לא נמצאו תוצאות. ניתן לחפש פרמטרים אחרים
לעמוד האישי באתר
ברכת קחש"ר ויו"ר עמותת חיל החימוש לראש השנה 2012
לעמוד האישי באתר
המטרות שהוגדרו להרחיב ולטפח את אתר ההנצחה של חיל החימוש בנתניה כדי שישמש מרכז להנצחה, חינוך והתייחדות המשפחות והחברים עם חללי החיל וכן מרכז להטמעת מורשת החיל ורוחו. לעסוק בפעולות להנצחת תולדותיו של חיל החימוש והנחלת מורשתו לאלה המשרתים בו עתה וכן אלה אשר ישרתו בו בעתיד. טפול וסיוע למשפחות השכולות של חיל החימוש. סיוע לחיל החימוש באירועים חייליים. טיפוח הקשר עם אנשי חיל החימוש בעבר ובהווה. לסייע ליחידות החימוש ולחילי החיל במקרים מיוחדים כולל סיוע לחיילים בודדים ונצרכים. בתום שרותם, לבקר את הוריהם בחו"ל ו/או לקבל מלגה ללימודים עפ"י קריטריונים שיקבעו ע"י וועד העמותה.
לעמוד האישי באתר
כשלושה שבועות לפני המלחמה קיבלתי מצפורה מכתב, שנשלח מארה"ב. משפחתה נמצאת שם בשבתון. מצאתי אותו ביחד עם צרור מכתבים, שמזכירתי המסורה הניחה על שולחני. המכתב היחידי, שלא נפתח על ידה היה מכתב זה. ציפיתי למכתבה זמן רב וחג ראש השנה, בו כולם שולחים איחולים לכולם, נתן לה הזדמנות נאותה לשלוח מכתב זה. בנוסף לאיחולי שנה טובה, ציפיתי מחברתי הטובה מלימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, שבנוסף לאיחולים תוסיף גם כמה מילים אישיות. קראתי אותו בשקיקה. המכתב נשלח שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה. בדבריה היא ניבאה את העתיד ולא ידעה למה בדיוק התכוונה: 15 בספטמבר 1973 לאלוני, "שנה חדשה עומדת בפתח, הרבה דברים בלתי ידועים ובלתי צפויים טמונים בחובה. על אף העובדה שאנחנו טורחים לתכנן את האירועים העיקריים בחיינו, באה המציאות וטופחת לך על הפנים בהפתעות שלא היית מוכן להן. אין לי ספק, שאנחנו מכריעים את גורלנו ובהכרה מלאה בוחרים את הדרך בה נלך. אך יחד עם זאת, שמחה אני לנוכח ההתגלות הזו שלעיתים המציאות שונה ממה שחזינו, שיש עדיין בחיים השקולים והמתוכננים שלנו, מקום למסתורין, לחידושים ולהפתעות". כשאני קורא, היום, את מכתבה, כאילו נעלם ממנו המימד האישי, שכל כך ציפיתי לו. כאילו נכתב לכל עם ישראל. פרצה מלחמת יום הכיפורים, וטפחה על פנינו בהפתעה גמורה. שלושה שבועות בדיוק לאחר שקבלתי את מכתבה, הגיע ממנה, מארה"ב מכתב נוסף, שהדגים את התחושות שחשו האזרחים בעורף: 6 באוקטובר 1973 לדליה ואלוני היקרים שלום! אנחנו יושבים צמודים למקלטים בהרגשה של חוסר אונים וחוסר מעש ודואגים מאד. נדמה לי, שהפעם המרחק הפיזי הפך לבלתי נשוא. בין ידיעה לידיעה אנחנו יושבים. אני בכל אופן די המומה, ואז פתאום מתגברים הגעגועיים והחרדה לאנשים קרובים שכעת רחוקים כל-כך. הידיעות בחדשות מעטות ומעוררות יותר שאלות מאשר מציעות תשובות והדמיון עובד והחרדה התוקפת אותך גרועה יותר, מאשר אילו היה מידע וודאי. הספק והחשש ממש מעיקים והלב דואב כל כך. נדמה לי שהמכתב הוא ביטוי להרגשת המועקה שהשתלטה עלי והוא צורך אנוכי ביותר, אבל אולי כך יכולה אני לגשר על המרחק וליצור מגע מעבר לימים. אני מקווה שכאשר המכתב יגיע, תוכלו לקרוא אותו ולדחות אותו ברווחה ובהקלה. כרגע הכל נראה לי כל כך בלתי מציאותי. כתבו בבקשה ואפילו שילחו מברק, אנחנו מאד דואגים. שלכם צפורה. חיפה, 11.10.73 שלום חמודי! אורה אחותך, ואני מסתובבות במכוניתה לבי"ח "אלישע" וחזרה. בדרך נקפיץ, שתי חבילות, שהכנו לך זה עתה. – בשתיהן תמצא מכתבים מהילדים, שוקולד, נס קקאו, נס קפה וכו'. קבלנו הבוקר עוד גלויה ממך וזה הוסיף לנו כוח להמשיך – השמחה הייתה רבה. אנחנו מתגעגעים, איננו יכולים בלעדיך וכאות ומופת לכך, שוב נותקה רצועת התריס. זוכר? – כרגיל כשאינך בבית! קצת הכאיבה בתחילה ההרגשה, שאתה חוזר על המסע שערכת לפני כשש שנים: מלחמה, אך העיקר שהכול בסדר ועוד נחזור על אותו מסע בפיקניק. בהמון אהבה, געגועים מכולנו הזקוקים לך. בוביטה שלך. לאבא היקר! מה שלומך? האם יש הרבה פצועים ביחידה שלך? אנו בנינו סוכה ובלילה כל הקישוטים התעופפו ברוח, ועכשיו אנחנו צריכים לתלות הכול בחזרה.אני קניתי שרשרת שנסגרת ונפתחת וגם תלינו מנורה שחורה בגלל ההאפלה. אנחנו נורא דואגים לך. כל הזמן עוברים מעלינו מטוסים בדרכם לחזית. ד"ש מסבא וסבתא, שלך באהבה, אמיר. חיפה, 14.10.73 צוהרי יום ראשון! לאחר הטלפון שהגיע מאתך, צמאה שוב לשמוע את קולך ורוצה אותך, כפי שהיית! כאן כולם לב אחד אתכם: הילדים עוברים מבית לבית ואוספים מזון לחיילים. השכנים "הרוסים" נוסעים ערב, ערב לכרמיאל – מאכילים חיילים. בתך הפרטית וחבריה אספו 700 ל"י במרכז הכרמל. אנשים יוצאים מכליהם לתרום ולו אך במעט למאמץ הגדול, לשלומכם. אני שולחת חבילה זו ואנא שמור על עצמך. מעטו המלים בפינו להביע את רגשותינו וגעגועינו. חזור מהר! באהבה. דליה. יום שלישי, חיפה, 16.10.73 צוזי חמוד! מכתביך וגלויותיך הרבות גורמות לנו אושר כה רב! באותו יום שקיבלתין, אספתי שוב כוחות ויכולתי לישון מספר שעות בשלווה. שלחתי לך מברק ובו אני מזמינה אותך לברית של הבן של דבורה – אני אצפה בכל אופן. צוזיון חביב, כשתחזור, לא נפרוט שוב את רגעינו ושעותינו לפרוטות, אלא נחיה אותם במלאות וננשום אותם עמוק ובשלווה. למראה הבן של דבורה, שמפליא איך יש לו צללית כמעט מדויקת של הילדים שלנו, מתחשק גם לי אחד נוסף כזה. מה דעתך? בינתיים הילדים רבים על מקומך לידי במיטה ולילה לילה מתחלפים ביניהם. הלילה תורו של אמיר ואורית, כדי להשאר בקרבתנו, ישנה במיטתו. מחר ערב חג – אך עובדים עד 12.00. אלוני, קשה לתאר איך כל הישוב כולו פותח את לבו לחיילים, ממש חשים זאת – כולם אוהבים, דואגים ומצפים בלב חרד. כולנו נהיינו גנרלים ופרשנים צבאיים ועורכים תחזיות ופרשנות משלנו וכה מצפים… האם יש סיכוי ליום חופשה? אנו פה בבית, ממלאים אותו אהבה ומצפים- מתפללים לשלומך וגאים ואוהבים. דליה. ירושלים, יום שביעי למלחמת יום הדין א' בחוה"מ סוכות, תשל"ד אלוני יקירנו, לפני כשעה קבלנו את גלויתך שהשפיעה עלינו כמשב רוח רענן הבא מן הגולן. אנו מתפללים לשלומך, לשלום כל יקירנו ולשלום כל בני-ישראל האוחזים בנשק, באשר הם. אל מלחמות-ישראל ינצור אתכם עד לנצחון המהיר והמזהיר. שמור על עצמך ככל אשר תוכל. אנא המשך לכתוב לנו ושמור על מצב-רוח מרומם ולהתראות. אבא ואימא שנית מצדה לא תיפול. חיפה 14.10.73 לאלוני צרור שלומות, היום התקבלה גלויתך מיום 9.10.73. שמחנו לקרוא כמה מלים מהחייל שלנו, אי-שם בצפון. אצלנו משתדלים לנהל חיי לימודים תקינים, עד כמה שהדבר ניתן. הבנות הבוגרות מתנדבות, אוספות כסף ומתנות, במרץ רב וברצון כן. מקוים לראותך בקרוב ומאחלים לך חג שמח! מעדנה וכל המורים. אהובה, רכזת החינוך החברתי של בית הספר שלחה אלי את המכתב הבא: חיפה,16.10.73 אלוני יקר שלומות! עברתי כעת בכיתות וקראתי לפני התלמידים את תוכן הגלויה ששלחת. אילו יכולת לראות ולחוש באיזו נשימה עצורה הן בלעו כל מילה ואיזו התרגשות פעמה בהן כאשר עברה הגלויה בין ידיהן – כי אז ודאי היית כותב כל יום. האמת היא שראשן אינו נתון ללימודים שגרתיים והן רוצות כל העת לשמוע, לדעת ולדבר על המצב. הן מנהלות מלחמת התשה נגד כל מורה שמנסה ללמד אותן בהתאם למערכת השעות ובדרך כלל הן המנצחות! יש כאן רצון עז לצאת לפעולות התנדבותיות, אבל בינתיים נדחינו ברוב המקומות המעסיקים בני-נוער, פשוט הנוער מציף את העורף בידיו המושטות ואין מקום לכולם. למרות זאת, הצלחנו לארגן לתלמידות עבודת תפירה בביה"ח רוטשילד, אחרות נשלחו למשק יגור ויש העוסקות במגבית ובהתרמת שי לחייל. מקרב התלמידות והמורים נאספו 350 ל"י, שנמסרו כבר אתמול ל"ועד למען החייל". יש כאן כמה בנות שממש עושות חייל, הראוי לציון, והן כולן כאן שטופות גאווה במנהל שלהן, המשרת בחזית. האמן, שגם לך יש סיבות טובות להיות גאה בהן, ובינתיים "מחזיקים לך אצבעות" ומקוים לשובך בריא בהקדם. ד"ש חם מכל הצוות אהובה. ד"ר אבי אופיר, מפקח בית ספרי מטעם משרד החינוך, ניצול מחנה טרזנשטאט. אדם יוצא דופן בהשכלתו הרחבה. בעברו עבד כמורה להיסטוריה. כתב לי את המכתב הבא: חיפה, 24.10.73 אלוני זמורה היקר! אני מקווה שפניה זו, בלי "מר" – נראית לך טבעית כפי שאני חש אותה, כי הרי יחסינו אף פעם לא היו פורמליים, אלא ידידותיים ביותר במלוא מובן המילה. בטוחני שאתה כבר זמן רב מצפה למכתב ממני, הסיבה לדחות כתיבה היא מוזרה: רגש בושה ומבוכה כפול – זלמן שזר היה מוסיף "ומכופל" והיה צודק: אחרי קריאת מכתבך שאני מגדיר אותו כשל "ציוני לוחם" אני מרגיש מבויש. אני חי בארץ הזאת כמעט 25 שנה ועוד לא יצא לי לפעול בחזית (במבצע קדש שמרתי על הגבולות עם ירדן, על יד "כפר קאסם"). טעם הפצצות טעמתי במחנות הריכוז בגרמניה, אך זה היה שונה: לא ייחסנו ערך רב לחיינו, ולא הייתי נשוי עם ילדים ולכן הרגשת הפחד לא הייתה גדולה ודאגה כמעט ולא הייתה. עם כל רצוננו להשתתף במאמץ המלחמתי, נראה לי שלעומתכם, אנו קטנים וקטנוניים. אבל כדי לא להיגרר לפתטיות מופרזת, אעבור לתאור שלנו: – BUSINESS AS USUAL. ביקרתי בבית ספרך פעמים אחדות ועלי לציין, שבהתחשב בנסיבות, פעילותו נראית לי תקינה וכולם עושים כתמיד למען התלמידים. המורים מלאי רצון טוב, אבל מורגש שחסרה להם יד מדריכה ומנוסה לתת עצה בשעת מבוכה. אני מוכרח להדגיש את עבודתן של הנשים (רובן, לא כולן), אשר למרות הדאגות משתדלות ומתמסרות למשימתן. בכלל, התלמידים נראים לי ברוב המוסדות כרציניים יותר ומבוגרים יותר וברור שרצון להתנדבות אצלם גדול. בעצם כך זה היה בשלבים הראשונים, עד שהחלו להגיע בשורות לא משמחות למשפחות ואז החלה לגבור עצבנות ומתיחות. (גם אצל המורים). יחד עם זאת, לכולם יש כוח נפשי שראוי להערכה. הייתי אצל מפקח המחוז, דרור, שבנו נפל, ויצאתי מלא הערצה לכוחו הנפשי. אך תוצאה אחת אינה מוטלת בספק: ניצלנו מהרס, משואה, תודות לכם. וביחס לצדדים אחרים של המלחמה, נשוחח עליהם כשתחזור, בעזרת השם, ונתפנה לשיחה ולחילופי דעות. כעת אנו ממעטים להחליף דעות ולהתווכח, כי רובנו סבורים שצו השעה לשמור על אחדות העם. אחר כך, נלמד לקחים, נסיק מסקנות. אין ספק שמלחמה זו צריכה ללמד אותנו דברים אחדים. מדינת ישראל – הישוב – לא יהיה ולא יחיה כמו לפני המלחמה. שאלוהים ישמור אותך ואת כל חיילינו, יחזק אתכם וגם אותנו. המאבקים מכל הסוגים, לא תמו, אבל השלב הגורלי ביותר מאחורינו. נקוה להתראות בקרוב ועד אז כל טוב ושוב , בשלום. ברכות לבביות ביותר מאת ד"ר אבי אופיר. חיפה, 21.10.78 לאלוני שלום רב, יש לציין שגלויותיך מגיעות בקצב משביע רצון. מתוכנן של האחרונות שבהן, ניכר שיפור רב במצב הרוח. אצלנו בעורף החיים מתנהלים כשורה (על ענייני ביה"ס נדון כמובן בבוא הזמן), מלבד הבשורות שעולות לנו המלחמה הקשה הזאת. הלב כואב ובוכה והמחשבה הבלתי נמנעת צצה ועולה בלי הרף: "עד מתי?" כולנו דורשים בשלומך ומקוים שתחזור במהרה. הרבה ברכות מעדנה וכל המורים. חיפה, 22.10.73 אלוני היקר לנו, שלום! קשה לתאר איזו שמחה גורמים לנו מכתביך המגיעים בזוגות מידי יום ביומו. יום טוב היום, – נקווה שהפסקת האש תיכנס לתוקפה ותיהפך לשלום אמת. הן לו אנו כמהים יותר מכל. ראיתי שהצנזורה טיפלה מעט בגלויתך על אודות גלוית ה"שנה טובה" שקבלנו מקיבוץ מזרע. את הבשורה המרה כבר שמעתי אתמול ממשפחת חנן. ד"ר אופיר מתגאה בגלויה שקיבל ממך ומכנה אותך "הציוני הלוחם". אנו כבר מצפים שתחזור ונשוב ונאזור כוח לחזור לחיים רגילים, למרות ודוקא בגלל מה שהיה,ונחזור למוצב החרמון שחזר לידיכם, כדי להחליק על ישבנינו על גבי נילונים. להתראות במהרה, בהרבה אהבה. בוביטה 22.10.73 אלוני היקר שלום! מה שלומך? אתה יודע, כשאנו מקבלים ממך גלויה אנו שמחים לשמוע שאתה בריא ושלם. מי יתן ותחלוף התקופה הזאת כמו חלום בלהות וכולכם תחזרו למשפחותיכם היקרות. אתמול היה יום צום ועצרת עם על יד ה"הכותל המערבי". גם אני צמתי. היה זה מעמד מסמר שיער, בתפילה ונהי, בקריאות תהילים וסליחות. מי שעמד על יד הכותל לא יכול להתאפק מבכי – יש כאלה שגעו ויש בשקט ותפילה בלב, שאלוהים הוא יעזור לנו ויבטל כל הגזירות הרעות עלינו ועל עמו ישראל. אמן ואמן. שמור על עצמך יקר, הייה בריא וחזק, ישמרך השם, חזק ואמץ. אימא האוהבת אותך. הייה חזק, שנץ מותניים והאל יהיה בעזרך, ובעזרת כל חיילי ישראל הגיבורים שיעמדו איתן כצור חלמיש: הם האויבים – עבור לא יעברו! אבא האוהבך מאוד N.Y., OCT. 24, 1973 לאלוני שלום ושוב שלום! קשה לי לעכל, שהפעם אני כותבת אליך לכתובת צבאית ואתה אינך במילואים רגילים, אלא נמצא שם במלוא עוצמתה של המלחמה. המלחמה הזו ירדה עלינו כרעם ביום בהיר והמרחק מהארץ הפעם הוא בלתי נסבל ביותר. שאלות רבות התעוררו עקב פרוץ המלחמה ורוב התשובות נשארו ללא מענה. לא ברור לי מדוע, הפעם, על אף הכוננות הצבאית הערבית, נתנו להם את יתרון ההפתעה וההתקפה. ואם הוחלט לתת את הדעת, הפעם, לדעת אומות העולם ,– מדוע לא פינינו את השורות הראשונות בחזית המצרית, ומדוע בסוריה, ברמת-הגולן, לא היינו מוכנים להתקפה של 800 טנקים סוריים. אני מתארת לעצמי את החבר'ה במוצבים, כאשר לפתע מתגוללים לעיניהם מאות של טנקים…. היכן היית אתה עם פרוץ המלחמה. אנחנו ידענו שאתה שייך לחזית בצפון ואיני יכולה לתאר במלים את הדאגה שאפפה אותנו. חברים אחרים שלנו נמצאים בחלקם בחזית הירדנית שלעת עתה שקטה. אין לי ספק, אלוני, שהגבורה היתה עצומה, אבל מדוע הערכנו לא נכונה את כוחם של הערבים, הפעם, ומדוע לא הסקנו את המסקנות. אני פשוט חרדה למספר הקרבנות. כמובן שלאור יחסי הכוחות שהתגלו , האומץ, התעוזה של החיילים שלנו – הם אפילו גדולים מהרגיל. ההישגים בסוריה ופריצת הדרך בסואץ הם הישגים צבאיים מדרגה ראשונה. השאלה היא, אם אפשר היה להגיע לאותן התוצאות בדרך קלה יותר, ע"י התקפה מוקדמת. יתכן שיש הסבר לדבר, והתיאוריות פורחות כאן, אבל לי, בכל אופן, נדמה שאף סיבה לא מצדיקה הקרבת נפשות. מתי גייסו אותך, היכן אתה נמצא? כמה זמן תשאר בצפון? אני מתארת לי שהיית עד להרבה מאד חוויות, ובבוא היום והשקט יחזור על כנו – מקוה שתתחלק עמנו בכל אשר עברת. אני רוצה לכתוב על דברים רבים כל-כך, לשאול שאלות לאין ספור ויחד עם זה, מרגישה אני שרבים מן הדברים לא יהיו בעיתם. הגלויה שלך נכתבה ב-13 באוקטובר, ומאז עוד ימים וימים של קרבות והרבה סימני שאלה עולים וצצים. הדברים שפורשת אני לפניך, הם מקוטעים כמו המחשבות העולותם בראשי, אך מקווה אני שמשהו ממה שאני חשה מצליחה אני להעביר בצורה זו או אחרת. מוכרחה אני לציין, שאני מעריכה את העובדה, שעל אף היותך שם בתוך מתח עצום כזה, חשבת לשלוח גלויה, כדי להקל עלינו את הציפיה לבאות. אשאיר מספר שורות לזאב ואני אכתוב שוב בקרוב. תשמור על עצמך. צפורה. לאלוני שלום רב, שוב אנחנו צופים במלחמה דרך מסך הטלוויזיה, שודאי אינו מסוגל להעביר את תחושת המלחמה.אנחנו חיים זה ,השבוע השלישי, ממהדורת חדשות אחת לשניה. שלא כמו במלחמת "ששת הימים",הדאגה הפעם לא הייתה לתוצאה הסופית, אלא לקרבנות. הניתוק והמרחק היו קשים. קשה לשמור כאן על מוראל גבוה, בחוסר מעש וכאשר נגד עינינו (והעיקר זה משתקף בדיוני האו"ם המשודרים בטלביזיה), - עולם ציני, קר ועויין, כאשר ישראל מבודדת עד לדיכאון.שמור על עצמך ולהתראות. זאב. יותר מכול נגע ללבי, מכתבה האחרון של תלמידתי יולנדה. מכתב תמוה ומוזר בעל עוצמת ביטוי בלתי רגילה. היא כתבה, כאילו כתבה מחזה, או צילמה תמונות. יולנדה, התלמידה השקטה והשתקנית כתבה לי: רפי נפצע. (אחי): - "שקט," נשמע קולו של אחי מעבר לדלת, "תתני לי כסף, את מבינה?". - "מאיפה! מה אתה חושב שפה, בנק?" - "מאיפה אני אקח? – שאל "ואיך אני אגיע אליו?" - "אני לא מאמין", רפי! רפי! – צעק – "פצוע!". שקט בבית כאילו קבלנו הלם. - "אימא, אימא, זה לא נכון שרפי אחי נפצע". - "אחי פצוע! פצוע?" בשער בית החולים: סדרן: – "מי את"? יולנדה: - "אחי פצוע". סדרן: – "רק רגע, סבלנות". יולנדה: – "תן לי לראות את אחי, אתה מבין?" סדרן: - "אין כניסה היום". יולנדה: – "אחי פצוע ותן לי לראות אותו". נדחפתי לעבר הדלת. במודיעין: ישבה מתנדבת שמנה כמו בלון. - "את מי אתן מחפשות?" - "פצוע בשם רפי אלפסי. בבנין החדש או הישן?" מחשבות: "פצוע קל, גב או תחבושת ביד?" כעבור חצי שעה של התרוצצות מגיעים לחדר. - "מי את?" - "אחות של רפי אלפסי". חלוקים לבנים: האחות: – "את קטנה מידי בשביל לראות דברים כאלה, בואי קטנטונת, תראי את אחיך דרך הפתח, במיטה השניה". - "מה את מדברת שטויות?!" ופתאום ראיתי פנים נפוחות, אדם שחור, כאילו חזר מאפריקה. "לא! לא! זה לא רפי! תגידו איפה רפי." נפלתי. התעלפתי. כעבור דקות קבלתי כדור הרגעה. הלם. את אחי שלי תראי אותו. בחדר: קשה. שתי אחיות מפנות אותי לעבר המיטה. - "לאיפה אתן לוקחות אותי?" - "לרפי". - "זה רפי? מה פתאום? מה, אני טפשה? זה לא רפי! לא! לא!". לפתע נשמע לחש : - "יולנד, יולנד". הקול מוכר. - "זה רפי!" - "יולנד, עוד עשרה ימים אני אבריא והכל יהיה בסדר". נחנקתי ויצאתי החוצה. בחוץ כולם בוכים. צעקות. בבית: אמא שלי: – "מה קרה לכם היום? איפה הייתם כולכם?" איך להודיע לאמא שלי על אחי. ופתאום נפלט מפי אחותי הקטנה: "רפי נפצע". זה לא קל לראות אותה במצב כזה. למחרת בבוקר בבית חולים: אמא נכנסת. מתח. בחוץ שקט. - "אימא שלך גיבורה" – יצאה האחות הראשית ואחר השניה, השלישית כשבפיהם: "גיבורה, גיבורה גדולה". וכעבור זמן התחיל להשתפר. - הפנים השחורות הלבינו במקצת, רגליו רזות כמקלות שרופים. פחד. צריך לעבור עוד ניתוחים בעין וביד. מה יש לי עוד לספר לך, או לכתוב. כאשר אני מטפלת בו, אני מסתכלת עליו, אני סוגרת את העינים שלי. זה לא רפי, אבל אין מה לעשות, העולם אכזר וצריך להשלים עם המציאות. שלך יולנדה המדוכאת מכתבה של יולנדה נשר על צרור המכתבים שעל המחברת העבה והריקה שקניתי בתקווה לפרוק את מטען החוויות והרגשות. בכול הקרבות המרים במהלך הלחימה, עיניי יבשו מדמעות, ובפעם הראשונה, למקרא מכתבה המדהים בעוצמת הביטוי שלו, נשלו דמעות מעיניי והרטיבו את מכתבה. חיפה, 20.10.73 למנהל אלוני, צרור שלומות! ראשית אשאל לשלומך ואני מקווה שמכתבי זה מוצא אותך בקו הבריאות. בודאי תתפלא מי האלמונית שכתבה לך, אז אני אחת התלמידות שלך, אשר לומדת בכתה י"א ושמי יהודית. אז בודאי כבר נזכרת ואם אתה יודע מי כותבת אז אתחיל במכתבי: קבלנו את מכתבך בביה"ס ושמחנו מאד לשמוע שאצלך הכל בסדר ושיש לכם מוראל גבוה ואני מקווה שכך זה יימשך. כאן בעורף הכל מתנהל כמעט בסדר. אנשים יותר אדיבים, אבל גם יותר מתוחים וקצת (הרבה) עצבנים, אבל באמת אפשר להבין אותם… ובגלל חוסר אוטובוסים, יש בעיות בתחבורה לביה"ס (וזו הזדמנות בלתי רגילה לבנות שאוהבות לאחר). אבל בסך הכל אתה יכול להיות רגוע בקשר לכל התלמידות שלך – הן שקטות מהרגיל, ואתה יכול להיות גאה בהן… אני מקווה שמכתבי זה לא יהיה חוצפן מידי, מפני שאינני יודעת איך כותבים מכתב למנהל. אבל אני גם יודעת שלא תכעס.בזאת אסיים להפעם, מתלמידתך המחזיקה לך אצבעות ומקווה לראות אותך שוב בחדר המנהל, יהודית. יום שבת, חיפה, 20.10.73 לאבא היקר שלום! חבל שבכלל פרצה המלחמה. אם המלחמה לא היתה פורצת, אז היינו עכשיו יכולים לצאת לפיקניק, לבלות על שפת הים. אנחנו מאד מתגעגעים לך ודואגים לך מאד. אנחנו מחכים למסיבה שתהיה אחרי המלחמה, יחד עם כל היחידה שלך.שלך באהבה, אמיר. מוצ"ש, חיפה, 20.10.73 שלום צוזיקון חביב! מוצאי שבת ועצוב , כה עצוב על הנשמה. רק גלויתך, מתאריך 18.10 שהגיעה זה עתה, משובבת את לבנו. לאה ברקין מכפר יחזקאל צלצלה בצהרים ומסרה שקיבלה מכתב ממך. פגשתי תלמידה מבית ספרך ומסרה גם היא, שקיבלו מכתב ממך והיו מאושרים. כנראה שמכתבים ממך מגיעים מהר מאד אלינו, אך אני מבינה, שלא כך מכתבינו. אנו כותבים יום יום. הברית של הבן של דבורה התקיימה ביום חמישי והמברק ששלחתי אליך כנראה לא הגיע ליעדו... אני מקנאה במתנדבים שמגיעים, אולי אנסה גם אני "להתלבש" על מישהו וניסע לחפשך – אך איני יודעת כיצד אעשה זאת.חיכינו לך ביום ששי. אולי תבוא? אני מתגאה במכתביך הנהדים ובמוראל הגבוה המבצבץ שם מכל שורה. הרדיו הסורי מודיע על פיצוץ בתי-הזיקוק בחיפה. זוכר? כמו במלחמת ששת הימים. כמובן, לא דובים ולא יער. כאן החיים נמשכים, כל כך כרגיל, עד שזה מעיק. יש רוח עצומה של התנדבות ופתיחות זה לזה וחמימות. יש לך ד"ש מכל החבורה, הנשים מצלצלות ומחליפות ד"שים. דיתה צלצלה, מאיר בתעלה. ביקשה לנסות לאתר אח של בת-דודתה. הוא לא כתב ולא צלצל מאז פרוץ המלחמה והם מודאגים. שמו יוסי אלבוים, בלונדי, נהג "שרמן". זה הכל שהם יודעים. אם תפגשהו – מסור לו שמשפחתו כרגע בסביניה. זה יכול להישמע מצחיק, אך האנשים כל כך מודאגים עכשיו ומנסים לעזור זה לזה באיתור יקיריהם. פגשתי הערב את מרים ומאיר ירושלמי. יובל בנם, כבר בסיני – הגיע ישר מלונדון. קבלתי ד"ש ממך, מוזר. אך על ידי בת-דודתך שרונה. היא קיבלה פתק ובו שמות של חיילים ואיתרה את שמך. אמרה שתצלצל מיד גם להוריך בירושלים. אתה רואה כמה אתה חשוב לכולם? אנא צוזי, שמור על עצמך למעננו. מוצאי-שבת עתה, ברדיו מאנפף לו בועז שרעבי, אורית מכינה שעורים בתושבע"פ ואמיר מצייר את מרכבתו של מונטיפיורי ואת ארץ הגמדים. אני מעיינת בגלויה המבושמת בבושם סורי ונהנית מאד ומתמלאת נחת למקרא עלילותיכם ולמטוסים שלנו המציירים מעליכם את האות ווי סימן לנצחון. די גיבור שלי – נצח וחזור, אנו זקוקים לך, לשמוע אותך, לראות אותך ולחבק אותך חזק. משמיעים בטלוויזיה את השיר על הנער יצחק – "ה' אל הנער הזה אל תשלח לך" – מאין לוקח העם הזה את הכוח לשאת בכל זה? יש בנו, כפי הנראה, הרבה עוז ותעצומות נפש. להתראות אהוב שלי – בבית החמים והיפה שלנו. באהבה, דליה. יושב אני על ספסל, בלב יער האלונים ב"מסעאדה", טומן את ראשי בין שתי כפות ידי, כשמרפקיהן נתמכות על שולחן השדה. מתבונן לאור פנס רוח בצרורות המכתבים הרבים שקבלתי במשך ימי המלחמה. מעולם לא קבלתי שפע כזה של מכתבים ומעולם לא כתבתי מכתבים על גלויות ופיסות ניר שבדרך פלא הגיעו כולן, במהירות מפתיעה, לתעודתן. ניצלתי כל דקה של הפוגה להעביר את חוויות הרגעים החולפים – אני כותב סימן שאני קיים... וחשוב לי להיות קיים. את המכתבים שקבלתי קיפלתי ושמרתי בכל אחד מהכיסים הרבים שבחולצה, במכנסיים ובחגור. ועכשיו הם מפוזרים על השולחן הצבאי כמו צרור של עולמות, כמו חוליות בשרשרת. כל מכתב נותן ביטוי לקיומו של הפרט, שומר על התא המשפחתי ובלי פאתוס שומר גם על המדינה החרדה. "אתה" ו"אתם" שומרים עלינו בחזית – חוגגים בערבוביה "אתה סולח שאני כותבת אליך ומשתמשת בלשון רבים, אך אתה וכל אחד לחוד הינכם מהווים את "הכוח שפרץ", "הכוח שהתקיף", "הכוח להגיע…" כותבת אלי לאה ברקין מקיבוץ עין חרוד, באחד ממכתביה. אפילו במכתביהם של הוריי - יחיד ורבים מתערבבים וכולם כגוף אחד מתלכדים כדי להתגונן בפני סכנת הכיליון הפיסי המרחפת. קירבתי אלי את המחברת ואת פנס הרוח והחילותי לשחזר את המאורעות, כפי שראיתי, חוויתי והרגשתי. כל הלילה כתבתי ללא הפוגה. כל המאורעות והאירועים צצים ועולים לנגד עיניי. אני מרחף, נוגע ומדלג, מדלג ונוגע בהם מבלי יכולת לשנותם. ------------------ עם שחר, שמעתי את קולות פעמוני הכבשים והגדיים הפועים. יצאתי לקראתם מיער האלונים הסבוך אל דרך העפר. רועה דרוזי מהכפר "מסעאדה" יצא עם עדרו למרעה. הדרוזי הזקן ברך אותי: - "סבאח אל-חיר" (בוקר טוב) - "סבאח אל-נור" עניתי לו. - "כיף אל- חאל אל- אט?" – שאלתי. - "תודה רבה", ענה – "אלוהים עמכם, בכל מקום שאתם תהיו, אנו עמכם". - "אינשאללה שיהיה שלום". אמר ללא חנופה והמשיך בדרכו בתוך העדר. - "אינשאללה" – דובבתי לעצמי. הרועה הדרוזי מכפר מסעאדה
לעמוד האישי באתר
הימים הבאים מצאו את הגדוד במצב של ליקוק פצעים והתארגנות מחודשת, לקראת שיבה לקווי החזית החדשים שבמובלעת הסורית. דיבורים מרחפים על הסכם הפסקת-אש, לא לפני שהר החרמון, החבול והפצוע, ייכבש מחדש מהכיבוש הסורי, על ידי קרבות קשים ומרים והקרבה עילאית של חיילי גולני הצעירים. כתוצאה מהאירוע, שהיה לי עם איציק קצין החימוש, ביציאה לחופשה הראשונה, החליט זה האחרון, להפריד אותי מחבריי איתם חוויתי את כל ימי הלחימה והקרבות. חברות אמיצה שנרקמה בינינו נקטעה באחת. לא מצאתי לנכון לערער על החלטתו ומצאתי את עצמי מסופח זמנית כסגנו של עוזי, רס"ר הגדוד. עוזי התמקם באחת מהפינות של מחנה "סופה" שברמת הגולן. לא הספקתי להיפרד כראוי מד'בלה וחבריי לזחל הטכני. הסתיו הקצר פינה את מקומו לגנרל חורף ורוחות עזות החלו מנשבות הן הביאו בעקבותיהן ענני גשם וערפל סמיך. עוזי הרס"ר, הוא גבר נאה במיטב שנותיו, חקלאי במקצועו, מדריך טיולים וידיעת הארץ בתחביבו ואיש יחסי ציבור וחברה בנשמתו. במלחמת סיני, שירת בצנחנים ונפצע ברגליו. מאז הוא צולע קלות. אולם, גם צליעה זו הוסיפה חיוניות להופעתו הגברית והמרשימה. עוזי מופקד על כל השירותים המשקיים של הגדוד. בתנאים שהיינו שרויים בהם, לא היה פשוט כלל ועיקר לנהלם כדבעי. אולם, לא עוזי, ייכנע לתכתיבים של החורף ושל ההתנאים בשטח: מאי-שם הוא משיג אוהל הודי גדול, וכשעה לפני רדת הגשמים הזועפים הוא מצליח ביחד עם הצוות להקימו. אני מצליח "לגייס" מאחד המבנים "פק פק" (גנרטור) קטן. לאחר "טיפול שורש" גם מצליח "להנשים" אותו ןלהחזירו לחיים. משכתי חוטי חשמל עם תאורה מתאימה לתוך האוהל, ואף מחוצה לו, עם שלט מאיר עיניים: "גדוד 91". שולחן משרדי, שני ספסלים, כיריים של גז, מיטות שדה, ומה לך נחוץ יותר, יש כבר תחושה של בית. כאמור, עוזי הוא אלוף יחסי הציבור. הכלל הנקוט בידו, לרכוש ליבותיהם ובעיקר את "כיסיהם" של הדרגים השונים במחנה, שעדיין לא הכירם. ראשון, הוא הזמין את רב הטבחים של המחנה, צריך לדעת שרכישת ליבו ואפסנייתו, נותנת שליטה מלאה על קיבותיהם של כל מיני פונקציונרים. - "קפה ספשיל לרב הסמל" – מכריז עוזי. - "שב חביבי, שב"! – מצוה עליו עוזי. - "תראה, כאן יש סבון בשביל החבר'ה שלך". - "וזה במיוחד בשבילך." הוא מצביע על סבון ריחני. - "כאן יש סיגריות וגם כלי גילוח". אומר עוזי לרב סמל המטבח. לפני שרב סמל המטבח מבין מה מתרחש, נערמה מולו ערמה של מצרכי מותרות, שנשלפו מתוך החבילות שקיבלנו מהבית. האוהל במחנה "סופה". - "תארוז את כל הדברים בחבילה בשביל הרס"ר". מצווה עוזי על אחד החיילים, ובהזדמנות זו הוא מעלה אותו בדרגה. רב-סמל המטבח, מבולבל מהשבחים, עוזב אותנו עם הצרור בידו. מאותו רגע כל בקשה של עוזי מהמטבח מתמלאת כהרף עין: בשר משובח לצלי, ירקות ופירות, קפה וסוכר, לא חסר דבר. בלון גז ו"כלב-גז" פלוס טבח חובב וכבר מאורגן מתחת לרשת ההסוואה מטבח לתפארת. עוזי, מוציא על דעת עצמו את החיילים הנתונים למרותו לסבב חופשות בלתי רשמיות, של עשרים וארבע שעות. כל חייל מצווה לחזור עם בקבוק משקה חריף לשובב לבב אנוש. זמני היציאה לחופשות היו ביחס ישר לבקבוקי הברנדי והוויסקי המתרוקנים, כשעוזי המנצח הראשי על השתייה. בכל ערב, היו מוזמנים לאוהלנו קציני שלישות, קציני אפסנאות וכל מיני פונקציונרים של החטיבה , לכירה כיד המלך: סטייקים וסלטים, חומוס וטחינה, שאורגנו וקושטו בידי טבחנו הזמני. הארוחות הדשנות הוגשו בקערות למיניהן ונעלמו כהרף עין בקיבותיהם של האורחים. בקבוקי המשקה החריף נעלמו בגרונותיהם ותרמו את תרומתם לעליזות הזחוחה. מאותו יום, כל בקשה של עוזי לרכב, צרכי אפסניה ושאר דברים, לצרכי הגדוד וגם לצרכיו, נתמלאו כהרף עין. כאמור, חולשתו העיקרית של עוזי היתה הטיפה המרה. הוא נהג לרוקן כמויות עצומות של משקה, שלדבריו לא השפיעו על התנהגותו. המשקה החריף היווה תחליף מפוקפק ללילות הקרים, לתנורי החימום שלא היו קיימים ולמעילי ה"נאטו" שקבלנו. מעילים אלה, שהיו חסרי פרווה, הוסיפו סירבול להופעתנו, ולא היוו מחסום בפני הקור והכפור. הימים האחרונים של ההתארגנות, נתנו פורקן למתחים הרבים שהצטברו בחודש האחרון. ערב אחד, לאחר שתיה כדת, מסתלק לו עוזי, עם נהגו מזרחי, תושב חיפה, למסור מספר תיקים למטה האוגדה ששכן ליד ראש-פינה. בדרך, מחליט עוזי להיכנס לבית-ההארחה של קיבוץ "איילת השחר". הקיבוץ העמיד לרשות הצבא, בזמן המלחמה וגם לאחריה, את כל מתקניו: – המגורים, המקלחות, חדר האוכל המפואר והבר וגם את נערות השירות החביבות שהגיעו מחצור. קצינים וחיילים נהגו לנפוש שם שעות מספר, להחליף כוח ומשם לטפס חזרה לרמת הגולן. עוזי נכנס לחדר האורחים המרווח, שבאותו זמן היה הומה קצינים, נעצר במרכזו, סוקר את כל הקצינים שמסביבו. לפתע הוא מוציא משרוקית מכיסו ושלוש שריקות צורמניות מחרידות את יושבי המקום משלוותם. כולם מתמקדים בעוזי העומד באון במרכז. דממה שולטת מסביב. - "אתם "כרייתים" אתם! את מה אתם כבשתם? את "איילת השחר" כבשתם? אתם יושבים כאן כשחיילים נלחמים בחזית!" הוא שאג בקול תקיף. - "מחפשים מתנדבים ב"מרום הגולן" לאסוף תפוחי אדמה. לשם אתם מתאימים". הוא ממשיך בנאומו. הקצינים הנדהמים אינם מבינים את המתרחש. חלקם מקבל את דבריו ברצינות. מזרחי הנהג גורר את עוזי החוצה, לפני שהקצינים, שרובם היו קצינים קרביים, יעשו בו שפטים. אבל עוזי ממשיך באמרי-שפר של שתיין. משם הם ממשיכים לעבר מחנה האוגדה, כדי למסור את התיקים. השומר הגדודי, המוצב בשער המחנה, ראה את רכבו של עוזי מתקרב ונתן לו לחלוף, מבלי שהקפיד לבדוק את פרטיו האישיים. הדבר חרה מאד לעוזי. הוא פוקד על מזרחי לנוע לעבר שורה ארוכה של "זלדות", שחנו לאורך המגרש. עוזי יורד מטנדר ה"פז'ו", נע לעבר ה"זלדות" והחל מקיש באגרופו על דלתותיהם, כאילו הוא מקיש על דלת בית. החיילים, שבאותה עת ישנו בתוך ה"זלדות", החלו להתעורר כשעוזי זועק בקולו - "אתם לא יודעים שמלחמה עכשיו. לצאת מיד מה"זלדות" למסדר". הוא החל לנוע בין הזחלמים, כשהוא מאיץ בחיילים לצאת החוצה. קצין צעיר, שיצא מנומנם, מהרכב המשורין, מרהיב עוז בנפשו ושואלו לשמו. - "סגן אלוף חיים," – משיב עוזי - "ועבור לדום כשאתה מדבר אלי". הוא פוקד. - "עוד לא להניע את הזחלמים" – שואג עוזי לחיילים המנומנמים והנדהמים. - "כל הצוותים לעמוד למסדר!" – הוא מצווה. עוזי חולף בין השורות הישרות ולאחר ביקורת קצרה, הוא משחרר אותם "עד להודעה חדשה". הוא פוקד על מזרחי, שנאלץ להיכנס למשחק, לנוע בדהרה לעבר ביתן המפקד. עוזי יורד בקושי מתוך כלי רכבו ונע מתנדנד לעבר הביתן. הוא פותח את הדלת בבעיטה ברגלו, ומבלי להסתכל מי הם היושבים, הוא שוב שולף את משרוקיתו ושורק בה מספר פעמים. רק לאחר מכן הוא סוקר את הסובבים אותו. תת-אלוף רפול, מפקד האוגדה, שיומיים קודם לכן הועלה בדרגה, אל"מ דווידי, מפקד הצנחנים לשעבר ובעבר הרחוק גם מפקדו של עוזי, עוד שניאלופי משנה ועוד סגן אלוף, יושבים מסביב לשולחן באותה שעת חצות. הדבר אינו עושה רושם רב של עוזי. הוא סוקר את האנשים סביב ופורץ: - "יכולתי "להרים" כאן את כל המחנה! גם אתכם יכולתי "להרים". איזו מין שמירה יש על המחנה הזה? יש לכם מזל שחייל ישראלי אני ולא חייל סורי, אחרת הייתי "מרים" כאן את כל המחנה". - " מי אתה? " מתאושש אחד הקצינים, שלא זיהה אותו. - "אני עוזי". הוא אומר ולוחץ את ידיהם של כל הסובבים אותו. סגן אלוף נוסף, ששמע את הקולות הבוקעים, נכנס לחדר ושואל למתרחש. עוזי מניח את ידיו המוצקות על כתפיו של הקצין, מושיבו בהינף יד ואומר: - "שב, אני בדרגתך, סגן אלוף חיים". דרגת הרס"ר שבידי עוזי, החלה לבצבץ מתחת לשרוולו והקצינים הבינו את המתרחש. מזרחי הנהג, בעל שיער שחור ארוך ומדובלל, איש מכבה-האש בחייו האזרחיים, עומד כל העת מבוהל, חוזה במתרחש ללא כל יכולת "לכבות את השריפה" שהצית מפקדו. לאחר דקות של התעשתות, הם פוקדים על עוזי לעלות לרמה ולהתייצב בפני המח"ט. בדרכם חזרה מחליט לפתע עוזי לחזור למחנה האוגדה ולהביא אתו למח"ט את ה"זלדה" של מפקד האוגדה, על כל צוותה, כשי וכהוכחה שכל דיכפין יכול להכנס למחנה. מזרחי נאלץ לעשות כדברי עוזי. בניסיונו הנואש להציל את מפקדו מביזיון נוסף, הוא מסובב את הרכב בשלוש מאות וששים מעלות. עוזי משוכנע שהם בדרכם לקחת את ה"זלדה", אבל הם חוזרים לבסיס "סופה". בדרכם, הם נתקלים במחסום של המשטרה הצבאית שבפאתי הרמה. עוזי משוכנע שהם שוב בשער מחנה האוגדה. - "מה? הם כבר שמו מחסום? תפרוץ אותו!". הוא פוקד על מזרחי. הם עוברים בשלום את המחסום. - "מזרחי, אתה תהיה הרס"ר במקומי". אומר עוזי, שהחל להתפכח. הוא פושט מידו את דרגת הרס"ר ואומר: - "אני חייל פשוט ואני לא מעוניין בדרגות". הוא מושיט את הדרגה למזרחי, שמסרב לקחתה. - "מה?, אתה מסרב לקבל ממני את המינוי?" אומר עוזי, ומשליך את דרגתו אל מעבר לחלון המכונית הדוהרת.ועוזי מתייצב בפני המח"ט, כאשר הוא מפוכח: הם מגיעים למחנה "סופה" - "המחט, אמרו לי שתתקשר עם מפקד האוגדה". הוא אומר. - "מדוע?" – שואל מוטקה המח"ט, שבינתיים קיבל דווח טלפוני מלא על שהתרחש. - "הרמתי להם את המחנה". המח"ט מקשיב באורך רוח לסיפורו של עוזי שמסיים את דבריו במילים: "אם תיתן לי פקודה, המפקד, אביא מיד הנה את הזחל"מ של מפקד האוגדה, על כל צוותו". מוטקה המח"ט וחבורתו מקבלים, באותו ערב, את מעלליו ברוח טובה ועוזי חוזר לאוהלו. למחרת היום, היה עוזי שקט ומדוכדך. "אני זוכר מה עשיתי, אולם לא זוכר מה שאמרתי". "סגן אלוף חיים!" – מתלוצץ אחד הבחורים. "סגן עלוב חיים" עונה לו עוזי ברוח נכאה. באותו ערב קיים עוזי מסיבת פרידה לכל החבורה. כולם שתו כדת וכדין. הוא עצמו לא נגע בטיפה המרה, למרות כל ההפצרות. למחרת היום עוזב אותנו עוזי למחנה עורפי. ואני נאלצתי לרשת את תפקידו. בהמשך הזמן במובלעת, הפכתי להיות קצין החינוך של הגדוד ואחר כך של כול החטיבה, בכל ימי מלחמת ההתשה. סוף פרק י"ג
לעמוד האישי באתר
באותו יום, 29 בנובמבר 1973, מגיע לביקור מפקד האוגדה – תת-אלוף רפול את רפול ראיתי, לא פעם, דוהר בלהט הקרבות בג'יפ המפקד, בכל גזרות החזית. הוא לא חבש כובע פלדה. לראשו היה כובע אוסטרלי רחב שוליים. היה משהו באישיותו ובהופעתו, שנסך ביטחון בלוחמים, גם כשהפגזים נחתו בכל עבר. כאן, במחנה "סופה", הוא הופיע לבוש בחליפת שריון, ביחד עם המח"ט שלנו, מוטקה בן פורת. כבדרך פלא התקבצו סביבו חיילי החטיבה שלי, חטיבה 9, חיילים מגדוד השרמנים שלנו ומחטיבת "השוטים" של חטיבה 377, וגדודי החרמש. באופן ספונטני, המעגל החל לגדול ולטפוח סביבו. מאות של אנשי צבא המילואים. רפול עם מוטקה בן פורת מח"ט חטיבה 9. צילם: אלוני זמורה פרט לתדריכים פנימיים, לא עידכנה אותנו שום אישיות בכירה לגבי מהלכי הקרבות ברמת הגולן. שום גורם מוסמך לא עדכן אותנו, לא על מה שהתרחש ולא על מה שצופן העתיד. חיילי המילואים, שהשאירו לפתע פתאום את כל עולמם מאחוריהם, ובהינף של רגע עברו לעולם אחר. הזמן עבורנו כאילו פסק מלכת. הם החלו לגלות קוצר רוח לגבי משך השרות במילואיםומועד השחרור. שמועות משמועות שונות החלו להתרוצץ ופרט ל"אלוף שמועתי", לא היה כל גורם מוסמך שיענה על השאלות. החיילים ביקשו מרפול לשאת את דברו. למרבה הפלא, הוא נעתר לבקשותינו. רפול היה ידוע בקמצנותו הרבה למילים ולא רבים ראו אותו עומד ונואם. כל חיילי החטיבות הלוחמות הסתדרו בחצי גורן עגולה וגדולה. רפול עמד בתנוחתה האופיינית רק לו: - ידיו שלובות, כמו של ילד בכיתה א'. הוא החל לתאר, בקול רם ובוטח, את מהלך הקרבות. הרגשתי שמעמד זה הוא היסטורי וחד-פעמי. רציתי להנציח את דבריו. הוצאתי מכיסי את נייר הכתיבה היחיד שעמד לרשותי, ספר בלשי של "אגאתא-כריסטי". ישבתי למרגלותיו ורשמתי, מילה במילה, ברווח, שבין שורות הספר הבלשי, את דבריו המובאים להלן מילה במילה. דבריו של תת-אלוף רפול (רפאל איתן) בפני חיילי "חטיבה 9" וחיילי האוגדה, במחנה "סופה" בתאריך 29.10.73, לאחר 23 ימי לחימה, יום אחד לפני שקיבל דרגת אלוף. הדברים נכתבו ככתבם וכלשונם בין שורותיו של ספר בלשי, שהיה באותה עת בכיסי…: "… "חטיבה 188" שוט (טנק צנטוריון) ו"חטיבה 7", שתגברה את רמת-הגולן ביום השבת עם שני גדודים וגדוד בי"ס לשריון. הגיזרה פוצלה בין שתי החטיבות: בדרומית היו שני גדודים ובצפונית שלושה גדודים והקו המפריד היה מדרום לקונטרה. במשך הלילה שבין שבת ליום ראשון היה לחץ כבד לכל אורך הגיזרה בהתקפות טנקים, כיבוש מוצבים וארטילריה, ואחה"צ התקפות מטוסים. במשך הלילה לקראת בוקר החלו להסתמן הבקעות הסורים. מוצבים נותקו וטנקים סוריים הגיעו ל"חושנייה" ול"תל אל סאקי" בשלושה כיווני התקפה. אחד לכיוון "נאפח", אחד לכיוון "רמת מגשימים" ואחד לכיוון "יהודייה." ביום ראשון בבוקר הכוח של 188 שפנו צפונה, נשטף. המח"ט נהרג והסורים הגיעו ל"נאפח." במצב זה החלו להגיע טנקים של "179" דרך ציר "יהודייה" וטנקים של "679" מתגברים את הגיזרה שמדרום ל"קונטרה." הפריצה הראשונה לכיוון "נאפח" הייתה השפעה על יכולת העבירות הסורית. היו הרבה מוצבים שעכבו התקפות והשמידו 7 טנקים. הסורים פרצו שוב לכיוון "נאפח", ו"גשר בנות יעקב" ו"יהודייה." טנקים סוריים פרצו ל"נאפח" ומסביבה. חלק נפגעו וחלק נוטשו על ידו הצוותים. במצב זה בלמה "679", שהייתה לחוצה מכיוון הגבול ומכוון "סינדיאנה", ובטנקים בודדים תוך מעשי גבורה עילאיים הדפו אותם והלחץ לא חודש. החלו להתנהל קרבות טנקים בין "סינדיאנה" ו"חושנייה" במגמה לחלץ את הכוח הסורי מאזור "גשר בנות יעקב." אולתרה הגנה על ידי טנקים של גש"ח, צנחנים וטנקים מ"פילון" מכיוון הגשר. הלחץ לא הגיע אל הגשר, כי ב"נאפח" התנהל קרב טנקים וקרב הבלימה התנהל סביב "חושנייה" ו"יהודייה" עם "אוגדה 210." זה היה ביום הראשון, גמר יום ראשון ויום ראשון בלילה. ביום שני התחיל לחץ סורי בגיזרה הצפונית מ"קונטרה" עד "תל שחה". בגזרה זו עמדה חטיבה 7, עם מה שנותר לה, וכאן היו הקרבות המזהירים ביותר בין טנקים שלנו וטנקים של האויב. קשה לתאר מה היה. התקפה אחת של הסורים החלה בשעה ארבע אחה"צ של יום שני ונמשכה שמונה שעות ללא הפסק עם ארטילרית אימים. למחרת הקרב נספרו בשטח תשעים טנקים שרופים וכפליים כלי רכב אחרים. בזמן הטוב ביותר עמדו מול הפירצה הזו 14 טנקים של חטיבה 7, עד שבלילה לאחר שמונה שעות של לחץ כבד ביותר, טנקים סוריים הגיעו כמעט עד לכביש "קונטרה מסעדה." החלה להסתמן שבירה ועצירה של הסורים ע"י המוצבים, בעיקר 107, שנשארו בעורף הסורים. הסורים חלפו אותם והמוצב מדווח שהדרגים של התקפה זו החלו פונים מזרחה, והבעיה היתה להחזיק עוד קצת זמן שההתמוטטות תגיע לגלים הקדמיים התוקפים.התקפה זו הייתה משולבת עם הרבה רגלים וR.P.G.-. (בזוקות מתוצרת בריה"מ), שהגיעו עד לטווחים של חמישים מטר. באותו זמן החדירו הסורים חיל רגלים גם ב"בוקעתה" בחורשת האלונים, כמו-כן, החדירו קבוצה קטנה של טנקים לכוון "מסעדה." הם נעצרו על ידי המוצבים שאף אחד מהם לא נפל והטנקים הושמדו. יש להבין מה קרה כאן בלחימה ואיזה משחק כוחות היה לנו. היו רגעים קריטיים. מ679- הועברו הטנקים ל7- כדי לבלום גדוד טנקים שנעו מ"חושנייה" לכיוון "תל-יוסף." ושלושה הטנקים, שהגיעו בשניה האחרונה, מנעו כיתור של "670." בתנאים כאלה נלחמנו ללא עתודה ביד כדי להפעילה במקום שהזמן מחייב. ביום שלישי היו "ניקויים" והגיעה "אוגדה 146" מכיוון "רמת מגשימים." יום של "ניקוי" והכנות ליציאה להתקפה בהרכב שונה לחלוטין. היא היתה הראשונה שעברה את הגבול ופרצה בגיזרה הצפונית ל"מזרעת בית ג'אן" ו"לתל-שאמס." ובהתקפת לילה נכבשה "תל שאמס" על ידי הצנחנים. בזה לא תמו המאורעות של של האוגדה. היו עוד כמה קרבות קשים בגיזרה זו, שהסורים לא השלימו עם נפילת הכפרים וכוחות אלה נהדפו ונכשלו למרות שלא פעם אחת הכרעה הייתה על חוט השערה, בעיקר ב"מזרעת בית ג'אן." יש סברה שמבוטאת בהרבה הזדמנויות, שרמת הלחימה של האויב השתנתה והיא לא מוכרת. אני חושב שגישה זו סוביקטיבית ומוטעית מיסודה. סברה שנשקלת מאי שקילת גורמים שבלעדיהם אין להגיע לאמת. נשקול את העובדות: לסורים חסרים כאלף טנקים, הגיזרה שלנו הותקפה בסה"כ על ידי קרוב ל800- טנקים, בגלים שונים ובזמנים שונים. השתתפו כל חטיבות הטנקים של הדביזיות המשורינות והרגלים ועוד שלוש דביזיות, בסה"כ כ800- טנקים, שתי דביזיות של חיל רגלים, שתי חטיבות ממוכנות ומאה ועשר סוללות ארטילריה. מול המסה הזאת עמדו חמישה גדודים שלנו, מפוזרים ממרגלות החרמון ועד נחל גולן, במחלקות, פלוגות ושני גדודים והמוצבים ותשע סוללות ארטילריה. היוזמה הייתה בידי האויב הסורי, שיצא להתקפה שהכינו הרבה זמן. ולבוא ולומר שרמתו השתפרה והם תקפו ככה, זו טעות ממדרגה ראשונה. וכי לצאת ולנוע עם הטנקים מול התנגדות מפוצלת… עצם ההרגשה של ההצלחה, אפילו הייתי אומר שהרגשת ההצלחה מהווה את הדחף להמשיך ולנסוע. רפול מסכם את מהלכי הקרבות במחנה סופה. צילם: אלוני זמורה. הבעיה היסודית הייתה בעיית היוזמה. כשהיוזמה וההתלהבות הפנטית הזאת שלהם נבלמה, ברגע שנדלקו להם הטנקים והיו מכשולים, ההתקפה נשברה והחלה מנוסה. הרצון להילחם, כשנתקלו במשהו קשה, הם נשברו. לדעתי, המודל שצריך לשמש אותנו, הוא היחס בין הטנקים הנטושים והטנקים השלמים בשטח. יחס של 2 ל- 1, שני טנקים שרופים ואחד נטוש. זה צריך לשמש כאמת-מידה לכושר הלחימה שלהם. ברגע שלקחנו את היוזמה בהבקעה, עם שדות מוקשים וטנקים, לא היה לנו הרוג אחד. ההבקעה החלה ב11:00- בצוהריים והבקענו כבר ב11:15-. מי שנוסע באזור הצפוני ורואה את הביצורים, מוקשים, עמדות נ.ט. (נגד טנקים) וטנקים. לאחר שלוש שעות היינו מעבר למערך הזה ולא נתקלנו בהתנגדות הראויה לתשומת לב מצד הסורים. מי עמד מול מה ואיך קרה?: את ההתקפה הסורית הקשה ביותר הדפו 14 צנטוריונים שלא זזו ממקומם. עמדו ונלחמו שמונה שעות, תחת מטר, שקשה לתאר אותו, בארטילריה, עם מעט סיוע ארטילרי וחיל אוויר. ותראו בשטח כמה עשרות טנקים שרופים וכלי רכב אחרים. ראינו, כשהגיעו למכשול כמו התעלה והיה צריך להם טנק גישור, החלה מהומה, - טנקים ונגמשים התנגשו אחד בשני וכל המערך מולנו השתבש. וברור מה קרה שם. לא הייתי רוצה להשתמע כמזלזל באויב. היו סורים שנלחמו בחירוף נפש. ב"חושנייה" אומרים, שזה מפקד האוגדה, שנלחם ולא נתן לאוגדה 210 לנהל קרב. הוא ניהל קרב שאיפשר להם לחלץ את כל הכוח שירד לגשר. שמענו אותו ברדיו, מחשבותיו ולבטיו. הוא לא עשה רושם מבוהל ולא נתן לאף אחד מאתנו לסגת. הסמיכו אותו להוציא סרבנים להורג וניהל קשר ישיר עם דמשק. הם היו במלחמת ששת הימים והיו במלחמת השחרור. אני לא מזלזל באויב, אולם אני לא מוכן לתת לו קרדיט. עובדה שהובס, הובקע ואנו יושבים אצלו. היינו יוכלים לעשות יותר אלמלא מגבלות לא צבאיות. אני לא יודע אם המצב שונה במצרים. המצרים עברו עם מאה אלף חיילים ואלף טנקים. – ומה שצה"ל יכול היה להעמיד מולם. ועובדה שאנחנו בצד שלהם וחולשים שעל קטע חשוב מהמפרץ ועד "איסמעיליה" ואין שום מכשול בינינו לבין קהיר. ההבדל שאנו יכולים להגיע לקהיר והם לא יכולים להגיע לתל-אביב, למרות בהפסקת האש, כפות המאזניים נטו לטובתנו. זה, בתמצית, סיפורה של האוגדה. לא עסקנו בשחזורים ואני לא יודע אם עכשיו נוכל לנתח כל דבר לפרטי פרטים ומי עשה מה ואיך. בדבר אחד אני בטוח: שלולא הגבורה העילאית, ואני אומר עילאית, כי לא הייתה לנו דוגמה למה שקרה כאן. הנהגים, המטקי"ם (מפקדי טנקים) , הקצינים, החיילים, לולא הם, מדינת ישראל בצפון הייתה מובסת. איני יודע אם הייתה זו שואה או לא. אבל אנשים אלה הצילו את מדינת ישראל. עמדו שמונה - עשרה שעות תחת אש ולא זזו מהמקום. הם הצילו את מדינת ישראל מתבוסה ושואה ואיני יודע אם לא הייתה לזה השפעה על מה שהלך בתעלה. סיימו לנו את המלחמה בהפסקת אש שאיני יודע כמה זמן היא תימשך. הם לא ישלימו עם התוספת שרכשנו במלחמה זו, כפי שלא השלימו במלחמת ששת הימים. אם העירקים יעזבו אותם, זה ייקח יותר זמן. סדרי הפסקת האש עדיין אינם חתומים ואפילו חתומים, אינם מהווים מכשול של כבוד ובודאי במאוחר או במוקדם יפתחו באש. בתעלה המצב יותר מסובך. כל צד יושב בצד של השני ויש מעצמות שבסופו של דבר תשפענה על החזק יותר והחזק פחות איך תראה המלחמה. לומר ששקט מוחלט – אי אפשר: הפלנו הלילה שלושה הליקופטרים שלהם. מעניין שהסורים, אם לפני מלחמת ששת הימים, בעניינים המוסכמים, ברמה הלאומית שלהם, הקפידו מאד על שמירת מוסכמות וגם עכשיו, זה תמיד לצורכי השעה. זה לא בגלל שאוהבים אותנו או חסים עלינו, זה לצורכיהם. כזה המצב עכשיו ובהחלט יכול להשתנות תוך יום או שבוע. צה"ל מנצל זאת להתארגנות, רכישת ציוד: – מבגדי עבודה ועד פנטומים. כלי נשק מסווגים ומתוחכמים בתחום האווירי, חימוש אווירי, נשק נ.ט., ציוד אלקטרוני, וטילי אוויר טנקים, ארטילריה, תחמושת. אפשר לומר – כל מה שאנו צריכים. הם מגיעים מהמטוסים והאוניות בקצב גדול. לתת דוגמה – אנו מקבלים תחמושת ארטילרית מהאמריקאים: נחת מטוס עם תחמושת והביאו אותו ישר לקנים. היו סוללות בסוריה שנשארו עם 10 פגזים. האמריקאים והמדיניות שלהם, - לשמור אותנו חזקים מהערבים. חלשים מהערבים, יש לזה פרוש אחד: וזה השמדת המדינה. יש להם פרוש אחד: – לשמור אותנו חזקים. מה זה יעלה לנו בתחום המדיני? לדעתי בזול לא נצא מזה, לא בלי לחצים ולא בלי מאבקים. צה"ל מתארגן ומחזיר יחידות ליחידות האם שלהם. בונה יחידות חדשות, בעיקר טנקים וארטילריה. טנקים על רכב שלל ו- 60 שמגיעים, טנקים שלל כשירים ללחימה T-54 ו.T-55- יש -140.Tו - - T60 ו- T-62 ארטילריה: – בונים גדודים חדשים 175 ו-155- מ"מ. נבנו יחידות נ.ט. חדשות. בינתיים יחידות לא אורגניות, שתהפוכנה במשך הזמן כחלק מיחידות רגילות של גולני וצנחנים. אנו נכנסים למרוץ עם הזמן בשני נושאים: א. אפשרות לפתיחה באש. ב. מזג האויר. מזג האוויר מדאיג יותר מהאויב. במקרה הזה יש לבנות תשתית במרחב החדש. דרכים, שירותים, מכשולים – והגשם מאחורי הכותל. אמנם הגשם ישפיע לרעה על שני הצדדים, אולם בצד שלהם יש תשתית. עדיין לא ברור מתי ובאיזה קצב ישוחררו מילואים. למשק כבר הופנו בחזרה מפיקוד צפון 20,000 אנשים ועוד 7000 בשלבים של שחרור וחזרה למקומות החיוניים. אנשים שכבר לא חיוניים ישוחררו, מבלי לפגוע ביחידות חיוניות עד שיתברר המצב אנחנו מאפשרים לאנשים להגיע הביתה לתקופות זמן מוגבלות עד שיתברר מה בעתיד. "חטיבה 9" מיועדת להיהפך לחטיבה משוריינת: "טיראן". באיזה הרכב? לא ידוע מתי ולא ידוע מתי יוחזרו גדודי החרמש לחטיבה. הצנטוריונים יוחזרו ל-171. הצוותים חוזרים, וטנקים יקבלו כאן. האוגדה תהיה מורכבת מחטיבה 7- סדירה חטיבה 9, ו- 178. כולל שירותי חימוש ופינוי נפגעים ששרתו עם אוגדות אחרות. אני מסיים בזה. נסיתי לתאר. אני בעצמי לא מבין את כל מה שקרה. ניסיתי לתאר ברפרוף מעל פני השטח. אני לא יודע אם קלטתם וחשתם בעצמכם משמעותה של המלחמה. אם תהיה לכם הזדמנות לעבור בשטחים ותוכלו לראות בעליל את התמונה הזאת. אני לא יודע אם ב"מלחמת השחרור", או "קדש" ולא ב"ששת הימים", לא קרה למדינה הזאת, שגורלה היה תלוי בגבורה של כל כך מעט אנשים. דבר שנתן והשפיע על הגזרות האחרות. אני בטוח שכל אחד עשה כמיטב יכולתו. אחד הלך לקנות פרה. שאל: - "כמה חלב היא נותנת?" - אמרו לו: "היא פרה טובה. כמה שיש לה היא תיתן". - "כן. אני בטוח שכל אחד, מה שהוא יכול – נתן". ברמת-הגולן היו לנו 700 חללים ואלפיים פצועים ובזכותם ובזכות אלה היושבים כאן ואלה שהשתתפו ולא יושבים כאן: בזכותם נמנעה שואה ממדינת ישראל. סה"כ אבדו לצה"ל כאלף ושש מאות חללים וששת אלפים פצועים שמהם כמחצית עזבו את בתי-החולים. מאה וארבעים נעדרים ומספר דומה של שבויים. איננו יודעים מספר אבדות האויב. יש לנו כשבעת אלפים שבויים, חמש מאות קצינים וחמישים טייסים. שמונה מאות סורים, חמישה מרוקאים וכמה ירדנים. אסיים בהודעה ותודה לכולכם ומבקש להתאזר בסבלנות ולהחזיק ולמשוך, למרות הלחצים ולמרות התארכות המצב. הסיסמה שלנו גם במקרה זה נכונה: – אין לנו ברירה אחרת". ( מתוך "ימים של אשמורת 1973") רשם במחנה סופה: בין דפיו של ספר בלשי של אגאטה כריסטי עם ריקה זראי שהגיעה מפריס, ידידת ילדות מירושלים סוף פרק י"ד
לעמוד האישי באתר
פרק ט"ו - המפגש עם הסופר מתי מגד עדיין במחנה "סופה". גשם יורד. בוץ בכל מקום. גם הכביש הראשי של המחנה מכוסה בשכבה של בוץ חלקלק. בצד הדרך, על סלע, ראיתי ספרון רטוב. הרמתי אותו: "מתי מגד" "המגדל הלבן" – "ספרית פועלים - לכל, הוצאת הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, מרחביה. נדפס בארץ ישראל 1949. החילותי לדפדף בספר הרטוב, פתחתי באמצע. סגנון כבד לטעמי ולמצב רוחי. מצאתי קטע בו פגשתי, לפליאתי, אותי, את עצמי: (עמ' 81). עמדתי בגשם השוטף וקראתי: "…אבל אחר-כך באו הקרבות וכל מה שכרוך בהם, וככל שהם נמשכים והולכים, כך הם מרחיקים אותנו יותר ויותר מול מעשי ידינו… אך לא על אלה באתי לספר, אלא על רעי המשורר. והרי אפשר שבא אלינו, אותו צוות אנוש, שטרפה את שעותיה כולן במעלליהם של חיילים והוא כבר נושא בלבו את כל השירים, גם את אלה שלא כתב עדיין. והרי אפשר שכל שנות היותנו עמנו (כיצד לא הרגשנו בכך?) עשה את חיילותו לדבר שיר: שיותר משרשמו עקבי-סלעים, רשם בצל עפרוני את זכר הדברים, שככל מופע אחר היו בעיניו זכר עוד בעצם התהוותם. והרי אפשר וגם בצאתו לקרבות - ולא פסח אף על אחד מהם, נתאווה לעשותם למילות-זכר, בעוצם מיטרפים מדמדמים סביבו, וביותר בתוכו. אלא שאם עשה זאת, איננו יודע על כך דבר. צופה הייתי בו, כל פעם שנזדמנו ליטול חלק באותה הוויה, ולא ידעתי מה הוויה ולא ידעתי מה הוויה אותה שעה". "מוזר: אף שהייתי נתון בתוכו של מרחץ הדמים ולא היה בי מאום שיעמידנו על רחשים שבי- עצמי, ביקשתי לשאול ולהשכיל מה רעי, המשורר, מרגיש. וכבר הגיתי כמה שנשוחח בינינו, כשיחלוף ליל הסיוטים… עוד איני יודע להסביר על שום מה הרהרתי בשיחה מעין זו. אולי אדע פעם, אם לא אאחר את המועד". - "אלוהים", הרהרתי. כמה היטיב מתי מגד לתאר את הרגשותי ורגשותי. 1949 – 1973, אין כל הבדל, המאורעות והאירועים חוזרים על עצמם. רגשות לב אנוש אינם משתנים ואין מה לחדש.זכרתי את מתי מגד עומד בפרוזדורי אוניברסיטת חיפה. בלוריתו המאפירה והמרשימה, משכה סביבו עדה של סטודנטיות יפות מראה, מהחוג לספרות, שותות בצמא את מוצא פיו. כולן רצו להיראות בחברתו… נזכרתי עוד, בעומדי בגשם, שכחייל בשרות סדיר, הייתה לי חליפת מכתבים עם נערה רמת-גנית, אורה מורגנשטרן שמה. נסעתי לביתי בירושלים ברכבת ישראל העמוסה לעייפה. מבקר הכרטיסים הגיע לנערה עם עיני התכלת ומתולתלת השיער וביקש ממנה את כרטיס הנסיעה. חיפושיה בארנקה אחר הכרטיס שקנתה היו לשווא, הוא דרש ממנה לשלם חצי לירה במפגיע, או להורידה מהרכבת. חצי לירה בארנקה לא מצאה, ועמדתי על כך לשלם עבורה. מאז, התקיימה ביני לבינה חליפת מכתבים שרובם התמקדו בדברי שירה מפרי עטנו ומליקוטים שונים של ספרים וירחונים ספרותיים. אורה שחר, מורגנשטרן - היכן היא היום? אורה הייתה סטודנטית לספרות עברית והעריצה את כתיבתו של מתי מגד, שהיה בין המרצים בחוג שלה. היא הראתה למתי מגד את אחד משירי הבוסר ששלחתי אליה. היא כתבה אלי מכתב בו הודיעה לי בשמחה, שמתי מגד אמר לה: - "יש בו ניצוצות של כישרון", דבר, אני זוכר, שהחמיא לי ביותר. הבטחתי לעצמי, בהזדמנות הראשונה, לכשאפגוש במתי מגד, אספר לו על ספרו, שמצאתי באקראי ביום חורף גשום, מוטל בתוך הבוץ. ושמצאתי במילותיו, את עצמי. ולרגע אף חשבתי להראות לו גם את יומני. תלשתי, מתוך הספר הרטוב והמבוצץ, את הדפים המצוטטים. את יתרתו הרטובה, הנחתי על גבי אותו הסלע בו מצאתיו, כעין משאלה מוזרה שבעל האבידה יגאל אותה… שעתיים לאחר מכן זכיתי, במפתיע, בחופשה בת עשרים וארבע שעות. יצאתי לאם הדרך ועצרתי טרמפ. במורד הדרך, ליד בית המכס, ראיתי לפתע:– "האם אני טועה? לא יאומן! ממש לא יאומן!, אני רואה את מתי מגד בכבודו ובעצמו, במדי עבודה של צה"ל, בדרגת סרן, מרים ידו לטרמפ". האם אני הוזה? צעקתי לנהג לעצור, אולם הוא המשיך לנסוע. מעשה כשפים. החמצתי הזדמנות לספר למתי את צרוף המקרים המופלא. (אני בצומת "אמריקה-יאיר", עמוק בתוך המובלעת הסורית השעה 4.30 לפנות בוקר. שנתי נודדת. אני חייב לכתוב. שבועיים שלא כתבתי. חורה לי על עצמי). הנה פה, אני מוצא באי-שם, בבוץ , ספר של מתי מגד, פותח באקראי דף מתוך הספר שנכתב בשנת 1949 ומוצא בו את דמות עצמי. אני מחליט להיפגש עם הסופר והנה לא חולף היום ואני פוגש אותו ברמת-הגולן ומחמיץ אותו! לכל השדים! המכונית הבאה שנסעתי בה מגיעה לצומת חצור. אני שוב רואה את מתי מגד ממתין לטרמפ. בקשתי מהנהג לעצור. הוא נעתר לבקשתי. "שלום מתי מגד, עלה!" אני קורא לו. מתי נכנס, משתרע על המושב האחורי שברכב הצבאי ותופס שלווה. הטרמפ קצר, עד לראש-פינה. אנו יורדים מהמכונית. - "מהיכן אנו מכירים?" הוא שואל. - "מפרוזדורי האוניברסיטה, אולם לא זה הענין"… אני מנסה לתאר בפניו בהתרגשות על קורות ספרו, שמצאתי בבוץ ועל הדמות שכה היטיב לשרטט ושכל כך הזדהיתי אתה, אולם אני מבחין שהוא איננו מקשיב. "אולי הוא חי בעולמות אחרים". - חשבתי. מכונית חולפת ועוצרת. הייתי מוכן לוותר על תורי ובלבד להישאר עם מתי, כדי לשתפו בחוויותיי, שהם, בסופו של דבר, תמצית מטרת כתיבתו של כל סופר, - להגיע לקהל קוראיו, שמעריכים ומפנימים את כתביו. איזה סופר לא היה מתמוגג לשמוע שספרו נגאל מאשפתות, כתיבתו מצאה בת דמות להזדהות ולאחר שעה, נפגש הקורא עם יוצרה של אותה בת-דמות.מתי נדחק, מתפרץ, ללא תור, לתוך המכונית, משאיר אותי לבדי עם מחצית תאוותי בידי, פולט "להתראות" סתמי ונעלם. "הוא מאד ארצי, אין שום לו שום עולמות אחרים". חשבתי."לא אפגש איתו יותר". סוף פרק ט"ו פרק ט"ז - המפגש עם הסופר א.ב. יהושע במלחמה הזאת, עשינו המון סימנים. לא יורד גשם – סימן שיהיה טוב. הפגז נוחת במרחק של עשרים מטר מאיתנו ולא פוגע, סימן לחיים ארוכים. התפללנו את תפילת הדרך והגענו בשלום למחוז חפצנו, סימן שהתפילה עוזרת. הגעתי לדרך הים ונעצרתי ליד הקיוסק של מלון "מגידו" שבדרך הים ופגשתי שם את הסופר א.ב.יהושע, סימן שאני צריך להראות לו את יומני. גם את "בולי", כך כינו אותו תלמידיו וחבריו, הכרתי בפרוזדורי האוניברסיטה. למרות שהוא ואני ילידי ירושלים, לא נפגשנו באותו עידן. אביו יעקב יהושע, שהיה סופר בזכות עצמו, ואבי אברהם, היו ידידים בעירם ירושלים. אשתי דליה, במסגרת לימודי המסטר בעבודה סוציאלית, התמחתה אצל רעייתו הפסיכולית, ד"ר רבקה יהושע. בלי גינונים של טקס, פניתי אליו, הצגתי עצמי כשכן ומכר: "בתום הקרבות, החילותי לכתוב יומן. אין זה ספר של שחזור קרבות, או היסטוריה קרבית. זהו יומן המתאר את הרגשותיי האישיים וחוויותיי בקרבות. כתבתי אותו מתוך דחף נפשי. הייתי מאד מעוניין לשמוע את חוות דעתך". שלא כמתי מגד, גילה א. ב. יהושע התעניינות כנה. הוא הציע לי לבוא לביתו, אולם זמני דחק. הייתי חייב לחזור לבסיסי. הבטחתי לו שבחופשתי הבאה, אקפוץ אליו לשעה. הוא ביקש שאשאיר לו את יומני לעיון. אמרתי לו שאיני יכול להתנתק ממנו. הוא הבין. בחופשה הבאה, לאחר תיקון בדק הבית: התקנת מסגרות לתמונות שדן לבני צייר בשעת קרב, קניית ירקות בשוק תלפיות, החלפת צמיגים למכונית, מצאתי שעה דחוקה לצלצל לבולי, שהסכים מייד לקבלני לביתו. בולי גר לא הרחק מביתי שבדרך הים בחיפה. מחלון ביתו ניתן להשקיף על "נחל שיח" הוואדי העמוק היפה והמיוער בצמחיה העבותה של הכרמל המגיע עד לחוף הים. בולי הכניסני לחדר העבודה של אשתו הפסיכיאטרית, הושיבני על המיטה (מיטת פרויד?), הדליק את מקטרתו הנצחית וללא הקדמות החילותי לקרוא קטעים מתוך יומני. קטע פתיחה. דילגתי. קטע קרב, הרגשותי האישיים. קראתי מתוך איבוד חושים. השתדלתי לא להתרגש, כפי שהתרגשתי, כשקראתי קטעים דומים בפני רעייתי וחבריי הקרובים. - "איך אתה זוכר הכל?" שאלו אותי. - "איך אתה יודע לתאר בדיוק מה שחשבתי"… אמרו חבריי למלחמה. - "בקשתי לפרוק את כל החוויות מגופי, מנשמתי, על מנת להרחיקם ממני", אמרתי לבולי. "שיפסיקו המראות הנוראים להטריד אותי בלילות". - "לשאלה מדוע דווקא אני נותרתי בחיים, אין לי מענה". לא היה איכפת לי להיחשף, להתערטל בפניו. חשוב היה לי לשתף את בולי, שיחוש את הרגשותיי, את רגשותיי כפי שחשפתי ביומני. לאחר "מלחמת ששת הימים" הייתי חתום, שפתיי היו קפוצות. גם יכולת הכתיבה שלי נחסמה. לא סיפרתי מאומה על ימי האימה והטירוף של המלחמה ההיא. רק ל"כותל המערבי", שביקרתי אותו לראשונה מאז ילדותי, סיפרתי. בחופשה הראשונה, הגעתי להוריי בירושלים ומשם היישר לכותל. זכרתי את ה"כותל" בדיוק מופלא משנות ילדותי. עמדתי מולו כשראשי נשען על אמת ידי המונחת על אבני ה"כותל" ופרצתי בבכי. אשתי סיפרה לי, שחצי שעה תמימה בכיתי ובכיתי לפני ה"כותל". היא לא הבינה אותי. חשבה שאני רגשן. גם חבריי שהיו אתי תמהו. הם לא ידעו שבכיתי שנות אלפיים. שבכיתי את שלושים וארבע חברי גדודי, שנפלו במלחמת "ששת הימים", בקרבות עמק דותן והגולן. שבכיתי, עת הטפתי לתלמידיי, שירושלים כולה שלנו וש"הכותל" הוא שלנו ואין לנו כל גישה אליו. הייתי בטוח, כשבכירי מנהיגינו, שכחו את קיומו. אני לא שכחתי אותך כותל אבנים. אני חיממתי את לבבות תלמידיי בנהריה, באבני ירושלים. זוכר אני, עת שרצתי כילד בן שבע, בין שיני חומות העיר העתיקה לעברך כותל, כשזאטוטים ערבים מיידים אבנים אחריי. אותך כותל לא שכחתי. זוכר אני את אלוף הקלעים שבשכונתי "ימין משה", את מנחמו הגורג'י, שסופר עליו שהוא מסוגל להעיף אבן במקלע, כדוד המלך בשעתו. עד לשכונת ה"שמאעה" הערבית שמתחת ל"משכנות שאננים" אבן הקלע הגיעה ופגעה. אמרו גם, ש"התיירה" של ה"גורג'י" מגיעה עד לים המלח. אלא שרק את סליל החוטים שלה, היינו רואים בידו. ו"התיירה", הרי היא מעל ים המלח. היינו שולחים "מכתבים" לים המלח דרך החוט. ה"מכתב" היה מושחל על החוט והוא היה מתעופף ומתרומם ומגיע עד לים המלח, עם בירכת ילדי "ימין משה". כל זאת רציתי לספר ל"בולי", אלא שזמני דחק והייתי חייב לנסוע לבית-שאן, כדי להביא משם קרון של מח"ט סורי, שמותקן שם, לטובת המח"ט שלנו. את קרונו הממוזג של המח"ט שלנו, גנבה יחידה אחרת לטובת המח"ט שלה. קראתי לבולי קטעים מיומני. כמו קריין מקצועי של "שידורי ישראל". באותם רגעים חשבתי לעצמי, הייתי יכול להיות לפחות סגנו של משה חובב. קראתי במקצועיות ובהטעמה את ה- ע' והר' והח' הגרוניות. משה חובב היה גאה בי באותו רגע, חשבתי. כשקראתי לראשונה את יומני בפני דליה, חנקו דמעות את גרוני ולא הייתי מסוגל להמשיך את הקריאה. הפעם הייתי כמשחק. לא ידעתי אם חדרתי לנפשו של "בולי" או שהוא אדיש ליומני. והנה במלחמה זו, אני פורץ, איני יכול לבלום. אני חייב לספר, אני חייב לתאר, אני כותב כדי לפרוק את מתח ארבע המלחמות שהשתתפתי בהן. אני כותב בדם לבי. כילד בן תשע צעקתי בחוצות "ימין-משה": "סליק, סליק!" כשבאו חיילים לבצע חיפושים אחר נשק "בלתי לגלי". הם, הבריטיים הגיעו גם לביתנו בחיפוש אחר הנשק. "סליק" , "סליק"! – צעקתי, כשבאו הבריטים לחפש בביתנו אחר הנשק המוסתר בשכונה. בספה המרופדת, בחדר המגורים שלנו, הוסתר "הנשק הכבד" של השכונה: מרגמת שני אינצ', מספר פגזים, אקדח וכובע פלדה ותחמושת. האנגלים חיפשו את הנשק החבוי באמצעות מגלה מוקשים שהביאו ולא מצאו את ה"סליק" הקטן. לעומת זאת, השטיח שהיה על הקיר מעל לספה, עורר את חשדם. הם תלשו אותו והכידונים שעל רוביהם חוררו את הקיר. למרבה הפלא נפער חור גדול. בתוכו נתגלה חלל מטוייח. גם אנחנו תמהנו.אבי הוקף מייד על ידי החיילים, חשבו שהוא טרוריסט. "היאך החור?" היכן הנשק? אכזבה. ה"סליק" ריק. אני, הילד, גיליתי לראשונה את ההשערה שאומתה. משה מונטיפיורי ושליחו יהודה טורא, הזכורים לטוב ולברכה, שבנו את "משכנות שאננים" דאגו להתקין, בקירות העבים, קאמין להסקת הדירה בחורף הירושלמי הקר. אלא שהם שכחו, שהתורכים אסרו על כריתת עצים. לא היו בנמצא עצי הסקה. משום כך, טייחו הדיירים את הקאמין ולא הבעירו בו אש בחורף. במקומו הם קשטו את הקירות בשטיחים צבעוניים, שיחממו את הבית... רק לאחר שהבריטים פערו חור נוסף בדירת השכנים וגילו כוך זהה, הבריטים השתכנעו, שאומנם לא היה זה מחבוא לכלי נשק. בכל מקרה, אבי נלקח לבית המעצר ב"קישלה", שבעיר העתיקה. הוא שוחרר ממנו לאחר שלושה ימים של ציפייה. את הנשק שהיה מוסתר בספה הם לא גילו. - "שקי הסוכר הריקים, שאבי הביא מה"קנטינה" הבריטית מילאנו בעפר, שורה אחר שורה, ערמנו על חלונות ביתנו הצופים אל מול הר-ציון העויין ואל מול העיר העתיקה עם ההמונים המוסתים והלגיון הערבי. - "אבא, נמלא עוד שורה היום". אמרתי לו, כשידיי מיובלות מהחפירה באדמה הסלעית. "עוד שורה, אבא" התחננתי. מלאנו עוד שורה. באותו לילה חלפו ה"גסטפו" הבריטית, כך כינינו אותם, עם המשוריינים ו"מקלעי הברן" שבצריחיהם המסתובבים יורים בצרורות ארוכים, ללא הבחנה. הם האירו בפרוז'קטורים את המבנה הארוך של מונטיפיורי וצרור יריות מפלח את האוויר. - "זה שלנו, זה שלנו". אמר אחי משה בן השנתיים. - "כן", זה שלנו". אמרתי ולא האמנתי לדבריי. בבוקר, מעל למיטה של אחותי אביבה בת החמש, ראינו פגיעות של צרור ממקלע ה"ברן". הטיח הלבן נפל וכיסה את שמיכתה. שורת השקים הנוספת שביקשתי מאבי למלא באותו יום, הייתה גם היא מנוקבת בכדורים בקו ראשה של אחותי. השקים שמלאנו באותו יום בלמו את חדירת הקליעים ופגיעה באחותי הקטנה. למחרת הוספנו עוד שורה על החלון הצופה להר ציון. זוכר אני כיצד הבריטים גילו את הסליק הגדול שהיה בירושלים. הוא הוסתר בתוך חדר השרת של בית-הספר לבנות שבשכונה. מאחורי הכיור והקיר, שעקרו הבריטים, גילו את המקלעים, הרובים, התחמושת, הרימונים והמוקשים. כל הנשק החדש והמצוחצח והשחור הוערם בערימה גדולה לפני המאפיה של משפחת "ברמן". הייתה זו השבת השחורה של "ימין-משה" ושל ירושלים. כל הגברים בשכונה, כולל את אבי, נשלחו ל"קישלה" שבעיר העתיקה למעצר, ואנו הילדים, התקבצנו מסביב לערימת הנשק הגדולה ולבנו בכה. השמועה אמרה ששני פולנים, שהתגוררו אצל משפחה יהודית בשכר, הם שהסגירו את ה"סליק" ונעלמו. כל הנשק שבשכונה, אבוי, פרט למרגמת שני האינצ' המוסתרת בביתנו, נלקח על ידי הבריטים. הכל הוסגר. הגברים עצורים ב"קישלה" ועכשיו הילדים הם הגברים. טחנת הרוח של מונטיפיורי הפכה למעוז וסמל של השכונה. כשהבריטים הפגיזו את טחנת הרוח, לבל תשמש עמדה לתצפית המגינים, קראנו לפעולה זו: "מבצע דון-קישוט". חושלנו. "סליק, סליק" צעקתי בכל פעם שהבריטים הקיפו את השכונה, לערוך חיפוש אחר נשק. "ההגנה", "אצל" ו"לחי"" התאמנו לסרוגין וביחד, בבתי הכנסת, בכלי הנשק המועטים. כהרף עין נעלמו למישמע קריאות ה"סליק". אברהם קירשנבוים, יליד השכונה, נפל בידי מרצח בריטי שירה לעברו, בביטנו, מול אמבולנס של "מגן דוד אדום" שבא לחלצו. אני, ילד בן תשע שנים הייתי עד ראייה לפשע שבוצע. שנים לאחר מכן, במעמד שיזמתי, בו חשפו כתובת אבן לזיכרו, ב"משכנות שאננים", סיפרתי בהתרגשות למנחם בגין,שהשתתף בטכס, את קורות אותו היום, בו אני, ילד בן תשע, הייתי עד ראיה, יהודי יחיד, עד לרצח של אברהם קירשנבוים. הוא הגן על ביתו ועל ירושלים הבירה. מכונת ירייה, שהוציא מה"סליק", מגג גן הילדים, ירה על המון הערבים שעלו גלים, גלים בשאגות: "עליהום, איטבח אל-יהוד" וניסו לכבוש את השכונה. הוא פגע בחומרי הנפץ שהביאו אתם הערבים כדי לפוצץ את שערי השכונה הנעולים וגרם למנוסת בהלה. הוא נפצע ברגלו וסרב להתפנות, לא היה לו מחליף ליד המקלע, עד שהעבירו אותו חסר הכרה באלונקה לעבר האמבולנס. חייל בריטי כיוון את נשקו וירה כדור לביטנו. הוא טרוריסט, אמרו. לאחר שלושה ימים נפח נשמתו בביה"ח "ביקור חולים". הבריטים מפוצצים את טחנת הרוח שב"ימין משה". סבתי ואני בן חצי שנה ב"משכנות שאננים" שאננים" מנחם בגין מנציח ב"משכנות שאננים" בירושלים את זיכרו של אברהם קירשנביום. בני אמיר יושב למרגלותיו. בטכס השתתף גם טדי קולק ראש העיר ותושבי השכונה. צילומים: אלוני זמורה מכתב ממנחם בגין על הפואמה שכתבתי בשם "שערי ברזל נעולים ב"משכנות שאננים". כל זאת רציתי לספר ל"בולי" שישב על הכורסא והקשיב לקריאתי. לא סיפרתי. רק קראתי פרקי יומן בהטעמה. איני זוכר מה אמר לי "בולי" על יומני. אולי "מעניין", אולי "מיוחד", "חשוב שתפרסם את יומנך". ברגעים אלה, לא היה חשוב לי מה יאמר. הוקרתי אותו על ההקשבה ועל הסבלנות. יצאתי ממנו מסוחרר ובהרגשת הקלה רבה. רצה הגורל, שבמועד יותר מאוחר, אירחתי את "בולי" במובלעת הסורית. באותה עת קבלתי תפקיד חדש של קצין חינוך חטיבתי. הוא הגיע כמרצה בפני חיילי המילואים במוצבים, לשוחח איתם על רחשי ליבם. גמלתי ל"בולי" על האירוח בביתו ולקחתי אותו לסיור מודרך בכל רחבי המובלעת. הבאתי אותו עד לנקודת הגבול המזרחית ביותר, משם ניתן היה לראות את פאתי דמשק. אלוני זמורה עם הסופר א.ב. יהושע במובלעת הסורית סוף פרק ט"ז
לעמוד האישי באתר
פרק י"ז - הלם קרב ימים ראשונים של חודש דצמבר. גנרל חורף שולט בכל מקום. בוץ וערפל וקור כלבים בכל המרחבים. החטיבה שלנו חזרה לתפוש את המוצבים הקדמיים בכל רחבי המובלעת הסורית: בדרום תפסנו את תילי הגעש הכבויים "תל-אל-מעל" ו"תל-מסכארה" ואת הכפרים "ג'אבה", "אום בוטנה" ו"טייכה". במזרח, את המוצב הקדמי "תל-שאמס" השולט על הכביש הראשי לדמשק ולידו המוצב "דורין" ואת הכפר הציורי והמזרחי ביותר "דיר-אל-מאכר." לכיוון צפון, תפסנו את הכפרים "כאלס-הקטנה" ו"כאלס-הגדולה" ועד לכפר שלמרגלות החרמון "מזרעאת-בית-ג'אן". פרישה רחבה זו חייבה התארגנות מיידית ושליטה במרחב הגדול. היא כללה התבצרות מיידית, סיורים בשטח והספקה מתמדת של אמצעי לחימה ושרותים. כבישי האספלט היו מועטים ביותר ובמצב גרוע. דרכי העפר שהיו עבירים בקיץ, הפכו לביצה טובענית ומלכודת לכל סוגי כלי הרכב. פה נכנס לתמונה רס"ן "גברוש", איש "בית-השיטה", גבר מוצק גוף עם שפם של קלארק גייבל. הוא זה שגילה בלועי הרי הגעש את ה"טוף" הוולקני ("חיזר" בכינוי מקומי): אבני חצץ קלות ואווריריות שנפלטו לפני מליוני שנים בעידן גיאולוגי קדום. אבני חצץ אלו היו קלות לאיסוף ושמשו חומר מעולה לתשתית הדרכים. גברוש, כונה גם "קצין השלל" של החטיבה. היה לו כישרון מיוחד לטיפול בציוד מכני כבד. הוא "צד" מאי-שם בולדוזרים ענקיים, שלל מלחמה וגם בולדוזרים של מע"ץ. משאיות ומשוריינים שהוביל במו ידיו. הוא היה יחידה של איש אחד. במשך עשרים וארבע שעות של היממה הוא פיזר את ה"חיזר" הגואל, לכל מקום שם היה נחוץ. תוך פרק זמן קצר, מקומות שנחשבו כ"איים" מבודדים, בתוך ים השלוליות והבוץ הטובעני, הפכו להיות עבירים לכל סוגי כלי הרכב. גברוש, שכונה גם: "קצין הפלמ"ח" או "רס"ן שלל", גילה חוש ריח מפותח לכל "מציאה" שהשאירו הסורים בשטח. הוא גילה מרבץ אדיר של בונקרים. הבונקרים הענקיים היו מלאים טילים, טנקים סובייטיים חדשים, נגמ"שים עם טילים-מונחים. לא פעם, הוא חילץ אותם ממש מתוך קו האש. שתי "חולשות" היו לו לגברוש, הראשונה: - לאוכל טוב והשניה: לתנאי מגורים ברמה גבוהה. את שתיהן הוא הצליח לממש. את התאווה לאוכל, הוא מיצה באמצעות חייל מילואים תימני, חביב ושמנמן, משכונת התקווה ששימש אותו כטבח אישי. הוא הצליח להכין מטעמי מלכים ממנות הקרב וממצרכי המזון שהצליח להשיג ממקומות חסויים. "החולשה" השניה קיבלה אופי של ווילה סורית מפוארת ומבודדת מכל מקום ישוב. הוא הצליח לשוות לבית אופי של רובינזון קרוזו מודרני: – מחרשות עץ ענקיות, אבני ריחיים מבזלת, כדי חרס ענקיים, אוסף ארכיאולוגי שנלקח מכל האזור פארו את הבית מבחוץ. גם תנור סורי גדול עם ארובה, שהפיץ חום נעים בתוך הבית. הייתה בבית ומסביבו נציגות מכל כלי הנשק שלקח שלל: רובי קלצ'ניקוב, בזוקות וטילים מכל הסוגים. בחצר הפנימית של הבית שוטטו תרנגולות מנומרות ותרנגולי הודו שחורים ששימשו כרזרבה לארוחות למבקרים חשובים מאד. העופות שוטטו בינות לכלי רכב, מסוגים שונים: – ג'יפ פיקוד רוסי, זחלילים, משאיות, טרקטורים ודחפורים, כולם עמדו לרשותו של גברוש: צבא בן איש אחד. עם גברוש קשרתי קשרי ידידות והייתי אורח מקובל בביתו שבמובלעת. בתוקף תפקידי כקצין חינוך חטיבתי, הכרתי את מיקומם המדוייק של כל חיילי החטיבה. דיווחתי לגברוש על מקומות בהם צריך לסלול דרכים על מנת שניתן יהיה להגיע אליהם ברכה, בלי לטבוע בבוץ הטובעני מגשמי הזעף והשלגים של שנת 1974. לא עבר יום לאחר הדיווח, וכבר גברוש סלל דרכים אל כל מוצב, גם אם היו בו חיילים ספורים. משאיות עמוסות בטוף וולקני ומפלצןת פלדה שהסורים השאירו בשטח, יישרו, דחסו ויישרו את דרכי הגישה. כשהיינו בדרכנו לרמת הגולן, ערב המלחמה, היה זה גברוש שהצליח לשכנע את בעלי תחנות הדלק הסרבנים, בעמק הירדן, שימלאו בדלק את מיכליהם הריקים של הטנקים. קר ורטוב ובוצי, ערפל וכפור. הימים מתמשכים והשחרור אינו נראה באופק. מצב הרוח, כמצב מזג האויר – חורפי ומדכדך. הסורים החליטו לא להיכנס למצב של הפסקת אש. מתחיל דו-קרב ארטילרי של מלחמת התשה מורטת עצבים. "מיסיסיפי" "מיסיסיפי" – עוברת הפקודה במערכת הקשר, כוננות הפגזה. כל הגדודים והכוחות עוברים למערך התפרסות, רחב ככל האפשר, ודקות לאחר מכן מתחיל הקונצרט: פגזים נוחתים לכל עבר בשריקה ארוכה מייללת, כשל חתול מיוחם ומתפוצצים בלהט של אורגזמה עקרה. ובין "מיסיסיפי" אחד לשני מנסים לנהל חיי שיגרה של החזקת הקו וביצורו. ומה לעשות לנפש? היא צמאה ורעבה ואינה באה על סיפוקה. תופעות מאוחרות של הלם קרב מתחילות להתגלות בקרב חיילים רבים. חלקם מועבר אלי לצומת "אמריקה-יאיר". אני מאמץ אותם לעבודות התחזוקה ומנסה לטפל בהם כמיטב יכולתי הדלה. בצומת "אמריקה יאיר" התמקם החפ"ק (חולית פיקוד קדמית) של החטיבה. במקום זה היה מחנה סורי חדש, שטרם הספיקו לגמור את בנייתו. היה זה כנראה מתקן לשילוח טילים. מבנה המגורים לחיילים דמה לאורוות סוסים ארוכה מאד כשקיר לבנים נמוך מחלק את המבנה לכל אורכו. בשני הצדדים היו תעלות שפשרן לא היה ברור, כנראה לניקוז נוזלים. בקצה המבנה הארוך היו שלושה חדרים קטנים שהיו מיועדים כנראה לקצינים. במרחק מה מהמבנה היו מספר בונקרים עם תחמושת. סביבם, משטחים עגולים ששימשו כנראה בסיס לטילים. על כל פני השטח היו מפוזרים נפלים של פגזים ופצצות של מטוסי חיל האוויר שלנו. מ"פ פלוגת המפקדה של החטיבה, שהיה אחראי על תחזוקת צוות הפיקוד החטיבתי, רס"ן פפו, גילה, שפקודות ה"מיסיסיפי" התכופות ורעש הפגזים מעצבנות ומטרידות אותו. באישון לילה, בעיצומה של פקודת "מיסיסיפי", העביר אלי את הפיקוד כרס"ר המחנה החטיבתי ונעלם עם קבוצת מקורביו לעבר בית-הסוהר של קונטרה הרחוקה והבטוחה. מאז, הוא היה מופיע, מידי פעם, למספר שעות, מברר, שואל ומוודא שהכל תקין וחוזר לו למקום מבטחו. כאמור, המח"ט וחוליית הפיקוד שלו התמקמה במבנים אלו. אני קבלתי, בלית ברירה, את הפיקוד על תחזוקת המחנה. עמדה לרשותי קבוצה קטנה של חיילים. מיקמתי אותם ב"אורווה" ואני לקחתי את החדר הקטן והפרטי שהיה בכניסה. עכשיו הגיע הזמן לנהל שיחות ארוכות לתוך הלילות הקרים והארוכים. דמויות ואנשים מעניינים ומיוחדים מבצבצים מעבר למדים. בני מהרשק, ה"פוליטרוק של הפלמ"ח", נתגלה כסבא טוב לב הדואג לכל חייל וחייל. בני הקשיש התנדב לצאת למלחמה וליווה אותה מקרוב. בימים אלה דאג במיוחד לשירותי הרווחה של החיילים: טיפל במכתבים שבוששו להגיע, בחלוקת עיתונים, הזמנת מרצים וחוליות בידור. משום-מה, גדוד 11 היה חביבו העיקרי. הוא גם דאג למצב הפוליטי והמדיני הלוטה בערפל ולא חשש להביע את דעתו בכל הזדמנות שניתנה לו. התיידדתי גם עם קצין הדת של החטיבה, שממנו בקשתי וקבלתי ספר תהילים. התפתחו בינינו שיחות על אלוהים ועל האדם, על מיסטיקה ואמונה, על קירבתו של אלוהים ברגעי מצוקה ולחץ, על דת, על מלחמה ועל שלום. קירבה מיוחדת חשתי לד"ר שפריר, הרופא החטיבתי. בעיצומן של ההפגזות, קיבלנו ממנו שעורים על אנטומיה, פיסיולוגיה ופילוסופיה של הגוף והנפש. בסיור משפחות בעמק הבכה מימין ד"ר שפריר רופא החטיבה, בתי אורית ואנוכי אליו הפניתי לראשונה חיילים שלקו בהלם קרב ולא זכו לכל טיפול הולם. גם הוא לא ידע לאבחן את הפגיעה וקיבל את המלצתי לשלוח אותם לבדיקה פסיכיאטרית בבי"ח רמב"ם בחיפה. כבוגר החוג לפסיכולוגיה הייתי מודע למצבים של הלם קרב. חלקם לא חזרו אלינו יותר. מאוחר יותר נתקבלה הודעה שלישותית על שחרורם מהצבא. כדי לקיים את תחזוקת המחנה, עם הסגל המצומצם של חיילים שנשאר לרשותי, נקטתי ב"שיטתו" של עוזי, אולם ללא התחייבות להביא בתמורה משקאות חריפים. ידעתי שהמוטיבציה לבצע את העבודה הקשה של העמסת תחמושת, דלק, מזון, שרותי מטבח, ניקיון ושמירה, בנוסף לפעילויות האחרות, ללא ויכוחים ותקלות, היא האפשרות לקבל חופשה קצרה בבית. ערכתי סבב של עשרים וארבע שעות, כאשר האחד מגיע השני יוצא לחופשה. ואמנם, כל עבודה שנדרשה נעשתה במהירות, בדייקנות ובשיתוף פעולה מלא. ביום קר וגשום, מתייצב בפני אחד החיילים, ל. מקריית מוצקין, שהגיע זה עתה מחופשה. עוד בטרם הוריד תרמילו מכתפו אמר: - "אלוני, אני צריך לחזור מיד הביתה". - "אי אפשר, הרי ברגע זה רק הגעת מהבית". אמרתי. - "נכון, אבל אני חייב לחזור." הוא התעקש. - "אבל אתה יודע, שאם אתן לך לצאת עכשיו, חבר אחר לא יוכל לצאת." - "כן, אני יודע אבל אני מוכרח לצאת". - "מה קרה?" שאלתי. - "אשתי חולה מאד ואני חייב להיות בבית". הרגשתי שהוא לא דובר אמת. יחד עם זאת הספקתי להכיר את ל., שהיה כבן ארבעים, כאדם רציני ואחראי. התנהגותו עכשיו, נראתה לי מוזרה ולחוצה. הוא יודע שלכולם יש בעיות בבית וחיילים אחרים אינם זוכים כלל לחופשה. החופשות הקצרות שנתתי להם היו מחוץ למניין החופשות הרגילות. - "אם אתה בטוח שזה הכרחי, צא עכשיו וחזור בעוד עשרים וארבע שעות". אמרתי לו. כלא מאמין למשמע אוזניו ומבלי לומר מילה, סבב על עקביו ונעלם לעבר הכביש הראשי כלעומת שבא. כמובן שלא קיפחתי את הבא אחריו. למרות זאת הייתה התמרמרות. ידעתי שמשהו לוחץ על ל. הוא היה איש מילואים שקט ואחראי. בדיוק לאחר עשרים וארבע שעות התייצב ל. בפני. הפעם היה יותר רגוע. - "אני רוצה לשוחח אתך" – אמר. - "בבקשה ." אמרתי, "אני מצפה לכך", הסתגרנו בחדרי הקטן. - "כשאמרתי לך שאשתי חולה ואני צריך לצאת לחופשה, שיקרתי לך". אמר בהיסוס. - " אני יודע". אמרתי בביטחון. - הוא הרים אלי עיניו בתמהון, וכלא מאמין שאל: - "אז מדוע נתת לי לצאת לחופשה?" - "כי ביקשת". אמרתי. - "זה לא מספיק". אמר. - "נכון אבל הרגשתי שחשוב לך לצאת הביתה". - "כן, אבל זה היה על חשבון חבר אחר שצריך לצאת לחופשה". אמר. - "נכון, השארתי את הדבר לשיקולך ואם החלטת שעדיף שאתה תצא, כנראה שמשהו רציני העיק עליך". - "כן, כן". אמר ניתלה במלותיי. - "אני מצטער, אבל לא יכולתי להישאר כאן אפילו רגע אחד, אני כבר לא יכול לסבול יותר". - "אני מבין שקשה לך, קשה גם להרבה אנשים". אמרתי. - "נכון, אבל אני… אני…" אמר ודמעות כיסוי את עיניו של הגבר המגודל. שתיקה ארוכה השתררה, הוא קינח את אפו בשרוול המעיל: "אני, אני מפחד". אמר. "כולנו במצב דומה, אנו רק לומדים להסתיר את הפחד". אמרתי לו. "כן " – אמר – "אבל אני מרגיש בדברים מוזרים שמתרחשים אתי ואין לי שליטה עליהם. כשאני נמצא בחדר או במקום סגור, אני מרגיש איך הקירות נסגרים עלי, הקירות מתקרבים ומתקרבים ואני נלחץ ביניהם מכל הצדדים ואין לי אוויר לנשום. ועוד קורה לי, כשאני נמצא לבד, אני מרגיש שיש עוד מישהו לידי או מאחוריי ואני פונה לאחור ולא רואה אף אחד, אבל אני כל הזמן מרגיש בנוכחותו. כשהייתי בחופשה הראשונה בבית, היה לי יותר קל ופחדתי לחזור. פחדתי שזה יקרה לי שוב כאן. ואני רוצה להגיד לך תודה, שלמרות שלא האמנת לי שאשתי חולה נתתי לי ללכת הביתה. "ובבית היה לך יותר קל?" שאלתי. "הפעם לא. גם בבית הרגשתי רע. ואפילו יותר. ישבתי בסלון והרגשת בנוכחות מישהו זר בקרבתי ולא היה אף אחד. רק כשהייתי עם הילדים, זה לא קרה לי". "ולאשתך סיפרת?" "לא. לא. אשתי לא תבין את זה. אשתי לא מבינה אותי בכלל". "ניסית לספר למישהו את מה שקורה לך? להתייעץ?" "לא. לך אני מספר בפעם הראשונה. הרגשתי שלך אני יכול לספר". "מתי הרגשת לראשונה את ההרגשה הזאת?" - "עכשיו, רק עכשיו, מיד לאחר הקרבות". - "מעולם לא הרגשת הרגשה דומה?" הוא השתתק, הניח ידו על רקתו כמנסה להיזכר ולאחר דקה של דומיה אמר: "במילואים האחרונים, שלפני המלחמה, הייתי במוצב 33. היה חורף וקר והמצב היה מתוח. סיפרו, שהסורים מתכננים פעולה. שמרתי בלילה לבד, בתורנות. התורנות שלי היתה באמצע הלילה והלילה היה שחור וערפילי. לבשתי "שינל" וכובע פלדה והסתכלתי מול השטח. לפתע שמעתי את הרשרושים. הם היו קרובים אלי אבל לא ראיתי כלום. אבל לכל מקום שסובבתי את הראש שמעתי רשרושים באים מאותו כיוון. רציתי לקרוא לעזרה, אבל הרגליים שלי נתקעו במקומם. באותו רגע הרגשתי שאני הולך להשתגע. הרחשים באו תמיד מאותו כיוון שלשם סובבתי את ראשי. לבסוף גיליתי את המקור של הרחשים. הם באו מהחיכוך של כובע הפלדה ב"שינל", אבל כבר היה מאוחר מדי. משהו בנשמה שלי נקרע וכבר לא הייתי אותו הדבר". אני חושב ששם זה התחיל". - "ועשית משהו עם זה?" - "כן, בקשתי ראיון לאגוזי, המג"ד. בשיחה הוא הבטיח להעביר אותי מהפלוגה לפלוגת מפקדה. ובינתיים באה המלחמה והוא לא הספיק…" - "אתה מעונין שאפנה אותך לרופא?" שאלתי. - "כן, כן". – אמר כנאחז בשביב של תקוה. - "אתה יודע שזה יהיה רופא פסיכיאטרי". אמרתי. - "כן." אמר והשפיל את עיניו. - "אנסה לעשות משהו בעניין". אמרתי. - "תודה". אמר ועזב את המקום. לאחר שיחה עם ד"ר שפריר הועבר ל. למחלקה הפסיכיאטרית של ביה"ח רמב"ם ויותר לא חזר אלינו. מקרה אחר היה של נ., בחור גבוה ורזה, חביב וחברותי, מ"כפר הרואה". הוא הגיע אלי, לאחר שהועבר מפלוגתו. הייתה לו הרגשה תמידית: לאן שהוא הולך הפגזים רודפים אחריו. בזמן המלחמה נפצעו כל חיילי הזח"ל שהיו אתו והוא יצא ללא פגע. משם עבר ל"תל-כרום". באותו הלילה ספגו הפגזה נוראית. הוא הועבר למחנה "נאפח", בעורף. בזמן שהוא ישן על המשאית נחת עליה פגז. שכנו נפצע ברגלו והוא שוב יצא ללא פגע. מאז, הוא היה בטוח שלכל מקום שהוא פונה, ירדפו אותו הפגזים...גם כשהגיע אלי היה שרוי במתח רב. כדי לאפשר לו, מידה מסוימת של הפוגה, שלחתי אותו בתפקיד, לסדנת הרכב בחיפה, לתקן גנרטור חשמלי שהתקלקל. הוא נסע במשאית צבאית, עליה היה המחולל הגדול ויותר לא זכיתי לראות אותו. הוא הביא את המחולל לסדנה הצבאית ופנה ביוזמתו לבית החולים רמב"ם ושם שוחרר מהצבא. את המחולל הייתי צריך "למשוך" בחזרה, בסיועו של חייל ש"הושבע" לחזור. עם ההיסטוריון אריה חשביה חורף קר במובלעת הסורית. עם "פוליטרוק הפלמ"ח" בני מהרשק עם גור כלבים שאמצתי עם הצוות שלי בצומת "אמריקה יאיר" (יושב, שני משמאל) סוף פרק י"ז ימים של אשמורת 1973 - פרק י"ח - מלחמת ההתשה - אלוני זמורה הימים חולפים וחורף, ובוץ וקר, ולילות ארוכים ושלג ראשון יורד ב"מובלעת". – פתיתים עבים, כנוצות פלומה של אווזים צחורים. המראה מרגש ביופיו. תילי הגעש מתכסים בסדין לבן, גגות בתי הבזלת, כיפות המסגדים והשדות השחורים מפנים מקום לצבע הלבן הבוהק. איננו ערוכים ואיננו מורגלים לקור "הסיבירי". אנו קוראים בעיתון שלחיילי צה"ל בגולן יש אוהלים מחוממים, תנורים ומעילי "דובון". אנו מתבוננים בעצמנו וסביבנו, חיילי הגולן, – ואין כל ציוד שכזה. יום אחד, המח"ט וחבורתו לבשו את מעילי "הדובון" החמים. הפניתי את תשומת ליבם שלפיקודיהם אין כלל דובונים. הם מייד פשטו את הדובונים החמים והמשיכו ללבוש את "מעילי הנאטו", שלא עמדו בפני החורף הקר. פה ושם גילו חיילים תושיה והכשירו את התנורים הסוריים עם ארובות הפח הארוכות והעשנות. שני חיילים נלקחו לבית חולים בגלל הרעלת גזים. בוץ טובעני בכל מקום. במוצב "טייכה" המ"פ אביגדור מכפר תבור (משמאל) ב"דיר מאכר" החלטתי לגייס תנורי "פייר-סייד" של "פרידמן", לטובת חיילי החטיבה. שלחתי עשרות מכתבים וגלויות לחברים ולמוסדות. ההיענות היתה מרגשת: אוניברסיטת חיפה תרמה עשרים תנורים, משפחות רבות הוציאו את תנורי ההסקה מהמחסנים, מרקו, שיפצו והכינו אותם למשלוח. גייסתי מכונית צבאית והגעתי לחיפה לאסוף את התנורים. מבצע התנורים הצליח מעל למשוער, למעלה ממאה תנורים חולקו לחיילי גדודי החטיבה עם הקדשה ובקשתי, שיכתבו מכתב תודה לתורמים הנדיבים. היו מקרים בהן משפחות אילצו אותי לקבל את התנור היחיד שהיה בביתם. רק לאחר שאפסנאים וחיילי שירותים בעורף סיפקו את תיאבונם ל"דובונים", החילונו גם אנו לקבל אותם וגם ציוד חורפי נוסף, טיפין טיפין. גם "הועד למעל החייל" נרתם למשימה וקיבלנו באמצעותו גלויות דואר, דברי מתיקה, כלי רחצה וגילוח וגם גרביים. גן הילדים של אמיר בורי מנווה שאנן בחיפה, ממנו קבלתי את ציור הפרחים המרגש, החליט "לאמץ" אותי. בעקבות המכתב שהחזרתי להם, קיבלתי ממנו ומכל ילדי הגן הילדים שברחוב פיכמן, חבילה גדולה עם ציורי ילדי הגן וגם דברי מתיקה. חילקתי את הציורים לחיילי הגדוד עם בקשה להשיב להם בכתב. הציורים קישטו בצבעיהם החמים את החושות והבונקרים. היו חיילים שהחלו לנהל חליפת מכתבים עם הדרדקים והתפתח "רומן" בין גן הילדים שברחוב פיכמן לבין גדוד חיילי המילואים שבגולן. בחנוכה קבלנו מהם סופגניות ובפורים "אזני המן" ועוד ועוד ציורים של פרחים ושל שלום. באחת החופשות הקצרות החלטתי לבקר את ילדיי "המאמצים". בין הבית לרמת-הגולן, טיפסתי לנוה-שאנן, לרחוב פיכמן 15. ציורים מגן הילדים פיכמן מנווה שאנן חיפה התבוננתי בילדים דרך חלון הגן, שלושים הפעוטות השתעשעו במשחקים. דמותי השתקפה בזכוכית. דמות חייל במדי עבודה צהליים, עם תרמיל ונשק אישי. מה אומר להם, כיצד אציג עצמי בפניהם, האם יזהו אותי כאלוני שקיבל את ציוריהם ושלח להם עשרות גלויות. נכנסתי פנימה, הילדים הפסיקו את פעילותם, התבוננו בי לשנייה ובלי שאפצה את פי אחד שאג: - "אתה אלוני!" - "אלוני, אלוני", קראו כולם במקהלה וכאילו גילו מכר ומודע, דוד או אב, התקרבו אלי והחלו נתלים בי מכל הכיוונים, נתלו על התרמיל, על החגורה והכיסים, בשמחה ובעליצות - ואני מסתובב ומסתובב ומסובב אותם ואתם, לספוג את כולם, מניף אותם אחד, אחד באוויר. בני-אנוש מביעים רגשות באמצעות מילים, סמלים. בעלי חיים יודעים לבטא את תחושותיהם באמצעות המגע שלעתים אין לו תחליף ואין לו ביטוי באמצעות המילים. הרגשה דומה הייתה לי ולפעוטות: הצורך לגעת, ללטף, לצהול. ההמולה, הרעש והעליזות של כל הילדים מסביב הייתה מסחררת. אחר כך בא תור השאלות. בתוך כל הקלחת הזאת, בין שני העולמות, בין החזית לעורף המתחלפים לסירוגין ובערבוביה – אני מוצא עצמי מתפקד כמש"ק חינוך חטיבתי. כנראה שפעילותי למען רווחת החיילים עשתה לה כנפיים ומישהו החליט לתת לי את התפקיד על שמירת מורל החיילים: דאגה לדברי הדואר, לבידור, להרצאות ולמטלות רבות נוספות. תפקיד זה איפשר לי להכיר אנשים ומקומות בכל רחבי המובלעת הסורית. הצרכים מוכתבים על ידי התנאים והם קשים ובחלקם חסרי פתרון. שחרור אינו נראה באופק, החופשות הן קצרות וכמעט אינן ניתנות בגלל הצורך לשמור על כוננות גבוהה ומתמדת. עולמות קטנים, פרטיים, נראים כמתמוטטים וקורסים ולא רק בתחום העסקים והפרנסה. – נוצרים מצבי לחץ. מעניין היה להתבונן, לנסות לסייע, להקשיב ולתמוך. לכל מוצב היה "אקלים" שונה, בהתאם לרוחו של המפקד, הרכב האוכלוסייה והדינמיקה הקבוצתית שהתפתחה בין חיילי המילואים. שיחות אין ספור עם חיילים, להאזין, לחייך, לטפוח על כתף לעודד. למפקד השפעה מכרעת על האווירה. הוא צריך להיות מודע ליכולתו להשפיע על מוראל חייליו. יש צמא רב לכל ידיעה חדשה מהעורף. עיתונים מגיעים עד לפינה הנידחת ביותר ומכתבים מהבית אני משתדל למסור באופן אישי, בתמורה לחיוך של הוקרת תודה. ברקע המח"ט מוטקה בן פורת ובני מהרשק הפוליטרוק של הפלמ"ח פרש" החימוש שלנו ספג פגיעה ישירה ועלה באש" חייל על כלי רכב משוריין המג"ד מאיר ברנד מישורי הבזלת 60 ק"מ מדמשק סוף פרק י"ח
לעמוד האישי באתר
פרק י"ט - אומנים בחזית – מבוא - אלוני זמורה מלחמת ההתשה נמשכת, פגזי ארטילריה נוחתים בכל רחבי המובלעת הסורית. לעיתים היינו מקבלים התראה מוקדמת במערכת הקשר בקריאה ל - "מיסיסיפי", לא תמיד היה מחסה באזור והארטילריה שלנו הגיבה בעצלתיים. היוזמה שלי בטיפול בחיילים מוכי הלם קרב, ויוזמה נוספת, בה "גייסתי" לטובת חיילי החטיבה, את חבריי בעיר חיפה, לתרום למעלה ממאה תנורי "פייר סייד", שבאותה תקופה החלו לצאת מהאופנה, גרמו לכך, שמישהו בחטיבה, החליט להפוך אותי לקצין החינוך של הגדוד, ומהר מאוד גם לקצין החינוך של החטיבה. למרות תפקידי החדש נשארתי חייל במפקדת החטיבה ומקום מגוריי נשאר באיזה בונקר סורי במובלעת. החילותי לנייד אומנים, מרצים, אורחים חשובים יותר וחשובים פחות לכל אורכה ורוחבה של הגיזרה. הכרתי היטב כל מוצב וכל דרך אפשרית להגיע אליהם בכול דרך חתחתים. הועדתי לעצמי מטרה, שראיתי אותה, כחשובה ביותר: להביא לחיילים, אישית, את דברי הדואר והחבילות, שנשלחו מהמשפחות לחיילי החטיבה. לעתים קרובות גיליתי דברי דואר מונח בשלישות המאולתרת ואין להם דורש. עשיתי כל מאמץ לאתר את מיקומם של חיילי החטיבה, ידעתי כמה שמחה הייתה, כאשר חיילים קבלו מכתבים מיקיריהם. ביחד עם "קארו" השליש הגדודי ו"קצביץ" השליש החטיבתי, שזכרו כמעט כל חייל בשמו, איתרנו את החיילים ודאגתי למסור את דברי הדואר היקר, אישית לידי כל חייל. לעתים נסעתי חצי יום למוצב אלמוני, על מנת למסור את הדואר לידיו של הנמען. היו גם מכתבים וחבילות, שנשלחו מהמשפחות, בארץ ומחו"ל וכבר לא היה למי למסור. זכורים לי מקרים, בעיקר מ"כוח נתי", קבוצה של ישראלים, שהגיעו בהתנדבות מכל קצוות העולם וסופחה לחטיבה לתפקידי לחימה, כמפקדי טנקים ולוחמים. חלקם לא חזרו הביתה. עמדתי על המשמר, שחבילות ומכתבים, שנשלחו על ידי יקיריהם, שנפלו בקרבות, יישמרו ויוחזרו למשפחותיהם. עם רומן שרון ז"ל, חביבם של כל חיילי המילואים. גם תיאור זה, שראשיתו בשלהי מלחמת יום הכיפורים ואחריתו שנים רבות אחרי המלחמה, נראה כפרי הדמיון. יישבעו על כך כל הנפשות הפועלות וגם כותב היומן, כל מילה אמת לאמיתה.הימים מלחמת ההתשה ברמת הגולן ובמובלעת הסורית. חורף קשה ומושלג בשנת 1974. גדודי, "גדוד חרמש מס' 91" ב"חטיבה 9 המשוריינת". וכל חיילי החטיבה עדיין משרתים ברציפות מאז פרוץ "מלחמת יום הכיפורים". השחרור עדיין לא נראה באופק. החיים בארץ, הולכים וחוזרים למסלולם ולשגרתם, ואנחנו מפוזרים על כל תילי הגעש, שברמת הגולן ובמובלעת הסורית השחורה. בתילי "מסכארה", "תל מאל", "תל שער", לועות כבויים של הרי געש, ניצבים חיילי החטיבה אל מול "תל חארה" האדיר והמאיים, שנשאר בידי כוחות הצבא הסורי.גם על "תל שאמס", המוצב הסורי הגדול , על "ציר אמריקה", בואך דמשק, פרושים חיילינו. גם בכפר הציורי "דיר מאכר" השוכן מזרחית "לתל שאמס", פרושה פלוגת חרמש מהגדוד שלי, פלוגתו של אביגדור מכפר תבור. בכפר הציורי הזה, שנשמר בשלמותו, לא היו בונקרים ומבנים של הצבא הסורי.הוא גם לא נפגע מפגזי המלחמה. מבנים עתיקים, חצרות מרווחות ואפילו בי"ס סורי, נשתמר במקום. היו בו ממצאים ארכיאולוגיים רבים, מהתקופה הביזנטית, אותם הראיתי באחת מהגיחות שלי לארכיאולוג צבי אילן. הסורים לא חפרו בו שוחות ולא בנו בונקרים, כפי שעשו במקומות רבים בשטחם. חורף אמתי וקר שורר בכל המובלעת הסורית. מקונטרה עיר המחוז, דרך "אום בוטנה", "תל כרום" בדרום המובלעת, "תל שאמס" במזרח הגזרה, כחמישים ק"מ מפאתי דמשק בירת סוריה, "חאן ארנבה" בגזרה המרכזית על "ציר אמריקה" ועד למורדות רכסי החרמון.הדרכים בוציות וטובעניות, הגישה למוצבים קשה ולעתים בלתי אפשרית. זכור לי כפר קטן בשם "טייכה", שם התמקמה פלוגת שריון של גדוד 11. הגעתי לכפר ביחד עם חופני, הלוא הוא "סולימאן הקטן" מתבוצצים בבוץ עד לברכינו, על מנת לבדר קבוצה קטנה של חיילי מילואים. חנן יובל באמצע ועזרא דגן משמאל המחבר שוקע בבוץ אצל גדוד 377 בטייכה להקת המילואים של חיילי הנח"ל מופיעה על אחד מתילי הגעש סוף פרק י"ט פרק כ' - אומנים בחזית: "שוק העבדים" בראש פינה מידי שבוע הייתי נוהג לרדת לקיבוץ "איילת השחר", לבית ההארחה שלהם, שם רוכזו והתגוררו כל אומני הצמרת של המדינה. הם חויילו ורבים גם התנדבו להופיע בפני החיילים בתנאים מאולתרים ובלתי אפשריים. במחנה ההנדסה של "ראש פינה" היה "שוק העבדים", כך כינינו בהומור, קציני החינוך, את הבורסה של האומנים והמרצים. בשיטת המכרז הפומבי, הכריזו על האומנים וקציני החינוך של הגדודים והחטיבות, היו נאבקים, מי ייקח אתו את האומן הפופולרי ביותר. במשך הזמן, יצא שמי בקרב האומנים, כמי שמטפל בהם באנושיות וגם נענה לצורכיהם המיוחדים:- חלבה ממנות הקרב היה מצרך מבוקש על ידי הבנות, לגימה של קוניאק טוב, או ויסקי, לפני מופע, היה מעודד אותם להישאר זמן נוסף ותרם לאומץ ליבם. גם בנות ידועות שם, התעודדו מהמשקה החריף. בתרמילי היה תמיד בקבוק של משקה חריף שקבלתי מחברים במובלעת, על מנת לשמח את ליבם של האומנים. הכניסה אל תוך המובלעת הסורית מוכת ההפגזות, לא הייתה מובנת מאליה והייתי צריך לנסוך בהם ביטחון ששום דבר רע לא יאונה להם. עם הסופר א. ב. יהושע, "בולי", שוטטתי במזרח המובלעת הסורית בימים קרים של הכפור. הוא ביקר במוצבים בקדמיים ביותר, הקשיב קשב רב להלכי הרוח של החיילים ושוחח אתם מלב אל לב. גם, כשפגשנו שלושה חיילים במוצב, הוא הקדיש להם מזמנו, בדיוק כפי שעשה מול פלוגת חיילים. מאז, נרקמה בינינו ידידות כנה ואמיתית. הוא קרא את כתב היד של יומן המלחמה, שכתבתי. יומן זה גנוז במגרה כבר קרוב לארבעים שנים. יהודה ברקן, ששי קשת, מוסקונה, היו חביבים, מלאים חוש הומור ואמיצים. אומץ לב מיוחד, גילה הזמר יגאל בשן. - הבאתי אותו ואת צוותו לכפר "אום בוטנה". בכיבוש הכפר הזה, נהרג המג"ד, שכולנו אהבנו, משה אגוזי ז"ל מקיבוץ "מזרע". הכפר שכן למרגלותיו של "תל חארה" העוין. כל תנועה בכפר, נצפתה ממנו על ידי הסורים. חיילי הפלוגה, התיישבו ברחבה המרכזית של הכפר, על הקרקע, כשיגאל וחבריו מתקינים את מערכת ההגברה למופע. לפתע , בקעה מאחד ממכשירי הקשר, הקריאה "מיסיסיפי". סיסמה זו הייתה ידועה לי ולכל חיילי החטיבה: סימן למתקפת הפגזות של הסורים. כל חיילי הפלוגה, קמו כאיש אחד ונעלמו כלא היו. הם עלו על כלי הרכב המשוריינים שלהם ובצעו פרישה בשטח על פי התרגולת הידועה. יגאל בשן וצוות הנגנים, נשארו המומים ולא מבינים את אשר התרחש: מיקרופונים ורמקולים, ללא קהל, בכיכר הכפר השחור והקודר. נותרנו "רכב רך" יחידי, מחזה סוריאליסטי לחלוטין. רק לאחר, שהסברתי להם, ש"מיסיסיפי", זוהי קריאה "לכוננות ספיגה", כלומר להפגזה סורית על הכפר מכיוון "תל חארה" המאיים, הם נתקפו בחרדה, התעשתו ונמלטנו במהירות הבזק על נפשנו, לא לפני שקיפלנו את הציוד. הטרנזיט שלנו דהר על מהמורות הבזלת, בין נפילות הפגזים שעפו והתפוצצו לכל עבר. אני חייב לציין, שיגאל הבטיח, שיחזור שנית להופיע בפני חיילי הפלוגה וגם קיים את הבטחתו. גם אומניות מתנדבות, הופיעו בפני החיילים. זכורה לטוב, אפרת לביא היפה והעדינה, שהייתה אז בשיא הפופולריות שלה, עקב הופעתה בסרטים. איתה, הייתה לי חליפת מכתבים ארוכה גם לאחר המלחמה. גם להקת "הגבעטרון" הגיעו ל"צומת אמריקה יאיר", בסיס הטילים הסורי, שנתפס על ידי מפקדת החטיבה. הם היו כמשב רוח רענן, כשהופיעו בפני חיילי החטיבה והמח"ט מוטקה בן פורת. סוף פרק כ' - ימים של אשמורת 1973 פרק כ"א - אומנים בחזית: חיה קירשנבוים ב"איילת השחר" בית ההארחה של קיבוץ "איילת השחר", היה מקום מגוריהם ומקום מפלטם של האומנים.- ביום הם היו מופיעים במוצבים ובתעלות ובשעות הערב, ישבו באולם הכניסה המרווח, עישנו ללא הפוגה, לגמו בירה, שרו בהתנדבות משיריהם. נזכרתי בפאבים ובהוויי של סרטי המלחמה הבריטיים. בכלל, ערב רב, של קצינים וחיילים בחופשות קצרות עם אומנים מכל רחבי הארץ. האווירה הייתה דחוסה, קצינים זוטרים וגם קצינים בכירים, בדרגות שדה, הגיעו למקום. בין לבין, לגמו בירה צוננת, והמשיכו בדרכם. נערות "מקרית שמונה", מ"חצור הגלילית" ומ"ראש פינה" שמעו את שמעם של האומנים המפורסמים. הן סובבו אותם והמתינו נואשות ליד חדריהם. חלק מהאומנים, בחדרי חדרים, נתפס למשחקי קלפים,. עברו ביניהם סכומי כסף גדולים. את חלקם, שקשרתי אתם קשרי רעות, שלפתי בכוח מהמשחקים, על מנת שלא יפסידו את כל כספם. האווירה "באיילת השחר", נעה בין התרוממות רוח לייאוש וחוסר תכלית. הניתוק מהבית וגם מהרמה השחורה, למקום כל כך צבעוני, הומה אדם, מתפרק ומתירני, הכה בי נמרצות. ישבתי מכונס בתוך עצמי, לוגם מהבירה הצוננת, חושב על אשתי, הילדים, הבית וגם על חבריי, שנמצאים ברגע זה בבונקרים ובכפור. קבוצה גדולה של תיירים אמריקאים, נכנסה לאולם. כולם היו בגיל העמידה, ענודים בתגי זיהוי. בודאי, קבוצה של יהודים, שבאו להזדהות עם מדינת ישראל בימיה הקשים. הם ישבו בקבוצה והתבוננו בהשתאות בחיילים במדי השדה המלוכלכים, בחיילים המגוהצים ובקבוצה גדולה של בוהמיינים. כולם מדברים עם כולם, בהמולה רבה. לאחר דקות ארוכות של התבוננות במלהגים ובתיירים, הבחנתי בתיירת אמריקאית קשישה המתבוננת בי ללא הרף. החזרתי לה מבט. משום מה, היא העלתה בי זיכרונות מתקופת ילדותי, בשכונת "ימין משה" בירושלים. תוך כדי החלפת מבטים, נזכרתי במשפחת קירשנבוים, שהיו שכנינו בבניין הארוך של "משכנות שאננים", המבנה הראשון, שנבנה מחוץ לחומת העיר העתיקה בירושלים. משפחת קירשנבוים, הייתה משפחה דתית ואפילו חרדית. יוכבד, בת המשפחה, בת גילי, הייתה ידידת נפשי בגן הילדים. שנים רבות לאחר מכן, שרתה במשרד החוץ, כאחד הקונסולים בניו יורק, שם פגשתי בה בשנית. היו לה אחים ואחיות רבים, מתוכם זכרתי במיוחד את פנינה, שהפכה להיות מזכירה בכירה בבית נשיאי ישראל ואת חיה האחות הבכורה. בגיל צעיר, עזבה חיה את הבית ונדדה לאמריקה לחפש אחר גורלה. מאז לא ראיתיה. הפגישה המרגשת עם חיה קירשנבוים, היכרות שחודשה לאחר כשלושים שנים. האח, אברהם מיכאל קירשנבוים, היה תלמיד ישיבה. ספרו עליו, שהיה בארגון "אצ"ל", או ב"לח"י". היו שאמרו, שהיה גם חבר ב"הגנה". באחת ההתקפות של ערביי העיר העתיקה בירושלים ושל חיילי הלגיון הערבי על השכונה, ערב מלחמת השחרור, יצא מיכאל מביתו, הוציא מ"הסליק" מקלע "ברן" בריטי, עלה על גג גן הילדים של השכונה וצלף יחידי מול המון הערבים התוקפים. הוא פגע בחבית חומר נפץ, שהערבים גלגלו, על מנת לפרוץ את שער הברזל, שמשה מונטיפיורי בנה מכספו של יהודה טורה. החבית התפוצצה והשער לא נפרץ. הפיצוץ גרם להרג רב בקרב הערבים התוקפים. ההתקפה נהדפה והם נסוגו לעבר שער יפו. רצה הגורל, שאני כילד שחזר מבי"ס "תחכמוני", משכונת "מקור ברוך", חזרה לבית מגורי ב"משכנות שאננים", נלכדתי בין קבוצה של חיילים בריטים עם שריוניות לבין טחנת הרוח המפורסמת, שבנה מונטיפיורי. הייתי עד ראייה לדרמה שהתחוללה לנגד עיניי: אברהם מיכאל נפצע מכדור ברגלו ואיבד דם רב. הוא סרב לעזוב את עמדתו, כי לא היה מי שיחליפו. אמבולנס משוריין של "מגן דוד אדום", הגיע מכיוון "בנין דוד", לעבר טחנת הרוח, על מנת להגיש עזרה רפואית לאברהם מיכאל קירשנבוים הפצוע. הבריטים עכבו את האמבולנס, למעלה מחצי שעה. כשמיכאל נלקח פצוע ושותת דם באלונקה לעבר האמבולנס, חייל בריטי כיוון אליו את רובהו וירה כדור בבטנו."טרוריסט". אמר. חזרתי לביתי שב"משכנות שאננים", בעזרתו של חייל סקוטי, שזחל יחד אתי בשדה הפתוח, מול הצלפים הערבים, שצלפו מביה"ס לכמרים שב"הר ציון" שממול. הגעתי הביתה, ילד בן תשע, נפעם מהמראות הנוראים ומהקולות "איטבח אל יהוד", שהדהדו באוזניי. אברהם מיכאל קירשנבוים, נפטר שלשה ימים לאחר מכן, בבית החולים "ביקור חולים" בירושלים. כל השנים, נצרתי בלבי את גבורתו ואת סיפורו המופלא. כשמנחם בגין היה ראש ממשלה וטדי קולק ראש עירית ירושלים, פניתי בבקשה, ביחד עם משפחתו להנציח את זכרו של אברהם מיכאל קירשנבוים, ליד בית הולדתו. גם העיתונאי אהרן דולב תרם את חלקו להנצחת מגן "ימין משה" ומגן ירושלים. גופתו של מיכאל, העברה להר הזיתים בירושלים. הוא קבור שם בקבר צבאי של חלל צה"ל. עד כמה שידוע לי, הוא היחידי הקבור בהר הזיתים במצבה המוכרת של חללי צה"ל. לאחר שטדי קולק, עשק את תושבי השכונה המקוריים, יוצאי חומות העיר העתיקה, וחילק את בתיהם לחבריו האמריקאים , לאומנים, לסופרים ולפסבדו אומנים, הסכים לעשות מחווה סמלית של חסד ויחד עם מנחם בגין, התמים והאציל, העמידו לוח זיכרון לזכרו של מגן השכונה, אברהם מיכאל קירשנבוים הי"ד, מול בית מכורתו ב"משכנות שאננים". בלחץ נשיאי ישראל, נאלץ טדי קולק לתת בית חליפי לאחותו של מיכאל, פנינה קירשנבוים, המתגוררת עד היום בשכונה. שלט הנצחה נוסף מצוי בשכונה, במקום שהיה גן הילדים, ממנו הגן על השכונה. בית סבי וסבתי, הפך להיות "מרכז המוסיקה" הבינלאומי של ירושלים. בית מכורתי, הבית בו נולדו אחי ואחיותיי, בית יא' ב"משכנות שאננים", הפך להיות בית הארחה ל"חברים של טדי" ולשועי עולם. פבלו קזלס, יהודי מינוחין, ליאון יוריס, התארחו בבית מכורתי, מאחורי שערי ברזל נעולים. על דרך העפר, שאבי סלל במו ידיו ותושבי השכונה קראו לדרך "דרך אברהם זמרו", על שם אבי זכרו לברכה, שפכו אספלט שחור. דרך זו, במלחמת השחרור, אפשרה לכוחות המגן של השכונה, להזעיק תגבורת. יותר מאוחר, שימשה הדרך, לגדוד הירושלמי להגן על השכונה. את הבית, שאבי בנה במו ידיו ובו התגורר בשכירות, הצייר הירושלמי הידוע, קורט זינגר, "החברה לפיתוח ירושלים" הרסה עם דחפורים, כשאמי מנסה נואשות להגן בגופה על הבית מפני ההרס. טדי קולק, שיסה את החברה העריצה בתושבים המסכנים וחסרי האונים. ביתי, בית יא' "במשכנות שאננים" הוא היום בית הארחה לאורחים חשובים, ומהבית שנהרס, נותרו שני עצי הברוש, שאבי שתל במו ידיו לפני הבית, אל מול הר ציון בירושלים. מבית סבי נותר מבנה האבן המקומר והמיוחד ועץ הפלפל, ליד מרכז המוסיקה של משכנות שאננים. כל זיכרונות הילדות האלה, חלפו כסרט בזק במוחי, כשאני מתבונן בתיירת האמריקאית הקשישה. התיירת האמריקאית קמה לקראתי ואני לקראתה וללא מילים, אנו נופלים זה על צווארה של זו. אין צורך לומר, שהתיירת האמריקאית הקשישה, הייתה חיה קירשנבוים, שעזבה את בית מכורתה, בשכונת "משכנות שאננים" בירושלים, לחפש את גורלה באמריקה. דמותה נחרתה בזיכרוני מגיל שש, כשהיא כבר עלמה. כעשרים וחמש שנים, שלא התראינו. ועכשיו, במלחמת יום הכיפורים, במקום הכי זר ומוזר, בקיבוץ "איילת השחר", נפלנו איש על כתפי רעהו.היא שמעה לראשונה, מפי, עד ראייה היהודי היחידי, את קורות גבורתו של אחיה, מרגע הגנתו על השכונה ועד למותו על ידי בן עוולה.חיה נפטרה לפני כשלוש שנים בארצות הברית. סוף פרק כ"א
לעמוד האישי באתר
ימים של אשמורת 1973 - פרק כ"ב -אומנים בחזית: "להקת שכונת התקווה". יזהר כהן, מנחם עיני ולוליק מופיעים בבוץ הטובעני שלמוצב "טייכה" באחד מימי החורף הקרים, ירדתי ל"ראש פינה" ל"שוק העבדים", "למשוך" אומנים לחטיבה. מרבד של שלג עבה כיסה את כל רמת הגולן והמובלעת הסורית. היו שם שייקה אופיר, חנן יובל ושחקנים ידועים אחרים מהטלוויזיה. הפעם, קבלתי לאחריותי, להקה צעירה, שנקראה "להקת שכונת התקווה". האמרגן שלה היה בחור בשם בצלאל אלוני וזמרת צעירה ובלתי ידועה בשם עפרה חזה. היו אתם עוד מספר צעירים. טפסנו לעבר רמת הגולן המושלגת. ככל שנסענו מזרחה, גברו חששותיהם ושאלו אותי האם אני מכיר את הדרך והאם לא מסוכן להגיע למקומות, שאני לוקח אותם. הסברתי להם, שבכל מקום משרתים חיילי מילואים, שלא יצאו לחופשה למעלה מארבעה חודשים. כל דרישת שלום מהארץ, מעלה להם את המוראל. חלפנו על פני קונטרה. מפלסות של שלג, פינו את הצירים המרכזיים. הגענו למחסום המשטרה הצבאית, בכניסה למובלעת, נאמר לנו שיש כוננות "מיסיסיפי" והכניסה לרכב רך אסורה. הכרתי דרכים חליפיות אחרות על מנת לעקוף את המחסום ולהגיע לחיילים שבמוצבים. אולם הפעם, בגלל חששותיהם, הצעתי להם תחליף: להגיע לסיירת החטיבתית בפיקודו של רס"ן ד'בלה. הם שכנו ב"ווילה", שבפאתי קונטרה."מקום בטוח לחלוטין מפני הפגזות", הסברתי להם. בצלאל , עפרה וחבריהם, החנו את הרכב על הכביש הראשי, בכניסה "לווילה". השארתי במכוניתם את תרמיל הצד שלי, בו היה שק שנה, את העוזי המתקפל ואת כובע הפלדה שלי. מעולם לא נפרדתי מהם כי אף פעם לא ידעתי היכן אלון בלילה הבא. השארתי במכוניתם גם את הכובע עשוי עור וצמר כבשים, שאבי שלח לי באחת מהחבילות שקבלתי.רס"ן דב מפקד הסיירת, שמח לשבור את שגרת יומם של חייליו והודיע לכולם שיתכוננו למופע. לאחר מספר דקות, לאחר שכל חיילי הסיירת הכינו עצמם למופע, יצאתי לעבר המכונית וגיליתי לתדהמתי, שהרכב עם "להקת שכונת התקווה" עם הציוד האישי שלי ועם הנשק האישי, נעלמו כליל.נאלצתי להישאר באותו הלילה עם חיילי הסיירת המאוכזבים. למחרת בבוקר נסעתי עם רוח קרבית לבית הארחה של "איילת השחר", בתקווה לאתר את הלהקה ולפרוק בהם את חמתי, אולם, הם נעלמו כלא היו. בדלפק הקבלה, מסרו לי את תרמילי, את הנשק האישי ואת כובע הפלדה. אבל כובע העור, ששלח לי אבי ליום סגריר, נעלם. יותר לא ראיתי אותם. יש גם אפילוג לסיפור הזה: חמש שנים בדיוק, לאחר המלחמה, הוזמנתי, כמפקח על ביה"ס התיכון של קריית אתא למופע בנושא: "30 שנה למדינת ישראל". סיבה טובה למסיבה. ינקל'ה בן סירא החביב ושחקנים נוספים הופיעו בזמר ובמחול. ביניהם, זיהיתי בבירור את אחד מחברי "להקת שכונת התקווה". זה הזמן "לסגור חשבון", חשבתי בלבי. לאחר המופע, בקשתי ממנהלת ביה"ס, פרומה צולר, להיכנס אתי אל מאחורי הקלעים. "להודות לשחקנים". הסברתי לה. לחצתי את ידו של ינקל'ה בן סירא בחמימות רבה ואת ידי שאר השחקנים. כשהגיע תורו של בן "להקת שכונת התקווה", זכה ממני הלה, לסטירה מצלצלת. עשיתי זאת כשחיוך רחב נסוך על פניי. כולם חשבו שמפקח משרד החינוך יצא מדעתו. תוך כדי המהלומה הבלתי צפויה, אמרתי לו, שזהו חוב שאני חייב לו עוד מ"מלחמת יום הכיפורים". דממה והלם, שררו במקום, איש מכובד, ממשרד החינוך והתרבות, סוטר לאחד השחקנים. מי פילל? לא חלפה דקה והבחור התעשת ואמר בהתרגשות מרובה: - "אלוני",- הוא זכר את שמי וגם את האירוע בו הם נעלמו. - "אני נשבע לך בהן צדקי, שאני היחיד שאמרתי לבצלאל, לא לעזוב את המקום. הם לא שמעו בקולי ומתוך חרדה הם חזרו לאיילת השחר". פרשת הכובע, שמישהו חמד, נשארה עלומה. גם היום, לאחר עשרים וחמש שנים, ארצה לקבל את תגובתו של בצלאל אלוני. מימין לשמאל: חבר הלהקה, עפרה חזה, המחבר, ובצלאל אלוני. חורף מושלג 1974. הגששים מופיעים במחנה סופה ברמה"ג ששי קשת, מוסקונה ויהודה ברקן ביער אודם חיילי החטיבה במופע של הגששים עם חופני "סולימאן הקטן" שוקעים בשלג ובבוץ במוצב "טייכה" ששי קשת ומוסקונה ביער אודם סוף פרק כ"ב ימים של אשמורת 1973 - פרק כ"ג - אומנים בחזית: רבי "פופיק" ארנון. בני מהרשק, ה"פוליטרוק" של החטיבה היה מפציר בי תמיד, לבקר בגדוד 377, גדוד הטנקים, ובגדוד 11, אותם הוא חיבב במיוחד. הם התפרשו בדרום המובלעת. כמובן שלא יכולתי לסרב לבקשותיו. הגעתי מספר פעמים לכפר הציורי "מסכארה", שם נלחמתי בימי הקרבות. היו בכפר הרבה ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה הביזנטית,- עמודי כותרת דמויות של מצביאים וקיסרים רומיים, ששימשו לבניה משנית לחושות ולבתים השחורים של הכפר. במרכז הכפר עמד מסגד עם צריח מסוגנן, שחטף פגיעה ישירה של טנק. זכורה לי הופעה יוצאת דופן של "לוליק", ששר סרנדות ספרדיות רומנטיות, בפני קבוצה קטנה של חיילי מילואים בתוך המסגד הקר והקפוא. גם את יזהר כהן, הבאתי לכפר, שם זכינו לשלג הראשון שראה בחייו ושמחתו הייתה רבה. השלג ירד כנוצות של צמר גפן מלטף. גם הזמר החביב המבטיח והחביב, רומן שרון, היה אתי במובלעת. נדמה לי, שאני חייב חוב למשפחתו: צילמתי אותו על התל הגעשי "תל מסכארה", רומנטיקן עם שיער ארוך על רקע המלחמה השחורה. שלושה ימים לאחר מכן, רומן שרון נהרג, במדבר סיני כשהיה בדרכו להופעה בפני החיילים במוצבים. "פופיק" ארנון, כך כינו אותו כולם, היה חלק מצוות שכלל את מתי כספי ואת אושיק לוי, אחיו של "לוליק". צוות חביב ומוכשר זה, היה צמוד אלי במשך שבוע ימים. הופענו בפני חיילים רבים של החטיבה. "פופיק", היה "משוגע" להכנות הטכניות, שלפני המופע, כאילו הוא מופיע בהיכל התרבות. כשהופענו, במבנה טרומי של חדר אוכל מאולתר, בפני עשרה חיילים, הוא התנהג, כאילו הוא מופיע באולם "צוותא" בתל אביב. הוא התרצה להופיע, רק לאחר שחיילי היחידה הכינו לו "ספוטים", מקופסאות שימורים של מלפפונים, שכוונו אליו בזמן המערכונים. מתי כספי, פופיק ארנון ואושיק לוי, ביום גשם סוער, מבקשים ממני, להשתחרר מוקדם מהרגיל. יש להם "חלטורה" בקיבוץ "מרום גולן". כמובן שהתרציתי. סיימנו את הפעילות בשעה שמונה בלילה. הלילה היה אפל, קודר וסוער. הסברתי לנהג, כיצד להגיע לקיבוץ ונפרדנו לשלום. כשעה לאחר מכן, נתבקשתי לנסוע מהמובלעת לקיבוץ "איילת השחר", על מנת "למשוך" אומנים חדשים למחרת היום. יצאתי ללילה הסגרירי והסוער וחיכיתי לטרמפ. הגעתי עד קיבוץ "אל- רום" ושם נתקעתי. רכב טרנזיט מוכר, נעצר לידי בגשם השוטף. השעה הייתה לאחר חצות. "פופיק", מתי ואושיק נתלים בי כבמלאך מושיע: - "אנחנו מסתובבים, כבר שעות במעגלים ולא מוצאים את הקיבוץ". הם אומרים כלאחר ייאוש. ידעתי, שבסופו של הלילה, הם יגיעו לקיבוץ "איילת השחר". החלטתי להצטרפתי אליהם והובלתי אותם לקיבוץ "מרום גולן". הקיבוץ היה שרוי כבר באפילה מוחלטת. חברי הקיבוץ חיכו עד בוש לשחקנים, שלא הגיעו. הערנו את מזכיר המשק ויחד אתו אספנו לחדר האוכל את כל חברי הקיבוץ המנומנמים. השלישייה המוכשרת "הרביצה" הופעה עד אור הבוקר. מופע שלא יישכח שנים רבות.… עם בני מהרשק פוליטרוק הפלמ"ח אוהב אדם וחובב תרבות. יזהר כהן ומנחם עיני נהנים משלג ראשון. תילים געשיים מושלגים במובלעת לאחר המלחמה, המשכתי לשמור על קשר, עם "פופיק" ארנון.מצב האומנים בארץ, היה בכי רע. לציבור לא היה מצב רוח לבידור ואומנות וחלקם אף נקלעו לקשיים כלכליים. באחד הימים, טלפן לביתי "פופיק" וסיפר לי , שעומדים לראיין אותו ב"גלי צה"ל". הוא נזכר, שהקלטתי אותם, בזמן שהופיעו בפני חיילים, כשברקע, נשמעו בבירור הדי הפגזים הנופלים. הוא הפציר בי לשלוח אליו את הקלטות, עם הבטחה חגיגית, שיחזיר אותם. כמובן שנעניתי בחיוב ושלחתי אליו את הקלטות ששודרו ב"גלי צה"ל". את חלקי בהבטחה קיימתי ואת הקלטות לא קבלתי מפופיק ארנון. חלפו למעלה מעשר שנים. העולם חזר לשגרה ו"פופיק" ארנון, חזר בתשובה. הוא הפך לתלמיד חכם ולרב. מאז הוא כונה בשם "רבי ארנון". במסגרת עבודתי במשרד החינוך הגעתי יום אחד למלון "הולי - לנד" בירושלים. במשך שבוע התמקדנו בכתיבת תכניות חינוכיות. ביום ששי, עם תום ההשתלמות, התכנסנו בלובי המלון, עם אורה קידר המנחה, לסיכום השבוע. לאולם נכנס איש לבוש חליפה שחורה עם עניבה, מגבעת שחורה מקטיפה לראשו וזקן שחור וארוך מעטר את פניו. הוא נכנס עם ילדה כבת שתים עשרה, כנראה בתו. התיישב במרחק לא רב מאתנו ועסק בכתיבה. דמותו נראתה לי מוכרת. לא יכול להיות, חשבתי, - בכל חוג מכרי אין אברך לבוש שחורים. הוא צד את מבטי ואני מתבונן בעיניו. הדבר נמשך דקות ארוכות, כשלפתע הוא קם ממקומו ואני קמתי ממושבי נגשנו זה אל זה, מתחבקים בחיבוק ארוך, כשהוא קורא בשמי ואני בשמו הקודם "פופיק". לאחר דקות ההתרגשות, הוא אומר בקול של מטיף: - "זוהי אצבע אלוהים, זוהי אצבע אלוהים". - "מה אצבע אלוהים?" אני שואל אותו. והוא חוזר, כאילו לעצמו: - "זוהי אצבע אלוהים". ופופיק ארנון מספר לי את הסיפור הבא: הוא מתגורר, לא הרחק מכאן, בשכונת "בית וגן". מעולם לא ביקר במלון החילוני הזה. אולם בתו מבקשת ממנו לקחת אותה לבריכת השחייה של המלון. מעולם לא ביקשה בקשה מוזרה כל כך. ומה עושה אבא טוב, האם יסרב לבתו?, הוא נעתר לבקשתה. כשהם מגיעים לפתחו של המלון, היא מסרבת לפתע, מללכת לבריכה. הוא מחליט לנצל את הזמן ולעסוק בכתיבה. וכל זאת על מנת לקיים את המפגש בינינו. "זוהי אצבע אלוהים ", הוא מסיים את דבריו. הרב ארנון מבחין בחוסר האימון, שניבט מפניי. הוא מתעלם ממנו לחלוטין וממשיך בסיפורו: - "אתה זוכר את הקלטות מרמת הגולן ששלחת אלי?, הבטחתי להחזיר לך אותן. הן מונחות אצלי על השידה שלי בחדר השינה. בכל לילה, לפני השינה, אני נזכר בך, ואני אומר לעצמי: "אני צריך להחזיר את הקלטות לאלוני". וכך אני נזכר בך, מידי לילה, במשך שתים עשרה שנים".הפעם, הוא מבחין בחוסר האימון שאני מפגין ובקריצת העין השובבה שלי. "אלוני", הוא אומר, "כולם קוראים לי "רבי ארנון" ורק לך אני מרשה לקרוא לי "פופיק". פופיק מחזיק בידי באחיזה אמיצה ומפציר בי לבוא לביתו, לבקרו לבחון את אמיתות סיפורו וגם להחזיר לי את הקלטות. השעה הייתה שעת צהרים של יום ששי ואני צריך להגיע לעירי חיפה. הוא אינו מניח לי ואנו פוסעים לעבר ביתו. נכנסנו לבית אבן, בשכונת "בית וגן". את פנינו, קיבלה רעייתו. מטפחת משי בגוון אפור מכסה את ראשה. השולחן, היה כבר ערוך לקבלת השבת. בראש השולחן שני פמוטי כסף עם נרות. ארון זכוכית עם ספרי קודש, ממלאים את חדר המגורים. רבי ארנון, מתעלם מכולם, גורר אותי בידי לחדר השינה.על השידה העתיקה, היו מונחות, שתי הקלטות, ממתינות לי מאז ממלחמת יום הכיפורים. סוף פרק כ"ג
לעמוד האישי באתר
ימים של אשמורת 1973 - פרק כ"ד "דיר מאכר" אלוני זמורה המחבר בכפר הציורי "דיר מאכר" בכיתת לימוד סורית, משאיר מזכרת על הלוח ליד חרב דמשק הגעתי ל"דיר-מאכר". זהו כפר שכוח אל בצדו המזרחי דרומי של "תל-שאמס". זוהי הנקודה המזרחית ביותר אליה הגיעו כוחותינו. כדי להגיע לכפר, יש לעקוף את התל ולהגיע למרחבים המישוריים המוליכים לדמשק. הכביש חשוף לאש האויב ואין כל מחסה בדרך. הכיכר הפנימית של הכפר "דיר מאכר". הכביש מלא מהמורות פגזים. במרחק עשרות מטרים, טנקים פגועים ושלמים צבועים בצבעי ההסוואה הסוריים, מפוזרים בשטח ההפקר. הכביש שבין "תל-שמס" לכפר, אורכו כששה קילומטר, אינו מאויש בכוחותינו והציפיה למוקש או לירי טיל, בזוקה או השד יודע מה, מסתתרת מאחורי כל תלולית בשטח. אני מקוה שהצופים שלנו במשקפות עוקבים אחרי הרכב הבודד שלנו וידאגו לחלץ אותנו בעת צרה. העוזי טעון ודרוך, מקנה הרגשת ביטחון מפוקפק. בכפר זה התמקמה פלוגה אחת שלנו, הפלוגה של אביגדור מכפר תבור. הפלוגה מנותקת משאר הפלוגות בגדוד. רק מידי פעם הגיעה לכפר מכונית של הספקה ודואר. הרגשתי צורך לבקרם יותר מאשר פלוגות אחרות. הפעם אני מגיע אליהם עם "להקת חיל הים". הבנות היפות והאמיצות שואלות אותי לאן אני מוביל אותן. "למקום הכי קרוב לדמשק", אני עונה. המיניבוס מדלג על המהמורות. הלהקה מתקבלת בתרועות רמות של חיילי המילואים ואני התפניתי לסיור בכפר היפה. זו הפעם הראשונה שראיתי כפר סורי, בו לא היו עקבות של צבא. לא בונקרים, לא תעלות נגד טנקים, לא עמדות ירי, פשוט כפר פרימיטיבי מקסים ביופיו. הכניסה לכפר דרך שביל רחב מרוצף בגושי בזלת. משני הצדדים חומה גבוהה של אבני בזלת בלתי מסותתות. לאחידות המונוטונית הפריעו גושי אבן מסותתים ביד אומן, כותרות מסוגננות של עמודים ואפילו שברים של פסלים מהתקופה הביזנטית שובצו בתוך החומה, ללא כל סדר והגיון. כנראה שכפר סורי זה, נמצא על חורבותיו של ישוב עתיק, אולי מהתקופה הביזנטית, אולי קדומה יותר? בכל אופן הכפריים שהתגוררו בכפר זה, לא ייחסו כל חשיבות לאבנים הדוממות, היפות והמסותתות, מעשה אומן, והשתמשו בהן לבנייה משנית. מידי כמה מטרים נקרע חלון מרובע, קטן מימדים, באמצע החומה הגבוהה. במרחק מטרים ספורים גיליתי את דלת הכניסה בחומה. הדלת נמוכת קומה עשויה קורות עץ בלתי מעובדות תלויה על צירי ברזל, מעשה נפח. לא היתה כל פרופורציה בין החומה הגבוהה, השחורה והארוכה לבין הדלת הקטנה והיחידה. אי-אפשר היה שלא לעצור בסקרנות ולראות מה מסתתר מאחורי הדלת הקטנה. היה איזה שהוא מסתורין בדלת העץ, מה מסתתר מאחוריה? בטח לא בוסתן. הרמה הבזלתית הייתה חסרת עצים באופן מעורר רחמים. אדמה דשנה, בתולית המתאווה לבעילה, עומדת בשיממונה. פרט לחורשות של עצי צפצפה ששימשו כנראה, לתמיכת התקרות ועטיפתם בבוץ ובגללי בהמות , לא היו כמעט כל עצים בכל המובלעת. אולי אני אגלה בכל זאת איזה גן-עדן אבוד? אולי איזה סורי, שנשאר לפליטה, ירוקן את המחסנית האחרונה שלו בי. ואולי זו סתם חומה שאין מאחוריה מאומה. ואולי זו דלת שמסתירה עוד חומת אבנים... ואולי… וכבר דחפתי בסקרנות את הדלת ומתוך שחור השביל והגדר נשטפתי בזהב. זהב השמש המאירה על חצר עצומה במימדיה, מרופדת כולה בשטיח קש צהוב ובוהק עד שנאלצתי לעצום לרגע את עיניי, כדי להסתגל לזוהר המקום. זה מה שהגדר צפנה: גן-עדן בראשיתי. החומה לא הייתה חומה, אלא שורה ארוכה של בתים הצמודים זה לזה, מסודרים בריבוע ענק כשבמרכזו החצר הגדולה. היא הכילה הכל: במרכז הכיכר הגדולה באר מים עגולה עם מוט שאיבה ארוך, עשוי עץ גולמי, עשרות שובכי יונים ענקיים, בנויים על קורות עץ גבוהות, כמו של עמודי חשמל, כשבתוכם ומסביבם מלהגות יונים בכל הצבעים, לבנות ושחורות, חומות וזהובות, מנומרות וחסרות גוון. לא יונים של שלום ולא יונים של מלחמה, סתם יונים שיש להם שובכים ויש להם גרגירים לאין ספור שנשפכו משקי יוטה המוערמים בחצר. בפינה אחרת של החצר כוורת דבורים רוחשת. הדבורים עסוקות וחרוצות הולכות ובאות בזמזום חד-גוני. הכפר דיר מאכר - שתי אבני רחיים ענקיות, עשויות מיקשת בזלת, מונחות זו על גבי זו כשקורת עץ מרובעת מצפה שהפרד אטום העיניים, יסובב אותם. ליאורה מחיפה על הקלידים להקת חיל הים מופיעה בדיר מאכר מכונות דיש קדמוניות מיותמות, מונחות בצד, עשויות לוחות עץ קשה. קרקעיתם משובצת אבני בזלת קטנות וחדות. טבונים עגולים עשויים בוץ וחימר, בגדלים שונים, מפוזרים מסביב לחצר. עשן כחלחל לא היתמר מהם וריחות העשן המהול בריחות הלחם האפוי ומטעמי התבשילים, לא שהו באוויר הצלול והשקוף. אין עץ, אין שיח, אין פרח, אין. ובכל זאת המראה קסום. תרנגולות מנומרות, חמורים ותרנגולי הודו שחורים מתרוצצים בחצר הגדולה באין מפריע.לא יכולתי לסבול יותר את השקט המתוק והמשכר ושאלתי בצעקה את תרנגולי ההודו: - "מתי פורים"? - הם לא אחרו לענות לי במקהלה : "היום-פורים-היום פורים". ושוב דממה, דממה פלאית. פתחתי את אחת הדלתות, ים של גרגרי חיטה זהובים נשפך עלי. כל החדר הגדול והבלתי מסותת היה מלא עד אפס מקום בגרגירי החיטה. נפות ענקיות לניפוי החיטה ומסורי עץ, בגדלים שונים, היו מונחים בכניסה: אסם התבואה של הכפר. יוסף של הכפר היה עומד כאן, מחשב חישובים ומחלק את היבול לכל משפחה לפי גודלה וצרכיה, התרגשתי מהמראות. לבי נצבט, המשכתי לצעוד לאורך החומה, פתחתי עוד דלת, כמו בתיבת ההפתעות: חדר מגורים, גושי אבן הבזלת כמו בממגורה ובמלונת החמור. מזרוני קש על הרצפה, שמיכות צמר צבאיות מקופלות, פנס רוח תלוי מהתקרה על חוט תיל, שידת עץ גולמית פשוטה. זהו. עליבות החיים, או אושר החיים , לא ידעתי להחליט. נכנסתי לעוד דלת בגדר התרגשתי: בי"ס. כתת לימוד, קתדרות עץ ומתכת, שהזכירו לי את ביה"ס "תחכמוני" בירושלים בו למדתי. ספסל הישיבה הוא חלק בלתי נפרד מהשולחן. מדף השולחן מתקפל ואוצר בתוכו את תכולתו וכל כולו של התלמיד. נזכרתי, שכילד מצאתי בתוך השידה שלי, קליפות של תפוז שאכלתי בשעור, מהשנה שעברה, כתומות הקליפות, צמוקות ודקות ועדיין מדיפות את ריחו של התפוז. מצאתי גם את ה"בלורה" האבודה שחיפשתי וגם את צנצנת הדיו העגולה, שהכתימה הכל.הקתדרות מסודרות שורות, שורות. התיישבתי כתלמיד, נדחסתי בין הספסל והשולחן וגיליתי את הלוח. לוח גדול וירוק תלוי על הקיר השחור והחשוף. לוח חדש, מלבני, זוויתי, כמו באוניברסיטה בחיפה. על הלוח, בכתב רהוט, כתובות בערבית שלא הבנתי את פשרן. לכל אורך הלוח צויירה חרב דמשקאית מקומרת וחדה כתער. המסר האחרון מהמורה לתלמידיו ומהם אלי. קמתי אל הלוח, מצאתי פיסת גיר לבן וציירתי ליד החרב הדמשקאית, מגן דוד ואת המילה "שלום". לא מחקתי מאומה. מסר. ישבתי אצל שולחן המורה ושעה ארוכה בהיתי לתוך השולחנות הריקים. אני, אלוני, יליד ירושלים, מנהל בי"ס של נערות ונערים יהודיים, ישראליים, יושב לבדי בכתה, – בכפר סורי קסום בפראותו, בין חרב דמשק למגן דוד. לעולם לא אשכח את המעמד. הרמתי את הספרים שהיו מפוזרים על הרצפה והחזרתי אותם לקתדרות. ---------------------------------------------------- "יום הולדתך הולך ומתקרב ואני מצטערת בלבי שהשנה נבצר מעמנו לחגוג ביחד: לא נשוטט בחיפוש אחר פטריות ביער, לא ננהג, בדרכים לא דרכים, להנאתנו, מתענגים על מאכלים ירושלמיים, לא נזין עינינו בצבעי שקיעה של יום. הילדים לא יתרוצצו לפנינו בשבילי הכרמל, – מתפעלים מן המטמונים הנחשפים לפניהם. בזאת לא נתנסה השנה. אך הרשמים עודם חדים וחתומים בזכרוננו ולא קשה להחיותם ולהתענג מזיוום שוב ושוב…" תם ולא נשלם - סוף פרק כ"ד. פרק כ"ה - נספח ליומני - ערב יום הכיפורים תשס"א - 27 שנים למלחמת יום הכיפורים אלוף אליהו זעירא ראש אמ"ן על חטא היוהרה - הרהורים. אלוני זמורה. ערב יום הכיפורים תשס"א כשלשה שבועות לפני שפרצה "מלחמת יום הכיפורים", יזמה "מפקדת הגדנ"ע" ו"מפקדת קצין חינוך ראשי בצה"ל", סיור מודרך בבסיסי צה"ל השונים, למנהלי בתיה"ס התיכוניים מכל הארץ. מטרת הסיור הייתה, בין השאר, הייתה להפגין את עוצמתו של צה"ל ואת הרכב יחידותיו השונות, כדי להבטיח, שהמנהלים ידעו, שאכן הם מפקידים את בוגריהם בידיים טובות, מקצועיות וגם מוסריות. רבים מהמנהלים, בעיקר הותיקים שבהם, כבר לא שרתו במילואים ולא היו מעודכנים בתהליכי ההתפתחות שהצבא עובר. למנהלי בתי הספר התיכוניים נודעה השפעה מרובה על נכונות בני הנוער להתגייס לצבא, במיוחד ליחידות הנבחרות בחילות הקרקע, בחיל האוויר ובחיל הים. הסיור כלל כששים מנהלים שהגיעו מכל רחבי הארץ וארך שלשה ימים אינטנסיביים. התחלנו ברמת הגולן שבגבול הצפון והגענו עד לבסיס חיל האוויר, שב"בקעת הירח", שבסיני. המנהלים נפגשו עם רבים מתלמידיהם ששרתו ביחידות השונות, שמעו מהם בצורה בלתי אמצעית על תפקידיהם ותרשמו מאוד מכובד האחריות המוטל על שכמיהם של בני הנוער הצעירים שלא מזמן היו תלמידים בבית הסר התיכון.סיימנו את הביקור המלהיב והמרשים בירושלים, באולם של הועד למען החייל, שברחוב "המלך ג'ורג'", מול בנין הכנסת הראשונה. ב-26 בדצמבר 1949 עלתה הכנסת לירושלים. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, והחל מה-13 במרץ 1950 ישבה בבית פרומין שבמרכז העיר. הייתי אז, מנהל צעיר בגיל 35, מנהל בי"ס תיכון בחיפה. שרתי חודשים רבים, כאיש מילואים, ביחידת שריון ברמת הגולן. הייתה לי היכרות קרובה מאוד, עם מערך השריון, שהיה ברמת הגולן. במרוצת השנים, עברתי את כל סידרת המוצבים, שהשתרעו על הגבול הסורי,- מ"אל- חמה" שבדרום ועד למוצב הצפוני, שגבל בכפר הדרוזי "מג'דל שמס" למרגלות הר החרמון. ברוב שנות שירותי במילואים, שמרו הסורים, שמירה קפדנית ונאמנה על הסכם שביתת הנשק וכמעט ולא היו תקריות. התקריות הבודדות, של הסתננויות, שקרו, יש להניח, בלי ידיעת הצבא הסורי, הסתיימו תמיד, כשידינו הייתה על העליונה, בלי פגיעות בנפש מצדנו.אבל תמיד שמרנו על כוננות מבצעית, כי הערכנו את כוחו ועוצמתו של הצבא הסורי.באותו חודש, של סיור המנהלים, הייתי בשלב של מעבר מחטיבה 45 המפורסמת, (חטיבת "ברק"), בה שרתי במלחמת ששת הימים ובמשך שלש עשרה שנים, לחטיבה מפורסמת, לא פחות, הלו היא חטיבה 9 המשוריינת. בני מהרשק, הפוליטרוק מהפלמ"ח, "הדינוזאור" ממלחמת השחרור, המשיך לשרת בחטיבה זו, למרות גילו המופלג, ושימש דוגמה ומופת לרוח ההתנדבות. לסיור הארצי הזה, של המנהלים, הצטרפתי, בעיקר בשל המפגש החברתי וגם משום שרציתי להכיר מקרוב את צה"ל, על חילותיו השונים.כאמור, מעטים היו המנהלים, שעדיין שרתו במילואים. רובם היו אנשים מבוגרים, נשואי פנים, מעונב ים ולכן מפקדי צה"ל הבכירים ייחסו חשיבות מיוחדת לסיור.ביקרנו ביחידות השריון הסדירות של צה"ל וגם ביחידות חיל הרגלים, שהיו פרושים על שטחה של רמת הגולן.חיילים רבים, זיהו את מנהליהם ולא היססו לפנות אליהם, להפגין את כישוריהם הקרביים ולענות על כל השאלות הטורדניות, שהפנו אליהם המנהלים.ההתרגשות הייתה רבה. המנהלים התרשמו מאוד מדברי תלמידיהם לשעבר, שהנה הם גברים קשוחים השומרים על גבולותיה של מדינת ישראל.ישבנו בחדר האוכל של הבסיס הצבאי. הוא היה מקושט בצבעים עליזים, על ידי תלמידי בי"ס עירוני ה' בחיפה, במסגרת השרות הלאומי. המורה לאומנות, הצייר דן לבני, שהיה בעבר לוחם וצייר של חטיבת "הראל", שם לו למטרה להביא צבעים עליזים ומתרוננים וגם חן נעורים. לבסיסים הקודרים מבזלת. הם קישטו חדרי אוכל ומועדונים והביאו אתם ניחוחות של פרחי אביב. כאמור, ישב ציבור המנהלים בחדר האוכל הצבאי, רווה נחת מעוצמתו של צה"ל ומהמפגש האנושי עם תלמידיו ואכל ארוחה, שהוכנה ממנות קרב.משם חצינו את כל מדינת ישראל לאורכה והגענו לבסיס חיל האוויר, בפאתי סיני, סמוך לגבולה של אילת.השם "בקעת הירח", הלם את הנוף השומם והפראי.- הרים שגיאים מכל עבר ומישור קירח ומאיים.האימרה, שקיימת עוד היום "שיש צה"ל ויש חיל האוויר", הייתה תקפה גם לאותו ביקור.- מטוסים חדישים, שטרם נראו בארץ, דירים תת קרקעיים, טכנולוגיות, מהמפותחות בעולם, הוצגו בפנינו, תוך כדי הצגת המרכיב האנושי, שהוא מעל כולם. גם המזון, שהוגש לנו, היה שונה לחלוטין, מהתפריט שהוגש לחיילי רמת הגולן. למחרת בבוקר, נסענו לירושלים, בירתה של מדינת ישראל. נסענו ברחוב "המלך ג'ורג'" וישבנו באולם הארחה של "הועד למען החייל", מול הבניין של הכנסת הראשונה. המתנו בציפייה דרוכה לבואו של אלוף אליהו זעירא ראש אמ"ן (אגף מודיעין בצה"ל) , שהיה צריך לסכם את ביקורנו בצה"ל ולתת את הערכותיו המהימנות לביטחון ישראל.אליהו זעירא נולד בשנת 1928 בארץ-ישראל. עם סיום לימודיו בבית-הספר הריאלי בחיפה, התנדב לגדוד הראשון של הפלמ"ח, שבשורותיו לחם במלחמת-השחרור. את המלחמה, בה השתתף בפעולות רבות, סיים כמפקד פלוגה. בתקופת פעולות-הגמול, בשנים 1955-1954 שירת כראש לשכתו של הרמטכ"ל משה דיין. בשנת 1963 עבר לאגף המודיעין במטכ"ל, שם היה ממונה על האיסוף המודיעיני ולאחר מכן שימש עוזר ראש אמ"ן. בשנת 1970 נתמנה לנספח צה"ל בוושינגטון ופעל רבות להעמקת קשרי הביטחון והרכש בין שתי המדינות. בשנת 1972 נתמנה לראש אמ"ן. אלוף זעירא בושש להגיע, אולם מייד עם היכנסו לאולם, התרשמנו מאישיותו הבוטחת, המקרינה סמכות וביטחון עצמי. סקירתו הייתה חד משמעית. לא היו בה כל סימני שאלה. הוא סקר לפי הסדר את הגזרה הסורית ולאחר מכן את הגזרה המצרית. הוא הביע בטחון מוחלט בכוחנו הצבאי. הייתה בקולו נימה של זלזול באיכותו של החייל המצרי והפגנה אדירה של יוהרה בכוחו של צה"ל לגבור על כל אויב ובכל זמן.הוא לא הזכיר בכל הערכותיו יוצאת הדופן ספקות כל שהם לגבי המצב בגבול הסורי, או בגבול המצרי שבמדבר סיני. ליידי ישב ידידי אליהו ויינשטין ז"ל, מנהל בי"ס חוגים בחיפה. לחשתי באוזנו והבעתי בפניו את דאגתי מדברי הרהב של האלוף. - "ראש אמ"ן", אמרתי לו, "צריך תמיד להיות ספקן וחשדן, זוהי תכונה בסיסית של איש מודיעין. השאננות, הביטחון העצמי של "אני ואפסי עוד", היא אם כל חטאת". - אליהו ענה לי, שזו גם תחושתו האישית והפציר בי לומר את דברי בקול ולהביע את חששותיי. בפורומים, מן הסוג הזה, אני תמיד אהבתי להיות "הילד הרע".ואומנם, כשניתן הזמן להציג שאלות, קמתי והבעתי את דאגתי הרבה לשאננות היתר של האלוף.התגובה של האלוף הייתה דברי הרגעה. הוא אמר, שעלינו לחזור לבתיה"ס שלנו, לספר לתלמידינו את חוויות הסיור ואת דבריו ושעלינו להיות פטורים מדאגה לביטחון ישראל. ------------------------------------------------ מספר שבועות, לאחר מכן, נקראתי, כרבים מבני ישראל בעיצומו של יום הכיפורים, ליחידתי החדשה המשוריינת, חטיבה 9, והצטרפתי למערכה על רמת הגולן ועל קיומה של המדינה. בסיני התנהלו קרבות הפתע של הצבא המצרי וגם מדינת ירדן הצטרפה ללחימה. כל השאר כתוב בדם המלחמה של "מלחמת יום הכיפורים". ----------------------------- אליהו זעירא, ראש אמ"ן נחשב כאחראי יותר מכל להפתעה, שפקדה את צה"ל עם תחילתה של מלחמת יום הכיפורים, הן בשל טעויות שבשיקול הדעת, והן בהטעיית הרמטכ"ל ושר הביטחון בפרשת "האמצעים המיוחדים". בשל חלקו במחדל זה המליצה ועדת אגרנט להדיחו מראשות אמ"ן. הוועדה לא המליצה לשחררו מצה"ל, והוצע לו להמשיך כאלוף בתפקיד אחר, אולם זעירא יצא לשנת לימודים באוניברסיטת סטנפורד, ולאחריה סיים את שירותו בצה"ל.אלוף אליהו זעירא, ראש אמ"ן, ערב מלחמת יום הכיפורים, נכשל בהערכת כוונותיהם של צבאות מצרים וסוריה. הרהורים על מלחמת יום הכיפורים 2013 פרק כ"ו חצות חלפו שנים, וכמו עוף החול, אחת לשנה, בימים של חשבון נפש אישי, ביני לבין עצמי וביני לבין בוראי, בכל יום כיפור, אני מעלה את נימי נשמתי מבעד לגרגרי החול של ימות השנה וחוזר ליום הכיפורים של שנת 1973. לימים הדרמטיים שבאו בעקבותיהם: "מלחמת יום הכיפורים". היום, אני יכול לומר בנימה של רציונאליות מסוימת, ובפרספקטיבה של יותר משנות דור, שכתיבת היומן: "ימים של אשמורת 1973", היוותה שחרור ממוראות המלחמה העקובה מדם ומהקרבות שהתחוללו ברמת הגולן. כל חייל והלם הקרב שלו. עבורי, כתיבת יומן זה, שחלקו הגדול נכתב בסערת רגשות, כאילו חוויתי מחדש את הקרבות: קרבות של שריון בשריון, קרבות אוויר בין מטוסינו למטוסי האויב, מטחים של טילי אוויר, של קטיושות ושל ארטילריה, ששום מלחמה בעבר לא ידעה כמותה. כל כלי המשחית המודרניים שבעולם, באינטנסיביות פעלו בעוצמה אדירה, שלא הייתה כמוה. כתיבת היומן הייתה עבורי צורך אמתי, עד כדי להיות או לחדול. לא רק במובן האישי והפיסי, אלא גם בצורך הנפשי לתת לחוויות לחזור על עצמן, על מנת להשתחרר מהן. כל רגע ורגע, בתשעה עשר ימי הלחימה ברמת הגולן, חזר על עצמו בדייקנות מופלאה, לא רק במעברים החדים והטראומטיים שבין החיים לבין המוות, שהיו רבים כמותם, אלא גם ברגעים הפשוטים, ביחסים שנרקמו עם חבריי לזחל, בכתיבת גלויות ומכתבים, בצורך לשדר למשפחתי שהכול תחת שליטה, דווקא בימים ששום דבר לא היה בשליטה, פשוטו כמשמעו. הרגשתי כ"פיון" על לוח השחמט, ששחקן בלתי מוכר יכול להקריב אותי בכל רגע שיחפוץ על מנת להשיג מהלך מוצלח. כולנו נשלטים על ידי כוחות אדירים, שבכל רגע, בכוונה או שלא בכוונה, יקריבו אותי ואת חבריי במאבקי הכוח. התחושה הזאת לא הייתה בלבדית. התווספו אליה תחושות אמתיות ואולי גם קמאיות, שבדמי שלי ובדמם של חבריי אנחנו מגינים על הבית, על המשפחה, על האישה ועל הילדים. לא רק על ילדיי שלי, אלא על כל אלו שנותרו שם בעורף. כך, פשוטו כמשמעו, ללא "פרזו לוגיה" של ביטויים ספרותיים, ואני וחבריי היינו החומה היחידה בין החידלון לקיום הפיסי. תחושה נוספת שליוותה אותי, וציניקנים שלא השתתפו בקרבות, לעולם לא יבינו זאת, הייתה, שאני וחבריי מגינים גם על הרצף ההיסטורי הדק והשביר, של עורק החיים של העם היהודי, שהקים מחדש את מולדתו מערימות האפר. והנה באה המאכלת של המלאכים הרעים שמנסים שוב להכחידנו. כאילו הם, הרעים, נשלחו מחדש, לאיים על עצמאותנו קצרת הימים. יכול אני היום לומר, ביתר ביטחון, שכל התחושות המסובכות והמסוכסכות, הפיסיות, הפסיכיות, והמטפיסיות, שחשתי במהלך המלחמה שימשו אותי ביחד, בערבוביה שטלטלה אותי בינות לסלעי הבזלת השחורה של רמת הגולן, בינות לתמרות העשן, הרעמים, הפיח. בינות לריחות החריפים של גוויות חרוכות של חברים לקרב, עם רסק של צמחי מרווה, שנפצעו מרסיסי הפגזים והפיצו ריחות של ילדות קדומה.יצאתי מכל התחושות האלו יותר מחוזק. על מנת להתחזק מכל אלו, הייתי חייב לפרוק מעלי, באמצעות הכתיבה, כמעט כתיבה כפייתית, כתיבה בלילות טרופים של הזיות, בעיתות של הפוגה ממלחמת ההתשה, לאור עששית של נפט, שנתמשכה עד שעות האשמורת של הבוקר, את מוראות המלחמה. הכתיבה נמשכה גם ליד שולחן הכתיבה שלי, בחופשות הקצרות בנות 24 שעות שזכיתי בהן, בימים של מלחמת ההתשה. הכתיבה הייתה עבורי מלחמה על השפיות, שבעקבותיה הגיע הקתרזיס לנשמתי להשתחררות מהלם הקרבות. וכל זה חזר להכרתי, לאחר 40 שנים של המלחמה הארורה. כאילו מאומה לא מפריד בין אז לבין עכשיו. מבלבל?, מבולבל?, כן! ואז מגיע שוב יום כיפור, ועוף החול מתעורר מחדש, מנפנף מנוצותיו גיצים רושפים של זיקוקים, ואיני יודע אם הם גיצים של יום העצמאות או טילים שמתנפצים בין סלעי הבזלת... ועוד שנה חולפת לה. אז תקראו את הפרק הראשון של יומני, שנכתב לפני 40 שנים. תמשיכו, כי לא תוכלו להפסיק לקרוא בו עד לפרק האחרון. כי אין זה ספר על מלחמה, זהו ספר עלי ועליך ועלינו. מאלוני זמורה zmoraal@netvision.net.il סוף
.jpg "גרסון יעקב ז")
.jpg "צבי יצחק ז")
.jpg "קיש אמיל שמחה ז")
.jpg "שרעבי יאיר ז")