לא נמצאו תוצאות. ניתן לחפש פרמטרים אחרים
לעמוד האישי באתר
להיכנס מחדש לשדה המערכה זו חוויה מסעירה. הפעם, אני לא בשיירה ולא נתון לפקודות הנשמעות כל הזמן ממכשירי הקשר. העיר קונטרה שוב מאחורנו. אנו עוקפים שיירות של טנקים, משאיות עמוסות תחמושת. נגמשים מעלים אבק עם ריח חריף של דלק ואבק שרפה. מהמורות חדשות נפערו בכביש החבול והפצוע מפגיעות ישירות של פגזים. הג'יפ מיטלטל ומקפץ ומנסה לחלוף על עוד רכב ועוד רכב, כשהכיוון מזרחה. - "האם נמצא את הגדוד באותו מקום שם עזבנו אותו?" הפגזים שוב נוחתים בקצב רצחני. הליקופטרים טסים מעלינו בגובה נמוך לעבר החזית. הם מבצעים תרגילי התחמקות מהאש הניתכת לעברם.מצאתי את חבריי ליד האמבולנס, ממתינים לצמיגים. חלפו דקות ספורות והאמבולנס, עם סימן ה"סהר האדום", שבצבץ מתחת לשכבת הבוץ, עטה צמיגים חדשים ויצא למלא את יעודו… נפרדתי בחום מהטנקיסט הפצוע, שהמשיך את דרכו בחיפוש אחר חבריו.הפגזה נוראית. פגזים של 160 מ"מ נוחתים על כל השטח, מטחים של קטיושות בצרורות של שמונה, עשרה פגזים ויותר מכסים את כל צירי התנועה. הזחל שלנו נקרא לחלץ טנק-שוט (צנטוריון), שעלה על סלעים בקטע שבין "חאן- ארנבה" לכפר הגדול "ג'אבה". צפיפות הפגזים כה סמיכה עד שנאלצו לתפוס מחסה בבונקר שעמד על "צומת אמריקה" – ג'אבה". צומת חשוב זה, היה מרכז העצבים של כל האזור הדרומי של המובלעת הסורית. מצומת זה התפצלו כוחותינו: - צפונה לכיוון החרמון, דרומה בציר "ציריך" לכיוון הכפרים "ג'אבה", "תל-כרום", "אום-בוטנה", "כפר מסכארה" ולתילי הגעש הגבוהים והשחורים, "תל מסכארה" ו"תל מאל". התל הגבוה ביותר "תל-חארה". התל הענק הזה, נשאר בידי הסורים ושלט על כל המישורים רחבי הידיים. מזרחה ב"ציר אמריקה," – הכביש הראשי המוביל לדמשק. משום כך, מובן היה, שמהרגע בו צומת זה נכבש על ידינו, הוא הופגז ללא הרף, יום ולילה, בכל הכלים והאמצעים שהיו בידי הסורים. ההפגזות וההתקפות האוויריות, לא מנעו משיירות ההספקה של תחמושת, דלק ומזון לחלוף על פני הצומת ולהביא את תכולתם עד לשדה הקרב. הבונקר הזה אוייש על ידי התאג"ד והרופא הגדודי. רפי, עובד כרופא בבית-החולים רמב"ם בחיפה. עזרו לידו בנאמנות החובשים של הגדוד, - האחד מורה, השני עו"ד, השלישי מפקח במשרד החינוך והרביעי פועל תעשיה. "תל חארה" המושלג מ"תל מסכארה" – מלחמת ההתשה 1974 בכניסה לבונקר הונחה אלונקה ועליה גופת חייל מכוסה בשמיכה עד מעל לראש. רק נעליו הצבאיות בלטו מתחת לשמיכה הצבאית. רגע, מי יודע. השמיכה היא מעל הראש וזה סימן… אלוהים, לרגע רציתי להסיר את השמיכה מעל לראשו ולומר לו: "קום, התנער, אתה שלם". בתוך הבונקר כולם עסוקים. חובשים מטפלים בפצועים, נותנים הוראות, מדברים בטלפון. באחת מפינות הבונקר הגדול יושב חייל חגור בחגור קרב, מחזיק את נשקו. למרות הביטחון היחסי של הבונקר, הוא חובש על ראשו כובע פלדה. מבטו בוהה בחלל הבונקר. לא ניכרו בו סימני פגיעה. כולם התעלמו ממנו. זבובים טורדניים טיילו על פניו וידיו. הוא לא ניסה לגרשם. ניסיתי לדובבו, ללא כל הצלחה. הסרתי את המימיה מחגורי והשקיתי אותו במים. טפחתי קלות על לחייו והשכבתי אותו על הארץ בתנוחה יותר נוחה. הרופא קבע: " ארטיסט, יש להחזירו מייד לפלוגה". זו הייתה הפעם הראשונה שהרופא, אני ורבים אחרים נתקלנו בתופעה של "הלם-קרב". - "אם לא נחזיר אותו לפלוגה, ילכו גם אחרים בדרכיו". אמר הרופא. - החייל שמע את השיחה . כל תגובה לא ניכרה בפניו, כאילו היה אדיש לסובב אותו. הבונקר הסורי ב"חאן ארנבה" ידעתי בודאות, שהחייל איננו ארטיסט. הוא לא נפגע פיסית, הוא היה ב"הלם קרב". לא היה לי זמן להתמסר אליו. הרופא, רפי - גבר נאה, גבוה, נעים הליכות –לא איבד את שלוותו, הודיע מפורשות למ"פ אביגדור, מכפר תבור, שעליו לקבלו חזרה לפלוגה. עם ההפוגה הראשונה והקצרה בהפגזות, עזבתי את הבונקר. יצאנו לקראת הטנק הפגוע. חלה הפוגת מה במהומת הקרב. גילינו את הטנק. הוא היה תקוע באלכסון, בזוית חדה, כשצריחו מופנה אל על. מסביבו גושי סלע עצומים. - "לכל השדים, כיצד הוא הצליח להכנס לתוך המלכודת הזו?" חשבתי. כשהתקרבנו לטנק ראינו ששרשרת הפלדה השמאלית נשמטה ממקומה ויצאה מתוך גל ההינע. נהג הטנק, לא יכול להניע את המפלצת. מפקד הטנק, סרן צעיר ממוצא תימני, נאה, גבוה, יצא מתוך הצריח. - "נתקענו ואין כל אפשרות להחלץ מכאן". אמר. חילוץ השרשרת, היה תחום המומחיות שלי. לאחר התיעצות קצרה עם ד'בלה, החלטנו שיש לחתוך את השרשרת התקועה בעזרת מבער. הכנתי את המבער, שהיה על גבי הזחל ומשכתי אחרי את צינורות החמצן וגז האצטילן אל מעל לטנק. הפגזים החלו שוב ליפול סביבנו. החברים תפסו מחסות בינות לסלעים. היה צורך באדם נוסף שיעמוד מעלי עם מטף כיבוי למקרה בו תפרוץ התלקחות. ד'בלה לקח את המטף וכדבר מובן מאליו עמד מעלי במצב של כוננות. חיתוך שרשרת של טנק, בתנאי שדה, הוא מבצע די מסובך. השרשרת עשויה פלדה קשה במיוחד ואיננה ניתנת לחיתוך בקלות. גם הגישה למקום החיתוך הייתה מאוד לא נוחה. היה צורך לחתוך קודם חלק ממגן השרשרת שנפגע קודם לכן מפגיעה של פגז. כמו-כן, קיימת סכנה, שלקראת סוף החיתוך תיקרע השרשרת בחבטה בגלל המתח הרב בו היא שרויה, ותעוף כקפיץ מתוח. בשום פנים ואופן, לא הייתי רוצה להיפגע מפעילות זו, כשאני מצליח עד כה, להינצל מפגיעת הפגזים מסביב. הרכבתי משקפי מגן והחילותי בחיתוך השרשרת. עקשנית הפלדה, ניתכת ומתאחה מחדש. הלהבה הפורצת מהמבער נאבקת בפלדה, טיפות לוהטות של פלדה בוערת ניתזות לכל עבר. קוצים יבשים, שצמחו בינות לסלעים השחורים, החלו לבעור. גיץ לוהט חדר במרווח שבין הנעל והגרב וחרך את רגלי. ריח של בשר חרוך וצמר גרביים עלה באפי. התעלמתי מהכאב. מכשיר הקשר שבטנק מטרטר ללא הרף ומבקש ממפקדו להצטרף מיידית לכוחות הלוחמים. הוא זקוק לו. אני צריך לשלוח את ארבעת הבחורים שבטנק לשדה המערכה המרוחק מאות מטרים מאתנו. ראיתי לנגד עיניי את הטנקים השרופים שהיו לאורך ציר הנפט… לשניה הצטלב מבטי עם מבטו של הסרן הצעיר, בעל המבט הילדותי והעייף מחוסר שינה. בידיי לקבוע אם הטנק יחזור למערכה או להגדירו כלא כשיר לקרב. האם הפלדה תכנע? האם ירוויח צוות הטנק עוד כמה שעות מנוחה? האם אומר שאי אפשר לבצע את החיתוך? האם לשלוח את צוות הטנק לאש הקרב… המבער מתיז אלפי ניצוצות של פלדה שרופה. אני שומע כיצד הפלדה נאנקת ונאנחת. ידי נרתעת לאחור. אני חושש, שחוליות הפלדה ישתחררו בעוצמה ויפגעו בפניי. אני מציץ בחטף. גוף הפלדה, שטרם נחתך, החל להיסדק. יש להמשיך בחיתוך. עוד רגע, כל השרשרת גונחת אולם מסרבת להיכנע. "יותר לא אמשיך. מסוכן". אני מבקש מנהג הטנק להניע אותו קדימה ואחורה, על מנת לנתק את השרשרת. כיביתי את המבער. לפתע גיליתי, שהפגזים נופלים מסביב לטנק. במשך כל זמן העבודה התעלמתי מהם לחלוטין. מפקד הטנק אינו מאמין שהמבצע יצליח. מנוע הטנק נוהם כחיה פגועה. המפלצת מתעוררת לחיים. הטנק מטפס על הסלע, השרשרת נאנקת ומסרבת להיכנע. - "אחורה!" - "קדימה!" - "אחורה!" - "קדימה!" אני צועק לנהג הטנק. קול נפץ. השרשרת ניתקת! רווח לי. הצלחתי במשימה. תוך דקות נרתם כל צוות הטנק להחלפת חולית השרשרת ולהתקנתה. המבצע מסתבך בגלל תנאי השטח הקשים, אולם הם מתגברים. יוצאים בזהירות מסבך הסלעים והמפקד מנפנף בידו לשלום בתוך ענן של אבק. - "שלום סרן!" אני מנפנף בידי. נשארנו זחל בודד על הציר המופגז. הטנק שנפגע. מאחה את השרשרת. כוחותינו מפוזרים על כל התילים בסביבה. יצרנו קשר עם המג"ד. הוא עסוק בלחימה ובמתן הוראות. נצטווינו לחזור לצומת. אספנו את הציוד על הזחל ונסענו לעבר הבונקר של התאג"ד שבצומת. החנינו את הזחל ליד תלולית עפר ופנינו לעבר הבונקר. גופתו של החייל עדיין מונחת לאורך קיר הבטון ליד הכניסה לבונקר. לא פינו אותה. בתוך הבונקר החובשים עסוקים בחבישה, בעירוי דם, כשרפי הד"ר, מנצח על העבודה. האור היחידי חודר פנימה דרך חרך הירי הצר האופקי והמאורך. חלק גדול מחלל הבונקר תופס תותח צר- קנה וארוך המותקן על חצובה ענקית עשויה צינורות פלדה, כמו רגלי חרגול ארוך רגליים. לוע התותח עדיין מכוון מערבה, לעבר הכביש הראשי קונטרה – דמשק. הצצה דרך החרך מגלה את הכביש הישר כסרגל. לכל אורכו, עליו נעים כלי המלחמה שלנו. באופק לצד מערב ניבטים החרמונית ומוצב 104. הבונקר הזה גרם לנו אבדות רבות עד אשר שותק ע"י הטנק "זברה". כל פעילות החובשים מתנהלת בין רגלי החגב הענק של החצובה. אי אפשר להזיזה ממקומה. מידי פעם מישהו חוטף ממנה חבטה בראש וברגליים. לאורך הקיר בבונקר יושבים חיילים על כובעי פלדה הפוכים, כמו תינוקות מגודלים על סיר לילה, תנוחה אופיינית למצבי רגיעה כשאפשר להסיר את כובע הפלדה, אבל לא להיפרד ממנו. החייל שלי, עדיין שרוי בהלם, בוהה בחלל השחור והאפל של הבונקר. הזבובים הטורדניים ממשיכים לטייל על פניו וידיו, ללא כל הפרעה. הוא לא גילה כל סימן שהוא מזהה אותי, אולם קיבל בשלווה ובשביעות רצון את נסיונותיי לגרש מפניו את הזבובים. הוא מנסה לעבור לתנוחת ישיבה, אולם לא מצליח לעשות זאת בכוחות עצמו. נסיונותיי לדובבו עולים בתוהו. שלפתי את ארנקו מכיס מכנסיו. ידעתי שאמצא שם את שרציתי למצוא: תמונה של אישה צעירה ושלושה ילדים. אני נותן לו להתבונן בתמונה. הוא מזהה את אשתו ואת ילדיו. חיוך חיוור פושט על פניו. אצבע ידו מצביעה על התמונה ואל ליבו. הוא חוזר על התנועה הזאת פעמים רבות, כאילו מראה לי את הקשר בינו לבינם, ללא מילים. "כן, בשבילם כדאי להיות חזק". אני אומר לו. הוא לקח ממני את התמונה ואימץ אותה אל שפתיו. כמי שסיים את החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, קראתי מאמרים בנושאים הקשורים בתגובות של הלם במצבים טראומטיים. הבנתי שהחייל סובל מסימפטומים דומים, שנודעו יותר מאוחר כ"הלם קרב". הסמפטומים שלו היו זהים למצב של הלם. השיתוק הגופני, תנוחת הגוף האדישה והרפויה, ההתעלמות המוחלטת מהסובב אותו, סירובו להניח לרובה שהיה כל העת צמוד לגופו. סרובו לפשוט את החגור ולהוריד מראשו את כובע הפלדה, כל אלה העידו על חוסר יכולתו לתפקד. הוא גם לא היה מסוגל לדבר. רק ההתבוננות בתמונת אשתו וילדיו, הוציאה אותו מהאדישות והעידו על ערנות מסויימת. רופא הגדודי רפי משמאל וגדעון קלאר החובש הרופא וגם מפקדי הפלוגות, חששו מהתופעה הבלתי מוכרת, וייחסו אותה לרצונו של החייל להשתמט מהמשימות הקרביות. הם חששו, שאם יפנו את החייל, מוכה ההלם משדה הקרב, תתפשט התופעה הזאת גם לחיילים נוספים. ממצב זה הם חששו יותר מכל. בינתיים הוא המשיך לשבת בתוך הבונקר בוהה בחלל.צפירה של מכונית נשמעה מבחוץ, כאילו באה מעולם אחר. יצאתי החוצה. בינות לטנקים ולרכב המשורין, חנו שלוש מכוניות שכורות, הדורות וחבורה של אזרחים בבגדים צבעוניים, מגולחים, לא שייכים, ניסו לדובב את החיילים באנגלית. מיקרופונים בידיהם והם תוחבים אותם לפיות הלוחמים. מיששתי את לחיי, הבחנתי בזיפי זקן בן חמישה ימי לחימה, מחוספס ודוקר. חולצתי ומכנסיי מצופים באבק שחור ולכלוך של כתמי שמן. זו הפעם הראשונה שהייתי מודע למצב הלבוש שלי, שהיה בניגוד מוחלט להופעה האלגנטית, הנקיה והמבושמת של העיתונאים. - "לאן מוליך הכביש?" שואל אותי העתונאי באנגלית. - "זהו הכביש הראשי לדמשק", עניתי, "אנחנו נמצאים כששים קילומטר מהבירה הסורית". - "אני רוצה לצלם אתכם על הזחל עם כתובת לדמשק". אמר. הסכמתי להשתעשע. מצאתי תיבת קרטון ריקה של מנות קרב, פרסתי אותה ורשמתי באותיות ."EXPRESS TO DAMASCUS" גדולות: ("אקספרס טו דמסקוס"). העיתונאי ביקש שנשב על הפגוש של הזחל עם רגליים מורמות, ליצור אשליה של נסיעה כשאנו מחזיקים בשלט. עשינו כרצונו. לפתע, ראיתי חייל עושה מאמצים נואשים לקפוץ ולשבת על הפגוש ללא כל הצלחה. היה זה החייל שלי, מוכה הלם הקרב. העיתונאי חיכה בסבלנות לקבוצת החיילים שתשב, אולם החייל שלי, לא הצליח להתרומם בכוחות עצמו את שלושים הס"מ שהפרידו בין הקרקע למקום הישיבה. חייל אחר, חסר סבלנות,דחף אותו הצידה ותפס את מקומו כדי להנציח את עצמו בפני המצלמה. מה שאני לא הצלחתי לעשות למען החייל, הצליחה מצלמתו של עיתונאי אלמוני מאנגליה… - "מניין אתה?" שאלתי את העיתונאי, לאחר שהתמונות שצילם השביעו את רצונו. - "מלונדון". - "יש לי אחות שם, האם תמסור לה שלום?" - "ברצון". אמר. מסרתי לו את כתובתה. היה לי ניסיון לא מוצלח, עם עיתונאי צרפתי, במלחמת "ששת הימים". הוא הצטרף לזחל שלי כשטיפסנו על רמת הגולן, לאחר שהגענו מגשרי הירדן בדמיה. הוא הגיע הישר מהמטוס עם חולצה לבנה ומצלמה. זה היה כל ציודו. היה קר. הוצאתי מתרמילי את הבטלדרס האזרחי שלי ומסרתי לו. שאלתי את אותו עיתונאי, אלו זמירות חדשות מזמר לנו נשיא צרפת, שארל-דה-גול. הוא הבטיח שצרפת נשארה ידידה נאמנה לישראל. הוא גם הבטיח לי לשלוח אלי תמונות שצילם. עד היום אני מחכה לבטלדרס ולתמונות. האם כל הצרפתים הם כמו שחושבים עליהם ? אבל האנגלים, ג'נטלמנים אמיתיים, הוא בודאי ימסור לאחותי ד"ש מהאח הגדול שנמצא בשדה הקרב. יומיים לאחר מכן, שמעתי, שהוא נהרג מפגז במבואותיה של קונטרה, בדרכו חזרה לתל-אביב. את אמינותם של האנגלים אבדוק בהזדמנות אחרת… חיילי אחת הפלוגות בהפגה מהקרבות הזחל הטכני שלנו במחפורת סורית ב"תל כרום" "ציר אמריקה" הדרך הראשית לדמשק, מופגז כל העת סוף פרק ו'
לעמוד האישי באתר
לילה ארוך נוסף חלף עלינו בבונקרים של "חאן ארנבה", קולות נפץ עמומים של פגזים הדהדו במשך כל הלילה. מקופלים וצפופים מתחממים אחד בתוך גופו של השני, נים ולא נים חולף לו הלילה. אשמורת ראשונה של בוקר חדש. זקן בן שבוע, דוקרני, מחוספס. כף ידי מנסה לחוש את קיומם של הפנים. קופסאות שימורים קרות נפתחות ועוברות מיד ליד. אוכלים ללא תיאבון, במשורה. מציות משמשות ככלי אוכל מתכלים. חלף שבוע של לחימה ללא מנות חמות, האוכל ממנות הקרב הולך ואוזל. המטבח הגדודי טרם הגיע לשדה הקרב. איציק פוקד עלינו לעלות על הזחל. המטרה בלתי ידועה. הזחל שלנו מצטרף לזחל של אגוזי המג"ד. עוד שני זחלמים מאחת הפלוגות מצטרפים אלינו. השמים בהירים וקרים. אנו עולים על "ציר אמריקה" החבול והפצוע. מגיעים לצומת של "חאן- ארנבה" ופונים לכוון דרום לציר "ציריך" במפה. מתקדמים במהירות. שקט. מישור הבזלת לפנינו, מאחורינו רכסי החרמון הארוכים והגבוהים. בליל אמש נודע לנו שמוצב החרמון נפל בידי הסורים. לבי דאב. מרכסי החרמון ניתן לשלוט על כל מישור הקרב. מכשירי הקשר שלנו בחרמון כולל הקודים נפלו בידי הסורים וכן גם המפות על כל סימני הסתרים. הפקודות שניתנות במערכת הקשר הגדודית נקלטות על ידי האויב והשמועה אומרת שקת"ק (קצין תצפית קדמי) סורי מטווח מהחרמון את התותחים על פי התגובות שלנו במערכות הקשר. תל גדול נוסף, נמצא בדרומה של המובלעת, "תל-חארה", הגבוה בתילים, גם הוא בידי הסורים וגם שם קת"ק נוסף. תל זה, הוא אחד המעוזים של הסורים ובו עשרות רבות של סוללות תותחים ומרגמות. מהר מאד למדנו שכל פקודה לנוע בציר מסוים, הנאמרת במערכת הקשר, נקלטת ע"י הסורים ותוך דקות נוחתים פגזים על המקום. על מנת להימנע מפגיעות, הפקודות החלו להיאמר באידיש ובסימנים מוסכמים ופרטיים בין אנשי הקשר. למרות הכל, הפגזים נוחתים בדיוק רב ומעלים פטריות גדולות של אבק ועשן. טנקים וזחלמים נפגעים ועולים באש. כולנו מצטופפים בתוך הזחל, רק ראשו של דובל'ה מזדקר החוצה והוא נותן הוראות לנהג "גולדה" לאן לפנות כדי לא לסטות מהדרך. אבק הפגזים הנופלים ושרשרות הזחלים והטנקים לפנינו חוסמים, כמעט לחלוטין, את שדה הראיה. התקרבנו לכפר ג'אבה. בעלי חיים מתרוצצים כאובדי דרך, הלומים, בינות לכלי הרכב המשוריינים. שני חמורים נצמדו זה לזה ותפשו מחסה ליד קיר של בית, גופותיהם דבוקים וראשיהם מזדקרים משני הצדדים כמין חיה אגדית בעלת שני ראשים. מעניין, אם גם בעלי החיים מקבלים תסביכים נפשיים מכל המולת המלחמה שמסביבם. בטוח, שיצר הקיום שלהם מכתיב את התנהגותם. בסערת הקרב חושות עלובות, בנויות מאבני בזלת בלתי מסותתות, מפוזרות בשטח. במרכז הכפר מבנים מרובעים עשויים בטון. מגדל מים גבוה מזדקר ליד הצומת כשמימין ומשמאל שני תילים. "תל כרום" ו"תל שער", שניהם תילים געשיים. בתווך שוכן הכפר הגדול. במרכז הכפר מסגד גדל ממדים עם שתי כיפות עגולות וגדולות ומינרט גבוה מזדקר ביניהן. הצומת היה מטווח ע"י התותחים הסוריים והיינו חייבים לחלוף על פניו במהירות רבה. פנינו ימינה לעבר "תל-כרום". התל עצמו הופגז על ידי כוחותינו והדרך אליו הופגזה על ידי הסורים. מטח הפגזים נעשה צפוף יותר ויותר. "גולדה" , הנהג שלנו, לחץ בכל כוחותיו על דוושת הבנזין. הזחל היטלטל מצד אל צד. הציוד הרב והמתכתי, שהיה עליו, השתחרר והשתולל בתוך הזחל. ברגעים אלה פיתחתי לעצמי תחביב מוזר: - להתבונן בפגזים המתפוציים מטרים ספורים מאתנו ולהווכח, כל פעם מחדש, שבעצם שום דבר לא קורה, - הזחל ממשיך לדהור, האיברים נשארים שלמים וחבריך יושבים חוורי פנים, משתדלים להחזיק בידיהם כל דבר יציב בזחל. לא יכולתי שלא לחייך ולצעוק בקול גדול: "חברה, המסיבה שנעשה תהיה לא נורמאלית". שני חמורים נצמדו זה לזה ותפשו מחסה ליד קיר של בית גופה של חייל סורי שרועה לרוחב הדרך – כמו בציור "הזמן" של סלוודר דאלי. גופו היה שטוח כקרטון משרשרות המשוריינים שחלפו עליו. רק ראשו ,כראש של בובת שעווה חבוש כובע פלדה נשאר שלם. כמו פסל סוריאליסטי מכוייר בצבעי אפור וכחול. מטרים ספורים מהחייל המת, היה בונקר גדול. בפתח הבונקר ניצבה מרגמה עצומת ממדים וערמות של פגזים וזבילים לידה. הזחל טיפס במעלה התל. ההפגזה פסקה לפתע ושקט השתרר. שעת בוקר. השמש החלה לחמם את האוויר. מזג האוויר צח ונפלא. שלוש שורות של בונקרים, ברצועות גובה שונות, היו בתל. מחפורות עמוקות לרכב משורין, מוגנות משלושה עברים, חצובות בצורה הנדסית ומדויקת. באחת מהן גילינו נגמ"ש סורי במצב כמעט חדש. באחרת, משאית עמוסה בתחמושת. איציק, קצין החימוש, נכנס לאחת המחפורות, התניע את המשאית עמוסת התחמושת והוציא אותה החוצה. הזחלמים שלנו התמקמו בתוך המחפורות הריקות. גם הזחל הטכני נכנס לאחת המחפורות. קפצנו מתוך הזחל, עם כלי נשק דרוכים לטהר את הבונקרים הפזורים על התל. פרט לכמה גופות של חיילים סוריים לא מצאנו מאומה. התפניתי להסתכל על הנוף שמסביב. הראות הייתה נהדרת, במרכז המישור שבינינו לבין "תל שער" הגבוה. בצד מזרח, השתרע הכפר הסורי "ג'אבה". אש הסורים התמקדה עכשיו על הכפר שנתפס ע"י כוחותינו. פטריות עשן מיתמרות מעליו. "תל שער" היה באמת שער למישור רחב ידים שהשתרע לכיוון דרום שבמרכזו בצבצו עוד שני תילים קטנים יחסית, - "תל מסחארה" ו"תל מאל". למרגלות "תל מסחארה" היה כפר סורי נוסף – "כפר מסחארה". מדרום לשני התלים האלה, הופיע שוב האיום הגדול שבכולם – הלא הוא "תל חארה" משם הומטרה עלינו האש. בצד צפון השתרע מישור נוסף, רחב ידיים, שהגיע עד למרגלות החרמון, כשבמרכזו הכפר "חאן-ארנבה" בתווך הדרך הראשית והיחידה בין קונטרה לדמשק - "ציר אמריקה" במפות שלנו. הכביש הישר הזה היה עורק החיים שלנו. דרכו הגיעה התגבורת, התחמושת והאספקה. כביש זה הופגז ללא הפוגה עשרים וארבע שעות ביממה. בראש התל אותו תפשנו, "תל כרום", עמד מבנה בטון גדול, נקי, נוח ומרווח. בשלב ראשון הוא מצא חן בעינינו לצורך התמקמות. לא הבנו שתוך מספר שעות נאלץ לנטוש אותו כי ההפגזות המסיביות הסוריות כוונו עליו. זו הפעם הראשונה שיכולנו לשבת בניחותא ולהחליף רשמים. המג"ד וחבורתו התמקמו בבונקר העליון, שהיה קטן אולם מבוצר ועמוק בתוך האדמה. חלפו מספר שעות. מרחוק ראינו את מיכלית המים של הגדוד מטפסת לעברנו. הנהג היה אחד מאנשי הסיירת ולידו ישב אגמי, מ"פ המפקדה. קיבלנו אותם בשמחה רבה והערכנו את מאמציהם להגיע אלינו. המים שלנו כמעט ואזלו. גם מנות הקרב נעלמו. מלאנו במים ג'ריקנים ומימיות והצטיידנו במנות קרב חדשות. אגמי הביא אתו גם מכתבים, עליהם קפצנו בשמחה בתקוה לקבל דרישת שלום מהבית. אולם, לתדהמתנו כל המכתבים, צרור שלם, היו ממוענים על שמו של חייל אחד בזחל, הוא "דוחה". כל כולם מאשתו. ביקשנו ממנו שיעשה צדק ושיחלק גם לאחרים, אולם הוא סרב בכל תוקף, התרחק מאתנו ושקע מחוייך מאוזן לאוזן בעולם אחר. אגמי הביא לנו עוד מיצרך חשוב – גרביים. הם הזכירו לנו שטרם חלצנו נעליים זה יותר משבוע. הברזים שבמיכלית קרצו בטפטוף טיפות המים ורחיצת כפות הרגליים, בפעם הראשונה, הפכה לחגיגת מקלחת. חלצנו את הנעליים הכבדות ואת גרבי הצמר שנשארו קשות וזקופות ושטפנו בצהלות את כפות רגלינו. מישהו הושיב את ד'בלה על ארגז תחמושת, קשר לצוארו מגבת ועם מספרי-ספרים שמצא באחד הבונקרים, החל לגזוז את זקנו. בחיוך של טוב לב התיישב דובל'ה על הארגז והפקיר את זקנו לספר החובב. ד'בלה מפקיר את זקנו לספר החובב (שנים מספר לאחר המלחמה, נרצח ד'בלה בושקניץ ז"ל, על ידי מרצחים, בכביש החוף) הייתה המולה של צחוק וקלות דעת. ההמולה הופסקה לפתע ע"י מטס של שני מטוסי "מיג" שטסו בגובה נמוך. אגמי סגר מיידית את הברזים והתקפל חזרה למקום בטוח, לא לפני שהבטיח לבקר שנית. החברה התלבשו בחיפזון. מרגע זה, למדתי לרחוץ כל רגל לחוד ולא לפשוט נעל שניה, לפני שאני נועל את הראשונה. נעלים זה דבר חשוב. מטס המטוסים גילה לנו, שהמבנה אותו בחרנו לשהייה אינו מוגן מפגזים ואפילו לא לפגיעה מנשק קל. הוא היה בולט וחשוף לעין ולהפגזות. היה עלינו למצוא בונקר אחר. התברר לנו, מהר מאוד, שכל הבונקרים נתפשו על ידי חיילי אחת הפלוגות. הבונקרים מצפון לתל ניתפשו על ידי פלוגתו של אביגדור ועל ידי מחלקת המרגמות ובבונקרים שבמרכז התל התמקמו אגוזי המג"ד וחבורתו. נותרו שני בונקרים קטנים, עלובים, סתומים ומסריחים. הם שימשו כמכרעות לחיילים הסוריים. לא נותרה כל ברירה, לקחנו שמיכה צבאית ואתי חפירה ובתורנות החילונו לפנות את הטינופת. נשמנו מבחוץ אוויר צח ונכנסנו לפנות את הזוועות משני הבונקרים הקטנים. הצחנה הייתה נוראה. כל אחד בתורו: – ד'בלה, גולדה, גבר, זוהר, יונה, דוחה, נפתלי ואני – נכנסנו דרך הפתח הצר, עצרנו את הנשימה ופינינו בידיים גושי סלע וטינופת על גבי השמיכה שנתרמה לצורך הפינוי. כדי לטהר את האוויר והסירחון לאחר הפינוי, שפכנו בנזין על הרצפה החשופה והקירות הפנימיים של שני הבונקרים המצחינים. השלכנו לתוכם סמרטוטים בוערים וכל חללי הבונקרים עלו בלהבות. פעולת החיטוי עברה בהצלחה. מישהו הוציא מאי-שם בקבוק בושם מתקתק, שמצא באחד הבונקרים. פיזרנו את תוכנו בשני הבונקרים הקטנים. עכשיו המקום ראוי למגורי בני-אדם... התקרות של הבונקרים היו דקים וחשופים ועשויים מבטון שהתפורר למגע יד. ידענו שנצטרך לבלות, לפחות את הלילה, במקום ושהתקרה לא תעמוד בפגיעה ישירה של פגז. למרות עייפותנו דרבנתי את החברים לערום ערמות של סלעי בזלת ואפר וולקני על תקרות הבטון. עבודתנו הופסקה, כשאיציק ביקש מאתנו לתקן את הזחל הסורי ולמתקן אותו לצורך פינוי פצועים. הגדוד שלנו סבל ממחסור בכלי רכב וחלק ניכר מכלי הרכב המשורינים שלנו נפגעו מבלי שניתן לשקמם בתנאי שדה. פרט לאמבולנס הסורי שלקחנו שלל, לא היו לנו אמבולנסים תקניים לפינוי הפצועים. החילונו לעבוד על מערכות המנוע השונות שלו, מרחנו את דפנותיו בבוץ על מנת להסוות את סימני הזיהוי הסוריים. לאחר עבודה מאומצת הזחל היה מוכן לפעולה. שעות מספר לאחר שמסרנו אותו לאחת הפלוגות, הוא חטף פגיעה ישירה מטיל, ליד "תל מסכארה" ועלה באש. הפעם החלטנו להכין, זו הפעם הראשונה, ארוחה חמה. - באמצעות פרימוס שמצאנו באחד הבונקרים וקופסאות שימורים אלתרנו סירי בישול. אולם דוקא עכשיו, זוהר, הטבח המתנדב שלנו התמרד, נכנס ללחץ והחליט לשבות. כל תחינותינו ומחמאותינו, שהוא טבח מצוין, לא הועילו. הוא המשיך בסרובו. את הפרימוס, הכרתי מימי ילדותי בירושלים. הוא היה אביזר חשוב במטבח של אימא, בעיקר בימי כביסה ובימים בהם הגיעו אורחים והיה צורך בבישולים רבים. הפעלתי את הפרימוס והכנו מקופסאות השימורים ארוחה כיד המלך. זוהר לא סרב לאכול. הערב החל לרדת. כל האופק המזרחי והדרומי היבהב באורות של הבהקי התותחים והטנקים.היינו שמונה חברים בזחל הטכני. התחלקנו שווה בשווה בשני הבונקרים הקטנים שהכנו והתארגנו ללינת הלילה. נשארנו בלבוש מלא, בחגור ובכובעי הפלדה. הנשק הקל נשאר צמוד לגופנו. נאמר לנו, שהלילה, הסורים מתכננים התקפה נגד על מערך כוחותינו. הפגז הראשון נפל בעוצמה רבה ממש ליד הבונקר שלנו. האדמה סביבנו רעדה. הצטופפנו כולנו בפינות הבונקר. מרגע זה, החל מטר של פגזים שהתפוצצו ברעש אדיר ומחריש אוזניים. פסק הזמן בין רעם היציאה של פגז המרגמה של הסורים לבין נפילתו של הפגז נמשך בין שתיים לשלוש שניות. כך גם יכולנו להעריך את מרחקם של המרגמות הכבדות הסוריות, - פגזי 160 מ"מ. התחלתי להבחין בקולות השונים של רעמי היציאה של המרגמות השונות. רעם מסויים, של מרגמה מסוימת, שזיהיתי את קולה הייתה מכוונת ממש על הבונקר שלנו. ספרתי שניה, שתים, שלש שניות והפגז נחת ברעם אדיר על הבונקר. כל קירות הבונקר הקטן הזדעזעו ורעדו. עפר חצץ אבנים מרוסקות ואבק שריפה חדרו לתוכו. אני התמקמתי בפתח היציאה ורגליי נשארו מחוץ לפתח. השתדלתי להכניסם פנימה והתקפלתי ככדור, נצמד לגופו של חברי. קולות הנפץ, שהשמיעו קולות הנגד של המרגמות שלנו היו דלים, דלילים ועלובים אל מול שפעת הפגזים הרועמים של הירי הסורי. לאחר הדממה הקצרה, בין פגז לפגז, שאלתי את חבריי לבונקר: "ד'בלה, דוחה, גולדה, אתם בסדר?" - דממה. - דממה. טלטלתי את הסמוכים לי. - "אתם בסדר?" צעקתי. - "כן". נשמעה תשובה עמומה. - בעיצומם של ההפגזות, החברים מהבונקר הסמוך ניסו להיכנס לבונקר שלנו. - "למה אתם באים הנה? אין מקום לכולם". - "תצטופפו". התחננו לפנינו. התקפלנו פנימה. שמונה חיילים על ציודם, בשטח של כשני מטרים מרובעים. הרגליים שלי נותרו מחוץ לבונקר. פגז נוסף מאותה מרגמה מאיימת, נחת שוב ברעש אכזרי על הבונקר שלנו וטילטל אותו. מישהו החל להשמיע קולות של נחירה. ד'בלה נוחר. כולנו נכנסנו למצב של אין-אונים. - "איך הוא מצליח להרדם במצב כזה?" חשבתי. "בעצם", אמרתי לעצמי, "הדרך הטובה ביותר היא להירדם, להתעלם מהמציאות". איך אפשר? גולדה התחיל להזכיר בקול רם את שם אשתו ואת שם ילדו בן השנה, פעם ועוד פעם כמעין קינה מרעידת לב. מי יודע אם נזכה לראות את אור הבוקר. - "חברה, נעשה מסיבה פגז אחרי המלחמה". אמרתי ביאוש ובחוסר אונים. חבריי, אפילו לא גיחכו. יציאת הפגז המוכר לנו נשמעה שוב. חיכינו בחרדה לנפילתו. רעם מחריש אוזניים והבונקר שוב מיטלטל. - "אתם רואים, הסלעים ששמנו על הבונקר מצילים אותנו עכשיו". אמרתי. אף אחד לא הגיב. ד'בלה סיגל לעצמו מנהג קבוע, - בכל פעם שנחתו עלינו פגזים הוא נכנס באופן מיידי לתרדמה עמוקה ונחר בקולות מאיימים. מצב זה לא הפריע לו לתפקד טוב מאד, דקות ספורות לאחר מכן, כאשר נדרשה מאתנו פעילות מבצעית. נזכרתי ששמתי בכיסי ספר תהילים קטן שקיבלתי בצומת "חאן- ארנבה" מקבוצת רבנים צבאיים שעברו בדרך. הבטחתי לעצמי שאם ניוותר בחיים לאחר הלילה הזה, אקרא בפני חבריי את "תפילת הדרך" שהייתה בסוף הספרון. קול רעם של פגז נוסף, דחק אותנו אחד לתוך חיקו של השני. כל אחד מצא מיסתור בתוך קפלי גופו של חברו. לאחר רעם של פגז נוסף, נשמעו מעל לבונקר שלנו קולות נפץ עזים וקולות התפוצצות מנשק קל. הכנו את מקלעי העוזי שלנו, דרוכים בידינו וגם את רימוני היד. היינו בטוחים שחיל רגלים סורי תוקף אותנו. התכוננו לקרב פנים אל פנים. רק בבקר, הסתבר לנו, שמכונית התחמושת הסורית, שאיציק הוציא יום קודם לכן מהמחפורת, חנתה חשופה ממש מעל לבונקר שלנו. מכונית התחמושת חטפה פגיעה ישירה מפגז מרגמה סורית. כל התחמושת שעליה התפוצצה מעל לראשינו במשך הלילה והשמיעה קולות נפץ. כל הלילה נמשכו ההתפוצצויות. בבוקר, חלה רגיעה בהפגזות. יצאנו אט, אט החוצה, ממששים ובודקים את אברינו. פלא פלאים, אף אחד לא נפגע. כל התל היה זרוע בעשרות מהמורות של פגזים. המכונית הסורית עם התחמושת נשרפה כליל. נשאר ממנה שלד שחור ומפוחם. הבונקרשלנו כוסה בשכבת עפר נוספת מרסיסי פגזים. פגזים רבים נפלו סביבו ובדרך נס הוא לא נפגע. גם הזחל שלנו, שהיה בתוך המחפורת, כוסה בשכבה עבה של סלעים ועפר, אולם לא נפגע. באותו בוקר, כתבתי על גבי גלויה של ה"ועד למען החייל" את המילים הבאות ושלחתי אותה לדליה: "אם אחיה, אחזור ואשתה צוף כל הפרחים שבעולם. אם אחיה, אחזור ואטבע בכל הצבעים שבעולם. אם אחיה, אחזור ואביט בנמלה, בעץ, בפריחה, בכולם. אם אחיה, אחזור ואעריך פנס הרחוב, טפות הגשם. אם אחיה, אחזור ואחבק את הרגע החולף, הדומם. אם אחיה, אחזור ואוהב כל הילדים והנשים שבעולם. את כולם. במחזור. – ואחיה. בוקר חדש. יפה. צלול. קר. איציק, קצין החימוש שלנו, יוצא מבונקר המג"ד ושמח לגלות שאף אחד מאתנו לא נפגע. עבר עלינו עוד יום של חילוץ ותיקון כלי רכב שנפגעו. הפעם קראתי בפני חבריי את תפילת הדרך. כולם הקשיבו בדריכות וענו במקהלה "אמן". המילים הלמו את המצב בו היינו נתונים. לקראת לילה, קיבלנו הודעה חפוזה בקשר, לנוע חזרה לעבר הכפר ג'אבה. ההודעה לא לוותה בהסברים, והפקודה נשמעה כהוראה לנסיגה מבוהלת. רכבים כבדים, שריוניות וטנקים, החלו לנוטוש את עמדותיהם והצטרפו לשיירה הארוכה שפניה לכיוון צומת "חאן - ארנבה". סימני שאלה החלו להתרוצץ."הכיצד? מדוע כולם נסוגים?" שמועות ריחפו באוויר."הצבא העיראקי הצטרף לכוחות הסוריים ואנחנו נאלצים לסגת". תפקידו של הזחל הטכני, להישאר בסוף השיירה. עלינו לוודא, שכל כלי הרכב מסוגלים לנוע בכוחות עצמם ושלא נשאיר רכב נטוש בשטח. כל התכונה הזו הייתה מאד לא מובנת. עשרות כלי רכב, בעלטה מוחלטת ובדממת אלחוט. כולם נסוגים בצורה מבוהלת, לעבר צירי קונטרה. השקט היה ארוך ומאיים. לא יריה. לא פגז. שקט ארוך, לא מוסבר, שחור, מאיים. אלפי כוכבים ריצדו בשמיים הבהירים. שמועות מרחפות בחלל ועוברות בקריאות מזחל לזחל: - "הסובייטים מתערבים במלחמה, מאיימים להתקיף, אם לא ננטוש מיד את המובלעת הסורית. אולי גם ישתמשו בנשק בלתי קונבנציונאלי. אין לנו רצון וגם אין לנו יכולת להילחם ב"דוב הרוסי", לכן חוזרים ל"קו הסגול". - "אבל מדוע בנסיגה מבוהלת? מה החיפזון?" - "הסורים מתכננים התקפת נגד ואין בכוחנו לעמוד מולם בעמדות הקיימות". אומרות השמועות. הייתה פקודה לדממת אלחוט. הפקודה נשמרת בקפדנות והמכשירים פסקו לטרטר ולרחוש. - "גולדה מאיר, סאדאת ואסד הגיעו להסכם הפסקת אש". קראתי בקול. - "אתם שומעים! לא יורים!" צעקתי מעודד מהשקט. השמועה החלה לעשות לה כנפיים: - "הפסקת אש נכנסת לתוקפה, לכן הנסיגה והשקט". ממשאלות הלב. השעות חולפות ואנו ממתינים בשיירה הארוכה והחשוכה. - "סוף המלחמה". אני מתחיל להאמין בשמועה שאני בעצמי הפצתי, – "הפסקת אש". כולי חוגג בלבי פנימה, ארץ ציון הומיה". מטח יריות קרע את השקט. "זו פליטת כדור של מישהו שלא שמע על הפסקת האש". צעקתי. הדקות חולפות. פגז בודד נופל לא הרחק מאתנו. - "זה פגז של מפר פקודה סורי, שלא שמע על הפסקת האש". הוספתי לצעוק. מטח פגזים נוסף שנפל לידנו, ניפץ את האשליה האחרונה שלי. המשימה הבאה הייתה לחפש מחסה בבונקר מגן. נדחסתי פנימה לתוך הבונקר הארוך שמצאנו. צחנה של עשן, זיעה וגללים בתוך החושך השחור. ערמות של גופות מכונסות, רכות, מיוזעות, עייפות. מצאתי מקום נוח, בקצה הבונקר, ליד עיקול ונתתי מרגוע לאבריי על ערימה של בגדים. החלמתי ממפץ האשליות שפיזרתי. חוץ מאוויר צח לא היה חסר כאן מאומה. יש לי הרגשה של ביטחון בבונקר המזוין והדחוס באדם ובצחנה. רעש הפגזים הנופלים בחוץ לא הפריע לתחושה זו. ניסיתי לבלוש בתוך האפלה, אולם אפס, היא שחורה משחור. התמקמתי בנוחיות בתוך ערמות הצחנה. לפתע שמעתי גניחה. היא הייתה סמוכה מאד ורפה. באה מצד העיקול של הבונקר. אולי אני הוזה. שוב גניחה, כאילו בעל הגניחות מנסה להסתירן ולא תמיד מצליח במשימתו. אולי זה חייל סורי שנשאר להסתתר בבונקר. אולי הוא פצוע, מייחל לעזרה, מבוהל, מפוחד, ואולי הוא יזרוק רימון? אני חייב לוודא מיהו הגונח. הוא נמצא כמטחווי יד ממני. אני חייב להתגבר על הפחד, לשלוח יד, למשש באפלה ולחוש את הגונח. היד נשלחת למשימה, קורעת חור באפלה, נמתחת אט אט כמגששת, מפלסת דרך בין שמיכות מאובקות וחלקי לבוש צבאי. היד חוזרת שוב לגופי ומנסה שנית. גופי נמתח לעבר העיקול ומסייע ליד להתקדם. אצבעותיי הגיעו למקום היעד, הן שוקעות במשהו רך וחמים. בין הצלעות, חשה ידי את זרימת הדם בעורקים ואת הולם דפיקות הלב. הגוף החם והרך לא עשה כל נסיון להימלט. נהפוך הוא, הוא נלחץ לכף ידי, חודר לתוך אצבעותיי, כאילו ביקש לא להיות בודד. מבקש חברה. שעיר היה היצור, בעל פרווה עבה. הוא הפסיק לייבב, נדחק לתוך כף ידי ומלקק בלשונו את אצבעותיי. משכתי את ידי אט אט חזרה. הכלבלב, נמשך אחריה, כלאבן שואבת, מגשש ומרחרח וכעבור שניה הגיע אלי, מצטנף לתוך חזי ומוצא לו שם מיסתור. מיששתי את גופו לחפש אם נפגע, אולם לא מצאתי בו שום סימני פגיעה. פרוותו עבה, חמה ורכה. הוא נצמד לגופי והפסיק לגנוח. תחושה מוזרה של עונג ושל תענוג וגם תחושה של אושר, שאני יכול להעניק ליצור חי. הרגשתי שהוא חש בדיוק כמוני. שניים שמחפשים חום ומיפלט, כאילו מחפשים זה את זה ונהנים זה ממגעו של זה. והפגזים בחוץ רועמים וגולדה מאיר, טרם השיגה הפסקת אש. ודן לנר, האוגדונר התורן שלנו, מכניס למלכודת מוות, חטיבת שריון עיראקית וחטיבת שריון סורית. ואדם וכלב חבוקים בבונקר סורי. הצוות בזחל הטכני:למעלה ד'בלה ז"ל, זוהר, דוחה, יוסי ונפתלי הקשר צילם:אלוני זמורה. סוף פרק ז'
לעמוד האישי באתר
ד'בלה נראה מרוצה. עמדנו במשימה בהצלחה וללא תקלות. נשארנו עומדים בצומת "ג'אבה" - "תל כרום", מחוברים במוט הגרירה לזחל הפגוע, הצומת הכי מופגז באזור. לא חזרנו ל"תל-כרום". ד'בלה חיכה להוראה נוספת מהמג"ד. "ד'בלה, תתקשר למג"ד ותשאל אותו מה עלינו לעשות". אמרתי. ד'בלה ענה בשתיקה מרגיזה. פגז בודד נופל בקירבת הצומת ברעש מחריש אוזניים. אנחנו לא נעים, עומדים במרכז הצומת המטווח היטב. הפגז הבודד היה אות לברד של פגזים שהחלו נוחתים על הצומת. ללא כל התראה, קפצנו מתוך הזחל הגבוה ותפסנו מחסה בינות לגושי הסלעים מסביב. רק ד'בלה נשאר עומד על הזחל וגולדה הנהג מרותק ליד ההגה."תתקשר לאגוזי!" צעקנו ממקום המחסה המפוקפק. הפעם ד'בלה נכנע. בקול שקט ואיטי להכעיס קרא לאגוזי בקשר ומסר לו את מיקומנו. הוא קיבל פקודה מיידית להניח לזחל הפגוע ולנוע לעבר "תל-כרום". החילונו לנוע לעבר התל, לא לפני שד'בלה דאג להעמיד את הזחל הפגוע ליד קיר מחסה מחשש לפגיעה נוספת. הזחל נע באיטיות וטיפס על התל הגבוה והחשוף. הפגזים נחתו בעשרות מסביב לזחל. רסיסי סלעים ועפר בזלתי כיסו את כל הזחל שלנו. נס שלא חטפנו פגיעה ישירה. חלפנו על פני בונקרים סוריים מלאי תחמושת, בקירבת החייל הסורי השטוח כקרטון. "חברה, תקפצו לבונקרים". קרא מישהו בזחל. מבלי לחכות לפקודה מד'בלה, כספורטאים מנוסים קפצנו תוך כדי נסיעה לעבר הבונקרים. הבונקר הראשון היה מלא עד אפס מקום בתחמושת של פגזי מרגמה. בפתח הבונקר עמדה המרגמה הענקית. זהו בדיוק מה שאנו צריכים, שפגז יפגע במיצבור התחמושת ואנו נתרומם אתו השמימה. חיפשנו אחר בונקר אחר. גילינו בונקר ששימש למגורי החיילים הסוריים שהפעילו את המרגמה הכבדה. היה זה בונקר גדול ומרווח. מיטות צבאיות היו מסודרות מסביב והציוד האישי של החיילים היה מסודר בסדר מופתי. לשם שינוי, הבונקר הזה היה נקי ואף לא הדיף את ריח העשן, הגללים והזיעה שהיה אופייני לבונקרים אחרים. הרגשנו תחושת ביטחון יחסי. התבוננו סביבנו ובדקנו אם במקרה לא מסתתר שם חייל סורי. על אחת המיטות מצאתי ירחונים סוריים כתובים ערבית. החילותי לעלעל בדפים הירוקים והתבוננתי בתמונות: טנקים, מטוסים, המונים משולהבים, חיילים במצעדים ואימונים, קריקטורות שיטנה נגד ישראל. יהודי מכוער עם אף ארוך מופיע במרכז התמונה, כשכידוני כל מדינות ערב ננעצים בלבו. תמונות, תמונות, כשלפתע משכה את עיניי צעירה יפהפיה, בחצאית קצרה, רגליים נאות וחטובות, פנים חייכניות, שער ארוך: "דרישת שלום. ממי?, ממי?, ממלכת היופי של… ישראל." היא ניבטת אלי מירחון שיטנה סורי, בבונקר סורי, אי - שם בסוריה, כשמסביב רועמים הפגזים". מצולמת היא בפוזה הוליבודית ביחד עם שתי מלכות יופי אחרות, כשעל החזה של כל אחת מהן מתנוססת באלכסון כותרת המדינה אותה היא מייצגת. תלשתי את הדף מתוך הירחון ושמתי אותו בכיסי למזכרת. ד'בלה, חסר סבלנות, מאיץ בנו לחזור לזחל. הרגשת הביטחון בבונקר המשוריין, הידיעה שסיימנו את משימתנו בהצלחה ושאנו קרובים לבונקר שלנו, שהיה במעלה התל, גרמה לכך, שלא נטינו הפעם, להיעתר לבקשתו. הוא קרא לגולדה הנהג ושניהם נטשו אותנו וטיפסו עם הזחל במעלה הדרך אל "תל כרום". לאחר מנוחה קצרה מהרפתקאות הבוקר, החלטנו להגיע למחוז חפצנו. לא שיערנו כמה תלול הוא התל וכמה הוא סלעי. בריצה מאומצת טיפסנו ועלינו במעלה התלול ובשארית כוחותינו הגענו לבונקר המגורים שלנו. לא חלפה שעה ומטר של פגזים נוסף החל לנחות שוב על התל. הצטנפנו מחדש, אחד בתוך גופו של השני. רעם אדיר של פגז שיתק את קולותינו וענן אבק חדר פנימה. מעבר לאבק התעופפה לה בנחת תפרחת כדורית גדולה של קוץ חרשף. תפרחתו עפה כפרפר, חדרה לבונקר ונחתה בדיוק על כובע הפלדה , על ראשו של גולדה הנהג. "יהיו לך חיים ארוכים." אמרתי לגולדה שהיה חיוור ומבוהל מעוצמת הפגזים הנוחתים עלינו. גולדה לא הבין את פשר האמירה שלי ואז הסרתי בעדינות את הזרעון השלפוחיתי מראשו ונתתי אותו לגולדה כסימן למזל… במצבים אותם חווינו, היינו מוכנים להיאחז בכל אמונה טפלה, במיוחד כאשר היא מצביעה על כך,שיהיה לנו עתיד טוב יותר... בימי הקיץ החמים בירושלים, כילד, רצתי בשדות "ימין משה" וחיפשתי אחר הצמחים היבשים עמוסי הזרעונים. קטפתי בזהירות את הצמח, הגשתי אותו לשפתותיי ונשפתי עליו בכל הכוח. עשרות זרעונים, "צנחנים" התעופפו באוויר לכל עבר. נזכרתי ב"מלחמות" שהיינו עושים כשהיינו מתיזים את תוכן פריו היבש של צמח "ירוקת החמור". בחרנו פרי בשל, החזקנו בו בזהירות, מכוונים אותו לעבר ה"יריב" ומשכנו אותו כלפי מעלה. שלל "פגזים" ניתז, זרעונים טבולים בנוזל ירוק ומר. מי שהצליח לקלוע יותר "פגזים", נחשב למנצח. הגשתי לגולדה זיכרונות אלה ביחד עם הכדור הפורח, כסימן לחיים ארוכים. ישראל גבר, הנשק, ראה ברעש הפגזים הנוחתים מתחרה רציני לרעש התופים עליהם הוא מתופף באולמי החתונות בחיפה. תמורת התשלום הזעום שקיבל מבעל האולם הוא הבטיח לו "תזמורת כזו, שלא ישכח כל ימי חייו." קולות ירי מנשק קל ובינוני נשמעו מעל לבונקר שלנו. בבוקר התהלכה השמועה שצבא ירדני הצטרף מדרום, לכוחות הסוריים ולכוחות העיראקים. הם מתכננים התקפת נגד משותפת. גם צבא מרוקאי וצבא כוויתי מצטרפים למלחמה, אומרת השמועה. "האם אין לזה סוף? האם עכשיו מתחולל הקרב הגורלי?" חשבתי. יש לי לפתע, תחושת אין אונים. מה ל"עוזי" שלי ולמלחמת התופת המתחוללת בחוץ? במה אנו יכולים לתרום למהלכו של קרב הפלדה והטילים? להיות "בשר תותחים"?. אנו נלחצים לקירות הבונקר ומייחלים להגנתו של אלוהים. ברקי הקליעים וקולותיהם נעשו קרובים יותר ויותר. האם נעמוד בקרב פנים אל פנים. "חמש מחסניות של עוזי, שני רימונים וכדור בודד אחד, לכמה זמן יספיקו? לא אפול בשבי הסורי…" חשבתי. הוצאתי מכיס חולצתי את הנרתיק הצבאי הבלוי: – פנקס שבוי, טופס התיצבות תקופתי ותמונות של קצינים רוסיים בכובעי פרווה (אי-אפשר לטעות), מצולמים בפוזה של סיום קורס עם החיילים סוריים. בתמונה אחרת צולמה בחורה עירומה, יפה, עם שער בלונדי ארוך, שוכבת על הדשא.ירכיים מלאות, מחייכת, פונה למצלמה, תומכת את ראשה בידה. ליד שדיה העסיסיים והגדולים פיתה אפויה ושתי ביצים נוגעות ומשיקות לשדיה. תמונות אלה לקחתי כמזכרת במלחמת "ששת הימים" ממחנה צבאי סורי בכפר "מסעאדה" שברמת הגולן. בחרתי בהן כדי להראות את המעורבות הסובייטית בהכשרת הצבא הסורי. האם אני צריך הוכחה? כל כלי המלחמה של הסורים: הטנקים, הקטיושות, המטוסים, כולם תוצרת רוסיה הסובייטית. לא פעם שמענו במערכת הקשר קולות, במבטא רוסי דשן. היו כאלה שאמרו ששמעו גם פולנית ואפילו רומנית. בתקופות קודמות של שרות במילואים בקו החזית, ראינו את הניידת שהגיעה לחיילים הסוריים, ואמרנו שזהו ה"בורדל" נייד שבא לפרוק אצלם את המתח. אצלנו הגיעה בקושי ניידת השק"ם. מעניין מה אמרו הסורים על ניידת השק"ם שלנו? על איכות הזונות שלהם העידה התמונה שמצאתי. היא צולמה, כנראה, ע"י אחד הקצינים הסוריים. אילולא הפיתה והביצים שליד החתימה, הייתי בטוח שהתמונה נלקחה מירחון אמריקאי. "האם הסורים עולים עלינו?" "אולי רק אנחנו, שמונת חיילי החימוש, נותרנו על "תל-כרום" וכוחותינו נטשו את התל? והנה, בעוד רגע ניפגש, פנים אל פנים, עם הסורים והרוסים והעיראקים והירדנים והמרוקאים והפולנים. ואולי אפגוש את הקצין הסורי שצילם את הזונה הבלונדית?" בהחלטה של רגע, קרעתי לגזרים את התמונות ופיזרתי אותם בחלל הבונקר, גזרים קטנים, חסרי משמעות. כמו חוסר המשמעות של הקיום הפיסי שלך, ברגעים האלה, כאן בתוך בונקר מכרעות סורי שישים קילומטר מדמשק. חששתי ליפול בשבי. ואם ימצאו את התמונות, אצטרך לענות על שאלות שאין לי עליהן תשובות. לאחר כשעתיים תמה ההתקפה וגם ההפגזות נרגעו. נקראנו במכשיר הקשר לחלץ זחל נוסף שנתקע על "תל-שער". היציאה המחודשת מהבונקר ומהרגשת הביטחון המפוקפק הייתה קשה הפעם במיוחד. כמה פעמים אפשר להתגרות בגורל? הרי מברד הפגזים הנוחתים יספיק אחד כדי לפצפץ את הזחל הפתוח והבלתי מוגן שלנו. - "האם יש מקום לסכן חיי שמונה איש כדי להציל גושי פלדה? ואולי אין צורך שכל השמונה יצאו. אפשר לקבוע תורנות…" הרהרתי לעצמי. כולנו עלינו על הזחל. קראתי, בפעם המי יודע כמה, את "תפילת הדרך". התפילה התמימה, חיזקה את לבותינו. ושוב הזחל דוהר - שועט קדימה. הזחל שלנו היה בין כלי הרכב היחידים שנעו כל הזמן בדרכים. כלי המלחמה האחרים תפשו עמדות קרב ומהם ניהלו את הקרב. התל תלול וגבוה והראות ממנו מקסימה. העמק המישורי, מאתנו ועד ל"תל-מסחארה" פרוש מתחת לכף היד. ראיתי באופק את כפר "מסחארה" ולא כל כך הבנתי איזה מעשה חסד עשו לנו הסורים הבוקר, כשנסענו בשעות הבוקר לחלץ את הזחל"ם הפגוע. עכשיו נגלה לעינינו מראה נורא הוד: - ממזרח שעטו טנקים עיראקיים, בצנטריונים קצרי קנה ביחד עם טנקים סוריים. מדרום גחו גדודי שריון ירדניים. הטנקים שלנו התפרשו בקשת רחבה והמטירו אש הדדית. שובלי האש של הפגזים בערו ועפו לכל עבר במסלולים קשתיים ארוכים. פנורמה רחבת מימדים של קרב שריון בשריון שבמאי הסרטים המלחמתי והמוכשר ביותר, לא יכול להעלות בדמיונו. מידי פעם מתלקחת אבוקת אש ותימרות עשן, טנק ניפגע מפגיעה ישירה. מטוסים לא נראו באוויר. הקרב היה של כולו של שריון בשריון. הטנקים נעו, כצעצועי משחק בשטח ולא נראה אם יש מנצחים או מנוצחים. עד כאן. טיפסנו במעלה התל התלול, הוא "תל שער". כשמו כן הוא. תל געשי גבוה לפחות פי שניים מ"תל כרום" בו היינו. הגענו לבונקר שבו הצטופפו חיילי הזחל הפגוע. הזחל עמד מטרים ספורים מעל לבונקר הגדול. חלקו הקדמי נמצא ממש מעל לתהום. מערכת הגלגל הקדמי נפגעה מפגיעה של טיל ויצאה מכלל שימוש. היה זה עיסוקו של דוחה המכונאי לתקן את המכלול הפגוע. הפגזים שהחלו נוחתים בשטח, הבריחו את כולנו לתוך הבונקר, אל חיילי הפלוגה. לאחר מספר דקות הופיע אגוזי המג"ד בפתח הבונקר. דוחה וד'בלה יצאו לקראתו ושלושתם פנו אל הזחל הפגוע. "דוחה, אל תשים לב לפגזים, הם לא מיועדים לנו. תמשיך בעבודה". אומר לו אגוזי, שהכיר את חיילי הגדוד בשמותיהם. - "אתה רואה, הפגז הזה שנפל כאן לא שייך לנו". המשיך אגוזי בדברי הרגעה. דוחה שאב אומץ משלוותו של אגוזי, כשהאחרון עומד לידו בכל זמן התיקון ומעודד את רוחו. דוחה וד'בלה סיימו את התיקון בחלקי החילוף שהיו על הזחל הטכני, ונכנסו לבונקר. אגוזי נכנס אחריהם לבונקר. מישהו נזכר שערב שבת היום. מאי-שם הוצאו נרות שבת, הונחו על שני כובעי פלדה הפוכים וחייל חובש כיפה ברך על הדלקתם. ערב שבת. כולנו שרים זמירות לשבת. אני מתבונן בפני החיילים, כאילו שאני אורח חוצני: עייפים, תשושים, בלתי מגולחים, שרים: "לך דודי – פני שבת נקבלה, נקבלה". בערגה ובהתמסרות, כמו אישה, רעיה המברכת על נרות השבת. איזה חיזיון מופלא. נזכרתי בילדותי כשהלכתי לבית הכנסת בבית כ"ח בבניין הארוך שבנה משה מונטיפיורי "משכנות שאננים". מה אני עושה כאן? ילד ירושלמי, שגר בחיפה ונלחם על חייה של המדינה בערבות הבזלת של סוריה... הזמירות תמו. כל הפנים הופנו לאגוזי, כאילו שאלו: – "נו, מה הלאה, האם נברך על נרות השבת גם בבית?" אגוזי הבין את לשון הרמזים עמד מול החבורה ואמר: "חברים," הוא אומר, "אנחנו, למעשה, יותר מעשרה ימים נלחמים מלחמה רצופה ואכזרית. אני יכול לומר לכם עכשיו בודאות שהכוח הסורי נשבר. אנו נמצאים עכשיו בשלב של תקיפה בכל השטחים בגולן, והדפנו אותם אל מעבר לקו הסגול. המלחמה מתנהלת עכשיו בתוך סוריה. אני יכול לומר לכם עכשיו, שטנקים סוריים הגיעו בשלב התקיפה עד קרוב לחוף הכינרת. המצב היום, שבכוחנו להגיע עד לדמשק. אין שום כוח שיכול לעצור אותנו מבחינה צבאית לעשות זאת. רק שיקולים מדיניים מונעים מאיתנו מלהגיע לדמשק".- "חברים", הוא ממשיך, "אני רוצה שכולכם תגיעו בריאים ושלמים הביתה, לאשה שלכם ולילדים שלכם. תמלאו את המשימות בדבקות, כפי שעשיתם אותם עד עכשיו בהצלחה, אבל יחד עם זאת אני רוצה שכל אחד ישמור על חייו". - "שבת שלום לכולכם". אמר בקולו הצרוד ועזב את הבונקר. פופאי, נהגו הנאמן והמסור מצטרף אליו.החושך ירד. רק שני הנרות מהבהבים בחשכת הבונקר, כשתי נשמות. "שבת שלום אגוזי", מרצדות הלהבות ומטילות צללים גדולים ואפלים, כמו של רוחות רפאים. חזרנו בחשכת הלילה ל"תל-כרום", כשהבהקי תותחי הטנקים עדיין מאירים ורועמים: "תל-כרום", "ג'אבה", "חאן-ערנבה", "כפר מסכארה", פגזים, תופת, כובע הפלדה, החגור, העוזי, לזנק, לתקן, לחלץ, לעודד, לחזור, אלוהים, "מיגים", "מיגים". פחדנים עלובים שיתקרבו ויחטפו, זרקו את הפצצות מאות מטרים מאתנו והתקפלו. קטיושות, שריקות אימים במטחים של עשרה ויותר.גשם של אבן, מחפורות, רעם ואש, שדים ארורים ובלתי מזיקים,מפלצות פלדה מושבתות, חמורים אוויליים בזוגות מתרוצצים אין אונים, תעוזה, השלמה, טמטום חושים, הצגה דמיונית ודימונית של במאי מטורף, שהאנושות נתנה לו תקציבים בלתי מוגבלים לקהל, שלא שילם את מחירו של הכרטיס. מוזר, הקהל שלך הוא גם השחקן, במאי גאון ואידיוט: אין לך שליטה על השחקנים וגם אינך יודע מתי ליצור פעלולים. היכן אתה מסתתר? צא החוצה! רוצה אני לראות אותך. אינני יודע אם להריע לך, להרעיף עליך פרחים, או אולי לזרוק עליך ביצים. האם אתה מפחד? אתה הוא כל יכול. האם אתה מסתתר במרומים? או בחצרות דיפלומטים מעונבים? האם אתה יודע את סופה של ההצגה? דרמה היא? או אולי טרגדיה? אולי היא פארסה עלובה? אנא, ספר לי את סופה. אין בהצגה זו גיבור ואין בה אהובה. אין בה מנצחים ואין בה מנוצחים. כי כולם, כולם יוצאים נפסדים. הכל מתערבב, מתערבל במוחי הקודח. כל המראות כמו בסרט קולנוע, אני הצופה וגם השחקן, אני התפאורן ואני גם הבמאי. רק דבר אחד איני יודע כיצד לסיים את המופע. אני שוקע בתרדמה עמוקה שמושכת אותי אל החור השחור אל מחר, יום חדש, שחוקר את תולדות הטבע האנושי וקיומו. מכשיר הקשר מטרטר. זחל פרש שרשרת, מנוע לא תקין, גלגל מפונצ'ר: "לכל השדים והרוחות, בכל המרחב הגדול הזה אין עוד זחל טכני? אין! מה אנחנו, משרתי הגדוד, או משרתי האוגדה? לא אוגדה אחת? שתים? מרפול לדן לנר ובחזרה? והגש"ח המחורבן היכן הוא? הוא נשאר בקרית שמונה? איציק, אתה חושב שיעמוד לנו הכוח? כמה פעמים אפשר להתגרות בגורל ולחזור בשלום? עד מתי?" אני קודח. יונה המסכן מנצרת, החשמלאי האשף לנו, עדיין גורר את ברכו הפגועה, למעלה משבוע, מאז התקפת ה"מיגים" עלינו. "אין לו מחליף? יש רק חשמלאי אחד בכל צה"ל הצפוני והלא הוא יונה. שגורר את ברכו וללא כל תלונה חופר בקרביהם של המנועים שנדמו ומעורר אותם לחיים". "כן המפקד!" – אמר לאגוזי. "אתך לכל מקום אלך". אמר ונגרר אל הג'יפ, שנחלץ לעבר הזחלמים הפגועים של הפלוגות. הוא פחד ולא אמר, גופו רעד ואצבעות ידיו נשארו יציבות, מלטפות את קרביהם של המנועים והמכשירים. הוא קפץ מהזחל נתמך על ידי חבריו וחזרה. "ברכת הדרך" – עוד פעם "ברכת הדרך" וזיכרונות הילדות, והבית, והאשה חולפים שוב ושוב, בפעם האחרונה, העשירית, המאית, האין סופית. כאילו בכל פעם אתה מת וקם מחדש לתחייה. בערב מגיע ל"תל-כרום" קצין צנחנים, סגן אלוף. שמעתי שקוראים לו אלישע. הוא נפגש עם המג"ד אגוזי וחבורתו. מורגשת תכונה מיוחדת מסביב, מתקפת נגד שלנו? הם מסתודדים עד שעת חצות. הם, גדודי הטנקים וגדוד הצנחנים, יכבשו את "אום-בוטנה", שמתחת ל"תל-חארה." ואנחנו, גדוד 91, נשתלט על הכפר ונתפוס בו עמדות. אלישע מקרין בטחון ועוצמה. גבר מוצק, נאה עם כובע אדום. ולמחרת ההתקפה: רעמי תותחי הטנקים והארטילריה. הצנחנים בפעולה בסיועו של השריון. הגדוד שלנו בעקבותיהם. "למה הטנק נסוג? לאן?" אני צועק. מפקד הטנק צועק: "הטנק פגוע, אינני יכול לצודד את הצריח". רצתי לעבר הטנק. מוזר, גושי סלע גדולים היו מונחים מתחת לצריח, הפריעו לו לצודד את התותח. פגז שנפל ליד הטנק הזניק את הסלעים אל מתחת לצריח. הטנקיסט חשב שהטנק נפגע. אני מטפס על הטנק ומסלק את גושי סלעי הבזלת מתחת לצריח. הטנק חוזר למערכה. גם אגוזי נכנס למערכה. הוא נכנס לכפר עם אחת הפלוגות. הכניסה של הפלוגה התבצעה בטרם טיהרו הצנחנים את הכפר. הפגזת אימים וירי ישיר של טנקים סוריים. המג"ד וחבורתו תפסו מחסה באחד מהבונקרים שבכפר. הקשר לקח אתו לבונקר את מכשיר הקשר הנייד. המכשיר אינו מגיב לקריאותיו של אגוזי. אגוזי, לא מבקש מאף חייל לצאת מהבונקר אל זחל הפיקוד שם נמצא מכשיר הקשר הגדול. הוא עצמו יוצא לזחל, מתקרב לזחל בו מותקן מכשיר הקשר. עליו לכוון את הטנקים שלנו למקורות האש. הוא קורא פעם ועוד פעם. הטנקים לא מגיבים. עוד קריאה ועוד קריאה, אין מענה. הם כנראה לא על התדר שלנו. רעש אדיר. חבטה! פגיעה ישירה בחלק האחורי של הזחל מנקבת בו חור מכוער. הזחל של אגוזי עולה באש בינות לחושות העלובות והבונקר המזויין בכפר הסורי "אום בוטנה". משה אגוזי המג"ד שלנו נפגע אנושות. יש עוד תקווה להציל אותו. הוא בהכרה. רכס, המ"פ, יוצא החוצה, מטפל באגוזי, מחזיקו בידיו. רכס מקבל דברי הרגעה מהמג"ד החרוך. מוצאים אלונקה, כולם רצים, מתנהל מבצע הצלה מופלא, תחת אש קטלנית. הם מניחים את האלונקה עם אגוזי על גבי הטנק ונסוגים בריצה ממקום הפגיעה הנורא. המ"פ רכס נפגע ברגליו, תוך כדי מבצע ההצלה הנועז. מפקד הפלוגה איננו. הזחל של אגוזי המג"ד חטף פגיעה ישירה של תותח ללא רתע מוזר, גושי סלע גדולים היו מונחים מתחת לצריח, הפריעו לצודד את התותח. לרוע המזל, פגיעה ישירה של פגז, מתותח ללא רתע, חודר לתוך חרך הירי הרחב של הבונקר, ותובע קורבנות נוספים. חילוץ פצועים בשדה הקרב סוף פרק ח'
.gif)
לעמוד האישי באתר
העתיד מתחיל בטכנולוגיה תלמיד/ה, יקר/ה, בימים אלה, ניתנת לך ההזדמנות לקבוע את שירותך הצבאי ולהשפיע על עתידך המקצועי. אני מזמין אותך להצטרף למסלול הלימודים במכללה הטכנולוגית של חיל החימוש, ללמוד לתואר טכנאי או הנדסאי ולהשתתף בפיתוח התעשייה הביטחונית בישראל. מסלול הלימודים במכללה, משלב לימודים טכנולוגיים עם שירות מאתגר ומשמעותי, אשר בסיומו תשובץ לאחת מיחידות הצבא כשבידך תואר ומקצוע טכנולוגי. תואר זה, יפתח לך פתח לאפשרויות תעסוקה מגוונות בסיום השירות – באזרחות. אני וצוות המכללה נלווה אותך ונעניק לך תמיכה מלאה עד לקבלת התואר. מחכה לראותך, עופר אטיאס, סא"ל מפקד המכללה מהם מקצועות הלימוד? הלימודים במכללה הטכנולוגית, מאפשרים לך לבחור מבין המסלולים הבאים: 1. הנדסאי אלקטרוניקה – התמחות במערכות אלקטרוניות. 2. הנדסאי מכונות – התמחות במכטרוניקה. מסגרת הלימודים הינה אקסטרנית (קיימת אפשרות ללמוד בתנאי פנימייה) ונמשכת כ-10 חודשים, בין 8:30 – 17:00 מידי יום, למעט שישי. לוח החופשות – ע"פ תוכנית משרד החינוך. מי זכאי לתואר טכנאי/הנדסאי מוסמך? בתום הלימודים, יתקיימו בחינות גמר חיצוניות מטעם משרד החינוך. לאחר ביצוע פרויקט הגמר בהצלחה, תאושר לך הזכאות לתואר טכנאי/הנדסאי מוסמך. הצטיינות בלימודים, תאפשר דחיית השירות ב-3 שנים נוספות לצורך השלמה לתואר מהנדס (מותנה בצרכי צה"ל). הלימודים – חינם! "שוחרי" המכללה, נהנים מפטור מתשלום שכ"ל (למעט דמי שכלול שנתיים) ומהטבות נוספות כגון: ספרי לימוד, נסיעה חופשית ברכבת ובתחבורה ציבורית, שיעורים פרטיים, חניכה צמודה, הנחיה אישית בפרויקט הגמר, זכאות לכרטיס חייל למופעים ולהצגות, חוגים, טיולים, ואפילו דמי כיס (ללומדים בתנאי פנימייה). מצטיינים גם בהוראה המורים במכללה, הינם מרצים אקדמאים מצוינים, בעלי תואר ראשון ושני עם ניסיון רב בהוראה ובהסמכת תלמידים בבחינות החיצוניות של משרד החינוך. בזכותם, ממוצע הציונים שהשיגו תלמידי המכללה בשנים האחרונות היה מהגבוהים בארץ ועלה על הממוצע הארצי. ובסיום הלימודים... צה"ל יוכל לשבץ אותך בכל יחידה, קרבית או עורפית, במסגרת חיל חימוש ובהתאם לבחירתך ולצרכיו. שירות זה, יקנה לך ניסיון מקצועי שיציב אותך בעמדת זינוק לקריירה באזרחות. בנוסף, ביכולתך להשתלב במסלול הקצונה של חיל החימוש, ולקבל את דרגות הקצונה, לאחר 13 חודשי שירות בלבד. * השירות במסגרת חיל החימוש מותנה בהתחייבות לשנתיים בקבע. מי מתקבל ללימודים? למכללה מתקבלים תלמידים ותלמידות בוגרי י"ב הזכאים לתעודת בגרות מלאה. נדרש ציון עובר במתמטיקה ובאנגלית (3 יחידות לפחות בכל מקצוע). רצויה בגרות בפיסיקה 3 יחידות לימוד. לחסרי בגרות בפיסיקה תקיים המכללה מכינה בחודש אוגוסט. מבחר מסלולים במגוון תחומים הלימודים במכללה הטכנולוגית, מאפשרים לך לבחור מבין המסלולים הבאים: 1. טכנאי והנדסאי מכונות – התמחות במכטרוניקה. 2. טכנאי והנדסאי אלקטרוניקה – התמחות מערכות אלקטרוניות. 3. טכנאי והנדסאי מכונות – התמחות בניית מכונות. 4. טכנאי והנדסאי מכונות – התמחות מכונאות רכב. מסגרת הלימודים הינה אקסטרנית (קיימת אפשרות ללמוד בתנאי פנימייה) ונמשכת כ-10 חודשים, בין 8:30 – 17:00 מידי יום, למעט שישי. לוח החופשות – ע"פ תוכנית משרד החינוך. תואר ביד עוד לפני הצבא בתום הלימודים, יתקיימו בחינות גמר חיצוניות מטעם משרד החינוך. לאחר ביצוע פרויקט הגמר בהצלחה, תאושר לך הזכאות לתואר טכנאי/הנדסאי מוסמך. הצטיינות בלימודים, תאפשר דחיית השירות ב-3 שנים נוספות לצורך השלמה לתואר מהנדס (מותנה בצרכי צה"ל). הלימודים – חינם! "שוחרי" המכללה, נהנים מפטור מתשלום שכ"ל (למעט דמי שכלול שנתיים) ומהטבות נוספות כגון: ספרי לימוד, נסיעה חופשית ברכבת ובתחבורה ציבורית, שיעורים פרטיים, חניכה צמודה, הנחיה אישית בפרויקט הגמר, זכאות לכרטיס חייל למופעים ולהצגות, חוגים, טיולים, ואפילו דמי כיס (ללומדים בתנאי פנימייה). מצטיינים גם בהוראה המורים במכללה, הינם מרצים אקדמאים מצוינים, בעלי תואר ראשון ושני עם ניסיון רב בהוראה ובהסמכת תלמידים בבחינות החיצוניות של משרד החינוך. בזכותם, ממוצע הציונים שהשיגו תלמידי המכללה בשנים האחרונות היה מהגבוהים בארץ ועלה על הממוצע הארצי. ובסיום הלימודים... צה"ל יוכל לשבץ אותך בכל יחידה, קרבית או עורפית, במסגרת חיל חימוש ובהתאם לבחירתך ולצרכיו. שירות זה, יקנה לך ניסיון מקצועי שיציב אותך בעמדת זינוק לקריירה באזרחות.* בנוסף, ביכולתך להשתלב במסלול הקצונה של חיל החימוש, ולקבל את דרגות הקצונה, לאחר 13 חודשי שירות בלבד. * השירות במסגרת חיל החימוש ומותנה בהתחייבות לשנתיים בקבע. מי מתקבל ללימודים? למכללה מתקבלים תלמידים ותלמידות בוגרי י"ב הזכאים לתעודת בגרות (מקצועית) ואשר יעמדו בהצלחה בבחינות הכניסה שלהלן: המסלול מבחני מיון משך הבחינה טכנאי והנדסאי אלקטרוניקה חשמל – אלקטרוניקה מתמטיקה 150 דק' 90 דק' טכנאי והנדסאי מכונות (התמחות בניית מכונות, והתמחות מכטרוניקה) בניית מכונות מתמטיקה 120 דק' 90 דק' טכנאי והנדסאי מכונות (התמחות מכונאות רכב) מכונאות רכב מתמטיקה 150 דק' 90 דק' על מה נבחנים בבחינות הכניסה? מתמטיקה: בעיות משוואה עם נעלמים, משוואה ריבועית, גיאומטריה, הסתברות, חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי, חזקות, טריגונומטריה. אלקטרוניקה: טרנזיסטור ב-DC ו-AC, מגבר שרת, מפות קרנו, מונים, דלגלגים, שיטות ספירה, בקרה, מיקרו מחשבים, פתרון רשתות בזרם ישיר וחלופי. בניית מכונות: שרטוט (היטלים ואיזומטריה), אוטומציה, מערכות בקרה, דיאגרמת מלבנים, חישובי כוח, חישובי חוזק, חישובי מומנטים, חישובי מאמצים, תהליכי יצור. מכונאות רכב: מערכת העברת כוח, מנוע ומכלוליו, חישובי מנוע, מערכת בלמים, מערכת דלק. מכטרוניקה: מערכות מכטרוניות. מה צריך להביא למבחן המיון? - צילום תעודת כיתה י"א. - צילום תעודת כיתה י"ב (שליש ראשון). - אישור מבית ספרך על מבחני הבגרות בהם נבחנת ואלה המחכים לך בסוף י"ב (יש לצרף מספר יח' לימוד בכל בחינה ואת הציונים שהושגו עד כה). - מחשב כיס וכלי כתיבה. - שתי תמונות דרכון. - תעודת זהות. איך נרשמים? ההרשמה לשנת הלימודים תשע"ה – מתחילה בימים אלה. למעוניינים, יש ליצור קשר טלפוני במספרים הבאים: 03-9571442, 03-9571993, 03-9571851, פקס: 03-9571988, 03-9571440 איך מגיעים למכללה? המכללה ממוקמת בבית הספר לחימוש בצריפין. ניתן להגיע בדרכים הבאות: מתחנה מרכזית ראשל"צ – קו 11 עד "שער ראשון" ומשם קו 6א עד לבה"ד 20. מתחנה מרכזית תל-אביב – קו 156 ישירות למחנה צריפין (עד 8:00 בבוקר בלבד). מתחנה מרכזית רמלה – קווים 451, 461 עד צומת ניר צבי. מצומת ניר צבי – הליכה קצרה עד שער "ירושלים". מתחנה רכבת מרכז – ישירות למחנה צריפין (כל יום א'). קו 155 (עד שעה 10:00 בבוקר בלבד). מידע והרשמה למכללה – גם באינטרנט www.himushschool.org.il לצפיה בברושור למסלול עיוני לצפיה בברושור למסלול מקצועי
לעמוד האישי באתר
מנוחת הלוחמים, לא נפרדים מכובע הפלדה אם כך, זו הסיבה לנסיגה המבוהלת שלנו ולשעות הדומיה. דן לנר, מפקד האוגדה, חזר על מעשהו של יהושע באנשי העי. הוא איפשר לשלוש חטיבות שריון, של הסורים ושל העיראקים, לנוע באופן חופשי במישור, לעבר "תל שער", כאשר כוחותינו נסוגים כאילו בבהלה באופן מדומה. ואז, לפי פקודה ומטווחים קצרים ביותר סגרו עליהם כוחות השריון שלנו, משלושה עברים והכניסו אותם לתוך מלכודת מוות. שלוש חטיבות השריון שלנו השמידו בקרב, שנמשך כל שעות הלילה, למעלה משמונים טנקים עיראקיים וסוריים. השאר נפוצו לכל עבר בבהלה ובאי-סדר. בפרק ח' בספר יהושע מתואר המארב: יהושע מביים בריחה מאנשי העי. כאשר תושבי העי מגלים זאת, הםיוצאים לרדוף אחר צבאו של יהושע. המארב שיהושע הכין מראש, נכנס לעי ומעלה אותה באש. כשאנשי העי רואים את עירם עולה באש, הם חוזרים אליה ונכדים על ידי המארב שיהושע הכין להם. המלחמה מסתיימת בהשמדת אנשי העי ובהריגת מלכם. אינני יודע אם דן לנר מפקד אוגדת השריון, קרא את פרק ח' בספר יהושע, אולם הוא חיקה את יהושע והשתמש בתכסיס דומה שעלה יפה. "לא ניתן לחזור על מלחמה זו שנית". אמר דן לנר לדליה. בעיצומה של המלחמה. דן לנר עצר לדליה אשתי טרמפ בג'יפ הצבאי שלו,כשבקשה לחזור לחיפה ממקום עבודתה כמנהלת בית ספר חטי"ב ביוקנעם. היה זה בעת אחת מההפוגות הקצרות של הקרב. "גבר נאה, מבוגר, כסוף שער, בעל חזות אצילה". תארה אותו דליה. "לא ניתן לפוליטיקאים לחזור על כך שנית". אמר. "תקימו כת צבאית?" התגרתה בו דליה. "אף אדם בישראל אינו יודע עד כמה היינו קרובים לשואה ולהכחדתה של מדינת ישראל. לא ניתן יד לכך". אמר שנית. סתם ולא פרש. נפרדתי בצער מהכלב ומפרוותו החמה והנעימה ובאשמורת הבוקר חזרנו ל"תל-כרום", - ביתנו מיום האתמול. לאחר ההרפתקה הלילית, עברה השמועה על הניצחון הגדול. הרגשתנו השתפרה לאין ערוך. החשש הגדול, שמא שני צבאות ואולי שלושה, הסורים העירקים והירדנים מתאחדים בקרבות, יוכלו להכות אותנו, החשש הזה פג והיה כלא היה. שאבנו מחדש את הביטחון שיש מי שעומד מעלינו, שמתכנן את פעולות הקרב בתבונה. עוד בטרם התמקמנו מחדש על "תל כרום" , פונה איציק, קצין החימוש, לד'בלה ואומר בקול ענייני שאנחנו צריכים לחלץ זחל של אחת הפלוגות. הוא נפגע בתוך הכפר "מסחארה". אני מתבונן במפה ומוצא שכפר זה נמצא בצד הדרומי של המובלעת הסורית ודי קרוב ל"תל חארה" הידוע לשימצה. אנו ממהרים לאכול ארוחת בוקר חפוזה, מנקים את כלי הנשק הקל שברשותנו, חוגרים את החגור וכעניין של שיגרה מטפסים על הרכב המשוריין. הנשק הכבד בזחל שלנו הוא תותח 20 מ"מ רימוני יד ונשק קל. לא היה בנמצא נשק אנטי טנקים, כמו בזוקות שבאמצעותם יכולנו להתגונן, אולי מטנקים של האוייב שהיו פזורים בשטח. גולדה הנהג מתניע את הרכב, לא לפני שאני קורא בפני חבריי את "תפילת הדרך". אני מדגיש את המילים בהטעמה ובכוונה. פה ושם מישהו ממלמל: "אמן". כיצד ידע הכותב לבטא ולכוון לכל משאלות לבנו: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתוליכנו לשלום ותדריכנו לשלום ותגיענו למחוז חפצנו לחיים לשמחה ולשלום, ותצילנו מכף כל אויב ואורב וליסטים וגו" חבריי התרגלו לכך. לפני כל גיחה מבצעית, הם דורשים ממני במפגיע לקרוא בפניהם את "תפילת הדרך". הם מסרבים לנוע, עד אשר אני קורא את המילים בהטעמה כמו קריין ברדיו. אנו נעים במורד הדרך התלולה לעבר הכפר "ג'אבה." החייל הסורי המת, עדיין מונח במקומו. גופו שרוע לרוחב הדרך הצרה והסלעית, הוא שטוח כמו שילדים מציירים דמות על קרטון. מעבר כלי הרכב המשוריינים שיטחו את גופו. רק ראשו, חבוש הקסדה, נותר ללא פגע. בתוך הכפר תכונה רבה. "זלדות" נעות במהירות לכל כיוון ומעלות ענני אבק. ה"זלדה" היה כלי רכב משוריין ומודרני, בניגוד לזחל שלנו, שהיה פתוח ולא מוגן והיה בשימוש בימי מלחמת העולם השניה. תותחים ומרגמות ממוקמים בעמדות ירי. משאיות תחמושת פורקות את מטענן במהירות ובחיפזון ונעלמות בענן לבן ושחור. בין כולם מתרוצצים עשרות חמורים שחורים, פרות שדופות ורעבות, עיזים שחורות וכלבים ארוכי פרווה כולם מוכים בהלם ובתימהון למראות הבלתי מוכרים ולרעשי הפצצות, המטוסים מנמיכי הטוס, הקטיושות השורקות ולרעמי הפיצוצים. הם נעים אנא ואנא בקבוצות קטנות ולעתים חוסמים את הדרכים הצרות. סורי זקן , חבוש בכיפה עגולה ורחבה המכסה את כל ראשו, עומד בפתח אחת החושות ומתבונן באדישות בכל המתרחש סביב. זקן לבן וזיפני עוטר את לחייו, מכנסיים שחורים רחבי שוליים מכסים את גופו ואבנט רחב, עשוי בד, תומך במכנסיו. אני חושב שהוא היחיד שלא נטש את הכפר הגדול. בידו הימנית מחרוזת תפילה, הוא מגלגל אותה בין אצבעותיו, כאילו הוא סופר את הטנקים והמשוריינים, במקום פרקי התפילה. החיילים מתעלמים מנוכחותו. אני מנסה לנפנף לו בידי והוא מתעלם, כאילו שכל ההצגה הזאת איננה נוגעת לו כלל. חצינו את הכפר ופנינו דרומה, לכיוון "תל חארה" הסורי. ד'בלה מנווט את הנהג באמצעות המפה הטופוגרפית שבידיו. מישור רחב ידיים מתפרש לפנינו. באופק מזדקרים להם תילי הגעש. כביש האספלט השחור חוצה את העמק הרחב. שדרה, לא ארוכה, של עצי ברוש ננסיים, עלובים ומאובקים, ניצבים משני צדי הכביש, כחיילי משמר. בין כולם מתרוצצים עשרות חמורים שחורים, פרות ועיזים מבוהלים "ניסיון עלוב של "הקרן הקיימת הסורית", לשתול עצים במרחבים השחורים". חשבתי. תלוליות של סלעים ותילי עפר מפוזרים על פני כל השטח. "היכן כוחותינו? היכן הסורים?" אין כל סימן, הרהרתי לעצמי. ככל שאנו נוסעים קדימה סימני השאלה מתרבים והשקט מאיים. זחל ישראל בודד בשטח האוייב. "האם אנו נוסעים בכיוון הנכון?" שאלנו שוב ושוב את ד'בלה. ד'בלה בוטח בעצמו. אנחנו לא. ד'בלה לא עונה. הוא מתרכז בקריאת המפה שלפניו. שני טנקים גדולים נראים במרחק של כמאה מטר מהכביש. "שלנו?" ד'בלה מכוון אליהם את מקלע ה"עשרים מילימטר", הנשק הכבד ביותר שלנו. הזחל שלנו, היה מהדגם המיושן. השתמשו בו עוד במלחמת העולם השניה. לא היו לו אמצעי מיגון מודרניים והוא לא היה מצויד בנשק אנטי – טנקי. משאיות תחמושת פורקות את מטענן במהירות ובחיפזון ונעלמות בענן לבן ושחור. - "בדיחה לא מוצלחת." אני חושב. "מתי נחטוף את הפגיעה? איזו שטות, להקריב חיי שמונה חיילי מילואים, נשואים עם ילדים, בגלל איזה זחל מחורבן שנתקע בליל קרב ושחייליו נטשו אותו". אנו חולפים אל מול הטנקים. כן, אני מזהה שני טנקים סוריים מדגם "טי- 62", הטנק הכבד ביותר במערכה הזאת. לנו אין כל אפשרות להציק להם. פגיעות כדורים בפלדה העבה הם כמו עקיצות יתוש לדב סיבירי. המתח בזחל שלנו בשיאו, הנה בכל שניה ניפגע ונתאדה כמו זחל הצנחנים שראינו לפני מספר ימים. כולנו מצטנפים בתוך דפנות הזחל, כאילו שזה יכול להושיע. סקרנותי מתגברת, אני מתרומם ומצלם במצלמת ה"זורקי" הרוסית שלי, חיקוי למצלמת ה"לייקה". הסרט במצלמה הוא בצבעי שחור לבן, ישן בגלל חוסר שימוש. כאילו מבקש אני לתעד את הדקה האחרונה של חיינו. אולי המצלמה תיוותר ללא פגע. כן, אני מזהה שני טנקים סוריים מדגם "טי- 62" לבד בשטח האוייב כנראה שהטנקים נטושים. לא נראית כל פגיעה לעין. ניצבים דוממים עם קנים ארוכים ומאיימים. אני שולף את המצלמה ומנציח את המפלצות. הדרך מתמשכת ונפש חיה לא נראית בשטח. השקט גורם לנו להתרגשות: "ד'בלה, אתה בטח טעית בדרך". "לא נעים ליפול לידיים של הסורים". "אתה בטח לא יודע להשתמש במפה". "תתקשר לאגוזי שיגיד לנו איפה הזחל". ד'בלה איננו מתרגש מהאמירות ואפילו איננו מגיב עליהן. "נפתלי" – פונה מישהו לקשר "תתקשר לאגוזי ותגיד לו שד'בלה לוקח אותנו לסורים". נפתלי יודע, שהוא צריך להישמע רק להוראותיו של ד'בלה ופניו נשארות חתומות. "אעשה לך סיבוב בשפם, רק תתקשר." אומר ישראל גבר. נפתלי נשאר אדיש. הזחל ממשיך להתקדם. אנו רואים באופק את הכפר "מסחארה". הוא נמצא בקצה המישור, בין "תל מסחארה" לבין "תל-מאל". אנו מתקדמים לבדנו על ציר דרך הבזלת לעבר הכפר. צריח של מסגד, ציורי מאוד, מקדם את פנינו. קודקודו מעוטר במרפסת קטנה מסוגננת סביב סביב, מצפה לקריאתו של המואזין. יום קודם לכן, התחוללו בכפר ומסביבו קרבות טנקים וארטילריה שההיסטוריה לא הכירה כמותם. ועכשיו, זחל טכני בודד נוסע לקראת הבלתי ידוע. גם ד'בלה נכנס לריגוש מסוים, שהתבטא בדריכת המקלע הכבד. הוא כיוון את לוע התותח הקל לעבר האויב הבלתי נראה. הזחל ממשיך בנסיעתו. כל אחד מאתנו מחזיק את תת-מקלע ה"עוזי" בידיו ובודק אם הרימונים מהודקים לחגור. לפתע, שמענו כלי רכב דוהר בעקבותינו. המג"ד אגוזי עקף אותנו עם ג'יפ סיור, שנהג בו "פופאי" נהגו של המג"ד. אגוזי לא חובש כובע פלדה, אלא כובע עבודה קטן עם מצחיה מעטר את ראשו. לגופו חגור קרב. "דאגתי לכם, שלא תמצאו את הזחל," אמר - "אני אסע לפניכם ואראה לכם את הכניסה למקום. תיזהרו לא לרדת לשולי הדרך, הם מלאים במוקשים". אנחת רווחה פורצת מלבותנו. אגוזי נסך בנו הרגשה של ביטחון. המסגד בכפר מסכארה", בנוי על מבנים רומיים עתיקים, דולמן קטן בחצר נכנסו לפאתי הכפר, כשהג'יפ של אגוזי נוסע לפנינו. התחלקנו לשני צדי הזחל וכיוונו את כלי נשקנו. לעבר שורת הגדרות והבתים. "מי יירה ראשון?" "תיסע ב"קולי" של הג'יפ, זהירות ממוקשים" – אמר אגוזי ובעצמו ירד מהדרך וצעד ברגל לפני כלי הרכב שלנו. אנו נוסעים בין גדרות האבן. במרחק של כשלושים מטר, מתגלה הזחל הפגוע המבוקש, מוסתר בין קירות של שני בתים. "כיצד , לכל השדים, הוא הצליח להיכנס לשם?" קראתי. כל הדרך סביב חסומה בגדרות אבני בזלת בלתי מסותתות ובדרך פלא הצליח הזחל לפרוץ את הגדרות ולהיכנס לשם. "אתם חושבים שתצליחו להסתדר?" שאל אגוזי בחיוך. לאחר שקבל מאתנו אישור, הסתובב, התיישב בג'יפ ונעלם בדהרה. קפצנו מהזחל. דוחה מכונאי וד'בלה מפקד הזחל הלכו לעבר הזחל הפגוע. האחרים, ואני בתוכם התפרסנו סביב עם נשק דרוך לאבטח את המקום. טיל בזוקה חדר לחלקו הקדמי של הזחל"ם וריסק את הרדיאטור (מצנן המים). לא היה לנו מצנן חליפי. נדרשנו להוציא את הזחל בגרירה. ד'בלה קורא לדוחה לשחרר את כבל הגרירה המתנייע מהזחל שלנו. המשימה נראית כבלתי אפשרית. התחלנו לפנות גושי סלע, כדי לאפשר מסלול יציאה לזחל ממבוך הסלעים אליו נכנס. "אולי תנסה להניע את הזחל? לפחות נצליח להוציא אותו עד לכביש". הצעתי לד'בלה. בתנאים רגילים אסור להתניע כל כלי רכב ללא מערכת הקירור, אולם במצב שנוצר, עד לדרך הבזלת, הפרידו בינינו מאות מטרים. לא היה נגרם כל נזק למנוע. ד'בלה גיחך. – "הטיל בטח פיצח את המנוע", אמר. אולם בכל זאת נכנס למושב הנהג וניסה להתניע. באורח פלא המנוע החל לטרטר. כולנו צהלנו. בכוחות משותפים דחפנו אותו לעבר הכביש. כאמור, אי-אפשר היה להניע את המנוע לזמן רב מאחר ומערכת המים שלו נפגעה, אולם מספר הדקות בהן פעלנו הספיק להעלותו לדרך. בעבודת צוות מופלאה אנו מחברים את מוט הגרירה לזחל הפגוע, ובאנחת רווחה מטפסים על הזחל ומתחילים בנסיעה. דוחה מתיישב ליד ההגה של הזחל הפגוע. פתחנו בנסיעה איטית ומרגיזה. הכפר החל להתרחק מאתנו. כנראה ננטש על ידי הסורים וגם על ידי כוחותינו. כל מטר שהתרחקנו מהמקום, כאילו קרב אותנו אל הבית, ל"תל-כרום", שבאותו הרגע ממש היה מופגז ומופצץ. הדממה והשקט מפליאים. לסורים בודאי הפתרונים, מדוע לא שלחו טיל קטן לעברנו? אולי בגלל בירכת הדרך? מזג האוויר היה נפלא, הראות הייתה מצוינת, לולא הרכבים המשורינים, בגדי הקרב, כלי הנשק, הזקנים שצימחנו ותחושת מועקת הקרבות וההרוגים שספגנו יכולתי לראות במסע הסוריאליסטי הזה טיול גיאולוגי וארכיאולוגי, בין הטילים הגעשיים והכפרים השחורים והעתיקים של הסורים. עכשיו נזכרתי שראיתי בתוך הכפר "מסכארה" שברי פסלים של לוחמים רומיים, עיטורים יפים וחלקי עמודים מסותתים להפליא ששימשו כאבנים לבניה משנית לחושות ולבתי הבזלת של הכפר. חלומותיי בהקיץ נגוזו לפתע, כשבלב השמיים הצחים ראינו שני מטוסים במרדף: - "מיראז'" ישראלי "התלבש" על זנבו של "מיג 21" סורי. הם משחקים במשחק של חתול ועכבר. ה"מיג" עושה תמרונים נואשים להתרחק ולהתחמק מה"מיראז", אולם האחרון לא מרפה מטרפו. הם סובבים במעגלים, מעגלים, מתגלגלים מעלה ומטה, ימינה ושמאלה וה"מיראז'", כאבן שואבת נדבק לזנבו של ה"מיג". כאיש חיל האוויר בשירות החובה שלי, ידעתי לזהות את המטוסים ולהבחין בין המטוסים שלנו לבין מטוסי האויב, גם כשהיו בגובה רב. המראה היה כל כך מרהיב שנעצרנו להתבונן במחזה. התמרונים נמשכו מספר שניות, שנראו לנו כנצח. מי ינצח? נשמעה התפוצצות. "מי נפגע?" לרגע התגנבה חרדה ללב כולנו. "לא! לא המיראז', ה"מיג" הוא שהתפוצץ לרסיסים. שרידים ממנו עפים לכל עבר. ה"מיראז" עושה גלגול נצחון באוויר, בתנועה מרהיבה טס מספר שניות במצב הפוך, מתיישר ונעלם בגובה רב מערבה. "יופי! יופי!" צעקנו בשאגות ניצחון במלוא גרונותנו, כאילו שהטייס יכול לשמוע את צרחותינו. לא ראינו כל סימן למצנח. הטייס הסורי לא הצליח להימט מהמטוס שהתפוצץ. לפתע ראינו שובל צר ולבן כצינור קיטור מבצבץ באופק מכיוון "תל חארה". "כלבים! הם שולחים טיל למטוס". צעקתי."כשהתרחש הקרב, הם לא העזו, כי פחדו לפגוע ב"מיג". אמרתי לחבריי. השובל הלבן התקרב במהירות עצומה לעבר ה"מיראז'." " האם הטייס יצליח להבחין בטיל? אלוהים, תעשה שלא ייפגע". התפללתי. כאילו שמשאלתי נתקבלה במרומים. ה"מיראז'" שיחרר מן כדור עגול, מוכסף ומבריק שצנח לו אט, אט והוא עצמו, במהירות עצומה טיפס למרומים עד שהפך לנקודה בלתי נראית. הטיל, כאילו חכך בדעתו, אחרי מי לרדוף: אחר כדור הכסף, או אחר ה"מיראז'". לאחר שבריר של שניה, סטה לעבר הכדור והתפוצץ. "יופי! מטוס חכם!" צעקתי. אנחנו על הקרקע עדיין מהופנטים מהמראה נורא - הוד, כאילו צפינו בסרט מדע בדיוני. הזחל שלנו המשיך לנוע באיטיות מרגיזה כשהוא גורר אחריו את הזחל הפגוע, לעבר הכפר "ג'אבה." הגענו לצומת הדרכים ליד מגדל המים. המשימה שלנו להבוקר נסתיימה בהצלחה. ההוראה המקורית שד'בלה קיבל הייתה להביא את הזחל הפגוע ל"ג'אבה." נשארנו עומדים בצומת "ג'אבה" ילד סורי שנותר בודד בכפר ג'אבה, אמצתי לתקופת מה במלחמת ההתשה מחישים תגבורת לשדה הקרב סוף פרק ח'
לעמוד האישי באתר
דליה יקרה שלומות! את זוכרת שקבלנו שנה טובה מירדנה xxxxxxxxxxxx ולא ידענו ממי זה? ובכן, זה היה xxxxxxx שלי בגדוד (עכשיו אנו אבלים, אבל בגבורה!). הייתה לי הזדמנות להיפגש אתו מספר פעמים ואף לשוחח אתו, בעתות רגיעה ובעתות קרב. הוא היה אדם נהדר, בעל נפש רגישה ומבינה והכיר כל אחד אישית בגדוד. הוא היה ממש אמיץ וגיבור ושלט בגדוד בקור רוח מוחלט. מסרי זאת לשלמה ורחל חנן שהכירו אותו היטב. למרות הכל החיים חייבים להמשיך ונאלצנו לחזור לשיגרה. שלך, אלוני. הצנזור מחק בדיו שחורה את פרטי הזהוי של משה אגוזי, המג"ד, שהמוראל לא ירד, שהאישה בקבוץ לא תדע, לפני שיזהו, ירשמו ויקטלגו. כתבתי מכתב לירדנה. מעולם לא שלחתי אותו אליה: ירדנה הגיבורה, משה אגוזי שלך מת. הוא הגן על המולדת, הוא שמר על חייליו, הוא ניסה לשמור גם על חייו: - - "הייתה לי הרגשה שאפצע," אמר "אבל לא עד כדי כך…" הוא ניסה לשמור על חייו לא רק למען המולדת, גם למענך. למען הילדים, למען הדשא המטופח של אחה"צ בקיבוץ, כשאתם יושבים על כסאות הנוח, מתבוננים בשקיעה, כשהפרחים הצבעוניים – אמנון ותמר, דליות וכריזנתמות לפי עונתם חוצצים בין בית לבית – בין שכול לשכול. חוץ מתמונות אחרונות ומילה אחרונה, לא היה לי מתת בשבילך. אוזנך כרויה בצמא לעוד מילה, אולי הסוף ישתנה. אולי הוא ידפוק בדלת ולילות ארוכים של ציפיה, של כאב, של ימי זכרון בבית-הקברות, בחורשה שבמורד הגבעה, עם עוד אלמנות, אמהות, חברות וחברים לנשק שמתמעטים בכל חג ובימי זיכרון. כאילו הכאב כבר איננו, כאילו אין ציפיה לדלת שתפתח. וטכסי הזיכרון בחדר האוכל והעלמות בלבן, שקוראות כתבים ושירות חטאי-נעורים, שזכו לראות אור מנבכי מגרות – במסגרות שחורות. כל היפים, הטהורים, הזכים, משוררי הפיוט והרגש, נפלו ואינם. הפכו להיות פרקי ספרות המסופרים בפאתוס בפי עלמות חן, בימי זיכרון. והשכול, ירדנה, הוא רק שלך. הבדידות, הלילות הארוכים והקרים, הרגליים הקפואות בחורף, אין מי שיחבוק אותן… חידלון היום – יום בעבודה, בחדר האוכל, בערב, בשקיעה, עבור מה? עבור מי להיות חזקה? לחייך, לנחם את השכנה ששיכלה את בנה, בכורה. לראות את האחרים חוזרים מהמלחמה, צוחקים, מנשקים, אוהבים ושוכחים. כאילו לא הייתה. היי חזקה, ירדנה, הסתירי את הכאב. אינך יכולה לדרוש מהאחרים שותפות. עד כאן! ולא יותר, כל השאר שלך הוא ושלך יישאר… שלך אלוני שבת בבוקר. השמים עדיין כחולים וצחים וקרים. במעלה התל התלול בו אנו נמצאים כבר למעלה משבוע, מטפסת מכונית "וולבו" לבנה וארוכה. צפינו בסקרנות לעבר "המטורף" המעז להגיע אלינו עם רכב שכזה. כשהמכונית הגיעה אלינו, רצנו לקראתה. מתוכה הגיח גבר לבוש אזרחית, כבן חמישים. "לא רצו לגייס אותי, כי אני לא בכושר". אמר בהתנצלות, "אז החלטתי להביא לחיילים שלנו כל מה שאני יכול". הוא ניגש לדלת האחורית של המכונית, פתח אותה כלפי מעלה וקרא: - "חבר'ה, בואו קחו כל מה שאתם רוצים. מרק חם יש פה, עוגות, גלויות צבעוניות, גרביים, רק תקחו". התחנן. - "כל הכבוד, כל הכבוד!" נשמעו קריאות שמחה. זו הפעם הראשונה, מאז החלו הקרבות, שטעמנו מזון טרי, שלא ממנות קרב. החגיגה הייתה גדולה. שתינו מהמרק החם, בחרנו כמה זוגות גרביים להם השתוקקנו, דברי מתיקה וגלויות על מנת לשלוח הביתה. "ועכשיו, מהר ותעזוב את המקום לפני שיתחילו ליפול הפגזים, מהר, הסתלק מכאן, חבל על הוולבו". ציווינו עליו. רק לאחר שמילא את ידינו מכל מה שהיו לו, נכנס לרכבו והחל חוזר על עקבותיו. לאחר נסיעה של כמה מאות מטרים, ראינו לתדהמתנו שהוא נע לעבר הכפר "אום בוטנה", שטרם טוהר. החילונו צועקים לעברו, אולם לשוא. מישהו שלף תת מקלע והחל יורה מעל למכוניתו. למזלנו הוא שמע את קולות הירי, נעצר, נסוג לאחור וחזר לכיוון הכפר "ג'אבה" שבידי כוחותינו. ברגעי הפנאי הבודדים, השתדלתי לכתוב גלויות הביתה, לעתים שתיים ואפילו שלוש ביום. השתדלתי לכתוב גלויות מרגיעות, שלא תבטאנה את החוויות האמיתיות שחוויתי. רק כתב היד היה מסגיר אותי מידי פעם. כתבתי באותיות גדולות, הן היו מחוברות, גליות ורוטטות. האם דליה מפענחת את הלכי רוחי ואת סערת הנפש? האזרח, עז הרוח, שלא שאלנו לשמו, השאיר בידינו מספר גלויות. התיישבתי בתוך תעלה ליד הבונקר וכתבתי בגלויה של "הועד למען החייל", שבועיים לאחר גיוס הפתע. הפעם הפניתי אותה לשני ילדי: שבת, סוריה, צהריים 20.10.73 אורית ואמיר יקרים שלומות! בכל יום, בין השעות 14.00- 15.00, חולפים שני מטוסים שלנו מעל למערכים הסוריים הנותרים ומסמנים בשובליהם את האות V (נצחון) בשמיים. דוגמא זו ממחישה את הרגשתנו העכשווית ושל כל כוחות השריון בכל הגזרה הסורית. ברגע זה אני בתקופה של רגיעה, ואם לא המלחמה וקולות הנפץ, שברגע זה רחוקים, אפשר היה לעשות פיקניק. אני משתדל לשמור על עצמי עבורכם ועבור אמא ומקווה להתראות בקרוב. כתבו!! שלכם אבא אלוני. ביומים האחרונים קבלתי מספר רב של מכתבים מתלמידותי ורק שניים מהבית. הצורך לקרוא את המכתבים עוד ועוד הוא כמעט בלתי רצוני. כיס החולצה גדוש במכתבים ובכל רגע של חניה הוצאתי את הצרור וגיליתי את המילים מחדש. הראשון היה של בתי הבכורה אורית בת השתים עשרה: לאבא היקר! משרד החינוך החליט שלומדים מחר, יום רביעי ויום ששי. חזירים! בהיסטוריה נתנה לנו המורה 25 "שאלות הזדהות עם שנות המדינה". כל פעם שהמורה הזו נותנת שעורים, היא אומרת, שהעבודה היא לא יותר מעשרים דקות שתעשה את זה בעצמה בעשרים דקות. קיבלנו ממך היום 4 מכתבים. נורא, נורא שמחנו שאתה בריא ושלם. תשתדל לבוא לברית של התינוק של דני. אני אנסה לתאר לך אותו: "שער שחור, כל שערה באורך של שני סנטימטרים, עיניים צרות, בינתיים תכלת בהיר. פה קטנצ'יק ושפה עליונה בולטת מעט, ראש עגול, קטן ותאבון עד לב השמים." הוא צורח כל הזמן ואוהב נורא מוצץ. כל הזמן הוא משפשף את הפנים וכבר קילף לו את כל הפרצוף. כל פעם שאני מכניסה לו את המוצץ לפה, אני מפחדת שהוא יחנוק אותו. הוא יותר גדול מהפרצוף שלו. תמונה של הבית: כל התריסים סגורים וכל האורות האפשריים מכובים. הטלוויזיה פתוחה ובוקעת משם ערבית שמגעילה את כל שומעיה היהודים. ביבי (הכלב), כרגיל, שוכב ומידי פעם מחליף פוזה. לפעמים הוא מיילל מתוך שינה. אמיר יושב על כסא הנדנדה וקורא את הספר "עזית בארמונות קהיר". הספר כל-כך מותח אותו עד שאינו יכול לכתוב לך מכתב (בעין אחת הוא צופה בטלוויזיה). אימא יושבת ליד השולחן הגדול כותבת לך מכתב. בחלקה צופה בטלוויזיה, בחלקה חושבת ובחלקה כותבת. אני עושה מיליון דברים ועוקבת אחרי דיירי הבית. בזמן האחרון אני מנגנת המון באקורדיון, לפחות שעה ומשהו ביום. סדר היום שלי הוא כזה: בבוקר קמים בלי חשק והולכים לביה"ס, שם לומדים, גם כן בלי חשק, ביחוד בחג. הכי נהנים בהפסקה בצהריים, עושים שעורים והולכים לדבורה לראות את התינוק החמוד והיפהפה. רק בימים שיש לפניהם היסטוריה, אי-אפשר ללכת לשום מקום כי היא נותנת המון, המון, המון שעורים. בטלוויזיה מודיעים עכשיו על הצלחת התכנית שלי: "כוחות צה"ל פועלים עתה בגדה המערבית של תעלת סואץ." אגב, אתה טעית כששייכת את התכנית שלי לאמיר. גולדה מאיר משבחת עתה את צה"ל, את כוחו, את רוחו ובכלל את העם כולו ואומרת שתודות לכם ננצח ונשיג שלום. ובקשר לחלק השני של משפטה – אני מפקפקת. אמיר נרדם על כסאו והולך לישון. גולדה מאיר שולחת לכם ברכה חמה. היא גינתה עכשיו את כל הארצות שעוזרות לארצות ערב, בעוד אנו עומדים על נפשנו. היא שכחה את הארצות העוזרות לנו. הנשיא המצרי, אנואר סאדאת, נוער נאום ואומר שהם הפריכו את השמועות שאנו לוחמים טובים מהם. הוא ממשיך ונוער שהם מוכנים להפסקת אש רק בתנאי שנחזור לגבולות 67. נדמה לי שהוא חולה בכלבת: כל הזמן צורח. המשקפים שלו כמעט נופלים. לכבוד נאום טפשי זה קיבל תשואות רמות מעמו. הוא מאושר, הוא תוקף בחריפות את ארה"ב. הוא רמז שהעולם הערבי בכוחו לתת ובכוחו לשלול. בסוריה פחות מסוכן מאשר באזור תעלת סואץ ואני שמחה שאתה שם. היום יש "מניקס" בטלוויזיה. אם תמהרו עוד תוכל לראות את "איירונסייד" בבית. מחר אנו לומדים רק שעתיים. ממילא לא יוכלו להעסיק אותנו הרבה, אז למה אנו באים בכלל לביה"ס? בטלוויזיה אומרים עתה, שאתם משועממים ואם נשמע קול ירי זה רק לנסות את הכלים. מראים כפרים דרוזים שלווים שבהם מתהלכים חיילינו. הדבר המצער היחיד הוא שההר המפורסם והלבן בישראל נמצא בינתיים בידי הסורים. בטלוויזיה מראים חיילים מצריים נכנעים והתקדמות מהירה של כוחותינו. נדמה לי שאין לי יותר מה לכתוב. זה המכתב הארוך ביותר שכתבתי מעודי. אני מסיימת עכשיו, להתראות במהרה, מאורית. אורית שלי, כה היטבת לתאר את השיעמום האלוהי של הבית הרחוק והטוב. הלואי והייתי עכשיו למרגלותיך על השטיח החום והשעיר, מלטף את שער פרוותו של "ביבי" הזקן וחסר השיניים. משפחה של שני ילדים וכלב… הגלויות ששלחתי אליהם, לא הסגירו את הלם הקרב ושאון התותחים והטילים: "אני מרגיש מצוין!… ההרגשה טובה ואין כל מקום לדאגה!… אמיר יקר, אני מאד מתגעגע ואני מבטיח לך שבחג הסוכות הבא נבנה סוכה יפה ביחד. אתה עכשיו הגבר במשפחה ותשמור על אורית ואימא." יקרים , כבר שבוע עבר מאז נפרדנו ועדיין המלחמה בעיצומה. מצבי ומצבנו מצוינים. יש הרבה מאד חוויות שנספר ונספר עליהן כשאחזור הביתה. היו כאן הרבה מעשי גבורה, אני בריא ושלם ומרגיש מצוין. כיתבו!! עד עכשו טרם קבלתי מכתב מכם. אוהב. בינתיים קבלתי מכם את שתי החבילות והמכתב עם ה - 50 ל"י. אני ממתין למכתבים נוספים בקוצר רוח. מרגיש טוב מאד ואין בעיות. ד"ש ונשיקות. - …מסרתי לכם ד"ש ברדיו. הכל בסדר, בינתיים. קבלתי רק מכתב אחד. אתמול בערב קבלתי את החבילה שלך עם הגלויה ושמחתי מאד. אין צורך בשלב זה במשלוח חבילות נוספות, פשוט אין היכן לשים אותן. קבלתי גם מכתבים מתלמידותי בביה"ס. כתבו לי הרבה מכתבים, זה עוזר לשמור על מוראל גבוה. בכל פעם שבאה מכונית האספקה אנו עטים עליה כדי לקבל ולשלוח מכתבים. מספר המכתבים, שהחבריה מקבלים בימים האחרונים, מתקבל על הדעת. אני משתדל לשמור על עצמי, כתבו לי איך המרגש אצלכם. …שמחתי לשמוע שכתתה של אורית נרתמה למאמץ הכללי. שלכם אבא. …היום עבר עלינו יום של התארגנות מחדש. …אתמול התפללנו, לא פעם, את תפילת הדרך, שהייתה בתוך ספר תהילים קטן שהרב הצבאי פירון חילק לחיילים. הייתה לתפילה זו משמעות מיוחדת ולכל מילה היה משקל. …קראתי את התפילה לחבריי החיילים וכולם בלעו כל מילה בצמא (כדאי לעיין בה ואז תביני באיזה מצב היינו…) עכשיו מצבנו מצוין. להתראות… אינני רואה בזמן הקרוב סיכויים לחופשה, אולם המוראל גבוה ומצב הרוח איתן. אמיר, אשמח לקבל ממך מכתב ואפילו עם "שגיאים…" …אורית ואמיר, כתבו לי הרבה ושלחו גם ציורים שלכם. כאן כל אחד מתפאר בכשרונות שיש לו וגם אני רוצה בכך. בדף קרבי מה - 8.10.73, שהגיע אלינו, חיפשתי מידע על הקרבות שהתרחשו. במקום המידע מצאתי פניה נרגשת של הסמח"ט אל חיילי החטיבה ועוד כתבה טפשית בשם "חזרנו לגולן"… שנסתיימה במשפט הפרזולוגי: "אש", נשמעה קריאת המפקדים, עשרות קנים פלטו בעת ובעונה אחת מטחי ירי הבאים לומר: "אנחנו שוב כאן". הסמח"ט כותב בין שאר דבריו: "חיילי החטיבה ומפקדיה… לא אנחנו פתחנו באש. אנו מחזירים מלחמה שערה… עתה, לאחר שלושה ימים של קרבות קשים, חזרה עוצמת המחץ של צה"ל ושריונו – עוצמה שתכניע את צבאות הפולשים. עוצמה שתביא, אולי בדרך זו, את מנהיגי מדיניות ערב אל שולחן דיוני השלום. "כבעבר, כן גם הפעם, גילו חיילי החטיבה, רוח התנדבות האופיינית לנו, מעל ומעבר. ההתיצבות לקריאת החרום היתה מהירה וכמעט מלאה. כמו בעבר, כן גם עתה, יצאנו למלא משימה קרבית הטומנת בחובה סכנה. תוך יממה בלבד מן השעה שנקראנו לדגל, נמצאו כבר יחידותינו בקו החזית הראשון ובמגע עם שריון האויב. כמו בעבר, כן גם הפעם, היתה ידינו על העליונה. אלא ששילמנו בשל כך מחיר יקר, - קורבנות נוספים לרשימת חללי החטיבה." "נרכין ראשנו בדומיה לזכר הנופלים. נישא זכרם בגאון וביגון." סגן מפקד החטיבה. - "הנופלים שטרם נפלו מרכינים לך את ראשם – סמח"ט." חשבתי לעצמי לכשקראתי את האיגרת. "אינני מאמין שאתה כתבת את גיבובי המילים האלה. זהו בטח איזה פקיד, ג'ובניק שמעולם לא היה בשדה הקרב, שחתם בשמך ובטוח שגם לא שאל רשותך. "אותו פקיד משתגע להרכין את ראשו בטרם עת ובעיצומה של הלחימה. מצטער, אנו עסוקים מידי מכדי לעסוק בזכרון וביגון". אין אינפורמציה, יש ערפל קרב. בעלון אחר, שיצא על ידי קצין חינוך ראשי, מצאתי את הקטע הבא הקשור בגיזרה שלנו: - "היום הרביעי: המשך שלב הכתישה. בתום ארבעה ימי קרבות, כותש צה"ל את צבאות האויב, אשר פתחו במלחמה. העורף ממשיך בחיים תקינים. העולם היהודי מגלה הזדהות עם מאבקה של ישראל". "על פשעי דמשק": - "בתום ארבעה ימי קרבות נשבר עמוד השידרה של הצבא הסורי הנלחם עתה על נפשו, כאשר צה"ל בעקבותיו. הצבא הסורי, אשר תקף, תוך תאום מלא עם הצבא המצרי, נהנה לזמן מה מן עדיפותו המספרית ומיתרון ההתקפה". "כוחות סוריים חדרו בשלוש גזרות וכוחותנו נאלצו לסגת באופן חלקי. תוך התמודדות כוחות הקו הראשון עם הכוחות הסוריים העדיפים, הגיעו כוחות המלואים אשר גוייסו עם פרוץ המערכה". "והמערכה קבלה מיפנה. צה"ל פתח במתקפת נגד אשר הדפה את האויב אל עמדות המוצא של ערב המלחמה. תוך כדי הלחימה רוסק רובו של מערך הטילים הסורי. השריון הסורי הולך ומוכרע. כוחות הקרקע מזנבים בכוחות הסוריים כאשר מהלכי כוחותנו מוכתבים בין היתר על ידי תוואי הקרקע. הצבא הסורי , הנלחם עתה על נפשו, משלם את מחיר פשעיו מאז ימי ההפגזות מעל הרמה ועד תקיפת כוחות ישראל ביום כיפור". גם בעלון השני של החטיבה נכתב: "נשבר עמוד השדרה של הצבא הסורי", אולם הפעם, האיגרת יותר מאורגנת ופחות פרזולוגית. יש בה גם אינפורמציה חשובה אודות התשלומים שהאשה והילדים יקבלו בזמן העדרותך, אל דאגה, יש מי שדואג למשפחתך": "העורף איתן – חזית חזקה תלויה, בין היתר, בעורף איתן. לשמחתנו העורף שלנו מוצק. אמנם הדאגה והגעגועים מלווים את בני משפחותינו, לא נוח להימצא באפילה. צפירות האזעקה, שלשמחתנו הן צפירות עקרות, מטרידות, אבל בסך הכל באמת לא נורא". יש אפילו בירכת מזל טוב אנונימית "להולדתם של הבנים החדשים – בני החטיבה". - מה על הבנות? חשבתי. בעלונים של מפקדת פיקוד צפון, שנקראו בשם "מחץ", היומרות הן פחותות ומשום כך, מדברות אל לבי. יש שם תצלומים ורישומים, תאורים מפי חיילים שנלחמים בחזית, סיפורים אנושיים על אנשי השריון, הרפואה והחרמש ופכים קטנים מהעורף. אחד העלונים פתח בכמה משפטי פרוזה שהטיבו לבאר במלים ספורות את שהתרחש: "אין אנו רוצים במלחמה, אך נלחמים אנו לחימת גבורה כדי שלא תהיה עוד מלחמה:" – "שסביבנו טרשים שותקים ורכסים נישאים. ציפורי הפלדה עטות – צוללות ונוסקות… שריוני הפלדה נעים בתנופת מחץ קדימה… ואדם היכול לה רמה – ברמה!". אלוני מימין, עם "דוחה" המכונאי, אלוף מקבלי המכתבים דוחה מתפאר במכתבים שקיבל עלון מלחמה של מפקדת פיקוד צפון שהופץ בין ללוחמים - מצאתי בו רישום של גיסי האומן דן לבני. רפול העלה לדרגת תת אלוף, בסוף ימי הלחימה הוציא איגרת ללוחמים מפה כללית של המובלעת סוף פרק י'.
לעמוד האישי באתר
השיירה מתארגנת במהירות לכיוון צפון. החרמון בצפון, לא הרחק מאיתנו, מעלה תימרות עשן ואש. מטוסי חיל האוויר מפציצים אותו ללא הפוגה. הוא נראה כמו הר געש, לפני התפוצצות. מוצבי החרמון, נפלו בידי הסורים, משמשים להם מסתור. החרמון הוא יותר מ"עוד מוצב". הוא סמל לעוצמה, לכוח, לעצמאותו של הגליל העליון, לאי התלות של מדינת ישראל במקורות המים. לא היה לי ספק, אף לא לרגע, שהחרמון יחזור לשליטתנו. מהו המחיר שעלינו לשלם על מנת להחזירו? האם נהיה אנחנו חלק ממערך הכוח הכובש? נפוצה שמועה, שיש בעיות עם החרמון ושלא הכל הכול שם חלק. הקרבות שם קשים ומרים, השמועה אומרת, שתפקידנו יהיה לתגבר את הכוחות. נענו במהירות על קטע מציר הנפט. שתי פלוגות שלנו, רק אתמול בלילה, פונו מהחזית וטרם התאוששו מהלם הקרבות. חלק גדול מהזחלמים נפגעו בקרבות, חלקם עלו באש, על כל תוכנם וציודם. חיילים נסעו לצידנו באוטובוסים של "אגד". נאמר לנו שכלי המלחמה שלהם נפגעו בקרבות. מוזר שאנו נקראים לסייע, חיילים עייפים משמונה עשרה יממות של לחימה רצופה ללא שינה. חיילי הגדוד נעים צפופים בזחלמים. השיירה שלנו התערבבה בשיירות נוספות של זחלילים וכלי רכב משוריינים, נראים כחדשים, עדיין לא השתתפו בקרבות. פנים צעירות, ללא חתימת זקן, עם כובעי פלדה ושחפצים, ילדים של ממש: "חיילי גולני". במקום להמשיך צפונה לחרמון, עם חיילי גולני, הגדוד שלנו פונה לעבר יער האלונים שמול הכפר הדרוזי "מסעדה". ליער "אודם". אנחנו בעתודה. חיילי גולני ממשיכים לנוע קדימה, לעבר החרמון. כלי הרכב שלנו מפלסים דרך בינות לעצים, חובטים בערמות של עלי שלכת ושקדי בלוט. כל הגדוד, כאילו נבלע על ידי היער הקסום והנעלם. במלחמת "ששת הימים", גם לאחר שהמלחמה נסתיימה, הסתתרו ביער זה חיילים סוריים שצלפו לעבר כוחותינו, שחלפו על כביש "מסעדה - בוקעתה". באחד הימים הם השליכו לכביש גופה של טייס שלנו, שנפל, טמונה בתוך שק עם סימני התעללות אכזריים. הזחל הגמלוני שלנו מצא מסתור מתחת לאחד העצים העתיקים. אוויר של סתיו, נעים, קריר, טחוב משהו, מריח עלי שלכת. לראשונה מאז החלו הקרבות, פרשתי שמיכה על ערמה עבה של עלי שלכת. דחסתי אותם מתחת לענפיו של עץ אלון עתיק, הנחתי עליהם את שק השינה, השחלתי עצמי פנימה, בלתי נראה כמעט, פעם ראשונה לבדי, עם עצמי. טמנתי את ראשי בתוך העלים ונשמתי אותם עמוקות. ריח האדמה האדומה והטחובה היה כריח הבושם באפי. התמונות החלו חולפות במהירות אל מול עיניי העצומות, ללא כל הגיון וסדר: גדרות בזלת שחורות, חוטי תיל, טנקים, פיצוצים של קטיושות, מבנים עגולים ומרובעים. תמונות אילמות ולא מזיקות. איוושת העלים, עליהם הנחתי את ראשי, קטעה את מהלך התמונות ושקעתי בתרדמה עמוקה. -"חברה", "מי רוצה להירשם לחופשה?" קרא מישהו בקול והעיר אותי משנתי הערבה. לא קפצתי, נשארתי לשכב במקומי: חופשה, הבית, האשה, הילדים. לפתע נעשו מוחשיים אפשריים. בכל ימי הקרבות שאבתי מהם עידוד וכוח לעמוד בפני טילי המטוסים, רסיסי הפגזים והלם הקרב. הציפיה לראותם נעשתה לפתע ריאלית. היא צפה ועולה מהפינה הנסתרת של הספק ושל חוסר הוודאות שאי פעם אחזור ואראה את משפחתי. היא מקבלת פתאום תמונה צבעונית, מוחשית, בעלת שלשה מימדים. שדה הקרב אינו מקום לטיפוח תקוות ואשליות, אתה מדחיק אותן עמוק עמוק בלבך, ליד עורק החיים, מבלי לאפשר להן לזרום, לפרוץ החוצה, על מנת לשמור על השפיות. והנה התקוות והאשליות עומדות במצב של "היכון" לסיכוי לחזור ולהיות מציאותיות. וברגעים אלה אני כורת ברית שוב, בפעם המי יודע כמה, עם אלוהים על שהביא אותי עד הלום. ובאותו הזמן בדיוק, אני מגלה, שעם חבריי הטובים, אלה השרועים והנאנקים בשדות הקטל, אלה שלא חזרו, הברית הזאת אתו הכזיבה. אני מחשב חישובים ושואל במה אני טוב מהם. מאזן החסדים והעוולות שעשיתי בימי חיי אינו טוב משלהם. ושוב הספק משתק בי את האמונה שמבקשת לפרוץ . שוב ושוב, כשביבי תקווה ותוחלת, האמונה נתלית ומתחלקת, מתחלקת ונתלית, ואני נאטם ופורץ ומתייסר, מקווה ומדחיק, וחולף לו היום ועוד יום ואני חש וכואב, מרגיש וחי ונושם, מייחל ומפחד לקוות, כי התקוה מתנפצת במהמורות הפגזים והיא יפה רק לשוטים… חלומות, שאיפות, אהבות, מקומם בעולם האחר. כאן, בשדה הקרב, הן מתגמדות ושואפות לאפס, כמו בועות סבון בחלל, מעופפות, אוספות נשמות ונעלמות. וחולף היום ואתה חש וכואב ומרגיש ונושם ואוטם רגשות. ולפתע, הקריאה: "מי רוצה לצאת לחופשה?" מחזירה את התקוה, מגרשת את הייאוש ופורצת מאבי העורקים בזרם אדירים עד לנימי הנימים שלך גופי. הלב הולם בחוזקה, ואני מתנתק מהניתוק וקורא לעצמי בשם, אלוני! כאילו נולדתי בזה הרגע מחדש. ואני, מסתבר לי, לאחר קריאת השמות, רק במחזור השלישי של החופשה, בת עשרים וארבע השעות. ולא איכפת לי שזה כך, ולא מקנא בחבריי שיצאו לפניי, ולא מתערב בהגרלות של מי יצא במחזור הראשון, כי טוב לי, כי נשארתי... הגיע הרגע. אני באוטובוס יושב ומצפה. מצפה למפגש עם העולם שממנו נעקרתי, כך לפתע פתאום. נשלפתי מיום כיפורי הפרטי, ממיטתי שבדרך הים בחיפה, ומאותו הרגע איני בר שליטה על קיומי. איני יודע מי הוא השליט: הבונקרים, ריח הדלק השרוף, גופותיהם המזיעות של חבריי, כובע הפלדה ושבילי האש בשמים, או מכתבת השרד והטלפון בעבודה, המכונית, ארוחת הצהריים, המיטה, גופה החם של אשתי, והשיגרה המשעממת והאלוהית של החיים. ביער האלונים ב"מסעאדה" אני יושב באוטובוס, ממתין לתזוזה, וחושב: מוזרות דרכי עולם ומוזרות עוד יותר מחשבות אנוש. העוצמה, של שאלת הספק, מי משני העולמות שליט יותר, - חבריי בשדה הקרב, סלעי הבזלת ורעשי המלחמה, או החיים כאזרח. עצם המחשבה הזאת, מחרידה את לבי. מי משניהם קיים יותר, מי משניהם אמיתי יותר. הספק המתמשך הוא מקורו וסימנו של הטירוף או של הגאוניות. ואולי מה שהיה קיים, בעולם ממנו הגעתי, אינו קיים וצריך בדיקה. והאם היה קיים בכלל, במשמעותו האמיתית. ואם היה קיים במשמעותו האמיתית, שלפני יום כיפור, אולי אינו קיים במשמעותו האמיתית שאחרי יום הכיפורים.המעבר מהחיים האמתיים, לשדות השחורים של המלחמה ושל המוות הוא כל כל כך חד וכל כך טראומטי, עד כדי טירוף הדעת. היכן מסתיימת המציאות והיכן מתחיל הדמיון. היכן החיים האמיתיים והיכן ההזיה. הכל מתערבב, אני צריך זמן כדי לארגן את שניהם ולהבין בכל פעם מחדש שהחוויות אותן חוויתי אינן הזיה, הן אמתיות חזקות ומשפיעות עד כאב.או, אולי האמת היא יחסית ואולי היא מתחלקת ומפנה מקום לעוד אמת ולעוד אמת ויש הרבה אמיתות של קיום ואולי מסוגל אני לספוג יותר מאמת אחת, ולחיות עם כולן בשלום. ואולי אמת אחת תדכא את רעותה, ואולי אחת מהן תכבוש את כולן. מי היא האחת שתכבוש? אם תהיה זו של ריחות המלחמה, אכנס לטירוף של חושים ולטירוף של דעת... ואולי כולן ייכחדו ואשאר בלי כל אמת, כמו לוח חלק הצופן בחובו תקווה חדשה, חיים חדשים. אולי מתוך כל האמיתות אכתוב אמת חדשה, שתהיה צרופה, שתהרוס את המלחמות, את הזיופים ואת הצרימות, את דברי ההבל של הפוליטיקאים ושל הגנרלים ושל כל העולמות שלנו ושל אויבינו... דבר אחד ברור לי, בעוד כך וכך שעות אני עומד להיפגש באמת הקודמת שלי, שממנה נותקתי ואליה אני חוזר באהבה. אבל גם אותה, כאילו שאני עומד לבחון מחדש, באמות מידה שלא ידעתיכמותן. העמידה הרצופה אל מול החידלון של הקיום הפיסי והסיכוי לצאת ממנו ללא פגע, יוצרת בי סרגלי מידה ואמות מידה, שלא הכרתי קודם. עלי להשתמש בהם כדי לחיות חיים טובים יותר אמיתיים יותר. בתוך סערת המחשבות המטריפות והגילויים המדהימים, מנותק כליל מהסובב אותי, אני מוצא את עצמי, לפתע, מחוץ לאוטובוס עם תרמילי בידי. מה קרה? האם ביטלו את החופשה?. הכל אפשרי. פתאום מתברר לי שהמפגש עם האמת הקודמת שלי, חשוב לי יותר מכל, אינני יכול ואינני רוצה לוותר עליה. כל השאר הן מחשבות הבל של מלחמה ארורה. כי האמת העכשווית, זו של המלחמה, נעשתה איומה, מכוערת ובלתי נסבלת. כדי להתנתק ממנה ולחיות את חיי, עלי לשאוב, למוץ כל טיפה של כוח מהאמת הקודמת שלי. והיציאה לחופשה של עשרים וארבע שעות, זו שתאפשר לי לחזור אל השפיות ולכל אהבותיי, הנה היא הולכת ונשמטת מידיי. אני מנסה להתעורר מהזיותיי וממחשבותיי ומגלה לפתע את הסיבה לירידת חבריי, ואני בתוכם, מהאוטובוס. סרן איציק, קצין החימוש, העלה חשד, שחייל מסוים, גנב חלק חילוף מתוך הזחל הטכני. "מד לחץ לגלגלים", בעטיה הוא מחליט להוריד מהאוטובוס את קבוצת חיילי הזחל הטכני, ואני בתוכם, כחשודים בגנבה. אני עומד בשורה עם חבריי, שולף מתוך תרמילי את הבגדים הצואים מזיעה, את האבק והפיח השחור, ואת כל ריחות המלחמה, את צרורות המכתבים שקיבלתי ומראה אותם קבל עם ועדה. כך עושים גם חבריי. הגניבה לא נמצאה, כי אולי לא התרחשה מעולם, אולם הביזיון והקצף מהמעמד המשפיל נולדו בי באותו הרגע. כל תחושות ההקרבה וכל הערכים עליהם התחנכתי התנפצו לרסיסים בגלל סרן אטום מוח. חבריי ואני, ואיציק בתוכם, עולים מחדש לאוטובוס. ממקום מושבי, אני מרגיש בחילה פיסית עזה מהמעמד המבזה. עשרים ואחד יום טולטלתי בין חיים למוות בקופסת הפלדה, נלחמתי על חיי, נלחמתי למען חיי משפחתי ולמען חיי האומה, בדיוק כפי שכתוב בספרים. במקרה גם נשארתי בחיים, ולפני הרגע הנכסף, שלמענו נלחמתי, לפני שאני נפגש עם העולם אותו נטשתי, כשאני הלום מחשבות על אותם ערכים עליהם נלחמתי, למען הפסים הכחולים החרוטים על דגל הלאום שלי, בסרעפי מחשבות אודות ערכם של החיים ושל הספק בתכליתם, מופיע הסרן העלוב ומחבל במעמד. הוא מעמיד אותי במסדר החשודים בפני חיילי הגדוד. ניסיונותיו להסביר, שהוא חשד במישהו מסוים, רק מגבירה את תחושת הבחילה והגועל למעשה הנתעב. אני ניגש למקום מושבו של הסרן ומביע בפניו במילים, את תחושת העלבון והקבס ממעשיו. אני פולט את הגועל ומקיא אותו מעבר לחלון האוטובוס הנוסע בינות לעצים של יער האלונים ב"מסעאדה" בדרך הביתה. הירידה מרמת-הגולן מיתנה את סערת רגשותיי ופינתה מקום להתבוננות זהירה בנוף המתחלף. התבוננתי בשיירות כלי הרכב העולות וזורמות מולי, בקבוצות של חיילי חימוש, שבסדנאות מאולתרות בצידי הדרכים שניסו להפיח חיים במפלצות פלדה. אני מתבונן עד לאן הגיעו הסורים במתקפת הפתע שלהם. טנקים סובייטים צבועים בצבע ירוק זית מפוזרים בשדות הבזלת, נראים כחדשים, חלקם חסרי צריחים שהועפו מעוצמת פיצוץ התחמושת שבתוכם. ארבעה טנקים סוריים עומדים מכונסים דוממים, כשקני תותחיהם מופנים לארבע רוחות השמים ואחוריהם צמודים זה לזה, נראים כקיפוד ים ענק המזקיר את מחטיו, כאילו נערכו להגנה היקפית. עשן מיתמר עדיין, מאחד מהם, מעיד על כך שנפגע לפני זמן לא רב. בתוך תנופת הבלימה וסערת הפריצה של כוחותינו, נלכד חלק מהשריון הסורי בתווך, בנסותו להצטרף לצבאו הנסוג. הוא לא פסק מנסיונו לפגוע בשיירות האספקה שעלו לרמה. על הגדרות של מחנה "נאפח" נשארו תקועים טנקים ירוקים. ממש לצידם, הטנקים החומים שלנו. חום וירוק, סמלי האדמה והפריחה, הצמיחו כאן רק הרג ומוות. אני עוצם את עיניי. טרטור גלגלי האוטובוס על גשר בנות-יעקב, החוצה את הירדן, כאילו סימן את המעבר לעולם האחר. במלחמת "ששת הימים" מצאתי, באחד הבונקרים, ליד העיר קוניטרה, מחברת עבה. פתחתי אותה מתוך סקרנות. לתדהמתי גיליתי מילים עבריות כתובות בכתב יד רהוט, מילים מנוקדות, כמעט ללא שגיאות כתיב. בצד המלים העבריות נכתב תרגומן הערבי בשורות ישרות, כתב יד עגול, מסודר. התדהמה הפכה לסקרנות, מעניין לדעת מיהו חובב השפה העברית ומה הוא לומד. החילותי מעלעל בדפי המחברת והסקרנות פינתה שוב מקום לתדהמה ולשאט נפש. בצד מלים כמו "האפליה הגזעית", "קזה-בלנקה, "אשכנזים", "ספרדים", קראתי מלים כמו "ממזר", "יימח שמך ושם זכרך", "סמרטוט", "זין מלוח בתחתיך" "זונה", "רועה זונות", "שד" "שדים", "פיטמה", "מותק","מזמוז", "חיבק", "מצץ", " נקודת חן". גם במלחמת ששת הימים, לא חצו הטנקים הסורים, את גשר בנות יעקב ואותו חייל סורי אלמוני ודומיו, לא הצליחו לממש את ששקדו בלימוד השפה העברית. אוצר המילים שלמדו לא הטיל ספק בדבר כוונותיהם, אם ואילו היו מצליחים לממשן ולהגיע לישובינו ולבתינו. ראש-פינה, צפת, הכפרים הערביים שבגליל, כרמיאל, עכו, חלפו כבחלום. מצאתי עצמי יושב ב"כרמלית" המטפסת אל הר הכרמל, מתבונן לראשונה בציבור של אזרחים. מצבעי השחור של הבזלת והלבן של השמש הקופחת, העולם החל לחזור ולהיות צבעוני. אשה צעירה, נאה ומטופחת, יושבת מולי ב"כרמלית", לידה בנה הקטן. שערה בלונדי ארוך, מתבוננת בי ודרכי. ברכיה החשופות כמעט נושקות לברכיי. קימורי שדיים עדינים, מחוטבים. העיניים הכחולות, האף הסולד, הכתפיים, הצוואר היפה, עדוי במדליון זהב. טבעת הנישואין באצבעה והברכיים המשיקות. הישרתי בה מבטי, כאילו חיפשתי בה את האישה שבנשים ובמקום זה צלמתי בתוך עיניה הכחולות את שדות הבזלת השחורים… יצאתי מ"הכרמלית." טיפסתי במדרגות הנעות אל עבר היציאה שבמרכז הכרמל. "המרכז," שרגיל הייתי לראותו זוהר ושוקק חיים בשעת ערביים זו, היה מיותם ואפלולי. ה"ייקים" הקשישים היושבים, דרך קבע, בחליפות מחוייטות, בבתי-הקפה עם כלביהם העטויים בכסויי צמר צבעוניים, נעלמו ואינם. הם היו לוגמים ספלי קפה ומתבוננים בעוברים ושבים. האנשים שחלפו על פניי, נראו חפוזים, ממהרים ועגמומיים. הרגשת ההקלה שציפיתי לה לכשאגיע לכרמל, לא הגיעה, כאילו לא תמה המלחמה. האוטובוס היורד לדרך-הים בושש להגיע. האנשים הצטופפו מסביב לעמוד התחנה כחבורה מוזרה, שקטה ואילמת. שעון החול של חופשתי הקצרה ממשיך להתרוקן מחלקו העליון וטרם הגעתי הביתה. מחר באחת-עשרה בבוקר, עלי להתייצב בתחנה "אגד", כדי לחזור לרמת-הגולן. הרמתי את ידי לטרמפ. הנהגת במכונית שעצרה, הביאה אותי עד לפתח ביתי. לבי החל להלום בחוזקה, אני מטפס במהירות במעלה המדרגות. נעצרתי מול הדלת. כאילו חלפו יובלות, מאז עזבתי את הבית. האם יכירו בשינוי שחל בי? נשמתי עמוקות, מוכן לקראת הפגישה. לחצתי בעדינות על ידית הדלת. היא לא נענתה לי. צלצלתי בפעמון, אין תגובה. האם אינם בבית? היכן הם יכולים להיות בשעה הזאת? מוזר, לראשונה גיליתי שבכל ימי הקרבות צרור המפתחות של הבית, ושל ביה"ס אותו ניהלתי, נשאר מונח בכיס מכנסיי. כאילו המפתחות היו הבטחה שיגיע מועדם. הוצאתי את הצרור ופתחתי את הדלת. אפלולית הדירה, אין בה איש. הדלקתי את האורות, כשאני מתעלם מהאפלה ששררה בכל השכונה. לפתע, כאילו הוכיתי בסנוורים ואיני מבין מדוע. אין זה האור שמכה אותי בסנוורים. מוזר, כעיוור שהתפקח, גיליתי מחדש את עולם הצבעים. כך עומד אני, מתבונן בפרטים המוכרים לי. כאילו מגלה מחדש את צבעי האדום, החום, הלבן, הסגול. פנטזיה של צבעים מול השחור המדכא של חושות הבזלת השחורה שברמה הסורית. מסוחרר, חיפשתי את הטלפון וחייגתי את המספר של שרה חמותי. - "הלו, הלו, דליה אצלך?" שאלתי אותה בחוסר סבלנות ובחוסר נימוס, כאילו חזרתי עכשיו מהעבודה, מעשה של שיגרה. - "מי זה, מי זה, זה אתה אלוני?" שאלה בקול נפחד. - "איפה אתה?" - "אני בבית, איפה דליה והילדים, הם אצלך?" שאלתי שוב בלי לשאול לשלומה. - "הם בבית. הם לא בבית?" אמרה מבוהלת. - "אבל אני מדבר מהבית". אמרתי וטרקתי את הטלפון. היכן היא יכולה להיות? דליה אוהבת את הבית. מאז ומתמיד לא עזבה אותו, שלא לצורך. גם ליציאה, לבילויים חברתיים הייתי צריך להפציר בה, שתצא. הייתה תמיד פורצת באנחת רווחה, כשהיינו חוזרים הביתה מבילוי אצל חברים. "אתה לא חושב שזה בזבוז זמן?" הייתה אומרת, וחוזרת לעסוק בקריאה או בכתיבת עבודות לצורך עיסוקיה המקצועיים. היא בודאי יצאה למרכז הכרמל לקניות, אולם מדוע דווקא בשעה הזאת? כאילו שציפיתי, שתדע על שעת בואי. בכל המכתבים, לא כתבתי אודות חופשה אפשרית. לא יכולתי לעמוד בפני קוצר רוחי. ירדתי במדרגות, בקפיצות קרב, פתחתי את דלת מכונית ה"ווקסהול" העתיקה שלי, שבמשך כחודש ימים עמדה בשממונה, ללא שימוש. נעצתי את המפתח במקומו והמכונית לא הכזיבה, כאילו נרתמה למאמץ, נהמה ברעש וזינקה לעבר הכביש הראשי. הרחוב היה שרוי באפלה מוחלטת וכן גם הבתים. רק עכשיו עיכלתי שבעצם כל חיפה עדיין שרויה בהאפלה. רק פנסי מכוניתי מבהיקים בלובנם. פנסי המכוניות שחלפו מולי היו מרוחים בצבע כחול כהה והאירו עמומות דרך סדקים לבנים, שנבעו מהצבע. שיא הטיפשות. זה שבוע ויותר, ששיירות מכוניות מטפסות אל רמת-הגולן, באורות מלאים, ללא מורא, וכאן, בעורף הבטוח, בחיפה, כולם שרויים באפלה. רק עכשיו החילותי להבין, בעצם, שגם העורף היה שותף לחוויות המלחמה ושהאפלה מבטאת את המורא מהפצצות אוויריות. התעלמתי לחלוטין מהצורך לכבות את האורות. החלטתי לחגוג ולבטא את הניצחון שלנו ושל חופשתי הראשונה, בדרך זו. אין צורך לחשוש, אין צורך לכבות אורות. רמת-הגולן חזרה להיות כולה שלנו. ולא עוד, אלא שאנו חונים חמישים קילומטר מעיר הבירה הסורית, דמשק. לא היה אף אחד ברחוב, שיוכל להתרשם מחגיגת הניצחון הפרטית שלי. רק שמעתי נהגים, שחלפו מולי שואגים: "תכבה את האורות, אידיוט". החניתי את המכונית באמצע מרכז הכרמל השומם. יצאתי ממנה והחילותי לחפש את משפחתי. "דליה, דליה!" שמעתי את עצמי קורא בקול גדול. "דליה, דליה!". רץ וקורא ואין עונה. רק אנשים בודדים מסתכלים עלי כעל מטורף. לא איכפת לי, רק דבר אחד חשוב – למצוא אותם. מאוכזב, אני חוזר למכונית. כל החנויות סגורות ואפלות וגם פנסי הרחוב כבויים. עלטה שחורה ומנוכרת, במקום היפה ביותר בכרמל. התנעתי את המכונית והדלקתי את האורות. יחד אתם דלקו, לפתע, כל האורות במרכז הכרמל. כאילו אני חוללתי זאת. מרכז הכרמל חוגג את חופשתי. בוטלה ההאפלה וכאילו נגמרה המלחמה. אין חשש להפצצות. כבמטה קסם גם אנשים החלו נראים ברחובות, אבל את דליה והילדים לא מצאתי. שוב עמדתי ניצב מול דלת ביתי והפעם פתחתי אותה כאילו בסערה. "בוביקה, וונצק, אבא בא!" – קראה דליה ונתלתה עלי. גם אורית ואמיר נתלו עלי מסביב בצהלה. " קבלת את המכתבים ששלחנו לך?" קראו. "באת לתמיד?!" – קראה שאלה דליה. - "עד מחר בשעה אחת עשרה בבוקר". - "לא אתן לך לחזור. לא אתן, מספיק לי ממלחמות. אתה צריך להישאר שלנו. יש מספיק גברים שלא נלחמים. אפילו שלושה שכנים מהבית שלנו, אני רואה אותם יום יום בבית". כאילו אמרה דבר לזות שפתיים והוסיפה: - "ועכשיו נשלח אותך לאמבטיה. כמה זמן לא התקלחת?" שאלה. - "מאז שעזבתי את הבית". אמרתי. לפתע הבנתי שאני נושא אתי את ריחה של המלחמה, את ריח החושות העלובות, הבונקרים, השמן, הנפט, הדם והזיעה. דליה מיהרה לחדר הרחצה, פתחה את ברזי האמבטיה, החמים והקרים. הוציאה מהארון שמפו ריחני ופיזרה אותו בשיפעה לתוך המים המתבלבלים. נכנסתי עם המדים המלוכלכים לחדר האמבטיה ודליה והילדים נשארו להמתין בתוכה. חלצתי את נעליי הכבדות ואת בגדיי, כשכולם מריעים למראה כל בגד מלוכלך המצטבר לערימה, כאילו היה זה מבצע מיוחד. עמדתי בעירום מולם, כשהם עומדים ומתבוננים בהתפעלות וכאילו לפי אות מוסכם, הטבילו אותי לתוך האמבטיה וכל אחד מהשלושה החלו לקרצף את גופי, בשמחה ובצהלה, כשהם מתיזים מים וקצף של סבון ריחני. לכול עבר הרגשתי הרגשה של אושר. כאילו שכבות, שכבות מתקלפות מגופי, של הלכלוך עם ריחות המלחמה, של הבזלת ושל הטנקים השרופים, של השוחות והבונקרים, הכל מתקלף, נושר ונעלם ואני נעשה קל מרגע לרגע וחוזר אל האמת הראשונה שלי. האומנם? לאחר ששבעתי לראות את הילדים, שנרדמו על השטיח שבחדר האורחים ודליה סיימה להכין לי מטעמים ממצרכים שמצאה במטבח, עידכנה אותי במלחמת הקיום שבעורף, הירידה למקלט, הרצון להמשיך למרות הכל בחיי השיגרה, הולדתו של אורי ביום השני למלחמה כשאביו היה אי- שם בסיני, המצב המדיני שלנו כפי שהשתקף באמצעות מסך הטלביזיה, שלא הפסיק מלשדר, והעובדה שכל הדברים בבית מתקלקלים ברגע שאני עוזב אותו: התריס נשבר, הבוילר דולף והשעון עמד מלכת. ומה לך הוכחה טובה יותר שאסור לי יותר לנטוש את הבית… הכפר "ג'אבה" נגלה לעיניי עם צריח ומסגד וקימורי כיפות בית תפילתו. חיילים פזורים בכל עבר בתעלות בזלת שפוכה, בבונקרים, בצריחי הטנקים ובקופסאות הזחלמים. אינם נעים כאילו קפאו בהבזק אחד של מצלמה. האדמה, הבתים והנוף מסביב כולו אפור-שחור ורק השמיים מאדימים באודם של שקיעה. עננים ראשונים של חורף, משוכים מאופק לאופק כשמיכה צבעונית המכסה הכל, כמנסה לחמם את האדמה הקרה. שובלי אש קורעים את השמיים ונוחתים בכל מקום, משאירים אחריהם מהמורות ואבוקות עשן ואפר. גדרות הבזלת נרעדות מעוצמת הרעש ופה ושם נפערת פרצה שאבניה מידרדרות. דממה מוזרה שולטת בכל. רעשי ההבהקים והנפילות של הפגזים, אינם נשמעים כלל. גם החיילים ואני ביניהם, אינם נעים. כולם נסוכי שלווה וביטחון. מבטיהם פונים כלפי השמיים הבוהקים בארגמן השקיעה וכולם, עד אחד, עוסקים בשקיקה בפעולה אחת: – כולם, כולם מפנים פיותיהם מעלה ויונקים משד ענקי, כאילו הוא בעל אלפי פטמות. - "זהו השד של המח"ט". ידעתי בביטחון. "כולם יונקים ממנו והוא מפנה את הדד לכולם. השד מניק וכל חיילי החטיבה יונקים, כגורי חיילים, שואבים ממנו כוח ותענוג. השד מסתיר את מרחבי השמים האדומים . הוא מכסה את כל הכפר, כאילו רצה לסוכך על כולם, עד מחנק. התעוררתי לפתע, כשאני מחפש את השד הענק ואת הכפר. "היכן אני?" אני עטוף בשמיכת פוך צבעונית, כשגופה של דליה מכסה את גופי. כאילו אני חסר משקל, כעובר ברחם. הדקות חולפות ועדיין אני מנסה לחזור למציאות. הדבר אינו עולה בידי בקלות. רק כשדליה פונה אלי בדברי חיבה וליטוף, הבחנתי בארבע קירות חדר השינה החם, המזרון הרך, שמיכת הפוך הקלילה ודליה. שקעתי בשינה עמוקה עד לשעות הבוקר המאוחרות. חזרתי מהחופשה ליער האלונים ב"מסעדה", לא לפני שתיקנתי בבית את כל הטעון תיקון. התריס, הבוילר והשעון ומחברת עבה שקניתי כדי לכתוב בה יומן זה. הרגשתי דחף עצום להביע את החוויות, המחשבות, הלבטים, שהיו מנת חלקי במשך עשרים הימים שחלפו. החופשה הקצרה לא יכלה לתת פורקן לכמות האנרגיה העצומה שהצטברה בי. דבריי נשמעו זרים ומוזרים באותו העולם הראשון אותו נטשתי לפתע פתאום. החיים הם מעין מגילת קלף, מגוללת כספר תורה: בגליל הימני מגולל עברך וכל פרטי חייך. בשמאלי, מגולל העתיד שטרם נכתב. בתווך, בין הגליל הימני לשמאלי, פרוש ההווה, כתוב בשורות ישרות, צרות. אינו מגלה הרבה, מוצפן בין גלילי עבר לגלילי העתיד. המגילה סובבת לה לאיטה, חופנת בקרבה את העבר ומגלה טיפין טיפין טפחים מהעתיד. בימים של שיגרה וחול, מתפרש לו העתיד, במין רצף אחיד, השואב את המשכיותו מהעבר. עכשיו, הכל השתבש מגילת העתיד כאילו פסקה לנוע, או שהיא מזייפת בכתיבתה, אינה תואמת. למגילת עברך. לפתע, הגליל הימני נעשה לך חשוב ואתה מגולל אותו, פורש אותו ונתלה באותיותיו. מאורעות, אירועים ודמויות עבר, קרובים ורחוקים, חוזרים אליך ואינך יודע אם תפגשם בעתיד. מגילת חייך לפניך. עליך רק לקרוא בה ולדלות מתוכה את האוהבים והאהובים. זמנים ומרחקים. מוסכמות חברתיות מאבדות מחשיבותן והופכות להיות מזויפות וצורמות. הסתבר לי, שבמשך ימי הלחימה, שלחתי גלויות גם לדמויות עברי, גלויות חפוזות. אתה כותב, משמע שאתה קיים. קיבלתי בתגובה, מאות רסיסי פז, מכתבים וגלויות שגישרו בין מגילת העבר להווה המתמשך.
.png)
לעמוד האישי באתר
בה"ד 20 – בבסיס הדרכה למקצועות הטכנולוגיה ואחזקה מכשיר למקצועות טכנולוגיים לכלל זרועות צה"ל ביבשה באוויר ובים. הבה"ד ממוקם בקריית ההדרכה בדרום ובו נערכות מרביתן של ההכשרות (מעל 60 סוגי קורסים שונים). בבה"ד מוכשרים למספר רב של מקצועות טכנולוגיים בשלבים המקצועיים השונים בסדיר ובמילואים ,בתחומים מגוונים כגון : אלקטרוניקה, אוטוטרניקה, חשמל, חמשות לסוגי אמל"ח רבים כגון : נשק, תחמושת אמצעים אלקטרו-אופטיים, רכב , רק"ם וכו' . כל אלה משפיעים על מאפייני הבה"ד וממצבים אותו כבה"ד הטכנולוגי הגדול בבסיסי ההדרכה בצה"ל בו מכשירים ומאמנים עשרות אלפי בעלי מקצוע ותפקיד בשנה. מעבר למקצועות הטכנולוגיים הבה"ד מכשיר גם את שדרת הפיקוד בחיל , קצינים ונגדים במסלולי פיתוח וקידום בהתאם למסלול פיתוחם ותפקידם. לקריאת ההיסטוריה של הבה"ד - קישור חיל הטכנולוגיה והאחזקה - קטלוג מקצועות ומסלולי הכשרה - לצפיה קטלוג בפורמט PDF בבה"ד קיימים אמצעי הדרכה מהמתקדמים ביותר – כיאה לבית הספר המכשיר בעלי מקצוע המיועדים לאחזקת אמצעי לחימה מתקדמים כגון: כלל השיעורים מועברים במצגות באמצעות מחשב, סביבת הלמידה מאופיינת באמצעי המחשה: דגמים וסימולטורים משוכללים ועוד.הבה"ד הינו מהבה"דים היחידים המוסמכים לתקן באיכות בהדרכה (תל"ב) שלב ב'. רשימת הקורסים בבית הספר לטנ"א (חימוש) - בה"ד 20 מקצועות האלקטרוניקה ברכב קרבי משוריין (רק"ם) 1877 – טכנאי בקרה ותצפית מרכבה סימן 4 1847 – טכנאי בקרת אש מרכבה סימן 2, 3 0049 – טכנאי מערכות בקרה ברק זוהר (ב"ז) 1886 – טכנאי מערכות אלקטרוניקה נמר 1486 – טכנאי מערכות ייעודיות מנתץ מערכות אלקטרוניות ואופטיות 1212 – אלקטרונאי טכנולוגיה ואחזקה 0808 – טכנאי מערכות התראה 1804 – טכנאי מערכות טכנולוגיות מתקדמות 1948 – טכנאי בקרת אש תומ"ת (תותח מתנייע) 0133 – טכנאי אופטי 1585 – טכנאי מערכות מודיעין שדה (מוד"ש) מקצועות הרכב 0870 – טכנאי אוטוטק 0670 – מאבחן מערכות רכב (מאמ"ר) 0270 – נהג מפעיל מנוף מקצועות המכונות 1876 – טכנאי נשק וצריח מרכבה סימן 4 1846 – טכנאי נשק וצריח מרכבה סימן 2, 3 1164 – טכנאי נשק וצריח תומ"ת (תותח מתנייע) 1875 – טכנאי מערכות הנעה מרכבה סימן 4 1844 – טכנאי מערכות הנעה מרכבה סימן 2, 3 1884 – טכנאי מערכות הנעה נמר 1056 – טכנאי מערכות הנעה פומ"ה (פורץ מכשולים הנדסי) ונגמחון 1892 – טכנאי מערכות הנעה וחשמל נגמ"ש (נושא גייסות משוריין) 1616 – טכנאי מערכות הנעה צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) 1162 – טכנאי מערכות הנעה תומ"ת (תותח מתנייע) 0365 – טכנאי מערכות הנעה אכזרית 1891 – טכנאי מערכות הנעה וחשמל גנרטורים 1487 – טכנאי תובה מנתץ 1168 – מאחזק חט"כ (חטיבות כוח) 0222 – טכנאי ציוד הרמה והידראוליקה 0298 – טכנאי הנעה וחשמל ציוד ייעודי מקצועות החשמל 1878 – טכנאי מערכות חשמל מרכבה סימן 4 0386 – טכנאי מערכות חשמל מרכבה סימן 2, 3 1885 – טכנאי מערכות חשמל נמר - 45 - 0382 – טכנאי מערכות חשמל פומ"ה (פורץ מכשולים הנדסי) 0131 – טכנאי מערכות חשמל צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) 1163 – טכנאי מערכות חשמל תומ"ת (תותח מתנייע) 0145 – טכנאי מערכות חשמל אכזרית מקצועות נוספים 1460 – אחראי ניהול מלאי 0320 – בוחן תחמושת 1608 – טכנאי תכנון, פיתוח וייצור (תפ"י) 0322 – טכנאי נשק 1461 – מאחזק תחמושת 0104 – צמיגאי 0242 – פקיד טכני 1827 – עובד החסנה יבשה (הח"י) 0204 – מסגר כללי מה אתם יודעים על חיל הטכנולוגיה והאחזקה ? בה"ד 20 לאורך השנים הפך לבית ולמשפחה אחת חמה לכלל המשרתים בחיל הטנ"א ולכלל הבאים בשעריו המוכשרים והמשתלמים בו וכנושא הדגל באיכות ההדרכה וההכשרה. הכרת המדינה במקצועות החיל לקבלת תעודת בעל מקצוע במסגרת אתר העמותה מוצגים כלל מקצועות חיל החימוש השונים וכן הקבלתם לתעודות מקצוע מטעם המדינה. מסמך זה מציג את המקצועות שיש להם קרדיטציה מטעם המדינה. כלומר אם שירתת במקצוע מסויים בצה"ל בחיל החימוש את / אתה זכאים לתעודה של מדינת ישראל וזוכים במקצוע מוכר.
.JPG)
לעמוד האישי באתר
קורס סדרת נהיגה מכשיר את בעלי המקצוע לקבלת רישיון נהיגה מנהלתי על כל הכלים המטופלים על ידי חיל החימוש. הכלים הנלמדים בסדרה הם טנקי מרכבה , טנק מג"ח , נגמש כבד פומ"ה , נגמש אכזרית , כל התותחים המתנייעים , ועוד. הסרט מפרט את ההכנות לביצוע הסדרה וכן את שלבי הקורס.
.jpg "גרסון יעקב ז")
.jpg "צבי יצחק ז")
.jpg "קיש אמיל שמחה ז")
.jpg "שרעבי יאיר ז")