשירות הגבוהה של הכלים שיצאו ממחסני החירום לא הייתה מקרית. במשך השנים יישמו אנשי החימוש ביחידות אלו, את הלקחים, למדו את התקלות האופייניות, שיפרו את הטיפולים וביצעו אחזקה נכונה. האחזקה הנרחבת והיסודית, אשר בוצעה כהכנה ללחימה, הוכיחה את עצמה במבצע ''חומת מגן'', אמל''ח הפלדה שעט לעבר ערי הגדה ועזה ללא תקלות. ''מלבד חילוץ טנקים וכלי רכב, שהתקשו לצלוח את הסמטאות הצרות", מספר קצין החימוש הראשי תא''ל זכריה חי ''עבר חיל החימוש בהצלחה, גם את מבחן כשירותם של הימ''חים- יחידות מחסני החירום''. היה ברור לכול, כי זו ''המלחמה על הבית'' וכך כל קצין או חייל, נתנו את כל מה שיש להם. שום משימה לא בוטלה או נדחתה עקב בעיות אחזקה. מספר התקלות היה מועט, ואלה שתרחשו, תוקנו במהירות. אנשי החימוש עבדו עד השעות מאוחרות של הלילה, ויתרו על יציאות הביתה, התנדבו להמשיך בעבודתם ולהיות קרובים למוקדי האירועים. כולם חשו את תחושת השייכות והגאווה ולא רצו להחמיץ אף פעילות של יחידתם. הכוחות המשיכו במשימתם המורכבת ואנשי החימוש איתם. העבודה האמיתית ציפתה לחיילי החימוש דווקא בסיומו של המבצע. בשבועות הבודדים שבהם שהו הכלים מחוץ למחסני החירום, אילצו את החיילים המשרתים במחסני החירום, להשקיע זמן רב, כדי להשיבם למצב הכשירות הגבוה שבו היו נתונים לפני המבצע. כדברי קצין החימוש הראשי, תא''ל זכריה חי ''חיל החימוש הוא עיר ללא הפסקה, זה לא שגמרנו להילחם ואפשר להירגע, עכשיו העבודה הקשה מתחילה, וצריך להחזיר את המצב לקדמותו.'' היחש"ם במבצע "חומת מגן" במהלך מבצע "חומת מגן" גילו אנשי היחש"ם מוטיבציה ומקצועיות יוצאת דופן בדגש על חוליות האחזקה הניידות שנתנו בעיקר שירותי אחזקה בתחום הרכב, רק"ם, אל-אופ, נשק, גנראטורים וחילוץ. עיקר פעילות היחש"ם התבצע בגזרת עזה, אך נשלחו מספר כיתות אחזקה לתגבור יחש"ם מרכז (גזרת איוש) במשימות סיוע בהכשרת צל"ם והשתתפות במופעי "הגברת מוכנות". משימת היחש"ם במבצע הייתה מתן מענה אחזקתי באמצעות חוליות ניידות, כאשר עיקר הפעילות התמקד בביצוע תיקונים מהירים וחילוצים נועזים שמרביתם בוצעו בשעות לא שגרתיות ותחת אש, ובנוסף ביצוע החזרה לכשירות ליחידות. במהלך מבצע ''חומת מגן'' עלתה הדרישה להקמה והרחבת מתקן כליאה לאסירים בטחונים בגזרת קציעות. כחלק מתמיכת הפיקוד היחש''ם קיבל את משימת ייצור גדרות ושערים ולהרחיב את מתקן הכליאה הקיים בקציעות. כלל המסגרים ביחש''ם מכל הפלוגות הוזעקו לטובת משימה זו אשר נמשכה כשלושה חודשים. בכל יום יצאה חוליית מסגרים לכלא קציעות, העבודה בהקמת הכלא הייתה קשה מאוד שכן לא היו תשתיות מתאימות לעבודה והעבודה הייתה בתנאי שדה ללא חשמל ומים. ברוב המקרים החוליה הייתה נשארת לעבוד עד השעות הקטנות ונשארה ללון בסדנת קציעות, העבודה התבצעה באמצעות גרורי ריתוך וגנראטורים ניידים. בכדי לא לעצור את העבודה אמצעי האחזקה של המסגרים טופלו בשטח ע''י חוליית ציוד יעודי שנשלחו מהסדנאות ביחש''ם. תחילה היו האסירים כלואים במתקן קטן הבנוי מאוהלים למגורי האסורים, וגדר קונצרטינה המגדרת את מתחם המגורים, וחיילים שמרו על המתחרש במתקן, מקצועיותם הרבה של המסגרים ביחש"ם אפשרה את הקמת הכלא לאסירים הביטחוניים בקציעות. עבודת היחש''ם זכתה לשבחים רבים מצד מפקדת הפיקוד וחיל החימוש. פרויקט נוסף שבוצע ביחש"ם במסגרת משימות ייצור בפיקוד היה פרויקט גדר הים בעזה, פרויקט שבמסגרתו נדרש היחש"ם למגן את גדר הים הקיימת בגבול הימי בין ישראל לרצועת עזה, על ידי חיפוי והגבהת הגדר הקיימת בגדר נוספת. משימה לא פשוטה בהיבטי בטיחות ולוגיסטיקה אשר התבצעה בתנאים קשים ולעיתים תחת אש. לצורך העבודה בתוך הים נבנתה רפסודה במחלקת הייצור ביחש"ם לטובת שינוע החומרים, כלי העבודה וכ"א. בזכות עבודתם ומקצועיותם יוצאת הדופן של המסגרים ביחש"ם, פרויקט זה בוצע בהצלחה רבה וזכה לשבחים רבים מצד מפקד הפיקוד, ובכך נחסך כסף רב למשרד הביטחון ביישום הפרויקט באמצעות גורם חוץ, ובנוסף הפרויקט ותרם רבות לביטחון מדינת ישראל. הרפסודה שנבנתה ע"י מחלקת הייצור לטובת שינוע חומרים וכ"א. מחלקת הייצור מבצעת מיגון לגדר הקיימת. במהלך פברואר 2004 התרחש שיפור משמעותי בתשתיות העבודה של היחש"ם, כחלק משיפור התשתיות נפתח מתקן אחזקה חדיש לנגמ"ש ותומ"ת במתחם מחנה נתן, אשר החליפה את מתקן האחזקה הישן אשר היה ממוקם במתחם הייעודית במחנה נתן.המתחם שנבנה הינו מתחם חדיש וממוזג ומאפשר שיפור בתנאי עבודה ובטכנולוגיה מתקדמת המתאימה לשנות ה-2000. מעבר לשיפור התשתיות הדבר אפשר איחוד היסטורי בין מתחמי עבודה בפלוגת הרק"ם, מתחם נגמ"שים אשר בעברו היה שייך לפלוגת הנגמ"ש לשעבר ומתחם הרק"ם. דגם מבנה מתחם נגמ"ש החדש במתחם מחנה נתן. אנשים מספרים כי המעבר למתחם העבודה החדש תרם רבות לשיפור תנאי העבודה שלהם, לקיצור זמני העבודה על הנגמ"שים תוך שימוש בטכנולוגיית חדישות והחשוב מכול, תרם לחיזוק תחושת השייכות של החיילים והנגדים אשר שרתו במתחם הנגמ"ש לפלוגת הרק"ם.כחלק מהמשך שיפור תשתיות היחש"ם, התקבלה החלטה והחלה עבודה להקמת מבנה מנועיה חדשה במתחם מחנה נתן, ובנוסף התקבלה החלטה והחלה עבודה נוספת להקמה והרחבת מבנה אופטרוניקה חדש במתחם "מחנה נתן".במהלך מאי 2004 בוצע איחוד/שילוב מערכי אחזקה במרחב קציעות בין סדנת הרכב בקציעות לבין אלמ"ר קציעות, לאחר האיחוד עדכן השם של סדנת הרכב בקציעות למטא"ם קציעות (מטא"ם - מרכז טכנולוגי אחזקתי מרחבי). מרכז טיפולים זה היה הראשון מסוגו בצה''ל, שבמסגרתו שולבו מערכי האחזקה בדרג א' וב' בתחום הרכב תחת אחריות הסדנה המרחבית בקציעות.העברת תחום אחזקת הרכב בדרג א' לתחום אחריותה של הסדנא, אפשר מאחד לצמצם את כ''א החימושי באלמ''ר, ומאידך העצים את תחומי האחריות של הסדנה, דבר אשר הביא לשיפור רמת הכשרות של תחום הרכב באלמ"ר.לאור הצלחת המטא''ם בקציעות הוחלט בחיל-החימוש על הקמת מטא"מים נוספים ע''פ המודל הקיים בקציעות.מחנה נתן, שהוקם בשנת 1954, הינו מחנה רב יחידתי, במחנה "ישבו" גם יחידות אחרות חוץ מהיחש"ם – יחידות: הנדסה, משטרה צבאית, קשר, רפואה וכו'..מפקד היחש"ם שהיה בעל הדרגה הגבוהה במחנה שימש גם כמפקד המחנה בכל הקשור למערך האבטחה, וכן ביוני 2004 הוחלט על הקמת מערך האבטחה אחוד במתחם מחנה נתן.במסגרת הקמת מערך האבטחה האחוד, רס"ר היחש"ם מונה לק.אבטחה של מתחם מחנות נתן, דבר אשר דרש למידת התחום, והטמעת נהלי עבודה והסדרי אבטחה חדשים. הקמת מערך האבטחה האחוד תרם רבות לצמצום מופעי החדירות למחנות נתן, והעלה את רמת האבטחה במחנה. האיחוד תרם להעצמת שיתוף הפעולה בין היחידות במתחם מחנה נתן. בתקופתו של רפי ידע היחש"ם הישגים רבים, אשר בעיקרם – נקבעו נורמות שירות משופרות (כמדד פנימי ביחש"ם) בהתאם לצרכי הלקוחות בגזרה בדגש על גזרת הבט"ש. בנוסף, היחש"ם השתתף וזכה בתחרות סדנה מצטיינת חיילית במקום הראשון – סדנה יעודית (אוגוסט 2002), הישג נוסף שהיחש"ם רשם לעצמו בתחום הבטיחות, היחש"ם הוסמך לתקן הבטיחות ת"י 18,001 (אוקטובר 2002), השתתפות בתחרות במסגרת פרס האיכות הלאומי וזכייה בציון לשבח מראש הממשלה (נובמבר 2002). השתתפות וזכייה בתחרות סדנה מצטיינת חיילית במקום הראשון – סדנת קציעות (אוג' 2003). ביולי 2004 סיים אל"ם רפי סדן את תפקידו ופרש מצה"ל, בהותירו אחריו יחש"ם מסודר מאורגן ומגובש חברתית, ובמקומו התמנה אל"ם יורם נחמן. תמונות מתוך טקס החלפת מפקדי יחש"ם ביולי 2004 האסון במשפחת סדן כשנה לאחר סיום תפקידו ביחש"ם, אירע אירוע טרגי במשפחת סדן, באירוע זה שכל אל"ם רפי סדן את בנו סמל עידו סדן ז"ל, שנהרג במהלך שרותו הצבאי בתאונת דרכים במהלך חופשה. סמל עידו סדן ז"ל בן דרורה ורפי סדן, נולד ב-כ"א בחשוון תשמ"ו,.5/11/1985 עידו גויס לצה"ל בתאריך 29/03/2004 לחיל החימוש, במסלול יעודי לקצונה. הוא עבר קורס מקוצר לנשקים והוצב לסיפוח כמאחזק נשק קל בגדוד "שועלי שמשון" שבחטיבת גבעתי בפיקוד דרום. הוא התאהב במקום ובאנשים, דבר שגרם לו להתלבט קשות האם להמשיך במסלול הייעודי לקצונה. בבוקרו של יום שבת, כ"ט באדר ב' תשס"ה, 09/04/2005 , נהרג עידו בתאונת דרכים, הוא ישב במושב האחורי במכונית פרטית בה נהג חברו, חגור בחגורת בטיחות.חבריו של עידו הקימו אתר אינטרנט לזכרו המתעד תחנות שונות בחייו ומכיל דברי הספד ומילות פרידה שכתבו לו כל אוהביו.
.png)
לעמוד האישי באתר
מאורעות מרכזיים: תקופת ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה. אל''ם יורם נחמן התמנה למפקד יחש''ם ביולי 2004, בטקס מרגש מאוד. בתקופת כהונתו כמפקד היחש''ם, השתנתה תפיסת היחש''ם בהתאם לרוח המפקד. אני זוכר את המשפטים מתוך שיחת הפתיחה ומתוך האני מאמין בכניסה לתפקידו, ''היחש''ם יהיה הגורם המרכזי והמקצועי ביותר במרחב פיקוד הדרום בשגרה ובחירום'', ''היחש''ם יהיה יחידה מבצעית של פיקוד הדרום הזמינה לתמיכת המערכה הפיקודית ככל שתידרש''. משפטים אלו נחרטו בזיכרוני, אני זוכר שלאחר השיחה היה ברור ביחש''ם, שקיים שינוי בתפיסה שכן היחש''ם הוא לא רק יחידה חימושית אחזקתית אלא יחידה פיקודית מקצועית המאפשרת קיום שגרת בט''ש ואימונים ומשתלבת במשימות הפיקוד לא רק בתחומי האחזקה. בתקופתו של אל''ם יורם נחמן ביצע היחש''ם משימות לתמיכת הפיקוד מעבר לפעילות האחזקה. במיוחד בתחום הייצור, משימות כמו הקמת גדר ימית בגבול רצועת עזה, משימה לא פשוטה אשר התנהלה לעיתים תחת אש. בתקופת ההתנתקות נטל היחש''ם חלק נכבד מאוד במאמץ הפיקודי, שכן על היחש''ם הוטלה משימה להקמת מחנה ''עין השלושה'' אשר שימש כמפקדות ההתנתקות, לאחר הקמתו קיבל היחש"ם אחריות מלאה על ניהול מפקדת מחנה "עין השלושה" – מפקדת ההתנתקות. בנוסף היחש''ם התבקש לייצר שערים, סככות, טשטשות ואמצעים שונים לתמיכה בגזרת הבט''ש. משימות אלו ועוד רבות הביאו לשינוי בתפיסת היחש''ם לא רק בתוך היחש''ם אלא גם ברמת הפיקוד, שכן היחש''ם נטל חלק פעיל בכלל המשימות הפיקודיות שהוטלו עליו כגוף ביצועי עצמאי ומרכזי. היחש"ם במהלך ההינתקות היחש"ם נטל חלק פעיל ומרכזי במסגרת משימות פיקוד הדרום לקראת משימת ההינתקות.במהלך ההינתקות היחש"ם פעל בשלושה מאמצים עיקריים, הראשון הקמה והפעלת "מפקדת הפיקוד הקדמי" על כל ההיבטים, המאמץ השני מתן מענה אחזקתי בדרג ב' וסיוע בדרג א' לכלל הכוחות המשתתפים בפינוי, המאמץ השלישי המשך ביצוע תוכנית עבודה יזומה. הקמה והפעלת "מפקדת הפיקוד הקדמי" היחש"ם היווה גורם מתכנן, מתאם, תומך ומוציא לפועל של הקמת מפקדת הפיקוד הקדמי בעין השלושה, משלב התכנון ועד שלב הפירוק. תחילה עסק היחש"ם בהקמה ומיסוד המתחם המנהלתי במפקדת הפיקוד הקדמי בעין השלושה אשר כלל מאהל, חדר אוכל, שטחי הצללה, אפסנאות, בית כנסת, ושילוט המתחמים. לאחר מכן עסק היחש"ם במיסוד המתחם המבצעי. נעשתה עבודה בתחום הצללת המתחם, שילוט, תיחום, וריהוט המשרדים והחמ"לים. בשלב הסופי היחש"ם היה אחראי על תפעול המחנה בהיבטי אבטחה, משמעת, הסעדה וכיבוד, מנהלות ושירותים, בינוי, אפסנאות, ושרותי גרירה. תהליך הפינוי עצמו בהינתקות, היחש"ם לא השתתף, אך תמך את המסגרת הפיקודית לתהליך הפינוי, תוך ניהול ואחזקת מפקדת הפיקוד הקידמי, ומתן מענה אחזקתי בדרג ב' וסיוע בדרג א' לכלל הכוחות המשתתפים בפינוי. בסיום תהליך ההינתקות אנשי היחש"ם סייעו לקליטת המפונים בתחומים מגוונים כגון, סיוע בפירוק חממות ולולים במתחמים החקלאיים של עצמונה, סיוע בפינוי בית הכנסת בנווה דקלים, מספר נשות קבע מהיחש"ם נשלחו לסייע בקליטת המפונים בבתי מלון, מחלקת הייצור של היחש"ם סייע בפירוק ויטראז'ים בבתי הכנסת, בנוסף הרכבת שילוטים בעוטף עזה וביצוע עבודות פירוק גדרות ושערים בכפר דרום, בנוסף היחש"ם סייע בהעברת קרווילות תוך שימוש בכלי ריתוך צבאיים לחיזוק המבנים בכדי לאפשר הרמתם בעזרת מנופים והעברתם מעוטף עזה לשטחי מדינת ישראל. לסיכום ניתן לומר שהיחש"ם סייע רבות למשימות הפיקוד בהליך ההינתקות, החל משלב ההקמה ותחזוקת מפקדת הפיקוד הקדמי תוך סיוע למפונים בהליך הפינוי, וסיוע לתחום האחזקתי ליחידות אשר השתתפו בפינוי, ולסיום פירוק מתחם עין השלושה וכל זאת תוך המשך ביצוע תוכנית עבודה יזומה ושמירה על רמת שירות גבוהה. תמונה מטקס סגירת מחנה עין השלולה (על טקס זה היה אחראי רס"ר היחש"ם, בתמונה נראה הרמטכ"ל רא"ל דן חלוץ מצדיע לרס"ר מפקדת הפיקוד (רס"ב יוסף מימוני). במהלך תפקידו אל''ם יורם נחמן הוביל לשיפור ושדרוג תשתיות היחש''ם, הוקם מטווח ירי במתחם מחנה נתן, הוקם מבנה אלקטרו- אופטיקה חדש במתחם מחנה נתן, הוקם מבנה מנועיה חדש, הוקם מבנה למחלקת תת מכללים ביחש''ם, הקמת מתחם חדש למרכז למידה טכנולוגי פיקודי (מלט''פ) במתחם מחנה נתן. כמו כן הוביל אל''ם יורם נחמן לשיפור התשתיות לרווחת הפרט ביחש''ם. שופצו חדרי האוכל בסדנת צאלים ובמחנה נתן, נפתחו שני בתי כנסת ביחש''ם האחד בחיון והשני במחנה נתן, בוצע טקס הכנסת ספר תורה חדש במחנה נתן, הושלם ציוד לחדרי כושר לחיילי היחש''ם והוקמו מועדונים לכלל הפלוגות ביחש''ם. הוקם חדר מורשת והנצחה יחש''מי, הוקמו מגרשי חניה במתחם מחנה נתן, מחלקת הייצור ייצרה פרגולות, אדניות ופינות ישיבה לחיילים, ניתן דגש רב למיסוד משרדים למפקדי המחלקות בכלל היחש''ם עפ"י מודל שקבע יורם. הרב יעקב איפרגן (הרנטגן) קובע מזוזה בטקס פתיחת בית הכנסת החדש במחנה נתן. הכנסת ספר תורה חדש במחנה נתן חניכת חדר מורשת והנצחה יחש''מי חניכת חדר מורשת והנצחה יחש''מי במהלך שלושת שנות כהונתו של יורם עבר היחש''ם שינויים ארגוניים רבים. ראשית שינה שם היחידה ליטא"ם (יחידה טכנולוגית אחזקתית מרחבית) מתוך הבנה כי היחש''ם הוא הגוף הטכנולוגי המרכזי במרחב פיקוד דרום. לאחר מכן כחלק מרה-ארגון מערכי האחזקה בשגרה בוצע איחוד של מערכי האחזקה במחנה קציעות - הקמת המטא''ם הראשון בצה"ל (מטא"ם – מרכז טכנולוגי אחזקתי מרחבי), התהליך החל בתקופתו מפקד היחש"ם הקודם אל"ם רפי סדן, אך יורם תרם רבות להצלחתו בתפקידו הקודם כסגן מחש"פ והן כמפקד היחש"ם במהלך הטמעת התהליך. בתחום האחזקתי היה גידול משמעותי בתוכניות העבודה בתחום הרק''ם והחט"כ לאור סגירת פלוגת הרק''ם ביחש''ם מרכז. פלוגות הרק''ם ביחש'ם עבדו ימים כלילות בכדי לעמוד בדרישות הגבוהות שהציב יורם ובגידול המשמעותי בהיקפי הפעילות, כך היה. כמו כן, כחלק מהשינויים הארגוניים בצה''ל עבר היטא''ם מאלר''ם (אגף לוגיסטיקה, רפואה, ומרכזים) למז''י (מפקדת זרוע יבשה). אני זוכר שבאותה תקופה הדבר הביא ל''מלחמה'' על זכות הקיום של היחש''ם בצה''ל בכלל ובמז''י בפרט. לאחר כשנה בערך חזר היחש''ם לאלר''ם. במהלך מאי 2006 התרחש אחד השינויים המרכזיים ביטא"ם בתקופתו של יורם, השינוי היה קליטת יט''פ (בצ''פ) כפלוגה נוספת ביטא''ם, הדבר הביא לשינוי בתפיסת היטא''ם שוב שכן אנו לא עוד ''נתפסים'' כיחידה חימושית אלא כיחידה טכנולוגית אחזקתית ונותנת מענה גם בתחום החימושי וגם בתחום התקשוב. השינוי דרש ממטה היטא"ם לימוד תחום התקשוב, מיסוד יחסי גומלין ועדכון תהליכי העבודה . לאחר קליטת היט''פ כפלוגה ביטא''ם ניכר היה כי היטא''ם תרם רבות לשיפור תהליכי העבודה ביט''פ והעלאת רמת השירות של היחידה תוך עמידה בסטנדרטים הגבוהים של היטא''ם בתחום האיכות והבטיחות.במהלך אוגוסט 2007 חזר היט''פ לעוצבת התקשוב כחלק מהנחיות הרמטכ''ל לחיזוק אגף התקשוב בצה''ל. שינוי נוסף שתרם רבות להעלאת כשירות היטא''ם ואפשר ליטא''ם להיות יחידה מרכזית בפיקוד הינו הקמת המלט''פ (מרכז למידה טכנולוגי פיקודי), הדבר אפשר פתיחת קורסי OJT אשר שימש ככלי מרכזי להזנת כ''א חובה לפלוגות היטא''ם, בנוסף המרכז אפשר פתיחת כיתה ללימוד הנדסאי תו''ן עבור אנשי הקבע ביחש''ם בפרט ובפיקוד הדרום בכלל. בתוך המלט''פ הוקם מרכז מבחנים מרחבי ושלוחה של בסיס ההדרכה למקצועות החימוש לביצוע והכנה למבחני שלב, דבר אשר תרם רבות ליטא''ם להיות יחידה מרכזית בפיקוד. שינויים ארגוניים אלו ועוד רבים אחרים, לצד העשייה מעבר לתחומי הליבה ורוח המפקד הם המימוש לסיסמת היטא''ם בתקופתו של יורם ''את הבלתי אפשרי תשאירו לנו''. לצד העשייה הרבה בתחומי האחזקה נעשתה עשייה פורייה בתחומי האיכות והבטיחות. במהלך תקופת פיקודו של אל''ם יורם נחמן הוסמכה היחידה לתקני איכות בינלאומיים- תקן לניהול איכות כוללות ISO9001, לתקן לניהול איכות הסביבה ISO 14001 , היטא''ם בתקופה זו היה הארגון הראשון שקיבל הסמכה לתקן איכות הסביבה בפיקוד הדרום. בוצע צוות שיפור בתחום איכות הסביבה בפלוגה היעודית אשר כונה "הספארי הדרומי", שבמסגרתו נבנו בובות בדמויות של חיות בגודלם המקורי בטבע ממחזור פסולת המיוצרת בפלוגה. בתחום הבטיחות בוצע שינוי ארגוני אשר במסגרתו גוף הבטיחות היטא"מ'י מוסד כצוות במדור הטכני בענף הפעלה, שינוי זה תרם משמעותית לקידום תחום הבטיחות ביחידה, כמו כן היחש''ם הוסמך לתקן לניהול תחום הבטיחות בארגון, תקן ISO 18001. במהלך שלוש שנות כהונתו של יורם, חל שיפור חד באווירת הבטיחות ביטא''ם אשר באה לידי ביטוי בצמצום תאונות העבודה וימי ההיעדרות בגינם, ובנוסף עלייה באחוז דיווח ''כמעט ונפגע'' ביחידה. שיתוף הפעולה עם הקהילה הווה חלק חשוב ובלתי נפרד מפעילות היטא''ם בתקופתו של יורם. במהלך תקופתו של יורם, הוקם מחסן תרומות יטאמ''י למשפחות חיילים נזקקות, בנוסף כל פלוגה ביצעה פרויקט ייחודיי לתרומה למען הקהילה. ההכרה ביטא''ם כגוף התורם לקהילה לא איחרה לבוא, ובמהלך 2006 היטא''ם זכה בפרס קצין חינוך ראשי על פרויקט אימוץ בית ספר ''יסודות'' בבאר שבע על ידי פלוגה יעודית, שבמסגרתו משולבים תלמידים בעלי מוגבלויות עם המסגרת הצבאית. התלמידים במהלך שנת הלימודים עוברים תהליך ''חיול'' בפלוגה יעודית משתלבים במחלקות העבודה בפלוגה ותורמים רבות הן בעשייה והן בהווי הפלוגתי ומשפיעים על המוטיבציה והזהות הפלוגתית והיטאמ''ית. בכל שנה מקבלים התלמידים דרגות בדומה לחיילי החובה בהתאם לוותק בטקס חלוקת דרגות בפלוגה. בסוף תהליך של שנתיים התלמידים משתחררים מהפרויקט בטקס פרידה מרגש. בנוסף בוצעו פרויקטים רבים בתחום התרומה לקהילה ביחש''ם אשר כללו בין היתר צביעת בתי קשישים ונזקקים, לימוד מחשבים לילדים בבית חולים סורוקה, פעילות עם עמותות ''יחדיו'' , ''קו לחיים'' וחב''ד (בתחום חלוקת המזון), פרויקטים אלו ועוד רבים תרמו רבות לחוסן המנטאלי של אנשי היטא"ם באותה התקופה. לצד העשייה נעשתה פעילות בתחום החברתי, אחת לשנה בוצעו אירועים חברתיים למשפחות אנשי הקבע, כמו יום המשפחה ונופש משפחות, מסיבת חנוכה ופורים, קיום ערבי פורשים, וערבי גיבוש בפלוגות. לחיילי החובה בוצעו ימי כיף לכל פלוגה וכן התקיימו טיולים פלוגתיים אחת לשנה, והשתתפות בסדרת חינוך וחיזוק הזהות היהודית. יחש"ם דרום במלחמת לבנון השנייה במהלך יולי 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה, למעשה המלחמה החלה ב 12 ביולי בפעילות חיזבאללה שכללה התקפה על סיור של צה"ל בתוך גבול ישראל, חטיפת שניים מהחיילים בסיור, אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל והריגת ארבעה, כל זאת תוך כדי פעילות הסתה של שיגור רקטות לכל אזור הצפון. בעקבות החטיפה צה''ל פתח ב-13 ביוני במבצע ''שכר הולם'' כנגד החיזבאללה בלבנון והמשבר התפתח להתקפה כוללת של ישראל על יעדים בכלל שטח לבנון ומנגד ירי מסיבי של החיזבאללה על כל צפון הארץ. בשלבים הראשונים למלחמה עיקר ההתקפה הישראלית התרחשה דרך הפצצות של חיל האוויר והפגזות ארטילריה מהים והיבשה, אך ככל שנמשכה הלחימה גדל היקף הפעילות הקרקעית של הכוחות הרגליים, שריון והנדסה קרבית בדרום לבנון וכפריה. מערך האחזקה שתוגבר באלפי אנשי מילואים חדורי מוטיבציה, סופק מענה מהיר לכוחות הלוחמים בשטח, וכן הצורך לשמור על רמת כשירות גבוהה של אמל"ח לאורך כל הלחימה. יחש"ם דרום תגבר את היחש"ם הצפוני בחוליות אחזקה אשר ליוו את הכוחות בחזית. היחש"ם סייע בהכשרת הכלים שיצאו מפעילות באזח"ע ועלו לגזרה הצפונית, כמו כן היחש"ם שלח חוליות אחזקה לתמיכת חטיבת גבעתי במהלך הלחימה. בלחימה, פעילויות האחזקה של היחש"ם התמקדו בסיוע בהכנות הרק''מ לקראת כניסה ללבנון וביציאתם מלבנון לקראת כניסות נוספות, כאשר עיקר פעילות האחזקה בתוך לבנון התמקדה בתיקונים מהירים וחילוצים נועזים שבמרביתם בוצעו בשעות הלילה ותחת אש.כיתות האחזקה של היחש"ם פעלו לאורך כל הלחימה ללא הפסקה סביב השעון, נשלחו כיתות בכל יום לתקן ציוד במגוון תחומי האחזקה, כל זאת לצד סיוע ליחידות המילואים שגויסו וסיוע בקליטת יחידות מתגברות מיתר הפיקודים. מתוך ניתוח סיכומי הלחימה, ניתן לומר כי היחש"ם הדרומי תרם רבות והצליח לשמור על אחוזי כשירות מבצעית גבוהים לאורך כל הלחימה ולספק פתרונות יצירתיים בזמן אמת לאתגרים שבהם נתקלו הכוחות בשטח. באוקטובר 2007 סיים אל"ם יורם נחמן את תפקידו ופרש מצה"ל ובמקומו התמנה לתפקיד אל"ם שחר גלעד.
לעמוד האישי באתר
מאורעות מרכזיים: מבצע עופרת יצוקה. אל''ם שחר גלעד התמנה לתפקיד מפקד היחש''ם ב-31 לאוקטובר 2007, את הפיקוד על היחש''ם קיבל מאל''ם יורם נחמן, וזאת לאחר מסלול תפקידים במערך הליבה של חיל החימוש, כאשר ניתן לומר שזהו תפקידו הראשון בגזרה הדרומית. שחר מספר כי ביצע הכנות רבות והערכות לתפקיד מפקד היחש"ם טרם כניסתו לתפקיד, הדבר התבטא בהשתתפות באירועי היחש"ם, שיחות עם מפקדים בעבר והתייעצות עם מפקדי יחש"ם מקבילים, סיוע ביועץ ארגוני ללמידת היחש"ם ויצירת תמונה כללית להתחלת העבודה ביחש"ם. עם כניסתו לתפקיד הפיץ שחר את ה"אני מאמין" שלו לארגון, נכתב חזון ויעוד מחדש ליחש"ם, ומתוך רוח המפקד ניתן היה להבין ששחר ראה את היחש"ם "כנבחרת מובילה" בכל התחומים. אנשים מספרים ששחר היה ''קצין וג'נטלמן'' שתמיד דיבר אל אנשים ''בגובה העיניים'', ובדרכו המיוחדת הנעימה והצנועה הוביל את היחש''ם להישגים רבים גם ברגעי האמת. שחר הביא עימו מוטיבים של מוסר, כבוד האדם, סובלנות, רגישות, נימוס, יושרה ודוגמא אישית. בתחילת דרכו עסק שחר בעיצוב התרבות הארגונית ביחש''ם, שחר דגל בשקיפות המידע ביחש''ם, ובניצול הזמן, אנשים מספרים כי בתקופתו של שחר ניתן דגש רב לייעול הזמנים ביחש''ם. ומתן דגש רב לעמוד בלו''ז שנקבע, עמידה בלו''ז מתחילה בהתייצבות לדיון, דרך ביצוע המשימה וכלה במעקב ובקרה. ההגעה בזמן לכל מקום כערך, שחר הכיל לו''ז עבודה מסודר ביחש''ם ע''פ עוגנים – לדוגמא:דיון מפקדים- פעם בחודש, דלת פתוחה פעם בשבועיים וכדומה, בנוסף הגדרת ימים קבועים לדיונים: יום ראשון - הערכת מצב מפקד היחש''ם בשיתוף מטה היחש''ם, יום שני הוגדר כיום לדיונים בחיל , יום שלישי אפשר השתתפות בדיונים בפיקוד, יום רביעי יועד לביקורים וישיבה על הלו''ז, יום חמישי נועד לסגירת שבוע, פורום ת''ש ומשפטים. שחר דרש מהיחש''ם לתאם לו''ז מול החיל בימי שני ובכך לשמור על העוגנים והימים קבועים בלו"ז, ובנוסף דרש מאנשיו להתייצב לדיונים בצורה מסודרת ומכובדת אשר תייצג את עמדת היחש''ם בכבוד. כחלק מעיצוב התרבות הארגונית ביחש''ם, שחר שם דגש רב לערך הסובלנות- לדבריו ''הסובלנות הינה תפיסת עולם שנדרש לאמץ באמצעות הקשבה לגישות ולתפיסות שונות, ודעות חריגות כך שנבטיח איכות סביבת עבודה משופרת ותוצאות סופיות טובות יותר''. נוסף על כך, הסובלנות באה לידי ביטוי גם בטיפול בפרט, אנשים מספרים שלצד הסובלנות עמד טיפוח המשאב האנושי כערך ביחש''ם מתוך הבנה כי המשאב האנושי הינו החשוב ביותר ביחש''ם, תחילה יישמו נהלים מחייבים ביחש''ם- נוהל קליטת חייל חדש ביחש''ם, מדיניות דלת פתוחה, ביצוע ראיונות, הקפדה על רווחת הפרט בדגש על בתי כנסת, חדרי אוכל, שק''ם, פינות המתנה, מועדון, מרפאה, אפסנאות, חדרי משמר ופעילות חינוך ומורשת. אנשים מספרים שאופן הטיפול בחיילים ע''פ תפיסתו של שחר, מתחיל בהקשבה, הכרת הבעיה, בהערכה, ובמידת הצורך גם ביצוע ביקורי בית וטיפול ת''ש מהיר. עוד הוסיפו כי שחר העמיד בראש סדר העדיפויות את הטיפול ברווחת הפרט, מתוך כוונה להפוך את היחש"ם למקום נעים לשירות והגברת המוטיבציה בקרב החיילים. כתבה בנושא רווחת הפרט מתוך עיתון חדשות חיל חימוש (מארס 2008). תחום התרומה לקהילה קיבל דגש רב בתקופתו של שחר, החברה והקהילה הפכו להיות חלק בלתי נפרד מעיסוקו של היחש''ם, כל פלוגה ביחש''ם העמיקה את הקשר עם גוף קהילתי ונוצר חיבור הדוק בין הפלוגות ביחש''ם והגופים השונים, דוגמא לכך הינה שיתוף פעולה בין פלוגת קציעות- לבין ''בית העיוור'' בבאר שבע. בתחילת ההתקשרות הפלוגה ביצעה פעילויות לאחזקה ושיפור פני המעון, אך עם הזמן חוזק הקשר ולבקשת החיילים המתנדבים, בוצעו מסיבות בחגים ופעילויות חינוכיות בבית העיוור. משיחה עם מפקדים מפלוגת קציעות בנושא נראה כי החיילים יזמו מספר פעמים פעילויות חינוך בבית העיוור, וכי הרגשת התרומה הייתה להם לערך ותרמה להגברת המוטיבציה לשירות ולחוסן המנטאלי של הפלוגה בתקופה זו. דוגמא נוספת להעמקת הקשר עם הקהילה, מוזכרת בכתבה מתוך אתר דובר צה''ל שפורסמה ב-27 ביוני 2012 בנושר שילוב תלמידים בעלי נכויות וצרכים מיוחדים בעשייה הצבאית ביחש''ם בסדנת לאלקטרואופטיקה נשק וצ"י. כן, אנחנו יכולים. ''הוא ילד עם הרבה קשיים ומאז שהגיע לפרויקט הוא פשוט פרח''. תוכנית ''אתגר'' הפועלת כבר 6 שנים, מציבה מתנדבים בעלי צרכים מיוחדים ביחידות צה"ל השונות. הצעירים, הוריהם ומפקדיהם השתתפו במפגש מרגש ביחש''ם של פיקוד הדרום, ''מאז שהוא הגיע לכאן הוא פשוט פרח'', סיפרה אחת האמהות על בנה. ביחש''ם (יחידת חימוש מרחבית) של פיקוד הדרום ערכו לאחרונה פעילות להורים של מספר חיילים מאוד מיוחדים. במסגרת פרויקט אתגר, שהחל ב-2004, מאמצת היחידה נערים ונערות מבית ספר לילדים בעלי צרכים מיוחדים ''יסודות'' בבאר שבע. במסגרת התוכנית, מתנדבים צעירים אלה לצה''ל ומוכיחים לכולם שגם הם חלק יצרני ותורם בחברה. ''בפיקוד הדרום יש מדור מתנדבים שמאתר ומציב מתנדבים ביחידות שונות ברחבי הפיקוד'', מסבירה רס''ן אלה לוי, רמ''ד מתנדבים במרחב דרום, ''במהלך תהליך האיתור פנה אלינו בית ספר יסודות בבקשה לאפשר לתלמידיו להתנדב. מטרת ההתנדבות היא שילוב האוכלוסייה בחיי היומיום, ההתנדבות חושפת את התלמידים לאנשים חדשים, פעילות חדשה והם מרגישים שהם תורמים לצה''ל בדיוק כמו כל אחד אחר.'' במהלך היום סיירו ההורים במחלקות השונות וראו במו עיניהם במה ילדיהם עוסקים ועם מי הם עובדים. עדיאל, הנמצא בשנתו האחרונה בפרויקט, שמח להציג בפני הוריו את כל החברים והמפקדים. אימו, רחל אפטבי, סיפרה על השינוי שההתנדבות ביחש"ם חוללה בבנה: ''הוא ילד עם הרבה קשיים ומאז שהגיע לפרויקט הוא פשוט פרח. היו לו בעיות אוכל קשות מאוד ופתאום הן נעלמו, כי הוא ראה כאן אנשים שאין להם בעיות דומות. זה גם תרם לו המון מבחינת העצמאות, כיוון שביחש"ם התייחסו אליו כשווה וקבלו אותו בידיים פתוחות. הוא גם ראה איך האנשים בבית מכבדים אותו על זה מתנדב ואיך התרשמו מזה מגיע עם מדים. השיפור הזה עזר לי להתמודד עם הקשיים שלו כיוון שהוא מסוגל עכשיו לבקש עזרה גם אם אני לא לידו''. בסוף יום ההורים קיבלו המתנדבים במעמד מרגש דרגות מהוריהם וממפקד היחש''ם לעיני חיילי כל המחלקות. מפקד היחש''ם אל''מ שחר גלעד, אמר כי ''הפרויקט הזה מחמם את הלב לכולם, להורים, לילדים ולחיילי היחש''ם. זה כיף לראות אותם מגיעים, נהנים ותורמים ואני מקווה שהפרויקט רק ימשיך הלאה ויגדל.'' היחש"ם במבצע "עופרת יצוקה'' בתאריך 19/12 הסתיימה תקופת ה"תהדיא" עפ"י תאריך היעד, החמאס ניצל את תקופת הרגיעה להמשך תהליך ההתעצמות בדגש על תוכנית המגננה, יכולת הפגיעה ע"י ירי רקטי ופיגועי מדף. בתאריך 24/12 החל החמאס בירי רקטות ופצמ"רים לכלל ישובי הנגב ולעיר אשקלון, מתוך אסטרטגיה להגיע בקצה לרגיעה מחודשת בתנאים משופרים. בתאריך 27/12 שעה 11:30 תקף צה"ל יעדי חמאס ברצועה. יחש"ם דרום כגוף אחראי על מתן מענה אחזקתי חימושי בדרג ב' נערך לתמיכת המערכה עפ"י התוכנית הפיקודיות. בתאריך 27/12 נפתח חמ"ל היחש"ם וב-28/12 כלל תאי שליטה הפלוגתיים לצורך ניהול מערך האחזקה במדרג הפיקודי. היחש"ם תמך ברעיון האחזקה הפיקודי בהתאם למעגלי האחזקה, ריכז את כלל צורכי האחזקה במדרג הפיקודי וסיפק מענה אחזקה לכוחות דרג ב' וכן סייע בדרג א' בהתאם לצורך. ב"עופרת יצוקה" הפעיל היחש"ם פלק"ד משימתי המבוסס על סדנת צאלים מתוגברת, למתן מענה אחזקתי לגזרת אוגדת עזה. היחש"ם תמך את מאמץ האחזקה הפיקודי בהכשרת מכללי אל-אופ וחט"כ ע"ב יחידות המנועיה והאופטרוניקה, תוך גיוס סלקטיבי בהפעלה משולבת של הכוחות הסדיר והמילואים. חוליות האחזקה של היחש"ם הופעלו מתוך מחנה נתן עפ"י תיאום מפקד פלק"ד עזה מול אוג' עזה או עפ"י דרישות או קריאות לתיקון תקלות במגננים ושטחי כינוס. בוצעה דחיפת מכללי חט"כ / בק"ש כשירים עד רמת הגדוד בשטח, ודחיפת חלפים עד הגדודים ופינוי בלאי. לאור נפילת פצמ"רים בגזרת נחל עוז, התקשה מצל"ח לנפק פרטי צל"ם ליחידות ולכן הוחלט על הקמת מחסן קדמי בפלוגת צאלים לניפוק ותמיכת היחידות בשטח. נשלחו חוליות לאחזקת צ"י לסיוע ליחידות באחזקת גנרטורים ותמיכת חמ"לים הפרוסים בשטח. כחלק ממשימות היחש"ם בלחימה בוצעו לראשונה הכשרות לרק"ם פגוע בשטח ע"י פלק"ד עזה ובנוסף הכשרות לרק"ם פגוע במחנה נתן ע"י פלוגת הרק"ם, וזאת בכדי לצמצם את זמן השינוע וטיפול בכלים במש"א ולהחזיר בזמן מצומצם את הצל"ם לכשירות בשטח. עם יציאת הכוחות משטח הרצועה הפעיל היחש"ם חוליות אחזקה משימתיים לסיוע בהעלאת כשירות הצל"ם ול"הגברת מוכנות", כל מ"פ ביחש"ם קיבל אחריות לליווי תהליך החזרה לכשירות של היחידות היוצאות. מתוך סיכום מפקד היחש"ם למבצע "עופרת יצוקה", המבצע הצבאי יצא לדרך, במטרה ברורה וחדה: ליצור פגיעה קשה בתשתיות החמאס, לצמצם את הירי לשטחי מדינת ישראל וליצור תנאים לשיפור המצב הביטחוני בדרום.לצד הלוחמים בקווים הקדמיים ביותר, עזרתם ב"העלאת הכוננות" ליחידות הלוחמות ובכל משימה או צורך שעלו מן השטח.העוצמה שנתתם בשטח במקצועיות ובאיכותיות, באה לידי ביטוי, יותר מכל באחזקה ובהעלאת הכוננות.האדם הינו מקור עוצמתו של צה"ל והוא המשאב העיקרי, אם לא היחידי המצוי ברשותנו ויחדיו אנחנו "נבחרת מנצחת". אל משימה זו , כמו גם אל המשימות הנוספות העומדות בפניכם כאנשי היחש"ם, אתם הגעתם עם הידע , המקצועיות והערכים אותם רכשתם במסגרת מסע ארוך ומעמיק ברגיעה ובתרגילים אותם ביצענו לאורך השנים. נערכנו והתכוננו זמן רב ליום פקודה וברגע האמת עמדנו במבחן העליון שכל צבא נדרש לעמוד בו. בתקופת שירותו של אל"ם שחר גלעד בוצעה קפיצת מדרגה בתחום הכשרת המנועים לנגמ"ש ורק"ם, בשנת 2008 נגזר הסרט ונחנך מבנה ייחודי מסוגו בצה"ל אשר נבנה לצורך מענה וחשיבה לירידת צה"ל דרומה, למתן מענה לתחום החט"כ לכלל המרחב ובראיה לחירום. אולם המנועיה החדש היווה קפיצת מדרגה בתחום התשתיות ובדגש על התחום הטכנולוגי, תוך שיפור סביבת העבודה, והיכולת לעבוד בתאי הרצה לחט"כ המאפשרת צמצום נזקי הרעש בזמן עבודת החט"כים. העבודה באולם המנועייה החדש שיפרה משמעותית את יכולת התיקון של המנועים וכן תרמה רבות ליחש''ם בתחום המוכנות לחירום והעלאת כשירות יחידת המנועייה במילואים. אנשים מסכמים את היחש''ם בתקופתו של שחר, כ-3 שנים מרתקות ומאתגרות בהן היחש''ם עבר תהליכים ושינויים רבים, בתקופה מיוחדת במינה שכונתה ''היחש''ם בחירום'' שהחלה בהכנות לתרגיל יחש''ם ולאחר מכן השתתפות במבצע ''עופרת יצוקה''. אירועים מעצבים אלו השפיעו באופן ניכר על העשייה ביחש''ם, ביצירת מענה אחזקתי ובהגדרת היחידה כנבחרת מנצחת, בעלת תרבות ארגונית וסטנדרטים גבוהים. בנימה אישית זכיתי לשרת ביחש''ם בתקופתו של שחר כשנה מתוך שלושת השנים, זכיתי להכיר מפקד בעל ערכים הנתפס בעיניי כמנהיג חברתי, תכונותיו האישיות ודרכו הייחודית הן שתרמו רבות להישגים הרבים ולהצלחת היחש''ם בתקופה מאתגרת זו. לא אשכח את התרגשותו הרבה של שחר בטקס סיום תפקידו ביחש''ם, דבר אשר מבטא בעיניי יותר מכל את אישיותו של שחר, ואת הרגשת השליחות לפקד על היחש''ם בתקופה כה מאתגרת. בנובמבר 2010 סיים אל"ם שחר גלעד את תפקידו כמפקד היחש''ם ומתוך הכרה בתרומתו הרבה ליחש''ם מונה למפקד חימוש פיקוד הדרום, ובמקומו התמנה לתפקיד מפקד היחש"ם אל"ם חיים אזולאי.
לעמוד האישי באתר
התקופה: 2010-2013 ב 12 לנובמבר 2010 קיבל אל"ם חיים אזולאי את הפיקוד על יחש"ם דרום לאחר שביצע שורה של תפקידי ליבה במערך השטח ובניהם ק. חימוש חטיבת שריון (עוצבת "ברק"), ק. חימוש אוג' מיל' (עוצבת "עמוד האש"), ק. חימוש אוג' סדירה (עוצבת "געש") וראש ענף שדו"ת במפקדת חיל החימוש. טרם כניסתו לתפקיד ביצע מערכת ההכנות מקיפה שכללה ביצוע אבחון יחידה מקיף, פגישות עם מפקדי יחש"מים בעבר, רמ"חים וקחש"ר. ושם דגש על פגישות תאום ציפיות עם מפקדי חטיבות. מתוך כך הגדיר 5 עקרונות לתחומי העשייה : א. מוכנות לחירום. ב. טיפול בפרט. ג. שיפור, שינוי וייעול תהליכי עבודה במפקדת היחש"ם ובפלוגות. ד. שיפור סביבת העבודה. ה. פשטות תהליכים. לטענת מפקד היחש"ם: "אבחון היחידה עזר לי להגדיר את חמשת הקווים המנחים שילוו את עבודת היחש"ם בכלל התחומים תוך יצירת שפה אחידה והגדרת אחריות בין מטה היחש"ם והפלוגות". את תקופת כהונתו ופועלו של אל"ם חיים אזולאי הגדירו ותיקי היחש"ם "מחזון למציאות" או כפי שציין זאת ע. לתפעול רס"ן נתי שמואל: "ברור לנו שהכול ניתן לביצוע, חולמים בלילה ומבצעים בבוקר". העיסוק בפרטים בכלל תחומי העשייה ביחש"ם, תוך הקפדה על תכנון נכון ומדויק, קבלת אישורים, איכות הביצוע ובדגש על סגירת תהליכים, זה המאפיין העיקרי והמצפן בפועלו של אל"ם חיים אזולאי. א. מוכנות לחירום תחום זה הוגדר על ידי מפקד היחש"ם כראשון במעלה. העלאת מוכנות וכשירות היחש"ם והעיסוק בתחום זה בשגרה יכין את היחידה לשעת פקודה שכללה ביצוע תרגיל "חיים חדשים", רענון כלל הפקודות האופרטיביות, נבנו חמ"לים למשקים המטכ"ליים ותאי שליטה לפלוגות, עודכנו שבצ"קים למסגרות, בוצעו אימונים מקצועיים לאנשי המילואים ביחש"ם, הוקמו מחסני חירום לטובת הצטיידות אישית של אנשי המילואים והכיתות לשע"ח. חמ"לים במעבר משגרה לחירום נדרשים מפקדי המסגרות לעבוד על פי משמרות ובתפוקות גדולות יותר, לאור זאת נבנו חמ"לים חדישים המאפשרים עבודה תקינה בזמן מלחמה. עבודת שיפוץ החמ"לים בוצעה ע"י מחלקת הייצור, עפ"י אפיון של מפקדי המסגרות ובהתאם לתורה החילית. "משימת בניית החמ"לים תועדפה ביחש"ם בסדר עדיפות עליון. חמ"ל המותאם למפקד היחידה ועל פי התורה החילית ייתן בשעת חירות תפוקות ותוצרים טובים בהרבה" מתוך דבריו של ע. לתפעול רס"ן נתי שמואל. "עם תחילת תפקידי הוזמנתי לטקס חניכת חמ"ל יחידת האופטרוניקה, אני יחסית מכיר מצוין את מערכי צה"ל וראיתי חמ"ל אחד או שניים במהלך שירותי הצבאי, אך פשוט הייתה התרגשות באוויר לראות את התוצרים" מתוך דבריו של מפקד יחידת האופטרוניקה, סא"ל (במיל') יצחק שטיינברג. תאי שליטה כמו החמ"לים של היחידות המטכ"ליות גם בפלוגות החוץ שופצו והותאמו תאי השליטה עפ"י איפיון שבוצע ע"י כל מ"פ המותאם ביותר למסגרתו בהתאם למשימותיו ולתורה החילית. כחלק מיישום לקחי מבצע "עופרת יצוקה" הוסב מחסן נטוש בפלוגת צאלים לתא שליטה ובנוסף הוסב מחסן נוסף לטובת נציגי צח"מים המגיעים להזמנת חלפים, אשר יצר מרכז הזמנות אחוד לכלל הכוחות. מבצוע התאים התקיים לאחר ביצוע אימון, תרגול ועבודה משולבת עם אנשי המילואים במתכונת של 24 שעות עבודה רציפה. השתלמות חילית - "היחש"ם בחירום" בתאריך 5 לספטמבר 2011 התקיימה ביחש"ם דרום השתלמות חילית בנושא "הפעלת היחש"ם בחירום" בשיתוף ענף שדו"ת ממפקדת חיל החימוש. להשתלמות זו הגיעו כלל קציני החימוש במערך, בשירות סדיר ומילואים ומטרתה הייתה הצגת עבודת היחש"ם בחירום. ההשתלמות כללה מערכת הכנות ארוכה וקפדנית וחשפה את יכולות היחש"ם כפי שאושר ע"י קחש"ר. שלושת היחידות המטכ"ליות (אופטרוניקה, מנועייה ומוסכים משולבים) הציגו את ייעודן, תפקידן ושיטת הפעלתן בחירום. מפקד פלוגת צאלים הציג סימולציית מעבר משגרה לחירום ומפקדת היחש"ם הציגה את החמ"ל המרכזי ושיטת הפעלתו. הוכן אולם הרצאות להעברת תכנים עיוניים ואף הוגשה ארוחת בוקר וצהריים לכלל משתתפי הכנס. ההכנות להשתלמות תרמו רבות להעלאת כשירות היחש"ם לשעת חירום, כלל מפקדי הפלוגות נרתמו לביצוע המשימה תוך ירידה לפרטים לשם הצלחתה, כלל התכנים והמדריכים אושרו בקפידה ע"י מפקד היחש"ם, והמשובים העידו על השתלמות מקצועית, איכותית ומעשית שהעבירה את המסרים באופן ברור. אימון יחש"ם 2011 בסוף שנת 2011 בוצע אימון יחש"ם מלא אשר קדם לו שבוע הגברת מוכנות היחש"ם למלחמה. במהלך שבוע זה אומנו כלל כיתות היחש"ם, בוצע תרגול נוהל גיוס חירום, מסדרי מוכנות וכו'. אחד מיעדי התרגיל כפי שהוגדרו ע"י מפקד היחש"ם היה : מבצוע מערכי החירום ביחש"ם. "אימון בסדר גודל כזה מאפשר לי לבחון ולבדוק את מערכי החירום ביחש"ם בהתאם לשינויים שביצענו בתקופה שקדמה לתרגיל כרלוונטיים ומותאמים למלחמה" מתוך דבריו של אל"ם חיים אזולאי. הוסיף מ"פ רס"ן ממן מאיר ואמר: "מסכת ההכנות לתרגיל הייתה עצומה. לא היה פרט שלא חשבנו עליו, בכל תחום נדרשנו לאישורי תוכניות והדאגה העיקרית הייתה לאיש המילואים מרגע גיוסו ועד לרגע שחרורו." המשקים המט"ליים תורגלו עפ"י שתי משמרות ובתפוקות מקסימאליות, מפקדת היחש"ם הפעילה את החמ"ל המרכזי וכלל הנתונים וההנחיות הועברו ליחידות ב"נוהל חמ"לים". "במסגרת סיכומי התרגיל שביצעתי עם מפקדים ואנשי המילואים נוכחתי לדעת כי העבודה שנעשתה בתחום החירום ובהכנות לתרגיל הוכיחו את עצמן. הופקו לקחים ונכתבה תוכנית עבודה ליישומם" מתוך דבריו של אל"ם חיים אזולאי. מחסני חירום והכיתות מחסני החירום של מפקדת היחש"ם ופלוגות הפנים היו מרוכזים במחסן אחד גדול שהיה צריך לתת מענה לכלל אנשי המילואים באותה עת ובאותו מקום. "היה לי חשוב לתת עצמאות לכל מסגרת. הן בשלב גיוס הכוח וכמובן שבשלב הפעלת הכוח" מתוך דבריו של אל"ם חיים אזולאי. מתוך ראיה ומדיניות זו הוקם מחסן חירום לכל מסגרת הכולל ציוד הצטיידות אישי וכ"ע. בנוסף הוקמו מחסנים על פי כמות הכיתות אותם מחויב היחש"ם להפעיל בשעת חירום. "בשלב ראשוני היה לי חשוב שלכול מסגרת תהיה את העצמאות שלה. מגייסת לבד, מנפקת ציוד לבד, מכינה חוליות לבד וללא תלות באף גורם. דאגנו שהכול יהיה תחת תקינה צבאית מסודרת ומאושרת." מתוך דבריו של אל"ם חיים אזולאי. הכיתות הוקמו במחסנים ייעודיים בפלוגות על פי שבצ"ק תחת ארגון ותקינה במערכות הממוכנות ואושרו ע"י החיל. כמו כן אורגנו, ניבנו ותוקננו ארגזי כלים לבעלי המקצוע השונים . וכפי שהצהיר מפקד היחש"ם: "אני מאמין כי כל עבודה מתחילה ונגמרת בארגון תקינה המגדירה את הצורך ומאושרת ע"י גורמי התוא"ר. עבודה מסוג זה מלמדת על סגירת תהליכים שתאפשר שמירה על הציוד והמחסנים לאורך זמן" מבצע "עמוד ענן" בתאריך 14 לנובמבר 2012 חוסל מפקד הזרוע הצבאית של החמאס ברצועת עזה מוחמד ג'עברי. עם חיסולו ניתן האות לפתיחת מבצע "עמוד ענן". עם תחילת המבצע החל יחש"ם דרום בהכנות להגברת מוכנות לקראת קליטת הכוחות. פלוגות היחש"ם הכינו כיתות בכוננות, הוגברה העבודה בסככות העבודה להוצאת כלים. המבצע החל מספר שעות לאחר סיום הביקורת המטכ"לית שהביאה לידי ביטוי את מוכנות וכשירות היחש"ם. היחש"ם החל לעבוד במתכונת חירום תוך מתן תמיכה מלאה בכוחות האחזקה ובכוחות הלוחמים בשטחי ההתארגנות. תחילה הוגדרו ע"י מפקד היחש"ם מ"פים משימתיים לכל אוגדה מתוך ראייה ורצון לייצר כתובת אחזקה בכירה אחת שתרכז את המענה הנדרש מהיחש"ם לכוחות הלוחמים. כמו כן הוגדרו אחראי צח"מים במתחם צאלים שריכזו את כלל הצרכים עבור הכוחות הלוחמים ושהיו חשופים לירי טילים מתמשך. "כאן ראיתי את עוצמת היחידה הלכה למעשה. ניתן מענה מופתי לכלל דרישות היחידות הלוחמות. הוצאו כיתות תיקון למרחבי ההתארגנות והלחימה. חוסן היחידה בא לידי ביטוי בצורה מושלמת". מתוך דבריו של מפקד היחש"ם אל"ם חיים אזולאי. ב. טיפול וטיפוח אנשי היחש"ם ליבת העיסוק ביחש"ם היא כוח אדם. הטיפול באוכלוסיית הקבע והחובה כללה ארגון מחדש של הצרכים בכ"א על פי מקצועיות, מסגרות והתאמת השיבוץ לתקינה ולבסוף אישור תוכנית פיתוח אישי לכל נגד ביחידה ע"י מפקד היחש"ם. תוכנית הפיתוח האישי התמקדה בציר האישי ובציר המקצועי ע"י בניית תוכנית קורסים והכשרת. "העיסוק בשיבוץ האנשים ביחש"ם ופיתוחם הוא עיסוק יומי המחייב את כלל המפקדים ביחש"ם אך שם את העיסוק בכ"א והדאגה לפרט בראש סדר העדיפויות" מתוך דבריה של רס"ב לימור שלגי רמ"ד משא"ן. מפקד היחש"ם הגדיר למפקדים את הציפיות מהם בכל הקשור לתחום כ"א בדגש על שפה מקצועית תוך בחינת הצרכים וניהול מתמיד של תחום זה. לדברי מפקד היחש"ם: "זו הדרך בה נוצר טיפול ראוי בכ"א ונוודא כי חלוקת הקורסים שוויונית ונכונה להתפתחות המקצועית והאישית של הנגדים ומותאמת לצורכי הארגון". ג. שיפור, שינוי וייעול תהליכי עבודה "חלק ממחויבותי להובלת היחש"ם למצוינות חרטתי על דגלי את נושא שיפור תהליכי האחזקה אשר ישפיעו על איכות העבודה והשירות הניתן ליחידות. פתיחת תהליכים לדיון יצרה דו שיח מקצועי ביחש"ם שהביא לשיפור והתייעלות בכלל הפעילות ביחש"ם בשגרה ובחירום". מתוך דבריו של מפקד היחש"ם אל"ם חיים אזולאי. פרויקט אחל"ה פרויקט אחל"ה (אספקת חלפים לבעל המקצוע) נולד מתוך החשיבה של קיצור משכי זמן לאחזקה, דהיינו במקום שבעל המקצוע יעזוב את עמדת העבודה, ילך למחסן החלפים, ימשוך חלפים ולאחר מכן ימשיך בעבודתו, עפ"י שיטת אחל"ה יזמין בעל המקצוע את החלפים הדרושים לו דרך מחשב באמצעות תוכנת ה- SAP (שריון), אחראי מחסן החלפים יקבל את הזמנת החלפים, יכין את מנת החלפים וינפקה לבעל המקצוע בעמדת עבודתו. פרויקט זה שינה דפוסי פעילות שהיו נהוגים ביחש"ם מאז הקמתו ומאפשר לבעל המקצוע לעסוק יותר בפעילות התיקון והאחזקה. בעזרת אחל"ה נחסכו שעות אחזקה רבות אשר הופנו לטובת טיפול בצל"ם. כלי עבודה הנשק של אנשי האחזקה הם כלי העבודה. עמ"ט כלי עבודה נולד מתוך חוסר הידיעה, ארגון ושליטה של האמצעים ביחש"ם וכתוצאה מכך השקעת כסף בפריטים שאינם נחוצים ומצויים בפלוגות. העמ"ט כלל ארגון מחדש, תקינה וספירות תוך ביצוע איזונים רישומים למלאי הנמצא בפלוגות. מתודולוגיית העבודה כללה : 1. ביצוע ספירות ברמת הפלוגות על מנת להבין מה קיים ומה חסר. 2. הגדרה וארגון מחדש של צרכי כלי עבודה ברמת בעלי המקצוע עבור כל פלוגה. 3. ריכוז הצעות לתקינה וניתוח הדרוש בחלוקה לפלוגות . 4. אישור העבודה ע"י ענף שדו"ת בחיל. 5. תקינה – המגדירה את הצורך המאושר. 6. ביצוע ספירות חוזרות וזיכויים מול התקינה החדשה. 7. חתימת בעלי המקצוע על כלי העבודה. 8. הצגת הפערים הנדרשים לרכש עפ"י סדר עדיפות. 9. ביצוע תחזית לרכש למצל"ח לטובת השלמת הפערים. העבודה נמשכה למעלה משנה וכללה דיונים עיטים ברשות מפקד היחש"ם ובהובלת מדור ניהול מלאי ומדור לוגיסטיקה.במקביל בוצעו מספר מופעים של מסדרי מפקד היחש"ם בכלל הפלוגות. "אין ספק שזוהי עבודה מורכבת הדורשת סנכרון מלא בין כלל הפלוגות ומטה היחש"ם, אבל התוצרים שלה מאפשרים לנו לנהל, לארגן ולשלוט טוב יותר באמצעים שברשותנו ולנהל את הפערים לרכש באופן מושכל יותר תוך הגדרת סדרי עדיפויות" אמר מפקד היחש"ם אל"ם חיים אזולאי. שיפור תשתיות השפעת סביבת העבודה על התפקוד והאיכות הועברה ע"י מפקד היחש"ם במסמך ה"אני מאמין" שלו עם כניסתו לתפקיד."הדאגה לפרט עוברת גם דרך סביבת העבודה שלו. אנשי היחש"ם עוסקים לילות כימים בהכשרת צל"ם, רק"ם ורכב ובאיכות גבוהה. ברור לי כי סביבת עבודה ידידותית המאפשרת לבעל המקצוע להעניק אחזקה טובה יותר תוך קיצור זמני הטיפול, ייעול תהליכים והגברת זמינות המוצר ליחידות הקצה. המסר שאיש האחזקה במרכז מעלה את חדוות העשייה, מקצועיות הנגד וטיב המוצר". אמר מפקד היחש"ם אל"ם חיים אזולאי. עפ"י מדיניות המפקד לטיפוח סביבת עבודה מטופחת, נקייה וירוקה מנהל כל מ"פ תוכנית פיתוח סביבתית המורכבת מיוזמות פלוגתיות לטובת הכלל. שיפור תשתיות העבודה חל על כל היחש"ם וכלל: 1. החלפת כלל עמדות העבודה בפלוגה היעודית בתחום האופטרוניקה עפ"י איפיון שולחנות עבודה לאלקטרונאי וטכנאי אופטי שבוצעו ע"י אנשי המקצוע בפלוגה. 2. שיפור סביבת העבודה בפלוגות חיון. 3. מגורי חיילים ומועדונים. 4. משרדי רמ"דים ומטה היחש"ם. 5. הקמת גינות ירוקות בכלל פלוגות היחש"ם. 6. הקמת גן מפקדי היחש"ם ומחש"פים לדורותיהם. חניכת חדר מורשת יחש"ם הערבה בשנת 2000 מוזג יחש"ם הערבה יחד עם יחש"ם דרום והשליטה על פלוגות חיון הועברה ליחש"ם. ביוזמה ובהובלה של רס"ן ממן מאיר שיפצו אנשי הסדנא את חדר ההנצחה והמורשת במחנה חיון.במהלך חודש אוקטובר 2012 נחנך חדר הנצחה והמורשת בטקס מרגש בראשות מפקד היחש"ם ובהשתתפות מפקדי יחש"ם הערבה לדורותיהם ומשפחות החללים. בטקס הוצג חדר הנצחת חללי היחש"ם, בוצע סיור למשפחות בסדנאות חיון ואף חולק שי מיום מרגש זה. חניכת גן מפקדי יחש"ם 653 ומחש"פים לדורותיהם בתאריך 6 למרץ 2013 התקיים פגש מפקדי יחש"ם ומחש"פים לדורותיהם. פגש זה כלל סקירה שטח באנדרטת "חץ שחור", סיור בפלוגה היעודית ובפלוגת הרק"ם שבמחנה נתן, ביקור בחדר הנצחה ומורשת של יחש"ם דרום וחניכת הגן המפקדים. בטקס מרגש, בהשתתפותם של מחש"פים ומפקדי היחש"ם לדורותיהם נחשף גן המפקדים ע"י אל"ם חיים אזולאי. בגן, הוקדש עץ זית לכל מפקד יחש"ם ומחש"פ לתקופתם המשותפת בפיקוד הדרום. ד. עיקרון הפשטות אחד העקרונות המובילים במדיניות מפקד היחש"ם אל"ם חיים אזולאי היא פשטות תהליכים. "עיקרון זה מוביל אותי בכלל התפקידים שביצעתי ובפרט בארגון כמו היחש"ם, אני לא מאמין בתהליכים מורכבים אלא בהבנה ובהעברת מסר מדויק לאנשים בכלל תהליכי העבודה. למדתי וחונכתי שמה שלא פשוט- פשוט לא יהיה וזו התובנה אותה העברתי לפקודי". מתוך דברי מפקד היחש"ם אל"ם חיים אזולאי. ועוד הוסיף "עקרון זה מצוי כחוט השני בכל פעולה המתבצעת ביחש"ם, החל מעבודת המטה דרך פעולות אחזקה ועד המענה הניתן ליחידות הקצה". בחודש נובמבר 2011 בוצעה ביקורת כו"כ ומטכ"לית בכלל פלוגות היחש"ם והיחידה הוגדרה בכשירות ובכוננות גבוהה מאוד, ציון הביקורת המשוקלל עמד על 93.25 . לאחר שנתיים בתפקידו סוכם מפקד היחש"ם אל"ם חיים אזולאי לתפקיד רמ"ח אחזקה באט"ל. "היחש"ם מהווה עבורי קפיצת מדרגה אישית ומקצועית המקנה לי את היכולת להתמודד עם כל תפקיד אותו אדרש לבצע. אני חש גאווה עצומה ומודה על הזכות שנפלה בחלקי להיות חלק ולהוביל את היחש"ם הדרומי בשגרה ובחירום". סיכם מפקד היחש"ם אל"ם חיים אזולאי.
.jpg)
לעמוד האישי באתר
דבריהם של חיילי הגש"ח סיפורו של רס"ן ( מיל') יעקב וישקין (מתוך תמליל הסיפור בסרט) יעקב וישקין – שמי וישקין יעקב,דרגתי רס"ן במילואים,היום אני בן 50.הגעתי לגש"ח רפידים בשנת 72 כשהייתי בן 19.שירתי עד שנת 1974 בגש"ח רפידים בפלוגה ה' ונשלחתי ב-74 ע"י סא"ל מאיר בשן לקורס קצינים סיימתי את השירות הצבאי בדרגת רס"ן. הגעתי לגש"ח ברפידים בינואר 72 והמ"פ שקיבל אותנו היה מוטי איילון. במהלך שירותי בש"ח עברתי שלוש מ"פים. המ"פ שקיבל אותנו היה מוטי איילון,אייכלר מפקד פלוגה ה',הייתה פלוגה ד' מסודרת והיא עסקה בתיקון,תיקון טנקים,טיפולי ב' ויציאה לגדודים וטיפולים בשטח. עברתי עוד שתי מ"פים,זה מצליח יעקב וויניק יצחק ומג"דים-זה היה וגנר ( הכוונה לנחמן ורד),מושקו-יצחק רווה ובשן מאיר. התקופה של הגש"ח נזכרת טוב בעבודה הקשה שהייתה לנו. אהבה לעבודה והחברות,זה היה הנושא הכי חשוב בעיני,יש חברים שמלווים אותנו עד היום כ-30 שנה. עשינו בגש"ח הרבה דברים,אם זה הבנייה של כל הסככות, אם זה תיקוני טנקים,אם זה תיקונים מיוחדים של הצמ"ה. לא תמיד היו לנו האמצעים והיינו צריכים הרבה לאלתר-ובזה היינו טובים. אחד הדברים הגדולים שעשינו זה ההכנה של הגש"ח למחלמת יום הכיפור.יצא לי לעבוד עם יוסף בהכנת הצמ"שים ומילוי הצמ"שים.לא ידענו עד כמה העבודה הייתה חשובה. כאשר פרצה המלחמה והותקפנו ע"י מטוסים אנחנו היינו כבר מוכנים. ביום הראשון של המלחמה הועברתי לטסה וסופחתי לפלוגה של גדעון יפה ז"ל. הפלוגה ישבה בצומת טסה וסופחה יותר מאוחר לאוגדה של ארי שרון.אנחנו עם הפלוגה ושני מחלקות של הפלוגה,היינו הראשונים שחצו את התעלה בהפגזה כבדה מאד ולא נשכח אף פעם את מה שעברנו שם. הצליחה הייתה קשה אבל מה שחשוב הוא שהעבודה,שהעבודה על התיקונים,תיקוני הטנקים לא הפסקנו אותם יום ולילה,עבדנו יום ולילה. אחד גולות כותרת של הגש"ח ושל אנשי החימוש שהחזירו את הסד"כ לצה"ל. סד"כ הכלים,הטנקים,התותחים כמה וכמה פעמים וצה"ל צריך מאד להעריך את העבודה שלנו,כי פשוט אם לא היינו אנחנו,אני לא יודע לאן היינו מגיעים.עוד מזל אחד היה לנו בגש"ח-שגמרנו ללא נפגעים,וחזרנו כולם,כולם בחיים לרפידים חזרה. אני רוצה לסיים באיזה אנקדוטה יפה-אנחנו היינו קצת שובבים,ובמסגרת טיפולי ב' שלנו אנחנו צבענו את הטנקים ביום חמישי בלילה כי ביום שישי היו מוסרים את הטנקים ליחידות ואז החלטנו לקחת את הצבע הצה"לי,נקרא צבע קקה בזמנו ולערבב אותו עם כמה צבעים.צבענו את הטנקים בלילה ויצאו טנקים ירוקים.למחרת בבוקר זה היה יום שישי היה ביקור של מפקד האוגדה והוא רואה פתאום חמש טנקים עומדים בשורה וירוקים,הוא שאל-מה זה? אמרנו-זה הצבע שקיבלנו. כתבו מכתב לטמבור וטמבור התנצלו על הצבע שהיה לא תקין ולא בסדר וככה עברנו גם את הנושא הזה. נושא שאני עוד פעם מדגיש זה החברות בעבודה.זה היה חשוב מאד לכולנו להיות יחד,יחד עם המ"פים ויחד עם המג"דים.היינו כמשפחה אחת,עברנו תקופות יפות,ימי הולדת,מסיבות,המסיבות היו שם כל דבר בכל האזור,חדרי אוכל של הגש"ח,חוץ מהעבודה,והיה הרבה עבודה-נתנו את כל כולנו למדינה. סיפורו של רס"ן ( מיל) חמי אבשלום חמי אבשלום – שלום,שמי חמי אבשלום ואני השתחררתי מהצבא בדרגת רס"ן,היום אני בן 50.הגעתי לגש"ח בשנת 72 כשהייתי בן 18. שירתי ביחש"מ כ-8 שנים ולמעשה הייתי,הגעתי ליחש"מ,הייתי מטוראי עד מ"פ.בגש"ח 784 ,הגעתי ליחש"מ בשנת 72 והגעתי לרפידים,הציבו אותי במחלקת גנרטורים.מחלקת גנרטורים הייתה משפחה קטנה.המפקד היה שם דוד מנצור.המג"ד באותו זמן היה וגנר ( הכוונה לנחמן ורד). ארבעה חמישה חודשים הייתי במחלקה.נתנו שירות תיקונים לגנרטורים שהגיעו מטסה.מהמיתלה ומכל המקומות.לאחר כארבעה חמישה חודשים עברתי לגזרת באלוזה.בבאלוזה קיבל אותי המ"פ רמי פניגל.הייתי שמהאחראי חוליית אחזקה שתפקידה למעשה היה לתת שירותי אחזקה ותיקונים לכל הגזרה הצפונית. מה זה התפקיד?היינו עולים על נ.נ. בבוקר,מעמיסים את הציוד ונוסעים למעוזים.לכל המעוזים,יושבים במעוזים ונותנים שירותי אחזקה לגנרטורים-מחליפים מצברים,מתקנים,מחליפים שמן,פילטרים ואם צריך לתקן מתקנים,למעשה היינו אחראים על כל האחזקה של הגנרטורים.כי בלי הגנרטורים במעוזים למטה אין חשמל,אין מיזוג,אין חימום.כך הסתובבנו בכל המעוזים.לעתים גם היינו ישנים במעוזים,אם הייתה,היה איזה סרט טוב,איזו הצגה טובה,היינו יודעים שמביאים אומנים,היינו מעבירים את העבודה לכל הלילה ויושנים במעוז,ולמחרת ממשיכים את הסבב של העבודה.אפשר להגיד שאני את ארוחת הצהריים שלי ככה באופן קבוע הייתי עושה על שפת התעלה.היה שם איזה בניין של שני קומות שנתן תצפית לכיוון המצרים.היינו אוכלים שם צהריים,היינו מטגנים לעצנו לוף,לחם טרי וכל הסיפור.היינו מדברים עם המצרים בצעקות,מנהלים דו-שיח איתו.האווירה היתה פסטורלית-מה יותר טוב מנחל,מים,אוויר טוב?אבל תוך כדי הזמן שחלף ראינו למעשה איך שהמצרים הרימו את כל סוללת העפר ולא הבנו מהו. רק כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הבנו למה,מה קרה שם.למעשה המצרים עשו שם איזושהיא פעולת הסתרה שאנחנו לא ידענו,לא הבנו,ומלחמת יום כיפור תפסה אותנו מופתעים.באותו יום מר ונמהר התעוררתי בבוקר,סגן המפקד שאיני זוכר את שמו כרגע,העיר אותי מוקדם וקרא לי לבוא לעשות את ההפעלה לבסיס,יצאנו,הפעלנו את כל החיילים עוד לא הבינו מה קורה.לאחר מכן ככה עברו,עברו דו-שיח אנשים,קיבלנו הוראה שב 14:00 כל החיילים במועדון-המ"פ רוצה לתת תדריך,תדריך לקראת הערב.היו שמועות שלקראת הערב אנחנו הולכים לקראת מלחמה.ב-14:00 כל החיילים התכנסו במועדון,ואני ישבתי במשרד,חיכיתי,שמרתי שם,חיכינו לטלפונים ולקשר.ב-14:00 החיילים בתוך המועדון,אני בחוץ,ב-14:05 אנחנו שומעים פתאום קולות של מטוסים מה זה בגובה נמוך,עוברים,חולפים מעלינו עמוסי פצצות,לא הבנו מה קורה.תוך כדי כך כל החיילים רצו לעמדות וכך התחילה המלחמה עבורנו.המלחמה פרצה והתחלנו לקבל הפגזות כי מאחר ואנחנו ישבנו ומאחורינו ישב שדה התעופה ולפנינו הייתה חטיבה 5 והמצרים ירו לצומת, לצומת רומני ואנחנו לכודים באמצעי כחיילי חיל חימוש.ביום השלישי למלחמה נשלחתי לכיוון מעוז בודשפט,לתקן את הגנרטור של המודיעין. הגיע ג'יפ לגש"ח,לסדנא,עליתי למעלה עם ארגז כלים.עם הנשק והתחלתי לנסוע.לא הבנתי לאן הוא נוסע כי הייתי חייל צעיר,תמים,נסעתי.הגענו לאיזשהוא בוא נגיד איזה הייתה שם שיירה שלמה של משאיות נשק,תחמושת,דלק,אספקה שהייתה אמורה להיכנס לבודפשט מאחר והכוחות שמה היו נצורים כמה ימים תחת הפגזות כבדות,עליתי למלעה לריו,התחלנו לנסוע,גמרנו את כביש הביצות,נכנסנו לכביש שפונה לכיוון בודפשט ופתאום השיירה נעצרת,ואני מדבר על,אני מדבר כל הכל בשעות הלילה,לא הבנו מה קרה,אף אחד לא עדכן אותנו.המשאיות התחילו לחזור לאחור,ראינו שזחל"מים של חטיבה 11 עם לוחמים עוקפים אותנו ונכנסים לכיוון בודפשט,אנחנו המשכנו לנסוע לכיוון החניה ומשמה לחורשה.בבוקר מפקד השיירה,טברסון שמו אמר לנו-חברה ניצלנו בנס,כי הזחל"מים שראיתם שעקפו אותנו כולם נכנסו למארב של הקומנדו המצרי ונהרגו כולם,כמובן שהצטערנו מאד. אנחנו שכבנו על שפת הים בהמתנה שחיל האויר יסיים את המלאכה כי באמת היו שם אנשי קומנדו,משני הכיוונים.חיל האוויר לא הצליח לפגוע בהם ישירות כי הם התחפרו כל כך נמוך,הכניסו לשם כוחות רגלים עד שהם טיהרו אותם.ברגע שקיבלנו את האוקיי נכנסנו בסערה לכיוון בודפשט,בכביש מלא מהמורות,ואני יושב על הריו,מחזיק אותו בקושי שאני לא אעוף החוצה.כשהגענו לבודפשט חושך בעיניים,מאחר ואני מכיר את בודפשט והייתי שם די הרבה פעמים,ראיתי את המוצב איך שהוא נחרב,נחרב כולו מפגיעות ישירות של המצרים.היו שמה שני בונקרים של תותחי נמרון,עם דלתות פלדה,ואיך היינו בטוחים ששום דבר לא יחדור,והם קיבלו פגיעות ישירות,התותחים כולם קרסו.כל המוצב למעלה היה ממש מרוסק,אבל בודפשט החזיק מעמד גם מהתקיפה האווירית,גם מכל מיני תקיפות של קומנדו וגם מהתקיפה הקרקעית שהגיעה דרך ..וגם דרך הים.הצליח לעמוד בכבוד. אה..כך המלחמה עברה,וספרנו את ההרוגים,והצטערנו וישבנו ובכינו ועמדנו וראינו את השדה תעופה מביאים את הגופות ולא ידענו מה,מה קורה.היינו מקבלים עדכונים,אבל חיילים צעירים ותמימים,ולא ידענו מה לעשות,אחרי חודש יצאתי הביתה. לאחר המלחמה,אני מדלג על השלב הזה.לאחר המלחמה עברתי לטסה.שירתי אם אצל אלי בילסקי בתור רס"פ,מכונאי גנרטורים וגם כרס"פ הפלוגה.המג"ד היה בזמנו יצחק רווה.רס"ן מאיר בשן בזמנו אני מדבר באותה תקופה,היה אמור לקבל את הפיקוד על היחש"מ,על הגש"ח.וכשהוא הגיע לטסה,הוא קרא לי ואמר-חמי אבשלום,אתה שבוע הבא,אחרי שאני מקבל את הפיקוד,אתה עובר,אתה מגיע עם הקיטבג שלך אלי ללשכה.אני הייתי חייל,לא שאלתי למה ומדוע ובאותו יום רס"ן בשן קיבל את הדרגה. והחליף את המג"ד היחש"מ מושקו,אני התייצבתי בלשכה והוצבתי במשרד קצין העבודות כעוזר קצין העבודות,החלפתי חייל שהשתחרר. שירתי באותו תפקיד כשנה וחצי.באותה תקופה גם הכרתי את אשתי ששירתה במצל"ח.הייתי נוסע אליה עם האופניים מהמפקדה לכיוון,איך אני אקא לזה שמה,מצל"ח יש באיזושהיא צומת,היו רואים המשוגע נוסע באופניים.הייתי היחידי בכביש בלילה ,עם איזה פנס והייתי חוזר ונוסע,לאחר כמה,מספר חודשים התחתנו.ואנחנו חיים עד היום,כבר 27 שנים,חגגנו את יום הנישואים.וזה הסיפור על אשתי.בשנת 76 בעזרתו של סא"ל מאיר בשן יצאתי לקורס קצינים.עם סיומי חזרתי ליחש"מ.המג"ד משה כהן.הוצבתי כסמ"פ פלוגה א',פלוגת הרק"מ והייתי מפקדם של גדולים,אני אומר נגדים בכירים,כמו רס"ר דוד אנג'ל,נונברג,חיים כהן,אלו היו קילרים,אני אומר קליברים מבחינה מקצועית. לאחר כשנה מוניתי לתפקיד מפקד סדנת נחל-ים.בפיקודו בזמנו של משה כהן והסיום היה אצל המג"ד זאביק קליין.לאחר כשנה וחצי במסגרת הסדרי השלום,נאלצנו לפרק את הסדנא ולהחזיר אותה למצרים.הם קיבלו את אל-עריש,אז כל הציר הזה היה צריך להתפנות,וחזרה החיילים התפזרו לפלוגות,אני עברתי למרכז טיפולים ברפידים ולאחר מכן עברתי לכיוון מרכז הארץ ,זהו. חמי אבשלום – אני נשוי היום לסער אשתי,שאותה הכרתי בזמן שירותי ברפידים,אב לשני בנים חיילים,אלעד ואלירן.אלעד משרת ביום בפלח"ד חרוב,מוצב בגזרת שכם,אלירן נמצא במודיעין ביחידת תצפיות ברמת הגולן.
לעמוד האישי באתר
סיפורו של אלוני זמורה - שרתתי אז כאיש כחימושניק בתפקיד חט"ג בגדוד השרמנים 39 של חטיבה 45. לזכרו של משה אגוזי מג"ד גדוד 91 חטיבה 9 ולזכר כל חיילי הגדוד שנפלו בגבורתם. ולד'בלה שנפל בידי מרצחים, באוטובוס הדמים בכביש החוף ב – 11 למרס 1978. מכתב שקבלתי מאבי, לאחר שקרא ביומני אלוני זמורה היומן נכתב במהלך מלחמת יום הכיפורים , ובמלחמת ההתשה ברמת הגולן. אם אחיה, אחזור ואשתה צוף כל הפרחים שבעולם. אם אחיה, אחזור ואטבע בכל הצבעים שבעולם. אם אחיה, אחזור ואביט בנמלה, בעץ, בפריחה, בכולם. אם אחיה, אחזור ואעריך את פנס הרחוב, האביב וטיפות הגשם. אם אחיה, אחזור ואחבק את הרגע החולף, הדומם. אם אחיה, אחזור ואשיר לרוח, לאבן, לכוכבים. אם אחיה, אחזור ואוהב את כל הילדים והנשים שבעולם. את כולם. במחזור. ואחיה. מבוא שני דברים עשיתי לפני שהגעתי לביתי לחופשה הראשונה בת עשרים וארבע השעות: הדבר הראשון, למסור לפיתוח את סרטי הצילום בהם צילמתי את המג"ד שלנו, משה אגוזי ז"ל, מספר ימים לפני שנפל בקרב. הדבר השני היה, לקנות את המחברת העבה ביותר, שהייתה בחנות למכשירי הכתיבה, על מנת לכתוב בו יומן זה. הרגשתי צורך עז להעלות על הכתב את רשמי האישיים ממלחמה אכזרית זאת, שנכפתה עלינו ביום הכיפורים. מימי ילדותי ועד לשחר בגרותי, כרבים מבני גילי, כתבתי פרוזה ושירה ביומן מיוחד. מאז ועד היום, כמעט ולא עסקתי בכתיבה לשמה, פרט לעיסוקיי המקצועיים. כשחזרתי מהחופשה לחניון החדש שלנו, ביער האלונים הצעיר ליד הכפר הדרוזי "מסעדה" שבמרום רמת הגולן, התיישבתי בלילה, ליד פנס רוח מנפט, והעליתי על הכתב את חמישים העמודים הראשונים של יומן זה. קראתי ליומן אישי זה: "ימים של אשמורת – 1973". צינת הלילה עזרה לי לשחזר את היומיים הראשונים של ההתארגנות לקרב. קול פעמוני הכבשים הפגיש אותי עם השחר העולה. יצאתי לכביש הסמוך ופגשתי ברועה דרוזי מהכפר "מסעדה". הוא יצא למרעה עם עדר עיזים שחורות. הלכתי לקראתם. נבלעתי בתוך העדר ההומה והפועה. הרועה הזקן, לבוש בלבוש המסורתי הדרוזי, בבגד שחור ולבן, כפייה דרוזית לבנה על ראשו, ברך אותי לשלום: - "סבאח איל חיר". (בוקר טוב). - "סאבח איל נור", עניתי לו. - "כיף איל חאל אל-אט?", שאלתי. - "שוקראן", ענה, - "אלוהים עמכם, בכל מקום שאתם תהיו, אנו עמכם". - "אינשאללה שיהיה שלום", אמר ללא חנופה והמשיך בדרכו בתוך עדר העזים. - "אינשאללה", דובבתי לעצמי. פרק א' - לקראת מלחמה מאז שעזבתי את בית הורי בירושלים, וגם לאחר שנישאתי, הבטחתי לאמי לצום ביום כיפור. הבטחה זו קיימתי עד ליום הכיפורים הנוכחי. מאחר ובכל ימות השנה, לא פקדתי את בית הכנסת, הייתי חש בצביעות מסוימת, בעיקר כלפי עצמי, אילו בקרתי בבית התפילה, דווקא ביום הכיפורים. את יום הכיפור הייתי מקדיש בעיקר להתייחדות עם עצמי ולקריאה. גם לתלמידותיי בבית הספר התיכון אותו ניהלתי, הייתי אומר, שיום כיפור הוא יום של חשבון הנפש, מעין מתן דין וחשבון על פעולות העבר וניסיון לארגן את המטרות, שאדם מציב לעצמו לקראת העתיד… באותו בוקר של יום כיפור, שכבתי במיטתי, שבדרך הים על הר הכרמל. נמנמתי להנאתי. נהניתי מהשקט המוחלט שפלש מהחלון הפתוח לרווחה. מכוניות לא נסעו וכל רחשי העיר היו כאינם. מטוס סילון חלף במהירות עצומה ובגובה נמוך מעל לים. הוא טס כמעט בגובה חלון ביתי שבקומה השלישית, מעל לחוף הכרמל. המטוס ניפץ את השקט, כאילו חדר דרך מעטה הזכוכית שכמעט התנפצה לרסיסים. מתוך ניסיון, ידעתי שמטוסי חיל האוויר שלנו, נמנעים מלטוס מעל שטח עירוני ובמיוחד בשעות הלילה ובשעות הבוקר המוקדמות, על מנת לא להטריד את שלוות התושבים. אם חולף מטוס סילון בשעת בוקר זו, ועוד ביום הכיפורים, הרי שבודאי נפל דבר. החוש המפותח שפיתחנו במשך שנות הקיום של המדינה, הרגישות הרבה למתח הבטחוני, עוררו בלבי חשדנות לגבי טיסה בודדת זו. שלחתי ידי לעבר רדיו הטרנזיסטור של "סוני", שמעל למיטה ומששתי בעצלנות אחר מקומו של מתג ההדלקה. "קול ישראל" ו"גלי צה"ל" שובתים ביום הקדוש. ערבית אני שומע היטב, אולם בקושי מבין את הערבית הספרותית. לכן, חיפשתי אחר תחנת ה "B.B.C." באנגלית. הקריין מראיין אחד מאנשי הסוכנות היהודית ושואל שאלות על הקליטה של היהודים העולים מברית המועצות. הראיון נשמע מאוד אוהד. נהניתי לרגע לשמוע את קולו של איש הסוכנות היהודית המדבר "באנגלית- צברית", בביטחון, על תרומתה של הסוכנות היהודית למען קליטת העלייה. מייד לאחר הראיון השמיעו חדשות. הקריין הודיע על ריכוז כוחות מצריים וסוריים בגבולות מדינת ישראל ועל המתיחות הגואה בגבולות האלה. לולא אותו מטוס בודד, שחלף בשעת בוקר מוקדמת, ביום הכיפורים, מעל חוף הכרמל והטריד את מנוחת הצמים והמתפללים, לא הייתי מייחס חשיבות מיוחדת להודעת ה-B.B.C.. אולם, צרוף המקרים, יצר בי מתח מסוים ולא נמנעתי מלפרוק אותו על אשתי, דליה, שהגיבה מתוך נמנום, במשיכת כתף אדישה. המתיחות לאורך גבולותיה של המדינה היו מעשה של יום ביומו. אם כל הזזת כוחות של אויב, הייתה גורמת להתרגשות, היינו מאבדים מהר מאוד את עצבינו, ואנו הרי זקוקים להם לחיי השגרה. יש לנהל אורח חיים נורמאלי במצב שהוא לא כל כך כזה. מאותו רגע נשארתי צמוד לרדיו והמתנתי בדריכות בטלנית במיטתי לקריינות החדשות ששודרה מידי שעה. ואומנם, בכל המהדורות הודיע הקריין הבריטי, בראש המהדורה ובהדגשה יתרה על המתיחות הגוברת במזרח התיכון ועל סכנת המלחמה שעלולה לפרוץ בעקבותיה. לאחר מכן, הוא הביא חדשות מאזורים אחרים בעולם, דברים שלא חדרו להכרתי. הצום לא העיק עלי במיוחד, למרות שאורית ואמיר - ילדיי, זללו מהמקרר את השאריות שנותרו מארוחת יום ששי, כדרכם ביום זה. הם נאלצו לגלות עצמאות בחיפוש אחר המזון במטבח. ביום שבת וחג, נהגנו לרבוץ עד שעה מאוחרת במיטה, תענוג שיכולנו להרשות לעצמנו לאחר שבוע עבודה מאומץ בניהול והוראה. בשעות אלה, ניתן חופש פעולה מלא לילדינו, לנבור ולחטט בין הסירים והמחבתות בחיפוש אחר דברי מתיקה. אשתי האיצה בי לקום ולהתלבש ואני סירבתי בעקשנות. בלית ברירה, נשארה לשכב לצדי, כשהיא מגניבה מבטים לעבר המוסף של עיתון "מעריב". במוסף העיתון היה תאור מלבב מאוד של עיתונאי ישראלי, שבדרכון זר ביקר במצרים. היה במאמר הארוך, תאור פסטורלי כמעט, של תושבי אלכסנדריה ואורח חייהם. כמו כן, קיים העיתונאי, משאלי רחוב בהם תיאורים מפורטים על כמיהת המצרים לשלום. התפעלתי מאומץ לבו של העתונאי להיכנס לארץ אויב ולשלוח משם כתבה כל כך מפורטת. בשעה שתים בצהריים בדיוק, עם תחילת מהדורת החדשות של ה-B.B.C., התפרצה מנגינת לכת צורמנית לקולו של הקריין הבריטי. קולו של קריין החדשות של "שידורי ישראל" בעברית התפרץ מעל גלי האתר: - "זה עתה החלו צבאות מצרים וסוריה במתקפה כוללת על מדינתנו. כוחות צה"ל נערכים להגנה על גבולות המדינה". הבטלנות וההתפרקדות במיטה, פינתה מקום לדריכות מיידית. באותן השניות נזכרתי בהכרזת הכוננות ערב "מלחמת ששת הימים", אז נקראתי באופן מיידי למילואים כחייל בחיל השריון. במחשבה שניה, נזכרתי במזוודה העשויה מעור גמל, שאבי קנה בדמשק בהיותו בגיל שבע עשרה שנים. אבי, אהב לטייל ולא הייתה מדינה במזרח התיכון שלא פקד אותה. הוא דיבר ערבית כשפת אם ושלט בשבע שפות על בוריין. הוא גם ירש את אהבתו לשפה העברת מאליעזר בן יהודה שבחצרו בילה חודשים רבים. אמו, סבתי, הייתה מינקת לאיתמר בן אב"י. כאמור, את מזוודת העור הזאת "החרמתי", למרות רצונו של אבי, לטובת שירותי במילואים, בגדוד טנקים כאיש חט"ג (חוליה טכנית גדודית). גדוד השריון בו שרתתי נקרא לעתים קרובות לתקופות ארוכות של שרות במילואים. המזוודה, כך אמרתי לאבי, הייתה עבורי, מעין קמע לאריכות ימים ולבריאות לכל תקופות השירות במילואים. כנגד טענה כזאת, לא היה לאבי מה לומר. המזוודה העתיקה, הייתה עשויה מעור גמל עבה ומגושם. היא עברה טיפול קוסמטי לפני כל שרות מילואים ונחשבה "לבלויה במצב תקין". במזוודה הזאת, היו ארוזים דרך קבע, תעודת המילואים שלי, דסקיות זיהוי, לבנים, גרביים, כלי גילוח, מגבת, נייר מכתבים וכלי כתיבה. היה שם גם בית מרקחת קטן כמו כדורים נגד עצירות, שאשתי עמדה על כך שיהיו במזוודה, ומעולם לא עשיתי בהם שימוש. היו שם גם כדורים כנגד הצטננות ונייר טואלט. לא ויתרתי גם על מצלמה רוסית מדגם "זורקי", חיקוי למצלמת ה"לייקה", וסרטי צילום. שכנו במזוודה גם סוכריות במקום סיגריות. לא נגעתי במזוודה ולא החלפתי את תוכנה מתקופת שרות מילואים אחת לשניה. כל אשר הייתי צריך לעשות, הוא להוריד אותה מהקומה העליונה שבארון הבגדים ולהעמידה ליד דלת הכניסה לדירה. וזאת אומנם עשיתי גם הפעם. פעולה זו הכניסה את דליה למתיחות גדולה מאוד. גם אני טרם הבנתי את פשר מעשיי, אולם בחוש השישי חשתי כי נפל דבר. ידעתי בביטחון מלא שהנה ידפוק בדלת הרץ החטיבתי ויציג בפניי את צו החירום האדום לגיוס למילואים. במלחמת "ששת הימים", עברה המזוודה את הקרבות המרים בפריצה לעיר ג'נין, השתתפה בקרבות בצומת קבטיה נגד חטיבה ארבעים הירדנית. חטיבת השריון הירדנית, הייתה חטיבת טנקים מצויידת במיטב הציוד המודרני הבריטי. עד לגשרי דמיה (גשר אדם) שעל נהר הירדן החטיבה שלנו, חטיבה 45 הגיעה. שם פוצצנו את גשרי הירדן, שבקושי "התרוממו", בגלל מחסור בחומרי נפץ. משם עלתה המזוודה שלי "על שרשראות" לרמת הגולן. כשטיפסנו על מצוקי הבזלת של רמת הגולן בעיצומם של הקרבות, התלוצצתי עם חבריי ואמרתי להם שהמזוודה שלי רוצה לחזור למקום ממנו אבי קנה אותה לראשונה - העיר דמשק. התחנה האחרונה של המזוודה, הייתה מול הכפר הדרוזי "בוקעתה" שעל ציר "קונטרה - מסעדה". למעשה, במלחמת ששת הימים, יצאה המזוודה ממחנה "מנסורה" שליד יוקנעם. תחנתה האחרונה במלחמה הייתה הכפר הצ'רקסי "מנסורה" שליד העיר הסורית קונטרה. לאחר שהנחתי את המזוודה ליד הדלת, ירדתי במהירות למחסן שבקומת הקרקע, וחיפשתי שם, בין גרוטאות וחפצים שלעולם לא עשיתי בהם שימוש, את זוג הנעליים הצבאיות. הנעליים הצבאיות שקבלתי מצה"ל התבלו במלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה נאלצתי לקשור את הסוליה בחבל, כדי שאלו לא יפערו את פיהן. במצב זה הגיעו נעליי עד ל"תל עזזיאת" שבמעלה רמת הגולן, שעות ספורות לאחר שנכבשה על ידי חיילי "גולני". כשהגענו ל"תל עזזיאת" עצרנו את הזחל"ם הטכני שלנו לצורך חילוץ כלי רכב שנתקעו בציר הצר והתלול. הגבעה הייתה עדיין עשנה. בין השברים של כלי הרכב והתחמושת הסוריים, היו מפוזרות גוויות חרוכות. על תל העפר ישב קצין צעיר מ"גולני". ראשו מורכן, נתמך בשתי ידיו מכונס בתוך עצמו. בגדיו היו מלאים באבק אפור. הוא נראה כמתעלם מכל ההמולה הסובבת אותו. הייתה בתנוחת הישיבה הזו, של הקצין הצעיר. ביטוי נוראי של יגון, של כאב, של צער לקרבות האכזריים שהתרחשו במקום, לפני שעות ספורות. באותה מידה הוא שידר לי גם את עוצמת הניצחון. יגון וניצחון מתערבבים זה בזה בחוסר היגיון מטורף, חשבתי. ברגעים אלה, חשתי צורך להביע רגשות הזדהות אתו. ישבתי לידו על התל העשן. ישיבתנו המשותפת על תל הבזלת נתמשכה רגעים ארוכים, באלם מוחלט. חשתי שלמרות השתיקה הממושכת, הייתה ביני לבין עם אותו קצין צעיר אלמוני מ"גולני", שאת שמו איני יודע, תקשורת אמתית ושפה ללא מילים. ליד הקצין, היו מונחים זוג נעלים צבאיות סוריות. חדשות הנעלים, מפורזלות בפרסות ברזל בחלקם הקדמי. הקצין הצעיר הסתכל לעברי, לאחר מכן השפיל את מבטו וראה את נעליי הקרועות. בלא לומר מילה הושיט את הנעלים לעברי. חלצתי את קרעי נעליי ונעלתי את הנעלים הסוריות, שבאורח פלא תאמו למידותיי. קמתי ועזבתי אותו לנפשו כשהוא המשיל להיות שקוע בסרעפיו. עליתי על הרכב המשוריין שלנו והמשכנו בדרכנו. את הנעלים הסוריות האלה, חיפשתי עכשיו במחסן. גיליתי אותם מתחת לשקי השינה, שלא מזמן שמשו אותנו בפיקניק המשפחתי בחורשת טל. היו אלה נעלים כבדות ואמינות. החידוש בנעלים היו מדרסי גומי שהכנסתי לתוכם. הם נתנו לי תחושה של קלילות מדומה. מאוחר יותר, בעיצומן של הקרבות בתוך המובלעת הסורית, גרמו לי הנעלים, עם סימן הזיהוי הסורי, דאגה מרובה, מחשש פן אפול בשבי... על כך עוד יסופר. עליתי בחיפזון לקומה השלישית, שם פגשתי אישה מודאגת, שעדיין תהתה לפשר מעשיי. הכל היה מוכן לתזוזה. רק עכשיו התפניתי לומר לדליה, שריח מלחמה באוויר ובודאי, תוך מספר שעות יבוא הרץ היחידתי לקרוא לי . - "שטויות", אמרה דליה, "הרי אמרת לי שעברת ליחידה של ג'ובניקים ואותך בודאי שלא יקראו. אני רוצה אותך בבית. את שלך כבר תרמת ב"מלחמת ששת הימים". - "יש לי רושם, שתוך מספר שעות יבוא הרץ לקרוא לי ואני רוצה להיות מוכן". באותו הרגע צלצל הטלפון. חמותי הודיעה לנו, שאת דני גיסי, הוציאו מבית הכנסת וקראו לו להתייצב ביחידתו. דני משרת ביחידה סודית בחיל הקשר ומעולם לא סיפר מה בדיוק תפקידו. אשתו נמצאת בחודש התשיעי להריונה ומצפה בכל שעה ללדת. בגלל בעיות גניקולוגיות, הייתה בטיפולו של ד"ר פוקס, הרופא החביב על נשות הכרמל. החלטנו לנסוע מייד לביתה על מנת להרגיעה. מצאנו אותה חרדה ומתוחה. מידי רבע שעה, ביקשה שנתקשר לד"ר פוקס, עד שהלה איבד את סבלנותו. לפתע נזכרתי שעזבתי את הבית, בלא שהשארתי פתק בדלת על מקום הימצאי. ניסיתי להתקשר פעמים רבות ליחידתי, ניסיתי בכל הקווים וכולם היו תפוסים. חזרנו הביתה. צפיתי לראות את המדבקה האדומה על דלת הכניסה הקוראת לי להתייצבות מיידית, לא מצאתי. נרגעתי. קול אזעקה נשמע ברמה. אנשים רבים, במקום לרדת למקלטים, עומדים על מרפסות ביתם בוהים ותוהים לפשר האזעקה. מידי פעם הסתכלו לעבר השמים מתבוננים במטוסים החולפים באויר. מכוניות עם תג גדול המכריז עליהם: "רופאים", החלו לנוע בכבישים. דקות קודם לכן היו כל הכבישים שוממים בגלל קדושת יום הכיפורים. האוויר התמלא בסימני שאלה. לאף אחד לא הייתה תשובה. גם מכשיר הרדיו לא סיפק אינפורמציה נוספת. שלפתי את המצלמה ממזוודת עור הגמל וצילמתי את המטוסים החולפים ביעף בטיסה נמוכה, כמעט נושקים לים בחוף הכרמל. חרטומם מופנה צפונה.- "אלוני, גש לאכול, הכנתי לך אוכל". אומרת דליה. ללא כל נקיפות מצפון שברתי את הצום. הרגשתי שבעתיד הקרוב אצטרך להיות חזק. הייתי בטוח שאמי תסלח לי. התיישבתי ליד הדלפק שהפריד בין המטבח לבין חדר המגורים ובלעתי, ללא תאבון, את הארוחה שהוגשה לי. באמצע הפרוסה השניה, נשמעה דפיקה בדלת. הרץ שציפיתי לו, יורם, שגר בדרך הים, ברחוב בו גרתי, נכנס. - "ציפיתי לך, יום, אחרת. אתה רואה, הכל מוכן ליד הדלת" אמרתי. "תגמור לאכול וקדימה למקום המפגש. תחתום לי כאן וקח את הספח". אמר יורם בקול ענייני.- "אני מכיר את הנוהל, ביחידתי הקודמת, הייתי מפקד אזור". אמרתי. חתמתי על הספח והסתכלתי על הטופס על מנת לאתר את מקום המפגש: "חורשת אורנים". זהו המקום אליו הייתי נוהג להסיע את בתי הבכורה, בימי ששי לריקודי עם ולמפגש חברתי עם בני כתתה. ההתרחשות הייתה כל כך מהירה, שהשאירה את דליה, המומה ולא מבינה. סיימתי את הארוחה בחיפזון. התגלחתי במכונת הגילוח החשמלית. אחר כך, הוצאתי מהמגרה מסמכים שונים. נתתי הוראות לדליה כיצד לנהוג בתשלומים שונים, חשמל, מסי עירייה, משכנתא וכו'. מסרתי לה את מפתחות המכונית, הבית, את מספרי האישי בצבא, מספר דואר צבאי ומספר היחידה. ראיתי שהיא איננה קשובה ואיננה עוקבת אחר הוראותי. עדיין לא קבלתי את משכורתי החודשית. לקחתי מאה לירות בהלוואה מחמותי ומהן נותרו לי עשרים. עשר לירות השארתי לעצמי ואת הנותר השארתי לדליה. היא סירבה לקחת. - "בצבא, אין לי צורך בכסף, זה רק עבור סיגריות". דליה החלה לצחצח את נעליי. המשחה השחורה נמרחה בחלקה על רצפת המרפסת. ידיה רעדו. אמרתי לה שאין צורך בכך. ניסתה לתת לי דברי נוחות נוספים. הפצרתי בה, שאין לי צורך במאומה. לקחתי את המזוודה והתרמיל וירדתי במדרגות. דליה והילדים, אורית ואמיר השתרכו אחרי. שכנים פתחו את דלתותיהם והציצו באלם. שכנים, עולים חדשיםמרוסיה, שאלו לאן אני הולך. התופעה של גיוס אנשי מילואים, לא הייתה מוכרת להם. הרגעתי אותם. החשיכה ירדה במהירות, הבתים אפלים וכן פנסי הרחוב. "לקחת את המכונית? לא". ניסיתי לעצור טרמפ. מכוניות חלפו ולא עצרו. התקרבה מכונית נוספת, בתוכה שלשה חיילי מילואים במדים. נשקתי לדליה בחיפזון וגם את הילדים ונכנסתי למכונית שהסיעה אותי למקום המפגש. דליה והילדים נשארו מאחור, תוהים, מבולבלים ומנפנפים בידיהם לשלום. חורשת אורנים, שתמיד הייתה מוארת ומלאה בהמולת ילדים מצחקים, הייתה אפילה. רק מתוך המשרד המאולתר בקע אור. שם אספו את פתקי ההתייצבות והכינו רשימות. האחראי במקום, בדק את מספר המתייצבים וקיבל דיווחים על אנשים שנעדרו מביתם. חלקם בחו"ל, חלקם אינם יודעים היכן. הסביבה כולה שרויה באפילה. רק מחנות הצרכנייה בקע אור גדול. מישהו טלפן לבעליה שיבוא לכבות את האור. אחר מתמרמר על שהוא בושש להגיע. חברים ומכרים ותיקים נפגשים ומחליפים דעות על המצב, שהוא עדיין מעורפל. שמועות שונות מרחפות באוויר. כל אחד מנסה לאשר או לשלול אותן. יותר מאוחר "טוראי שמועתי", יגיע לדרגות גבוהות ביותר. חיפשתי אסימון בכיסי ורצתי לתא טלפון ציבורי סמוך לטלפן לדליה. חשתי, שלא נפרדתי ממנה כראוי. ניסיתי לומר לה מילות פרידה והרגעה. לא היה לי מה לומר. האור בצרכנייה כבה. חוץ מפנסי מכוניות חולפות, שררה אפלה מוחלטת. אוטובוסים של "אגד" הגיעו והמתינו בכביש. אנשים נקראו בשמותיהם ועלו לאוטובוסים. כל אחד עם ציודו. הנהג שמסיע אותי, הוא מכר ותיק. לאחר טפיחה על השכם, הוא מניע את האוטובוס ומתחיל לנסוע לעבר מחנה ההתכנסות. עלטה שחורה רובצת על הכבישים. פה ושם נעות דמויות בחיפזון. קבוצה של צעירים חרדים, עטופים בטליתות, עומדת בצד הדרך היורדת מהכרמל וקוראת בקול מילות תפילה. הגענו למחנה מנסורה, שליד העיירה יוקנעם. המחנה היה מוכר לי היטב עוד מתקופת שירותי ביחידת השריון הקודמת. "חטיבת השריון 45", שכונתה גם "חטיבת ברק". מכאן יצאתי ל"מלחמת ששת הימים". הנה מעגל החיים סובב לו בשנית, אלא שהפעם אני חדש ביחידה ורוב האנשים אינם מוכרים לי. ביחידה הקודמת, שרתתי שתים עשרה שנים בגדוד "השרמנים" של החטיבה המשורינת. שם הכרתי כמעט, כל חייל בשמו. הייתה לי עכשיו, תחושה של זרות. עברתי בין עשרות מכוניות פרטיות, שחנו לאורך הכביש המוביל לימ"ח (יחידת מחסני חרום) ונכנסתי לשער המחנה. בקשתי מהש.ג. שיפנה אותי לגדוד החדש שלי. פרט ליום בודד של השתלמות במכשירי הקשר החדשים, לא הייתה לי היכרות נוספת עם הסגל של הגדוד. המחנה המה פעילות ככוורת. חיילים עמדו לפני שולחנות ארעיים, שהוצבו בפינות שונות של המחנה ועברו במהירות את תהליך החיול. שם, כתובת אזרחית, אישה עובדת, ילדים, שמות, רשיון נהיגה, דסקיות זיהוי, למי להודיע במקרה של… (הלוואי שלא נזדקק), חתימה חפוזה והלאה לאפסנאות. באפסנאות מקבלים ערמה של ציוד, שוב חותמים, בלי לבדוק את התכולה. פושטים בפומבי את הבגדים האזרחיים ומנסים למדוד את מדי העבודה הצהליים. לכל השדים, הכרס מפריעה והמכנסיים מסרבים להקיפה. למי תפרו את המדים האלה? לדוגמנים? באפסנאות תור גדול וארוך של חיילים המבקשים להחליפם במידות גדולות. האפסנאים אינם מתפנים להחלפות. חיילים מבצעים סחר חליפין בבגדים. אני אורב לחייל צמוק בעיניי, שמחזיק מכנסיים מעל למידותיו ופעולת החליפין מתבצעת בהצלחה. חיילים פושטים את ה"בגדים האזרחיים" ועוטים את מדי העבודה הירקרקים. היכן אני? למי אני שייך? למי לפנות? אני מנסה מזלי אצל פקידי רישום שונים. אינם יודעים. "המתן ליד האקליפטוס". אני ממתין. הלילה חולף לו. פניתי לשק"ם. שם כבר אין מה לקנות. כל מלאי הסיגריות אזל מזמן וכל דבר מאכל נחטף ללא הבחנה. איחרתי את המועד. יש לי חפיסת סיגריות אחת, שנותרה לי משרות המילואים האחרון. פרט לשירות במילואים, חגים וימים טובים, איני נוהג לעשן. אחד התחביבים החביבים על אנשי המילואים הוא העישון. אני , במובן זה, לא יצאתי מן הכלל. אולם כשחזרתי לחיים האזרחיים נגמלתי לחלוטין מהעישון, עד לשירות המילואים הבא. אני עובר ליד אגף המבצעים. שם הטלפונים מצלצלים ללא הרף. חיילות חמודות, מנסות לאתר את החיילים הבודדים שטרם התייצבו. בסך הכל הם שבעי רצון מכמות המתייצבים לשירות. רבים התייצבו בטרם קיבלו את הצו לביתם.- "עפולה? משפחת קורן? היכן יוסי? הוא כבר בדרך? מצוין. סליחה על ההפרעה. לילה טוב". מפקדים עוברים ביסודיות על מפות שונות התלויות על הקיר. מחליפים מפות, קודים של קשר וקבוצות של פקודות. בשלב זה ההתארגנות בעיצומה. חיילים מוצאים פנאי לצפות בטלביזיה. המתח המלחמתי, לא מצליח להאפיל על משחק הגמר בכדור סל, שמתקיים בשידור חי, בין ספרד לנבחרת של יוגוסלביה. כולם מחליפים רשמים ומשתתפים באופן פעיל במשחק. האהדה נתונה ברובה לנבחרת הספרדית שנלחמת בצורה נואשת ביוגוסלבים. רס"ן גברתן פורץ לו פנימה לאולם הדחוס ובקול החלטי מצווה לכבות את המכשיר. החיילים מסתכלים עליו בתמיהה ואפילו בהתמרמרות. אולם את הפקודה הראשונה הם מבצעים באופן מיידי, כפי שבוצעו בנאמנות ובקפדנות פקודות אחרות, הרות גורל, בעתיד. מכשיר הטלביזיה שכבה, מחזיר אותנו למציאות מלאת סימני השאלה וחוסר הוודאות. זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה, שאנו היינו המותקפים והיוזמה הייתה מאתנו והלאה. אני חוזר לגדוד ומנסה לברר שוב למי אני שייך. אינני רוצה להישאר מחוץ לתמונה. חוסר ההשתייכות לקבוצות הנערכות לקרב מטריד את מנוחתי. אני שואל שוב ושוב עד שקצין הגיוס מפנה אותי לד'בלה או לאיציק, קציני החימוש של גדוד הטנקים. אני מבקש תאור שלהם ולא מצליח. כל קצין שנקרה בדרכי אני שואל: "אתה ד'בלה, אתה איציק?" חלקם עונים לי בגיחוך, חלקם מתעלמים משאלתי הטיפשית. לבסוף עולה בדעתי, שאני צריך לחפש אחר הזחל"ם (זחל משוריין) הטכני, שהוא בעל צורה גמלונית ויוצאת דופן משאר הזחלמים. המנוף ההידראולי האימתני מזדקר לו מחוץ לזחל והוא משמש להרמת שרשרות של רכבים משוריינים וחלקי חילוף כבדים. אנשים שאינם מבינים בטכנולוגיה, חושבים בודאי שזהו מן נשק סודי של צה"ל… בינגו. מצאתי את הזחל"ם הטכני בקצה המבנה הארוך המלא ברכבים משוריינים, סביבו מתרחשת פעילות רבה, - העמסת סוגים שונים של ציוד טכני כבד ומסורבל, חלקי חילוף של זחלמים ושל טנקים, כולם עטופים בשקיות ניילון ומסומנות במספרי קוד. הציוד מוכנס בסדר מופתי ונדחס לתוך הזחל המשוריין. בין כל החיילים העסוקים, ראיתי סג"מ מזוקן, מוצק גוף, עסוק במשיכת ארגז כבד לתוך הזחל. - "אתה ד'בלה?" המרתי בפעם האחרונה. - "נכון. ואתה?" שאל. - "אני אלוני ואני שייך לחימוש." עניתי. לחצתי את ידו. הוא ביקש ממני, בצורה עניינית, להצטרף לעבודת ארגון החלפים בזחל. הסתכלתי סביבי כדי לסקור את אותם בחורים, שעתיד אני להיות שותפם וחברם בימים הקרובים. "גולדה", כך כינו אותו, נהג הזחל. ישראל גבר הוא הנשק. "דוחה" הוא המכונאי. יונה הוא החשמלאי. זוהר המסגר, נפתלי הוא הקשר וכמובן שד'בלה הוא מפקד הזחל הטכני. מהר מאוד הסתבר לי, שזו קבוצה מלוכדת. הם מכירים איש את רעהו שנים רבות. הם שרתו יחד במלחמת ששת הימים וימים רבים של שרות משותף במילואים. ידעתי גם מתוך ניסיוני האישי, שלא קל לחדור לקבוצה מלוכדת כזאת, שמתייחסת בחשדנות לכל חייל חדש. הצגתי את עצמי ומייד נרתמתי לעזרה. דליה ציידה אותי בתרופות רבות, שקיבלתי מד"ר שטיינר, רופא קופת חולים, בגלל כאבי גב שתקפו אותי לאחרונה. היא השביעה אותי לקחת את הכדורים באופן סדיר. גם הרופא ציווה עלי להימנע מכל פעילות פיסית. בו ברגע החלטתי שכאב הגב לא קיים ומשכתי עם כולם קפיצים כבדים, ג'ריקנים של מים ואביזרים אחרים. מוזר, עד לחופשה האחרונה שקיבלתי בהפוגה שלאחר המלחמה, כאבי הגב חלפו כאינם ללא כל כדור של ד"ר שטיינר. הזחל המשוריין ואביזריו היו מוכרים לי מפעילותי ביחידת השריון אותה עזבתי לאחרונה. נרתמתי ביחד עם כולם לארגון הזחל. הצפיפות הייתה רבה. את יתרת הציוד העמסנו על שני "פרשים",- משאיות גדולות ומסורבלות, שהכילו בקרבן כמויות עצומות של חלפים. תור הנשק הגיע. חיילים עמדו בתורים ארוכים וחתמו על אביזרי נשק שונים. הפלוגות החלו ללבוש צורה. מערב רב של אזרחים עם בגדים צבעוניים, מתגלים חיילים במדי עבודה צהליים. מנועים העלו לרעום. נעשות בדיקות אחרונות של תקינות המנועים. מבצעים תיקונים של הרגע האחרון במערכות החשמל והנשק. מנועים סרבניים משמיעים קולות נהמה כמו של אריות שואגים בגן חיות. ניצלתי רגע של הפוגה ופניתי לעבר טנקי ה"שרמן" הגבוהים שחנו סמוך אלינו. הסתכלתי עליהם בשמץ של געגועים. ביחידתי הקודמת שרתתי בגדוד השרמנים של חטיבת ברק, (חטיבה 45), גדוד 39. פעלנו ב"מלחמת ששת הימים" בגזרה הירדנית, בקרבות עמק דותן. אז, הכרתי כל טנק באופן אישי ופתחתי אליהם יחס רגשי כמעט אנושי. לכל טנק היה אופי שונה והיו לו גחמות משלו. לא פעם טיפסתי על גבו של טנק שרמן ונכנסתי לקרביו לבצע בו עבודות אחזקה ותיקון. הכרתי גם את אנשי צוות הטנקים בעת רגיעה ובעת קרב, כשכולם מפויחים מרשף התותחים ומאבק הקרב. זכורים לי רגעי החרדה והמתח לשלומם של הצוותים האמיצים שטיפסו עם הטנקים על הטרסות התלולות ברכסי ג'נין ושנלחמו נגד טנקים חדישים מדגם "פטון" של "חטיבה ארבעים" המשוריינת של צבא ירדן. סיפור הגבורה החימושי שלי חלק מהטנקים שנלחמו, הושבת בעיצומם של הקרבות. טלטולי הטנק בין סרעי הטרשים, גרמו לרצועות הפלדה שחיזקו את זבילי הפגזים להשתחרר וכמעט שמחצו את הטען קשר, שנלכד בינם לבין קיר הפלדה החיצוני. הוא לא היה יכול לשלוף את הפגזים בגלל תזוזת "כוורת" פגזי תותח הטנק. בכך הושבת הטנק מהקרב. הזחל הטכני שלנו נכנס בינות לטנקים הלוחמים, בתוך הקרב. אני נדרשתי להיכנס לטנק עם רתכת חשמלית על מנת לחתוך את רצועות הפלדה, להחזיר את הכוורת למקומה ולרתך מחדש את חישוקי הפלדה. הייתה זו פעולה שגבלה בהתאבדות, משום שכל ניצוץ חשמלי, מגיצי הפלדה הלוהטים, שעפו לכל עבר ממכשיר הריתוך, יכלו להפעיל את כמות התחמושת העצומה שבטנק. לא הייתה ברירה. אי אפשר היה לחלץ את הפגזים מהטנק. אנשי צוות הטנק התרחקו ותפסו מחסה במרחק בטוח. הורדתי את השעון מידי ונתתי אותו ואת ארנקי לחבר, לכל מקרה… נכנסתי לתוך הטנק כשאני גורר אחרי את כבלי הרתכת החשמלית שהופעלה על ידי גנרטור נגרר. התנאי היחיד שהצבתי למלאכה זו היה, שחייל יעמוד מעל לראשי עם מטף כיבוי למקרה הצורך... המקום היה צר ועמוק. פגזים חיים היו תקועים בכוורת, ללא יכולת לשלוף אותם. שתי רצועות הפלדה שעטפו את מיכל הפגזים זזו ממקומם. חברתי כבל ריתוך אחד לגוף הטנק ואת האלקטרודה החשמלית על ידית הריתוך. ניצוצות לוהטים עפים לכל עבר. רצועות הפלדה עבות ומסרבות להיקרע.הופתעתי שהכל עובר בשלום ושום דבר עדיין לא התפוצץ. החייל שעמד מעלי עם מטף הכיבוי נתן לי תחושה מוטעית של ביטחון. ידעתי בודאות, שאם יחול פיצוץ, שום מטף כיבוי לא יועיל. הריתוך והחיתוך עבר בשלום. השבתי את זבילי הפגזים למקומם הנכון וחיזקתי מחדש את רצועות הפלדה. פעולת ההתאבדות לכאורה הסתיימה ללא פגע. צוות הטנק התלונן על כך, שמלאכת התיקון הסתיימה מהר מידיי. הם תפסו את מקומם בטנק ושבו למערכה. נאלצתי לחזור על פעולה זו עם טנקים נוספים, אלא שבפעמים האחרות עם פחות חששות… בעודי עומד ליד אותם השרמנים במחנה במנסורה, חלפו לנגד עיניי לוחמים כמו גדי רפן שנפצע אנושות בעמק דותן, המג"ד עז הנפש אדולף, המ"פ יריב בן אהרן, שעל ראשו יצקתי מימיה של מים לשטוף את פניו מהפיח ומעשן הקרבות. בתום ימי הקרבות, שהסתיימו ברמה הסורית. יריב קיבל שם את הפיקוד על גדוד השרמנים. נזכרתי בטנדרים האזרחיים, שהפכנו אותם לאמבולנסים מאולתרים. - בימי ההמתנה למלחמה, פרקנו את הארגז האחורי של הטנדרים והרכבנו שרשרות ברזל עם חישוקים עגולים, שלוש שרשראות מכל צד, דרכן הושחלו שש אלונקות. עטפנו את הטנדרים בבד אברזין עליו רשמנו בצבע לבן "אינשאללה שנשאר מובטלים"... נזכרתי באותם טנדרים, שחזרו עם פצועינו מהקרבות, כשהכתובת הייתה מגואלת בדם פצועינו. נזכרתי בסיגריה המוצתת האחרונה ששמתי בפיו של חברי קותי. הוא שכב על האלונקה פצוע וקטוע רגל. יצקתי לשפתותיו מים מהמימיה. נזכרתי בשיחות, שקיימתי עם קותי בטרם הקרבות, קודם לפציעתו, מתחת לזחלם נזכרתי בתמונות המשפחתיות שהראינו זה לזה בגאווה ובגעגועים. שעה קלה לאחר מכן יצא לדרך ממנה לא חזר. נזכרתי בסגן עוזי, מפקד הסיירת שלנו. בתחילת הקרבות, ג'יפ הסיור שלו נפגע ללא תקנה. נתתי לעוזי בתמורה ג'יפ לנדרובר ירדני, שלקחתי שלל לאחר הקרבות בעמק דותן. פרקתי את המרכב הסגור מהג'יפ הירדני והוספתי לו מתקן למקלע "אפס שלש". כך הפך הלנדרובר לג'יפ סיור קרבי של גדודנו. כשטפסנו לרמת הגולן, לאחר הקרבות בגדה המערבית, עלה עוזי עם הלנדרובר הירדני על מוקש סורי ונהרג. הג'יפ הזה מוצב כיום, באותו המקום בו עלה על המוקש, באתר הטבע היפה, ליד הירידה למפלי הבניאס. כתובת זיכרון לזכרו של הלוחם מונצחת על הג'יפ. נזכרתי בדמויות של חברים, שנתקלו במארב הטנקים הירדניים בצומת קבטיה ליד בית הקברות המוסלמי. נזכרתי בבית משאבת המים בעמק דותן, שם מצאו מסתור זמני הפצועים והמכותרים. נזכרתי באלו שנותרו בחיים וחייבים עכשיו, שש שנים לאחר "מלחמת ששת הימים", לעמוד בפני מערכה חדשה שנכפתה עלינו. התעוררתי מהזיכרונות שאפפו אותי למשמע נהמת המנועים של הטנקים. פגזים מסוגים שונים הוצאו מתוך זביליהם ובידיים אמונות הוכנסו לקרביהם של הטנקים. קסדות שריונרים, מכשירי קשר, מנות קרב, חליפות קרב נבדקו על ידי אנשים עם שער ארוך ושער קצר, מבוגרים וצעירים. איזו מקצועיות, איזה בטחון, איזו שלווה הייתה נסוכה במלאכת ההכנה. בעוד מספר שעות נהיה בדרכנו לבלום את חוד המחץ של האויב הסורי.- "אלוהים שבשמים, שמור עליהם והחזירם בשלום לבתיהם". דובבתי לעצמי ופניתי חזרה לקבוצתי החדשה. השחר החל מפציע, פה ושם צצו דודים עם תה מהביל וחם. חיילים אלתרו ספלים מקופסאות שימורים פתוחות. הגיעה שעת ההמתנה. הבוקר עלה. מעל לראשנו שרקו מטוסי חיל האוויר בטיסה נמוכה וצווחנית: "פנטומים", "סקייהוקים" ו"מיראז'ים" חלפו ביעף, כאשר כולנו עוקבים אחריהם בדריכות. פני כולם לצפון. צפירת אזעקה נשמעה מהישוב הסמוך. אנשים יורדים בודאי בשעה זו למקלטים. כאן הפעילות עדיין בעיצומה. הצטיידות נוספת בתחמושת, מילוי מחסניות בכדורים, ניקוי כלי הנשק, האזנה לחדשות המעורפלות ברדיו, פתיחת מנות קרב ראשונות, דיונים והערכות היו עיסוקינו העיקריים. דליה עובדת בישוב הסמוך כ"ממונה על חטיבת הביניים". בי"ס שהקימה במו ידיה. בנייתו של המבנה החדש הסתיימה ימים ספורים לפני פתיחת שנת הלימודים והיא נאלצה עם צוות קטן של עוזרים, לגרור שולחנות, כסאות ואביזרי לימוד על מנת להכין את כיתות הלימוד לפתיחת שנת הלימודים. השבעתי אותה, שקודם לכן תשמור על בטחון ילדינו ורק אחר כך תתפנה לעיסוקיה המקצועיים. אולם ידעתי, שהיא תתייצב במקום עבודתה וציפיתי שאולי תבוא לבקרני. שפטנו קפה על מדורות קטנות ויצקנו אותו לשקיות הנס-קפה העשויות בדיל. הם שמשו ספלים מאולתרים לשימוש חד פעמי. לפתע, ראיתי את דליה מתרוצצת בין כלי הרכב המשוריינים. "האומנם? האם אני הוזה?" ידעתי שהיא תגיע! "דליה," צעקתי ופרצתי בדהרה לקראתה. חיבוק מהיר. הפתעה דומה עשתה לי דליה, ערב מלחמת ששת הימים בשבוע ההמתנה, כשבאה לבקרני בשדות הפתוחים מול מושב אלייקים שבהרי אפרים. היא הגיעה אז עם אורית ואמיר, ילדיי, ביחד עם נשים רבות אחרות. משפחות, משפחות התגודדו למרגלות הטנקים וכלי המלחמה. כל אבא מנסה להרשים את ילדיו במפלצות הפלדה. המקום דמה לפיקניק המוני, סוריאליסטי, - ילדים, כפרחים צבעוניים, בצל הגלמים המשחיתים המפלצתיים ומטילי האימה.- "כיצד הגעת?" שאלתי. - " העולים החדשים מרוסיה, השכנים שלנו, הם שהביאו אותי במכוניתם". - "יוצא מן הכלל. היכן הם? " - "הם ממתינים בחוץ", אמרה. יצאנו לקראתם. הם אינם דוברים עברית. לחצתי את ידיהם בחמימות והוקרת תודה על שטרחו להסיע את דליה והזמנתי אותם להיכנס למחנה. הם הסתובבו בינות לכלי הרכב המשוריינים משתאים ומסתכלים בהערצה גלויה בפעילות הכוורת שמסביב. הם שואלים שאלות ביחס לסוגים של כלי הנשק השונים. הסברתי להם באידיש רצוצה שאין להם כל סיבה לדאגה ושכוחנו עמנו למגר את האויב... קול אזעקה נשמע פעם נוספת. לפתע הועבה שמחת הפגישה. - "היכן הילדים? אמרתי לך לא להשאירם לבד". - "הם נמצאים אצל סבתא. היא הדואגת להם". דליה כבר הספיקה, באותו בוקר להיות בבית ספרה. התלמידים לא הופיעו ללימודים במצוות משרד החינוך. משם היא הגיעה לבקר אותי בימ"ח. דליה הבטיחה לבקר שנית ביום המחרת. הסברתי לה שאין כל ודאות שנישאר. מי יודע?… לפני שדליה נכנסה למכונית, אילץ אותי שכני, העולה החדש, לקבל כמה חפיסות של סיגריות ואשתו דרשה ממני במפגיע להתנשק עם דליה. לא חיכיתי לבקשה נוספת, פעולה שזכתה לתשואות הסובבים.- "תשמור על עצמך". אמרה דליה.- "אני מבטיח. להתראות!" המכונית התרחקה. דליה לא הסתכלה לאחור. שמחתי. מי יודע מתי ניפגש שנית. חזרתי לקבוצתי. גדוד הטנקים יצא ראשון משער המחנה בשעטה מחרישת אוזניים. שרשרות הפלדה חורצות בכביש האספלט חריצים עמוקים. קסדות הנהגים בולטים מחוץ למעטה השריון. חצי גופו העליון של מפקד הטנק מזדקר כמו אנטנה נוספת. קולות בוקעים ממכשירי הקשר, מתגרים בהמולה וברעש. - "מדוע ממתינים? כולם מוכנים לתזוזה". סא"ל נמוך קומה ומוצק גוף נע בין הפלוגות. מעודד. מזרז. - "מי זה?" שאלתי. - "מה, אתה לא יודע, זה המג"ד שלנו משה אגוזי". - "פתרתי את התעלומה", צעקתי בשמחה. חברי לא הבינו מה פשר שמחתי. ערב ראש השנה קבלתי לביתי אגרת "לשנה טובה" מקיבוץ "מזרע" בחתימתם של "ירדנה ומשה אגוזי". ניסיתי לפשפש בזיכרוני: האם אני מכיר אותם? אולי תלמידה שלי, שהתחתנה עם בן קיבוץ "מזרע" והיא זו ששלחה לי איגרת ברכה? לא הצלחתי לפענח את החידה. ידידה שלנו, אחותה אסתר, מתגוררת בקיבוץ מזרע. כן, היא מכירה היטב את המשפחה. משה אגוזי, היא סיפרה, הוא מג"ד מילואים בשריון. לא הצלחתי למצוא את הקשר. רק עכשיו נתבררה לי זהותו של המג"ד שלי. הוא שלח לי את איגרת הברכה. חבריי החדשים סיפרו לי, שהוא טיפח את המגע האישי עם כל פיקודיו. הוא לא החמיץ שום שמחה אצל כל אחד מחייליו ואף סייע לרבים שביקשו את עזרתו. הוא הכיר כל חייל בגדוד בשמו. חיפשתי הזדמנות להביע את תודתי על תשומת לבו ועל שלא היה סיפק בידי לענות לו על איגרת הברכה. הזדמנות זו נפלה לידי במועד מאוחר יותר. בקשתי לדעת יותר אודות המג"ד אגוזי, לתהות על קנקנו של האיש שיוליך אותנו לשדה הקרב ושתהיה לו השפעה על גורלנו ועל חיינו. כולם שבחו את יחסו הבלתי אמצעי לחייליו, וציינו את הבנתו לצרכיהם וגם את כושר מנהיגותו. החילונו מרגישים שאנו משתהים. כולנו מצוידים. כולנו מוכנים לפקודת: "על הרכב עלה". פקודה זו משום מה משתהה. החלו ניחושים והערכות,- "אנו יחידה מבוגרת ושומרים אותנו לרזרבה"… "לקרב בודאי שלא יכניסו אותנו"… "יטילו עלינו משימות עורפיות"… ההרגשה הכללית הייתה שהגדוד שלנו, לא ייכנס לקרב מגע עם האויב… בשעות הצהרים המאוחרות נתקבלה הפקודה המיוחלת:- "על הרכב עלה, היכון לתנועה!" נשמע הקול הבוטח במכשירי הקשר.- "סלט" - הכריז על סדר תנועה וכל הקשרים לפי סדר הפלוגות הודיעו בקשר על היותם מוכנים לתנועה. המתח גבר, אולם טרם הורגשה התחושה של יציאה למשימות קרביות. הגיע תור הזחל הטכני שלנו לתזוזה. הקשר שלנו, נפתלי, הודיע במערכת הקשר על היותנו מוכנים לתנועה. נפתלי, בחיים האזרחיים, הוא עובד בבית החרושת לנייר בחדרה, נשוי ואב לשלשה ילדים. נפתלי, גבר נאה עם שפם שחור ומרשים, מחודד בקצותיו. בקשר היו תגובותיו איטיות במקצת לטעמי, אולם תמיד הוא שמר על שלווה. בכל הזמנים, גם בעת קרב ומצוקה, לא ניכרה אצלו מתיחות שהתבטאה כלפי חוץ. הוא היה טיפוס שתקן ופרט לשיחות מקצועיות, לא נטה לדבר וללהג כאחרים. בהמשך דרכינו כשנתקלנו בעיתונאים זרים, הם ראו בו אובייקט שבהחלט ראוי לצילום לעיתונות העולמית. הם צילמו אותו מכל זווית אפשרית, כאשר סיננו בין שיניהם שהוא "נמר" ישראלי שבהחלט לא כדאי ליפול לידיו, בעיקר בשל שפמו השחור והמרשים... מטבע הדברים הזחל שלנו נע בסוף השיירה, על מנת לדחוף קדימה את כל כלי רכב הסרבניים. כבר בתחילת הדרך לא חסרה לנו עבודה: מכשיר הקשר ביקש לעיתים קרובות את "19", הקוד שלנו במערכת הקשר, כדי לחלץ ולתקן כלי רכב שנתקעו בשולי הדרך. הזחלמים הפתוחים, ממלחמת העולם השניה, עמוסים בחיילי הפלוגות יצאו בשעטה, אנחנו המתנו לתורנו. לפנינו נע הזחל של הרופא הגדודי רפי, רופא בבית חולים רמב"ם בחיפה. גבר גבה קומה ונאה בהחלט. קרחת קטנה בצבצה מפדחתו. רפי, בחור סמפטי מאוד, חייכן. הוא וציוותו הוכיחו יכולת חילוץ וטיפול בחיילינו הפצועים, גם בתנאים קשים של קרבות מרים, שעוד יסופר עליהם. נענו בסוף השיירה, כשאנו שומרים על קשר עין עם הרכב שנע לפנינו. ד'בלה, נהג אגד בחייו האזרחיים, נמוך קומה, מוצק גוף עם זקן בצבע בלונד מטופח למשעי, היה מפקד הזחל שלנו. הוא עבר קורס קציני מילואים של מפקדי חימוש והיה האחראי הישיר על כל המשימות שקיבלנו במלחמה הצפויה לנו. לפני קבלת הקצונה בדרגת סג"מ, היה סמל טכני. הוא גילה בקיאות מקצועית ומיומנות רבה בכל התקלות שניקרו בדרכנו. כל הצוות הטכני הכיר אותו מקרוב ופיתח אליו יחסי קירבה ורעות. ד'בלה היה נאמן לכל המשימות הקרביות שהוטלו עלינו. גם בעתות סכנה, כשיצאנו עם הזחל הפתוח, למשימותינו, בזמן הפגזות כבדות, שירדו עלינו כגשם, שמר על שלוות נפש מוחלטת, דבר שלא פעם העלה את חמת הצוות עליו. כולנו תפסנו מחסה בינות לסלעי הבזלת השחורה, ורק ד'בלה וגולדה הנהג נשארו בזחל"ם. ד'בלה היה האיש שקבע מי מצוות החימוש יהיה על הזחל הטכני , ומי יהיה על גבי "הפרשים", המשאיות העמוסות לעייפה בחלקי חילוף. בחירה זו של ד'בלה, היא זו שהכניסה אותי ואת חבריי לשדה הקרב. הפרשים נשארו בעורף היחסי מחוץ לשדה הקרב. ד'בלה בחר בי להיות חלק משמונת החיילים שהתמקמו בתוך הזחל. הצטופפנו בינות לחלקי המתכת כשכל אחד מנסה לתפוס מקום ישיבה נוח. נענו לעבר עפולה, בדיוק באותו ציר נסיעה בו נעתי מאותו מחנה, "במלחמת ששת הימים." החיזיון היה חופף בצורה מדהימה, עד כדי כך, שלרגע חשבתי שאני הוזה. אין זה אלא חלום שחוזר על עצמו. צבטתי את עצמי בכח כדי לוודא שאין זה חלום. מכונית "סוסיתא", נהוגה בידי אם צעירה ונאה, השתלבה בשיירת הקרב ונסעה אחרינו. לידה ישבו שני ילדים חמודים. סימנתי לה בכף ידי את האות "ווי". (אגב, במלחמה זו סימן "האגרוף" הקמוץ עלה בכמותו על סימן "הווי"…) ראיתי דמעות זולגות מעיניה. ניחשתי שבודאי גייסו גם את בעלה… הבחנתי בתנועות שפתיה, "ישמור עליכם אלוהים." היא שלחה לי נשיקה באצבעה. נזכרתי באשתי וילדי. באותו מעמד הבטחתי לעצמי לחזור עבורם בשלום… המפגש האקראי הזה, עם אותה אישה שנהגה במכונית ה"סוסיתא", נסך בי כוח עצום. הנשיקה שנשלחה לי באוויר, כמו קמע לחיים, חיזקה אותי בכל עתות הקרבות והמשברים שפקדו אותי בכל ימי הלחימה. היא גם נסכה בי את הכוח לעודד את חבריי, כשרוחם הייתה שפופה ברגעים בהם עשן הרקטות והפגזים של הסורים נחתו עלינו מכל עבר. אינני יודע מהי הרגשת הפחד וכיצד הוא פועל על אנשים שונים. אותה פגישה רגעית הסירה ממני את רגשי הפחד המוגדרים על ידי הפסיכולוגים, כתגובות פיסיולוגיות ורגשיות למצבים שאין לך שליטה עליהם. תגובות אלו, לא חלו עלי במרוצת הקרבות… במלחמת ששת הימים שלחתי לדליה דשי"ם על ידי זריקת פתקים לאנשים שעמדו בצדי הדרכים ונופפו לנו בשלום והצלחה. החלטתי לחזור על אותו "תרגיל". עודדתי גם את חבריי לעשות כן. חיפשתי בחיפזון פיסת ניר עליה רשמתי את מספר הטלפון של ביתי בתוספת המילים: "דליה, נמצא בתנועה הדומה לזו של מלחמת ששת הימים, הכל בסדר, אלוני." והוספתי למקבל האלמוני של הפתק: "נא לטלפן, תודה." עטפתי את הפתק בסוכרייה ממנות הקרב, וזרקתי אותו לעבר קבוצת צעירים שעמדו במבואות מושב ותיק בעמק. מאוחר יותר, נודע לי, שכל הפתקים והטלפונים שמסרתי הגיעו ליעדם. במקרה אחד הגיע פתק לידי בת דודתי, שרונה, ילידת צפת, שזיהתה את שמי וטרחה לטלפן גם לבית הורי בירושלים. חבריי לזחל תהו לפשר מעשיי. המעשה מצא חן בעיניהם והם עטו על כל פיסת נייר בזחל וחזרו על התעלול בהצלחה יתרה. כלי הרכב שנתקעו בתחילת הדרך גרמו לעיכוב ממושך. נאלצנו לחכות ליד מושב עולים שהיה על ציר התנועה. תוך פרק זמן קצר התגודדו סביבנו צעירים וצעירות. בין השאר התנהל פלירט מילולי, בין בנות הטיפש-עשרה, לבין הגברים הצעירים, שלרובם ותק של שנתיים עד ארבע שנות נישואין… הלילה ירד. מתוך החשיכה הופיעו גבר ואישה כשבידיהם קנקן קפה גדול, ספלים ועוגות והחלו לחלקם לחיילים. - "זה קפה פרנקיני," העיר אחד החיילים הערה לא מחוכמת. - "כולנו יהודים." ענה לו האיש במבטא כורדי כבד. - "כל הכבוד, כל הכבוד", ענו לו כולם במקהלה ושתו את הקפה המתוק והמהביל. זחל אחד סרב בעקשנות חולנית לנוע קדימה. כל קפיצה על מהמורה בכביש גרמה לניתוק זרם החשמל ולהשבתת המנוע. מישהו ירד בכל פעם לתקן את התקלה וזה נסע עד למהמורה הבאה. ביננו, ישב בחור שתקן, יוצא רומניה, כעשר שנים בארץ, יונה שמו. חשמלאי רכב במקצועו. הוא סרב בעקשנות לרדת מהזחל וטען שכל ילד יכול לתקן את התקלה. בעקשנות מופרזת סרב לרדת. אפשר היה לצפות שד'בלה יפעיל את סמכותו הצבאית ויפקוד על יונה לתקן את הזחל התקוע. אולם ד'בלה בסבלנות אין קץ משכנע את יונה לבצע את המלאכה. רק לאחר תחנונים וחנופות לכושרו המקצועי, מואיל יונה לרדת. תוך דקות איתר את התקלה ותיקן אותה. מאותו רגע נבלע הזחל הסרבן והגיע למקומו המיועד בשיירה. יותר מאוחר, נתגלה יונה כאשף מקצועי. הוא תיקן וחילץ כלי רכב משוריינים תחת אש האויב במצבים שנחשבו לאבודים… במשמע אוזן, איתר את התקלות המסובכות ביותר, תיקן אותם תוך פרק זמן כל כך קצר, עד שהדבר נחשב כבלתי יאומן. כשכל בעלי המקצוע נואשו מתיקון תקלה כל שהיא, היה יונה מופיע ומתקנה במחי יד. מאוחר יותר, בעיצומה של התקפת מטוסי אויב עלינו, נפגע יונה ברגלו כשקפץ מעל לזחל לתפוס מחסה. הוא הוחלף, לצערנו בחייל אחר. אבל אני מקדים את המאוחר… ליד תחנת דלק בדרך לטבריה, קיבלנו הודעה נוספת בקשר על כלי רכב נוספים תקועים. נעצרנו ליד התחנה. במקום המתינו מושבניקים עם קנקני קפה ועוגות. ילדים התחננו, שנמסור להם מכתבים וטלפונים למשלוח. כתבתי מכתב נוסף, הפעם לבתי. מסרתי אותו לנער שחור שער שהושיט את ידו ראשון. יותר מאוחר הסתבר, שאותו נער, במקום לשלוח את המכתב ככתבו וכלשונו, העתיק את מכתבי בכתיבה תמה ושלח אותו בחתימתי. אשתי תהתה על השינוי המופלג שחל בכתב ידי וייחסה אותו למתח הקרבי בו הייתי שרוי… במקרה אחר, מישהו מטבריה התקשר לעוזרת שלנו, שמחה, ששמחה להודיע לדליה שאני נמצא כל העת בטבריה… שמחתי על הידיעה המוטעית, לפחות הסירה דאגה מליבה למספר ימים… בתחנת הדלק, שהפכה לסדנה זמנית, פגשנו בזחל"מ, שלא מהגדוד שלנו. הייתה לו תקלה במשאבת הדלק. החלטנו, למרות העיכוב, להגיש לו עזרה. דקות לאחר מכן הגיעו חיילי החימוש של גדודו, אולם אחרו את המועד… הזחל שלהם היה כבר בתנועה. "אם הייתי יודע שזה אתה, לא היינו מתקנים את התקלה…" אמרתי לקצין החימוש שהכרתי, בבת צחוק והמשכנו בדרכנו. השיירה נעה באפילה מוחלטת לעבר קיבוץ עין גב. לאורך כל הדרך המתינו מושבניקים ןקיבוצניקים,- נשים, נערים ונערות שהרעיפו עלינו מכל טוב. "אשרינו שיש לנו עורף שכזה". חשבתי. כשחצינו את גשר הירדן, ליד קיבוץ דגניה, פרס זחל נוסף שרשרת. הפעלנו את המנוף ההידראולי והורדנו את השרשרת החדשה, שהייתה תלויה על גבי הזחל. הרכבת השרשרת נתקלה בקשיים מרובים. מורגש שהצוות איבד את כושרו בגלל חוסר תרגול. החלפת השרשרת ארכה זמן רב. יותר מאוחר, בוצעו פעולות דומות, תחת אש אויב והפגזות, תוך עשר דקות, זמן סביר למדי. הגענו, בחשכה מוחלטת, אחרונים בשיירה למקום חניון הלילה הראשון במלחמה, על שפת הכינרת, צפונית לקיבוץ "עין גב". במקום זה, בילו שבוע קודם לכן, בחג ראש השנה, אלפי קייטנים עם משפחותיהם.לא פעם הבענו את רגשותינו, לבורותם של הערבים, שמצאו לנכון, ברוב נבזותם להתקיפנו ביום הכיפורים, כשכל עם ישראל מכונסים בבתי הכנסת ובבתיהם. אילו היו תוקפים בראש השנה, עשרות אלפים של קייטנים ששהו אז על חופי הכינרת ומפוזרים בכל רחבי הארץ וסיני, היו חשופים להתקפות ומקשים על גיוס אנשי המילואים. בחניון, שעל שפת הכינרת, היו מכונסים כבר עשרות חיילים. הם שכבו ליד כלי רכבי המלחמה, עטופים בשקי שינה, חלקם נוחרים בקול רם, חלקם עדיין עסוקים בהתארגנות לקראתה. מצאנו מקום מתאים לזחל"מ שלנו. פינינו שיחים קוצניים ואתרנו מקום מתאים ללינה ראשונה בשדה. חלפו שלושים ושש שעות של חוסר שינה ועדיין אווירת המלחמה מאתנו והלאה. הבוקר עלה, הכינרת המקסימה למרגלותינו. תקופת היובש והשאיבה המוגזמת מימי הכינרת נתנו אותותיהם בחוף שנסוג לאחור. קיבוץ עין גב מנמנם לא רחוק מאתנו והעיר טבריה על בתיה השחורים בוהקת בצד המערבי של הימה. הרכסים התלולים של רמת הגולן, לא הרחק מאתנו. רק כביש האספלט השחור, אותו עזבנו ללינת הלילה חוצץ בינינו. סלי הפלסטיק של "החברה להגנת הטבע", עדיין שמורים במקומותיהם בחישוקי הברזל, השרו אווירה של פיקניק מוזר בו השתתפו גברים בלבד. חייל אחד העז לפשוט את בגדיו ונכנס עירום למימי הכינרת. אחריו גדודים של חיילים, חיקו אותו והחלו שוחים, מתרחצים ומסתבנים מאבק הדרכים ומשמני המנועים של יום האתמול. שוחים ומצטחקים במים הכסופים והזוהרים המשתברים בקרניים הראשונות של בוקר יפה. ישבנים ושת חשופים, לבנבנים, עגולים, מזדקרים מעל למים השקטים. מאות חיילים, השאירו את מדיהם, נשקם וחגורי הקרב בערימות על החוף, משתכשכים כילדים מגודלים, מעלים קצף וגלים במימי הכינרת השקטים. בעלי גוף אתלטי, נפוחי כרס, שעירים ומקורזלי שער, מקפצים ומפזזים במים הקרים. אבריהם הזכריים מתגוונים במים, מציצים ונעלמים כמשחקם של דגי הכינרת בסמוך לחוף. מנות קרב נפתחות ואווירה של פיקניק אוחזת בכולם. רק רעם המטוסים במרום מפריע לשלווה הכללית. המטוסים החולפים מעלינו בגובה נמוך ובשאגה רועמת, אינם מוציאים אותנו משלוותנו. שמועות על קרבות אכזריים, שמשתוללים ברמת הגולן, החלו נפוצות בין החיילים, אולם עדיין לא הרגשנו שאנחנו עומדים על סיפה של מלחמה. סוף פרק א'
לעמוד האישי באתר
ארבעה מטוסים מגיחים לפתע מעל לרמה במרחק קילומטרים ספורים מאתנו.הם טסים במבנה של רביעייה, בגובה נמוך מגיעים לשפת הכינרת ופונים צפונה.זיהיתי אותם מייד כ"מיגים" סוריים. כמי ששרת בשרות החובה בחיל האוויר, יכולתי לזהות אותם לפי צלליותיהם. במשרדים רבים היו פרסומים צבעוניים בהם תמונות של כל מטוסי האויב, שמותיהם וסימני זיהוי מובהקים. אי אפשר היה לטעות, הכנפיים המשוכות בזוית חדה לאחור מאפיינת את המטוסים הסובייטים. לראשונה אני רואה אותם בגודל טבעי. הם היו כל כך נמוכים עד שיכולתי להבחין בסמלים העגולים בצבעי הדגל הסורי ובדמויות של הטייסים. - "חבר'ה!, מיגים, מיגים", קראתי בקול גדול. מאות החיילים, שעדיין טבלו בכינרת, יצאו בשעטה, כמו להקת דולפינים שמתכוונת להתאבד בחוף. מי הכינרת השקטים, הקציפו בגלים, כולם רצים לעבר ערמות הבגדים והנשק האישי שנותרו על החוף. פצצות המטוסים הוטלו במרחק רב מאתנו, השמיעו רעש מאיים. לא הייתי מזועזע, אילו הפצצות היו מוטלות עלינו המצב היה נראה שונה לחלוטין. הייתי היחיד שקרא "מיגים, מיגים", וקריאה זו נענתה כמו הקריאה של החלילן מהמלין... כולם נענו מיידית לקריאתי. עירומים לחוף הכינרת. צילם:אלוני זמורה הקריאה "מיגים, מיגים" חזרה ונשנתה מפי, פעמים רבות בהמשך, במספר רב של היתקלויות עם מטוסי האויב, עד שהחבורה הקרובה לי, במקום לקרוא לי בשמי, כינתה אותי בשם: "חבר'ה מיגים, מיגים". החיילים לבשו בחיפזון את בגדיהם. הרגשה מוזרה היא לעבור בשניות, ממצב של שלווה פסטורלית למצב מלחמה… הלב הולם לפתע בחוזקה והבגדים נעשים חשובים. במיוחד הנעליים, אולי יותר מכובע הפלדה ויותר מהנשק האישי. במשך כל ימי חייך אתה פושט ולובש בגדים, - פעולה כל כך שגרתית. אתה עושה זאת על מנת ללכת לישון בלילה, כשאתה קם לעבודה בבוקר, אתה לובש בגדי מחלצות כדי ללכת למסיבות, ופושט אותם כדי לעשות אהבה עם אישה אהובה. כל התרגולות האלה של לפשוט וללבוש את בגדיך אלפי פעמים, במרוצת השנים, מתמצות לפתע פתאום דוקא באותן השניות, שמטוסי ה"מיג" האלה, עם הכנפיים המשוכות לאחור, טסים ביעף, ברעש מאיים ושרקני ממש מעליך ואתה עומד ערום מתחת, על חלוקי הכינרת והקרקע רועדת. כאדם הראשון, אתה עירום כביום היוולדך. אצבעותיך מנסות לכפתר את החולצה, למשוך בשרוכי הנעליים ושלא כבאלפי הפעמים הקודמות, הן מתוחות, עצבניות, מסרבות לתפקד כראוי. בכל זאת אתה מוצא את עצמך לבוש וחגור בבגדי הקרב במהירות שיא.תוך שניות מעטות, שנמשכות כנצח, נראים מטוסי "מיראז'" שלנו, עטים על טרפם. קרב אוירי מתחולל לנגד עינינו, סלסולים והתהפכויות ושמיניות באויר. שניים ממטוסי המיג הצליחו להימלט והאחרים היו כלא היו. ענני עשן שחורים וכבדים עולים מעל הרכסים של רמת הגולן כמדורות של צמיגים בוערים. איננו יודעים מה מתרחש שם מעבר לרכסים המשתפלים אל ימת הכינרת. חששות כבדים מתגנבים אל ליבותינו. מאותם רגעי הדרמה שחזינו בה, נכנסנו לכוננות קרבית ומיידית. חיילים נראו חוגרים את חגורי הקרב, כובעי הפלדה המוסווים ברשתות צצים כפטריות מתוך הזחלמי"ם, כל הראשים כוסו בהם. מרגע זה ועד לסופם של הקרבות, לא נפרדנו מכלי נשקינו ומכובעי הפלדה שגוננו על ראשנו. בלעדיהם הרגשנו ערומים. בשיירת הקרב, עולים לרמת הגולן. צילם: אלוני זמורה ישראל גבר, איש הצוות הטכני שלנו, הוא הנשק של הגדוד. בחייו האזרחיים הוא עובד כטכנאי בטכניון בחיפה. על מנת להשלים את הכנסתו הוא עובד כזמר, מנחה ומתופף באולמי חתונות בשעות הערב. ישראל החל למלא את תפקידו הצבאי - הוא נע מרכב משוריין אחד למשנהו, בודק ומכוון במדידים את כלי היריה הכבדים המותקנים עליהם. כל תקלה בנשק יכולה להיות הרת אסון. גם בתוך הקרבות שהתחוללו בהמשך, הוא המשיך לתקן ולכוונן למנוע מעצורים.באחת ההפגזות הכבדות שספגנו, הוא התלונן על כך, שבעל אולם החתונות בו עבד, אינו נמצא עמנו: - "הממזר כל הזמן התלונן על הרעש המוגזם שאני עושה בתופים, שיבוא הנה וישמע את קונצרט הרעש של הפצצות והפגזים ואז יפסיק להתלונן…", אמר. תוך דקות קיבלנו פקודה לתזוזה. שיירת הקרב, התארגנה תוך כדי תנועה. לפנינו בשיירה נעו, החל משעות הבוקר המוקדמות, יחידות רבות של טנקים וכלי רכב משוריינים אחרים. מנועיהם רעשו ונהמו, נאקו תחת כובד משקלם ומהעלייה התלולה על הרכסים של רמת הגולן. השמש לפתע נעלמה, השמים החלו להתקדר וגשם ראשון החל לרדת בטיפות עבות, כבדות ועטויות אבק. נזכרתי בימים הרבים של שירותי במילואים ברמת הגולן,- בימי החורף הגשומים. הבוץ הסמיך והדביק כיסה את אספלט הדרכים. הוא היקשה על תנועת כלי הרכב והיקשה על החיים שם. התפללתי לגשם שיחדל. ואומנם כעבור רבע שעה פסק הגשם לחלוטין, כאילו נענה לבקשתי. עד תום המלחמה תשע עשרה ימי הלחימה והכרזת הפסקת האש שרר בכל האזור מזג אויר מקסים ואביבי. השמים היו עמוקים, עגולים, כחולים וגדולים. בלילות, השמים היו שחורים משחור, שהבליטו את הכוכבים המבהיקים הזרועים עליו מאופק לאופק. אין מקום בעולם, כמו לשכב הגב, בינות לסלעי הבזלת, ולהתבונן בכוכבים פלאי היקום. בלילה הראשון, בטרם היכנסנו לקרבות, איתרתי את כוכב הלכת "מרס". הוא היה מבהיק ומבריק משאר הכוכבים. הצבעתי אל הכוכב ואמרתי לחברי שזהו כוכב המלחמה. הוא כל העת נמצא בעקבותינו. לא ידעתי אז כמה צדקתי… נכונו לנו קרבות שלא היו כמותם בהיסטוריה של המלחמות. שביל החלב היה זרוע במיליוני כוכביו הזעירים. ה"קסיופיאה" וה"עגלה הגדולה" הסתובבו בלילות סביב כוכב הצפון המבריק והצביע על הר החרמון, שבינתיים היה בידינו. בלילות הארוכים וחסרי השינה שציפו לנו, עקבתי אחר משחק הכוכבים בשמים. לא פעם אחת נשאתי אליהם את תפילותיי ותחינותיי. תמיד יכולתי להתנחם בעובדה, שאותם הכוכבים בדיוק, שאני בוהה בהם, מציצים ממש באותו הרגע גם בחלונה של דליה וילדיי - משפחתי. בכל פעם, בו כוכב שביט סטה ממסלולו וממעופו משביל החלב, הגשמתי את בקשות האוהבים והגשתי להם את משאלות לבי במהירות הבזק, לפני שנעלמו בחלל של היקום. כשתפסו את מקום הכוכבים, שבילי האש הארורים של פגזי התותחים הסוריים, ארוכי הטווח, וצפצופם המחריד של הקטיושות, הצמדתי את ראשי לכובע הפלדה והתכנסתי לתוך עצמי ועם עצמי. בין לבין, לא שכחתי, לטפוח על כתפו של שכני לזחל, להגיש לו סוכרייה ממנות הקרב ולהבטיח שכולנו נחזור בשלום לבתינו... נסענו לעבר "צומת סקופיה". בצד הדרך נתגלו, עתיקות של כנסיה מהתקופה הביזנטית. הכנסיה והמנזר היפים נתגלו, כשפרצו את הדרך לעמק "הבטיחה". לאחר שוך הקרבות של "מלחמת ששת הימים", שש שנים לפני המלחמה הזאת, נסענו דליה ושני ילדיי במכונית ה"ווקסהול ויקטור" העתיקה שלי. התלוו אלינו זוג חברים, צפורה וזאב תדמור. הקפנו במכוניותינו את אגם הכינרת. נסענו בדרכים ובשבילים שפילסו המשוריינים והטנקים. לא פעם השתתפתי בצערו של זאב, שנאלץ לשחוק את מכוניתו החדשה בין השיחים, הקוצים והסלעים שבצדי הדרכים הבלתי סלולות. הצמחייה הפראית, שלוליות המים והנחלים שזרמו לכינרת היו פיצוי נאות לפגעי הדרך. חצינו את הירדן לעבר אלמגור על "גשר הביילי" הפגוע ועברנו ליד חורשת האקליפטוסים, שהברון רוטישלד נטע בתחילת המאה הנוכחית. ברגע זה חבריי נמצאים בארה"ב, בשנת שבתון. אני מתאר לעצמי שהם עושים כל מאמץ לחזור ארצה ולהתייצב לשירות. זאב, הוא פרופסור בטכניון ואיש בעל מוניטין בינלאומי במקצועו. בשרות מילואים הוא משרת כרובאי בגבול הלבנון ורמת הגולן. כמו כל חייל מילואים הוא מילא את מכסת ימי המילואים עד תומם. גם לימי המילואים, לא שכח זאב לקחת אתו ספרים ודפי מחשב מודפסים בכתב סתרים. בכל עת ופנאי היה שוקע בעולמו המקצועי. כמו כל הישראלים השוהים בחו"ל, הם מודאגים מן המצב המעורפל ודואגים ליקיריהם שנשארו בארץ. חלפנו על פני הצומת ופנינו ימינה לעבר הרמה התלולה. שני טנקים, "צנטוריונים", עמדו בצד הדרך. שוטרים צבאיים דחפו בתנועות ידיים את הרכבים המשוריינים קדימה. גם כאן נחלצנו לעזרת כלי רכב שמערכות המנוע שלהם לא פעלו כשורה. קיבלנו הודעה במערכות הקשר לנוע במרווח קרבי, מחשש הפצצות והפגזות. למרות ההתראות להפגזות שקבלנו במערכת הקשר, לא שמענו רעש של התפוצצויות. ככל שטיפסנו במעלה ההר בקעת הכינרת שקעה ונעלמה בינות לפיתולי הדרך העולה לרמת הגולן. טבריה והישובים הסמוכים לה בהקו בנצנוצי אורות על רקע מי הכינרת הנעלמת. בשבוע שלפני תום החופש הגדול, בחודש אוגוסט האחרון, בילינו עם קבוצה של ידידים במלון "גלי כינרת". התכוונו לאגור כוח לקראת שנת הלימודים החדשה הקרבה ובאה. מי תאר לעצמו שלאחר כחודש אחלוף על פני אותה הכינרת במשימה שונה לחלוטין. מי יודע אם אחזור ממנה בשלום. האם האדם אדון לגורלו? האם הוא נשלט על ידי כוחות גדולים ואכזריים? תפיסות עולם הולכות ומתנפצות על רקע הנסיעה אל הבלתי נודע. כאן אתה נתון לקולן של הפקודות הבוקעות ממכשיר הקשר שקובעות את גורלך. מכשיר הקשר הוא האורקל שלך. הוא יקבע אם תידון לחיים או למוות. היכן חירותו של האדם? כוחות עליונים ובלתי נשלטים שוללים ממך את חירותך ואת זכות הבחירה. אתה מונח בתוך ארגז פלדה, מובל אל הבלתי נודע. האם אני עושה זאת מתוך בחירה חופשית? האם אני במודע מוכן למות למען ארצנו? האם החינוך שספגתי במשפחתי, בביה"ס, בתנועת הנוער, מהוריי, מתמצים ברגעים האלה? של אותו קול פנימי, האומר לעצמך: כן, אני נכון, כן אני בוחר בדרך הזאת מתוך הכרה. האם אין לי דרך אחרת? האומנם? האם זו אשליה? האם זו שטיפת מוח? כיצד מתקשר קיומי העצמאי, קיומי הפיסי, חופש המחשבה, הזכות להחליט על דרכי עם זכות קיומו של העם, של החברה בה אני חי? - המחשבות מתרוצצות במוחי. אני רק שואל את השאלות. אין לי תשובה מוחלטת. אולי העובדה שאני עדיין יושב בקופסת הפלדה, היא התשובה. או, אולי לאחר דברי ההספד על קברך, העם, החברה שוכחים אותך והכאב נשאר נחלת האישה, הילדים, ההורים. נזכרתי באותם הרגעים, שבגיל הטיפש-עשרה כתבתי אקרוסטיכון. אותיות שורותיו הראשות של השיר יצרו את שמי הפרטי: אהיה אשר אהיה לעולם נאמן אשאר ולמען צור מחצבתי אחיה. נס לי ובו אתפאר,- יחדיו נהיה,- ישראל. "יופי אלוני", אמרתי לעצמי, "שיר זה ודומיו עשו המון רושם על בנות גילך, במיוחד שהאקרוסטיכון שכתבתי עבורן, יצר את שמן. עכשיו תורך לפרוע את השטר. אל תפרע אותו, כי נאנסת להיכנס לסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת. תפרע אותו עם מודעות עצמית, מתוך בחירה, גם אם תצטרך להקריב את חייך עבור הערכים עליהם התחנכת ובהם האמנת. העם, החברה אינם משלמים מחיר. עם זהו מושג שיש לו מימדים הסטוריים, עם איננו יכול לשלם מחיר. משפט מסוג זה הוא פטנט של פוליטיקאים ושל היסטוריונים. אין עם שכול או עם יתום. יש אישה שכולה. יש ילדים יתומים. יש אמא ואבא שמבכים את ילדם שאיננו. אין עם שסובל כאב ושכול. יש אם שמבכה את אובדן ילדיה.- "וברגע הזה , אלוני, אתה נבחן. זכות הבחירה היא שלך היא. הזכות הזאת איננה מתמצאת אם להישאר בארגז הפלדה, או לנטוש אותו ולחזור לשפת הכינרת השלווה. זכות הבחירה היא במידת תחושת השיוך שלך לאשתך, לילדיך, לעצמך, וגם למושג הבלתי נתפס, שנקרא העם שלך, המדינה שלך, הלאום שלך, החרות הלאומית שלך." - אני מדבר אל עצמי. פה הקונפליקט הגדול. על מה ועל מי אני צריך להחליט, כי בכל מקרה אני אשאר בארגז המשוריין, אבל אני חייב לספק לעצמי את הנימוקים האמתיים, אם ישנם כאלו, כי בלעדיהם הנכונות שלי להקריב את החיים יהיו לשוא...ושוב צצות השאלות שמצד אחד מטרידות את שלוותי ואני מבקש לקבל עליהן תשובות: "גולדה, ראש הממשלה שלך, לא תבכה את אלוני, את יוסי, את מיכה. היא תבכה "את חיילי צה"ל הגיבורים שנפלו במערכה למען חרות עם ישראל". באמת ובתמים תבכה אותם. אשתך תקבל אולי גם תגמולים חודשיים ממשרד הביטחון, דרך המחשב. ואם הגדוד שלך בסדר, היא תקבל גם חוברת הנצחה בעטיפה שחורה עם תמונות, סמלים ואיורים ואולי גם שירים…" אבל, שכול, יתמות, סבל, אין לעם, אין לחברה, אין לגדוד. שליש הגדוד יפנה במברק בהול לאכ"א להשלים את כוח האדם החסר, - "שני קצינים, שלושה לוחמים, חמישה מטקי"ם, (מפקדי טנקים)." וכן הלאה , וכן הלאה. אחר כך, גם השליש מתחלף, כי עבר לגדוד אחר, או שעבר להג"א. ורק אשתך, ילדיך, הוריך נותרים כואבים עם האבל ועם השכול. "ואתה אלוני", אני שומע את עצמי אומר לעצמי: "נדרש לבחור. כי בעצם, זכות הבחירה ניתנת לך בתוך ארגז הפלדה…" ואני בוחר. בתוך כל המהומה וסבך ההרהורים, הגענו למושב "בני יהודה". ניסינו לראות סביבנו את עקבות המלחמה. לא ראינו. שמחנו. גדודנו התמקם בשדה שנחרש זה עתה, לקראת תבואת החורף. רכבי המלחמה חרשו תלמים נוספים בתוך התעלות העמוקות והישרות, בשדה השייך ל"גבעת יואב". - "הם יצטרכו לחרוש פעם נוספת את השדה." - "שיהיה זה נזקם היחיד…" כשירדנו מהזחל המשוריין בתוך השדה החרוש, הבטחתי חגיגית, לכל חברי לזחל, שעם סיום המלחמה, תערך בביתי מסיבה כיד המלך. המג"ד, משה אגוזי, מזעיק בקשר את כל קציני הגדוד לקבוצת פקודות ראשונה. האצתי בד'בלה שיצטרף גם הוא, על מנת שנהיה מעודכנים בחדשות. אולם הוא מתמהמה ואינו שש להצטרף. הוא מעדיף להישאר עם החבורה שבזחל. לאחר בקשות והפצרות, הוא נעתר ומואיל ללכת. הקצינים מתיישבים בשתי שורות מקבילות וישרות על העפר התחוח ואגוזי המג"ד פורש מפות על הג'יפ שבחזית, מסביר את מצב הכוחות בשטח. הוא מנסה להסביר גם את המשימות הבאות של הגדוד, שעדיין אינן ברורות די צורכן. חשבתי לי, שזו הזדמנות נאותה להוציא את מצלמתי ממזוודת עור הגמל, ולצלם את המעמד. התחלתי להתרוצץ סביב הקצינים ולצלם מכל זווית אפשרית. תוך כדי צילום, שמעתי את אגוזי משבח את צוות החימוש על טיפולו בכל כלי הרכב הסרבניים ושעד עתה לא היה כל נפל.לפתע קורא לי סרן כסוף שער, שראה אותי מצלם. חשבתי לרגע, שינזוף בי על שאני מצלם ללא רשות. - "בוא הנה. מה שמך?" - "אלוני." - "אלוני זמורה?" - "כן," עניתי בתמיהה על שידע את שמי. - "בסדר," אמר ושחרר אותי בהינף יד. - "מי זה הסרן הזה?" שאלתי את אחד החיילים. - "זה? אתה לא יודע? זהו קארו השליש." גדודנו התמקם בשדה שנחרש זה עתה. צילם: אלוניזמורה שמחתי לדעת, שלמרות היותי חדש בגדוד, זוכר אותי השליש בשמי המלא, למרות שמעולם לא נפגשנו. יותר מאוחר, התוודעתי אל קארו, שניחן בזיכרון פנומנלי. הוא הכיר כל חייל בגדוד בשמו וגם ידע לטפל בו ובמשפחתו נאמנה. הגדוד התפרש על כל השדה. חיילים עסקו במילוי של ג'ריקנים במים, פתחו מנות קרב ואכלו בקבוצות קטנות. חלקם פנה לעשות את צרכיו מעבר לשדה. יצאה הוראה של הרופא: "יש לקחת אתך למקום החשוב את חפירה כדי לשמור על היגיינ. האת צמוד לחגור,. כמו כן, דאגנו לפנות מהשדה החרוש את שיירי האוכל ואת קופסאות השימורים הריקות. איציק, הוא קצין החימוש של הגדוד, מושבניק מ"בית שערים", שליד טבעון. גבר בריא גוף, נעים למראה וחביב בדיבורו. חיוך ביישני נסוך על פניו, אולם את הפקודות נתן תמיד בצורה החלטית ובטוחה. חיילי החימוש העריכו וחיבבו אותו. איציק היה המפקד של כל חיילי החימוש של הגדוד וגם אני הייתי תחת פיקודו. בגלל קוצר הזמן וגודש האירועים, לא הצלחתי עד עתה להחליף אתו מילה. חשוב היה לי להכירו, במיוחד לאור העובדה, שייתכן שבעוד זמן קצר, נעמוד בתנאי קרב עם פקודות גורליות. במצב שכזה, מהרבה מאוד בחינות, לא כדאי להישאר אנונימי. - "אלוני." הוא פונה אלי בשמי, "בוא אלי," הוא מושך אותי הצידה. "אני מצטער, שעד עכשיו לא היה לי פנאי לשוחח אתך, אני רגיל להכיר את כל אנשי הצוות." הוא קורא את מחשבותי. - "איזה רקע, צבאי או אזרחי?" אני שואל. - "את שניהם." - "ובכן, אני יליד ירושלים,בן למשפחה שנמצאת בארץ למעלה מחמש מאות שנים" אני אומר, "חי שבע עשרה שנים בחיפה. שרתתי כאיש חט"ג (חוליה טכנית גדודית), שתים עשרה שנים בגדוד טנקים, גדוד 39 בחטיבת ברק (חטיבה 45). ב"מלחמת ששת הימים" נלחמנו באזור ג'נין, עמק דותן, גשרי דמיה. אחר כך עלינו לרמת הגולן והגענו עד קונטרה. לפני מספר חודשים הועברתי לגדוד הנוכחי." - "ובחיים האזרחיים, במה אתה עוסק?" - "ובכן, סיימתי את לימודי באוניברסיטת חיפה בחוגים פסיכולוגיה ומינהל חינוכי ואני מנהל בית ספר תיכון בחיפה, זהו. אני נשוי ויש לי בת ובן." - "בסדר, אלוני." אמר לי כמכר ותיק, "תגייס אדם נוסף ונרד לכינרת." חיילים החלו להצטופף מסביב לזחל עם מכשיר הקשר. (המחבר משמאל) מסתבר שאחד "הפרשים" (משאית עם חלקי חילוף) שלנו, שהיה עמוס בשרשרות וחלפים לזחלים, שבק חיים ליד חוף הכינרת. ירדנו עם משאית ריקה לחופה של הכינרת. כל הדרך חזרה הייתה עמוסה בכלי רכב צבאיים וכלי רכב אזרחיים מגויסים, שטיפסו לרמה. משאיות ענקיות עמוסות בתחמושת התפרסו על פני השטח. חופי הכינרת היו שוממים לחלוטין ושם ראינו את המכונית המיותמת. בתנאים רגילים, מעמיסים שרשרות של זחלמי"ם בעזרת מנוף, בגלל משקלם הכבד. הפעם, לא עמד לרשותנו כלי מותרות זה. השקנו את המשאית הריקה שלנו לזו העמוסה ושלושתנו העברנו בידינו את הציוד הכבד. שמחתי לגלות שגבי הדואב עמד בהצלחה במשימה קשה זו.שלושתנו היינו עייפים ומיוזעים מהעבודה הפיסית הקשה.מוסקוביץ, שהיה הנהג, הציע שנטבול במי בכינרת כדי לשטוף את הזיעה, אולם איציק פקד עלינו לנוע מייד חזרה לגדוד. - "אתה רוצה לקבל את הרס"ן לאחר המלחמה?" התלוצצנו ועלינו על הרכב העמוס לעייפה. לאיציק לא היה חוש הומור. מוסקוביץ הנהג נזכר שהפקידו בידיו צרור של גלויות שחיילים כתבו למשפחותיהם. יש למסור אותן הלאה לכיוון העורף. בצד הדרך, עמדה קבוצה של נערות ונערים מקיבוץ "עין גב". הם חילקו שתייה קרה לחיילים החולפים. העברנו לידיהם את הגלויות. איציק סרב באדיבות להצעת השתייה, כדי לחסוך בזמן ולהצטרף מיידית לגדוד החונה. "הוא לא רוצה להפסיד את המלחמה." הסברנו לנערים וקלטנו חבילת תמרים של קיבוץ עין גב, שנזרקה לעברנו. חזרנו לשדה שלנו ב"גבעת יואב". הייתה דממת אלחוט. מישהו החל לחפש במכשיר הקשר שעל הזחל תחנות קשר , שאינן שייכות לגדוד שלנו. לפתע בקע קול שופע ביטחון מתוך המכשיר: - "4 כאן 20." - "20 כאן 4 עבור." - "4 כאן 20, נוע לעבר התל. "כבדים" שלהם נעים לעברך." - "20 כאן 4. אני רואה אותם. מיד אכניס אותם לתוך הכוונת. חמל של "כבדים." - "הדלקתי אחד!" חיילים החלו להצטופף מסביב לזחל עם מכשיר הקשר. קשרים אחרים רצו לעבר מכשיריהם ואיתרו את התדר של 20. באורח פלא, התקבצו כל חיילי הגדוד מסביב לזחלמי"ם והאזינו בדריכות לקולות הבוקעים. קצינים שלפו משקפות וניסו לאתר את מקום האירוע. מעבר לואדי החוצה את השדה שלנו, במרחק של כעשרה קילומטרים, השתרעו גבעות "חושניה". תימרות אש ועשן, הבהקי תותחי הטנקים נראו באופק בברור. - "4 כאן 20." - דממה. - "4 כאן 20, האם אתה שומע אותי?" - דממה. לאחר כמה שניות ארוכות, נשמע קולו הצרוד של 4 בקשר. - "20 כאן 4, אני מצטער, הייתי עסוק בהדלקת כמה "כבדים." - "4 כאן 20, אני רואה אותך. יפה, יפה. זה עדיין לא מספיק, המשך." - "2 כאן 20." - "20 כאן 2, עבור." - "2 כאן 20. שים לב, 4 מימינך. אגוף את הגבעה וסייע ל4- מהאגף." - "20 כאן 2. רות." - "20 כאן 4. הם באים בהמונים. הם מסתערים עלינו בהמונים." - "4 כאן 20. 2 מגיע. מייד תקבל סיוע." - "20 כאן 4. בזוקאים יורים עלי." - "4 כאן 20. דפוק אותם." - "20 כאן 4. אלוהים. לפחות עשרים בזוקות על הגבעה ממול. קשה לראות אותם." - "האם אתה צריך סיוע של "ציפורים"?" - "20 כאן 4. חיובי! חיובי! עבור." - דממה. - "20 כאן 4. מדוע הם לא מגיעים?" - "4 כאן 20. מייד יבואו. אני מוריד בינתיים עליהם "סוכריות". תן ציון מקום." - "20 כאן 4. 200 מטר מזרחה. שירביצו כבר. יש לי נפגעים." - "4 כאן 20," נשמע קולו המגנטי והשלו של 20. "אני נותן לך אחד לכיוון." - "20 כאן 4. שיתחילו כבר!" - "20 כאן 4. זה שלנו? הוא נפל קרוב מידי אלי. 100 מטר מזרחה!" - "4 כאן 20. חיובי." - "20 כאן 4. מצוין. מצוין. שימשיכו. שימשיכו. הממזרים!" - "שירימו אותם!" - "4 כאן 20. האם זה המקום?" - "20 כאן 4. שירביצו יותר קרוב! יותר קרוב! אנחנו סוגרים צריחים." "4 כאן 20. תקצור אותם באפס – חמש." - "20 כאן 4. אני עושה זאת. הם המונים." - דממה. - "4 כאן 20." - דממה. - "4 כאן 20. האם אתה שומע אותי?" - "2 כאן 20. האם אתה יכול לנוע לעבר 4?" - "שלילי! שלילי!." - "2 כאן 20. מצבך. עבור." - "20 כאן 2 יש לי מספר כלים ללא נוזלים. אני גורר אותם." - "2 כאן 20. שלח את הכשירים לקראת 4!" - "20 כאן 2. איני יכול. אני עסוק בהתארגנות." - "2 כאן 20. חיובי. דווח כשתהיה מוכן." - "4 כאן 20. עבור." - "20 כאן 4. יש לי נפגעים." נשמע קולו הצרוד של 4. - "4 כאן 20. אני מנסה לשלוח אליך את 18 (זחלרפואי)." - "20 כאן 4. "הסוכריות" שלי אוזלות! אני שומר אותן לעת הצורך." קצינים שלפו מפות. החל מעקב מתמיד אחר פעולות הקרב של שריון בשריון. "שרמנים" ו"צנטוריונים" נגד טנקים מדגם "T-55 " ודגם "T-62", סוריים, שבאו ועלו בהמוניהם וניסו לפרוץ מערבה דרך "ציר הנפט". חטיבת השריון הסדירה שלנו, נערכה להתקפת נגד ולהדיפה של השריון הסורי. הם פרצו את קווינו ונלחמו בתוך יישובי הרמה, שנבנו מאז מלחמת ששת הימים. מאותו רגע ואילך, חזינו בדרמה המתחוללת לנגד עינינו; - מן מחזה נדיר של צלילים במכשירי הקשר ופנורמה רחבת ממדים של אש ותימרות עשן, מלחמה, שהתחוללה במשך 48 שעות רצופות, ללא הפוגה. מטוסי חיל האוויר עטים וחגים מעל לראשינו, כשהם טסים לעבר אש התופת וממטירים שם את פצצותיהם. טילים, שזו הפעם הראשונה שראינו כמוהם, החלו מתפוצצים באוויר. המטוסים שלנו מבצעים תרגילי התחמקות בלתי אפשריים, חוזרים לעברנו, כשהם מרוקנים מחימושם. לאחר דקות ספורות מטוסים אחרים ממלאים את מקומם. מטוס אחד שלנו נפגע מטיל, שניה חולפת והוא מתפוצץ באוויר. אנו תרים אחר כסא המפלט והמצנח. כשראינו את המצנח אנחנו משתוללים ומריעים משמחה. 20 ומספר 4 שלו, הופכים להיות גיבוריה של אותה דרמה. הערצנו את 20 (תת אלוף אורי אור), על קור רוחו ושלוותו, גם במצבים הקשים ביותר, ובביטחון שנסך בגדודיו, בדיבורו השקט והשלו, בהבנתו הפסיכולוגית העמוקה לנפש פיקודיו. בעידוד, שנתן להם ברגעים הקשים ביותר של הקרבות האכזריים. הערצנו במיוחד את 4, שכונה בפינו, "הנמר" של אותה חבורה אמיצה. שמחנו ברגעי שמחתו וחרדנו אתו בעתות משבר. ליבנו היה אתם. במשך כל אותו הלילה, לא הצליחו להגיע לעזרת 4. הוא היה נצור ומכותר ביחד עם פצועיו ונפגעיו ליד "תל פארס". רק לאחר שעות מרובות, הצליח לחמוק ולהחלץ. תידלק וחימש את כלי המלחמה שלו ומייד נרתם שוב לפעולת ההדיפה של האויב הסורי. "20 כאן 4. עבור." - "4 כאן 2." - "20 כאן 4. המצאתי שיטת לחימה חדשה. אני מדליק אותם אחד, אחד. אני עושה להם ל"ג בעומר." - "4 כאן 20. יפה. יפה. עוד רגע." - "20 כאן 4. אתה יודע מהי השיטה? אנו מתקדמים כולנו בטור ומרביצים תוך כדי נסיעה מימין ומשמאל וקדימה! וכל פגיעה בול!." - "4 כאן 20. אם אתה זוכר, אנחנו מלמדים זאת בבית הספר לשריון." אצל 20 לא ניכרת העייפות. הוא מנצח על הקרבות, שומר על קשר עיין עם כל פיקודיו. הוא דוחף תחמושת, דלק, מים ומזון. אין הדבר פשוט כלל ועיקר: - יש דרגים, יש פיקודים, יש בעיות של התארגנות מחודשת בתוך הקרב, יש הפגזות, צריך לפנות פצועים, צריך לדווח לאוגדה, צריך לעודד ולחזק, צריך לומר מילה טובה והכל בשלוות נפש מוחלטת, בדיבור מתון ובוטח. מיהו האיש המסתתר מאחורי 20? כולם משתוקקים להכיר אותו ואת "רביעיית האסים שלו". בעיקר רוצים לדעת מיהו 4. הוא נע בכל הגזרות והיה מוכן להיחלץ לכל משימה שניתנה לו. הוא מגלה תושייה, ממלא פקודותיו של 20 ללא עוררין. לעיתים מחווה דעה. קולו הצרוד נותן ביטוי למה שחולף עליו. 20, לעיתים מקבל את דעתו ולעיתים פוקד עליו בקורטוב של אבהיות לשנות את הטקטיקה הקרבית שלו. - "20 כאן 4, 20 כאן 2, 20 כאן 3." כולם משחקים את משחק השח המסובך, כש20- שולט כרב אומן באותה טבלה מסובכת של דרך חתחתים, קשה מבחינה טופוגרפית והרת גורל. הוא משחק את משחק המלחמה כשהאויב הסורי, שריוניו וחייליו עם הבזוקות, עולים עליו גלים, גלים. 20 מניע גופים גדולים וקטנים. פעם מימין ופעם משמאל, עורך פעולות איגוף ופעולות מלקחיים, כשכוחותיו פועלים כמכונה משומנת. הוא מתאם פעולות סיוע ארטילרי וסיוע אווירי בדייקנות מופלאה. ממטיר "סוכריות" ומכוון את "הציפורים" על האויב, שכמעט נושק לכוחותינו. 4 היה חביבנו העיקרי. קולו הצרוד, חוש ההומור הדק שליווה אותו, דאגתו לפצועים, תושייתו הרבה, נכונותו לקבל פקודות ומשימות בלתי אפשריות, מלחמתו חסרת הפשרות בשריון האויב רכשה את ליבנו. הלילה פינה מקום לבוקר והקרבות נמשכים. לעת צהרים, פניתי לישוב הסמוך, "בני יהודה", בניסיון לטלפן הביתה. בישוב הצעיר, החיים חזרו פחות או יותר למסלולם. הגברים בישוב עבדו במשקם בפעולות שגרתיות, כאילו שהמלחמה איננה מתחוללת ברגעים אלה ממש, קילומטרים ספורים מביתם. תור ארוך השתרך ליד הטלפון הציבורי היחידי שבסביבה. ויתרתי על הרעיון לטלפן הביתה. הצעירה היחידה, בינתיים, שעלתה ביחד עם הגברים חזרה ליישובם, חברה לשעבר של קיבוץ "אשדות – יעקב", סיפקה לי סבון וסכין לחיתוך לחם, ציוד שלא סופק עם מנות הקרב. חזרתי לשדה ולחברי בגדוד. סוכה מאולתרת הוקמה במרכז השדה החרוש. הזכירה את חג הסוכות הקרב. חיילים דתיים חובשי כיפות ועטויים בטליתות, עמדו סביב לסוכה הפתוחה והתפללו בדבקות. ליד ישוב "אל – על", החלו ליפול פגזי ארטילריה. הפגזים החלו לנחות מאות מטרים מאתנו. המכוניות עמוסות התחמושת החלו להתפרס על פני השטח ושמרו על מרחק בטחון זו מזו. מכונית אחת נפגעה ועלתה באש. עמוד עשן שחור הפך לעננה שהשחירה את פני השמים הצחים והדי התפוצצות נשמעו למרחוק. הליקופטרים לפינוי נפגעים עלו בטיסה נמוכה מתוך הואדי, כמעט ליחכו את פני הקרקע. הם נחתו בשדה הסמוך שלידנו. אמבולנסים עמוסים בפצועים החלו לנוע במהירות בדרך הפונה מערבה. בונים סוכה מאולתרת בגבעת יואב. צילם: אלוני זמורה קיבלנו פקודה לחפור שוחות אישיות. האתים המתקפלים נשלפו מחגור הקרב. כל אחד התאים את השוחה למידות גופו, על ידי כך שהוא השתרע בתוכה. בדיוק כשגמרנו לחפור את השוחות ולהתרווח בהן, קבלנו פקודת תזוזה, "על הרכב עלה". חשתי צער מה, על שגרמנו לעבודה נוספת לטרקטורים. הם יצטרכו לחרוש את השדה פעם נוספת… בטרם העברנו את מכשירי הקשר שלנו לתדר הגדודי, הספקנו לשמוע שהטנק של 4, "הנמר" הלוחם שלנו, נפגע. ליבנו דאב. תוך דקות ספורות, עלו כל חיילי הגדוד על הרכבים והתארגנו, תוך כדי נסיעה לשיירת קרב. אחרוני החיילים, קבוצה של החיילים הדתיים, שהתפללו ליד הסוכה המאולתרת, קיפלו את טליותיהם ועלו על רכבם. נענו בשיירה מזרחה לעבר צומת "רפיד". גם בדרך זו נקראנו לחלץ כלי רכב סרבניים. מימין ומשמאל, עסקו חיילי החימוש בתיקוני דרך מהירים של טנקים שנפגעו בקרב. הם החזירו אותם במהירות הבזק לכשרות מבצעית. צוותי הטנק המתינו להחזרת החיים למפלצות הכבדות וחזרו לשדה הקרב. לידנו נעו טנקים, שסימני פגיעות נכרו בהם. הנהגים, מפוייחי פנים, עוקפים את השיירה בדהרה. הערב ירד במהירות. חשכה ירדה על הגבעות השחורות. החשכה באזור הגולן, כאשר הירח טרם עולה, היא מוחלטת. השיירה נעה באיטיות מרגיזה. אפילו אורות חנייה אין מדליקים. ענני האבק של הרכבים הנעים לפנינו מכסים את הזחל וחודרים לכל מקום. עשן המנועים עם האבק הסמיך חודרים לנחיריים, לאוזניים, לכל מקום אפשרי. החיך מתייבש והשיניים גורסות את אבק הבזלת שטעמו כטעם הבזלת השחורה. אנו מנסים לכסות את הפנים, את העיניים, שכבר אינן יכולות לדמוע. כובע העבודה הצהלי מכסה את האף ואת הפה ומשמש כמסננת, ללא הצלחה. אנו סופגים את אבק כל שיירת הקרב שלפנינו. גיליתי שהשיירה פונה צפונה. כוכב הצפון החיוור המסומן בזוית ישרה עם הקסיופאה, נמצא בקו ישר עם הזחל. אנו חולפים ליד מחנה תאג"ד (תחנת איסוף גדודית), מאולתר, שקלט פצועים. ירדנו מהדרך הראשית. אנו נוסעים על דרך עפר, שנפרצה זה עתה על ידי בולדוזורים, דחפורים משוריינים של חיל ההנדסה הקרבית. לא רואים מאומה. האבק נעשה סמיך כל כך עד שגופנו נעשה כבד ומסורבל. הנהג שלנו "גולדה", מנצרת עילית, מכונאי במקצועו האזרחי והצבאי, מתקשה לראות את הדרך. החשכה היא מוחלטת. ד'בלה יושב על גבי המנוף המוגבה של הזחל ומנווט אותו ימינה ושמאלה. זחל נוסף נתקע בשטח מעכב אותנו. אנו נחלצים לעזרתו. נשארנו לבד בשטח. אבדנו את הדרך ואת השיירה. פרט לקולות בוקעים ממכשירי הקשר, שורר שקט מאיים. הגבעות מסביב שחורות ומאיימות. כל אחד מאתנו מחזיק את "העוזי" ומנסה לשווא לבלוש לתוך החושך. לפתע נתקלנו בקבוצת חיילים עם ג'יפ. נעצרנו. - "חבר'ה אתם זחל טכני? אנחנו זקוקים לעזרה."- "אתם שייכים לגדוד 91?" שואל ד'בלה. ד'בלה עונה בשלילה.- "יוסי?" צעקתי. למרות החשכה המוחלטת, זיהיתי את קולו של יוסי. יוסי הוא סייר בגדוד הטנקים של חטיבה 45 (חטיבת ברק), גדוד הטנקים בו שרתתי במשך שתים עשרה השנים האחרונות. הפגישה אתו בשעת חצות ובמקום זה, גרמה לי להתרגשות מרובה. היא הזכירה לי, פעם נוספת, את תקופת שירותי בגדוד, שם הכרתי את כולם בשמותיהם. גם את יוסי, החיפאי בן עירי. כשהיינו נפגשים באקראי היינו מעלים חוויות משותפות. - "אלוני, זה אתה? מה אתה עושה כאן…?" זיהה את קולי. - "גם כן שאלה. מה העניינים?" - "הטנק של המג"ד שלנו נפגע ויש צורך לחתוך את השרשרת שלו במבער." - "מה עם החט"ג שלכם?", שאלתי - "אין להם מכשירי ריתוך והמג"ד תקוע בשדה מוקשים. אלוני, אתה חייב לעזור!" אמר. - "המג"ד שלכם הוא 4?" שאלתי מתוך שנזכרתי בפציעתו, שעות מספר קודם לכן. - "כן, הוא מספר 4." אמר יוסי. לב כולנו התרחב והכווץ. עכשיו נפלה לידינו הזדמנות בלתי חוזרת לבוא ולהיחלץ לעזרתו של גיבורנו. לראותו, להכירו, ללחוץ את ידו, לנשקו. לחזות בדמות שבפרק ארבעים ושמונה השעות האחרונות, הפך להיות ידיד נפש של כולנו. בכל אנשי הזחל אחזה התרגשות רבה. כולנו היינו נכונים לנוע מיד לקראתו. לחלץ אותו משדה המוקשים ולומר לו תודה.- "ד'בלה," אמרתי בהתרגשות, "אנו חייבים לנוע לקראתו, אני יכול בקלות לבצע את חיתוך השרשרת במבער." נזכרתי, שב"מלחמת ששת הימים", בצעתי עבודות כאלה למכביר, לשרמנים שלנו באזור עמק דותן, שליד ג'נין. גם ד'בלה היה נכון. אולם הוא לא איבד את קור רוחו. הוא פנה במכשיר הקשר לסמג"ד, מאיר ברנד, לקבל את אישורו. - "שלילי. שלילי. נוע, נוע," נשמע הקול במכשיר הקשר. - "אסור לנו להפקיר אותו! הוא גיבור הקרב!" נשמעו קולות. - "תן למפקד הסיירת להסביר את המצב בקשר," אמרתי לד'בלה. מפקד הסיירת של חטיבת ברק, ניגש למכשיר והסביר את הבעיה לסמג"ד. - "שלילי! שלילי!, המשך לנוע ואל תאבד את השיירה." נשמע קולו ההחלטי של הסמג"ד. דמעות חרון וזעם אין אונים עמדו בעיניי. - "אי אפשר להפקיר כך את 4!" - "אם הדבר היה תלוי בי," אמרתי ליוסי, "הייתי רץ לקראתו. אני מצטער." המשכנו לנוע בחשכה, כשאנו משאירים מאחור את אנשי הסיירת של 4 שלנו, עומדים ותוהים. - "פקודה זו פקודה ויש לבצעה," הסביר ד'בלה, שניסה להצדיק את עובדת היותנו ממשיכים בדרכנו, בלי שהגשנו עזרה ל4- . - "יש להם חט"ג משלהם ושישברו להם את הראש," אמר. אולם גם ד'בלה הרגיש, באותו רגע, שבמקרה זה היינו יכולים וגם חייבים להגיש את הסיוע שהיה בהישג ידינו. היינו יכולים לעזור ל-4 , גיבור התהילה, בלי לאבד את המגע עם הגדוד. הגענו ל"נחל גשור" מדוכדכים ועייפים. גדודים של טנקים חנו בצד הדרך, עוסקים בהתארגנות: תדלוק, גרוז, חימוש, ארוחת לילה קצרה ויציאה מהירה למשימות. סוף פרק ב'
לעמוד האישי באתר
בשעות הבוקר, הייתה "נחל גשור" עדיין כבושה בידי הצבא הסורי. סימנים רבים של מלחמה נוראית מפוזרים על פני השטח. מבני הבזלת הרוסים מפגיעות הפגזים. שרשרות הטנקים השאירו עקבות וחריצים עמוקים בכל מקום. מכלי דלק נתיקים של מטוסים מפוזרים נטושים בשטח, מעידים על קרבות האויר שהתחוללו על רמת הגולן. מיקמנו את הזחל הגמלוני שלנו בין המבנים ההרוסים והתארגנו ללינת הלילה. היינו במורד אפיק נחל. בעזרת את החפירה, הכשרתי מקום להניח בו את שק השינה, בין סלעי הבזלת השחורים והקשים. כמו שעושים הבדווים, קוששתי שיחים זעירים וקוצניים, שצמחו בינות לסלעים, והנחתי אותם על המשטח הצר שהכנתי. דרכתי עליהם בנעליי ועליהם פרשתי את שק השנה. עכשיו יש לי משטח שינה מרופד כדבעי. חיוך עלה על שפתיי למראה מקום הלינה, כשחשבתי על המיטה הנוחה בבית... לפני השינה, הספקתי להרצות בפני חבריי על המבנה הגיאולוגי והמורפולוגי של רמת הגולן. כמורה לגיאוגרפיה, ידעתי שרמת הגולן נחשבת לאחת מרמות הבזלת הגדולות בעולם. הבזלת התפרצה בעידן גיאולוגי קדום מהרי הגעש, מסדקים שנוצרו בכרום כדור הארץ. בנוסף לסלעים המוצקים שנוצרו, היו גם "פצצות וולקניות", סלעי בזלת אווריריים, שספגו נקבוביות של אוויר במעופן מלה כדור הארץ. אדמת הבזלת השחורה הייתה מעורבת באפר וולקני, - "הטוף הוולקני". האדם הקדמון שחי ברמת הגולן השאיר שרידים של מבני קבורה נדירים, הם ה"דולמנים". - שני סלעי בזלת גדולים וזקופים ועליהם גוש סלע שטוח נוסף שיצרו את האות חת. ברמת הגולן מצויים שרידים של תרבות יהודית עשירה, - כפרים וישובים, מתקופת התלמוד, מפוזרים ברמת הגולן. כתובות עבריות וסמלים יהודיים נותרו חצובים ומגולפים באבני הבזלת. "יהודייה", "דבורייה", ועוד. בית כנסת גדול נחשף בקצרין. כתובות עבריות העידו על קיומם של בתי מדרש. ממצאים ארכיאולוגיים רבים מצויים בבית הנאכות הקטן שבקונטרה. ארגנו תורנות של שמירה היקפית. התורנות שלי היא האחרונה לקראת אשמורת הבוקר. הנחתי את כובע הפלדה למראשותיי. זו הפעם הראשונה שהורדתי את כובע הפלדה, מהרגע בו החלו הקרבות. החגור והעוזי נשארו צמודים לגופי. גם את הנעליים הכבדות, לא חלצתי. עשיתי ניסיונות נואשים להשתחל אתם לתוך שק השנה הצר. דקה לאחר מכן, החלו להישמע קולות נחרה עזים מכל הכיוונים. קולות הנוחרים הפריעו לי לשעה קלה וכנראה שמיד לאחר מכן, גם אני הצטרפתי למקהלה… בוקר. מועד השמירה שלי חלף ללא אירועים מיוחדים. השמש כבר האירה את הגבעות הנמוכות של הבזלת. זהו יומי הרביעי ברמת הגולן. החלה התארגנות רעשנית, כמו בכוורת דבורים. - מצטיידים בדלק, בארגזי תחמושת, בודקים את מערכות הנשק. החלה נהמה ותנועה של כלי רכב. רכב מילואים אזרחי הופיע מאי שם ובו קצין דת, לולב ואתרוג בידו האחת וספר תפילה בידו השניה. הוא פונה לכל דיכפין ומבקש לברך עליהם את בירכת חג הסוכות. עצי האקליפטוס סככו עלינו כמו סוכה גדולה. חיילי המילואים היו עסוקים ולא נענו להפצרותיו. לקחתי מידיו את הלולב, האתרוג ואת עלי ההדס הירוקים וחזרתי אחריו בקול על הברכות, כאילו חזרתי לרגע לשכונת מכורתי "ימין משה" בירושלים, לבית הכנסת הגדול והיפה שבשכונה. יש שרואים באביזרי פולחן הסוכות כלי מלחמה, - הלולב הוא החרב, האתרוג הוא אבן הקלע שנלחמים נגד הרוע וההדס הוא סמל של מעשים טובים ושל תקוה. למרות התמונה הסוריאליסטית, של התפילה הקצרה בצל כלי המשחית, המעמד תאם ברגע זה את מצב רוחי. לאחר מכן, אמרתי לחברי שברכתי ותפילתי הייתה גם עבורם ולשלומם… מישהו מודיע בקול רם, הוא מצא חייל סורי פצוע. הוא מזעיק את רפי, הרופא הגדודי שלנו, לבדוק אותו. החייל הסורי שכב פצוע אנוש וקטוע רגל. החייל חבש את הסורי בתחבושתו האישית. תוך דקות ספורות, רפי מגיע למקום בו שכב החייל הסורי הפצוע. הטיפול לא הועיל, החייל הסורי נפח את נפשו. לא גילינו סימנים רבים של צער. עם העלייה על הרכב לתזוזה קרבית מגיע אמנון, האפסנאי הגדודי עם חייל סורי שבוי. לראשונה פגשנו את האוייב הסורי פנים אל פנים, בשר ודם. - צעיר שחום עור, מפוחד ומבוהל. אמנון, מוליך לפניו את השבוי הסורי. הוא מדדה אחריו בתנועת קרב תיאטרלית, מצמיד את קנה ה"עוזי" לגבו ומוביל אותו לאוטובוס "אגד" מגוייס, שהגיע למקום. חצינו את "נחל גשור". בתוך הישוב, לא ניכרו סימני חבלה והרס חמורים. חתול נטוש עבר ביללה בין הבתים השוממים והנטושים מאדם. נענו לעבר "ציר הנפט" מדרום לצפון. הדרך נקראה כך, משום שלאורך כביש האספלט הונח צינור הנפט, שבימים טובים יותר, זרם בו חומר הגלם היקר מעיראק לארץ ישראל. הכביש פשוט "הונח" על גבעות הבזלת ויצר גלים, גלים של עליות ומורדות. כאן, בין גבעות חושניה נתגלו לעינינו העדויות הראשונות של הקרבות האכזריים שהתחולל במקום. עשרות טנקים סוריים מפוזרים על פני שטחים נרחבים משני צידי הכביש הצר. רובם היו שרופים ומושמדים. חורים עגולים נפערו בדפנות הפלדה מפגזי הטנקים חודרי השריון. צריחי הטנקים והתותחים שלהם, כבדי המשקל, היו מושלכים על סלעי הבזלת. הם נותקו מגוף הטנקים, מעצמת התפוצצויות הפגזים והועפו למרחקים. היו שם גם טנקים סוריים שלא נפגעו כלל, שלמים, צבועים בצבעי ההסוואה הירוקים, חלקם התהפכו בגלל תנאי השטח ושרשראות הפלדה פנו כלפי השמים. היו גם מכוניות הספקה סוריות, עמוסות בתחמושת לטנקים. נגמשי"ם אמפיביים, זבילי פגזים מתוצרת סובייטית עם כתובות ברוסית ובערבית, היו מושלכים לכל עבר. גם טנקים שלנו עמדו מול הטנקים הסוריים. דוממים היו, פגועים כמו אלו של האוייב כמו אנדרטאות דמוניות שהועלו מתוך השאול . פגשנו בדרך המוות, טנקים שלנו וטנקים סוריים עומדים מטרים ספורים, זה מול זה, כמו בדו קרב של מגע. תותחיהם מצטלבים כמו בקרב חרבות בין שני גלדיאטורים שנלחמים לחיים או למוות. תותחי הטנקים מצטלבים כמו בחרבות שלופות בקרב עקוב מדם. הטנקים הסוריים דרסו בשרשראותיהם את הגדרות המגינות על צינור הנפט של חברת "טפליין" הבינלאומית. חלקם הצליחו להגיע לישוב הקדום "יהודייה", שם נעצרו ונבלמו על ידי כוחותינו. עוד ועוד עדויות אילמות ומזעזעות חולפות על פנינו ומעידות על הקרבות שהתחוללו לפני זמן קצר. עשן שחור וסמיך מיתמר עדיין מחלקם הגדול. ריחות חריפים של חומרי נפץ מהולים בדם וריח נורא של גופות אדם חרוכים. עוד ועוד ועוד טנקים, קילומטר אחר קילומטר, מלוא כל העין סביב. כמצבות אילמות, עשנות, עדות לקרבות שהתחוללו יום קודם לכן. פה ושם חיילים עוסקים, לכל אורך הציר, בניסיונות לחלץ מתוך הטנקים פצועים והרוגים. ריכוז אדיר של טנקים, תחמושת, זווילי פגזים וגוויות מפוזרים מלוא כל העין סביב. הזחל שלנו נע על הציר באיטיות מרגיזה. כולנו עומדים הלומים, מתבוננים, תוהים, משתאים ובוהים למראה הנורא. אף לא הגה, אף לא מילה. כאילו אנו במסדר הצדעה מוזר וסוריאליסטי מצדיעים לגיבורי התהילה. חלפנו על פני "צומת ווסט". משם פנינו מזרחה לעבר קיבוץ "עין זיוון" והעיר קונטרה. בצד ימין, מחנה "נאפח", הגדול במחנות רמת הגולן. גדרות התייל שלו פרוצות ודרוסות על ידי שרשרות השריון הסורי. הטנקים הסוריים נבלמו ממש על גדרות המחנה ובשעריו. שוב תקלה בזחל שנסע לפנינו. אנו מתקנים אותו במהירות הבזק ונעים לעבר קיבוץ "עין זיוון". לכל אורך הדרך, הוקמו סדנאות שדה מאולתרות. חיילי החימוש מתקנים במהירות הבזק את כלי המלחמה שניזוקו בקרבות הראשונים ומחזירים אותם לשדה הקרב. הגדוד שלנו התערבב בשיירות של תחמושת ואספקה ושל טנקים מחטיבות אחרות. הדרך הייתה מלאה מהמורות של פגזים. הפגזים פערו בורות עמוקים בכביש האספלט והיקשו על התנועה. בצד הדרך אני מתבונן בארבעה טנקים סובייטים מדגם "טי 62" מסודרים בצורת כוכב. מולם כלי מלחמה שלנו שנפגעו מפגיעותיהם. ישבנו בזחל המזדחל, שפופים ומכונסים בתוך כובעי הפלדה. ד'בלה כדרכו, ישב גבוה על המנוף הגמלוני, כאילו זה מסע תענוגות. הוא מנווט וגם מעודד את מוסקוביץ הנהג, לנוע קדימה ולעקוף כלי רכב אחרים. מוסקוביץ חובש משקפיים כמו של שחיין בבריכת שחיה. הן מלאות אבק, בקושי רואה את הדרך דרך חרכי החלון הצר והמשורין. נכנסנו לתוך העיר "קונטרה." השעה הייתה שעת בין הערביים. פגזי תותחים ומרגמות החלו ליפול סביבנו. כאן הרגשנו, לראשונה הרגשנו על בשרנו, את טעמה של המלחמה. שריקות מחרישות אוזניים ורעשי ההתפוצצויות התערבבו בהמולת חריקת השרשראות. הפגזים שנחתו עלינו יצרו מהמורות גדולות על הדרך החבולה ומסביב. הצטנפנו, בינות לחלקי המתכת, כפופים ככדורים שיצרה רותי סמרטוטי, נתונים לחסדי הגורל. החילותי לפזם בקול רם את מילות השיר שכתב חיים חפר על הפלמ"ח: "רבותיי ההיסטוריה חוזרת שום דבר לא אבד, לא נשכח עוד נזכור, תחת גשם עופרת איך בסוריה צעד הפלמ"ח…" . "ומסיימת הסבתא לנכד, ויושבת כפופה למולו: כן, הכושי יכול כבר ללכת, כי הכושי עשה את שלו." כולם היו מצונפים כקיפודים. נשארתי בודד בשירתי. "רבותיי ההיסטוריה חוזרת." חזרתי ושרתי בקול גדול. תוך כדי כך, טפחתי אנושות על ברכו של החבר שישב לצדי. כולם נשארו מדוכדכים ואלמים. הזחל המשיך בדרכו, כשמאחורינו משתרכים שני "הפרשים" שלנו, משאיות גמלוניות, עמוסות לעייפה בציוד וחסרי כל מגן מההפגזות הנוחתות עלינו. הן מתנדנדות כמו גמלים גדולים במדבר הבזלת. פגז חולף בשריקה ומפלח בפגיעה ישירה עמוד חשמל עשוי קורת עץ עגולה. חלקו העליון של העמוד הועף למרחק רב, בעוד שחלקו התחתון הפך ללפיד בוער, כמו נר זיכרון של יום הכיפורים… חלפנו על פני מצבת השיש בצומת המרכזי של העיר קונטרה. הגענו לבית הנאכות הקטן והיפה של העיר. במוזיאון ממצאים רבים ומעניינים, המעידים על ההתיישבות היהודית הגדולה, שהייתה בעבר ברמת הגולן. הכרתי את העיר קונטרה היטב מתקופות קודמות של שרות במילואים. בית הנאכות היה מוגף על תריסיו. מסביב בתים הרוסים. חלקם הרוסים עוד מתקופת מלחמת ששת הימים וחלקם נהרסו בגין העידן הגיאולוג העכשווי… הגענו לעמדת האו"ם. העמדה אמורה לחצוץ בין הגבול הישראלי לגבול הסורי הנוכחי. היא הייתה עזובה, נטושה ושוממה. הפגזים המשיכו לנחות סביבנו, הפעם קרוב מאוד לזחל. מסביב מתרוממים ענני אבק ותמרות עשן. שיירת הקרב נעצרה. קפצנו מעל לדפנות הפתוחות של הזחל"ם על מנת למצוא מחסה בשולי הדרך. ביקשנו מד'בלה לקפוץ מהזחל כדי שגם הוא יתפוס מחסה, אולם הוא סרב לעזוב. הרכב המשוריין שלנו היה מדופן בלוחות פלדה משני צדדיו, אולם כל החלל העליון היה פתוח לחלוטין ובלתי מוגן מפגיעת הפגזים הנוחתים ללא הרף. ד'בלה טוען ואומר, שכשאנו נמצאים בתנועה מתמדת, המצב יותר בטוח. קיבלנו על עצמנו נחמה מפוקפקת זו וחזרנו למקומותינו בזחל הפתוח. הזחל הטכני שלנו עם מוסקוביץ הנהג ההפגזות, נעשו סמיכות, צפופות ובלתי נסבלות. כל כלי הרכב "הרכים", הבלתי משוריינים, נדרשו להתפנות לאחור. גם ה"פרשים" שלנו נצטוו להתפנות ולא ראינו אותם עד לתום הקרבות. שיירה ארוכה של מכוניות החלה לתמרן בכביש הצר ולסגת לאחור. במהירות הבזק הם נסוגו לעבר קיבוץ "מרום גולן", שם חשבו שיצאו מטווח הפגזים. מרגע זה לא ראינו את כלי הרכב "הרכים" עד לשוך הקרבות וגם לא קיבלנו מהם כל שרותי עזר. כל האספקה של מפקדת הגדוד, אפסנאות, מטבח, ציוד ותחמושת נשארו בעורף היחסי, עד תום הקרבות. לשניה, חלפה במוחי המחשבה, ביחס לחלוקה המקרית בה ד'בלה חילק את אנשי צוות החימוש, בין חיילי הזחל הטכני הקרבי והבלתי מוגן למלחמה מודרנית הנע לעבר המלחמה, לבין "הפרשים". הם, על חייליהם, עומדים להתפנות ואני נע קדימה לעבר המלחמה ולעבר הגורל הבלתי נמנע… במחשבה שניה, שמחתי על כך, שאני נמצא בזחל הטכני. "כל אדם וגורלו." אמרתי לעצמי. "אתה חייב במקרים כאלה, להאמין בגורל". נזכרתי בחברי הירושלמי, הצנחן והחבלן ירמי ברדונוב. בשנות החמישים המאוחרות הוא השתתף בכל פעולות התגמול . גם לאחר שהשתחרר מהצבא, חזר לגדודו להשתתף בפעולות התגמול של צה"ל. כשנשאל מדוע הוא מגיע עם חולצה לבנה נהג לאמר: "לכל כדור יש כתובת. אם נכתב שאחטוף כדור, רצוי שאחטוף אותו בראש זקוף". בפעולת התגמול בקלקיליה, שם היה קרב עקוב מדם, חזר בשלום מהקרב. הסתבר שפצועים נותרו בשטח האוייב והיה צורך במתנדב שיחזור לחלצם. כמובן שירמי חזר בזחל"ם לחלץ את הפצועים. תוך כדי החילוץ חטף כדור ומת. הוא מת בראש זקוף. הפסקתי לחשוש. חיפשתי סוכריות שהטמנתי בכיס מדי העבודה. חילקתי אותן בין חבריי. פי נותר יבש. "חבר'ה, חבר'ה," אמרתי בנסיון אחרון לעודדם: "בסוף המלחמה תהיה אצלי בבית מסיבה עצומה." לא קבלתי כל תגובה. גם אני, ברגעים אלה, לא כל כך האמנתי שאומנם יגיע היום למסיבה… טנק סורי פגוע מדגם T55 KHS , ליד הקו הסגול השעה הייתה קרובה לשעת חצות. הלילה השחור נמרח כפיח שחור מלוא כל העין סביב. רק הבהקי התותחים ונתיבי הפגזים והכדורים האירו לרגע אצ החשיכה ככוכבי שביט מאיימים. נענו לאורך גדר הגבול, "הקו הסגול" במפה, לכיוון צפון. היגענו לדרך הראשית הפונה מזרחה, ליד מוצב מספר 104. ממוצב זה מתחיל על פי המפות "ציר אמריקה". הציר הזה נמתח כמעט בקו ישר לרוחבה של הרמה הבזלתית עד לפאתי דמשק. ממש על גדר המערכת המעוכה עמדו שני טנקים סוריים שרופים. מהעבר השני, מטרים ספורים מהם, טנק צנטוריון, שלנו גם הוא פגוע ושרוף. מישהו אמר ש"ציר אמריקה" היא דרך המלך המובילה לבירה הסורית דמשק. לכל אורך הדרך עמדו דוממים, במצבים שונים ומשונים, טנקים נטושים של האויב, נגמשי"ם משוריינים, שיירות של תותחי נ.מ. עם ארבעה קנים מוצבים על שריוניות, כלי מלחמה נגררים ו"כוורות" של קטיושות. נעצרנו ליד מוצב 104. המוצב הזה שלט על צומת הדרכים החשוב ביותר ברמת הגולן. דרך מוצב זה שעטו השריונים הסוריים לעבר רמת הגולן וישראל. הם חלפו על פניו במאותיהם. זוהי הדרך היחידה המאפשרת לחצות את המישור הבזלתי והבלתי עביר לכלי רכב מכל סוג שהוא. הסורים חלפו על פני המוצב, מבלי שכבשו אותו. חיילינו לא נטשו אותו והמשיכו בלחימה. דגל ישראל היה מונף עליו כל העת. אנחנו היינו כוחות המילואים הראשונים שנעצרו ליד המוצב. רק לאחר קריאות ממושכות בעברית על מנת לאמת שנותרו חיילים שלנו, החלו לצאת החיילים הסדירים והצעירים לראשונה לאחר הפלישה הסורית. החלו להתאושש מהמצור הממושך. מתבוננים בנו כלא מאמינים למראה עיניהם. לאחר לחיצות ידיים וחיבוקים שמחתי לגלות שהם לא נפגעו ולא נפלו בשבי הסורי הידוע לשימצה. מוקשים גלויים לעין מפוזרים מסביב. חלקי נשק, אקדחים וציוד אישי, נדרסו בשרשרות הטנקים וקבלו צורות מעוותות ומוזרות. גוויות רבות של חיילים סורים היו מפוזרות בשטח. חדלתי לחוש. החילותי לראות את המקום כאילו אני מצוי במחזה נורא הוד. התחלתי לשחק עם עצמי במשחקי תיאטרון דמיוניים: אני אחד מהשחקנים, התפאורה היא שדה הקרב והשחקנים האחרים הם כמו בובות שעווה. לי, כשחקן, אין כל מגע ישיר למחזה הסוריאליסטי שאני שותף לו. אני פשוט אחד השחקנים במחזה ובעת ובעונה גם אחד מהצופים בו. הצופים אינם נפגעים, רק השחקנים חשופים להרג ולאובדן. ולי יש חסינות מהם. תפיסה מוזרה ומוטרפת זו, נסכה בי תחושה מדומה של שלווה וביטחון. הייתי מסוגל לדבר באופן חופשי. לחייך, לעודד את חבריי. נסיתי לנסוך בהם את התחושות שלי. מהר מאוד גיליתי שהם לא התעודדו מדבריי ונשארו מדוכדכים מהמראות המחרידים. ההפגזות המשיכו לנחות עלינו ללא הרף. נפרדנו מהחיילים שבמוצב 104 והמשכנו בדרכנו מזרחה. חצינו את ה"קו הסגול", קו הגבול שנקבע במלחמת ששת הימים. בצד ימין של הדרך, על פני גשרון בזלת, ראיתי שיירה ארוכה של תותחי נ.מ., טילים סוריים, ומתקני ראדאר ניידים. כל השיירה נפגעה מהפצצת מטוסי חיל האוויר שלנו. התותחים האלה איימו כל העת על מטוסינו ועכשיו הם עומדים דוממים, כמצבות אילמות. אנו נעים על אדמת סוריה ב"ציר אמריקה". טנק צנטוריון נע מאחורינו. הוא סרב לנוע בשיירה. דרכו אצה לו. הוא סטה מהדרך הסלולה וחלף מימיננו, דפנות הפלדה שלו, כמעט מתחככות בזחל שלנו. באותה שניה נשמע קול נפץ אדיר. הטנק הכבד התרומם קמעה באוויר וכך גם הזחל שלנו. מכסה מגן הפלדה השמאלי שלו, ניתק ממקומו ונזרק בעוצמה רבה ובשריקה אימתנית מעל לזחל שלנו. כולנו הצטנפנו בתוך הזחל הצפוף. משכתי בכוח את רצועות כובע הפלדה מתחת לסנטרי על מנת להגן על ראשי. לוח הפלדה שניתק מהטנק כמעט התחכך בכובעי הפלדה שלנו ונחת ברעש בצד השני של הדרך. בדרך נס, איש מאתנו לא נפגע. הטנק עלה על מוקש נגד טנקים. מפקד הטנק הפגוע, נשאר חשוף בצריח, פלג גופו העליון גלוי. כובע השריון לראשו נע ימינה ושמאלה. הוא לא הראה סימני התרגשות מיוחדים. הוא הסתכל לאחור ומסביב ומשגילה שהטנק שלו לא נפגע באופן רציני, פקד לנהגו במכשיר הקשר הצמוד לפיו לנוע קדימה, כשהוא מנפנף לנו בידו לשלום, כאילו מאומה לא קרה. הוא המשיך לנווט את נהגו בצד הדרך במהירות, כאילו אצה לו הדרך, לא להפסיד את המלחמה. ההתרגשות בזחל שלנו לא חלפה. בדרך זו למדנו, שניתן לחלוף על פני מטחים אדירים של פגזים וקטיושות, לעלות על מוקש, וכל זאת, בלי לקבל אף לא שריטה אחת… בתור שעור ראשון, היה זה לקח חשוב עבורנו, ולמה שצפוי לנו בימים הקרובים… נעצרנו. זחל של אחד מהמפקדים הבכירים חולף על פנינו. זיהיתי אותו על פי האנטנות הרבות והמוזרות שהזדקרו ממנו לכל הכיוונים. קולות רמים של רחשי קשר, פקודות רוחשות במערכות הקשר שלו. שמעתי את קולו הרם של המפקד בזחל הפיקוד. זהיתי מייד את קולו של תת – אלוף משה בריל. קולו העז גבר על רעש השרשרות והגיע לאוזניי כשהוא מחלק פקודות. משה בריל, (לימים משה בר כוכבה), היה מפקד החטיבה שלי ב"מלחמת ששת הימים." הוא זכה להערכה רבה של כל חיילי החטיבה. היה ידוע במסירותו ובתעוזתו הרבה. בקרבות ג'נין נפצע ברגלו וסרב להתפנות. במלחמה זו זכה לתפקיד בכיר יותר. לאחר שחלף על פנינו, נשמע קולו במכשיר הקשר, כשהוא מחליף דברים עם המג"ד שלנו, משה אגוזי. זחל הפיקןוד של המג"ד שלנו נע ממש לפנינו. הוא דרש מאגוזי לפנות מייד את השטח, "זו לא מלחמה לזחלמים ולחרמש", הוא נזף רכות במג"ד שלנו. "אתם תיכנסו הנה יותר מאוחר", הוא מצווה, "לאחר שהטנקים והמטוסים יכשירו לכם את השטח". אגוזי לא ויתר: - "תזכור את הימים שלמדנו יחד בביה"ס לשריון. אנחנו נשארים בשיירת הקרב!" הוא משדל במערכת הקשר את משה בריל. אחר שיח חברים קצר זה, שהיינו עדי שמיעה לה בקשר, "נחתמה העיסקה". – גדודנו, גדוד חיילי החרמש, כולם על זחלמים פתוחים, בפיקודו של משה אגוזי, מצטרף לאוגדת השריון הלוחמת ויעסוק בטהור העמדות והמוצבים, שייכבשו, ויחזיק בהם. כל זאת, לאחר שהטנקים שלנו יחלפו על פניהם, מבלי לכבוש אותם. עיסקה זו חרצה את גורל הגדוד שלנו, מי לחיים ומי למוות. הלילה הרביעי של המלחמה ירד זה מכבר. הירח המלא ממעל, במלוא זוהרו מאיר עמומות את פני השטח. הזחל שלנו נצטווה, ביחד עם כלי מלחמה נוספים, לפנות את ציר התנועה לכיוון צפון ולהתפרש על פני השטח המלא בסלעים ובמהמורות. השרשרות חרקו, נהמו, נאקו והתגברו על המכשולים. חששנו ממוקשים, אולם לא עלינו עליהם. נעצרנו לחניית לילה. חלק מהחיילים וד'בלה בראשם נכנסו מיד לתוך שקי השנה, כדי לתפוס תנומה ולאגור כוח לבאות. מכשירי הקשר המשיכו לפעול. כל פעולות הקרב בקעו מתוך המכשיר. נפתלי הקשר שלנו נשאר צמוד למכשיר הקשר. אחת הפלוגות שלנו, נצטוותה, על ידי המג"ד לנוע לעבר הכפר הסורי "חאן ארנבה", לכבוש אותו ולטהרו מכוחות אוייב. אלוני זמורה עם דוחה המכונאי נפתלי הקשר (צילום: אלוני זמורה) קבוצת פקודות לצוות הטכני (צילם: אלוני זמורה) בארוחת בוקר מאולתרת מימין מוסקוביץ נהג הזחל, אגמי מ"פ מפקדה, קצין המבצעים, איציק גולדמן קצין החימוש וד'בלה בושקניץ ז"ל מפקד הזחל הטכני הבונקר הסורי בחאן ארנבה ( צילם: אלוני זמורה) 46
לעמוד האישי באתר
הייתה זו הפעולה המבצעית הראשונה של גדודנו. קולו של אגוזי המג"ד, שופע ביטחון, נשמע באופן ברור במערכת הקשר של הגדוד. הוא מחלק הוראות למ"פ של פלוגה ל', אחת הפלוגות. מיכאל פרידמן, המ"פ, מארגן את הפלוגה ונע לעבר הכפר הלא מוכר. הכפר הסורי "חן-ארנבה" שלט על צומת הדרכים החשוב ביותר במובלעת הסורית. הכפר הגדול התפרס במרכז מישור הבזלת של המובלעת. השליטה בו אפשרה את התנועה מזרחה לכיוון דמשק, מערבה לכיוון הגבול עם ישראל, צפונה לכיוון רכסי החרמון ודרומה לעבר התילים הגעשיים - "תל כרום", "תל-מסחרה", ו"תל אל-מאל". התל הגדול, והנורא מכולם לכוון דרום מערב היה "תל-חארה". הוא הגבוה שבתילי הגעש. כמו כל התילים שהזכרתי גם הוא נשלט על ידי הסורים. ב"תל חארה" היו ביצורים אדירים, סוללות של תותחים וטילים והגרוע מכל, הוא שלט על כל מרחבי הבזלת, עד לרכסי החרמון. משום כך, חשיבות רבה נודעה לשליטה מוחלטת על כפר "חאן ארנבה" ועל צומת הדרכים. שמות אלה, שנשמעו לנו לראשונה בלתי מוכרים, ייכנסו בימים הבאים להיסטוריה המלחמתית של גדודנו ושל אחת מפרשיות הגבורה וההקרבה של חיילי צה"ל. כוחות הטנקים של החטיבה, גדוד 377, בצנטוריונים, שטפו את הכפר והמשיכו מזרחה, בלי שטהרו אותו. המלאכה לטהור הכפר מהכוחות הסוריים והשליטה עליו הייתה נתונה עכשיו לשיקוליהם של המג"ד משה אגוזי והמ"פ מוטי פרידמן. ההתקפה, באישון הלילה, מתארגנת בקור רוח. מחלקים קבוצת פקודות מהירה והפלוגה נעה לעבר הכפר. השעה בערך 9.00 בלילה. השמים זרועים כוכבים והנוף שחור משחור, מאיים ובלתי מוכר. הזחלמים, מימי מלחימת העולם השניה, נעים במרווחים גדולים, באיטיות ובזהירות. הכפר הגדול נמצא בלב המישור, שבין החרמון ל"תל חארה" מלא במבני בטון שטוחים מפוזרים בשטח, ללא כל היגיון וסדר. סלעי הבזלת השחורים מקשים על התנועה. הכל נראה מאיים ובלתי ידוע. הנעלם מרובה על הגלוי: איננו יודעים מה גודלו של הכוח הסורי המצוי בשטח, היכן הוא מסתתר, האם יש לו טנקים, היכן עמדות האש שלו? האם יש לו בזוקות? נשק חודר שריון שדפנות הפלדה של הזחלים שלנו הן כמו קרטון לעיפרון מחודד. - לכל השאלות הללו, לא היה מענה. לגדוד החרמש שלנו, לא היה גם מענה להתקפה אפשרית של טנקים סוריים. בגלל החיפזון שבהתארגנות הראשונה למלחמה, כמעט ולא היו בזוקות על הזחלמים. האפשרות לעמוד חסרי כל אפשרות הגנה, או של התקפה כנגד מאות הטנקים הסוריים שהיו בשטח הייתה קיימת. ההרגשה לא הייתה נעימה. הנשק העיקרי שלנו היו תותחי 20 מ"מ שהיו מותקנים על חלק שהזחלמים וכמובן הנשק האישי של החייל. לרוב הזחלים לא היו אמצעים לראיית לילה. גם לא על הזחל שלנו. לפתע, חטף הזחל של איתן פגיעה מבזוקה. הבזוקה חלפה מתחת למנוע ופגעה במערכת ההגה שלו. נהג הזחל, עזרא, לא איבד את קור רוחו ושליטתו בזחל, הוא נע במהירות לאחור ותפס עמדת ירי. הפגיעה גילתה את קיומו של לפחות בזוקאי אחד המסתתר בתוך הכפר. לא הצלחנו לאתר את מיקומו המדויק. כל הזחלמים שלנו פתחו באש צולבת ועיוורת לעבר המקום המשוער ולא ידענו אם פגענו בבזוקאי. רגעים ספורים לאחר מכן, ראינו במרחק מאות מטרים, שלושה זחלמים מכוחותינו. הם לא היו שייכים לגדוד שלנו. הם נעו על "ציר אמריקה" מכיוון מזרח לעברנו. ידענו שאם הם ינועו הלאה לעבר הכפר, הם יהיו חשופים ומועדים לפגיעה אפשרית של הבזוקאי הסורי. נסינו לקרוא להם במערכת הקשר. הם לא היו על התדר הגדודי שלנו, קריאותינו וצעקותינו לא נענו בהמולת הקרב. נפתלי הקשר ניסה תדרים שונים, ללא הצלחה. הודענו למג"ד שיש להזהירם לבל יתקרבו, אולם לא הייתה כל אפשרות לזהות את התדר שלהם. חיילי הפלוגה החלו צועקים לעברם לחזור מזרחה, אולם קולותיהם התערבבו ונמוגו ברעש היריות והמנועים. עמדנו על כלי הרכב שלנו חוזים כיצד הם מתקרבים אל מותם, ולנו אין את היכולת להושיע. ראינו אותם מתקרבים אל המוות וחרדנו לגורלם. בצעד של יאוש ירינו מעל לראשיהם, מתוך כוונה למנוע הגעתם למקום הפורענות, ללא הועיל. המצב הטרגי הזה השפיע על כולנו. הזחלמים המשיכו לנוע לעבר הבלתי נמנע. כל צורות המחאה שלנו לא זכו לתשומת ליבם. הם המשיכו לנוע באטיות מרגיזה מכיוון מזרח לעברנו, אל עבר צומת הדרכים של הכפר. הבלתי נמנע אירע ליד בית-הקברות המוסלמי: בסמוך לציר התנועה, ליד צומת הדרכים, חטף הזחל השלישי בשיירה, פגיעה ישירה של בזוקה. הזחל, היה עמוס בחומרי נפץ. הוא התפוצץ בקול רעם אדיר. להבת האש פרצה, כקורבן, אל לב השמים השחורים. כדור אדיר של אש ופלדה לוהטת התרומם וקרע את שחור הלילה. שברי פלדה וחלקי אדם התפזרו למרחקים. עמוד האש הבריק כברק לשניות, פיזר את העלטה והאיר את השטח. מאוחר יותר נודע לנו שהזחל שייך לגדוד הצנחנים. שנים עשר חיילים, צנחנים, חבלנים, שהיו על הזחל, היו ואינם. "קדושים! אלוהים! היכן אתה? מדוע אתה עושה זאת? אלוהים!, אני לא רוצה להיות קדוש! אלוהים! אני רוצה לחיות!…" – גופי זעק ורעד. היינו המומים. לא יכולנו להושיע… מטרתנו הנוכחית הייתה עכשיו, לחסל את הבזוקאי שפגע בשני כלי הרכב, הראשון מגדודנו והשני של הצנחנים. רשף הבזוקה איתר את מיקומו של הבזוקאי הסורי. החילונו ממטירים אש מכל כלי הנשק שהיו בידינו לעבר הבונקר בו ישב. לא היינו בטוחים אם החייל הסורי נפגע. אגוזי המג"ד, שלא רצה לסכן חיי אדם נוספים, הזמין מייד את "הכבד" - "זברה"."זברה", הטנק הכבד שהצטרף לגדודנו, עלה על התדר הגדודי וקיבל הוראות ישירות מהמ"פ. המ"פ ניסה לכוונו לעבר המטרה. - "זברה" כאן "לימה" - עבור. - "לימה" כאן "זברה" - עבור. "זברה" התקדם למרחק של כששים מטר ממקום הארוע. - "זברה" כאן "לימה", בבתים שממולך, שם כוחות אויב, כוון אחד למטרה." - "לימה" כאן "זברה", אתה מבקש ממני לחפש מחט בערימה של שחת, אני מיד אשחיל את הבתים, אל דאגה." - "חיובי." "זברה" מצדד את התותח ובקול רעם אדיר מרים לאוויר את הבית הראשון שליד הדרך. - "זברה" כאן "לימה". עוד אחד מימין, עבור." - "לימה כאן זברה" אני מהווה מטרה נוחה, אינני נע, המתן". "זברה" שינה את עמדת הירי ולאחר מכן נשמע קול נפץ נוסף. בית נוסף מתרומם באויר הלילה וקורס."זברה" מודיע בקול נינוח על מקומות הפגיעה. "לימה" מבקש ממנו להמטיר עוד ועוד אש, אולם "זברה" מסיים את מלאכתו: – "חבל על הפגזים", הוא מודיע ומסתלק למחסה סמוך. הסתערות פלוגת הרגלים על הכפר החלה. הכוחות מתפרשים מסביב לכפר וממטירים אש סביבותיהם. עד לאשמורת הבוקר הכפר טוהר משרידי הצבא הסורי שנותרו בכפר. לפנות בוקר גילינו את הבזוקאי הסורי הרוג בתוך בית הקברות המוסלמי שהיה בצד הדרך של "ציר אמריקה". הוא הסתתר בין המצבות ונפגע מכדור מנשק קל, שנורה על ידי אחד מחיילי הפלוגה. לידו, הייתה מונחת הבזוקה הרוסית, טעונה ומוכנה לירי נוסף. מכשיר הבזוקה קטן, עגול, מצוחצח ובוהק, נראה תמים למראה. - צינור שחום, בצידו האחד פיה בעלת צורת משפך של חצוצרה. הצינור עטוף בעץ מגולף בצבע חום בהיר ומבהיק. בחלקו התחתון מערכת ההדק. הכלי נראה כמו כלי בתזמורת כלי נשיפה. כלי זה קיפח את חיי חיילינו. במועד מאוחר, שמעתי את סיפורו יוצא הדופן של משה, שהשתתף בקרב זה. משה, תושב מגדל העמק, נשוי ואב לילדה בת שנה וחצי. במקצועו האזרחי הוא צבעי. כאן בגדוד הוא רובאי ומאייש את תותח העשרים מילימטר המוצב על גבי הזחלם. זה ספורו: "המ"פ חילק הוראות לכל צוות לתפוס עמדות ירי בתוך הכפר. המ"מ שלי, יגאל, אמר לי לשכב עם המקלע, לצפות לעבר הכביש ולירות בכל דמות בשטח. שכבתי בעמדה המאולתרת. זמן רב עבר. לפתע גיליתי דמות אויב נעה לעברי. לחשתי, - "יגאל, אני רואה דמות במרחק של כעשרים מטר ואני פותח באש". יגאל פקד עלי, לא לפתוח באש, עד אשר אראה את הדמות באופן ברור. פתאום התחילה הדמות לנוע לעברי. דרכתי את המקלעון והייתי מוכן לכל תזוזה כדי לפתוח באש. האויב קם על רגליו והחל לצעוק באופן בלתי ברור. ניסיתי ללחוץ על ההדק, אולם אצבעי, כאילו קפאה, הייתה כמשותקת. ראיתי לתדהמתי, ולא האמנתי למראה עיני: כיפה התנופפה ברוח על ראשו של האויב. הכיפה הזאת, היא שהקפיאה את אצבעי ולא נתנה לי את הכוח ללחוץ על ההדק. לא יריתי. הדמות רצה לעברי. נתברר לי, שזהו חייל ישראלי, טנקיסט שנחלץ בכוחות עצמו, יחידי, מאיזור הגיזרה הצפונית. החייל הטנקיסט, פנה אל הזחל של המ"פ וסיפר שם את סיפורו: הוא נהג טנק. הטנק שלו נפגע ויצא מכלל פעולה. הקשר של הטנק והוא, שנותרו יחידים בחיים, בשטח האויב. הם עברו דרך המערכים הסוריים, ניתקלו במארבים שירו עליהם. באחד מהמארבים, חברו הקשר נהרג מפגיעת כדור. הוא המשיך, יחידי, לנוע בין היחידות הסוריות, זחל דרך שדות מוקשים, במשך חמש שעות, עד שהגיע באישון לילה לכוחותינו. "התפללתי לאלוהים על שאצבעי קפאה במקום ולא יריתי בו", המשיך משה את סיפורו, "אני בטוח שאילולא הכיפה הסרוגה על ראשו, הייתי מרוקן את המחסנית בגופו של החייל." "הטנקיסט ששמע על כך, שלא יריתי בו, פנה אלי, חיבק אותי והודה לי על שהיצלתי את חייו. הוא סיפר לי שהוא ירושלמי ועמד להתחתן. המלחמה שבשה את תוכניותיו. איחלתי לו שיעשה זאת בקרוב והוא הבטיח להזמין אותי לחתונתו." באותו הלילה נסיתי, לאחר חצות, להרדם. לא הצלחתי. ברגע שעצמתי את עיני, נתגלו לי מראות של חיות מפלצתיות דימוניות, דרקונים יורקים אש. ראיתי אותם בצורה כל כך מוחשית עד כי יכולתי להושיט יד ולנגוע בהן. המפלצות היו מכוערות, בעלות קשקשים ושריון מהסוג שמתוארים באנציקלופדיות לילדים, כמו חיות פרה - הסטוריות. ניסיתי לגרש אותן, אולם ללא הצלחה. פקחתי את עיני והנה הן נעלמות, עצמתי אותן והן חוזרות אלי. הן חוזרות בדיוק מופלא כמו בפעם הקודמת, לפרטי פרטים. נסיתי לחשוב על דברים יפים, כמו על ציפורים ופרחים. לא הצלחתי. נסיתי לדלות מתוך זכרוני את דמויותיו המצוירות של וולט-דיסני. את "דונלד-דק" וחבורתו, אולם הן סרבו להופיע. ניסיתי לחשוב על אשתי וילדי, גם אותם לא הצלחתי להעלות בדמיוני. נסיתי בכל כוחותי ולא הצלחתי. המפלצות עושות בי כבתוך שלהן, מטיילות בתוך אישוני עיניי העצומות, יורקות אש, חודרות לכל מקום בגופי. לפתע, גיליתי דבר מוזר. - המפלצות יורקות עלי אש ואני לא נצרב, מתנפלות עלי, חודרות לתוך ראשי ואני לא נפגע. הושטתי אליהן את ידי והנה הן נמסות, הן נמוגות בתוך כף ידי ונעלמות. אני מחזיר את ידי לחיקי בנסיון להירדם ומעשה שטן, - כולן מופיעות מחדש. הן אינן משנות את צורתן וגם לא את תבניתן, הן חוזרות ומתקיפות אותי מלחכות את גופי מתחת לבגדיי המאובקים ואני לא נחרך. אני כסנה הבוער… בוער ולא מתאכל... הכל כל כך ריאלי ומציאותי... ראיתי בחיזיון הזה, את המפגש עם המוות. לא נכנעתי. לחמתי בו בכל כוחותיי וניצחתי. הדימון אינו יכול לי. הוא איננו מכאיב. הוא מכוער, הוא מפלצתי, הוא מרתיע, אולם אני חזק ממנו. למרות חוסר היכולת שלי להתקיף אותו בפרחים ובדמויות מצוירות, בבני משפחתי, אינני נכנע… איני נכנע… איני נכנע… מחשבותיי מתערפלות וכך גם כל חושיי. שקעתי לתוך שינה עמוקה וטרופה. הבונקר הסורי שחלש על הצומת ב"חאן ארנבה" הבוקר עלה. מצאנו את עצמנו בתוך שדה טרשים וגדרות של אבני בזלת שחורים. נתקבלה הוראת תזוזה מידית. תוך דקות נעלמו שקי השינה. את מקומם תפס חגור הקרב, כובע הפלדה והעוזי. טיפסנו על הזחל ומיד החילונו לנוע לעבר הדרך הראשית - "ציר אמריקה" . מטחים של פגזים ושל קטיושות החלו ליפול על הכביש, ללא כל התראה מוקדמת. לא ידענו אם להישאר בזחל או לקפוץ ממנו. היינו נתונים לחסדי שמים. פטריות אבק ועשן התאבכו מסביב. כלי הרכב החלו להיפגע, לבעור ולהעלות עשן שחור. מישהו העלה רעיון לנטוש את הכביש המטווח ולהתפרש לכיוון צפון. - "הסורים," – אמר – "מפגיזים את הכביש בשיטה הסובייטית. הם מפגיזים שטחים במרובעים. מפגיזים מרובע אחד ומתקדמים, אחר כך עוד מרובע ועוד אחד ועוד, ועוד. בצורה כזאת הם מכסים את כל הכביש ואינם משאירים שטח כלשהו שאינו מופגז או מופצץ". הרעיון הזה הופץ במערכת הקשר. כלי רכב רבים החלו לנטוש את הדרך הראשית ולנוע צפונה לעבר שדות הטרשים. השדות השחורים היו מסומנים בסרטי פלסטיק לבנים. החבלנים הניחו את הסרטים, כדי להעיד על מיקומם של שדות המוקשים. הנהג שלנו, "גולדה", כך כינינו אותו, תימרן את כלי הרכב בינות למוקשים. הוא עשה כמיטב יכולתו. חלקם הגדול היה גלויים לעין. מוקשים עגולים כמו עוגת "הלקח" של יום השבת. ד'בלה תמרן אותו כשהוא יושב על המנוף הגמלוני של הזחל. בתוך השדה היו מפוזרים טנקים סוריים פגועים. חלקם שרופים וחלקם נראים כחדשים, צבועים בצבעי ההסוואה הירוקים. רק חורים קטנים ועגולים, שנפערו בשריון העבה העידו על הפגיעות הישירות שחטפו. ההפגזה נעשתה יותר ויותר צפופה. עצרנו את רכבינו בינות לטנקים הסורים הנטושים. בקפיצה, שכל אתלט לא היה מתבייש בה, זינקנו מעל לדפנות הזחל החוצה. יונה החשמלאי שלנו, חש כל העת ברע. הוא קפץ מהזחל הגבוה על עקביו ונקע קשות את רגלו. הוא לא היה מסוגל לנוע בכוחות עצמו ולתפוס מחסה. ד'בלה חזר אליו וגרר אותו לעבר ערוץ קטן שהיה בקרבתנו. כולנו התפזרנו לאורך הערוץ המפותל. השתטחנו עליו ונצמדנו אל האדמה השחורה בין סלעי הבזלת. הפגזים המשיכו ליפול עלינו בצפיפות מרובה. שריקות הרסיסים חלפו מעל לראשינו. האדמה רעדה. שובלי מכנסי התנפנפו עם כל שריקה ונפילה של פגז שהתפוצץ בקרבת מקום. למרבה הפלא, לבי הלם בקצב נורמאלי, לא הרגשתי מתיחות כלשהי. חשתי שאבנים מספר גורמות לי לאי נוחות, הן לחצו על בית החזה ועל הבטן ועצרו את זרימת הדם. סילקתי אותם בעדינות מעלי, כדי לאפשר תנוחת שכיבה נוחה יותר. בקטע הערוץ הזה, הייתי לבדי. לא ידעתי מה עלה בגורל חבריי שתפסו מחסות בפיתולי הערוץ. ריח מוכר וחריף עלה באוויר. גיליתי מתחת לאפי צמח מרווה ריחני. ריחו דמה לריח ה"זעתר" הגדל בהרי ירושלים. כילד נזכרתי, הייתי מומחה לצמחים. ידעתי להבחין בין צמחי הבר השונים ואם הם ראויים למאכל. התמחות זו רכשתי, במיוחד בימי המצור הארוכים בירושלים, כשהייתי יוצא לשדה ללקט צמחי מאכל. כילד נסיתי לטעום את כל הצמחים לבחון אם הם ראויים למאכל. פעם, טעמתי את צמח החצב וקבלתי צרבת שארכה ימים רבים. הבנתי אז מדוע העזים, שרעו בשדות, ליחכו הכל והשאירו את עלי החצב מיותמים בשדה. שמחתי לגלות מחדש את הצמח הזה, למולל אותו באצבעותיי, להריח אותו. מצאתי בכך עיסוק, שישיח את דעתי מההפגזות הניתכות עלינו ללא הרף. קרבתי אותו לאפי, מתחת לכובע הפלדה. הוא פלט את ריחו החריף והנעים. התעלמתי לחלוטין מההפגזות. הייתי שלוו. הסתכלתי השמיימה. להקה של אווזי-בר עפה מעל לראשי בגובה נמוך, כמו טייסת של מטוסי תובלה. הם עפו ויוצרו את צורת האות "ווי" באוויר. כל אחד שמר בצורה מדוייקת על מיקומו בתוך המבנה המדויק. מנהיגם עף בראש החץ, מוביל אותם לכיוון מזרח. ההפגזות והמלחמה, אינם עומדים בראש מעייניהנם... "אלוהים! לו הייתי אווז פורח…." חשבתי. הרגשתי חוסר תחושה בידי הימנית. היא איננה נשמעת לי. הייתי שרוע במידרון, ידי הימנית כאילו לא שייכת לי, ניתקה מגופי. ניסיתי להניעה, אולם לא הייתה לי כל שליטה עליה. האם נפגעה? במאמץ רב הצלחתי להניע אותה. הרגשתי אלפי דקירות מחטים בכף היד, באמה ובזרוע. היד, פשוט "נרדמה" מחוסר תנועה. החילותי לבצע בה תנועות עיסוי בידי השמאלית, כשאני נזהר לא להרימה מעל פני האדמה. פעולה זו הקלה, במידת מה, על התחושה הבלתי נעימה, אולם לאחר דקות ספורות חזרה היד לסורה. החלטתי להניח לה עד יעבור זעם. לפתע, החלו לחוג סביבינו מטוסים. הרמתי את ראשי וראיתי שני מטוסי "מיג" ושני מטוסי "סוחוי" סובייטים. הם היו צבועים בסמלים סוריים, חגים מעלינו בגובה נמוך כמו עופות דורסים. - "חברה, מיגים, מיגים," צעקתי בקול גדול, בתקוה שיש מי ששומע אותי. הפעם החלטתי להכניס גם את אצבעותיי מתחת לכובע הפלדה. בסופו של דבר, אצבעות זה דבר חשוב ולא כדאי להפסיד אותן. פצצות המטוסים החלו ליפול סביבנו, הם התפוצצו במרחק של כמה עשרות מטרים בקול רעם אדיר והעלו ענני אבק ועשן. - "איזה חוסר דיוק", אמרתי לעצמי, כמעט בקול רם. אולם באותן השניות צלל מעלי מטוס "המיג". יכולתי לראות את כובעו העגול והשחור של הטייס. צרור יריות ארוך חלף לאורך גופי וכיסה אותו ברסיסי עפר ואבנים. מכנסיי וחולצתי התנפנפו בעוצמה רבה. כל גופי היטלטל, התרומם באויר ונחבט בקרקע השחורה. ריח חזק של גופרית עלה באפי. - "האם אלו הסימנים של המוות?" חשבתי. מצחיק. אני עדיין שלם. אין אפילו שריטה. ידי הסרבנית התעוררה לחיים. מששתי את כל חלקי גופי. הכל שלם. אפילו בגדי הדגמח המלוכלכים משמנים,אבק ועשן שלמים. -"אם הכדורים האלה היו סוטים כמה סנטימטרים שמאלה היו חודרים אותי. האם היו מזיקים?…" חשבתי. אם גם הפעם הוא פיספס, הוא כבר לא יהיה מסוגל לפגוע, ניחמתי את עצמי. ראיתי את רפי, הרופא הגדודי, את ד'בלה ועוד כמה חיילים, רצים לעבר הזחלמים, דורכים את מקלעי ה"אפס חמש" הכבדים. החלו לירות לעבר מטוסי האויב לכל הכיוונים. כעסתי על עצמי שמאז האימון האחרון, לא רעננתי את זכרוני בהפעלת מקלע כבד זה. הרמתי את ראשי. רפי, עומד זקוף ליד המקלע ויורה אל מול ה"מיג" שצלל לעברנו בשלישית.לא חלפו דקות מועטות ושני "מיראז'ים" שלנו עטו על טרפם. - "המיראז'ים שלנו," – צעקתי – "תפסיקו לירות. הם שלנו!" לא כולם הפסיקו לירות. המיראז'ים נכנסו לקרב מגע עם המטוסים הסוריים. הם טסו במעגלים בגובה נמוך. תוך שניות ראינו מטוס "סוחוי" צולל בלהבות, לא הרחק מאתנו. הוא התפוצץ על טייסו ברעש מחריש אוזניים. הייתה לי הרגשה של תענוג וסיפוק מוזרים לראות את המטוס צולל ומתרסק. המטוסים הסוריים האחרים נמלטו לכיוון מזרח, כשה"מיראז'ים" שלנו דולקים בעקבותיהם. לאחר המלחמה פגשתי את עמית, האח של גיסי, הצייר דן לבני. עמית , טייס קרב בחיל האוויר. שחזרתי בפניו את קרבות האוויר ואת המקום המדוייק של האירוע והוא הודה בצניעות האופיינית לו, שהוא זה שהפיל בקרב האוויר את מטוס ה"סוחוי". אחרי הפוגה קצרה, ראיתי את איציק גולדמן, מבית שערים, קצין החימוש שלנו שלנו, מכנס את החבורה. קמתי. נעתי לעבר החבורה מנער את גופי מהאבק, מהלכלוך ומהתרדמת שאחזה בגופי. הסתכלתי סביבותיי כדי לבדוק את הנזקים וראיתי שכמעט כל הסלעים סביבותי מנופצים ומנותצים מרסיסי הפגזים הפצצות והכדורים. שוחות קטנות ועגולות של פגיעות הפגזים והכדורים מפוזרים סביב. בדקתי את איברי אחד לאחד. פלא פלאים: – הכל שלם ותקין, פרט לידי הימנית שעדיין הייתה במצב של תרדמה. החילותי לעסות אותה שוב, לצבוט אותה עד שגילתה מחדש סימני חיים. הלכתי לעבר הערוץ בו נתקבצה החבורה. - "חברה, יהיה מה לספר במסיבה אצלי בבית" – אמרתי, משתדל לשמור על חוש ההומור. אחד, אחד נתקבצו כולם. ראה זה פלא, כולם בריאים ושלמים. אף אחד לא נפגע. היה זה שעור מספר שניים: אפשר לעבור הפגזה מסיבית בשדה פתוח, בתור ליפתן לקבל גם הפצצת מטוסים וצליפת תותחי מטוסים ולהיוותר בחיים. אסור לשכוח: - כל זאת בעזרתם האדיבה של מטוסי חיל האוויר שלנו. כן. שכחתי. - יונה שנפגע מהקפיצה מתוך הזחל גרר את רגלו. רפי, הרופא שהיה בקרבתנו בדק את יונה וקבע שאין הפגיעה רצינית ביותר. הוא חבש את רגלו באגד אלסטי. יונה, מנצרת עילית, חשמלאי הרכב היחידי והאשף שלנו , היה מדוכדך. הפציעה ברגלו וכל הרעשים שהיו סביבנו השפיעו עליו באופן שלילי ביותר. בו ברגע החלטנו שיש לעודדו ולשמש לו מקל הליכה. על פינויו של יונה לעורף אף אחד לא חשב. במשך כל עשרת ימי הקרבות הבאים, בתופת המלחמה, הוא גרר את רגלו הפגועה וביצע את חובותיו ללא כל תלונה. ישראל גבר, הנשק שלנו, מתופף לעת מצוא, החליט שאין הוא בטוח, שימשיך לנגן בתזמורת החתונות, מאחר והוא יהיה אלרגי לרעשים. אמרנו לו שיש לו הזדמנות בלתי חוזרת לרשום את התווים של המנגינה שעברנו זה עתה, כדי להרגיז את בעל אולם החתונות, שלא משלם לו את משכורתו בזמן. ד'בלה סיפר, שהיה עסוק כל העת, בספירת מספר הפגזים שנפלו עלינו. שני פגזים בדקה, כפול שעתיים וחצי שווה 300 פגזים, שנפלו בקרבת מקום. עיסוק מעניין. בדקתי את החשבון. הוא היה נכון. "גולדה" גולדשטיין, נהג הזחל, היה מרוגש במיוחד. הוא היה זקוק לטפיחה מיידית על השכם, דבר שעשיתי בהנאה מרובה, כדי לעורר את ידי שנרדמה קודם לכן. גולדשטיין, בחייו האזרחיים, נהג אגד שנכנס להתחיבויות כספיות מרובות, כדי ליהנות מהזכות הזאת. הוא נשוי צעיר, אב לבן ומצפה ללידה נוספת. בכל הזדמנות הוא שלף מכיס חולצתו את תמונות בני משפחתו. גם הפעם הוא עשה זאת. הוא חרד לשלום אשתו ורוצה מאד להביא את עצמו בריא ושלם לאהובת לבו. - "מי לא רוצה?" הרגענו אותו. איציק הסביר לנו, שבזמן הפגזה – כל אחד לנפשו. כל אחד צריך לתפוס לעצמו את המחסה שלו ולחכות לדבר שלא יקרה. לאחר שסחטתי הבטחה חגיגית מכל אחד בחבורה, ושעליו להביא את אשתו למסיבה, שנקיים בביתי, בשבת אחרי השחרור, קיבלנו הוראת תזוזה. עזבנו את אפיק הואדי, לא לפני שברכנו אותו על ששימש לנו משכן בטוח למשך שעתיים וחצי. - "לא אשכח את המקום הזה וגם לא את האירועים שהתרחשו בו." חשבתי. דחפנו את יונה כלפי מעלה, כשהוא נושא בשקט את סבלו. עלינו על הדרך והמשכנו לנוע מזרחה.הגענו למבואות הכפר "חאן - ארנבה" שם התמקמנו, למרגלות הבונקר הסורי הענק, שחלש על הצומת וגרם לנו לאבידות רבות. באותה הפגזה נפלו שני הקרבנות הראשונים של גדודנו. שני חיילי מילואים מפלוגה ל', שכבשה וטיהרה את הכפר "חאן ארנבה". זחל הצנחנים שנפגע והתפוצץ בצומת "חאן ארנבה" עם בוקר החלה הפגזה סורית מסיבית על הכפר. ממן מטבריה, שהיה המכונאי של הפלוגה, ביחד עם נוסבאום, מושבניק מכפר הרואה, ניסו לתקן את הזחל שנפגע במערכת ההגה מפגיעתו של הבזוקאי. נוסבאום שכב מתחת לזחל כשהוא מנסה לחזק, בעזרת מוט עץ, את המערכת וממן מסייע לו מבחוץ. פגז רצחני פוגע בממן וידי נוסבאום קצרו מלהושיע. גם גור אריה, הקשר של הפלוגה, נפגע למוות מרסיס פגז. חיילי אחת המחלקות שכבשו את הכפר תפסו מחסה בבונקר הסורי, מול בית הקברות המוסלמי. חברים מעלים את זכרם בדמעות, בחרון ובכאב. שרידי הזחל של הצנחנים מונחים בצד הדרך למרגלות בית הקברות של הכפר, עדיין מעלים עשן. רק חלקו הקדמי של הזחל נותר שלם. אני מתבונן בשרידים וממאן להשלים עם הכאב הצורב. זחל יחיד בתוך גדוד הטנקים פה, בכפר, ראינו את הבונקרים של הסורים. על כל הגבעה ומסביב לה, תעלות קשר ובונקרים מבוצרים חפורים עמוק בתוך האדמה. חלקם מבטון מזוין ומשובח וחלקם עשוי בתערובת דלילה של אבנים, חצץ ומעט מלט, שבמגע יד אפשר היה לקלף את הבטון המתפורר. ההבדלים באיכות הבונקרים העידו בודאי על ההיררכיה השוררת בצבא הסורי… בונקרים וביצורים סוריים בכל מקום. הזחל הטכני שלנו בצד שמאל. צילם: אלוני זמורה החלה ההתארגנות להמשך הקרבות. כל מחלקה פעלה בהתאם לתפקידה. קבלנו פקודה בקשר לנוע ולחלץ את זחל הפלוגה, שנפגע מהבזוקאי. בדרכנו היגענו לבית הקברות המוסלמי, המקום בו התחולל הארוע הטרגי. ראינו את שרידי הזחל שהתפוצץ מפגיעת הבזוקאי. כנף קדמית וחישוק של גלגל היו השריד היחיד לזחל בו היו שנים-עשר מטובי לוחמינו. ריח חריף של חלקי מתכת מותכים, גומי שרוף וחלקי גופות אדם היו באוויר. שרידים של חלקי נשק וציוד אישי, מפוזרים על פני כל השטח. רימונים שלא התפוצצו, מוקשים ואלפי רסיסי פצצות על כל צעד ושעל. הרגשתי מחנק בגרוני, אוויר נשמות חדר לנחיריי, כבדות ולאות אחזו אותי וחששתי לכל מדרך כף רגל. - "אסור לכם לדרוך במקום הזה!" – זעקתי לחברי. – "נסתלק מכאן מיד!". חבריי לא הבינו לרגשותיי. סתמתי ולא פרשתי את תחושותיי. בהמשך דרכנו היגענו לזחל הפגוע של הפלוגה שכבשה את הכפר. נוסבאום וממן ז"ל, עשו בזחל כמיטב יכולתם. חלקי חילוף למערכת ההגה לא היו ברשותנו. היה צורך לפנות את הזחל לסדנה שבעורף. מ"פ המפקדה, אגמי מטבעון, מגיע אלינו משום מקום עם טנדר ומכריז בקולי קולות על המכתבים הראשונים והחבילות שהגיעו מהבית. בהפוגות הקצרות, בין הקרבות, הגיעו אגמי ופלוגת המפקדה שלו לחיילי הגדוד להביא מים, מנות קרב, ודברי דואר ראשונים שהגיעו מהמשפחות. מעניין, שהמתח והפעילות בהם היינו שרויים, טרם הביאו אותנו למחשבה או לדיבור על המשפחה והבית שהותרנו בעורף. שמענו על בני הנוער שגויסו לעבודות שונות, ביניהן מיון המכתבים הרבים שנשלחו מהעורף והחבילות שנשלחו לחיילים המשרתים בחזית. והנה היום מגיעות הסנוניות הראשונות. כולם מצטופפים סביב הטנדר של אגמי ומייחלים לקבל מכתבים מיקיריהם. אלה שקיבלו, זזים הצידה קורנים מנחת, מעיינים במכתבים ומתייחדים איתם. המאוכזבים, שלא קבלו כל אות חיים ממשפחותיהם, מתבוננים בקנאה בברי המזל ומצפים ליום אחר כי יבוא. נתמזל לי מזלי וקיבלתי שתי חבילות. אחת מאשתי וילדיי והשניה מאחותי. קודם כל הצצתי במכתבים ורק לאחר-כך בדברי המתיקה שהיו בחבילות. ייחלתי לגרבי צמר וללבנים ולא מצאתי. בכל ימי הקרבות שחלפו לא החלפנו בגדים ונותרנו בזוהמה של המלחמה. לעומת זאת, מצאתי סיגריות, קפה, ביסקויטים ועוד מצרכי מזון, שהיו לנו במנות הקרב. מסתבר שהעורף, לא קיבל כל הכוונה למה שהחיילים בחזית באמת זקוקים. בהרבה חבילות ראיתי קופסאות שימורים שונים, סוכריות ודברים בלתי נחוצים אחרים. בשלב זה הייתי היחיד במחלקתי שקיבל חבילות וכמובן שכל תוכנן הפך להיות נחלת הכלל, כפי שכולנו נהגנו גם בעתיד. הוצאתי מתוך המשלוח בונבוניירה של שוקולוד מריר משובח וחילקתי לכל דיכפין. בחוץ ישב המג"ד אגוזי עם פמליתו. הגשתי להם את התקרובת ואמרתי להם שיש לזה "טעם של בית". ניצלתי את הזדמנות שאני עומד פנים אל פנים מול המג"ד משה אגוזי כדי להודות לו על משלוח ה"שנה-טובה", ששלח אלי. התנצלתי על שעדיין נבצר ממני לענות לו, בגלל אירועי המלחמה. התפתחה בינינו שיחה לבבית על דא ועל הא ועל מכרים משותפים מקיבוצו קיבוץ "מזרע". הייתי מאושר לגלות שהתיאורים על לבביותו אינם מוגזמים. הוא היה ידוע במגע האישי עם כל פקודיו ודאג ככל יכולתו לרווחתם וולפתרון בעיותיהם. באיזה צבא בעולם, אפשר לפגוש בסיטואציה דומה, בה מג"ד עומד ומשוחח עם פיקוד זוטר בעת מלחמה ומתח. הוא הראה לי מפה ויומן טווחים שנפלו לידיו מקת"ק (קצין תצפית קדמי) סורי. על המפה היו משורטטים, בעפרון צ'ינוגרף, כל מהלכי המלחמה המתוכננים על ידי הסורים. הסימונים הגיעו עד לשפת הכינרת ועד לראש פינה. בעודי עומד וחושב על האפשרות הנוראה, בה הסורים כמעט ממשו את כוונותיהם, אני רואה רביעיה של "מיגים" סוריים עטים עלינו בגובה נמוך. שוב נתמזל מזלי והייתי הראשון שצעק, זו הפעם השלישית, בימים האחרונים: - "חברה! מיגים, מיגים!!". לא חלפו שניות וכל כלי הנשק, שהיו בגדוד, החלו לירות לעבר ה"מיגים". מקלעים כבדים וקלים ירו לעבר המטוסים שצללו עלינו. היו חיילים שירו עם עוזי וקלצ'ניקובים שהספיקו לקחת כשלל. סקרנותי גברה על פחדי. הרי כבר הייתי בסיטואציה דומה ויצאתי ממנה ללא פגע. כמעט מחוסן… נשארתי עומד, עוקב אחר מעופם של המיגים עם הכנפיים המשוכות לאחור. שני מטוסי "סקיי-הוק" שלנו עטים על ה"מיגים". שניים מהמיגים נראים צוללים ומתפוצצים על הקרקע. היו חיילים שנשבעו אחר-כך, שהם אשר הפילו אותם במקלעי ה"אפס חמש". אפשר בהחלט לתת להם קרדיט… גם לאחר שה"מיגים" נעלמו מן העין, המשיכו חיילים לירות במקלעים והפעם לעבר מטוסינו. חוסר הידע של חבריי להבחין בין צלליות מטוסי הקרב של האויב, לבין מטוסינו וגם הריגוש הרב שאחז בהם, בעת התקפת המטוסים, גרם להם להיכנס ל"דיבוק" של ירי. עד כלות כל הכדורים. מספר חיילים, ואני ביניהם, שהבחנו בכך, החילונו צועקים עליהם להפסיק את הירי לעבר מטוסינו. משלא נענינו יידינו עליהם אבנים. היה חייל שהייתי צריך לגשת אליו וממש להכותו, על מנת שיפסיק לירות ללא הבחנה במטוסינו. לאחר מכן, התלוננתי בפני המג"ד על שלא חילקו לחיילים צלליות של מטוסים ועל כך שלא כולם מצליחים להבחין בין אויב לאוהב. דקות חלפו ושיגרת הקרב ממשיכה. מישהו פונה בצעקה לחלל: - "חברה, מי רוצה שבויים? יש אחד- עשר שבויים על "לנדובר" סורי. מי הולך לקחת אותם?" אף אחד לא מגלה נכונות מיוחדת. קבוצה של חיילים, שכנראה חשקה נפשם ב"לנדובר", הולכים לעבר הרכב, ולוקחים את החיילים הסורים בשבי. ערב נוסף יורד עלינו. זה לילינו השני על אדמת סוריה. רק עכשיו אנו מתחילים לגלות ענין במתרחש בזירות אחרות, בזירה הדרומית, בסיני. גם היום החדשות מעורפלות ואין יודעים בדיוק מה מתרחש, היכן יושבים כוחותינו והיכן יושבים הכוחות המצריים. אנו שומעים על קרבות שריון ועל הפלת מטוסי אויב רבים, בשתי הגזרות. אנו נלחמים בחזית נוספת: – "רס"ן שמועתי." בינתיים שמענו, שהוא קיבל דרגת אלוף. מישהו אומר שעוד מעט ויהיה רמטכ"ל. אנו מנסים לדלות את החדשות הטובות ולדחות את הרעות. - "אין עשן בלי אש." – אומרים חיילים. - "בכל שמועה יש שמץ של אמת." – אומרים אחרים. אני מנסה לדחות בכל תוקף את כל השמועות ואומר שאין צורך כלל להאזין להן. אפילו אין צורך להאזין לרדיו. אנחנו יוצרים את החדשות ואנחנו יודעים בדיוק היכן אנו נמצאים ומה בדיוק מתרחש. גיליתי שדיווחי הרדיו מהימנים ומעודכנים . מקלטי הרדיו, דווחו בנאמנות על כל המתרחש בגיזרה שלנו. הייתי בטוח, כפי שנהגנו בעבר, כן גם עתה, ישמרו "דוברי צה"ל" ו"שידורי ישראל" על אמינות בדיווחים ולכן לא הטרידו אותי השמועות למיניהם. דאגתי לשלוח הביתה גלויות. ממש מידי יום. לעתים אפילו שלוש פעמים ביום ויותר, כאשר אני יוצא לדרך הראשית ומפקיד את הגלויות בידי כלי רכב מזדמנים הפונים מערבה. מי יודע עד מתי, שידעו מתי נשלחה הגלויה האחרונה... במשך הזמן הפכתי להיות גם "קצין הדואר" של מחלקתי ודאגתי בקפדנות ל"דואר יוצא" ול"דואר נכנס". בכל ימי הלחימה לא פשטנו את הבגדים ולא התרחצנו בצילום: המחבר בכל הגלויות דאגתי לרשום שאני מרגיש מצוין והמורל גבוה. דרשתי זאת גם מחבריי לזחל. כמו כן השתדלתי לרשום אפיזודות מצחיקות מהוויי החיילים, שאינן קשורות במלחמה, אלא בספיחיה הבלתי מזיקים, כדי שחלילה לא ידעו מה באמת התרחש. כמו כן כתבתי גלויות להוריי, למורים ולתלמידותיי בבית-הספר אותו ניהלתי. שלחתי גם מכתב לד"ר יוסף גולדשטיין מנהל מחוז חיפה במשרד החינוך, לבקש ממנו לסייע לביה"ס ככל האפשר. פעם הייתי פונה לאשתי ופעם לילדיי בפניות אישיות, דבר שעורר את קנאתה של הראשונה... היא עשתה מאזן מספרי מדויק למי פניתי יותר במכתבים, לה או להם. תיקו. ואומנם, במועד מאוחר יותר, גיליתי שגלויות אלה חיזקו את רוחם ועודדו אותם ברגעי המתח הקשים שגם העורף סבל. גם הלילה ביקרו אותי הערפדים. מעניין, הם לא שינו את דמותם. הם הופיעו בדיוק מופלא, כפי שהיו בלילה הקודם, - אותן החיות המפלצתיות, מתחככות אחת בשניה, מימין ומשמאל וחודרות לתוכי ולנשמתי. ניסיתי שוב להילחם בהן על ידי העלאת דמויות אסטתיות. גם הפעם, ללא הצלחה. הלילה פחות נחרדתי מהן. נרדמתי.באשמורת הבוקר, כתבתי את השיר הבא: אם אחיה, אחזור ואשתה צוף כל הפרחים שבעולם. אם אחיה, אחזור ואטבע בכל הצבעים שבעולם. אם אחיה, אחזור ואביט בנמלה, בעץ, בפריחה, בכולם. אם אחיה, אחזור ואעריך את פנס הרחוב, האביב וטיפות הגשם. אם אחיה, אחזור ואחבק את הרגע החולף, הדומם. אם אחיה, אחזור ואשיר לרוח, לאבן, לכוכבים. אם אחיה, אחזור ואוהב את כל הילדים והנשים שבעולם. את כולם. במחזור. ואחיה. סוף פרק ד'
לעמוד האישי באתר
עם בוקר קיבלנו פקודה לחלץ אמבולנס סורי. בזמן הסריקות בכפר "חאן ארנבה", גילו חיילי הפלוגה, תחנה של של כיבוי אש ושל עזרה ראשונה על כל ציודה. נענו עם הזחל לעבר המקום. פגזים המשיכו ליפול פה ושם. לא כל כך התיחסנו אליהם. על האמבולנס הלבן, היו סימנים של הסהר האדום. האמבולנס היה בתוך מבנה מאבן מבזלת שחורה עם גג מפח בתוספת כיסוי של לבנים עשויים תערובת של בוץ וקש. המבנה שימש מרכז הג"א של הכפר. היו בו מחסנים עם מטפי כיבוי, מסכות גז, אלונקות וציוד אחר. כולם היו חדשים, מסודרים בסדר מופתי, זה על גבי זה. במשרד המרכזי, תלויה תמונה צבעונית של הנשיא הסורי חאפז אל אסאד. הורדתי את התמונה מהקיר ותליתי אותה בחזית הזחל שלנו. האמבולנס הסורי "בחאן ארנבה" צילם: אלוני זמורה האמבולנס מרוח בבוץ, ממלא את יעודו, בשעת קרב. צילם: אלוני זמורה "דוחה" איש החימוש המכונאי, נכנס לאמבולנס וניסה להתניע אותו. המפתחות לא היו בנמצא. לאחר חיפושים נמרצים, מצאנו את המפתחות באחת מהמגרות במשרד. יונה החשמלאי דידה על רגלו הפגועה ותוך דקות, לאחר שנבר במערכות החשמל של האמבולנס, המנוע הופעל. המכונית הייתה חדשה לחלוטין, נסעה תשע מאות קילומטר בלבד. היא ספגה פה ושם פגיעות של רסיסי פגזים: – זכוכיות החלונות היו מנופצות ושלושה מצמיגי האמבולנס קרועים מרסיסי הפגזים. נכנסנו לתוך האמבולנס וראה זה פלא, - מערכת זכוכיות נוספת לחלונות הייתה מונחת באמבולנס, ללא כל פגע. האמבולנס היה מצויד בכל האביזרים החדישים ביותר. מאווררים חשמליים, מערכת תאורה חדישה, אלונקות וציוד אחר. ניסינו לתקן את הצמיגים במקום ודבר לא הועיל. פרט לצמיגים החבולים כל הציוד הרפואי פעל ללא דופי. רתמנו את האמבולנס אל המנוף ההידראולי של הזחל הטכני שלנו וגררנו אותו לעבר מרכז הכפר. חמורים, תרנגולים וכלבים עזובים משוטטים בכל עבר, מוכי הלם. חמור עצלן התישב לו במרכז הדרך וסרב באדישות ובטמטום לפנותה… כולנו אנשי החימוש התלבשנו בזריזות על כל המערכות הפגועות של האמבולנס. החלונות הוחלפו, הנזקים תוקנו והאמבולנס הלבן נמרח בבוץ להסוואה. רק לצמיגים לא הייתה תקנה. היה צורך להחליפם בחדשים. הייתה לי תחושה שד'בלה יבחר בי למשימת החלפת הצמיגים. ואמנם, לא עברו רגעים והוא פוקד עלי לקחת את שלושת הגלגלים הפגועים ולנסוע איתם ליחידת החימוש העורפית בקונטרה ולהחליפם. עד כה, הגדוד שלנו לא היה מצוייד באמבולנס צבאי. כשהיה צורך לפנות את הנפגעים, השתמשנו ברכב קרבי, שנגרע מהכוחות הלוחמים. הייתה זו הזדמנות לקבל אמבולנס, מצויד היטב, לטובת הגדוד. חיפשתי רכב להעמיס עליו את הגלגלים הפגועים. השגתי את הג'יפ הסורי, - אותו "לנדרובר" בו הסגירו עצמם בצהרי אותו יום אחד – עשר החיילים הסוריים. הנהג של רופא הגדוד הצטרף אלי לנהיגה. העמסנו על הלנדרובר הסורי את שלושת הצמיגים הפגועים, את ציודנו האישי, הנשק והמחסניות וגם את שקי השינה, שדאגתי בכל מהלכי הקרבות לא להיפרד מהם. לא ידעתי היכן אלון הלילה. כובע הפלדה, החגור והנשק האישי, העוזי, היו צמודים כל העת לגופי. נוכחתי לדעת שפעולה אינסטקטיבית זו סייעה לי רבות גם בהמשך הקרבות. יחד פרצנו מערבה בכיוון הפוך משדות הקרב לכיוון העיר קונטרה, כשהצמיגים המנוקבים מונחים מאחור. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. הפגזים המשיכו ליפול לאורך הציר המרכזי, "ציר אמריקה". הדרך חזרה, הייתה מלאה מהמורות מאלפי הפגזים, שנחתו עליו ללא הפוגה. נסענו רק עם אורות חניה, שגם פנסיהם נמרחו בבוץ. חלפנו עם הג'יפ הסורי על פני שיירות ההספקה והתגבורת שנעו מולנו בחשכת הלילה. הג'יפ שלנו צבוע בצבעי ההסוואה והסמלים של הצבא הסורי, שלא הספקנו להסוותם. חששתי שמא כוחותינו יירו עלינו. נדהמתי, שום כוח לא עצר בעדנו מלנוע מערבה. הנה, חשבתי, לראשונה אני עוזב את שדה הקרב ונוסע לעבר רמת הגולן ולגליל העליון. מי יודע היכן אמצא את חבריי לאחר שאחזור. הגענו לסדנת החימוש בקונטרה, שהשתרעה על פני שטח מישורי בשולי העיר. שם העבודה בעיצומה, – קבוצות של חיילים מתקנים כלי רכב קרביים שונים לאור פנסים רבי עוצמה. המקום הומה ככוורת, צוותי החימוש רוכנים על כלי רכב משוריינים שנפגעו ומנסים להביאם חזרה לכשרות. בתוך כל ההמולה הזאת, אני מחפש את קצין החימוש. לא מוצא. כולם טרודים. אני מאתר את מפקד הסדנה, קצין צעיר בדרגת סרן. גליתי שאני מכיר אותו מאז היותו ילד נחמד וחייכני. משפחתו גרה בשכנותי בדרך הים בחיפה. זכרתי אותו, כתינוק שרץ עם חיתולים בשבילי הגינה ליד ביתי. עכשיו הוא המפקד. "שכנר", אני פונה אליו בשם משפחתו, "יש לי שלושה צמיגים פגועים שצריך מיידית להחליפם". אני מספר לו את קורות מציאת האמבולנס. הוא מצווה על חייליו לבדוק אפשרות להחלפת הצמיגים, אולם אין כאלו בנמצא. אני מציע להחליפם בגלגלי ה"ספר" של רכבי המילואים שחנו במקום, אולם הצעתי לא נשקלת ברצינות. המקום היחידי, בו ניתן למצוא צמיגים מתאימים, הוא אומר לי, הוא במוסך המרכזי שבקרית-שמונה, שם נמצאת הסדנה הפיקודית. אני פונה במכשיר הקשר, שלקחתי אתי בג'יפ, לקצין החימוש שלנו, איציק גולדמן, לקבלת רשות לנסוע לקרית שמונה. הרשות ניתנת. חצינו שוב את הקו הסגול והחילונו לרדת בכביש הראשי מרמת הגולן לעבר "גשר בנות יעקב". הלילה חשוך וקודר. חברי נוהג בג'יפ הסורי, כשאני יושב לידו שואף את אויר הלילה הצונן. שום מחסום לא עוצר בעדנו. תהיתי לעצמי, כיצד ג'יפ קומנדו סורי מתפרץ בחוצפה מתוך שדה הקרב שבמעמקי סוריה ומגיע ללא כל מעצורים לכל מקום בשטחה של מדינת ישראל. כל זאת, בזמן מלחמה. אין כל מחסום... חצינו את גשר בנות יעקב בינות לכלי הרכב הרבים שטפסו במעלה הרמה. ליד קיבוץ "גדות" השרוי בהאפלה מוחלטת, פנינו צפונה במקביל לנהר הירדן ועמק החולה. נשמתי עמוקות את האוויר הקר בתענוג עילאי ודהרנו על הכביש, בינות לעצי האקליפטוס שסככו עליו. בעיניי כביש זה הוא אחד היפים בארץ. חלפנו על פני השדות החרושים, על פני "גשר הפקק", הפרדסים ובריכות הדגים. פשטתי את "מעיל הנטו" הכבד והמלוכלך מאבק הבזלת ונתתי לאוויר הקר לזרום ולחדור לעצמותיי. נהניתי ממגע האוויר הצונן, - הוא היה כריח המשכר. "אלוהים!", חשבתי. "לפני שבועיים נסעתי עם אשתי וילדיי ממש בדרך זו, בדרכנו לחורשת טל. מי חשב שאחזור אליה כה מהר...". כאילו יובלות נקפו…מיציתי את תענוג הנסיעה בג'יפ הסורי עד תום. שיניי לא נקשו מהקור ודמי רתח. "אני אוהב אותך מולדת", אמרתי לשדרת האיקליפטוסים, שסוככו משני צדי הדרך על הג'יפ הדוהר. - "אני אוהב אתכם תלמים חרושים, אני אוהב אתכם בריכות דגים, אני אוהב אתכם ריחות פרדסים". הגענו למוסך הגדול שמדרום לקרית שמונה. חושך מסביב, אין נפש חיה. השעה קרובה לשעת חצות, המקום נטוש. אני צופר ומחפש נפש חיה. סרן מילואים, לבן-שיער, מתעורר ומגיח מנומנם מאחד הביתנים. הוא שואל למבוקשנו. אני מסביר לו. - "תבואו מחר בבוקר." הוא אומר. - "היאך? חבריי בשדה הקרב. מי יודע אם יהיו שם מחר… מי יודע אם יישאר משהו מהאמבולנס עד מחר…", אני מוחה. "במרחק של קילומטרים ספורים אנחנו נלחמים לחיים או למוות, וכאן כולכם ישנים?" - "רק מחר בבוקר". הוא משיב באדישות וחוזר לשנת הלילה שהופרעה. במרחק של כשלושים קילומטרים מכאן, מתחוללת מלחמה להדיפת האויב הסורי ולהצלתה של וכאן כולם שובתים מעבודה והלכו לישון. מדינת ישראל, הדבר נבצר מבינתי! - "טלפון יש?", אני שואל מתוך יאוש. - "כן, שם". הוא עונה ונעלם בתוך הביתן. נזכרתי בדליה, בילדים. נפלה לידי הזדמנות לדבר איתה, לשמוע את קולה. האם היא עדיין ערה? לא איכפת לי להעיר אותה. היא בודאי תשמח. חיילת צעירה יוצאת מן המקלט כדי לפתוח את הדלת למשרד בו נמצא הטלפון. "היא במקלט? מדוע? הרי היא בארץ היא יושבת. קטיושות? פאתחים? מגבול לבנון? שטויות! איזו איוולת. אילו היו יודעים באיזה מטר פגזים היינו ונותרנו בחיים. פאתחים? בשביל מה יש גדנ"ע, שיטפלו הם בהם…בשביל זה צריך לישון במקלט? אני מהרהר לעצמי. שם באפיק הוואדי, שם בסוריה, עם ה"מיגים" וקונצרט הארטילריה חשתי בטוח... ופה יושבים הם במעמקי האדמה?…" חלפו המחשבות במוחי. - "שלום, מה שלומך? אפשר לטלפן?" אני שואל את החיילת הצעירה. - "כן, בודאי, "אמרה, "מה שלומכם?" היא לא ציפתה לתשובה ממני וחזרה למקלט, למקום המבטחים… - "דליה! זו את?" אני אומר, לאחר שהמרכזנית של קריית שמונה קישרה בינינו. - "כן , וונצק! איפה אתה? בחיפה?" - "לא. דליה, אני כאן בקרית שמונה, יצאתי לרגע. דליה, יש לך אלוני אחר". - "אני אחר, דליה". – אמרתי ולא רציתי. - "לא, אלוני, אני רוצה אותך כפי שאתה. אני לא רוצה אלוני אחר". – אמרה ברעדה. - "עשר שנים חלפו מאז שנפגשנו לאחרונה, דליה". אני אומר. - "לא. רק שבוע חלף. אני רוצה את אלוני שלי". - "מה שלום הילדים? האם הם ערים? העירי אותם!" צוויתי. - "אבא!" אמרה אורית. "מה שלומך?" - "מרגיש מצוין, אוריתי. את ילדה טובה? את הגדולה שלי, תשמרי על אמא, אני אוהב אותך. להתראות חמודה. תני לי את אימא". אני מבקש לדבר עם בני אמיר. - "אמיר מסרב בכל תוקף להתעורר". אומרת דליה - "העירי אותו, העירי אותו, אני רוצה לדבר איתו, דליה". אני אומר בתקיפות בלתי מובנת. - "הוא מסרב להתעורר. אני עושה תורנות. יום אורית ויום אמיר ישנים לידי, במקומך." - "אני רוצה אותך." אומרת דליה. - "איני יכול, דליה, מסרי נשיקות לאמיר. דליה להתראות". - "שמור על עצמך". - "אשתדל דליה, עבורכם דליה". סיימתי את השיחה הקצרה. לפתע, הרגשתי רע. הייתי אוויל. למה התרגשתי, הרי בכל הזמן, בעיצומה של המלחמה שמרתי על קור-רוח, על צלילות דעת. גם כש"המיגים" צללו עלי במכונות הירייה שלהם, גיחכתי לעצמי. הם לא יפגעו, הייתי בטוח… ועכשיו, דווקא עכשיו, כשאני צריך להיות בוטח, איבדתי את עשתונותיי. לעזאזל, איך מרגישה עכשיו אשתי. אלוני אחר אני מגיש לה. איזה? לא סיפרתי לה. אלוני במתנה. מתנת שמים. בינתיים… מי יודע, אולי אופיע בעוד כמה ימים ב"זכרונו לברכה". ואני עכשיו במקום פסטורלי… ובמקום לעודד אותה, אני מגיש לה אלוני אחר. היא לא הבינה מדוע אני מתעקש לדבר עם בני אמיר. היא לא ידעה, גם לא הסברתי לה, שבאותו הרגע חשבתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאני אדבר אתו... כעסתי על עצמי, אולם לא העזתי לצלצל אליה שנית, פן לא יעמוד לי כוחי להיות אותו אלוני, חייכן ובוטח כפי שהיא מכירה וכפי שאני מכיר את עצמי. שנאתי את עצמי באותו רגע על חולשתי… "למה דיברת כך?" נזפה בי המרכזנית של קריית-שמונה, שכל העת האזינה לשיחה. - "לא היית צריך לדבר כך". גערה בי. היא לא הבינה שבאמת יש לדליה אלוני במתנה, בינתיים. מי יודע? אלוהים אתה הוא היודע! "לא פעם ניהלתי אתך דו-שיח. אתה, מעולם לא ענית לי, אולם תמיד ידעתי את תשובותיך. היית חלק בלתי נפרד ממני. למעשה, אתה ידידי הטוב ביותר. אתה מצפוני, אתה הרי אלוהיי. כילד, אתה היית מעניש אותי כשחשבתי מחשבות רעות ומיטיב עמי, כשדרשתי טוב… תמיד היית צודק…ידעתי זאת… ולכן לא תזנח אותי עכשיו, כשאני צריך אותך באמת". אמרתי לו. "אתה תמיד היית ידידי הטוב ביותר. אתה מכרי הטוב ביותר, למרות שלא ביקרתי אותך בבית-הכנסת, מאז היותי בר-מצוה…אבל אתה היית בלבי. הלא זוכר אתה, כשהייתי בן ארבע, נרדמתי בבית-הכנסת בבית הארוך והראשון שנבנה מחוץ לחומות העיר העתיקה, בית כ"ח שב"משכנות שאננים", בשכונת "ימין משה", שבירושלים. שמש בית הכנסת, לא הבחין בי ונעל את הדלת. ישנתי שנת ישרים בבית כנסייתך, אתך – אלוהים. אתה זוכר? הייתי בן ארבע כשנרדמתי אצלך". הורי דאגו. אני לא… כל הלילה נערכו חיפושים נמרצים ולבסוף מצאו אותי בבית- כנסייתך, ישן שנת צדיקים. התעוררתי בבוקר במיטתי וכלל לא דאגתי. רק הוריי דאגו. אבל אני הייתי אתך ולכן לא תזניחני עכשיו בעת צרה. אתה ידידי האמיתי, אני בוטח בך, לכן איני ירא. באמת איני ירא. לא הרגשתי כל תחושה של פחד, עד עכשיו, בזכותך. והרי אני יודע פחד מהו: - "אני יודע, שפחד הוא ללכת בבית-קברות ירושלמי בלילה, לבד". - "אני יודע, שפחד הוא שרוחות רפאים ירושלמיות רודפות אחריך, בעיקר בעתות החורף, בשעות הלילה". - "אני יודע, שפחד הוא להיות לבד בבית בחושך". - "אני יודע, שפחד הוא כששערותיך סומרות". - "אני יודע, שפחד הוא כשברכיך פקות". - "אני יודע ,שפחד הוא כשהשרירים נרפים ואינך יכול לשאת משא גופך".- - "אני יודע, שפחד הוא כשלבך הולם בחוזקה ולא מאהבה". - "אני יודע, שפחד הוא לחלום חלום בלהות ולהתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה". - "אני יודע, שפחד הוא לאבד את הישות שלך". - "אני יודע, שפחד הוא להפסיק להיות נאהב". - "אני יודע, שפחד הוא להפסיק להיות באמצע את החיים". - "אני יודע, שפחד הוא להפסיק לאהוב". - "אני יודע, שפחד הוא להפסיק לפרנס את משפחתך בכבוד". - "אני יודע, שפחד הוא להפסיק להיות אתה, עצמך". "אלוהים! את כל זאת לא חשתי בימי הקרב, כי אלוהים, בטחתי בך. את כל תחושות הפחד האלה, לא עברתי. לא הפגזים, לא המטוסים, לא פגזי ה"גוריונובים", לא החדירו בי את הפחד. שלוו הייתי, מעודד הייתי את חבריי והכל הרי בזכות ידידותנו הישנה. בזכות תרדמת הקודש שלי בבית-כנסייתך שב"ימין משה", אל מול הר- הבית. – ברית קודש כרתתי אתך אז, אלוהים". "מעולם לא זכרתי את תפילותיך בעל-פה. קנאתי בכשרונו של בן דודי, אלי, שאביו, הרב שמואל נחמה, אילצו מידי שבוע, בשבת בבוקר, לאחר שחזרו מתפילת השבת בבית הכנסת של שכונת "אבן ישראל" בירושלים, לקרוא את כל ספר "שיר השירים אשר לשלמה". הוא דיקלם את כל הספר בע"פ. לעתים, הוא היה צריך להוסיף ולקרוא גם את כל ספר "תהילים". ואני ישבתי לידו כאילם, ממתין שיסיים, כדי שנוכל לצאת יחדיו לטיול יום השבת. ריחמתי עליו, על שהוא נאלץ לפזם במהירות הבזק את פסוקי התנ"ך המרהיבים ביופיים בלי שתהיה לו כוונה ובלי להבין את משמעותם של פסוקי "שיר השירים". רומן האהבים שבין גבר לאהובתו ובין עם ישראל לאלוהיו. הוא ידע את כל המילים בעל פה וקרא אותם במהירות הבזק, ללא פסיקים וללא נקודות. כמעט בלי פסק זמן בין נשימה לנשימה. כשהוא חשב, שאביו אינו קשוב לדקלומו, הוא ניסה לדלג על משפט אחד, או שנים ואביו החזירו בנזיפה, כעונש, לתחילת הפרק. ואני הקטן, כי מילה שקראתי בספר, כוונה היתה בה, אמונה היתה בה. למרות שאת הכיפה הייתי מסתיר בכיס מכנסי החאקי הקצרים, כשהגעתי "לפעולות" ב"תנועה המאוחדת". שם, חובשי כיפות, לא היו רצויים, אפיקורסים שם ישבו… אבל בך, לא התביישתי. רק בשעורי התנ"ך והתלמוד חבשתי את הכיפה. אולם, האמן לי, הסרתי אותה, לא מתוך צביעות. ידעתי כי ידידי אתה. מי כמוך יודע זאת. ולכן, לא פחדתי. כי ידעתי, כי מגיני אתה. כן, ידעתי, שבסביבותיי לא ארא רע וגם לא תיפגע בחבריי. כל מילות העידוד, שהשמעתי להם בשעות המצוקה, בזכותך ובשמך נאמרו וחזקתי את לב רעיי. "אז למה שברת אותי ואת רוחי בשיחתי הטלפונית עם רעייתי?" שאלתי אותו בהתרסה וכמעט בקול רם. "איזו הרגשה יש לה עכשיו? כיצד היא תישן בתחושה, שיש לה אלוני אחר. הרי בברית קידשתנו: "דליה ואלוני בח"י אלפים נדוניה נתתי", עד שהזהירני הרב ש"חי אלפים", הם לא בתחום השגתי. ואני אמרתי שמתחתן אני, שלא בכוונת גרושין. והרב, רב הנסיון, אילצני להחליף את ה"ח"י אלפים" במספר מזל אחר, קטן יותר. - "נישן הלילה בכפר בלום, אצל דודה של דליה, רפאל שוחט". אמרתי לנהג. נסענו עם הג'יפ הסורי ועם הצמיגים המנוקבים מרסיסי הפצצות, דרך בריכות הדגים של הקיבוצים, לעבר "כפר בלום". דליה תמיד אמרה לי, שחלומה לחיות את חייה כאן, ב"גבעת שוורץ" – בבתים המסתוריים שמעל לבריכות הדגים. אולם, יחד עם זאת, היא לא וויתרה על חיפה, עיר מכורתה ועל בית הספר הריאלי בחיפה, שם למדה ושם התחנכו ילדינו. מידי שנה, בקרנו בבית משפחת דינה ורפאל שוחט, בית דודה בכפר בלום. היינו מטיילים בשבילים, שבין בריכות הדגים ו"גבעת שוורץ", קבוצה של בתים לבנים וגגות אדומים משתקפים להם, כבחלום, – הפוכים בתוך הבריכות, בלתי מושגים... אווזי בר, שלדגים למיניהם, קורמורנים ובעלי כנף אחרים היו מכים בכנפיהם, ויוצרים מעגלים במים. באותם רגעים "גבעת שוורץ" התנדנדה לה, הפוכה, בין הגלים, ביחד עם עצי האקליפטוס. הבתים שינו את צורתם, התעוותו, נמרחו כחמאה על פני המים. כשהמעגלים התרחקו, לאחר דקה, שבה הגבעה וקיבלה את צורתה ההפוכה, הטבעית, במים הצלולים. "אני אוהבת את המקום הזה, הטבול בירק. את ריח הבריכות ואת ריח הרפת וזבל הפרות, את השקט, את זימזום הדבורים, את קפיצות הדגים במים, את הירדן". – אמרה דליה. מעולם לא ירדתי לסוף דעתה: מה עדיף, – חיים פסטורליים בכפר או בקיבוץ, או מירוץ אחר הישגים של המאה העשרים שבעיר. "דליה, בכל מקום יהיה לי טוב", אמרתי לה, "אני משתדל למצות את הטוב והיפה בכל מצב ומכל מצב. אינני רכושני, אם הייתי כזה, בודאי שלא הייתי עוסק בהוראה. אם תרצי נוכל לעבור לגור בקיבוץ". היא מעולם, לא חשבה שהתכוונתי באמת לדבריי. עד היום, איני יודע, אם אשתי הייתה מאושרת יותר ב"גבעת שוורץ" שליד כפר בלום, או בחיים בעיר מכורתה, חיפה… הגענו ל"כפר בלום". חשיכה מוחלטת באזור. – "מדוע הם מאפילים? הרי איננו על אדמת סוריה, אנו הרחק מעבר לקווי האויב ולקרבות. פה הם בטוחים, אווילים!..." מחסום החביות שעל הכביש, בכניסה לקיבוץ, העיר אותי מהמחשבות. זוג ישישים עם מקלעי עוזי, עוצרים אותנו. זהו המחסום הראשון שנתקלנו בו מאז עזבנו את שטחי הקרבות שבמובלעת הסורית. הם עומדים כפופים מסתתרים מאחורי החביות, מכוונים אלינו את נשקם, חוששים ותמהים לפשר הרכב הסורי, הזר, שמגיע לפתח הקיבוץ בשעת חצות. אנחנו מרגיעים אותם. "אני צריך את רפאל שוחט". אני אומר להם מתוך הג'יפ הסורי. רפאל, הוא דמות מוכרת ב"כפר בלום" ואף מעבר לקיבוץ. הוא הושאל לא פעם למשימות לאומיות שונות. היה בין מייבשי אגם החולה, ניהל את מפעל "שימורי פרי הגליל" שבחצור הגלילית וגם היה מאלו שסייעו להקים את ביצורי "קו בר לב" במדבר סיני על גדות תעלת סואץ... הם מתירים לנו לעבור, כאילו שהשם "רפאל שוחט" הוא הסיסמה. אני חולף על פני בריכת השחיה של הקבוץ, בית ההארחה, המדשאות היפות ועצי הנוי. כפר בלום הוא אחד הקיבוצים המטופחים ביותר במדינתנו. אני מחנה את הג'יפ ליד ביתם של רפאל ודינה וגורר אחרי את הקסדה, את העוזי, את שק השינה ואת הנהג המנומנם. בסוף החופש הגדול, לפני כחודשיים, בילינו כאן שבוע תמים, אצל דינה ורפאל, כמעט מאונס. כוונתנו המקורית הייתה להגיע לחורשת טל ולהקים שם אוהל. מכונית ה"ווקסהול ויקטור" העתיקה שלנו היתה עמוסה לעייפה בציוד טיולים ופיקניק. הציוד כלל, אוהל סטנדרטי, שרק באותו שבוע הוספתי לו שלוש יריעות כדי להגדיל את ניפחו, מתקן גז "לוקס" גדול שקניתי בשוק הפשפשים ביפו העתיקה, חכה לדיג דגים (בעונה הקודמת הצלחתי לדוג בבריכה שבחורשת טל, דגי שמק שהספיקו לארוחת ערב אמיתית). היו שם גם מצרכי מזון, שמיכות, מזרוני גום-אויר ואף מיטה מתקפלת אחת. דליה החלה לפתח, בשנים האחרונות, "תסביך" של נוחיות. היא ראתה ביציאות ללינה בחיק הטבע, וויתור על כל אביזרי הנוחות שהבית מסוגל לתת. המיטה המתקפלת היתה פיצוי סימלי על אובדן הנוחות - "לפני שנגיע לחורשת טל, נבקר אצל דינה ורפאל". בקשה דליה. תמיד שמחנו לבקרם והם אהבו לארח את בת אחיו של רפאל ומשפחתה. רפאל היה האח הבכור למשפחה גדולה בת מנין אחים ואחיות. כולם נולדו בעיירה לוצק, שבמזרח פולין, היום שייך המקום לאוקראינה. רפאל היה הראשון, בין אחיו ואחיותיו, שנטש את משפחתו שבפולין. לפני שפרצה מלחמת העולם השניה עשה עליה בלתי לגלית לארץ ישראל. אחיו, יעקב שכטרמן, אביה של דליה, ועוד שתי אחיות, צפורה ומרים, עזבו גם הם את משפחתן ועלו ארצה בעקבות האח הבכור. הוריה של דליה החלו את דרכם בארץ בקיבוץ יגור, ורק אחר כך עברו לחיפה. צפורה אופק (אופשקין), הייתה בין מקימי קיבוץ רמת יוחנן והאחות הקטנה מרים התחתנה עם בן הארץ, רב המעללים, מאיר ירושלמי, שלא כאן המקום והזמן לספר את סיפורו. הם גרו בחיפה. כל המשפחה, שנותרה בפולין, הושמדה בשואה. הקשרים המשפחתיים של אלה שנותרו, היו חמים במיוחד. אורית, בתי הבכורה, אינה מוותרת על רחצה בבריכה של הקיבוץ, גם אני לא. כולנו בבריכה של קיבוץ כפר בלום. מקסים! דשא מטופח וגזום מסביב. מים צלולים וכחולים ניבטים אל פני נוף החרמון. שדות מעובדים להפליא נפרשים מכל עבר, ריח האדמה והפרדסים מתמזגים עם צחקוקי הילדים המקפצים במים. "אורית, היזהרי, לא לקפוץ עם הראש למים". אני מזהיר. השמש שולחת את קרניה המפזזות לקרקעית הבריכה. חלום. שלא ייגמר לעולם… הרוח משחקת בבגדים ובספר הפתוח שהושאר מיותם על שפת הבריכה, דף אחר דף, כל כך מהר?… "אורית, זה מסוכן, איך שאת מחליקה כך למים!" שדרת ברושים תמירים שוככת בשורה על הבריכה לצד מזרח. נערות צעירות ואמהות מפקירות את אבריהן לקרני השמש, משתדלות לחשוף עבורן כל סנטימר חבוי. "לו הייתי קרן שמש…" חשבתי. - "מה קרה? דם? ראשה של אורית מגואל בדם!..." נסיעה מבוהלת לבית-החולים בצפת. הייתכן? שכל ישובי עמק החולה והגליל העליון, תלויים בבית-החולים בצפת? אם קורה אסון: נחש מכיש, אשה יולדת? מדוע אין בית-חולים בקרית שמונה?… אני לוחץ על דוושת הבנזין עד תום, המכונית העתיקה, העמוסה לעייפה בציוד הפיקניק נאנקת ואינה מסרבת, היא עולה בכביש התלול לראש פינה ובפיתולי הדרך לצפת . "פציעה בראש מסוכנת. שיתוק מוחין? זעזוע מוח? היא אינה מקיאה. סימן טוב". אני מהרהר. "אבל היא חיוורת מאוד, המטפחת רטובה, ספוגה בדם שנספג גם בשערה הארוך. יהיה צורך לגלח את שיער ראשה. כל כך חבל, שיער ארוך ויפה, השוויצה שכבר מגיע עד לישבנה…" העלייה מראש-פינה לצפת תלולה, אני מעביר להילוך שני, נוסע יותר מהר. הפיקניק אבוד, כל הטירחה לשוא, העיקר שתהיה בריאה. חבל, כל כך רצינו לקיים אותו, בעיקר היא. אני נהנה כאשר הילדים נהנים. כל כך קשה לספק אותם, כל מה שנותנים להם נראה מובן מאליו, לא יודעים להעריך… אני בגילם לא חלמתי לקבל את מה שאני מעניק להם. אין סוף לדרישות שלהם. לפחות, אם היו מעריכים… אני מקווה שזה לא רציני, יש לה מבנה גולגולת חזק. "ילדת תנובה". אבל החתך היה כל כך עמוק, מזל שלא נשארה בתחתית הבריכה. מי היה שם לב? אני הייתי עסוק בקרני השמש… בוודאי שהייתי מאשים את עצמי אילו היה קורה משהו חמור יותר…"- "איזה מן רעיון זה להחליק לתוך הבריכה במגלשה, בהחלקה עם הראש קדימה? כולם מחליקים כשרגליהם קדימה, רק היא צריכה לעשות הפוך. מעניין לבדוק, אם ברצפת הבריכה, במקום שם פגע ראשה, אין סדק. בטח יש סדק – מכה שכזאת. אולי מישהו שם שם סכין גילוח… חתך כל כך עמוק. לא יתכן אחרת… אני אחזור ואבדוק כיצד זה יכול לקרות". "היו צריכים לתלות שלט במגלשה, "ההחלקה עם הראש קדימה, - אסורה בהחלט". ומתחת לזה, היו צריכים לצייר גולגולת עם שתי עצמות מוצלבות, כמו בעמוד חשמל עם מתח גבוה, כדי להדגיש את הסכנה". חשבתי. "או, שהיו צריכים לכתוב: "ההחלקה מותרת לילדים עד גיל שבע בלבד". עם סימן קריאה. ומי שלא יודע לקרוא ממילא מותר לו להחליק. כן. זה שלט יעיל בהחלט. בכלל, היו צריכים לשים את המגלשה מול המים העמוקים ולא במים הרדודים. זה לא פלא שהיא התנגחה ברצפת הבריכה. פלא שבכלל נשארו ילדים בקיבוץ עם ראשים בלתי מפוצחים". "כל ילד בלתי מפוצח הוא מתנה לקיבוץ… כן, אני צריך לפנות למזכירות הקיבוץ שיזיזו את המגלשה למים העמוקים, או שיציבו את השלטים. הכי טוב שיסלקו אותה מהמקום…" תוך כדי ההרהורים המבולבלים, הגענו לבית החולים בצפת. שני "היפים" ממתינים בחדר ההמתנה. לפחות, אחד מהם, בטח זקוק לטיפול בגלל מנת סמים מופרזת… אני משכיב את אורית על מיטה בחדר המיון ודוחק באחות לטפל בה. "צריך לגלח את שערות ראשה". אומרת האחות בטון ענייני."מה שצריך צריך". אני אומר בקול ניטרלי. דליה מוחה דמעה. היא תמיד שולטת ברגשותיה עד כדי להכעיס, ודוקא עכשיו היא בוכה. בא לי לבכות בגלל שהיא בוכה, אבל אני דוחה את הרעיון לפעם אחרת. "היכן הרופא?" באיטיות משגעת היא מאתרת את הרופא. אני מפתח שיחה עם ההיפי המסומם. הוא מתנדב מאנגליה, עובד בקיבוץ. יש לו ניב מצחיק, לא מדבר כמו אנגלי בחדשות. הוא חטף כאבי בטן. בטח מהסמים… דליה מחפשת סיגריה לשווא. הוא יכול להיות נחמד, אילולא היה מסומם. "מדוע הרופא אינו מגיע?" זוג ישישים נכנס לקבל טיפול. לשניהם רגליים צבות. שניהם יושבים כמתורגלים, משחררים תחבושות מרגליהם. האחות גוערת בהם בטוב לב, על שלא באו קודם לטיפול. אין להם תחושה של זמן. ממילא ימיהם חולפים עוברים… ההליכה בהרים של צפת מייגעת, אולם רק שם, המקום היחידי בעולם, פרט לירושלים אולי, שם אתה מוצא ישישים עם פנים חלקות, כפני תינוקות, עם הבעה של חיוך תמים ומאושר. הרופא נכנס. דליה מצטרפת. – "לא, היא לא הקיאה. אין צורך בצילום?" - "לתפור צריך? זה יכאב? אל תגלח יותר מידי. כן. אני?, אני אצא החוצה. לא. היא לא בת שש - עשרה. אין לה עדיין שתים-עשרה. כן. אני בטוחה, הרי אני אימא שלה. לא. לא אחותה, אמא שלה". אני מושך את דליה החוצה. אנו יושבים "בחדר החיכיון" של שייקה אופיר. לא. של ד"ר טיכו. לא. של בית-החולים בצפת. אני מצליח למחות את החיוך הטיפשי מבין שפתיי. דליה אינה מבינה, מדוע אני מחייך כשהיא בוכה. שנינו מחכים בחדר החיכיון, עם היפי ושני ישישים, ומצפים לשלומה של בתנו בצפת. זו סיבה טובה לחייך… עולם רב תהפוכות. היינו צריכים להיות עכשיו באוהל בחורשת טל. כך בילינו, שבוע תמים, בכפר-בלום וחיכינו להחלמתה של אורית. דינה ורפאל, לא הרשו לנו לעזוב את הקיבוץ עד להחלמתה המלאה. עולם רב תהפוכות. עכשיו, כחודש לאחר המקרה עם אורית, אני מבקר שנית בכפר בלום, בתוך מלחמה. מלחמה שבאה עלינו כפתע, מלחמה על קיומם של דינה ורפאל, של כפר בלום, של זוג הישישים מצפת ,של ההיפי המסומם, של אורית ושל מדינת ישראל. הכל שרוי בחשיכה. רק פתחי המקלטים שבין המדשאות מוארים. נכנסתי לאחד מהמקלטים. ילדי הקיבוץ ישנים במיטותיהם עם עוד חברים ואורחים. פניתי לחדרם של דינה ורפאל. הכול שרוי בחשיכה. אלוהים, לפני שבועיים שיחקנו: - ילדינו, בניך ונכדיך על המדשאה ועכשיו.. עולם אחר. איני מעז להעירם. "נישן על הדשא". פסקתי. השעה הייתה אחרי חצות. פרשנו את שקי השינה על הדשא, בחזית ביתם של דינה ורפאל. הפעם הרחקתי את כובע הפלדה והעוזי ושקעתי בתרדמה עמוקה. בפעם הראשונה, מאז החלו הקרבות, לא פקדו אותי הערפדים ולטאות הפרא. ישנתי שינה עמוקה, מתוקה ושלווה. הקטיושות הלבנוניות שמהן הוטרדו ישובי עמק החולה, לא הטרידו אותי כהוא זה. בחמש לפנות בוקר, הרגשתי טלטלה בכתפי. אני מקיץ משנתי. "היכן אני נמצא?" שאלתי את עצמי. שכנו של רפאל מנסה לאתר מי הן הדמויות המוזרות והבלתי מגולחות, הרובצות על הדשא, מול חדרו. אני מזדהה. כן, הוא זוכר אותי מביקוריי הקודמים. "את דליה הרי אנחנו גידלנו כאן". אמר ומיהר להעיר את דינה ורפאל משנתם. הם לא ירדו למקלט ונמו את שנתם בביתם הצנוע. חיבוק. התרגשות. "מה? כל הלילה ישנת על הדשא? בחוץ? מכות מגיעות לך. למה לא הערת אותנו? היינו מאושרים אילו הערת אותנו! אנחנו כועסים עליך. מכות מגיעות לך". אומר רפאל. "אשמח לקבל ממך מכות, לאחר גמר המלחמה".… הסכמנו. "הלוואי ואזכה לכך". – חשבתי. גם קראתי את מחשבותיו. "איך העזתם לישון על הדשא. הייתם צריכים לדפוק בדלת ולהיכנס". חזר ונזף בי רפאל. "השעה הייתה לאחר חצות ולא רציתי להטרידכם"… הצטדקתי שוב. "להטריד?!…" הוא פוקד על דינה לשפוט קפה ודוחק אותנו לחדר המגורים. שתינו קפה בצוותא, ואכלנו ארוחת בוקר קלה, שדינה הכינה. רפאל, שראה אותנו שחורים ומלוכלכים מפיח, מציע לנו לפשוט את המדים, להתקלח ולהשיל מאתנו את הלכלוך ואבק המלחמה. למרות הפיתוי, נזכרתי בחבריי, שהשארתי במובלעת הסורית במלחמה וסירבתי להצעתו באדיבות. חזרנו לסדנה הצבאית, שבקרית שמונה. השעה הייתה שבע בבוקר וראשוני חיילי הסדנאות החלו להגיע. "אני צריך להחליף צמיגים לשלשה גלגלים". אמרתי לקצין החימוש. "לאיזה רכב הם שייכים?" שאל. "הם שייכים לאמבולנס סורי, שלקחנו שלל". הסברתי בתום לב. "אני מחליף צמיגים רק לרכב צהלי". אמר בפסקנות. "אם יש לך מספר רכב צבאי, אפשר להחליף". קבע קצין החימוש ונעלם מהמקום. כל הסבריי, שלא הרחק מכאן, מתחוללת מלחמה, ואנו צריכים את האמבולנס, לפינוי פצועים, נפלו על אוזניים ערלות. אני נחוש לחזור לקרב עם צמיגים תקינים. לא יתכן שבזמן מלחמה, בגלל סיבות ביוקרטיות, לא אחזור עם צמיגים חדשים. יצאתי לחצר הגדולה, שם חנו עשרות כלי רכב צבאיים, ממתינים לתיקון. ניגשתי לאחד מהם והעתקתי על פיסת נייר את מספר הרכב הצבאי. פניתי לקצין חימוש אחר, וכמי שמחליף בכל יום עשרות צמיגים, מסרתי לו את המספר הפיקטיבי של הרכב ודרשתי לקבל צמיגים חדשים. תוך דקות ספורות, יצאתי משם עם שלשה צמיגים חדשים. העמסנו אותם על הג'יפ ופתחנו בדהרה חזרה לרמת הגולן. בניגוד לפעם הראשונה, שבה עליתי לרמה, התחושה הפעם, לחזור לשדה הקרב, הייתה שונה לחלוטין. הפעם הייתה לי מועקה כבדה, אני יודע בודאות מה מצפה לי שם. הפגזת מרגמות, ירי תותחים, פגזי קטיושות, צליפות של מטוסים. כל כלי המשחית, המשוכללים שבעולם, משתתפים, לראשונה בהיסטוריה של המלחמות, למלחמה שטרם נראתה כמוה. התחושה היא קשה ומבהילה. אולם הנחישות לחבור לחבריי, במהירות האפשרית, גוברת על הכל. הג'יפ, שמערכת ההגה שלו הייתה משוחררת לגמרי, חוצה מחדש את גשר בנות יעקב, עלינו לבית המכס העליון, עקפנו שיירות של כלי רכב צבאיים, משאיות עמוסות בתחמושת מכל הסוגים וכלי שריון. חלפנו על פני מחנה נאפח. במעלה הכביש ראינו טנקים סוריים פגועים עומדים כאנדרטאות דוממות בצידי הדרך. עקפנו את קיבוץ "עין זיוון" וחצינו את העיר ההרוסה קונטרה. אני חולף על פני בית הסוהר הגדול והידוע לשמצה. נזכרתי, שבמלחמת ששת הימים נכנסתי לבית הכלא, ונחרדתי למראות הקשים של תאי הצינוק הקטנים, הצרים והאפלים בהם היו גם שבויינו וגם המרגל שלנו אלי כהן ז"ל. בבית הסוהר בקונטרה, לא רחוק מתא הצינוק מס. 8, חרוטים בציפורניים שלושה "מגיני-דוד". יודעי דבר, סיפרו שהם נחרטו בציפורניו של אלי כהן ז"ל, שישב בכלא קונטרה עם מרצחיו הסוריים. הוא הגבר, חדר לקן הצרעות הסורי וניצח אותן בגבורתו ובהקרבתו. אני מכיר עוד אדם כזה, שחזר מן הכפור, - דודה של דליה, מאיר ירושלמי. היום הוא סבא לנכדים, לא מזמן חזר. שפתיו חתומות, ליבו חם. מעולם לא דיבר על שליחותו. עמדתי אז, בתום הקרבות של מלחמת ששת הימים, אל מול שלושת מגיני הדוד החרוטים בקיר, בצינוק. - "אלוהים, אלי, אתה כה רחוק". - "למה לא הושעת אלי, את אלי, אתה שהיית ידידי מושיעי שלי…" - "לא אחת שאלתי, לא אחת תמהתי, לא אחת התווכחתי עם עצמי, אלוהיי, האם קיומה של הישות האלוהית סוככת על שומרי מצוותיה? אלוהים נתן ואלוהים לקח. אבל, אינני רוצה שתיקח אותם, אלוהים, אינני רוצה שתגזול אותם מילדיהם הפעוטים, מנשותיהם האוהבות. לא זכיתי לקבל ממך תשובה שתספק אותי… אינני כופר בך אלוהים… אולם מדוע הינך עושה זאת? אתמול הבטחתי לקצין הדת החדש של החטיבה, ללכת בשבת לבית-הכנסת, לא אמרתי לו לכמה שבתות הבטחה זו עומדת, הוא חשב שהבטחה זו שווה את כל השבתות שבעולם. לא אכחיש, למרות שאני שרוי כל העת בביתך, בעולמך, אבוא פעם אחת, בשבת אחת, לבקרך במקום מקדשך. הרי את כל היקום אתה יצרת והוא פרי ידיך: "את היבשות והיערות. - את השדות עם כל המלחמות. - את הטנקים השרופים עם כל הגוויות. - את השדות הצהובים ואת השדות הירוקים עם כל הכלניות. - את הקצינים, שישבו חשופים בצריח, שנלחמו ונפגעו, נפגעו ונלחמו. - את הבונקרים המבוצרים עם כל המחילות. - את החיילים, את תפילותיהם וכל תחינותיהם. - את כולם אתה יצרת. - "האם אתה מוחל? אלוהי? או שאתה אל נוטר ונוקם. במי? בקדושיך? בכל הטנקיסטים, היונקים שהוצאו מתיבות הפלדה ולא היה מה להוציא, מתוך כיס המוות שלהם?" כשחזרתי מקרית שמונה לקחתי טרמפיסט ב"לנדרובר" השלל הסורי עם הצמיגים החדשים. הוא ישב מאחור על הצמיגים. ביקש להצטרף ליחידתו שבמובלעת. לאחר שהפצרתי בו, סיפר בפשטות: "ברחתי מבית החולים. החולים. אני טנקיסט שייך לחטיבה שלך, גדוד 377. נפצעתי. לקחו אותי לבית החולים. "איפה החברים שלי? אתה בטח יודע, תיקח אותי אליהם?…" - "בך, אלוהים!" הרהרתי. "רציתי שיחזור לבית-החולים!" הפיז'מה של בית החולים, ביצבצה מתחת לחולצתו. הוא היה עטוף בשמיכת הצמר עם סמל בית החולים בצפת. זה היה כל ציודו. פעם החזרתי אותו חי. האם גם הפעם תחזיר? אנא, חייל יקר, טנקיסט צנוע שלי, אם אתה עדיין חי וחזרת מהמלחמה בשלום הביתה, אנא התקשר אלי, נשיק כוסית ביחד. אני החייל, שלקחתי אותך מהצומת שלפני קונטרה ל"חאן- ארנבה" ונתתי לך ארוחת צהריים – קופסת שימורים. האם שלחתי אותך אל המוות? אלוהים שלי, תעשה שיתקשר אלי. האם תתקשר, טנקיסט? אתה חייב לי זאת. אני עכשיו בוכה בשבילך, מתפלל שתהיה בריא. אלוהים שלי, תחזיר את החייל האלמוני אלי, – כי שלי הוא! תן לי אותו במתנה. האם תתקשר אלי? אתה האלמוני? אני מתחנן לפניך". "תתקשר אלי, אתה השחרחר, הצנוע, שימים לא התגלחת וישבת עם השמיכה של בית-החולים, שרק אותה לקחת, על ה"לנדרובר" הסורי הסעתי אותך כדי להיות עם חבריך… בפשטות עשית זאת, כאילו זה מובן מאליו… כן, החברים מחכים לך. איך אפשר להפקירם? גם אני עד. יש לי חברים בני שבועיים. האם תתקשר אלי טנקיסט? שדות הבזלת, ברקע "תל חארה", שנשאר בידי הסורים סוף פרק ה'
.jpg "גרסון יעקב ז")
.jpg "צבי יצחק ז")
.jpg "קיש אמיל שמחה ז")
.jpg "שרעבי יאיר ז")