לא נמצאו תוצאות. ניתן לחפש פרמטרים אחרים
.jpg)
לעמוד האישי באתר
חוברת בהוצאת חיל החימוש, חלק מהדפים אינם , בחוברת סקירת נושאים טכניים בנושאי מקלעים ותותחים קלים לכוחות החי"ר, הנדסת אנוש בתכנון מושבים לרכב , סקירת טנק המרכבה וחידושים בו , סקירת טנק תובה דו קני בצבא הגרמני, כתבה על הצנטוריון המשופר ,ערכה לפריצת שדות מוקשים, חטיבות כוח לטנק המערכה כיום ובעתיד. מחשבות על אמינות רכיבים ומערכות ועוד... לקריאת החוברת בפורמט PDF - קישור
.jpg)
לעמוד האישי באתר
מאמר שפורסם בירחון מערכות עתודאים בוגרי הנדסה מביעים לעיתים אכזבה מכך שבצבא הם עוסקים באפיון מוצרים בעבור צה"ל ולא בפיתוחם. לאכזבה שלהם אין מקום: במסגרת עבודתם הם באים במגע עם בכירי התעשייה האזרחית וצוברים ניסיון עשיר ורב ערך. מבוא מהנדסים ביחידות הטכנולוגיות בצבא מגיעים בעיקר משורות העתודאים. לאחר סיום לימודי מדעים או הנדסה הם מתגייסים לצבא, עוברים ברובם קורס קצינים ומשתבצים בתפקיד מקצועי ביחידות הטכנולוגיות. ככלל, הלימודים באוניברסיטאות ובמכללות ממוקדים בהכנה לתפקידי תכן ופיתוח בתחומי ההנדסה. רוב העתודאים לומדים יחד עם סטודנטים בוגרי צבא שמשתלבים בתעשייה לאחר הלימודים. לא מעטים מקרב העתודאים אף עובדים בזמן לימודים בתחומי הפיתוח והבדיקות במשרות סטודנט. עקב מיקוד הלימודים והסביבה הטכנולוגית במוסדות הלימוד במחקר ובפיתוח, רבים מבין העתודאים מצפים להגיע בתפקידם בצבא לעיסוק הדומה מהבחינה המקצועית לעיסוק של חבריהם לספסל הלימודים בתעשייה ובחברות ההייטק. יתר על כן, סינון המועמדים הטובים ביותר למסלול העתודה - נוסף על פרסומים גלויים בנושאי טכנולוגיה צבאית, מערכות לחימה מתקדמות ועוד - רק מעצים את הציפייה לעיסוק בתפקיד של מחקר ופיתוח בחזית הטכנולוגיה הצבאית. אולם בעת הגיוס לצבא נוצר לעיתים פער בין הציפיות והשאיפות המקצועיות של העתודאי המתגייס לשירות לבין המציאות בצבא. למעט מספר מצומצם של יחידות פיתוח קטנות, עיקר הפיתוח ההנדסי נעשה בתעשיות ולא בתוך הצבא. במקום לפתח אמצעים ומערכות באופן עצמאי, המהנדסים בצבא עוסקים בעיקר בכתיבת מסמכי אפיון, בניהול, בבחינה וכו׳, ואילו עבודת התכן ההנדסית העיקרית נעשית בתעשייה. למעשה, המהנדסים בצבא מייצגים את הלקוח )הצבא( מול החברות שאמורות לספק מוצרים או שירותים לארגון. לקריאת המאמר המלא - קישור
.jpg)
לעמוד האישי באתר
התגשמות החזון הדגלים המתנוססים ברוח הפעילות של מבקרים מיחידות חיל החימוש השונות, טכסי קבלת תגיות לפרחי הקצונה, טכסי סיום קורס קציני חי"ח, כנסי ת"ע, ביקורי גמלאים, משפחותיהם מכרים, טכסי סיום של קורסי פיקוד ותצפית לחיל מודיעין הקרבי, ערבי יחידה ועוד. כל זאת הופך את מרכז ההנצחה למקום חי נושם וחם לזיכרון ומורשת. בפעילות זו אנו מגשימים את החזון להקמת מרכז ההנצחה סיורים והדרכות במרכז ההנצחה 2,525 חיילי צה"ל שביקרו במרכז ההנצחה בשנת 2014 רבעון פיקודים וזרועות סה"כ מרכז צפון דרום מז"י ח"א אכ"א פקע"ר אט"ל א 105 90 95 45 225 560 ב 145 50 25 160 305 685 ג 245 40 80 130 495 ד 290 135 80 60 80 50 90 785 סה"כ 785 275 240 265 160 50 750 2,525 טכסים ואירועים במרכז ההנצחה בנתניה 8,450 מבקרים ומשתתפים בטקסים , ו - 3,000 במהלך טקס ההנצחה לחללי חיל החימוש. רבעון יחידה טכס מס' מבקרים א ביסלק בה"ד 20 סיום תצפיתניות , מפקדים/ות מסע תגיות 2,200 60 ב ביסלק בה"ד 20 סיום תצפיתניות , מפקדים/ות מסע תגיות 2,700 60 ג ביסלק בה"ד 20 סיום תצפיתניות , מפקדים/ות מסע תגיות 700 60 ד ביסלק בה"ד 20 סיום תצפיתניות , מפקדים/ות מסע תגיות 2,700 60 סה"כ 8,540 בחודש יוני 2014 –טכס התייחדות וזיכרון לחללי חיל החימוש בהשתתפות אלמנות, יתומים, הורים שכולים, אחים ואחיות, קצינים, נגדים, גמלאי חי"ח, מכרים וחברים לנשק 3,000 בפעילויות נוספות שהתקיימו 1400 סה"כ 15,465 פעילויות נוספות במרכז ההנצחה א. כנסי עיון של קצין העיר נתניה. ב. תדרוך מודיעי נפגעים של קצין העיר נתניה ג. כנס עיון של רמ"ד נפגעים אכ"א ד. ביקורי גמלאי חי"ח ה. ביקורי תלמידים מהעיר נתניה. ו. ביקורי משפחות שכולות וחברים של המונצחים במרכז. ז. יום עיון הכנה וגיוס לצה"ל בשיתוף עיריית נתניה ח. טכס הוקרה לחיילים משרתים – עיריית נתניה ט. כנס ילדים ונוער בסיכון-עיריית נתניה סא"ל (מיל') יגאל אבן זיו מנהל מרכז ההנצחה
לעמוד האישי באתר
ביקור מפקדי וחיילי החימוש באוגדת איו''ש " מפקדי וחיילי חימוש איו''ש ביקרו במרכז ההנצחה לחללי חיל החימוש בנתניה. במהלך הביקור קיבלו סקירה על מורשת החיל , מרכז ההנצחה והקמתו ע"י העמותה , פעילות ומטרות העמותה , סיירו וקיבלו הסבר על חדר הזכרון בהם אוגדן לכל חלל החיל , הכירו את גן הפסלים ומשמעות כל פסל , ועמדו לזכרם של הנופלים בקיר השמות " מסע תגיות צוערי חיל החימוש " בה"ד 20 בכל תחילת מחזור קורס קציני חימוש הצוערים מבצעים מסע תגיות שמסתיים במרכז ההנצחה. נערך טכס התחייבות לחיל החימוש ולצה"ל שבו נחשפים התגיות , הצוערים מקבלים הדרכה וסיור במרכז ההנצחה "
.gif)
לעמוד האישי באתר
מפקדים יקרים בתאריך 5.1.15 נחנך מרכז המידע החילי. המרכז נועד לתת מענה למלש"בים ולמשרתים בחיל. במרכז קיימים תחומי עיסוק כגון מוקד פניות, דוברות וניו מדיה, הסרטה וגרפיקה. המרכז עומד לשירותכם סרט פתיחת מרכז המידע בראשות קצין חימוש ראשי תא"ל אליעזר בן-הרוש
לעמוד האישי באתר
Tourtelaviv.co.il בימים אלה הותר לפירסום סוד צה''לי שנשמר בקפדנות , במשך שלושים שנה . כל האנשים שעסקו בנושא , והם רבים , דבקו במסורת ושמרו על סודם . אני עוד זוכר את הימים בהם גויירו הטנקים החדשים שהגיעו לצה''ל , וקיבלו שמות עבריים , פטון נעשה מג''ח וסנטוריון הפך לשוט. אסור היה שהאוייב יידע מי יהיה מלאך המוות שלו בקרב הבא . גם פיתוחים שונים נקראו בשמות מסתוריים , טנקים רוסיים שנלקחו שלל ושודרגו אצלנו , הפכו לנגמ''שים בשם אכזרית , לטנק משודרג קראו טיראן ,....קציני ביטחון שדה הסבירו לנו למה אסור לפטפט בנושאים צבאיים . אחד מהם סיפר על נסיעה שהייתה לו עם נספח צבאי זר . באחד מעיקולי הדרך, בשדה שליד הכביש , שכבו הפוכים זה לצד זה, טנק ומוביל טנקים . הקצין הזר אמר לישראלי שעל פי הסימנים , עבר כאן גדוד טנקים על מובילים . .בדיעבד התברר שאכן כך היה . מומחה צבאי כך התברר , יכול לצרף פרטים שהוא רואה בשטח ,למידע קודם שבידיו, ולהגיע בדרך כלל למסקנות נכונות . הנספח הצבאי ידע מראש , שבאזור הזה ליד הגבול, מובילי הטנקים של צה''ל ,נוסעים רק בלילה . עוד ידע הקצין , שנהגי המובילים הם אזרחים עובדי צה''ל, בעלי ניסיון רב בנהיגה , ולא חיילים צעירים . לנתונים אלה הוא הוסיף את העובדה שהמוביל התהפך בעיקול הכביש , שהיה רטוב מגשם. על פי הנתונים האלה , הוא ניחש נכונה . ונחזור לסוד ששוחרר לפירסום בימים אלה . בעיתון הופיעה תמונה של טנק , התברר שהתותח שעל הצריח, אינו ממש תותח אלא אביזר דמה, הבא להטעות ולהסתיר מערכת מתוחכמת , העולה כפריסקופ מהטנק , צופה מלמעלה בשדה הקרב ושולחת באוייב את סוכריות המוות . נזכרתי ביעקב התותח , כך אני קורא לו . ולמה תותח ? אז ככה , מכל הסיפורים שסיפר לי יעקב פרידברג , אירוע אחד בעברו העשיר נשאר חרות בזיכרוני . והוא כולל סממנים המרכיבים את אישיותו . עם הקמת המדינה ופירוק האצ''ל , התגייס יעקב לצה''ל והוצב כמכונאי בסדנה צבאית ,שהייתה במגרשי התערוכה בתל-אביב . בנוסף לשני הטנקים מסוג ''קרומוול'' , שנגנבו מהצבא הבריטי ,ועברו בסדנה , הגיע אליו גם טנק שרמן אחד מקולקל ובלי תותח . את הטנק הזה משו אנשי חיל הים ממעמקי הנמל בחיפה. טוראי יעקב פירק מהטנק את שני המצמדים המקולקלים , ומסר אותם ביוזמתו ,לתיקון במוסך פרטי . יש לזכור , המדינה זה אך נולדה , קרבות קשים בכל החזיתות , לצה''ל עוד לא היו הסדרי תשלומים עם נותני שירותים חיצוניים , והנה מגיע למוסך בגבעת הרצל ,נער נחמד ומוסר לתיקון שני מצמדים (קלאצ'ים) , של טנק שרמן . אני מנחש שהתיקון בוצע בחינם . יעקב הרכיב בטנק את המצמדים המתוקנים והצליח להביא את הטנק למצב נסיעה, אך הוא לא הסתפק בכך . באצ''ל הוא למד לקחת אחריות , גם כשהוא לבד ואין מפקדים בסביבה . יעקב העלה את הטנק על ''מוביל'', ונסע למפעל מתכת גדול בפתח-תקווה . כאן ריתכו לצריח צינור עבה וארוך , שנראה כמו תותח . גם הטנק הזה הגיע ליצחק שדה , מפקד חטיבה 8 . במבצעים בהם ליווה הטנק הזה את החיילים , נבהלו חיילי האוייב ממראהו , ומהרעש שהוא הקים, ורבים מהם עזבו את העמדות ונסו על נפשם . אם כבר הזכרתי את יצחק שדה (הזקן) , אני רוצה לספר לכם על ערימת ספרים ומסמכים שמצאתי פעם ברחוב . על חלק מהספרים מצאתי הקדשות של יגאל אלון , איתן לבני , יעקב מרידור ועוד, בנוסף לספרים בלט אוגדן מסמכים ישן . אספתי הכול למוזיאון שלי . חיים שלמים של אדם מיוחד נפרסו בפני . התברר שהאיש הזה ,צ'ארלי אילן שהיה לוחם ב''שועלי-שמשון'', היה גם לאחר שחרורו מצה''ל , הרוח החיה אשר אירגן טיולים וכנסים לבוגרי היחידה . פתק אחד מתוך האוגדן , היה מחוזק בניר דבק לאורך כול הקיפולים שלו , ניכר בו בפתק הזה שהוא היה זמן רב בארנק , ומשנקרע ,תוקן בנייר דבק . לעתים אנו יכולים ללמוד מפתק קטן יותר מאשר מספר שלם . רבות סופר בעבר על פתקי הפנייה פרוטקציוניים, שהיו נהוגים בימים הרחוקים , בטרם היות הטלפון נגיש, והמייל היה קמח . כותבי הפתקים הללו היו תמיד בעלי קשרים בממסד, ועזרו באמצעותם לקרובים אליהם רגשית או אידאולוגית . הפתקים נכתבו תמיד ברמזים ובקיצור . סופר פעם בקריצה ,על פתק הפנייה קצר ובו היה כתוב - הנ''ל מאנ''ש , המשיב כתב זב''ש . ובעברית של יוםיום – הנ''ל מאנשי שלומנו והתשובה- זו הבעיה שלך . אבל הצעטאלע בו עסקינן, הודפס במכונת כתיבה , כנראה באיזה אוהל . וזו לשונו - אני מאשר בזאת שהבחור צ'ארלי אילן , המחזיק במכתב זה , לחם איתנו ב''שועלי – שמשון'' במסירות ובהקרבה , נא לעזור לו להגשים את חלומו להיות מורה נהיגה או מדריך טיולים . על החתום , סגן אלוף משה דיין , וועדת שביתת הנשק 1949 . אני לא יודע אם הפתק עזר , אבל צ'ארלי הקים את בית הספר לנהיגה ''אילן'' , אני עוד זוכר את האוטובוסים והמשאיות , עליהם למדו תלמידים רבים את תורת הנהיגה. בין המסמכים המעניינים שהיו באוגדן , בלטה תעודת כבוד מרשימה , עשוייה מנייר משובח דמוי-קלף . וזו לשונה : זאת לתעודה כי צ'ארלי אילן היה לוחם בגדוד הפשיטה הממוכן 89, הקומנדו במלחמת השיחרור , תש''ח . ועל כן זכאי לשאת בכבוד את התואר נמר-נוראי ולהורישו לצאצאיו . התנדבותו לגדוד הקומנדו , היחלצותו להגנת הישוב היהודי והשתתפותו במערכות ישראל, הביאוהו להקמת המדינה ולציון שלושים שנות קיומה. הועדה המאשרת . אינפורמציה ראשונית בנושא ,קיבלתי מלוחמים וותיקים שנהגו להתאסף בחנות צילום קטנה , ליד מצודת-זאב בתל-אביב. הם סיפרו לי שהכינוי ''הנמר הנוראי'' , הוצמד לשיריונית נושאת תותח 2 ליטראות , שנלקחה שלל מהירדנים , והיא מוצבת ביד-לשיריון .. לא התעצלתי , אספתי מספר לוחמי-עבר שפעלו בלטרון בתקופות שונות , ונסענו , גם צלם ווידאו התנדב ובא . במקום נפגשנו עם חבר עמותת השיריון ,אלוף משנה ורד נחמן (וגנר), שהיה מפקדי בעבר הרחוק . וגנר הראה לנו שיריונית לא גדולה ועליה כתוב בצבע לבן ''הנמר הנוראי'' . בחניון הטנקים בלטרון , מוצגים טנקים אימתניים אשר פעלו במשך השנים בצה''ל וכאלה שנלקחו שלל . ואני חושב על החיילים בתש''ח שנתנו לשיריונית הזו את שמה . היום אולי היו מכנים את הקטנה הזו בשם חיבה כמו - זלדה . אבל אז , הם רכבו על ג'יפים שהוחרמו בתל-אביב ודמו לשועליו של שמשון , המפקד של גדוד הקומנדו 89 בחטיבה 8 , היה משה דיין , אחת מפלוגות הגדוד הורכבה מיוצאי לח''י , מפקדם המיתולוגי היה יעקב גרנק (דב הבלונדיני) , מפקד החטיבה היה יצחק שדה (הזקן) ... במבצע דני כבש הגדוד את דיר טריף (אזור הישוב שוהם). השיריונית הירדנית הזו נלקחה שלל בקרב זה . מכשיר קשר הורכב עליה והיא השתלבה בלחימה . אחד החיילים כתב עליה בצבע לבן '' הנמר הנוראי'' –ישיר תל-אביב – רבת עמון ''. התברר שהתעודה שמצאתי אינה היחידה . במלאת שלושים שנה לאותו קרב, נערך כנס של חיילי גדוד הפשיטה ובו חולקו ללוחמים של אז , תעודות ''הנמר הנוראי'' . בהמשך הסיור בלטרון ,סיפרו המשתתפים על קשר שלהם למקום , יצחק זימן סיפר איך שמר כאן כחייל בצבא הבריטי, על שבויי מלחמה גרמנים ואיטלקים ,במלחמת העולם השנייה . עמנואל הלל שהיה לוחם באצ''ל, סיפר איך הוברחו ממחנה המעצר שהיה כאן , שני בכירים במחתרת ., לוחם עבר בחטיבת אלכסנדרוני , סיפר על הקרב הקשה שהיה כאן בתש''ח , אריק שרון נפצע כאן וחולץ. רק במלחמת ששת הימים נכבש האזור . הסיפורים נמצאים באתר Tourtelaviv.co.i
.JPG)
לעמוד האישי באתר
סודות וצירופי מקרים יוסי רנרט השבוע הלך לעולמו פלמ"חניק גיבור ואפוף סוד . בדרכו האחרונה הספידו אותו וסיפרו על פעלו , האלוף ישעיהו (שייקה) גביש ותת-אלוף יששכר (ישכה) שדמי. בדבריהם לא היה שמץ מאווירת הצ'יזבאטים שהייתה סביב המדורה אז בפלמ"ח , להיפך . את דבריהם על פעלו של האיש המיוחד הזה, לא היה כל צורך ליפות ולעגל , ממילא פרטים שונים בעברו העשיר של האיש , נותרו חסויים גם עכשיו. סיפורי המתח והמדע הבדיוני , מחווירים לעומת מעשיו בפועל של הפלמ"חניק הזה, בעל החזות התמימה ,הביישנית וטובת הלב , של הילד הזה שגדל בשכונת בורוכוב הפסטוראלית . מתוך הדברים שאושרו לפירסום על פעלו העשיר , ניתן ללמוד על חלקו בהעלאתם ארצה של פליטים יהודים רבים ששרדו את איימי השואה, על פעולות עלומות בהן השתלט עם חבריו על משלוחי נשק של האוייב , ועל מבצעים נוספים במסגרת האירגונים החשאיים , בהם הציל את חייהם של רבים , לפני ואחרי הקמת המדינה . האלוף שייקה גביש , שותפו לדרך ספד ראשון למנוח וסיפר על מפעלי תעשיה חיוניים שהוא יזם והקים , ועל התעקשותו להקים מפעל חשוב דווקא בקריית-שמונה . יחד עמלו והקימו על גבעת כורכר ברמת אביב , את מוזיאון -הפלמ"ח . דבר לא יכול היה לעצור אותו ,הנחלת המורשת הייתה בדמו של האיש היקר הזה שגדל בשכונת בורוכוב . שכונת פועלים זו , שהוקמה בשנת 1923 ,מהווה סמל לראשוניות בנושאי התיישבות ובטחון , אך טבעי הדבר שגיבורים כמותו יבואו ממקום כזה . כבר בשנת 1929 החלו לייצר כאן רימוני-יד בצריף של בית-ספר מקצועי . במכון המים הצמוד לבאר השכונתית , פעל בחשאי משנת 1933, מפעל הנשק הראשון של ארגון "ההגנה" . בבית בודד בלב פרדס , בנחלת- יצחק השכנה, פעל "החדר הראשון" , בו הרכיבו את הרימונים . לאחר זמן מה עברה הפעילות ל"חדר השני" בשכונת בורוכוב. ה"סליק" הראשון של ארגון "ההגנה" בחצר אלדמע , מושך אליו מבקרים עד היום . השכונה ההומוגנית הזו הייתה מעוז של ארגון "ההגנה" וקל היה לשמור בה על סודיות . אך טבעי הדבר שאת שני הטנקים שצה"ל הצליח לסחוב מאוחר יותר מהצבא הבריטי , הביאו לפרדס בשכונה לצביעה ולהחלפת זהות , כאן כבר חיכו להם משה גרשוני האגדי וחבריו . מיד לאחר ההלוויה של האיש היקר הזה , כולי אפוף עדיין באווירת הסוד , התיישבתי לכתוב את השורות האלה , ואם לא שמתם לב , עדיין לא הזכרתי את שמו . הפעם הראשונה בה שמעתי על איש המסתורין הזה ,הייתה בשיחת ראיון שניהלתי עם יצחק זימן , בנו של יוסף, שהיה המייסד והמוכתר של המושבה החקלאית נחלת-יצחק . מניסיוני , כמעט בכל סיפור חיים , יש צימוקים מפתיעים ומתוקים . בסיפור הזה מככבים שני שכנים , האחד מנחלת-יצחק והשני משכונת בורוכוב . יצחק זימן נענה בזמנו לקריאת הנהגת הישוב , התגייס לצבא הבריטי , ולחם נגד הצבא הגרמני באירופה . כחייל משוחרר עבד יום אחת בחצר המשק המשפחתי בנחלת-יצחק . בעודו מאכיל את הפרות , נכנס לחצר אדם זר ושאל על משפחת זימן . יצחק הזמין את הזר אל הבית , אמרתי בית ? יוסף זימן ,אשתו , בתו ובנו , גרו אז יחד בחדר אחד , מעבר לקיר המשותף, בחדר השני גרו הפרות . האורח הציג את עצמו בפני המוכתר , והזכיר לו את משפחתו, שהייתה בימים הרחוקים שלפני השואה ,מבאי ביתו של זימן בקובנה ,ליטא . זימן וחבריו עזבו בזמן את גולת ליטא , עלו ארצה בשנת 1925 והקימו את נחלת-יצחק , זימן התעניין באורח ושמע את סיפורו . התברר שהוא נותר השריד היחידי ממשפחתו הענפה , ועלה ארצה בזהות מזוייפת . כול אותו הזמן עמד גם יצחק בחדר והאזין בשקט לשיחה . המוכתר התעניין ושאל על זהותו המזוייפת , האורח סיפר על תעודת חייל בריטי שקיבל באירופה , באמצעותה נכנס ארצה . יצחק התערב בשיחה ושאל מה היה שם החייל שהופיע בתעודה . לאחר ששמע את שמו של בעל התעודה המקורי , שאל יצחק את האורח אם זה נכון שכתובתו של אותו חייל בנתניה ומקצועו נגר , כן הייתה התשובה ... הבטחתי סיפור ? הנה הוא בא . התברר שבזמן שירותו של יצחק כמפקד מחלקה בצבא הבריטי , ניגש אליו אחד החיילים , הצדיע כחוק וביקש רשות לדבר . הרשות ניתנה והחייל ביקש העברה למחלקה אחרת של עולים חדשים , דוברי השפה הצ'כית . שם , הסביר החייל, יהיה לו קל יותר לתפקד ולהתחבר אל האנשים . יצחק , שבעצמו היה איש סוד , לקח ממנו את תעודת החייל ופקד עליו להתגייס מחדש . את התעודה מסר יצחק היכן שמסר , אך הוא זכר את הפרטים . .. צירוף מקרים ? חכו להמשך ,..... מזכיר הוועד של נחלת-יצחק שנכח בחדר , התערב בשיחה ושאל את האורח מי מסר לו באירופה את התעודה . "אמנון יונה ", ענה האיש . המזכיר קפץ ממקומו וחיבק את האורח . אמנון הוא הבן שלי , אמר שלמה יונה , ידעתי שהוא מתעסק בהעפלה , אבל שנה וחצי לא שמעתי ממנו .אז עכשיו מאזינים יקרים, אחרי ששמו של הפלמ"חניק נפלט מפי , וגם האוייב כבר יודע במי מדובר, אין טעם להסתיר יותר ואמשיך לספר על אמנון יונה , הגיבור שהיה זמן רב אלמוני . בשכונת-בורוכוב החליטו הוותיקים, להקים "מוזיאון פתוח" ולהציב ברחובות השכונה עמודי הסבר, ליד אתרים שונים בשכונה . משה כץ מעיריית גבעתיים, הכין בעמל רב , מסלולי סיורים המקיפים את כול העיר . ידידי יונתן ממלוק , בנו של הרוקח , הזמין אותי להתרשם מעבודות ההכנה . מעבר לכביש עמדה קבוצת אנשים , חלקם החזיקו מפות בידיהם . יונתן הצביע על אחד האנשים ואמר לי שזהו אחד היזמים ושמו אמנון יונה . הייתה זו הפעם הראשונה בה ראיתי את האיש . התקרבנו אל הקבוצה שהייתה עסוקה בתיכנון הצבת השלטים .. התנצלתי על ההפרעה וביקשתי מאמנון דקה אחת של הקשבה . האיש חייך אלי בחיוכו הטוב והקשיב , גם חבריו לצוות התכנון היטו אוזן ואני סיפרתי את סיפורו של החייל שקיבל מאמנון את התעודה . התברר שאביו של אמנון מעולם לא סיפר לו על כך . גם הוא שמר סוד .... לאחר היכרותנו, ביקר אמנון יונה במוזיאון שלי בנחלת-יצחק ונתן לי במתנה ספר, המתאר חלק קטן מהפעולות הביטחוניות העלומות, בהן השתתף כפלמ"חניק בפלי"ם .לפני הקרבות המכריעים של מלחמת העצמאות, היה בארץ מחסור חמור בכלי נשק . שליחי הרכש פעלו בקדחתנות באירופה ובאמריקה להשגת נשק . בזכות קשריו הטובים של אהוד אבריאל עם הצ'כים , העמיסה ספינה בשם "נורה" , מטען של נשק בנמל יוגוסלבי והפליגה ארצה . בשעת לילה מאוחרת הגיע קצין יוגוסלבי לחדרו של שייקה דן , שהיה שליח הרכש ועליה ב' , וסיפר על אוניה שכבר הגיעה כדי להעמיס נשק מצ'כיה . שייקה הבין מיד שמדובר באוניה אחרת . לאחר בירורים הוברר שמפעל נשק צ'כי מכר לגורמים ערבים 8000 רובים ו6 מיליון כדורים וכי הם מיועדים להישלח לסוריה באוניה "לינו", הנושאת דגל איטלקי . פעילי הפלי"ם באירופה החליטו למנוע את הגעת הנשק הזה לידי הערבים . הרעיון הראשוני היה להטביע את האוניה ע"י הטלת פצצה ממטוס , הרעיון נגנז בגלל החשש שהטבעת האוניה תשבש את היחסים הטובים באיטליה ותבטל את הפעילויות המחתרתיות של הישראלים באיטליה . הטייסים הזרים שהתקבצו במסגרת המח"ל ושהו ברומא , החלו בסיורים אוויריים מעל הים האדריאטי , כדי לאתר את ה"לינו" בדרכה . בינתיים הוטל על יוסל'ה דרור להכין פצצה, שאפשר יהיה להטיל אותה על האוניה ממטוס . . לאחר דיון עם השליחים ברומא, הוחלט שלא להטיל את הפצצה על ה"לינו", אלא להשתלט עליה בלב ים ולהביאה ארצה . בינתיים נודע שהאוניה נכנסה לנמל קטן בדרום איטליה כדי לתקן תקלה טכנית קלה . שוב שונתה התוכנית והוחלט לחבל באוניית הנשק , בעודה בנמל. הבריטים עשו הכול כדי לחבל ברעיון הציוני , ושלחו אוניית קרב כדי שתעגון ליד ה"לינו" ותשמור עליה . הבריטים לא ידעו למי מיועד הנשק , והיו אמורים למנוע את הגעתו לידי היהודים , ולחלופין , לשמור ולהגן על האוניה אם יעדה הוא נמל ערבי . הניסיון הלילי הראשון לחבל באוניית הנשק , לא התאפשר בגלל השמירה הצמודה ואורות הזרקורים מהאוניה הבריטית . למחרת , עזבה האונייה הבריטית את הנמל . יוסל'ה ובני הצליחו במאמץ רב להצמיד לחרטומה של ה"לינו" מטען רב עוצמה . מנגנון ההשהיה נתן להם שהות של שעתיים כדי להתרחק מהמקום . המוקש פעל כהלכה , האונייה שקעה לקרקעית הנמל על כל הנשק והתחמושת שבה , מבלי לגרום לקורבנות או נזק כלשהו למתקני הנמל . ב 14 באפריל 1946 נתפרסם בעיתונות האיטלקית כי הממשלה הסורית מודה שהמטען ב"לינו" היה מיועד לסוריה ונרכש באופן חוקי ע"י ממשלת סוריה . לאחר הצלחת המבצע , הטיל שאול אביגור על אמנון יונה , להקים את היחידה לחבלה ברכש הערבי באירופה . ביום השישה באוקטובר 2006 , העניק מפקד חיל-הים האלוף דוד בן בעש"ט לאמנון יונה , תעודה בזו הלשון – תעודת-הוקרה מטעם מפקד חיל-הים , מוענקת בזאת למר אמנון יונה על תרומתו לביטחון המדינה ולמורשת חיל-הים . במהלך ההפוגה שלאחר קרבות עשרת הימים במלחמת העצמאות, הגיע לסיומו מאבק דרמטי נגד אחד ממשלוחי הנשק הגדולים , שיועד לכוחות הערביים בארץ-ישראל . המאבק התנהל בסדרה של שלושה מבצעים נועזים, והביא לידינו ללא שפיכות דמים , 8000 רובים – אספקת נשק משמעותית לכוחות הלוחמים על עצמאותה וביטחונה של מדינת-ישראל הצעירה . על חלקו ותרומתו של מר יונה בייזומם , הגייתם והוצאתם אל הפועל של המבצעים , מוענקת לו תעודת הוקרה זו . יישר כוח . עיריית גבעתיים הביעה אף היא את הוקרתה , והכתירה את אמנון יונה , כיקיר העיר. גם ליצחק זימן מנחלת-יצחק היה קשר לאוניית נשק , אשר שינה את מהלך הקריירה הצבאית שלו . בתפקידו כמפקד מחלקה בבית הספר לקצינים של צה"ל בדורה , קיבל יצחק פקודה לצאת עם מחלקתו ולהתעמת עם אוניית הנשק "אלטלנה" של האצ"ל . יצחק סירב פקודה והעדיף להישלח לבית-הסוהר . הוא לא נשפט אבל סולק מבית-הספר לקצינים והגיע לחיל התותחנים. גם כאן בצירוף מקרים , הוא המשיך בשירות יחד עם התותחן שאכן הפגיז את ה"אלטלנה" . יצחק זימן ביצע בחיל- התותחנים תפקידים שונים, התקדם בסולם הדרגות והשתחרר בדרגת סגן-אלוף . בתפקידו האחרון , שימש כמפקד בית - הספר לתותחנות . Tourtelaviv.co.il
.JPG)
לעמוד האישי באתר
לקראת מלחמת ששת הימים , התארגנה הסדנה הגייסית במהירות וביעילות והפכה למוסך גדול ואמין על גלגלים . בימי ההמתנה שלפני הפריצה לרצועת עזה ולסיני , ישבנו על הגבול וחיכינו לאות . בבוקר של יום החמישי ביוני 1967, נשמעה בין עצי האקליפטוס , הסיסמה הפותחת את המלחמה . היה זה חברנו המושב'ניק בן-דוד, שהתרוצץ בין אוהלי הסיירים וחזר בקול על הסיסמה שהוא שמע ברדיו ,"סדין אדום" . מבעד לצמרות העצים ראינו מסוקים החוצים את קו הגבול ונכנסים לשטח הרצועה . זהו , יש מלחמה , אחרי מספר שעות כבר היינו בפתחת רפיח , על הכביש עמד זחל"ם שנפגע בטיל סאגר . במושב שליד הנהג , ישב עדיין חייל הרוג . בתעלה שליד הכביש , שכבו חיילים הרוגים , על הכביש הסתובב בהלם חברנו הרמלין ,שהיה הקצין הטכני של גורודיש בגדוד 82 , התברר שהחיילים ההרוגים, היו המכונאים והחשמלאים של הגדוד . מישהו ניקה את הזחל"ם , תרמילי הציוד האישי נשארו תלויים משני צדיו . אני קיבלתי את הזחל"ם הזה , ונהגתי בו עד ג'בל לבני במרכז סיני .את כול התיקונים שנדרשנו אז לבצע ברחבי מדבר סיני , ביצענו כמו בבית , בסדנת השריון בג'וליס . אמנם לא היה לנו ציוד פניאומטי , אך לא התפנקנו. לכל חייל היה את ארגז הכלים שלו, משאיות גרר שימשו כמנופים ,משאיות אחרות שימשו כמחסני חלקים, עם מדפים מסודרים וכרטיסי איתור .כך ליווינו בשיירות את הכוחות הלוחמים וביצענו את כול התיקונים הנדרשים . לעתים , על פי דרישה , הייתה מתארגנת כיתת תיקונים ויוצאת למשימה באחת היחידות הלוחמות . כחיילים מן השורה , לא הייתה לנו ראיה כוללת של מהלכי המלחמה , כול חייל הכיר את החיילים שהיו בסביבתו הקרובה, את הרכב שנסע לפניו בשיירה ואת זה שמאחוריו . לימים התחלתי לתעד את פעולות המחתרות שלנו , ונוכחתי לדעת שכך היה תמיד . במכשירי הרדיו המעטים שהיו בשיירה, נשמעו רק שידורים בערבית , והם תיארו את הניצחונות המדומים שלהם . בנקודה הרחוקה ביותר בסיני אליה הגענו, עצרנו לחניה . מרחוק הגיע ג'יפ , הגורר עגלת טילי "הוק" נגד מטוסים . לא על הטילים האלה באתי לספר. בג'יפ המתקרב נהג רב סרן מתי שריג , שהיה מפקד מילואים של גדוד איכון בתותחנים . מתי זה היה בעלה של בת-דודה שלי,.השמחה שלי הייתה כפולה , פגשתי בסוף העולם בן משפחה וגם שמעתי ממנו שהמלחמה נגמרה. הצירוף הזה של בעל בשורה, ועוד קרוב משפחה המגיע בג'יפ , הזכיר לי אז כעתה , את השיר ממלחמת העצמאות ..... .הן אפשר , הן אפשר , הן אפשר ובג'יפ שעבר, שאגו בחורים כי נגמר ..... בדרך חזרה לג'וליס , התחלנו לשמוע קטעי ידיעות על החזיתות השונות בהם פעל צה"ל ,....עד אז לא ידענו . זמן קצר לאחר שחזרנו לג'וליס, יצאנו בשיירה כדי לחלץ מסיני סוללות של טילים רוסיים נגד מטוסים . מפקד המבצע היה סגן בנו, מפלוגה ב' צורפו ובאו בין היתר: מאיר עבוד , אריה בן - דוד , האזרחים עובדי צה"ל שבתאי בן- ציון (פיץ) ויהושוע גונקול ואני המילואים'ניק יוסי רנרט . בלילה הגענו לבסיס הטילים ונכנסנו לישון במבנה מגורים גדול ונטוש של הצבא המצרי . בבוקר עמדו ליד המבנה מספר גמלים ואכלו פול מצרי , מתוך שקים שהיו מונחים שם . במקום היו מספר סוללות עגולות מוקפות חומה , במרכזה של כול סוללה היה משגר טילים , בצד חנו מספר משאיות מקוריות לנשיאת הטילים האלה, וכן מתקן רדאר גדול, גוררות זחליליות וקרון פיקוד . הטילים היו באורך של אחד עשר וחצי מטר . צוות אחד בראשותו של מלכי הענק מהאם איכסים , פירק את הרדאר והכין אותו לנסיעה . אני נמצאתי ליד אחד הטילים , כאשר הגיעו למקום מהנדסים מחיל-האוויר . מכסה של מיכל היה חסר במרכז הטיל הענק , ועשן כחול היתמר מהפתח . אחד המהנדסים אמר לי שיש חומצה מסוכנת בתוך הטיל ויש לנקז אותה לפני ההעברה ארצה . הצעתי לו להשתמש בפטנט של מכונאים ולהוציא את החומצה בלחץ אוויר . פניו של המהנדס אורו באחת , רק עכשיו הוא הבין מה תפקידו של מכשיר , אותו מצאו בסוללה אחרת . אותו גז רעיל צרב את גרוני , כול אותו הלילה לא נרדמתי ועד היום יש לי רגישות בגרון . בסבב הראשון להבאת הציוד ארצה , נהגתי במשאית וגררתי משגר טילים . באחד הסבבים הבאים , בהם השתתפו אחרים , נורתה על השיירה אש מעבר לתעלה , אם אינני טועה , הייתה זו הפרה ראשונה של הפסקת האש . כל הציוד הגיע לחיל –האוויר הישראלי , אני משער שגם האמריקאים התעניינו בנושא . לימים נודעה לי תפקידה של החומצה ששרפה את גרוני , לא היה לה כול קשר לחימוש של הטיל . תפקידו של הגז המשתחרר מהחומצה , הוא להפעיל את הכנפונים המנווטים את הטיל אל המטרה. הטיל הענק הזה מבוסס על טכנולוגיה של הטילים המשוגרים לחלל . שימוש בזבזני בטכנולוגיה יקרה , במשטר ריכוזי ולא יעיל , מזכיר לי את הבדיחה הקולעת הבאה : תושב מוסקבה קנה מסוק והעמידו בכוננות , למקרה שאפשר יהיה לטוס ללנינגרד ולקנות חבילת חמאה. Tour tel aviv .co.il
.JPG)
לעמוד האישי באתר
חברים , גם אני חימוש'ניק גאה , עד היום יש לי בבית מזכרת מתוקה מהסדנה הגייסית בג'וליס , ואינני מתכוון לתעודת ההצטיינות שקיבלתי בששת-הימים. אני מתכוון ליפה , החיילת המתוקה מהגייס , שהסכימה להתחתן איתי . הכרנו במחנה הנופש שהקמנו אז , על החוף במכמורת . רק בגללה קבענו את ביתנו בנחלת-יצחק . לימים הקמתי כאן מוזיאון מחקרי ,ובו ראיינתי מאות רבות של לוחמי עבר . מתוך ההיכרות הישירה עם אנשים אלה , למדתי בין היתר גם על ראשיתה של תעשיית הנשק המחתרתית, בטרם הקמת המדינה . שום דבר לא התחיל בחודש מאי 1948 . כשעמד בן-גוריון והכריז על הקמת המדינה. מאות לוחמים שמעו על כך ליד מכונות הייצור במרתפים . כבר במאורעות 1929 , יצרו כאן בנחלת-יצחק רימוני-יד . כול מסגריה כאן בסביבה , הכינה חלקי נשק . טנדרים ומשאיות הפכו כאן למשוריינים מוגנים , צינורות השקייה הפכו למרגמות . האבות המייסדים של חיל החימוש , הם ללא ספק אותם שישבו במרתפי האיחסון (סליקים) ותיקנו כלי נשק שנפגמו . גם תחמושת ישנה טופלה וחודשה , פגזים שנלקחו שלל מהבריטים , פורקו והפכו למוקשים ולמטעני חבלה . מפעל כזה בנחלת-יצחק , פעל גם לאחר קום המדינה ונקרא "מכון להבראת כדורים" . רוב מכונות הייצור עברו למפעל "תעש מגן" בנחלת-יצחק .גם בקיבוצים שונים פעלו מפעלים סמויים לייצור נשק ותחמושת , בכמה מהם ניתן גם לבקר .
.JPG)
לעמוד האישי באתר
סגן אלוף משה דגני (וולפה) ז"ל , האבא הטוב של החימוש'ניקים בג'וליס מאת יוסי רנרט Tourtelaviv.co.il שבוע לאחר הגעתי לפלוגה ב' בסדנה הגייסית , לקח אותי סטפן ,מנהל העבודה , לראיון היכרות עם המג"ד . ברגע שנכנסנו לחדרו וראיתי את פניו , רווח לי . חיוך אמיתי כזה של טוב-לב , אי אפשר לזייף ,ואז נזכרתי בכתבה בגיליון האחרון של "במחנה" . על שני עמודי אמצע נמרחה כותרת "בזכות הגישה האנושית" ותמונתו האבהית של האיש השמנמן והטוב הזה . בדרך כלל כותבים בעיתון על דברים מעניינים או יוצאי דופן . הסיפור על אנושיותו של משה דגני , כפי שאני זוכר מהעיתון , דומה במהותו לבלדה לחובש , אהבת האדם שבו הובילה אותו לדאגה מיוחדת לחייליו , עד כדי כך שעיתון "במחנה" הקדיש לו כתבת אמצע . בין יתר הסיפורים , היה אחד על חייל רגיל ושמח בג'וליס, שהפך דכאוני ועצוב . הדבר נודע לדגני , מבלי לחכות רגע , הוא יצא ממשרדו , מצא את החייל , חיבק אותו ושאל מה קרה . התברר שאמו של החייל הייתה חולה והיא לא הייתה חברה בקופת-חולים .באותו זמן , בנוסף לסדנה , למפקדת החטיבה ולבית-הספר לשריון , פעל בג'וליס גם בית-חולים צבאי . דגני לא היסס וביקש מאחד הרופאים , בניגוד לנוהלים , לבקר אצל האמא ,לבדוק אותה ולספק לה את כול הדרוש , כולל תרופות ואישפוז . דגני גם היה מוכן לעמוד לדין על כך . את זאת ידעתי על דגני עוד לפני שהגעתי לג'וליס . בתקופת השרות נוכחתי שהמעשה הזה לא היה חד-פעמי . בחמש הדקות שארך הראיון שלי אצלו , הוא עיצב אותי כחייל מועיל ודבק במשימות . בתום הראיון קם דגני מכסאו, לחץ את ידי בחמימות ואיחל לי הצלחה . דאגתו של משה דגני לאנשיו היית יוצאת דופן ,על כך אין ויכוח . פעם שמע על חייל וחיילת שלו שהיו מאוהבים , אבל מה ,ההורים של החיילת התנגדו לקשר הזה. הם הפעילו קרוב שלהם שהיה קצין בכיר בצה"ל , והחיילת הועברה לבסיס מרוחק . דגני והמ"פ נסעו לבקר את הורי החיילת , דגני הפעיל את קסמיו ואת חוכמתו והייתה חתונה. בכלל, חתונות בג'וליס היו חלק בלתי נפרד מסדר היום . במשך חודש לפני כול חתונה , היה צביקה הטבח מפריש חלק מכמות הבשר , כדי להכין קבב למסיבה . חיילים היו מנקים את המחנה ומציבים שולחנות ותקרובת , האווירה המשפחתית הגבירה את השמחה , הנה עוד זוג "משלנו" מתחתן. האוטובוסים והטנדרים של ההסעות , היו אוספים את האורחים ומסיעים אותם לג'וליס . לקראת טקס החופה , היו החתן והכלה , ההורים והרב , עולים על במה מיוחדת , מוגנת במעקה ומקושטת בסמלים . מנוף של הטנקים היה מניף את הבמה והחופה הייתה נערכת בגובה . כל אותו הזמן היה דגני שומר שאף ילד לא ייכנס לשטח המסוכן, תחת הבמה . אין זה פלא שכול כך אהבנו לשרת בג'וליס. לאחר תום שרותו , עזר דגני ליוצאי הסדנה למצוא עבודה . חימוש'ניקים יקרים , דברים אלה נכתבו בנימה אישית , הייתי פקוד של משה דגני , וכך אזכור אותו . על פרקים אחרים בעברו ,אני כותב בנפרד , גם כך תתקשו להאמין מה עשה האיש המיוחד הזה , כדי שתקום לנו כאן מדינה יהודית עצמאית . אחיי החימוש'ניקים , סיפור חייו של משה דגני החלק הרגוע יחסית בחייו של משה דגני, החל מאז הקים מאפס את סדנת השריון, ועד שעזב בשנת 1964 והשאיר לבאים אחריו , סדנה גדולה ומאובזרת . פעולתו הראשונה כחימוש'ניק בצה"ל, הייתה להרכיב מספר טנקים, מגרוטאות שזרקו הבריטים על הכרמל , לפני שעזבו . דגני וחבריו נתנו לבריטים סיבות רבות להסתלק מארץ-ישראל . כל חייו היה דגני חימוש'ניק . פעולות שונות הקשורות בהשגת ובהחסנת נשק , ביצע דגני בזמן שלטון המנדט הבריטי , תוך סיכון ממשי לעונש של מוות בתליה . להכנת כתבה זו , קיבלתי ממוזיאון לח"י את תמלילי הראיון שהם ערכו למשה ולאחיו הלל . עשרים ואחד עמודים מלאי תוכן . גם הפתעות חיכו לי בין הדפים . בכל הסיפורים והעדויות שקראתי עד היום , בנושא בריחה ממחנה המעצר בלטרון , מסופר על אוטובוס של חברת "דרום יהודה" , שהגיע עד קרוב לגדר ,וחילץ את הבורחים . עכשיו אני גם יודע שהיה זה משה דגני אשר שכר בתחבולה , את האוטובוס הזה . חימוש'ניק כבר אמרתי ? כאשר הגיע דגני למגרש של "דרום יהודה" בגבעת הרצל בדרום תל-אביב , הוא ראה שהאוטובוס הוא "טרנטה" , כדבריו . הוא שיכנע את הנהג ,ואחרי דקה הם חמקו מהחצר באוטובוס חדש , והצליחו לחלץ את כול הבורחים . משה דגני נולד בליטא בשנת 1914 ,היה זה כשבועיים לפני מלחמת העולם הראשונה . אביו היה איש ציבור רב-פעלים , בנעוריו למד משה בישיבה ליטאית נחשבת בסלובודקה ,קובנה . בהגיעו ארצה נרתם דגני בכול כוחו למאבק בבריטים. ארגון "ההגנה" היה אנמי לטעמו , על כן הצטרף משה לארגון הצבאי הלאומי . בחצר ביתו שעמד על החולות בבת ים , חפר דגני ובנה מחסן נשק תת-קרקעי . ארגזים גדולים ( ליפטים ) ,נפרקו בחצר והנשק שנקנה בפולין, אוחסן במקום לפני חלוקתו . כאשר האצ"ל החל ממתן את פעולותיו נגד הבריטים , הוציא דגני מהמחסן את הנשק הרב , והטמין אותו בחולות מחוץ לחצר . הבריטים קיבלו רמז וערכו חיפוש בחצר הבית . הם מצאו מיכל ובו כמה כלי נשק . שני שומרים הושארו בחצר עד שהגיעה משאית ובה עשרות עצירים מכלא יפו . הם חפרו בחצר ולא מצאו דבר . באותו זמן ומאותה סיבה ,פרש אברהם שטרן (יאיר) מהאצ"ל, והקים את ארגון המחתרת – לוחמי חרות ישראל (לח"י), ארגון זה בפעולותיו , הדיר שינה מעיני הבריטים. הם כינו את המחתרת הזו - "כנופיית שטרן" . לאחר מאמצים מרובים , הצליחו הבריטים לאתר את "יאיר" במקום מחבואו , ולרצוח אותו . משה דגני הצטרף כבולדוזר ( חימוש'ניק כבר אמרתי ? ) ל"מיכאל" (יצחק שמיר) ויחד הקימו מחדש את לח"י . עד להקמת המדינה , השתתף דגני בפעולות מחתרתיות שונות , בתחכום ובאומץ לב ביצע דגני פעולות רכש שונות , באחת הפעולות הוא נתפס ונשלח למחנות המעצר באפריקה , שם עסק בין היתר , בחפירת מנהרות בריחה . בשלב מסויים החזירו הבריטים לארץ קבוצה בת עשרים ושלושה בחורים . כולם שוחררו חוץ מדגני , אותו כלאו בלטרון . משם הועבר דגני למחנה עתלית . משם הוא ברח בעזרת חברי אצ"ל, וחזר לפעילות בלח"י . עם קום המדינה , התגייס עם חברי לח"י והאצ"ל לחטיבה 8 גדוד 82 של יצחק שדה . בתפקידו הראשון שימש דגני כקצין התחבורה הגדודי .
.jpg "גרסון יעקב ז")
.jpg "צבי יצחק ז")
.jpg "קיש אמיל שמחה ז")
.jpg "שרעבי יאיר ז")