לא נמצאו תוצאות. ניתן לחפש פרמטרים אחרים
לעמוד האישי באתר
מלחמת ששת הימים הייתה אפוא שעתן היפה, אם גם האחרונה של הסדח"טים; אף שיחידות אלה הוסיפו להתקיים עוד כמה שנים אחרי מלחמה זו, הן מעולם לא מילאו עוד תפקיד כה דומיננטי בפעולות חימוש בשדה כמו אז. מן הראוי אפוא לתאר את פעולת החימוש בכמה חטיבות בסיטואציה חולפת זו. בחרנו לעשות זאת בדרך של מדגם , על סמך עדויות קציני אפסנאות וחימוש בארבע חטיבות שריון, שהיו שונות זו מזו באופיין, ובהרכבן ובתנאי לחימתן: חטיבה 7 מאוגדה 84, חטיבה 14 מאוגדה 38,שתיהן לחמו בפיקוד דרום, חטיבה 10, שלחמה כעוצבה עצמאית תחת פיקוד מרכז, בחזית ירושלים, ואחר כך תחת פיקוד צפון ברמת הגולן, וחטיבה 45 מאוגדה 36, אשר פעלה תחילה בצפון הגזרה הירדנית ואחר כך בצפון רמת הגולן. גורמי החימוש בחטיבות אלה, הגם שציודן היה מתחת לתקן ובלתי אחיד, היו מאומנים ומתורגלים. מפקדיהם וחייליהן הבינו את משימתם המרכזית, והיא לאפשר החזרה במהירות של צל"מ בלתי תקין לפעולה. מן המחקר עולה קיום של מתכונת פעולה ברורה ומתורגלת ומפקדים שהטמיעו את נושא החימוש ברמת החטיבה. לכאורה התאפשרו שני דגמי הפעלת גורמי חימוש: הדגם הראשון: הבאתם למעורבות נמרצת של כל גורמי החימוש בחטיבה מרגע מעבר קו ההתחלה או אף לפני כן, והדגם השני - להפריד בין הסדח"ט לגורמי החימוש הגדודיים, כשהראשונים נכנסים לפעולה בהקדם האפשרי ואילו הסדח"ט נשמרת "רעננה" לשלב הלחימה הבא. החימוש בחטיבה 7 חטיבה 7 הייתה חטיבת השריון הסדירה, הוותיקה, ואולי היותר מאורגנת ומאומנת בצה"ל. כח האדם בה היה ברובו סדיר, כולל מרבית חיילי הסדח"ט. ביום הע' של מלחמת ששת הימים כלל סד"כ חטיבה 7 שני גדודי טנקי 79 ו-82, וגדוד חרמ"ש מס' 9, שגם תחת פיקודו הושמה פלוגת טנקים. טנקי החטיבה היו מ3- סוגים: 58 טנקי "שוט", 66 טנקי M48A2 שטרם הוסבו למג"ח, כמה טנקים (כלומר חלק מ-15 המג"חים הראשונים שירדו מקו הייצור במש"א 7100), ושני טנקי M50 דיזל, לתפקידי חילוץ. בגדוד החרמ"ש שבחטיבה ובתפקידים אחרים היו כ-90 זחלמים. לבד מסד"כ הרק"מ היה באחריות גורמי החימוש צי של כ- 300 כלי רכב ב', חלקם מיר"מ, שהיה רק בחלקו רב-מינוע. ההצטיידות לקראת הלחימה לא הייתה פשוטה, בגלל המגוון הרב של סוגי צל"מ, אך בכל זאת תכליתית. בתקופת ההמתנה הצטיידה הסדח"ט בחלפים שונים, אך התברר כי בכמה סוגים המלאי לא הספיק; למשל במתקני מתיחה למזקו"מ שהרבו להיפגע בגלל תנאי השטח והמיקוש. מערך החימוש בחטיבה היה אולי הטוב בחטיבות צה"ל. הוא כלל כיתות חימוש תקניות בכל פלוגה, מחלקת חימוש בכל גדוד וסדנא חטיבתית ובעורפה גש"ח מאולתר מן הסדנה הגייסית, שמסיבות עבירות לא כולו יכול היו לנוע בעקבות השריון. כיתות טכניות צוידו ברכב רב-מינוע, נ.נ. או זחלם טכני. ציוד המח"גים כלל 2-3 זחלמים טכניים, משאיות ומספר כלי רכב רב-מינוע אחרים. בסדח"ט רוכזו 2 טנקי חילוץ,3 משאיות מנוף (לצורך להחלפת מנועי טנקים). כן כלל ציוד הסדח"ט 3 כלי רכב עם גרר (הרכב "הוחרם מבה"ד 20 ברגע האחרון") זחלמים, מנופי "וורד דה לה פרנס", ומחסן חלפים על משאיות רב-מינוע. בתדריך למפקדי החטיבות לקראת המתקפה הדגיש מפקד האוגדה, אלוף ישראל טל, את הצורך לבצע פריצה מוחצת קדימה עד כלות המומנטום של הכח המסתער,[2] כדי להמם ולפורר את מערכי המגננה המצריים רוויי חי"ר וגורמי נ"ט. עיקרון זה מצא ביטוי בהנחיות קצין החימוש האוגדתי, רס"ן אהרון ברנפלד, וגם בהיערכות גורמי החימוש בחטיבה 7. מתקפת החטיבה נועדה אמנם להתנקז אל ציר בעל עבירות טובה, ציר החוף, אך התנועה והלחימה לתפיסת הציר אמורה הייתה להתבצע בשטחי דיונות חול בעל עבירות קשה. גם אחר כך היה צפוי שהגישה לאתרי תיקון רק"מ תיעשה בשטח בעל עבירות קשה, בצידי הציר. רכב ורק"מ שיפגעו צפויים היו להיות "מפוזרים על תא שטח מלבני" קשה לתנועה באורך של כ-30 קילומטרים. מפקד חטיבה 7, אל"מ שמואל גורודיש, הורה איפוא למפקדי הגדודים ולקצין החימוש החטיבתי, רס"ן דוד שילה, שגורמי החימוש בגדודים, כלומר כיתות החימוש, המח"גים והסדח"ט, ייערכו לאפשרות של פיצולים וחבירת כוחות לאורך כל הנתיב, לצורך תיקונים תוך לחימה. כיתות החימוש נערכו להתפצל ל-2 חוליות, המח"גים ל-3 כיתות והסדח"ט ל-3 פלגות. בו בזמן היה על גורמים אלה להערך גם לחבירה, לפי היקף ואופי העבודה. כיתות טכניות ציפו לקבל תגבורת מן המח"גים ושני אלה - מן הסדח"ט, אלא שלא מיד מגורם זה. את הסדח"ט הוחלט לשמור רעננה עד לשלב הבא, שהיה צפוי לבוא בתוך פחות מ24- שעות לאחר שעת ה-ש. מן הדוחות לא ברור האם תוכנן שגש"ח האוגדה ימלא תפקיד במהלך הלחימה. בכל מקרה, הזדמנות לתרגל חבירה בהשתתפות יחידת משנה של הגש"ח, נקרתה עוד לפני התחלת הקרב. בתנועה לילית לקו ההתחלה, שנמשכה מן ה-3 עד ל-5 ביוני, ללא אורות, התנגשו אלה באלה ונפגעו זחלמים וטנקים. 10 טנקי "שוט" ומספר זחלמים מהתנגשויות אלה תוקנו עד שעת ה-ש' על ידי גורמי החימוש הגדודיים שחברה להם פלגה של גש"ח האוגדה. במתקפה עצמה, הייתה לפקודת מפקד האוגדה דינמיקה מזרזת על שאיפת גורמי החימוש לנוע קדימה. בעוד שעל פי פקודת המבצע נועדה הסדח"ט להישאר בריכוז תחזוקה שבכרם שלום עד השלמת כיבוש אל עריש, בפועל הכניס אותה מפקדה, רס"ן נחמן ורד, לתנועה בציר רפיח-אל עריש כבר באחר הצהרים של יום הע', מרגע שקטע אחד של ציר זה טוהר. בערב שלאחר יום הקרב הראשון חבר הסדח"ט ליחידות המח"ג בחצותו את אזור מתחם ההגנה המצרי בג'ראדי שחסם את הציר לאל עריש, עוד בטרם הסתימה בו הלחימה ובטרם כבש גדוד החרמ"ש 9 את אל עריש. עם לילה התקיימו ריכוזי עבודה חימושית לאורך קילומטרים רבים כשהסדח"ט מגיעה כבר לנקודה ליד אל עריש. רס"ן שילה נע בין חבורת הפיקוד החטיבתית ורק"מ מושבת בשטח, כשהוא מרכז מידע ממקור ראשון על מיקומם ומצבם של טנקים וזחלמים שנפגעו, מאבחן נזקים ומנווט חבירת קבוצות עבודה או גרירת רכב לריכוזי עבודה. ביום השני ללחימה הוא אף קיים מפגש של קציני החימוש הגדודיים והיטיב להתעדכן במצב הרק"מ. אותות התכנית החימושית ניכרו במעורבות הרבה של גורמי החימוש בתיקונים בעת הלחימה. כבר בשעות הראשונות של הקרב על מתחמי רפיח נפגע זחלם של כיתה טכנית בעת שניסה לסייע לטנק; אנשיו נהרגו או נפצעו. בגיזרת חן יונס פרסו כמה טנקים מגדוד 79 שרשרות בעלותם על מוקשים. גורמי חימוש גדודיים נכנסו לאזור בצהרים של היום הראשון. התברר כי לתיקוני מזקו"מ חסרו מנגנוני-מתח; עוזר קח"ש חטיבתי דהר לסגי"ס והשיגם עד למחרת היום. בציר עזה-רפיח ורפיח-אל עריש תיקנו צוותים מעורבים של מח"גים והגש"ח תקלות בזחלמים ובטנקים, כולל החלפות מצמד. בצוהרי היום הראשון נגרר מתוך רפיח טנק ששבר מערכת הינע סופי והובא אל שטח עבודה מחוץ לעיר. מדרום לעיר אויב זו, מיין רס"ן שילה 7 טנקים שנפגעו והורה לגרור שנים מהם לסדח"ט באמצעות גורר מאולתר, טנק "פטון" שבעצמו תוקן קודם.[3] בינתיים, לאחר לחימה של כ30- שעות התמוטט המערך המצרי בציר הצפוני ולטנקי החטיבה ניתן לשאוט קדימה לניצול ההצלחה. עתה נפתח פער של עשרות קילומטרים בין הסדח"ט לכח המסתער, כאשר 3 פלגות הסדח"ט נעות אמנם קדימה, אולם בשיטת "רגל על הקרקע, רגל באוויר", לאט יותר מן הדרג המסתער. אלא שאז היו היפגעות ונזקים לרכב החטיבה קטנים יחסית. סיכום התיקונים ברק"מ שנעשו על ידי גורמי החימוש בחטיבה 7 במהלך הלחימה כלל, בטנקים: 5 החלפות מנוע, 6 החלפות מצמד, 2 תיבות הילוכים, 3 מערכות הינע-סופי, 13 מנגנוני מתח-מזקו"מ ועוד 36 מכללים אחרים. בזחלמים בוצעה החלפת 2 מנועים, 3 מצמדים, 6 מצננים, 3 דיפרנציאלים, תיבת הילוכים ועוד 13 מכללים אחרים. ברכב ב' הוחלפו 3 מנועים ו16- מכללים אחרים. בתקופת הלחימה כולה, שנמשכה 3 ימים החזירה מערכת החימוש החטיבתית לכשירות 15 טנקי "שוט" ו13- "פטון". היא הגיעה לגדות תעלת סואץ עם 42 טנקי "שוט" ו-43 טנקי "מג"ח" כשירים. פעולת ההחזרה לכשירות של טנקי "פטון" בוצעה בסיוע תגבור בלתי-תקני של צוות רכוב על ג'יפ, מאנשי מש"א 7100, ובו 4 קצינים-מהנדסים (לימים כיהנו שניים מהם בתפקיד קחש"ר). נוכחותם נועדה לטפל בטנקי "פטון" שלא היו מוכרים עדיין למכונאי החטיבה, והיא הורגשה היטב לאורך מסלול החטיבה, מכרם שלום ועד אחרי פריצת המערך המצרי.[4] מוצג נדיר, תמונות ממלחמת ששת הימים, צולמו ע"י סרן מיל צבי מימון (אבא שלי) קצין חימוש חטיבה 60 החטיבה שנלחמה במקביל לחטיבה 7 בסיני, התמונות הנם בצבע ואיכותיות, בברכה אורי מימון קישור למאגר התמונות [1] המקורות לתאור התנהלות גורמי החימוש בחטיבות הם: תיק 192/74, 94, א"צ; "חטיבה 10 במלחמת ששת הימים";"חטיבה 45 במלחמת ששת הימים"; תחקירי קא"פ פיקוד דרום, אמ"ה. ראיונות: אל"מ יוחנן מגל, אל"מ יורם לונדון, אל"מ דוד שילה, שם. [2] "ראיית שדה הקרב של מפקד אוגדה 84 "; עדויות: אלוף טל וקמב"ץ החפ"ק סרן שטרנהל, תיק קא"פים, שם. [3] תחקירים שונים, אמ"ה וכן בתיק 94, 192/74, א"צ. [4] שם. וכן, תא"ל ברק למחבר.
לעמוד האישי באתר
חטיבה 14 הייתה עוצבה ממוכנת מעורבת של חיילי סדיר ומילואים. הסד"כ שלה כלל גדוד טנקים מס' 52 ובו 66 טנקים, שני גדודי חרמ"ש, 58 ו-83, גדוד מגמ"כ 120 מ"מ ופלוגת סיור. מגוון הרק"מ בחטיבה היה גדול בהרבה מן הרצוי: במקור הוא כלל 4 סוגי טנקים: M50 , M51, M1 ו-AMX13 ובמלחמה צורף לחטיבה גם גדוד הטנקים 63, שאולתר מטנקי "שוט" של בית הספר לשריון. במתקפת ה-6 ביוני נטלה חטיבה זו חלק במשימת אוגדה 38 והיא, לפרוץ את המערך המצרי באזור אום כתף - אום שיחן, ולהשמידו. אחר כך אמורים היו הטנקים שלה להשתתף בקרבות שב"ש ובסופם לנצל את ההצלחה, לפי פקודה. החטיבה זה אך סיימה תקופת אימונים ובתקופת ההמתנה שאחר כך היה תהליך ההחזרה לכשירות חפוז, והדבר פגע בשלמות ההצטיידות. בהשוואה לחטיבה 7 (שהתבססה על ציוד ס.ג. 650 ובית הספר לשריון), לפי עדות קצין החימוש החטיבתי, כאן "שרר פער גדול בין המצאי לתקן". בכל זאת, מרבית הכיתות הטכניות הפלוגתיות צוידו בנ.נ, מיעוטן - בזחלם טכני. ציוד ההנפה החטיבתי כלל טנק חילוץ "שרמן", רכב-מנוף "וורד דה לה פרנס", ו- 2 זחלמים טכניים עם מנוף. ציוד החילוץ וההנפה בסדח"ט כלל אף הוא מספר זחלמים עם מנופי הידראוליים. ריבוי סוגי הרק"מ, במיוחד סוגי הטנקים, גרם שהצטיידות החטיבה בחלפים ובתחמושת, וניהול תחזוקת החימוש וההספקה היו מורכבים מדי. אנשי החימוש היו אמורים להכיר ולטפל ב-4 סוגי קני תותחי טנקים, 13 סוגים ותכונות של תחמושת תותחי טנקים, והיה עליהם לנהל מחסן חלפי טנקים שהצריך מומחיות רבה. בגדודי החרמ"ש וביחידות אחרות של החטיבה היו מעל ל110- זחלמים, אך חסרו זחלמי סיוע כגון 20 מ"מ נ"מ ו90- מ"מ נ"ט. צי רכב ב' של החטיבה כלל כ160- כלי רכב, רובם רכב יר"מ. החטיבה סבלה באורח כללי ממחסור באמצעי תחזוקה. למשל, שרר מחסור כה חמור ברכב רב-מינוע עד כי, בגלל תנאי השטח הקשים הפלה"ס נאלצה להשאיר חלק מן הדלק והתחמושת על הקרקע באזור שבטה. שרר גם מחסור ברכב הובלה רגיל, וגורמי החימוש בגדודים כמעט ולא נהנו מן הנוחיות של זחלמים טכניים. אך קצין האפסנאות החטיבתי מצא לנכון להדגיש כי לא אלה היו נקודות התורפה הקריטיות בהתנהלות מערך התחזוקה. לדבריו, "מבחינה מילולית החטיבה נעצרה בגלל מחסור בדלק". במתקפת ה-6 ביוני נטלה חטיבה 14 חלק במשימת אוגדה 38 בפיקודו של אלוף אריאל שרון והיא פריצת המערך המצרי באזור אום כתף - אום שיחן והשמדתו. אחר כך השתתפו הטנקים שלה בקרבות שב"ש ובסופם השתתפו בניצול ההצלחה, להשתלטות על מרחבי סיני הלאה, מערבה. בשל קשיים טופוגרפיים ובעיות מיקוש, מרגע שהחלה תנועת החטיבה אל יעדי המתקפה לא יכולות היו פעולות תחזוקת חימוש משמעותיות להתבצע, והן נדחו עד לשלב שאחרי כיבוש המתחם המצרי. מפקד החטיבה, אל"מ מרדכי ציפורי, הורה שמהתחלת התנועה למגע ינוע החלק הלוגיסטי של החטיבה בציר שונה מזה שנועד לכח המסתער. פרוש הדבר היה שהסדח"ט נעה ביחד עם דרגי הגדודים, הפלה"ס ופלוגות המפקדה בציר אגפי שכונה "גובי" בעוד גדוד הטנקים 52 תוקף בציר הראשי ניצנה - אבו עגילה, גדוד הטנקים 66 תוקף בציר "ארטיסט", וגדודי החרמ"ש פועלים בשני הצירים הנ"ל. במהלך הקרב לא התבצעו איפא התפצלות וחבירה של גורמי חימוש חטיבתיים לתיקונים מיידיים, כפי שהדבר נעשה בלחימת חטיבה 7 וחטיבות שריון אחרות. מפגש התחזוקה של הכוח המסתער עם דרגי התחזוקה והסדח"ט לא התממש לפני סוף היום השני של המלחמה, בנקודת הקוד "אמרגן", שם התבצע תדלוק קריטי מדלקנים שהביא הגה"ס, ופעולות תיקונים, שאין בידינו מידע עליהן. מאותה נקודה נעה החטיבה שוב בציר אחד ("ביזה"), עם משמר קדמי בראשה, וכך פילסה לעצמה דרך עד תעלת סואץ. כשירות החטיבה , בנסיבות אלה , מוסברת בכך שיחידותיה סבלו פחות מפגיעות ברכב ורק"מ מאלה של חטיבה 7, ושל חטיבות אחרות שתוארו . עומס התיקונים המיידי נפל כאן כולו על מערכות החימוש הפלוגתיות והגדודיות. קישור לאתר חטיבה 14
לעמוד האישי באתר
חטיבה 10 היתה חטיבה ממוכנת של חיילי מילואים. הסד"כ שלה כלל את גדוד הטנקים 95, שני גדודי חרמ"ש מס' 104 ו-106 שלאחד מהם צורפה פלוגת טנקי "שוט", ופלוגת שריוניות "דוכיפת" ( רכב A.M.L עם תותח 90 מ"מ צרפתי). עוד כלל הסד"כ גדוד מרגמות כבדות משוריין 120 מ"מ, פלוגת הנדסה, ופלוגת סיור. מרבית 83 טנקי החטיבה היו מדגם M50, ומיעוטם, "שוט". מצבת הזחלמים בחטיבה היתה 192, מהם 132 בגדודי החרמ"ש. צי רכב ב' של החטיבה כלל קרוב ל- 300 כלי רכב. משימת החטיבה שונתה בלי הרף; יומן המבצעים שלה כולל חמש פקודות שונות ועוד כאלה שאלוף הפיקוד נתן לה בעל פה. המשימה הראשונה, מלפני ה- 5 ביוני הייתה לבצע מחטף השתלטות על מובלעת לטרון; היא שונתה ב- 5 ביוני, תוך שכבר התנהלה מלחמה בגזרת ירושלים. המשימה הבאה, "מוהל", הייתה כיבוש מוצבי הצבא הירדני במתחם ראדאר-עבדל אל עזיז ובידו, השתלטות על גב-ההר מצפון לירושלים כשציר המתקפה הוא ממעלה החמישה צפון-מזרחה לתל אל פול, שלב שנועד להסתיים בלחימת שב"ש במרחב רמאללה-עטרות; וכך אמנם היה. בסוף שלב זה ניחתו על החטיבה פקודות סותרות לתקוף דרומה, מערבה וצפונה, שגרמו סחרור לפיקוד החטיבה. לאחר שכבשה את רמאללה קיבלה החטיבה פקודה לתקוף את שכם, אך הפקודה שונתה לכיבוש יריחו. שוב הורו לה לתקוף צפונה ושוב הופנתה ליריחו - הפעם סופית. הירידה ליריחו וכיבושה הסתיימו בבוקר ה-8 ביוני בפיצוץ גשרי הירדן. אז קבלה החטיבה פקודה להצטרף למתקפת צה"ל בגזרה הסורית. הטנקים שלה נעו על שרשרות לאזור גונן, טיפסו אל כביש הנפט והשתתפו בטיהור ציר זה בכיוון דרום-מזרח, כשגדוד 95 בראש והחרמ"ש משתתף בכיבוש חושניה. ציוד גורמי החימוש החטיבתיים סבל מחסרים שונים. חסרו כיתות טכניות, למשל בפלוגת השריוניות "דוכיפת" שדווקא היא נפגעה מאש טנקי אויב. מאידך, כל כיתות החימוש התקניות היו מצוידות בזחלמים טכניים. במח"גים מצוי היה ציוד הנפה, אך בצמצום. סדח"ט 793 של חטיבה זו, בפיקודו של רס"ן חיים וגנר, הייתה פלוגה גדולה, כ-170 איש (כינו אותה "פלס'ד"). היו בה 3 מחלקות: 2 לרק"מ ואחת לרכב. ציודה כלל: טנק חילוץ, אשר בעצת קצין החימוש החטיבתי, רס"ן בראון, נמסר לגדוד 95 שכן נחזתה אפשרות שטנק שייפגע יחסום את הציר ההררי בנקודה קריטית. בסדח"ט היו 4 כלי רכב חילוץ מיר"מ, שלא צלחו לגרירת טנקים, זחלם טכני, 3 נ.נ. ו-8 משאיות רב-מינוע, מהן נושאות חלפים. יחידות המשנה החטיבתיות והגדודיות, וכן מרבית כוחות הסדח"ט, נעו בשטח ברכב בלתי ממוגן. לפי תכנית מפקד החטיבה, אל"מ אורי בן-ארי, נשארה הסדח"ט בריכוז תחזוקה בצומת אשתאול, ביחד עם הדרגים ופלוגות המפקדה, בעת שהטנקים והזחלמים טיפסו אל קו ההתחלה ברכס מעלה החמישה, ופתחו במתקפה כשהם נתמכים חימושית על ידי כיתות החימוש והמח"גים. הסיבה להחלטה זו היתה דומה משהו להחלטת מח"ט חטיבה 14 בגזרת אום כתף, דהינו, בגלל העבירות המוגבלת של ציר התנועה אל היעדים. הכח הלא-מסתער, כולל הסדח"ט, נע בציר תל אביב-ירושלים לצפון העיר ומשם, ב- 8 ביוני, לאזור עטרות, שם פגש את הכוח הלוחם. לטוב המזל, מספר כלי הרק"מ של החטיבה שנפגעו בלחימה לא היה גדול; חלקם, אגב, נפגע בתאונות נהיגה. פלגה מן הסדח"ט החלה לתקן רק"מ בשטח עבודה שהקימה מצפון לירושלים, כשהגיעה פקודה לנוע לגולן. ב-10 ביוני אחר הצהרים, התמקמה הסדח"ט בצומת מחניים. עיקר היפגעות רק"מ בחטיבה 10 קרה בין ה- 5 ל-6 ביוני: 6 טנקים עלו על מוקשים ופרסו זחל; מאש נ"ט נפגעו 4 זחלמים ו-2 שריוניות "דוכיפת". המח"ג גרר את הטנקים הפגועים למעלה החמישה, משם הובאו לירושלים. אלה מביניהם שהוחזרו לכשירות יצרו פלוגה מוקטנת, שאמנם לא הספיקה להשתתף בהמשך לחימת החטיבה, אך צורפה ליחידה מבצעית אחרת. סדח"ט חטיבה 10 הייתה עסוקה מבצעית ברוב זמן המלחמה. בתקופת הכוננות עסקה בתיקוני דרג א' ברכב ב' ובנתה מן היסוד מחסן חלפים "שבעת הגיוס נמצא ריק". את החלפים משכה ממצל"ח 867, הקרוב. פעולתה חודשה אחר כיבוש רמת הגולן. היא התפרסה בנקודה ("מאד לא נוחה") בציר בוטמיה-אל חמה וביצעה תיקוני דרג ב'; בעיקר החלפת מכללים ברק"מ. למעשה, בכל ימי הלחימה נותקה הסדח"ט מן הכח הלוחם, למעט פלגה אשר תיקנה טנקים בירושלים, ב- 8 ביוני.[1] ;מבחניה הקריטיים של תחזוקת החטיבה היו השינויים התכופים בהיערכות וביעדים על פי פקודות משתנות של הפיקוד, הפעולה בשטח הררי קשה תוך קשיי פריסה, וניתוק הסדח"ט מגוף החטיבה. קישור לאתר חטיבה 10 [1] "חטיבה 10 במלחמת ששת הימים", אמ"ה, שם.
לעמוד האישי באתר
משימות החימוש במבצעי חטיבה 45 בפיקוד אל"מ משה בריל, חטיבת שריון ממוכנת שעיקר חייליה אנשי מילואים, היו אולי היותר מגוונות, רצופות ומורכבות. כחטיבה צפונית מבחינת מחוזות גיוסה, היא הוצבה תחת האוגדה 36 הצפונית, בפיקודו של אלוף אלעד פלד. מהיות חטיבה 45 בעלת גדוד טנקים ושני גדודי חרמ"ש, גדוד מג"כ 120 מ"מ ופלס"ר, היא הותאמה ואף תורגלה לפעולות תקיפה בשטח מורכב בפקוד צפון, תוך תגבור אפשרי בכוחות נוספים, הן בדרג המסתער והן בדרג המסייע. הרבה מחייליה ומפקדיה לא היו בדיוק אנשים צעירים, אך יחידותיה היו "משופשפות" ורוחה גבוהה. בתקופת ההמתנה של מאי 1967 הוחזקה החטיבה בעתודה אך לקראת יום ה-ע' הוטל עליה לתקוף מצפון לדרום ולהשמיד את מערכי צבא ירדן בגזרת ג'נין-נחל עירון. לביצוע המשימה צורפו לה עוד טנקים וקני מרגמה, צורף לה עוד גדוד חי"ר, גדוד 51 גולני והובטחו לה סיוע ארטילרי מאסיבי מאגד ארטילרי 212 (בן 4 גדודים) ואף סיוע אווירי, אשר לא מומש. אש הסיוע תואמה על ידי מפקדה מיוחדת ליד חפ"ק החטיבה. תגבור זה נועד לסייע לחטיבה להתגבר על בעיות שטח ואויב לא קלות. שטח הלחימה שלה היה רצוף גבעות ועמקים לסירוגין, הצירים בו צרים ופתלתולים והשתלטות על הצמתים בעייתית. האויב בגזרה יכול היה לתגבר במהירות את כוחותיו בכל גזרה נתונה בטנקים וחי"ר. מידת ההיפגעות של רכב ורק"מ של החטיבה התוקפת הוערכה כגבוהה, ונחוץ להוסיף כי מצבו ההתחלתי של רק"מ זה לא היה טוב במיוחד. התכנית המבצעית הבטיחה שידי גורמי החימוש יהיו מלאות עבודה. ערב המלחמה מנה סד"כ החטיבה: גדוד טנקים 39 בו היו 62 טנקים (35 טנקי 50M , 28 51M), שני גדודי חרמש; 25 ו-74; תגבור של גדוד חי"ר מגולני מס' 51, גדוד מגמ"כ 527, פלס"ר 56 , סדח"ט 703 (בפיקוד רס"ן מוטקה רביד), וכן פלה"נ, פח"ח (חר"פ), ופלה"ס. ציוד הלחימה של החטיבה כלל, בנוסף לטנקים, מגוון רק"מ וציוד מוטה-שריון. היו בה כמעט 200 זחלמים (כולל אלה של גדוד התגבור") שהיו משמונה סוגים: אחיד, 90 מ"מ נ"ט, 20 מ"מ נ"מ, וכן 24 וולט, זחלמי פינוי, זחלמי דגם ג' ודגם ד''. טיפול בצל"מ זה הצריך מידה רבה של ידע מקצועי. הרכב החטיבתי ה"רך" כלל 90 משאיות "צ" בנות 5 ו9- טונות, שרק מיעוטן היה רב-מינוע, כ60- ג'יפים וטנדרים ועוד 327 כלי רכב יר"מ שבחלקו מותקן לשימוש מבצעי. ציוד תקני אצל גורמי חי"ח בחטיבה היה מוגבל ביחס לכמות הרק"מ. לרשותם עמדו רק 2 כלי רכב לחילוץ רק"מ: טנק חילוץ, שקצין החימוש החטיבתי, רס"ן ישעיהו חלפון, הקצה לגדוד 39, ומנוף "וורד דה לה פרנס" שקצין זה מיקם בסדח"ט. מאחר ונראה היה שטנקי החטיבה יתפצלו לפעולה ביותר מציר אחד, קצין החימוש חשש שבאחד מצירים לה יחסרו לו אמצעים לחילוץ טנקים. גם מספר כלי הרכב הייעודיים לתיקונים היה מועט: רק 3 זחלמים טכניים, שאחד מהם נמסר למח"ג 39, שני למח"ג 74 ושלישי הושאר במפח"ט. כיתות החימוש הפלוגתיות ואלה שבמח"גים נעו על גבי נ.נ. או בטנדרים. למיעוט מספר כלי הרכב היעודיים התקניים נמצא פיצוי חלקי בציוד רכוב שבחלקו נבנה בחי"ח ערב מלחמת "קדש" ונשמר בימ"ח החטיבתי. ציוד זה כלל בית מלאכה רכוב לתיקוני מנועים ומכללים בשדה, מחסן חלפים רכוב, גוררי מסגרות, ריתוך, גנרטורים וכדומה. היה צפוי שכל אלה לא יענו על צרכי החימוש בלחימה, לכן הורה מחש"פ צפון, סא"ל דוד שכנר, ליחידת יחש"מ-גש"ח 651 בפיקוד סא"ל ישעיהו אבני, להתכונן לחבור אל גורמי החימוש החטיבתיים כבר בשלב מוקדם. ואמנם, יחידות ה"גש'ח" המאולתר הנ"ל חברו לגורמי החימוש החטיבתיים כבר ביום השני של הלחימה. אשר לתפקידה של הסדח"ט, אמנם בנספח המנהלה של פקודת המבצע החטיבתית "פרגול", הנחה מח"ט 45, אל"מ משה בריל, את קצין החימוש, שהסדח"ט תנוע עם המפקדה העיקרית, ביחד עם דרגי ההספקה הגדודיים והפלה"ס; אך קריאת הקרב הכתיבה הכנסת הסדח"ט לפעולה כבר בשלב ההתחלתי של המתקפה. בד בבד עם הפצת קריאת הגיוס לחיילי המילואים של החטיבה החלו חיילי החימוש הסדירים במפקדתה בפעולות הצטיידות. הם פיקחו על קליטת אמל"ח בהם תוגברה החטיבה, וזה כלל בין היתר סוללת מרגמות רכובות דגם ד', תוספת זחלמי לוחמים, זחלמי נ"מ 20 מ"מ, ואפסניית חי"ח מגוונת אחרת. הם החלו גם להוציא את טנקי החטיבה מסככות האכסון ולזוודם, פעולה שהואצה עם הגעת חיילי המילואים. בק48+ החלו טנקי החטיבה מצטיידים בתחמושת ממתקני מטכ"ל; או אז נחשפה בעיה הספקתית שאולי הייתה ידועה לכמה קציני אפסנאות בכירים, אך לא נמצא לה פתרון. בעוד שלטנקי 50M הספיקו עתודות כדורי תותח 75 מ"מ צרפתי (כל התכונות) די והותר ל"כפליים בטן, דרג ופלה'ס", הקצבת התחמושת לטנקי M51 (כדור 105 מ"מ צרפתי) הספיקה בקושי ל"מחצית בטן". לכן, לא הוחזקה תחמושת תותחים כזו כעתודה בדרגים ובפלה"ס. לטוב המזל, בעיה זו לא גרמה למחסור קריטי בכדורי תותח מסוג זה, משום שהמלחמה הייתה קצרה. מהלכיה המבצעיים העיקריים של חטיבה 45 היו כדלקמן: בצוהרי ה5- ביוני נעו כוחותיה מכינוס באזור אליקים אל קווי התחלה בגזרה שבין דרום עמק יזרעאל ומחצית כביש נחל עירון. לקראת ערב הם החלו תוקפים את מערכי הצבא הירדני מצפון לדרום, בשני צירים: המאמץ העיקרי היה כלפי אל ימון, בורקין, העיר ג'נין וקבטיה, והכוח שפעל בו כלל את עיקר גדוד הטנקים 39, גדוד 74 והפלס"ר. המאמץ המשני היה בציר המערבי, הגבוה מבחינה טופוגרפית, לכיוון יעבד - סילת א דאהר, ופעל בו גדוד החרמש 25 בסיוע פלוגת טנקים. במהלך הלילה הראשון כבשה החטיבה את אל ימון ובורקין והתייצבה באגפה המערבי של ג'נין, וכן את כבשה את יעבד. למחרת, ה-6 ביוני היא כבשה את העיר ג'נין ואת הרכסים החולשים עליה. לקראת ערב היא ניהלה קרב שב"ש ראשון עם טנקים ירדניים בגזרת קבטיה. ביום השלישי, ה-7 ביוני כבשה החטיבה את צומת קבטיה וניהלה קרב שב"ש שני באזור זבבידה, מתחם ירדני שמאגפו האחר תקפו אותו יחידות חטיבת השריון 37. בערבו של יום זה נותר גדוד 25 במגננה ברמת סילת א דאהר אותה כבש, בעוד עיקר כוחות החטיבה משנה כיוון דרום-מזרחה, ופורץ משיפולי גבעות השומרון אל מרחב ג'יפתליק שבשולי בעת הירדן. במהלך הלילה שבין ה7- ל-8 ביוני ובשעות הבוקר המוקדמות למחרת, השתלטה החטיבה על מאחזי הלגיון באזור ג'יפתליק, בסביבתם התנהל קרב שב"ש שלישי, שבסיומו תפסה החטיבה את שני גשרי דמיה, שעל הירדן. גשרים אלה פוצצו אחר הצהרים, בעוד הכוחות באגף המערבי חוברים אל גוף החטיבה, תוך שהם חולפים על פני שכם, שנכבשה על ידי חטיבה 37. בשלב זה מסרה חטיבה 45 את מאחזיה לכוחות מחטיבה 9, שכן היא קבלה פקודה לנוע ולהצטרף למתקפת צה"ל בגזרה הסורית. בליל ה9- ביוני נערכו כוחות החטיבה באגף הצפוני של מתקפת צה"ל ברמת הגולן ואחר הצהרים כבשו, בעזרת גדוד 51, את תל חמרה ואת רמת מסעדה. ב11- ביוני הרחיבה החטיבה את שליטתה עד ברכת רם, מג'דל שמס, מנצורה ומורדות החרמון, כשהיא משמידה או שובה יחידות סוריות ממערך מתפורר. בימים שלפני שחרור חיילי המילואים שלה הוצבה חטיבה 45 במגננה בצפון רמת הגולן. נפנה עתה לפעולות החימוש בחטיבה זו. ציינו כבר כמה מפעולות גורמים אלה בתקופת ההמתנה. פעולות אחרות היו קליטת רכב יר"מ מן הריכוז המטכ"לי, רישום הרכב והספקתו ליחידות המשנה של החטיבה, עריכת בדיקות כשירות לנשק שטוח מסלול, למרגמות ולמכשירים מדויקים, ביצוע סיכה כללית לכ500- כלי רכב, מיתקון ג'יפים מיר"מ לרכב סיור ולשימוש מפקדות, וטנדרים - למשימות חר"פ. כן בצעו גורמים אלה, תחת בניצוחו של קצין החימוש החטיבתי, ובעזרת סדמ"ר הרק"מ של היחש"מ, תיקונים ברק"מ. אלא שתיקונים אלה לא מנעו תקלות מנוע ותמסורת בטנקים, מיד עם התחלת התנועה המבצעית. כך, כבר בקילומטרים הראשונים של תנועה לקווי ההתחלה, נתקעו 4 טנקים ליד משמר העמק, שניים בגלל מנוע "תפוס" ושנים בגלל בעיות הדלק. חוליה מן הסדח"ט, אשר בשלב זה התמקמה ליד קיבוץ גבעת עוז, התגברה על בעיית הדלק אך הטיפול במנועים המושבתים לא היה בסמכותה. בינתיים, איבד חט"ג (קרי - מח"ג) גדוד 39 קשר עם יחידות הגדוד בגלל אופי השטח. קצין החימוש החטיבתי, רס"ן חלפון, נאבק להכניס סדר בתנועת גורמי החימוש השונים. בלילה נודע לו כי בעת ההשתלטות על הכפר הירדני דן התהפך טנק 50M ולא היה לו במה לחלצו. לפי הוראת המחש"פ, נשלח לעזרת החטיבה רכב חילוץ מן היחש"מ-גש"ח. בינתיים נכנסו טנקי החטיבה לקרב שב"ש, וכל רכב החילוץ של היחש"מ חבר אל גורמי החימוש החטיבתיים. אור ליום ה6- ביוני הורה קצין החימוש החטיבתי לסדח"ט לנוע לכפר דן ולארגן שם "שטח עבודה" במסגרת ריכוז התחזוקה החטיבתי. בשטח זה חברו גורמי סדח"ט לחוליות מן הגש"ח (דהיינו, סדמ"ר 669) ועסקו במיון טנקים וזחלמים שנפגעו בלחימה, ושהיה סיכוי להחזירם לכשירות. הם נותרו במקום זה עד השלמת כיבוש צומת קבטיה, ואז נעו הלאה והתפרסו ליד צומת קבטיה. בנקודת זו, חברו צוותי מח"גים, סדח"ט וסדמ"ר 669 במאמץ להחזיר לכשירות כלי רכב, ובמיוחד רק"מ. כיתה ממח"ג 39 הצליחה להתגבר על תקלות מזקו"מ וחשמל בכמה טנקים. הסדח"ט רשם הצלחה בתיקון מדפים של טנק שהתהפך. אנשי סדמ"ר חלצו כמה טנקים שנפגעו או נתקעו, והחזירו שלושה מהם לכשירות. אגב כך נתעוררה מחלוקת בדבר הצבתו של טנק החילוץ החטיבתי החיוני כל כך, והוחלט להשאירו דווקא בידי אנשי הסדמ"ר, שהיו מנוסים יותר בפינוי רק"מ ובאבחון תקלות. בד בבד הורה מפקד החטיבה להקים יחידת חלוץ של חימוש, אשר תנוע עם החפ"ק ועם כוחות החלוץ של החטיבה לאזור גשרי דמיה, וכך היה. בבוקר ה9- ביוני הצטרפו גורמי החימוש החטיבתיים אל גוף החטיבה אשר נע לגזרה הסורית. מפקד הסדח"ט הצטווה לפרוס את יחידתו לאורך הציר: יזרעאל-גשר-קרית שמונה-דפנה, ולבצע תיקוני דרך, ואילו קצין החימוש החטיבתי היה עסוק ראשו ורובו בהתעדכנות על מצב הטנקים, שחלק ניכר מהם כבר לא היה כשיר לפעולה. דוח משלב זה מלמד על עשרות טנקים שספגו פגיעות מסוגים שונים, ארבעה מנועים ומצמד מקולקלים ועוד 7 טנקים הסובלים מהתחממות-יתר ומבעיות במערכת החשמל. בעת התפרסות החטיבה למתקפה ליד קיבוץ דן, שוב קמה אפוא חבירה של הסדח"ט עם גורמי יחש"מ 651, וזו נשאה תוצאות. חולץ ותוקן טנק שעלה על מוקש באזור הכפר בניאס, ובטנק נוסף הוחלף מנוע. אחרי ה11- ביוני ביצעה הסדח"ט את פריסתה הרביעית, באזור מסעדה. המחש"פ נתן ליחידה זו מעמד זמני של "סדנא בסיסית", שמשמעותו הייתה, שרכב חטיבתי, כולל רכב חילוץ מאולתר (מצויד במוט גרירה) פעל במרחב הצפוני של רמת הגולן לתקן רכב של כל היחידות הפרוסות במרחב. ששת ימי התנועה והלחימה נתנו אותות קשים במצב הרכב והרק"מ החטיבתיים. נרשם טיפול ב38- טנקים, 23 זחלמים, 22 ג'יפים ו42- כלי רכב אחרים. נפגעו מאש לא פחות מ23- טנקים, חמישה מהם שנשרפו כליל, שישה הוחזרו לכשירות והיתר הובלו למש"א 7100. דומה כי חשוב לציין ש20- טנקים ומספר ניכר של זחלמים יצאו מכלל פעולה לא בגלל פגיעות מאש אויב אלא בשל תקלות דרך ובליה. המאפיין הבולט בפעולת גורמי החימוש היה, שבפועל אף אחד מהם לא הוחזק רגע כעתודה לשלבים הבאים; כולם החלו לפעול מיד, למעשה עוד בטרם נפתחה האש, ותוך חבירה מוקדמת עם גורמי חימוש מדרג גבוה יותר. "סיכום לקחי אפסנאות" של החטיבה מציין כי "אופי וקצב הלחימה לא אפשרו נוהל קרב כלשהו.. לא התקיימה שום קבוצת פקודות (מנהלה) והתקדמות דרגים מנהלתיים בוצעה במאולתר, על פי קריאת הקרב". דומה כי לא היה במלחמה זו מקרה כה בולט של חסרון גש"ח אוגדתי מצויד ומאומן, כמו בקרבות שניהלה חטיבה 45. לאתר חטיבה 14 בארת חיל השריון [1] "חטיבה 45 במלחמה", ו"סיכומי אפסנאות פיקוד צפון", אמ"ה.
לעמוד האישי באתר
חיל החימוש במלחמת יום הכיפורים ערב המלחמה: רקע מדיני והיערכות חיל החימוש מלחמת יום הכיפורים פרצה בהפתעה. למרות הידיעות המודיעיניות שהתקבלו, למרות האבחנה בריכוזי הכוחות המצריים והסוריים לאורך הגבולות, כשלו הפיקוד הצבאי העליון, כמו גם ההנהגה המדינית, לקרוא את המפה ונמנעו מלקבל את ההחלטות שנדרשו באותה עת, על מנת לקדם את פני הרעה. דיונים רבים התנהלו בדרג המטכ"לי ובדרג הממשלתי בהם הוצג המצב הצבאי הרגיש. הערכת אמ"ן קבעה, כי אמנם צבאות מצרים וסוריה ערוכים באופן שמאפשר להם לצאת למלחמה, אך אין סבירות גבוהה לפתיחת מלחמה מצידם ובמצרים מדובר בתרגיל שנתי רב היקף. אמ"ן היה שבוי ב'קונספצייה' של עצמו, שגרסה כי צבאות ערב לא ייצאו למלחמה נגד ישראל כל עוד לא יצליחו להעמיד צבא וחיל אוויר מצוידים כהלכה.
לעמוד האישי באתר
ערב המלחמה: רקע מדיני והיערכות חיל החימוש מלחמת יום הכיפורים פרצה בהפתעה. למרות הידיעות המודיעיניות שהתקבלו, למרות האבחנה בריכוזי הכוחות המצריים והסוריים לאורך הגבולות, כשלו הפיקוד הצבאי העליון, כמו גם ההנהגה המדינית, לקרוא את המפה ונמנעו מלקבל את ההחלטות שנדרשו באותה עת, על מנת לקדם את פני הרעה. דיונים רבים התנהלו בדרג המטכ"לי ובדרג הממשלתי בהם הוצג המצב הצבאי הרגיש. הערכת אמ"ן קבעה, כי אמנם צבאות מצרים וסוריה ערוכים באופן שמאפשר להם לצאת למלחמה, אך אין סבירות גבוהה לפתיחת מלחמה מצידם ובמצרים מדובר בתרגיל שנתי רב היקף. אמ"ן היה שבוי ב'קונספצייה' של עצמו, שגרסה כי צבאות ערב לא ייצאו למלחמה נגד ישראל כל עוד לא יצליחו להעמיד צבא וחיל אוויר מצוידים כהלכה. הרקע המדיני ב-28 בספטמבר 1970 מת נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר ואנור סאדאת, החליף אותו בתפקיד הנשיא. סאדאת, איש 'הקצינים החופשיים', מימי מהפיכת יולי 1952, לא היה אישיות מוכרת ולא נחשב כבעל כריזמה. היה עליו לפלס את דרכו ולזכות באמון בני עמו. סיום מלחמת ההתשה והקיפאון שהשתרר בעקבותיה בחזית עם ישראל, לא תרמו לחיזוק מעמדו. שנת 1971 הוכרזה על ידי סאדאת כ'שנת ההכרעה', דהיינו, בלא פתרון מדיני ייצא סאדאת להשיג את מטרותיה של מצרים בשדה הקרב. עם חלוף אותה שנה ומבלי שסאדאת מימש את הצהרותיו, הלך מעמדו ונחלש. במקביל עשה סאדאת לחימושו של צבא מצרים וציודו באמצעי לחימה מתקדמים. למרות שמצרים לא קיבלה את מלוא הסיוע הצבאי בו רצתה מברית המועצות, החליט סאדאת לשבור את הקיפאון בפעולה צבאית, גם אם מוגבלת בתוצאותיה, שתשמש עילה ותאלץ את המעצמות הגדולות, ארצות הברית וברית המועצות, להתערב במצב במזרח התיכון ולהיכנס לעובי הקורה. התוכנית המצרית הראשונה נקראה 'גרנית 1'. אך עקב ויכוח בין סאדאת לשר המלחמה שלו, מחמד צאדק, באשר ליכולות הצבא המצרי להשיג את המטרות שנקבעו, פוטר צאדק ובמקומו מונה, בספטמבר 1972, אחמד אסמאעיל עלי כשר המלחמה. עוד קודם לכן, במאי 1972 גירש סאדאת את היועצים הסובייטים ממצרים, מהלך שלא עורר כל נורה אדומה במודיעין הישראלי. בסוף אותה שנה עודכנה תוכנית המלחמה המצרית, שנקראה 'גרנית 2' וזו קבעה יעד מוגבל יותר להתקפה המצרית, שכלל חציית תעלת סואץ והתבססות במרחק של מספר ק"מ ממנה, בצידה המזרחי.[i] תוכנית המלחמה שהגה סאדאת לוותה בפעילות מדינית עניפה בעולם הערבי, בועידת הארגון לאחדות אפריקה, שהתקיימה באדיס אבבה בשנת 1973 ובועידת המדינות הבלתי מזדהות, באלג'יר 1973. במקביל פעל סאדאת בזירה הבינלאומית, ובעיקר במועצת הביטחון של האו"ם. במהלך אסטרטגי נבחרה סוריה על ידי מצרים כשותפת סוד וכנוטלת חלק במלחמה. בכך רצה סאדאת להעצים את אלמנט ההפתעה ולפתוח שתי חזיתות במקביל, מול ישראל. הנושא האופרטיבי עם סוריה תואם כאשר ביקר נשיא סוריה, חאפט' אל-אסד, ביקור חשאי במצרים באפריל 1973. בפגישה זו הוצגו שלושה תאריכי יעד אפשריים לפתיחת המלחמה, במאי, אוגוסט-ספטמבר ואוקטובר. לשם קיום תיאום מלא בין צבאות שתי המדינות הוקמה מועצת המלחמה העליונה, שהתכנסה על מנת לקשור את הקצוות האחרונים.[ii] יומיים-שלושה טרם פרוץ המלחמה נמסר לסובייטים על הכוונה לפתוח במלחמה. בתגובה הם שלחו ב-5 באוקטובר ארבעה מטוסים בהם אספו את משפחות היועצים הסובייטים שעדיין היו במצרים ובסוריה. מהלך זה, אף שאובחן בישראל, לא פורש נכונה על ידי המודיעין הישראלי ולא הגביר את החשש למלחמה.[iii] בימים שלפני המלחמה תוגבר פיקוד הצפון, על פי תוכנית 'גיר', בטנקים ובכוח מילואים מוגבל, שכלל 177 טנקים ו-44 קני ארטילריה. בחזית הדרום היו 276 טנקים, מספר הקטן ב-24 מן המתוכנן בתוכנית 'שובך יונים', תוכנית ההגנה לתגבור הקווים בכוחות הסדירים, מבלי לגייס את מערך המילואים הלוחם. נוסף לכך היו מוצבים שם 48 קני ארטילריה.[iv] המערך החימושי הנפרס בסיני, ברמת הגולן ובחזית המזרחית, נערך בגישה של 'כשירות מעל לכל' ודאג להחזיר לכשירות מיידית כל טנק שהתקלקל. בליל ה-6-5 באוקטובר 1973 הגיע לישראל מידע מסוכן 'המוסד' אודות צפי לפתיחת מלחמה ב-6 באוקטובר בשעה 1800. בעקבות זאת החל המטכ"ל, בבוקר ה-6 באוקטובר, בגיוס מילואים חלקי. בשעה 14:00 פרצה האש במקביל בשתי החזיתות. המלחמה התמשכה עד ה-24 באוקטובר, עת נכנסה הפסקת האש לתוקפה, בחזית הדרום. למרות החלטת האו"ם על הפסקת האש, נמשכה מלחמת ההתשה בחזית הצפון והפסקת האש שם יושמה בפועל רק במאי 1974. מעוז ליד תעלת סואץ, ערב מלחמת יום הכיפורים ב-6 באוקטובר תקפו הכוחות הסוריים בחזית הצפון לכל אורך הקו ומערך ההגנה המצומצם שעמד מולם, התקשה לבלום את ההתקפה. חטיבות השריון כללו, כאמור, 177 טנקים מול כאלף סורים. חטיבת שריון 188, שפעלה בגזרה הדרומית של רמת הגולן, ספגה את מירב האבידות והתרסקה כמעט לחלוטין. חטיבה 7, שתוגברה ערב המלחמה, לבקשת אלוף הפיקוד, יצחק חופי (חקה), ביחידות שהיו שייכות לה, אך שהו בדרום, הועברה לפיקוד צפון ולחמה בגזרה הצפונית. בחזית הדרום היו, כאמור, 276 טנקים. לאורך קו התעלה היו טנקים מעטים, כיוון ששאר 200 הטנקים, בשלוש חטיבות השריון, היו פרוסים בעומק השטח. מרבית המעוזים, 31 במספר, שהכילו כ-450 לוחמים, לא קיבלו התרעה מוקדמת. שלושה מהם נכבשו על ידי המצרים, מיד עם הפריצה. אנשי מעוז 'לקקן' הצליחו לחלץ עצמם, אנשי 'ליטוף', נפלו בשבי ושמונה מעוזים אחרים נותקו. המצרים חצו את התעלה לגדה המזרחית, ברווחים שבין המעוזים והצליחו לחדור לעומק של כשלושה ק"מ כשהם מתבססים בראשי גשר. בנוסף לפעילות היבשתית הם הציבו רשת טילי נ"מ צפופה, שהגבילה את הסיוע של חיל האוויר, עליו הוטל לתת כיסוי בשתי החזיתות.[v] תוך יום-יומיים מאז פרוץ הקרבות הגיעו חיילי המילואים לחזיתות, אך האש הבלתי פוסקת והאנדרלמוסיה, היקשו עליהם להיערך לקרב. יחידות רבות הגיעו בהרכבים חלקיים, או שחייליהן צוותו ליחידות אחרות וקרו מקרים שאנשים לא הכירו את הלוחמים שלצידם, כמו כן שובשה חלוקת הציוד. בחזית הדרום נערכו הכוחות כלהלן: אוגדת האלוף אברהם אדן (ברן) בגזרה הצפונית, אוגדת האלוף אלברט מנדלר בדרום, אוגדת האלוף (מיל') אריאל שרון פעלה בגזרה המרכזית וכוח נוסף בפיקוד תא"ל קלמן מגן, פעל בצפון הגזרה הצפונית.[vi] מפת אזורי הקרבות בחזית הדרום ולאורך תעלת סואץ היערכות חיל החימוש ערב המלחמה ערב מלחמת יום הכיפורים היה מאורגן חיל החימוש בשני מערכים, ברמת המטכ"ל ובדרג השדה כלהלן: א. ברמת המטכ"ל היה מערך חיל החימוש מאורגן במסגרת מתקנים קבועים ומותאמים ליעודו. משימות מתקנים אלה נקבעו במסגרת תוכניות עבודה שנתיות, שהיו מבוססות על צורכי צה"ל בתחומים שבמסגרת אחריותם. כוח האדם במתקנים אלה כלל סגל סדיר, קבע ואזרחי והיקפו הישתנה בהתאם לאופי המשימות שהוטלו על מתקנים אלה. גורמי הביצוע ברמת המטכ"ל היו מרכזי ההחסנה וההספקה לצל"ם וחלפים ולתחמושת ולחומרי החבלה וכן באמצעות מרכזי השיקום והאחזקה (מש"אות) לטנקים, לנשק הכבד, למכשירים המדויקים, לרכב ב, לזחל"מים/נגמ"שים ולנשק הקל. זאת בנוסף למפקדת קצין החימוש הראשי, שכללה ענפים טכניים שעסקו בפיתוח ובמתן הנחיות לאחזקה ובענפים ארגוניים שעסקו בהנחייה ופיקוח על דרג השדה, יחידות הניסויים והבחינה ומערך הדרכת מקצועות החימוש בבה"ד 20. ב. בדרג השדה היה מאורגן מערך חיל החימוש ביחידות אורגניות עצמאיות ובמחלקות/חוליות החימוש, במסגרת עוצבות/יחידות – בכלל המערך של צה"ל כלהלן: 1) היחידות האורגניות היו מאורגנות במסגרות עצמאיות. משימותיהן היו לבצע אחזקת אפסניית חיל החימוש בדרג תיקון ב, במסגרת הכוח שאליו השתייכו. כוח האדם של היחידות נכלל במסגרת תקנים שהיו מבוססים על המשימות שהוטלו על היחידות. הן היו ממוקמות ביחידות החימוש המרחביות - בפיקודים המרחביים, בסדנה הגייסית - בגייסות השריון, בגש"חים - באוגדות, בפלוגות סדנה - בפיקודים ובפלוגות/מחלקות סדנה - בבסיסי /פלוגות ההובלה. 2) מחלקות/חוליות החימוש היו מאורגנות במסגרת עוצבות/יחידות צה"ל והיו חלק בלתי נפרד מהן. תפקידן היה לבצע אחזקת אפסניה בדרג תיקון א ו- א 1. כוח האדם שלהן והאמצעים נכללו במסגרת תקני העוצבות/יחידות. הן נמצאו בעוצבות חיל הרגלים, בגדודי חיל השריון/חיל התותחנים המתנייע, בפלוגות חיל השריון ובגדודי חיל הרגלים, חיל התותחנים, חיל ההנדסה, חיל האוויר, חיל הים וביחידות השונות. מלבד במקחש"ר היו משולבים מפקדי/קציני החימוש במפקדת הפיקודים המרחביים, בגייסות השריון, בזרועות האוויר והים, בפיקודים הייעודיים, במרכז ההובלה, במפקדות החילות (חי"ר, חת"ם ו- חה"ן), במפקדות האוגדות, במפקדות חטיבות חש"ן/חי"ר ובגדודי חש"ן/חת"ם.[vii] ערב המלחמה היו יחידות החיל פרוסות, לפי השיוך הפיקודי, כדלקמן: א. ברמת הפיקוד – יחידות החימוש המרחביות, הנייחות, הכפופות לכל פיקוד וממוקמות בפריסה שתאמה את פריסת יחידות הפיקוד וצירי התנועה. הסדנאות המאורגנות במסגרת גייסות השריון, ששרתו את גייסות השריון. בכל פיקוד גויסו פלס"דים וסדנאות ותחנות סיכה שולבו במערך האחזקה. ב. ברמת האוגדה – בכל אוגדה היה גש"ח שתפקידו היה לבצע תיקוני דרג ב וציודו הותאם לסד"כ אותה האוגדה. חשוב לציין כי המלחמה פרצה באמצע תוכנית 'אופק', תוכנית החומש לבניית סד"כ צה"ל ולפיכך לא הושלמה הקמת כל היחידות והגש"חים לא היו מאויישים ומצויידים כמתוכנן. ג. ברמת היחידה – בכל פלוגה היתה כיתת חימוש עצמאית, שהיתה מסוגלת לבצע, בו זמנית, תיקוני דרג א בטנק אחד או שניים. בכל גדוד היתה מחלקת חימוש שהיתה בנויה בהתאם לייעודו המבצעי של הגדוד. מחלקת החימוש יכלה להתפצל, בהתאם לנסיבות, לכיתות עצמאיות ולבצע, בו זמנית, אחזקה בדרגים א ו- א 1 בכמה כלי רכב /רק"ם. בשעת הצורך, יכלה המחלקה לתגבר ולהחליף כיתות חימוש בפלוגות, לרכז מאמץ אחזקה נדרש ולקלוט כיתות חימוש פלוגתיות. ד. בצוותי הכוחות – נועדו לשרת כוח בעל ייעוד ומשימה מוגדרים. הצוותים הוקמו אד-הוק, על מנת לספק צורכי אחזקה של גוף מאולתר. בפיקוד הצפון: יחש"ם 651 שכלל את סדנה בסיסית 701 בבת גלים, סדנה מרחבית של 678 בצנובר ושלוחותיה באל-על ובחורשת טל, סדנת רק"ם 704 בכורדאני, (כולל מחלקת גישור וצליחה בקישון) ושלוחה בבירנית, סדנת רק"ם 703 של חטיבה 188, תחת פיקוד סדנה 704, בנפח. בפיקוד המרכז: יחש"ם 652 שכלל את סדנה בסיסית בצריפין, כולל אחת עשרה סדנאות מרחביות בבית ליד, יריחו, קסטינה, ג'יפטליק, מחנה גדעון, יזור, ביל"ו, עין יהב, עזה, ירושלים ואילת. בפיקוד הדרום: יחש"ם 653 פרוס בארבע סדנאות בבאר שבע, אל-עריש ומרש"ל/אבו רודס. בגייסות השריון: סדנה גייסית 650 בג'וליס, שכללה ארבע פלוגות ותשע סדנאות מפוזרות במרחב: בצאלים, רפיח, שבטה, ביר תמדה, בלוזה, טסה, רפידים ובמיתלה. שני גש"חים ניידים: 784 של אוגדת סיני ו-867 באוגדה 162. הסדנה הגייסית שימשה גם כעתודה מטכ"לית. במרכז ההובלה ובסדנת המטכ"ל חמש סדנאות של מרכז ההובלה ואחת בקריה. [viii] חיל החימוש היה פרוס, מאז ההחלטה על הקמת אוגדות קבועות ב-1970, במבנה של גש"ח נייד קבוע בתוך כל אוגדה. בפיקוד הצפון היה גש"ח 793 באוגדה 210 של אלוף (מיל') דן לנר, בפיקוד סא"ל שאול סלומון, מפקד יחש"ם 651. על פי התכנון המקורי אמור היה הגש"ח לעבור אימון הקמה רק במאי 1974, אך ערב המלחמה, הוא התארגן בנוהל קצר ומזורז. האוגדה של תא"ל משה (מוסה) פלד, 146, היתה עתודה מטכ"לית בפיקוד המרכז והיה לה גש"ח 794, בפיקוד סא"ל יעקב אידן (בוצ'ו), במסגרת אגד התחזוקה 850. עקב הלחץ בחזית הצפון הועברה האוגדה בבוקר ה-7 באוקטובר לחזית הצפון. באוגדה 162, שהתבססה על מפקדת גי"ש היה גש"ח קבוע, נגזרת מהסדנה הגייסית 650. מפקד סדנה גייסית, סא"ל יעקב מרדכי (מרקו), שימש גם כמפקד גש"ח 867 בחירום. באוגדה 143 היה גש"ח 862 בפיקוד סא"ל יוסי בר-אור ובאוגדה 36 בפיקודו של תא"ל רפאל איתן (רפול) היה גש"ח 702 בפיקודו של סא"ל יעקב סלעי. בגייסות השריון היה גש"ח נייד 784 של אוגדת סיני בפיקוד סא"ל יצחק רווה (מושקו). להלן פירוט הגש"חים הניידים/סדח"טים/פלס"דים בפיקודים השונים:[ix] פיקוד הצפון פיקוד המרכז פיקוד הדרום גש"ח 702 (אוגדה 36) גש"ח 794 (אוגדה 146) גש"ח 862 (אוגדה 143 גש"ח 793 (אוגדה 210) גייסות השריון סדח"טים בגי"ש פלס"דים גש"ח 867 (אוגדה 162) סדח"ט 677 (חטיבה 274) 706 בפיקוד הצפון גש"ח 784 (אוגדת סיני) 792 בפיקוד המרכז 866 בפיקוד הדרום פריסת סדנאות החיל לפי שיוך פיקודי ערב מלחמה. [i] אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, ירושלים, 1979, עמ 58-56.. (להלן: ברן) [ii] אנור סאדאת, סיפור חיי, ירושלים 1978, עמ' 184-176 (להלן: סאדאת), ראה גם ברן, עמ' 59. [iii] סאדאת, עמ' 187-186. [iv] משה דיין, אבני דרך, תל אביב 1976, עמ' 570. (להלן: דיין) [v] כרמית גיא, בר-לב, תל אביב, 1998 עמ' , 247-237 (להלן: בר-לב). [vi] בר-לב, שם, עמ' 247. [vii] לקחי חיל החימוש במלחמת יום הכיפורים, מפקדת קצין חימוש ראשי, א"צ 12/1425/2000, פברואר 1975, פרק א עמ' 5-1 (להלן: לקחי יום הכיפורים). [viii] לקחי יום הכיפורים, שם, עמ' 53-49, ראה גם יהודה יזרעאלי, הערות לספר, 3 בינואר 2006. [ix] לקחי יום הכיפורים, שם, עמ' 52.
לעמוד האישי באתר
יחידות מחסני החירום (הימ"חים) הימ"חים הינם מרכזי הציוד, הרק"ם, כלי הרכב והתחמושת, המיועדים לשמש לחימושן וציודן של יחידות המילואים של הצבא בשעת מלחמה או בזמן חירום. הציוד המצוי במחסנים אלה אמור להיות מאוחסן ברמה כזו, שעם קבלת התרעה על יציאה למלחמה יועמד הציוד כולו, במצב תקין, לרשות היחידות הלוחמות. במלחמת יום הכיפורים לא עמדו הימ"חים בציפיות ובתקנים הראויים. הציוד המאוחסן בהם לא עמד בכשירות ובמוכנות למלחמה והיה חסר מבחינה כמותית, עובדה שמנעה הצטיידות מהירה והשפיעה על מוכנות והיערכות היחידות המתארגנות. ההפתעה שבפרוץ המלחמה גרמה לכך שהימ"חים נפתחו בבהלה, בצהרי יום הכיפורים וחיילי המילואים לקחו מכל הבא ליד, ללא סדר או רישום. מיקומם של הימ"חים היה לקוי וכן גם לא הוכנו כהלכה עורקי התנועה אליהם ומהם. הטנקים בפיקוד הדרום, בגזרת מערב סיני, היו מרוכזים ביחידות הסדירות, אך חלקם היו מאוחסנים בימ"ח ביר תמדה, כי בפועל תוכנן סד"כ של גדוד טנקים אחד. בזמן כוננות או מלחמה היה על צוותי הטנקים להגיע לסיני בהיטס ושם להצטייד בטנקים מהימ"ח. בנוסף על הכוחות הסדירים נועד כוח המילואים הממוכן להשלים את היחידות הסדירות ומחסניו היו באזור רפיח. אוגדת המילואים האורגנית של פיקוד הדרום, אוגדת שרון, היתה פרוסה בעיקר באזור באר שבע. מרבית אוגדת ברן, מלבד גדוד סדיר אחד מעוצבת אביגדור בן-גל (יאנוש) שהיה ברפידים, היתה מרוכזת באזור שמחצור ועד שבטה. גופי האחזקה בשתי האוגדות של ברן וקלמן מגן, היו מבוססים בנוסף לציוד של היחידות הסדירות ששימשו לאימונים ולהכשרה, בעיקר על תגבור אנשי המילואים, שמרכזי הגיוס ומחסני ההצטיידות שלהם היו במרכז הארץ. דהיינו, מרבית הימ"חים בחזית הדרום היו מרוחקים מקו החזית והניהול השוטף שלהם היה בידי אגד ימ"חים שהוקם במסגרת גייסות השריון. לעומת פיקוד הדרום, הרי שבפיקוד הצפון נעשתה בשנה שקדמה למלחמה, פעולה מקיפה של קידום חטיבות הטנקים של הפיקוד למתקנים בגליל המזרחי, כאשר קודם לכן התרכזו מרבית הימ"חים באזור חיפה. בצומת גולני עסקו בבניית מרכז לוגיסטי צה"לי, 'מחנה שמשון', שכלל מרכז של חימוש וקשר. תפקידו של חיל החימוש בפיקוד הצפון, בהקשר זה, היה לתכנן העברת הסדנאות מאזור חיפה לצומת גולני. (פירוט ראה לעיל בפרק מלחמת ההתשה בחזית הצפונית).[i] בעקבות העברת המתקנים, התבססה אוגדה 36 על מחנות הגליל המזרחי, כאשר לחטיבה הממוכנת שלה היה ימ"ח ברמת הגולן עצמה. אוגדת דן לנר, אוגדת 210, שהיתה באותה תקופה בתהליך התארגנות, החזיקה טנקים בגליל התחתון והמזרחי, כאשר שאר חלקיה, כולל החטיבה הממוכנת, היו מפוזרים באזור חיפה. פריסה קדמית זו של הימ"חים סייעה רבות להתארגנות פיקוד הצפון במהירות ואיפשרה לכוחות הלוחמים להסתמך על תנועת הטנקים מהמחסנים לשטחי הכינוס וההיערכות, על שרשראות. כמו גם ניצול המובילים לחלק מטנקי השרמן שהיו מאוחסנים בימ"ח כורדאני, אם כי מרביתם עלו לרמת הגולן על שרשראות.[ii] יחד עם זאת, ביקורת הימ"חים ערב המלחמה, העלתה שהימ"חים של אוגדה 210 לא היו מאורגנים דיים ולא כשירים למלחמה. הימ"חים באוגדה 36 היו בכוננות טובה, מאורגנים ומוכנים כראוי. הימ"חים של אוגדה 146 לא היו מאורגנים ולא מטופלים בהיבט הטכני ובעיקר אלה של חטיבה 205. היחידות הסדירות בגזרה היו כשירות למלחמה.[iii] ב-10 באפריל 1973 הגיעו למטכ"ל ידיעות בדבר כוונת מצרים וסוריה לפתוח במלחמה במאי 1973. עקב זאת הורה הרמטכ"ל, רא"ל דוד אלעזר, על הכנות שיש לבצע במקרה של מלחמה, פקודה שנקראה 'כחול-לבן'. במסגרת פקודה זו קודמו הימ"חים של חטיבות טנקים 179 – שוט-קל וחטיבה 679 – שוט מטאור, למחנות 'פילון' ו-'יפתח', באזור ראש פינה. כן קודמה תחמושת הטנקים לימ"חים והוגדל המלאי במתקני התחמושת הקדמיים בגולן ובסיני ב-20 אחוז. אמנם כוננות זו בוטלה באוגוסט 1973, אך מאמציה תרמו להבנת הקשיים ולהכנות מולם יעמדו בעת מלחמה בחזית הצפונית.[iv] מכיוון שסד"כ צה"ל מבוסס ברובו על כוחות המילואים, אוחסנו הציוד והאמל"ח במחסני חירום, המרוחקים מרחקים שונים משטחי הכינוס וקווי ההיערכות, במקרה של מלחמה. נדרש היה תכנון קפדני של אמצעי התובלה וקביעת צירי התנועה מבעוד מועד. התכנון הבסיסי הביא בחשבון את הנעת הכלים הכבדים על גבי מובילים, ברכבות ובתנועה על השרשרות, אך תוכנית מגירה למקרה של חוסר התרעה או התרעה קצרה, לא היתה קיימת. על פי ועדת אגרנט, שחקרה את אירועי יום הכיפורים והמהלכים שקדמו לה, הסתבר, כי סך מובילי הטנקים מול סד"כ הטנקים, היה קטן יחסית. הסיבה לכך היתה בעיקרה תקציבית וסדרי העדיפות האחרים שנקבעו בזמנו במטכ"ל. במטכ"ל הועדפה קניית טנקים נוספים על פני רכישת מובילי טנקים. גם קיבולת הצירים לא ענתה על כמות כלי הרכב שזרמו בהם לאחר פרוץ המלחמה. הצירים נסתמו ונוצרו פקקי תנועה כבדים. מכיוון שהרכבת לא פעלה ומספר המובילים היה קטן, נסעו מרבית הכלים על שרשראות. כך שהטנקים נשחקו עוד בדרכם לשטחי הכינוס, אירעו בהם תקלות טכניות רבות ותקלות שבתנועה, שכללו התהפכויות, ירידה מהצירים ופריסת שרשראות. גם צירי התנועה עצמם היו במצב שהצריך שיפור, לא היו בהם שוליים או סובות [מלשון לסובב], דהיינו, מקומות שיאפשרו למובילים להסתובב מבלי להפריע או לחסום את התנועה השוטפת. בסיני היו צירי התנועה מוגבלים, עובדה שמנעה תנועה דו סטרית ועיכוב במובילים.[v] עובדה חשובה נוספת היתה משכי הזמן שנדרשו לזיווד, חימוש ותדלוק הטנקים והתומ"תים בימ"חים. בנתוני אותה מלחמה ובדיעבד, הסתבר על פי לקחי חש"ן, כי משכי זמן אלה עמדו בין 13-7 שעות. זאת בניגוד להערכות המקובלות אז בגי"ש, כי חימושו של טנק אורך לא יותר מארבע שעות.[vi] באופן כללי, עם תחילת הגיוס ב-6 באוקטובר התברר, כי בימ"חים היו חוסרים רבים בטנקים, זחל"מים וציוד אחר. פערים אלה היו בעיקרם תוצאה של מדיניות וסדרי עדיפויות תקציביים, אך גם עקב הנוהג להשאיל טנקים וזחל"מים מאופסנים, להדרכה לבה"דים למיניהם ולמתקני אימונים. הפערים בימ"חים נוצרו גם בגין הימצאות כלים במש"אות, לצורכי שיקום או הסבה. ביניהם אפשר לציין את טנקי השוט שהוסבו לשוט-קל, טנקי המגח שהוסבו למגח A-3 וטנקי הטיראן שתותחיהם הוסבו לתותח 105 מ"מ. בנוסף היו גם טנקים בטיפולים יזומים בסדנאות, בהתאם לתוכניות העבודה השנתיות וכן גם כלי רכב, זחל"מים ונגמ"שים. [vii] כשירות הציוד בימ"חים השפיעה אף היא על תהליך ההתגייסות והיציאה לקווי החזית. התקלות היו רבות, החל ממצברים רבים שיצאו מכלל שימוש והיה צורך להחליפם, עבור דרך תקלות טכניות, כמו נזילות, תקלות במנועים ותקלות שנבעו מאחזקה לקויה. במקרים קיצוניים ובודדים התברר כי נעשו רישומים כוזבים באשר לטיפולי אחזקה, שבפועל, לא בוצעו. על פי דו"ח ועדת אגרנט, טען תא"ל אלעזר ברק, קצין החימוש הראשי במהלך המלחמה, כי תוצאות ביקורת חיל החימוש טרם המלחמה ביחידות, העלתה, כי המצב הכללי של האפסניה היה ברמת אחזקה בציון 'טוב'. אך הביקורות התקיימו ביחידות אחת לשנתיים-שלוש ולכן, נתון זה התייחס ליחידות, בהם נערכה ביקורת כשנה וחצי לפני המלחמה וכי בחיל היה ידוע על יחידות בהן רמת האחזקה היתה אף למטה מבינוני. גם יורם לונדון, שהיה קצין החימוש של גייסות השריון באותה עת, העיד, כי אמנם נערכו ביקורות כוננות גייסיות, אך מטבען לא ניתן היה לעמוד במהלכן על כשירות רק"ם או רכב בכלל הימ"ח.[viii] מלבד מצב הימח"ים התברר כי התחמושת היוותה את צוואר הבקבוק של התארגנות היחידות. תחמושת הטנקים, הארטילריה וכן הנשק הקל של היחידות, הוחזקו בנפרד ממחסני החירום שלהן. זאת בעיקר משיקולי בטיחות עקב קירבת הימ"חים למקומות ישוב והחשש לאחסן בהם מצבורי תחמושת גדולים. עובדה זו גרמה אף היא לעיכובים בתהליכי הגיוס וההתארגנות של היחידות. קרו מקרים שחל איחור של שעות רבות בניפוק התחמושת לטנקים בשל בעית המרחק או מכיוון שלא היו מספיק מלגזות להעמסת התחמושת. במקרה אחר לא התקבל האישור למשוך תחמושת מבסיס התחמושת ועד שזה התקבל, כבר נוצרו פקקי תנועה. לעתים נמצאה תחמושת לטנקים מסוג אחד בלבד, כמו חודרת שריון, אך לא מסוגים אחרים והטנקים לא יכלו לצאת לדרך בלעדיה, או שיצאו כשבטני הטנקים אינם מלאים.[ix] כל האמור לעיל חבר יחד למצב שהטיל מעמסה כבדה ביותר על אנשי חיל החימוש, שמיד עם פרוץ המלחמה ועוד טרם שהצליחו להתארגן, היה עליהם לצאת לצירים, לחלץ טנקים, זחל"מים וכלי רכב אחרים שנתקעו בחולות או פרסו שרשרת, לבצע טיפולים ולתקן תקלות טכניות מגוונות. כל זאת, טרם ההגעה לקו החזית עצמו, שם כבר היו טנקים שנפגעו בלחימה והיה צורך לחלצם או לתקנם. למרות המאמצים הרבים שהשקיעו אנשי חיל החימוש בניסיון להתגבר על התקלות בימ"חים, אי אפשר להתעלם מאחריותו המקצועית של חיל החימוש למצב האחזקה והכשירות הנמוך של האמל"ח שהיה מאוחסן בהם. מצב זה בנוסף לגורם ההפתעה שבמלחמה, היוו את אחד הכשלים הבולטים של המלחמה וחייב, לאחריה, הפקת לקחים יסודית במניעת הישנות מקרה כפי שהיה. אנשי חיל החימוש חוייבו להכיר את הציוד המאוחסן ולהוות חלק מארגון הימ"חים. עליהם היה לתכנן מחדש ולשנות את שיטות האחזקה בהם ומכאן גם צמח רעיון ההחסנה היבשה. [i] ריאיון גדי בתר, 2 באפריל 2003 (להלן: בתר). [ii] לקחי יום הכיפורים, שם. [iii] רס"ן עופר גולינסקי, האחזקה במלחמת יום הכיפורים בחזית הצפון, ניתוח אירוע במסגרת הקורס לפיקוד ומטה כללי 'ברק' במכללה הבין זרועית לפיקוד ומטה, עמ' 12-11. [iv] גולינסקי, שם, עמ' 6. [v] ועדת החקירה מלחמת יום הכיפורים, דין וחשבון שלישי ואחרון, כרך ראשון, ירושלים, תשל"ה 1975, עמ' 77-67. (להלן: ועדת אגרנט) [vi] תא"ל אלעזר ברק, טנקים/תומ"תים מחומשים ומזוודים בימ"ח, 24 בספטמבר 1975, א"צ 76/385/79. [vii] ועדת אגרנט, שם, עמ' 88-78. [viii] שם, שם, עמ' 109-104. [ix] שם, שם, עמ' 98-88.
לעמוד האישי באתר
המערך החימושי ברמת המטכ"ל ובמערך השדה הגיוס למלחמה היה חפוז וכפי שהגדיר זאת האלוף נחמיה קין, ראש אג"א בתקופת מלחמת יום הכיפורים, היה "התארגנות בשיטת הפניקה". יחד עם זאת, כדברי חברי ועדת אגרנט: "הגיוס המהיר הוכח בסופו של דבר כתופעה חיובית, שהתקיימה בזכותם של מפקדים וחיילים, בכושר אילתור ובדבקות למשימה הקשה שהוטלה עליהם במפתיע".[i] ההחלטה על הגיוס התקבלה במטכ"ל, בתיאום עם הדרג המדיני, ביום שבת ה-6 באוקטובר בשעה 11:00. אנשי החיל החלו להגיע, תוך מספר שעות, למפקדת החיל, ליחידות, למש"אות ולסדנאות. רבים מאנשי המילואים הגיעו מיוזמתם, ללא צו גיוס, ברגע שראו אנשים עוזבים את בתי הכנסת בעת תפילת יום הכיפורים, או מכוניות עם אורות דולקים הנוסעות ביום החג הקדוש הזה. אחרים מהבאים, שלא היה להם תפקיד פעיל באותה עת, כיוון שהיו בתקופת לימודים, בקורסים ובחופשות, יצרו קשר מידי עם מקחש"ר ו/או עם עמיתיהם ליחידות ולפלוגות, במטרה לקבל תפקיד כלשהו, לתרום למאמץ המלחמתי ולסייע בכל מה שניתן. ההתגייסות ההתנדבותית הזו סימלה את רוח החיל, את אחדות השורה והערכים עליהם חונכו אנשי החיל. חשוב לציין כי קצין החימוש הראשי, תא"ל ד"ר אלעזר ברק, התמנה רק בספטמבר 1973 לתפקידו ועם פרוץ המלחמה הוא היה עדיין חדש בתפקיד. לדבריו, חיל החימוש, כמו צה"ל כולו, לא היה ערוך למלחמה. צה"ל היה בשלבי מימוש תוכנית 'אופק', להגדלת סד"כ צה"ל באוגדות נוספות ובימ"חים לא היה מספיק ציוד, בעיקר בשל חוסר בתקציב וסדרי קדימויות במימוש התוכנית. נושא התקשורת, השליטה והבקרה של דרגי השדה, בעיקר עם הדרגים העורפיים, היה ירוד. לעומת זאת, הקשר עם הפיקודים ועם 'הבור' במטכ"ל היה מצוין. בלשכת הקחש"ר לא היו ערוצי תקשורת, בעיקר לא עם יחידות חיל החימוש בשטח. למרות שהקחש"ר אינו משמש כמפקדן הישיר של היחידות, הרי שהתקשורת בזמן מלחמה היא חיונית וחשובה. הנתק בשליטה יצר צורך לכלים חלופיים בשמירת הקשר וקבלת המידע. כך שלח הקחש"ר, בשיתוף עם אל"ם ניצן רפאלי, ששימש כעוזר הקחש"ר לארגון, שבעצמו התמנה לראש נציגות החיל במצפ"ע אג"א, קציני קישור למטכ"ל, לפיקודים, לאוגדות ולאגדי התחזוקה וכן קציני קישור בדרגות של סרנים ורס"נים לשטח, על מנת לדווח על המתרחש. מבין קציני קישור אלה זוכר ברק בפיקוד הצפון את סא"ל אהרון נצר, סא"ל גדי בתר וסא"ל משה שגב. השניים האחרונים היו בלימודים והתגייסו מיד עם פרוץ המלחמה למאמץ החילי. אל"ם אליהו ברק (בליטי) שהיה מפקד סדנה גייסית לשעבר ובאותה עת, איש מילואים, וסא"ל דוד שילה, ששימש עד יולי אותה שנה כקצין החימוש בסיני ומאז היה בחופשת לימודים, הגיעו עם פרוץ המלחמה לפיקוד הדרום. קודם לכן התייצב שילה במקחש"ר במטרה לקבל תפקיד בסיני, אך באותה עת עדיין לא עסקו שם בנושא זה. עם הגיעם לפיקוד ביקש אלוף הפיקוד, האלוף שמואל גונן (גורודיש), מבליטי לשמש כאחראי על מערך האחזקה בסיני ודוד שילה כסגנו. במקביל קיבל תא"ל אורי בן ארי, ראש המטה של האלוף, את אישורו של הקחש"ר למינוי בליטי כמרכז ענייני האחזקה בפיקוד. רס"ן יוסי שניר (שש) נשלח על ידי הקחש"ר, לפיקוד הדרום וקציני הקישור בסיני ובהם גם רס"ן זאב קליין ואחרים, חברו לכוחות, עברו בין היחידות, נעו בצירים, עדכנו את קצין החימוש הפיקודי ודיווחו למקחש"ר או לאג"א במצפ"ע על חוסרים בחלקי החילוף של המנועים, בתיבות ההילוכים ובתחמושת, על טנקים מושבתים, על תקלות וצרכים בכוח האדם.[ii] המערך החימושי בדרג המטכ"לי מקחש"ר פעלה בתחום הארגוני בהפעלת נציגות החיל במצפ"ע ובאג"א, בתגבור ובאיוש כוח האדם של חיל החימוש ובהכשרה מהירה של בעלי המקצוע. בתחום הטכני עסקה מקחש"ר בפתרון הבעיות הטכניות בציוד הקיים, בציוד החדש שנקלט במלחמה ובציוד השלל. לגבי הציוד החדש והשלל פרסמה מקחש"ר והפיצה בדחיפות הוראות טכניות לבטיחות, תפעול ואחזקה. הגוף הטכני ביצע תהליכי פיתוח ויצור מזורזים של דגמים וסדרות בנושאים הקריטיים וכן נערכו ניסויים ובחינות טכניות של ציוד למתן אישור לעשות בו שימוש. אחת השיטות החשובות לפתרון הבעיות הטכניות היתה בהפעלת חוליות שנשלחו לשטח לטיפול בכל סוגי הבעיות שדווחו למטה ובאיסוף הנתונים. 125 חוליות כאלה נשלחו ליחידות בהן השתתפו נציגי הענפים הטכניים במקחש"ר כמו: ענף הטנקים, הרכב, המחקר, הנשק, השדה והתחמושת וכן יחידות הניסויים והבחינה והמש"אות. עיקר פעילות החוליות כללה בדיקת התקלות והציוד שנפגע טכנית או מבצעית, מתן פתרונות לתיקון התקלות, סיוע בביצוע התיקונים ותיאום עבודות נדרשות בדרג הגבוה עם המש"אות וגורמי המטכ"ל. בנוסף נערכו גם ביקורים יזומים של עוזר הקחש"ר הטכני וגורמי מטהו ביחידות השונות בדרום ובצפון. הנושאים בהם טיפלו הגופים הטכניים השונים במקחש"ר הקיפו מגוון רב: פתרון הבעיות הטכניות בכל סוגי האמל"ח והציוד והכנת ההוראות הטכניות המיוחדות לשדה – עקב המלחמה נוצרו תקלות שהצריכו מתן פתרון ופרסום ההוראות הטכניות בתחומים כגון: שימוש במצברים לא תקניים, ריתוך כנות המקלעים בטנקים, כללי בטיחות בעת פינוי הטנקים, מילכוד טילי ה'סאגר', נזילות בתותחי טנקי המגח, תפעול ציוד השלל והרכב החדש שנופקו למערך והציוד החדש שהגיע ברכבת האווירית מארצות הברית, כמו טילי הלאו ותחמושת מסוכנת. פעילות במש"אות, במפעלים ובסדנאות – קוימה פעילות מוגברת למתן ההוראות הטכניות והסיוע לצורך הכשרה מהירה של סוגי ציוד קריטיים והוצאתם למערך. ניתנה עזרה למצל"ח 6800 בפתרון הבעיות בתחומים כמו המצברים, חטיבות הכוח והחלפים למערכות החשמל. כן ניתנה עזרה למרת"ח 6400 בהכשרת התחמושת ולסדנאות העורפיות בהכשרת הטנקים, התומ"תים כלי הרכב והנשק. קויימו קשרים טכניים הדוקים עם כל רשת המפעלים הביטחוניים האזרחיים כמו: תעש, סולתם ואליאנס, להם ניתן סיוע במטרה לאפשר להם לייצר או להכשיר ציוד לחימה בדרך המהירה ביותר. בחינה מזורזת – בוחני יחידת הבחינה פעלו במרוכז במש"אות, במפעלים ובסדנאות ואף בדרג השדה. טיפול בטנקים ובתומ"תים פגועים – צוותים מיוחדים הוקמו במטרה לאתר טנקים ותומ"תים פגועים, למיינם ולפנותם לתיקונים. מקחש"ר שלחה אנשים לסייע למש"א 7100 בעבודה פיזית בפינוי ובבחינת התחמושת, במתן הוראות טכניות ובבחינת הצל"ם. פיתוח מזורז של דגמים – בימי המלחמה זורזה השלמת הפיתוח של מספר דגמים, כפתרון מאולתר וארעי כמו: התקנת 'עברי' – רקטה ארטילרית בקוטר 280 מ"מ ולטווח 40 ק"מ, על תובת שרמן, התקנת משגרי 'עורב' – טיל נ"ט אמריקאי (טאו) מונחה באמצעות כבלים לטווח שלושה ק"מ, על גבי ג'יפים, נגמ"ש פינוי רפואי ועוד. כמו כן נערכו ניסויים מזורזים בסוגי התחמושת השונים ובדגמי המתקנים להגנה מפני טילי נ"ט מונחים. קליטה והכשרה של ציוד השלל – חלק מציוד השלל הוכנס לשרות מבצעי ומקצתו שימש נושא ללימוד במהלך הקרבות. הגופים הטכניים של מקחש"ר עסקו בהכנת החומר הטכני של הציוד, בהמלצות לגבי קליטת חלקו בצה"ל, בהכנת ההוראות הטכניות בנושאי הבטיחות, התפעול, האחזקה ותהליך הכשרתו ואישורו לשימוש בצה"ל. רכש הציוד בארצות הברית – מקחש"ר נחלצה לסייע בקליטת הרכש מארצות הברית, שהגיע ברובו, במסגרת 'הרכבת האווירית', בהכנת החומר הטכני והוראות הקליטה, מתן המלצות וייעוץ לגופים המזמינים, הדרכת היחידות הלוחמות ואנשי החיל בתפעול ואחזקה של הציוד החדש ועריכת בדיקות וניסויים בתחמושת. עריכת סקרים – בימי המלחמה ולאחריה נערכו סקרים טכניים שונים כמו: סקר טנקים שרופים ופגועים ומיונם להפקת לקחים בנושאי מיגון ועוצמת אש. סיוע לחיל האוויר ולחיל הים – בהרכבת נשק נ"מ ובבדיקת תותחי נ"מ 40 מ"מ ותחמושתם וכן בהתקנת נשק קרקעי על כלי השיט. עריכת ניסויים מזורזים – בזמן המלחמה ערכה יחידת הניסויים מערכת ניסויים מזורזים, לאישור כשירות התחמושת לשימוש בצה"ל. הפעלת בה"ד 20 - בהכשרה מזורזת של בעלי המקצוע וסיפוחם ליחידות, בהיותו מאגר לגיבוי המערך הנפרס ובשליחת כל חניכי קורס קציני החימוש לתגבור מערך השדה.[iii] חיל החימוש במערך השדה היחש"מים והסדנה הגייסית פעלו בנושאים הבאים: תיקון כל הצל"ם שהיה בסדנאות תוך זמן קצר ביותר, סיוע לימח"ים בתיקוני הצל"ם, במטרה להבטיח את גמר הגיוס וההתארגנות בהקדם, ביצוע התיקונים ופעולות החילוץ בצירי התנועה לחזיתות, תיגבור היחידות הלוחמות בכוח האדם, הקמת החוליות הטכניות לכוחות המאולתרים, הפעלת מערכת המוסכים המשולבים ותחנות השרות, סיוע באספקת חלקי החילוף לגש"חים, בעיקר על ידי תיקון, איתור, פינוי ותיקון של רק"ם צה"לי פגוע, קליטה ודיגום ראשוני של הצל"ם מהרכש ומהשלל, ביצוע משימות עבור מצל"ח 6800, כמו השמשה של המנועים, הרדיאטורים, מערכות הדלק והחשמל, הציוד האופטי ועוד, פירוק ואיסוף המכללים והחלקים מתוך הרק"ם והרכב הפגוע וכן יצור כלי העבודה המיוחדים לגש"חים. ברמת האוגדות פעל מערך החימוש באינטנסיביות, בגמישות, בציוות כוחות, באילתור יעיל, בהתאם לתנאים. בדרג הגדודים והפלוגות פעל החימוש, ככל שיכול היה, בצמידות לכוחות הלוחמים, תוך מתן שירות מירבי. הכוחות החימושיים נערכו בנקודות מרכזיות שנקבעו ושם ביצעו תיקונים וציוות מחדש של כלים וצוותים. כיתות חימוש שנפגעו הוחלפו על ידי כיתות מרמת הגדוד או אף מרמת הגש"ח או היחש"ם. בסך הכל פעלו שישה גש"חים, סדנה חטיבתית אחת ושלושה פלס"דים וכן פלגה לאחזקת ציוד הגישור והצליחה בדרג ב. הגש"חים פעלו כיחידות עצמאיות במסגרת האוגדה והוכיחו את גמישותם ויעילותם. הם קלטו והעבירו את יחידות החימוש הלא אורגניות מגופים שונים ושילבו אותן בתוכם ללא קשיים. מפקדות הגש"חים דילגו והפעילו את הפלוגות הקידמיות באופן שוטף וללא קשיים וכן בוצעו העברות של הפלוגות מגש"ח אחד למשנהו, לפי הצורך וללא תיאום מיוחד.[iv] המערך החימושי בפיקוד הדרום המערך הנייח המערך החימושי בפיקוד הדרום היה מאורגן בשתי מסגרות: המערך הנייח והמערך הנייד. המערך הנייח כלל את: יחש"ם עורפי 653, יחש"ם קדמי 674 והסדנאות שלהם. יחש"ם 653, בפיקוד סא"ל אברהם ניניו, היה מורכב ממפקדת היחש"ם, מהסדנה הבסיסית, מארבע הסדנאות המרחביות, מסדנת הרק"ם, מהמוסכים האזרחיים המשולבים לאחזקת רכב היר"ם המגוייס ומהפלס"ד, פלוגת הסדנה הניידת (חירום). תפקידו היה להישאר במהלך המלחמה, בפריסתו הקיימת ולשמש גורם הקולט כלים שלא ניתן היה לתקנם במערך הקדמי. יחש"ם 653 היה מבוסס על כוח האדם הסדיר והשלמות המילואים ויחידותיו היו פרוסות כפלוגות בבאר שבע, אל עריש, אילת, עין יהב ושארם אל-שייח' ופלוגת הגישור והצליחה בזיקים. הוא סיפק שירותי אחזקה לכל היחידות שהיו ערוכות במרחב. יחש"ם 674 תוכנן לשמש כמערך הקדמי של מרחב סיני. היה מבוסס על כוח המילואים, עם גרעין קטן של חיילים סדירים. היחש"ם אמור היה להתפרס באל עריש עד בלוזה וטסה ולתפוס את מתקני גש"ח 784 של אוגדת סיני. התכנון לא יצא לפועל כפי שנקבע, מצב ששיבש את התאום והקשר בין הגופים השונים ובעיקר בנושא העברת מתקני גש"ח האוגדה ליחש"ם המילואים.[v] ביום שישי, 5 באוקטובר, הוציא קצין החימוש הפיקודי, סא"ל פסח ליבנת, בתיאום עם יחש"ם 653 ועם גייסות השריון, פקודה לביטול חופשות. הוא הורה את ניניו, מפקד יחש"ם 653 למנות את סגנו, רס"ן משה כהן, כממלא מקום מפקד היחש"ם במחנה נתן וניניו עצמו הועבר לפקד על יחש"ם 674 שתוגבר בחיילים וקצינים סדירים ויצא לכיוון סיני. למחרת, ה-6 באוקטובר, בשעות הבוקר, ניתן אישור לביצוע גיוס 'מתגלגל', הוצאו התרעות לאנשי המילואים, אישור לעבוד בשבת וביום הכיפורים וכן ניתנה הוראה להוציא 50 טנקים של אוגדה 143 וכ-150 כלי רכב אחרים, שהיו בתיקון ביחש"ם 653. נקבע כי יחש"ם 653 יהיה אחראי לכוחות הנעים בציר באר שבע–עסלוג', ניצנה-ביר תמדה ויפרוס חוליות במספר צמתים. סדנה גייסית 650, השייכת לגייסות שריון, נקבעה להיות אחראית לצירים אל עריש- בלוזה–רפידים. הסדנה הגייסית שימשה בכל ימות השנה כסדנת השריון המרכזית של צה"ל, אך בעת חירום ובמלחמה, שימשה כעתודת המטכ"ל לתגבור הכוחות, על פי הצרכים. הסדנה החזיקה בנוסף לגש"ח 784, שהוכפף לאוגדת סיני, גש"ח נייד 867 לטובת אוגדה 162 והיא נתנה במהלך המלחמה ולאחריה, גיבוי לכוחות הלוחמים בשיפוץ המכללים, יחידות הכוח וביצוע התיקונים/השיפוצים של הטנקים הפגועים. יחש"ם 674 היה מוכן במוצאי ה-6 באוקטובר לתנועה. כיתות היחש"ם היו פרוסות בצמתים ולאורך הצירים ואנשי החוליות סייעו בחילוץ הטנקים ששקעו בחול, פרסו זחלים או התהפכו. בסך הכל תיקנו היחש"מים 87 טנקים ותומ"תים שהיו בדרכם לחזית ועוד 177 בזמן הלחימה. בנוסף תוקנו בסדנאות רפידים, טסה, בלוזה, פלס"ד 866, סדנה 865 ו-649 למעלה מ-4,000 כלי רכב ב.[vi] המערך הנייד הגש"ח הוא יחידה תקנית במסגרת אגד התחזוקה, כפוף פיקודית למפקד אגד התחזוקה ומתואם מקצועית על ידי קצין החימוש האוגדתי. בנוי מהמפקדה, מהפלוגה הבסיסית, משתי הפלוגות הקדמיות לחטיבת הטנקים, מהפלוגה הקדמית לחטיבה הממוכנת ומהפלוגה הקדמית לאגד הארטילרי והוא נועד לתחזק את אפסנאות חיל החימוש ביחידות האוגדה. הגש"ח מותאם במבנהו ובארגונו למבנה האוגדה ולסוגי הצל"ם שבה. תפקידו לבצע תיקוני דרג ב ברק"ם, בציוד בתי המלאכה, בגנרטורים ובמכשירים המדוייקים. לסייע ליחידות בתיקוני דרג א, במתן שירותי הסיכה ותיקוני קשר פנים ברק"ם. לבצע פעולות חילוץ וגרירה, פינוי הרק"ם וכלי הרכב, אספקת החלפים ליחידות האוגדה ולסייע בריכוז ובהכשרת השלל.[vii] המערך הנייד כלל שלושה גש"חים: גש"ח 867 בפיקוד סא"ל יעקב מרדכי (מרקו) באוגדה 162, בפיקוד האלוף אברהם אדן (ברן), גש"ח 862 בפיקוד סא"ל יוסף בראור (ברוור) באוגדה 143, בפיקוד האלוף אריאל שרון וגש"ח 784 בפיקוד סא"ל יצחק רווה (מושקו) באוגדת סיני, בפיקוד האלוף אלברט מנדלר, שנפל ב-13 באוקטובר ובמקומו מונה האלוף קלמן מגן. כן היה במערך הנייד פלס"ד, שכללה שש כיתות רכב ב, שלוש כיתות שרמן וארבע כתק"לים (כיתות תיקונים קלים) ופלגה לאחזקת ציוד הגישור והצליחה. גש"ח 784 גש"ח 784, שנקרא גם גש"ח סיני, הוקם במהלך מלחמת ההתשה על ידי הסדנה הגייסית 650 והיה כפוף לה במשך חמש שנים. במלחמת יום הכיפורים שימש כגש"ח של אוגדת סיני בפיקוד סא"ל יצחק רווה (מושקו) ומנה ערב המלחמה 538 חיילים. הגש"ח היה פרוס כדלקמן: המפקדה ברפידים, פלוגה בבלוזה, שתי פלוגות ברפידים, פלוגה בביר תמדה, פלגת המתלה ופלגת טסה. ביומיים הראשונים למלחמה שרת הגש"ח, לבדו, את כל היחידות בגזרת התעלה. כיוון שכלי רכב רבים נתקעו על הצירים, הוצאו כוחות מהגש"ח לתיקונם. נעשה מאמץ לתגבר את כיתות המגח ולכן התקבל אישור מהאוגדה ל'משוך' מספר זחל"מים מהסדנה בביר תמדה. תגבורות בכוח אדם שהגיעו, היו חסרות באמצעים ובציוד. היומיים הראשונים של המלחמה היו קשים במיוחד, אך אנשי הגש"ח עבדו ברציפות תחת הפגזות, תוך מסירות ואילתורים, על מנת לתקן את הטנקים ולהחזירם לשדה המערכה.[viii] רווה זוכר, כי בבוקרו של יום הכיפורים, ירדו שלושה מכונאים מחיילי הגש"ח, מסדנת המתלה: סמ"ר שלמה בן אבו, רב"ט נתן קליין ורב"ט יעקב דרוויש למוצב 'הכפר', על מנת לתקן גנרטור. המלחמה תפסה אותם במוצב ולאחר שלושה ימים הם נפלו בשבי המצרי, יחד עם שאר אנשי המוצב, גורלם נודע למפקדי הגש"ח רק עם תום המלחמה. בנוסף לשניים אלה נפלו שני חיילים נוספים של חיל החימוש בשבי המצרי: סמל חיים ישראלי וסמל יהודה חיון. כל החמישה הוחזרו במסגרת חילופי השבויים עם המצרים לאחר המלחמה. הם נחקרו על ידי המצרים בנושא שירותי החימוש בחיל השריון ובמיקום הסדנאות, כמו גם במבנה חיל החימוש, שמות המפקדים ונושא ההדרכה והכשרת אנשי החיל.[ix] ב-8 באוקטובר, ע"פ הנחיית בליטי, הועברה מפקדת הגש"ח למתלה וברפידים נשאר הסמג"ד, אברהם שכטר, ששימש כמפקד הפלוגה העורפית לגש"ח, אליה הועברו הטנקים לתיקון בדרגי ג או ד. במתלה מינה רווה את יעקב מצליח לסמג"ד. הם הקימו מרכזי תיקונים אליהם גררו את הטנקים הפגועים, תיקנום במהירות והחזירום לכשירות. רווה סיפר כי עשו שימוש רב בשיטת הקניבליזציה של הרק"ם כמקור לחלקי החילוף, בנוסף לחלפים שקיבלו ממצל"ח. פלוגות מהגש"ח צלחו את התעלה כבר ב-19 באוקטובר וב-22 באוקטובר ונעו בעקבות חטיבות השריון. באותה תקופה נהרג אחד מנהגי הזחל"ם של כיתת התגבור ונפצעו כמה מחיילי הגש"ח. מפקדת הגש"ח עברה ממקום למקום וסייעה בחילוץ הטנקים ובתיקון רכב ב של האוגדות האחרות. לאחר הכרזת הפסקת האש תיקן הגש"ח את כל כלי הרכב הפגועים במרחב והחזירם לכשירות. אנשי הגש"ח תיקנו תיקון יסודי את הטנקים הפגועים, קלטו את הטנקים החדשים ועסקו בטיפולים השוטפים כגון: החלפת השמנים, החלפת המסננים והטיפולים המונעים. פלוגת רכב של גש"ח 784 ברפידים רווה סיפר עוד, כי לאחר הפסקת האש התברר כי כוחותינו בג'בל עתקה, לשם ניתן היה לנוע רגלית בלבד, סבלו ממחסור במזון ונשק ולא ניתן היה להוריד משם את הפצועים. מפקד האוגדה, מגן, ביקש מהגש"ח להתקין מעין רכבל, שישמש ליצירת קשר עם אנשי המוצב, משימה אותה ביצע הגש"ח תוך 48 שעות.[x] בשנת 1974 הועבר גש"ח 784 תחת כפיפות פיקוד הדרום ומאוחר יותר, לאחר פינוי סיני התמזג ביחש"ם 674, שנקרא גם יחש"ם ערבה. גש"ח 867 גש"ח 867 של אוגדה 162 התארגן כגש"ח נייד בדצמבר 1969 והיה מבוסס על כוח האדם הסדיר של הסדנה הגייסית 650 והשלמה של המילואים. פקודת הגיוס למלחמה הגיעה בצהרי ה-6 באוקטובר 1973 ותוך 14 שעות היה הגש"ח מוכן לתזוזה. הוא היה מצוייד בערכות חלפים לרמות השונות ובסיוע מהמלאי השוטף של הסדנה הגייסית 650. בבוקר ה-7 באוקטובר יצא הגש"ח לשטח הכינוס באזור רפיח, בפיקוד סא"ל יעקב מרדכי (מרקו), ששימש מפקד הגש"ח כמינוי חירום. במקומו התמנה רס"ן בן נון שחר כמפקד הסדנה הגייסית. תוך כדי התנועה מוקמו המסגרות הפלוגתיות על הצירים ובצמתים והן נתנו את שירותי האחזקה והתיקונים ליחידות שנעו לחזית על השרשראות. בהמשך התפרס הגש"ח בצירים השונים וכן במרכז הטיפולים בבלוזה. הוא ביצע את אחזקת הכוחות הלוחמים, תוך קירבה גדולה אליהם ובממוצע החזיר לכשירות, מידי יום, 30-20 טנקים. הפיקוד על גש"ח 867 במהלך המלחמה נחלק, בהסכמה לא כתובה, בין מפקדו בסדיר, יעקב מרדכי (מרקו), שהיה אחראי על המערך העורפי, לבין סא"ל יורם לונדון, קצין החימוש של אוגדה 162, שטיפל בכוחות שבצירים. הגש"ח היה מורכב בעיקרו מחיילי הסדנה הגייסית, שנעו בכלי הרכב שהותקנו מראש והופעל על פי תורת התפעול שגובשה טרם המלחמה. בכך התאפשר לגש"ח לתת שירותי אחזקה שוטפת ויעילה לאורך כל המלחמה. יורם לונדון, בסיוע שתי כיתות סיור על גבי ג'יפים, שסופחו אליו, עסק ב- 8-7 באוקטובר בפינוי הצירים ובפתיחת פקקי התנועה הקשים. אלה נבעו מכך שמובילי טנקים ריקים, לא הצליחו להשתלב בציר, כאשר רוחב הכביש לא איפשר מעבר שני מובילים, אלא אם כן אחד מהם ירד כמחצית רוחבו לדיונות. במהלך הקרבות פעל הגש"ח בתיקוני הרק"ם בחניונים אליו פונה, בהחזרה לכשירות ובהשלמת הצל"ם לטנקים הפגועים. ב-15 באוקטובר ולקראת הצליחה התבצע לכל הרק"ם האוגדתי טיפול א, שכלל החלפת השמנים והמסננים. תוך כדי השלבים הראשונים של הלחימה בוצעו בגש"ח שינויי ארגון, על פי צורכי השטח. כך למשל, הוצאו מחלקות הרק"ם מהפלוגה הבסיסית שאורגנו כפלוגת רכב ב, הוקמה פלוגה רביעית קדמית בנושא תומ"ת, הפלוגה הקדמית המעורבת שוט-קל ושרמן הוסבה לפלוגה הקדמית התקנית של שוט-קל ואלמנט ההחסנה של הגש"ח רוכז במסגרת נפרדת. במהלך הקרבות נהרגו 12 מאנשי הגש"ח ו-58 נפצעו, בהתקפות המטוסים, הפגזות הארטילריה, הקטיושות והטנקים.[xi] הגש"ח היה מצוייד היטב בחלקי החילוף שאורגנו במסגרת הסדנה הגייסית 650. אספקת החלפים במהלך המלחמה התבצעה במשיכה על ידי הגש"ח, שפינה לעצמו 12 משאיות למטרה זו. במהלך המלחמה תיקן הגש"ח 516 טנקים ו-739 כלי רכב ב. מתוך הניתוחים הסטטיסטיים שלאחר המלחמה עלה, כי רק"ם האוגדה עבר תיקון פעמיים עד שלוש פעמים בממוצע.[xii] גש"ח 862 גש"ח 862 של אוגדת שרון, אוגדה 143, בפיקודו של סא"ל יוסי בראור (ברוור) היה ערב המלחמה גש"ח מילואים בהקמה, בעת מעבר משדה תימן לפלוגות. כוח האדם המקצועי שלו היה חדש או הורכב מכוח אדם לא מיומן, מיוצאי הסדנאות החטיבתיות והמג"ד לא הכיר את מרבית אנשיו. הגש"ח היה כפוף ליחש"ם 653 והימ"ח שלו הועבר זמן קצר טרם המלחמה ממחנה נתן ליד באר שבע למחנה פלוגות, ליד קרית גת והוא לא היה מאורגן. גיוס כוח האדם התעכב, אך בסופו של דבר ההתייצבות עלתה על מאה אחוז והמג"ד נאלץ לשלוח אנשים הביתה, שכן לא היה לו מספיק ציוד ורכב עבורם. התארגנות הגש"ח לוותה בקשיים, כך למשל יצאו מהימ"חים רק 113 טנקים וכן התקשורת עם גורמי החימוש באוגדה היתה לקויה. מצל"ח באר שבע לא היה יכול לספק מכללים לגש"ח והוא נאלץ למשוך אותם ממצל"ח רפידים, באמצעות סבבים של מספר משאיות. הזמנת חלקי החילוף נעשתה על ידי רצים. אוגדת שרון היתה אוגדת מילואים, בנויה משלוש חטיבות, מהן שתי חטיבות מגח A-3 M-48 ו- M-60-A-1 וכן חטיבת שרמן. עם פרוץ המלחמה סופחה חטיבה 14, טנקי מגח אף היא, לאוגדה. התחמושת היתה ארוזה במארזים ולא היה אפשר למצוא מלגזות להרימם. כיוון שכך, היה צורך לשלוח כלי רכב לצריפין לאסוף תחמושת, דבר שעיכב את יציאת הטנקים. מרבית כלי הרק"ם נעו לחזית על זחליהם, אך לא נגרמו תקלות רבות עקב כך. למרות זאת, הכוחות שצורפו לאוגדה והפריסה הנרחבת מנעו ממפקד הגש"ח ומקצין החימוש האוגדתי לקבל תמונה ברורה של כמות הכלים שבשטח, סוגם ומצבם. מכיוון שהגש"ח לא היה מצוייד וחסרו לו חלקי חילוף, עם פרוץ המלחמה החלו אנשיו לאסוף ציוד ממקורות שונים ובכלל זה, מספר יוסי בראור, הם גנבו ציוד מהימ"חים וירדו לכיוון התעלה. במהלך הימים הראשונים של הבלימה, ביצע הגש"ח תיקוני טנקים רבים, תוך ספיגת שלוש הפצצות אוויר מצריות, שגרמו לאבידות בנפש. עם הצליחה חצה הגש"ח את התעלה ושם ביצע החזרה לכוננות של כל האוגדה. אנשי הגש"ח טיפלו בכל הטנקים, בעיקר במגחים, בכוחות עצמיים ולא שלחו כלים לתיקון בסדנאות אחרות. בסך הכל תיקן הגש"ח בעת המלחמה 209 תקלות טנקים, מהן 148 בטנקי מגח ו-61 בטנקי שרמן ובתומ"תים, 302 תקלות בנגמ"שים ובזחל"מים ו-691 תקלות בכלי רכב ב. למרות כל הקשיים והכשירות הנמוכה בתחילת המלחמה, הצליח הגש"ח לבצע את משימת האחזקה של האוגדה על הצד הטוב ביותר. במהלך המלחמה היו לגש"ח 14 הרוגים וכ-50 פצועים.[xiii] הגש"חים נפרסו בכל מרחב הלחימה, משני עברי התעלה. פלוגות הגש"חים פעלו במרחקים של שניים-שלושה ק"מ אחת מהשנייה. הפלוגות הוציאו חוליות תיקונים אל שדה הקרב והן טיפלו ברק"ם וברכב, שניתן היה להחזירו לפעילות באופן מידי. אלה שלא היה ניתן לתקנם במקום, פונו לתיקון בשטח פריסת הפלוגות. עבור כלים שנפגעו באורח שלא איפשר את תיקונם, הוזמנו מובילים שהעבירו אותם ליחש"מים ולמש"אות בעורף. בפועל, נוצר בין הגש"חים ארגון בין-אוגדתי לא פורמלי, זאת באמצעות המפקד, בליטי, שהיה אחראי למערך האחזקה בסיני, תפקיד שנוצר אד-הוק עם תחילת המלחמה. הוא עשה ככל שהיה באפשרותו ובעיקר מתוקף סמכותו האישית, לתאם ולרכז את עבודת החילוץ והתיקון בראייה פיקודית-מרחבית ולאו דווקא אוגדתית.[xiv] מפקדים מספרים אל"ם (מיל') אליהו ברק (בליטי) סיפר כי עם פרוץ המלחמה, והוא כבר משוחרר מצה"ל, הוא שאל אוטו ממפעל 'ליילנד', בו עבד, לבש מדים ונסע לג'וליס. כאמור לעיל, בליטי שמונה לאחראי האחזקה בסיני ושילה שחבר אליו ירדו לפיקוד דרום בבאר שבע, פגשו את סא"ל פסח ליבנת (וייס), קצין החימוש של פיקוד הדרום, ויחד ירדו לסיני. בדרך מג'וליס לביר גפגפה, מקום מושבו של אלוף פיקוד הדרום, הם ספרו 92 טנקים מקולקלים, שנשארו לצידי הדרך ביחד עם צוותיהם. הם רשמו את מיקומו של כל טנק שהתקלקל והינחו את שחר בן נון, אשר מונה על ידי בליטי כמ"מ מפקד הסדנה הגייסית, להוציא חוליות לשטח ולתקן את כל הטנקים. בליטי ושילה הקימו מעין גוף מתאם. הם קיבלו רכב וקשר מהפיקוד והחלו באיסוף מידע על הבעיות בשטח, שכלל את הצרכים של היחידות בתחום חלקי החילוף, פינוי וכדו'. את המידע העבירו לגורמי הפיקוד, למקחש"ר, לאג"א, למצל"ח ולסדנה הגייסית 650 בג'וליס. המידע שהועבר למצל"ח הביא לדחיפת חלקי החילוף לגש"חים וזה שהועבר לסדנה הגייסית, תרם להכנת ושיפוץ המכללים ויחידות הכוח שנדחפו לסיני. ראוי לציין את תרומת נוכחותם של בליטי ושילה בשטח, שנסכה ביטחון רב בחימושניקים, ששמעו אותם בלילה בקשר. משם המשיכו השניים לסייר בין היחידות בשטח, בבלוזה, בטסה ובמפקדות האוגדות ואספו מידע חיוני. בפגישה עם מפקד אוגדת סיני, אלברט מנדלר, התברר להם כי מתוך 250 הטנקים נותרו רק 73 כשירים. כל השאר היו מקולקלים, נשארו בשטח בעת הנסיגה מאזור התעלה או שעדיין נשארו בסדנאות בעורף. מנדלר ביקש מבליטי לעבור מגדוד לגדוד ולעשות ככל הניתן לתיקון הטנקים ולהחזרתם לשדה המערכה ואכן, ביום הראשון הצליחו אנשי חיל החימוש בשטח ובגש"ח 784 לתקן כ-80 טנקים וביום השני תיקנו עוד 60. בכך הוסיפו תגבורת משמעותית לכוחות האוגדה. בימים הראשונים שימש המחנה בביר גפגפה כבסיס המרכזי לביצוע עבודות הקניבליזציה בדרגי ג ו-ד, דהיינו, פירוק צריחים ותובות והרכבת טנק אחד מחלקים של שניים-שלושה טנקים אחרים שניזוקו, זאת בנוסף לטיפולי דרג ב. התחושה היתה שפעולות אנשי החימוש בשטח תרמו רבות ונתנו את התחושה שהם "מצילים את המולדת".[xv] בליטי מציין עוד את העזרה הרבה שקיבל מחפ"ק חי"ח במטכ"ל/אג"א ובעיקר מיוחנן מגל ז"ל, בכל הקשור להובחה ולאספקת חלקי חילוף. סא"ל יורם לונדון, ששימש כקצין החימוש של גייסות השריון, יצא למלחמה בפיקוד הדרום כקצין החימוש של אוגדה 162. האוגדה יצאה למלחמה בהרכב שונה מהמבנה הבסיסי שלה. חטיבה 7, שאמורה היתה להיות כפופה לה, הועלתה לפיקוד הצפון, גדוד אחד של חטיבת בית הספר לשריון הועלה אף הוא לתגבור החזית הצפונית. חטיבה 500, שהיתה עתודה מטכ"לית, הפכה לחטיבה אורגנית. חטיבה ממוכנת 11, עם טנקי שרמן, נשארה עם תחילת המלחמה בגזרה הצפונית בבלוזה ובמקומה התקבלה חטיבה 204. חטיבה 217, שזה עתה הוסבה לשוט-קל והיתה צריכה להיות בפיקוד המרכז, הוכפפה לאוגדה 162. לעומת זאת היה אגד התחזוקה קבוע ונשאר באוגדה. למעט גדוד אחד שירד על המובילים, הגיעו כל הטנקים לשדה המערכה, מרחק של כ-400 ק"מ, בנסיעה על השרשראות. מצב זה כשלעצמו היווה 'קרב אחזקה'. שכן, בנוסף לנסיעה על השרשראות למרחק כה ארוך, שגורמת לבלאי ולתקלות רבות, היה ציר התנועה לאוגדה, אשקלון-אל-עריש-בלוזה חסום, והטנקים, הזחל"מים והנגמ"שים נאלצו לנסוע בצידי הכביש שנרמס. עקב זאת נגרמו תקלות טכניות רבות, שקיעות, פריסת זחלים והתהפכויות. במצב זה ועד שלב כינוס הכוחות, ב-8 באוקטובר לפנות בוקר, נועדה מירב הפעילות לעשיית סדר, לפתיחת הצירים ותחילת חילוץ כלי הרכב והרק"ם התקועים. לאחר שלב ההתארגנות עבר לונדון לגזרת הלחימה של האוגדה; ציר טסה-בלוזה, בין שני צירי העומק: ספונטני ומאדים. מצירים אלה יצאו, מידי בוקר, כוחות האוגדה ללחימה. לונדון ואנשיו החלו לאסוף את הכלים הפגועים ולרכזם בשתי נקודות של הפלוגות הקדמיות. כן עסקו בחילוץ ופינוי הכלים מציר אל עריש-בלוזה. בעשרת ימי הלחימה ועד הוצאת האוגדה מהקו להתארגנות, ב-18 באוקטובר, עסקו אנשי החימוש במיגוון התפקידים ובכלל זה לקחו על עצמם לבצע את הפעולות, שבדרך כלל מבצע צוות הטנק כמו הגירוז, החלפת השרשראות והתדלוק, כיוון שאנשי הצוותים היו עייפים ממאמץ הלחימה. לימים, מצא לונדון, כי גם צוותי החימוש האחרים, בגזרות האחרות, נהגו בצורה זו ובכך הוא רואה הוכחה כי הרוח החימושית והמסורת עוברים הלאה.[xvi] רס"ן אנטול שפיגל היה מפקד פלוגה ב (רכב ב) בסדנה הגייסית 650 בג'וליס. כמינוי חירום הוא שימש כמפקד הפלוגה הבסיסית של גש"ח 867, שיצא מהסדנה הגייסית. פלוגה ב היתה גדולה וכללה כ-450 איש, ארבע מחלקות רכב, שתי מחלקות רק"ם ומחלקה שטיפלה בתותחים ובציוד הנילווה. חלק מהרכב שהועמד לרשותו היה מדוגם ומאוחסן בימ"חים וחלק אחר נלקח מהתיקונים בסדנה. הפלוגה פעלה במסגרת גש"ח 867, שהיה בנוי על חיילי הסדיר והשלמות המילואים, בפיקוד מרקו ופעלה בגזרה הצפונית בסיני. מרקו הורה לשפיגל לצאת לסיני, למרות שהפלוגה לא היתה מוכנה. הפלוגה התמקמה בנח"ל-ים ומחלקותיה נפרסו לאורך ציר התנועה ועסקו בתיקוני רק"ם ורכב שהתקלקל עקב היציאה החפוזה מהימ"חים. לאחר שהצליח לרכז את יתרת הפלוגה המשיכו לנוע לאורך צירי התנועה והתמקמו בסדנאות מחנה רומני. ברומני היו המתקנים הקבועים, עוד מתקופת מלחמת ההתשה ומשם יצאו לתיקון הטנקים וכלי הרכב בשטח או גררו אותם לסדנה. עם התקדמות האוגדה לאורך ציר הרוחב, נעה פלוגת אנטול בעקבותיה. פעילות הפלוגה התאפיינה בהפעלת מאמצים מיוחדים לאורך כל שעות היממה ובתושייה רבה במטרה להכשיר צל"ם. עבודה זו נעשתה ללא הפסקה, תוך הקרבה ובהיות האנשים עייפים, חולים ופצועים וזכתה להוקרה רבה בתחקירים שנעשו לאחר המלחמה.[xvii] המערך החימושי בפיקוד הצפון פיקוד הצפון נערך למלחמה על פי תוכנית 'סלע', שעיקריה היו: א. האויב יוכל לפרוץ לשטח ישראל בעוצמת שריון ניכרת, כמעט לכל רוחב הרמה. ב. אין לרמה עומק אופרטיבי מספיק לניהול מערכת הגנה ניידת וכל נסיגה מקו המוצבים עלולה לסכן שטחים חיוניים בצפון המדינה. ג. יש להגן על ישובי הגולן. על פי התוכנית היתה צריכה אוגדה 36 להגן על רמת הגולן ואוגדה 210 נועדה לעתודה פיקודית למגננה ומתקפה. האחזקה התבססה על הכוחות החימושיים האורגניים שביחידות, למתן אחזקה בדרג א וסדנאות היחש"ם והסדח"טים ברמת הגולן ועד צומת גולני היו צריכים לתת מענה אחזקתי בדרג ב. כל זאת עד הגעת חיילי המילואים יחד עם המערך הלוגיסטי ביחידות ובגש"חים שבאגד התחזוקה. במסגרת כוננות 'כחול-לבן' במאי 1973 זורזו ההכנות הלוגיסטיות למלחמה, הוגדל המלאי במתקני התחמושת הקדמיים בגולן, מערך האחזקה ביצע טיפולים יזומים לצל"ם בימ"חים, נעשו תיקונים חימושיים אשר שיפרו את רמת כשירות אמצעי הלחימה ומוכנות הכוחות. כן נפרצו דרכים, נבנו גשרים מקבילים לגשר בנות יעקב וגשר אריק ועוד. אך כיוון שמלחמה לא פרצה באותה עת, צומצמה הכוננות עד שבוטלה כליל באוגוסט 1973. ערב מלחמת יום הכיפורים היה מאורגן המערך החימושי בפיקוד הצפון כדלקמן: בפיקוד – מחלקת החימוש הפיקודית, הסדנאות הכפופות לפיקוד, שנפרסו בהתאמה לפריסת הכוחות הלוחמים וצירי התנועה. באוגדה - בכל אוגדה גש"ח שביצע תיקוני דרג ב. ציוד כל גש"ח הותאם לאופי האוגדה לה סיפק שירותים, בנוי על כוח אדם מילואים והאמצעים שלו היו בימ"חים של הפיקוד. בחטיבה – בדרג הפלוגה כיתת החימוש המהווה חולייה עצמאית המסוגלת לבצע תיקוני דרג א. בדרג הגדוד, מחלקת החימוש הבנויה בהתאם לייעודו המבצעי של הגדוד. המחלקות מסוגלות להתפצל, בהתאם לנסיבות לכיתות עצמאיות ולבצע תיקוני דרג א ו- א1, בכמה כלי רכב או ברק"ם. ציוות כוחות – במידה ומוקם כוח ייעודי יצוות כוח שיספק את צורכי האחזקה של אותו גוף מאולתר. כוח זה יכלול את בעלי המקצוע והאמצעים, בהתאם לסוגי הצל"ם וגודל הגוף המתמרן. עם פרוץ המלחמה לא היה מערך המילואים בפיקוד הצפון בכוננות הנדרשת. למרות תהליך הקמת אוגדה 210 בתקופת 'כחול-לבן', טרם הושלמה התארגנותה ואימון הקמתה תוכנן למאי 1974. גש"ח 739, שהיה אמור לתת את שירותי החימוש ליחידות האוגדה, במסגרת אגד תחזוקה 813, לא היה קיים כגוף מאורגן ולא ביצע אימון הקמה. הוא התבסס כולו על כוח האדם והאמצעים מהמערך הסדיר של יחש"ם 651.[xviii] במרחבי רמת הגולן נמצאו עם פרוץ המלחמה חיילי החימוש על פי הסד"כ הלוחם שהיה פרוס שם, שהתבסס על המערך הסדיר. מערך זה פעל בסדנאות נפח וצנובר שנתנו את האחזקה לכל הצל"ם ברמת הגולן. שאר סדנאות הפיקוד ובעיקר סדנאות 701 ו-704, היוו את העורף הלוגיסטי לסדנאות רמת הגולן. בימי המלחמה הראשונים היה על הסדנאות לטפל ב-27 טנקים ושמונה תומ"תים, שיצאו מהימ"חים ונתקעו בדרך בשל בעיות במנוע, בהיגוי ובבילום, במערכות הקרור, במערכות הדלק וכדו'. נוסף על כך, 20 טנקים ובהם שוט מטאור ושוט-קל, כלל לא הצליחו לצאת מהימ"חים, עקב ליקויים טכניים והיה צורך לטפל גם בהם ובעיקר להחליף את המצברים. הסדנאות העורפיות עסקו בהחזרת כל הצל"ם שהיה אצלן לכשירות ולהוצאתו לחזית. עם פתיחת הקרבות נפגעו כמויות גדולות של טנקים ואנשי חיל החימוש הצליחו, במשאבים מצומצמים להכשיר את מירב הצל"ם הפגוע ועוד טרם הגעת כוחות המילואים. לאחר הגעת כוחות המילואים טיפלו הסדנאות גם בתקלות שהתגלו בימ"חים ולאחר מכן בכלים שנתקעו בצירים.[xix] יחש"ם 651 על סדנאותיו פעל במהלך המלחמה במיגוון פעילויות ובהן: הכשרת כל הצל"ם לפעילות המבצעית, בזמן קצר ביותר. סיוע לימ"חים בתיקוני הצל"ם על מנת לאפשר התארגנות מהירה. ביצוע התיקונים ופעולות החילוץ על צירי התנועה ובשטחי הלחימה. תגבור היחידות הלוחמות בכוח האדם החימושי. הקמת החוליות הטכניות לכוחות המאולתרים. הפעלת מערכת המוסכים ותחנות השירות. סיוע באספקת חלקי החילוף לגש"חים וליחידות הלוחמות. הוא סייע גם באיתור, בפינוי ובתיקון הרק"ם הצה"לי הפגוע ובקליטה ובדיגום ראשוני של הרכש והשלל. מעבר למתן אחזקה שוטפת, עסקו אנשי החיל בתיווך וקישור בין הכוחות הלוחמים והגש"חים, לבין מקורות ההספקה.[xx] היערכות הכוחות ברמת הגולן, 6 באוקטובר 1973 14:00 סא"ל גדי בתר, שהיה עד מחצית 1973 קצין החימוש הפיקודי בפיקוד הצפון סיפר, כי עם סיום התפקיד ויציאתו לחופשת לימודים באוניברסיטה, מונה סא"ל ישעיהו חלפון כקצין החימוש הפיקודי, תפקיד בו שימש במהלך המלחמה. סא"ל שאול סלומון שימש כמפקד יחש"ם 651, אך כבעל מינוי חירום כמפקד גש"ח 793 של אוגדה 210, עזב עם פרוץ המלחמה את היחש"ם וגדי בתר מונה תחתיו, כמפקד היחש"ם בבת גלים. בתר גייס את אנשי המילואים וארגן אותם, כמו כן שלח אנשים לימ"חים, לסייע בהוצאת הטנקים ובבדיקת כשירותם. לאחר זמן קצר ומשהבין כי מרכז הפעילות הוא ברמת הגולן, העתיק בתר את מפקדתו המצומצמת מבת גלים לצנובר ומשם ניהל את העניינים. מעבר לאחזקה השוטפת עסקו בתר ואנשיו בתיווך וקישור בין הכוחות הלוחמים והגש"חים לבין מקורות ההספקה. הם ריכזו את דרישות הגש"חים לכלים, לחלקי החילוף, לכוח האדם ועוד והעבירו אותן לעורף. בעקבות זאת, הגיעו לרמת הגולן, מידי לילה, משאיות עם אספקת ציוד, כלים וחלקי חילוף. קציני החימוש במילואים, שלא היו משובצים לתפקיד כלשהו בפיקוד הצפון, הגיעו ליחש"ם, שם ארגן אותם בתר לצוותים של שלושה-ארבעה אנשים שהסתובבו בשטח, על גבי ג'יפים או קומנדקרים ואיתרו רק"ם וכלי רכב פגועים. הצוותים איבחנו את התקלות והפגיעות, טיפלו באלה שהיו בדרג א או ב, השמישו אותם והחזירום למעגל הלחימה. את הכלים שלא היה אפשר לתקן בשטח פינו למקומות ריכוז ברמת הגולן, לסדנת רק"ם 704 בכורדאני, בפיקוד יהודה יזרעאלי, או למש"א 7100, לתיקון והחזרה לפעילות. מבין הטנקים, הזחל"מים והנגמ"שים, שכבר היו בשימוש הכוחות, היו כאלה שתוקנו פעמיים ואף שלוש פעמים במהלך הקרבות והם היוו מכפיל כוח. כלים שהיו פגועים בצורה קשה ולא היה כדאי לטפל בהם, פוצצו על ידי כוחותינו ונקברו בשטח, חלקם בשטח סוריה ואחרים בשטח ישראל, לאחר שסומנו על גבי המפה. במקביל עסקו האנשים גם באיתור רק"ם השלל וסייעו ליחידה שעסקה בנושא.[xxi] הגש"חים בפיקוד הצפון בפיקוד הצפון פעלו במלחמה שלושה אגדי תחזוקה שכללו שלושה גש"חים. אגדי התחזוקה היוו את המפקדות שהוציאו לפועל את תוכניות התחזוקה האוגדתיות. הם הופעלו כגורם משלים לאירועים של פינוי, אחזקה והספקה וכגורם ראשוני בארגון התנועות והאבטחה המרחבית. אגדי התחזוקה היו אחראים לצמתים ולצירים וכן עסקו בהיסעים מבצעיים. אגד תחזוקה 811 בפיקוד סא"ל דוד שכנר באוגדה 36, אגד תחזוקה 850 באוגדה 146 ואגד תחזוקה 813 בפיקוד סא"ל חיים טיטלבאום באוגדה 210.[xxii] הגש"חים היו: גש"ח 794 של אוגדה 146, בפיקוד סא"ל יעקב אידן (בוצ'ו), גש"ח 702 של אוגדה 36 בפיקוד סא"ל יעקב סלעי וגש"ח 793 של אוגדה 210 בפיקוד סא"ל שאול סלומון. מחש"פ צפון היה סא"ל ישעיהו חלפון. גש"ח 794 גש"ח 794 בפיקוד יעקב אידן (בוצ'ו), היה שייך לאוגדה מטכ"לית 146 בפיקוד תא"ל מוסה פלד, בפיקוד המרכז. עקב המצב הקשה מול הסורים, העביר הרמטכ"ל את האוגדה לחזית הצפון. הגש"ח החל את גיוסו ב-6 באוקטובר, הצטייד, התארגן ונע בעקבות הכוחות הלוחמים. ההתארגנות לוותה בקשיים, כמו חוסר התמצאות של האנשים במבנה ובמלאי מחסן החירום, חוסר בכלי עבודה ספציפיים וחוסר בציוד אישי לחיילים. לא הגיעו די כלי רכב מהיר"ם ונוצר מצב בו היה צורך לבצע מספר פעמים סבבי משיכה ממצל"ח, עם אותם כלי הרכב. למרות זאת, היה הגש"ח מאורגן ב-8 באוקטובר ונתן אחזקה בגזרה הדרומית של רמת הגולן, לא רק לדרגי האוגדה, אלא לכלל הכוחות והיחידות שהיו פזורים במרחב ולאורך הצירים. הגש"ח לא נשאר במתכונתו המקורית. כבר ב-8 באוקטובר הועברה פלוגה א, שוט-קל, לפיקוד הדרום. כן הועברה מחלקת שרמן מהפלוגה הבסיסית לפיקוד המרכז, וכיתות הרכב וכיתת שוט-קל מפלוגה א סופחו לגדס"ר 288. יחד עם זאת, תוגבר הגש"ח בכוחות מסדנת יזור ובהם מסגרים, מכשירנים וכיתת שוט מטאור. הגש"ח ביצע על הציירם אחזקה בתנועה. הוא ביצע דילוגים ופריסות במטרה לתת אחזקה מרחבית ואף ביצע תיקונים תחת אש שגבו מחיר של הרוג אחד ו-11 פצועים. הוא נע בעקבות הכוחות הלוחמים ונתן שירות בכל מקום. הגש"ח הקים מרכזי תיקון, שהיו מצויידים כהלכה, לשם הועברו הטנקים הפגועים ובכך יצרו גם חסכון בכוח האדם ובאמצעים. הגש"ח ביצע גם טיפולים יזומים של החלפת שמנים וחלפים. על פי דו"ח התיקונים של הגש"ח עולה כי פלוגות ב, ג ובסיסית, תיקנו 1,691 רק"ם וכלי רכב, בהם 435 טנקים, 260 זחל"מים ו- 1,007 נגמ"שים. בוצ'ו סיפר כי ב-1973 הוא קיבל מינוי חירום כמפקד גש"ח 794 והוא זה שהקימו. אוגדת 146 היתה חדשה, אליה הוכפפו חטיבות שונות, כאשר כל חטיבה הגיעה עם הסדנה החטיבתית שלה. עם ההקמה היה צורך לאחדן ולרכזן בגש"ח כאשר אימון ההקמה התקיים ביריחו. עם פרוץ המלחמה ומעבר האוגדה מפיקוד המרכז לרמת הגולן, נסעה האוגדה על השרשראות, דבר שגרם לתקלות ואף אירעו מספר התהפכויות בהן טיפל הגש"ח בזמן התנועה. בוצ'ו פרס את מפקדת הגש"ח בצמח והפלוגות החלו לעלות לרמה. זכור לו כי הפלוגה באל על היתה זו שספגה את מירב הפגיעות. על כך סיפר מרדכי בז'ראנו, מנהל העבודה בפלוגה הבסיסית בדרגת רס"ר, כי מקבילו בפלוגה ב, רס"ר סידי, נפצע בשבוע הראשון למלחמה, תוך כדי תיקון טנקים בצומת אל על ברמת הגולן. סידי פונה לבית החולים, אך בהיעדר תקשורת עימו יצאו הוא ובוצ'ו לחפשו בבתי החולים. כאשר הגיעו לבית החולים בעפולה, הסתבר כי הלה 'ברח' מבית החולים וחזר לפלוגה להמשך העבודה. היה זה אחד מיני מקרים אחרים, כמו גם בז'ראנו עצמו, אשר נפצעו במלחמה אך בעודם פצועים שבו ליחידותיהם והמשיכו לתרום ככל יכולתם, למרות הפציעה. בחודש נובמבר הורד הגש"ח לסיני, בעקבות אוגדה 146, שהועברה לחזית הדרום, כאשר המפקדה ישבה ברפידים ופלוגה אחת קודמה לטסה. בסיני היתה האחזקה צמודה לכוחות והתיקונים התבצעו ביחידה עצמה.[xxiii] גש"ח 702 גש"ח 702 בפיקוד סא"ל יעקב סלעי העניק שירות לאוגדה 36 בפיקוד תא"ל רפאל איתן (רפול) והוא היה מרוכז במחנה מנסורה. סלעי החל בגיוס האנשים בשעות הבוקר של יום הכיפורים. הוא סיפר כי הימ"ח היה במצב כשירות גרוע, היו תקלות טכניות בכלי הרכב שעיקרן היה: תקרים, חוסר בדלק, ליקויים בתחום החשמל ומחסור קריטי במצברים ובמכשירי קשר. לכן החליט, ראשית דבר, לשקם ולהכשיר את כלי הרכב האורגניים של הגש"ח ועם הגעת הרכב הירמ"י התארגן הגש"ח ליציאה. ב-7 באוקטובר יצא הגש"ח לעבר מחנה פילון ומספר כלי רכב נשלחו למחנה כורדאני להצטייד בחלפים. עקב חוסר תיאום מוקדם ומחסור במכשירי בקשר התמקמו הפלוגות במקומות שונים, לאו דווקא בהתאם למתוכנן: בווסט, בחורשה ליד חצור, בישוב אליפלט ובצומת מחניים. הגש"ח ביצע אחזקה צירית, כאשר כוח חימושי נע על הציר ותיקן את כל הכלי הרכב שנתקעו בדרך ובכלל זה הטנקים, שנתקעו ביציאתם מהימ"חים. בנוסף נתן הגש"ח אחזקה מרחבית לכל יחידה או כוח שהיו באזור. הגש"ח שלח חוליות טכניות לכלים התקועים על פי פנייה מהיחידות או בהתאם לדיווחים של הצוותים שיצאו לאתר כלים פגועים או נטושים בשטח. נוסף לכך החזיר הגש"ח לכשירות טכנית רק"ם שהוחזר מהחזית לטיפול. אספקת החלפים התבצעה מבסיסי ההחסנה בכורדאני והיו חלפים, בעיקר חלקי המזקו"ם שנופקו בשיטת הדחיפה על ידי בסיסי מצל"ח. בתיקון הטנקים הירבו להשתמש בשיטת הקניבליזציה, בכך הכשירו טנקים ובנו מלאי חלפים. הגש"ח פעל בשיתוף פעולה מלא עם פלוגת תחזוקת הקשר, שתיקנה את הקשר הפנימי בתוך הטנק ואת הקשר החיצוני עם המפקדים. אנשי הגש"ח עבדו ללא לאות, ימים ולילות ומידי לילה היו מכשירים טנקים רבים ובבוקר היו מגיעים חדשים. כמו כן סייעו רבות לגש"ח 793 בסך הכל תיקנו פלוגות הגש"ח 290 טנקי שוט ושרמן במהלך הקרבות, כמו גם כלי רכב , תומ"תים ואחרים.[xxiv] גש"ח 793 גש"ח 793, בפיקודו של סא"ל שאול סלומון נתן שירותי אחזקה לאוגדה 210, בפיקוד האלוף דן לנר. הגש"ח לא היה קיים כגוף מאורגן לפני המלחמה והוחלט להקימו על בסיס סדח"טים שהועברו מהחטיבות ועל בסיס כוח האדם והאמצעים מהמערך הסדיר, בעיקר מיחש"ם 651, עליו פיקד סלומון. סלומון עצמו מונה במינוי חירום כמפקד הגש"ח, רק זמן קצר לפני המלחמה. לאורך כל המלחמה פעל הגש"ח במבנה חסר ולמרות שהוא תוגבר, הרי ארגונו לא הושלם עד סיומה. עם תחילת המלחמה פעל סלומון בשני התפקידים, עד אשר הוחלף על ידי סא"ל גדי בתר, שהתמנה למפקד היחש"ם. כוחות הגש"ח גוייסו והתארגנו במחנה מוצקין, עד שהתאפשר להם לעלות לרמת הגולן, מאחר וביום הראשון של המלחמה נמנעה מהם הרשות לחצות את הירדן. הם תוגברו תוך כדי המלחמה, בכיתות שוט-קל, שרמן וכיתות רכב מנויידות. כן נקלטו בו סדח"טים 188/703, 164 ו-4. חלקם של כוחות אלה התייצב כשהוא מאורגן ומצוייד ואילו חלקם האחר הגיע ללא ציוד אישי וללא אמצעי עבודה. הגש"ח תוגבר בכוח האדם מבה"ד 20 שכלל גם גרר 'ריאו' וצוות חילוץ, כיתה מוגברת שוט-קל ממתנדבי חו"ל, כיתת מסגרי תותחים, כיתת תחזוקת קשר מגש"ח 702 ובשלב מאוחר יותר גם פלוגה קדמית, שוט מטאור, אף היא מגש"ח 702. סלומון פעל תוך אילתורים רבים והישענות על כוחות ואמצעים שלקח מהיחש"ם, בתוקף היותו מפקדו. מרבית הגש"ח לא היה בנוי על ניידות ולכן בנה מפקד הגש"ח כוחות אחזקה משימתיים, שענו לדרישות בהתאם למשימות. מעט הכיתות המנויידות, בפיקוד הקצינים, יצאו בעקבות הכוחות כאשר המעקב ואיתור הטנקים התבצע על ידי הקמב"ץ, ששימש כרכז התקלות. הגש"ח סרק צירים ותיקן בהם טנקים שנתקעו. בשלב הבלימה והתקפת הנגד דילג הגש"ח ונפרס מחדש שש פעמים וזאת על מנת לתת אחזקה מרחבית ולרכז את התיקונים. מחלקת החילוץ של הגש"ח היתה מצומצמת מאד דבר שפגע ביכולת עבודת הגש"ח. בשלב מסוים של המלחמה החל הגש"ח להסתייע בהספקה בהיטס, עובדה שזירזה את קבלת החלפים. גם גש"ח זה השתמש בשיטת הקניבליזציה לשם הוצאת החלפים הנדרשים להשמשת הכלים ולבניית מלאי החלפים. בגש"ח לא היתה פלוגת תחזוקת קשר בכל שלבי המלחמה, עובדה שפגמה בהכשרת הטנקים וכלי הרכב ולשם כך הסתייעו בתחזוקת הקשר של גש"ח 702. במהלך המלחמה תיקן הגש"ח 291 טנקים ולאחריה עוד 440, כן תיקן בעת המלחמה 637 תיקוני רכב ב וזחל"מים ולאחריה עוד למעלה מ-2,000 כלים.[xxv] המערך החימושי בפיקוד המרכז פיקוד המרכז אמנם לא נטל חלק פעיל במלחמת יום הכיפורים, אך אנשי החימוש היו ערוכים בו כאילו הם בלחימה ופעלו ללא לאות. בפיקוד היתה אוגדה 146, שרק שבה מאימוני ההקמה וכוח האדם החימושי שלה היה בדרגי א ו-ב. גש"ח 794 של האוגדה, היה אף הוא לאחר אימוני ההקמה. כאמור לעיל, ב-7 באוקטובר הועברה האוגדה על הגש"ח שלה לחזית הצפון. יחש"ם 652, שנתן את שירותי החימוש לפיקוד, היה ערוך עם תשע סדנאות, בהתאם לפריסה של מערך התחזוקה הפיקודי: בילו, ג'יפטליק, ירושלים, יריחו, צריפין, קסטינה, גדעון, בית ליד ואזור. עם פרוץ המלחמה גייסו סדנה נוספת של פלס"ד 792 וסדנאות נוספות, כך שסך הכל היתה לאנשי החימוש בפיקוד אחריות על 12 סדנאות. החימוש בפיקוד קיבל אחריות גם על מרחבים נוספים ביניהם חטמ"ר 612 מפיקוד הצפון, על מחוז הנגב בפיקוד הדרום, על חטיבה 5 מגייסות השריון ועל סדנאות עין יהב ואילת במחוז אילת.[xxvi] סא"ל אברהם גת (גוטמן) היה מפקד החימוש הפיקודי (מחש"פ) בפיקוד המרכז, שבתפקידו היה אחראי גם על סדנאות הפיקוד. גת פנה למקחש"ר וביקשו למנות קציני קישור חימושיים, מבין קציני החיל במילואים, בכדי שישמשו כמתאמים בין היחידות בשטח לבין היחש"ם והסדנאות. הקחש"ר מינה ושלח למחוזות קציני חימוש ותיקים כמו קרוניק, מוטי רביד וזליג פרס, שסייעו רבות. עם פרוץ המלחמה נלקחו מהפיקוד הטנקים על ציודם וצוותיהם והועברו לחזיתות האחרות. האלוף יונה אפרת, אלוף הפיקוד, דרש להביא טנקים אחרים במקומם, על מנת שלא להשאיר את החזית המזרחית ללא טנקים. על כן יצא גת לבסיסי ההדרכה ולסדנאות וגרר משם את הטנקים שהיו מיועדים להדרכה, כ-23 טנקים שהיו בבה"ד 20 וטנקים מקולקלים אותם תיקן. הוא הצליח להשמיש כלים רבים, עד שלא נמצאו יותר צוותים לאיישם. בכל מקרה, מידי פעם, משסיים לתקן פלוגת טנקים הוא קיבל הוראה מהמטכ"ל להעבירה לכוחות הלוחמים בחזית כלשהי.[xxvii] בין הכוחות שבנו אנשי החימוש בפיקוד היה 'כוח משה' שכלל 125 טנקי שרמן, אשר הוקם בפיקוד המרכז ביום השלישי למלחמה, ככוח שריון שתפקידו היה לשמש כוח בלימה ופריצה בעת הצורך, גדוד אחד של חטיבה 670 ויחידות נוספות. כמו כן שלח גת חלקי חילוף וטכנאים למרחבים ובכלל זה לשארם אל-שייח'. גת קיבל הוראות להעביר את הטנקים על השרשראות וכפי שכבר נאמר לעיל, על ידי לונדון לגבי חזית הדרום, סבור גם גת, כי זו היתה מלחמה חימושית בפני עצמה. כאשר העבירו את חטיבה 205 שוט בנזין לרמת הגולן על השרשראות, שלח גש"ח 793 חוליות טכניות פלוגתיות לסייע לה, אם כי עיקר פעולתו היתה להגיש שירותי חימוש לאוגדה 210. בנוסף לתנועה עצמה היו צריכים לקחת בחשבון את צירי התנועה ממחנה 'עופר' דרך הבקעה לרמת הגולן בנסיעה על הכבישים, בה אין הנהגים מיומנים ואשר גרמה לתקלות רבות לטנקי השוט בנזין. בחטיבה היו גם תאונות רבות בין הטנקים, שהתנגשו והתהפכו. גם לטנקים האחרים היו תקלות רבות בזמן התנועה, כמו בגש"פ (גדוד שריון פיקודי) 182 שם נתקעו 12 טנקי שרמן בדרך, בשל סתימות דלק. כן היו תקלות בבלמים, במצברים, במצננים ובמנועים. גם טנקים שהובלו על גבי מובילים סבלו מבעיות וידוע על מספר מובילים שאיבדו בלמים והתהפכו ונהגיהם נהרגו. תחום הצמ"ה שגויס וכלל טרקטורים, מובילים וגוררים היה צריך לקבל טיפולים מיוחדים כמו טיפולי 1000 ולמצוא לו נהגים צבאיים מיומנים, שהיו חסרים. עבור הצמ"ה הוקמה מסגרת מאולתרת מאנשי היחש"ם שכללה חוליות ניידות והם נתנו שירות לצמ"ה, בעיקר בגזרת הירדן ובציר צמח-אילת.[xxviii] סא"ל עמי פורר השתחרר מצה"ל בשנת 1971 ועם פרוץ המלחמה נקרא למילואים, אשר התארכו לתקופה ממושכת מאד. במלחמת ששת הימים שרת כקצין החימוש של פיקוד המרכז והוא הכיר היטב את המרחב. הוא נקרא לפיקוד וסייע שם בניפוק תחמושת לאוגדה 146. לאחר מכן התמנה למפקד יחש"ם 652 בצריפין, במקומו של המפקד הקבוע, יעקב אידן (בוצ'ו) שעלה עם גש"ח 794 לרמת הגולן בעקבות אוגדה 146. מיד עם הגיעו החל היחש"ם בתיקון כלי הרכב לסוגיו והטנקים שהיו ביחש"ם עצמו או ביחידות אחרות של הפיקוד. פורר סיפר כי אנשי החימוש, כולל אנשי המילואים, החלו להגיע ליחש"ם במהלך יום הכיפורים עצמו ועוד טרם שקיבלו צווי מילואים וסך הכל הגיע מספרם ל-2,000 איש, שעבדו ללא לאות. החוליות הטכניות הוצאו מהיחש"ם ומסדנאות יזור וירושלים לחמישה צירי תנועה עיקריים: צמח-רמת הגולן, בית ליד-שכם, מחנה 'עופר' בירושלים–שכם וג'נין, ציר נחל שורק–הבקעה, ציר ג'וליס-בית שאן. בצירים אלה היו תקועים כלים רבים בשל תקלות טכניות, נהיגה לא נכונה, התהפכויות וכדו' והיה צורך בחילוצים רבים. רק לאחר כשבוע ניתן היה לומר כי הצירים נוקו לחלוטין. תפעול מסגרות חיל החימוש בפיקוד המרכז והאחזקה בזמן המלחמה בדרג ב, התבצעה על ידי הסדנאות בקו ובבית אל. לאחר שאוגדה 146 ירדה מרמת הגולן לחזית הדרום נתנו אנשי החימוש בפיקוד שירות לאורך כל הציר מצמח ועד אל עריש. הגוררים והחוליות התפרסו לאורך הצירים הגישו עזרה ראשונה וסייעו לאוגדה במעבר. חוליה אחת כזו נקראה 'סיירת זמיר', על שמו של בחור בשם זה, שהצליח להשמיש כמעט את כל כלי הרכב שנתקעו, עובדה שחסכה משאבים וזמן יקר. אנשיו של פורר עסקו בעיקר בחילוץ הטנקים. הם השמישו כ-3,000 מצברים, שהיו במצל"ח 6800, תיקנו רדיאטורים, הרכיבו גלגלים ושלחו אותם לסיני. לסיכום אומר פורר: "אין לי צלש"ים, אך יש לי הרגשה טובה".[xxix] סיכום התיקונים בסך הכל עלה, כי במהלך המלחמה, מיום ה-7 באוקטובר ועד 24 בו בוצעו כ-18,000 תיקוני רק"ם ורכב ב בדרג ב. דרג השדה ביצע באותה תקופה כ-7,000 תיקונים בטנקים ותומ"תים בכל הדרגים. הגש"חים והיחש"מים ביצעו כ-2,800 תיקוני רק"ם בדרג ב, הגש"חים ביצעו כ-4,300 תיקונים בזחל"מים, נגמ"שים ורכב ב בדרג ב והיחש"מים, פלס"דים והסדנה הגייסית ביצעו כ-10,000 תיקונים כאלה.[xxx] טבלת תיקוני רק"ם ורכב ב בדרג ב 24-7 באוקטובר 1973 [i] שם, שם, עמ' 119. [ii] ד"ר אלעזר ברק, ריאיון, 11 ביוני 2003 (להלן: ברק), ראה גם, שילה, שם. [iii] לקחי יום הכיפורים, שם, עמ' 38-36. [iv] לקחי יום הכיפורים, שם, עמ' 7-6. [v] סלומון, שם, עמ' 92-91. [vi] סלומון, שם, עמ' 107. [vii] שם, עמ' 87-84 [viii] אל"ם (מיל') יצחק רווה, מתוך פרסום על יחש"ם הערבה, גש"ח 784, פרק 4, עמ' 14-13. [ix] שם, שם עמ' 14, ראה גם תחקור פדויי שבי מצרים במלחמת יום הכיפורים, פברואר 1974, א"צ 6753/535/2004. [x]שם, שם עמ' 17-15. ראה גם סולומון, שם, עמ' 101 [xi] סולומון שם, עמ' 172-166. [xii] שם, עמ' 176-174. [xiii] יוסי בראור (ברוור), ריאיון, 13 באפריל 2003. ראה גם סולומון, שם, 262-246. [xiv] מתוך סיכומים ולקחים מערך התחזוקה בחזית הדרום, במלחמת יום הכיפורים, מחלקת היסטוריה. [xv] אליהו ברק (בליטי), ריאיון, 23 במרס 2003, ראה גם שילה, שם. ראה גם שניר, שם. [xvi] יורם לונדון, ריאיון, 14 במאי 2003 (להלן: לונדון). [xvii] אנטול שפיגל, ריאיון, 19 במרס, 2003 (להלן: שפיגל) [xviii] גולינסקי, שם, עמ' 8-4. [xix] גולינסקי, שם, עמ' 12 – 14. [xx] שם, עמ' 27. ראה גם, בתר, שם. [xxi] בתר, שם. [xxii] מתוך תיק תחזוקה בפיקוד צפון במלחמת יום הכיפורים, כולל גם כנס הפקת לקחים 24 בינואר 1974, תוה"ד, מחלקת היסטוריה. [xxiii] שם, שם, עמ' 53-48, ראה גם, יעקב אידן, ריאיון, 20 בינואר 2004, ראה גם, מרדכי בזיראנו, מכתב לכותבת הספר, 22 באפריל 2005.. [xxiv] גולינסקי, שם, עמ' 36-32. [xxv] שם, עמ' 47-37. [xxvi] כנס קציני חימוש פיקוד מרכז, מחלקת היסטוריה 20/01/02/10, 3 בינואר 1974. (להלן: כנס פקמ"ז) [xxvii] אברהם גת (גוטמן), ריאיון, 1 ביוני 2003. [xxviii] כנס פקמ"ז, שם. [xxix] עמי פורר, ריאיון, 18 ביוני 2003, ראה גם כנס פקמ"ז, שם. [xxx] לקחי מלחמה, שם, עמ' 14-10.
לעמוד האישי באתר
השתלבות גורמי חיל החימוש במהלכי המלחמה במהלך המלחמה פעל חיל החימוש בכל החזיתות. עיקר פעילותו, כאמור, היתה תיקון הכלים המקולקלים או הפגועים בשדה הקרב, בדרג א, על ידי חוליות החימוש, גרירה וחילוץ הטנקים וכלי הרכב האחרים שנתקעו בדרכים, או נפגעו במהלך הקרבות. אנשי החיל פעלו לתיקון הכלים, לשיקומם המיידי, בדרך לשדה הקרב, בשדה הקרב עצמו, במש"אות ובסדנאות ועשו להחזרתם לכשירות מלאה. על פי הסטטיסטיקה עולה, כי כל טנק עבר במהלך המלחמה בין שניים לשלושה תיקונים, בדרג כלשהו, כך, שבסיכומו של דבר, היוותה פעילות זו מכפיל כוח של ציוד הלחימה בשדה הקרב. הכוחות הסדירים והמילואים הותשו בעבודתם המאומצת, אך כיוון שהיה חשש שהמלחמה תתחדש והמאגר היחידי באותה עת היה טנקי השלל, עשו בחיל מאמץ להשמיש טנקים אלה, תוך כדי המלחמה, ולהקים יחידות מאורגנות לוחמות. בשלב ראשוני השמישו בסדנת גייסות השריון בג'וליס את הכלים כמות שהם ((as is תוך דיגום מיזערי. בפועל, הוסיפו יחידות חיל החימוש טנקים לסד"כ במהלך המלחמה. הפעילות במפקדות רס"ן אבי צין, ראש ענף התחמושת במקחש"ר בתקופת מלחמת יום הכיפורים, זוכר כי יום אחד הוא נקרא לישיבה בלשכת האלוף טל (טליק), שהיה סגן הרמטכ"ל. בישיבה נדונה תלונה של ברן, שדיווח, כי התחמושת האמריקנית, שהגיעה ברכבת האווירית, מקולקלת והפגזים נופלים מאות מטרים מהמטרה. חיל החימוש בדק את התחמושת טרם העברתה לשדה הקרב ואישר את תקינותה. לכן הבין צין כי מקור התקלה היתה בכך שהקנים, שכבר נורו באמצעותם 150-100 פגזים, נשחקו. השחיקה גרמה לתחמושת לאבד מהירות וליפול קרוב מידי. לאחר הבהרת הנושא התקשר טליק לברן וביקש ממנו להשתמש ב'תחמושת הבעיתית' בקנים חדשים. כולם ישבו בחדר במתח עד שברן התקשר והתברר כי התחמושת אכן היתה תקינה.[i] רס"ן טוביה מרגלית, שהיה אז ראש ענף הנשק במקחש"ר זוכר את הביקורים שערך יחד עם עוזרו, רס"ר יצחק קטוביץ וחוליות התיקונים של מש"א 7100, בראשות חיים בורוביק, ביחידות. הביקורים נועדו לבדוק את הצורך בפינוי טנקים ותומ"תים למש"א עקב נזילות במנגנוני הרתיעה שהתגלו במהלך המלחמה וכן מתן הנחיות למתקון המקלעים על הטנקים שנקלטו מהרכש או מהשלל. עוד טרם סיום המלחמה התארגן צוות משותף של ענף הנשק ויחידת הבחינה לבצע סקר בלאי של קני התותחים כדי לוודא כשירותם להמשך המלחמה.[ii] סא"ל אבי אבישר, היה אחראי על כוח האדם בחיל והוא זוכר, כי בתחילת המלחמה הם התארגנו לגיוס אנשי המילואים מהמאגר של החיל ובסיוע אכ"א. ראשית גוייסו אנשי המילואים במטרה לתגבר את חזיתות הדרום והצפון, כן הוציאו את קציני הקבע במקחש"ר ושלחו אותם לשמש כקציני קישור, או בכל תפקיד אחר שמצאו לנכון. בנוסף גייסו אנשי מינהלה ונהגים, שהמחסור בהם היווה צוואר בקבוק. תוך כדי המלחמה החלו לארגן בעלי מקצוע, שנשלחו לארצות הברית להשתלם ולהכיר את נושא הטילים, שהיה רק בחיתוליו בצה"ל, בעקבות השימוש הרב שעשו המצרים והסורים בטילים. אנשי כוח האדם עבדו על מנת לאתר מועמדים מתאימים בין נגדי החיל, שהיה להם ידע בסיסי כלשהו בנושא.[iii] יורם לונדון מרצה ויאסו מצלם – פלוגה קדמית ד הפעילות במערך השדה סרן נסים בן עזרא (יאסו) סיפר כי עם פרוץ המלחמה הוא היה בתקופת לימודים בקורס טכני מתקדם. היה לו מינוי חירום, שהובטח לו על ידי מרקו, מפקד הסדנה הגייסית, כמפקד פלוגה קדמית ד בגש"ח 867. בדיעבד הסתבר לו כי התפקיד נתפס כבר על ידי מישהו אחר ולכן החל בהקמת פלוגה ד חסרה, בגש"ח, שנועדה לתחזק את חטיבה 217. החטיבה היתה לאחר הסבת הטנקים לשוט-קל ולכן לא היתה מתוכננת להיות במסגרת אוגדה 162. יאסו אסף אנשים ובחר בעלי מקצוע והקים את הפלוגה, צייד אותה, ככל האפשר וב-7 באוקטובר ירד לסיני. לאחר שחלף את צומת אלהעריש, שהיתה עמוסה, הוא מצא טנקי שוט תקועים, וכך תוך כדי תנועה, תיקנו את הטנקים. לצידי הדרך, היו מאות ארגזי תמרים מוכנים למשלוח, הוא הורה לכל כלי הרכב להעמיס לעצמם ארגזי תמרים, ומהם אכלו כולם בימים שלאחר מכן. כאשר הפלוגה המשיכה לכיוון בלוזה, הם מצאו ותיקנו טנקים וזחל"מים רבים נוספים. בדיעבד, הסתבר ליאסו כי הטנקים נעו על זחלים מהימ"חים וזו היתה הסיבה העיקרית בעטייה רבים מהם נתקעו או פרסו זחלים. זאת נוסף לצוותי הטנקים, שלא היו מיומנים בטיפול בטנק ולכן לא יכלו לבצע בעצמם את התיקונים. ביום המחרת הגיע יאסו לסדנת בלוזה ושם התברר לו המצב הקשה. מתוך 170 טנקים, שהחלו את הלחימה באוגדה 162, נשארו רק 100 וגם מתוכם נפגעו 40 טנקים בצורה קשה ו-25 אחרים נשארו בשטח האויב. יאסו אירגן את אנשיו ויחדיו נסעו לחניון הלילה של חטיבה 217. שם בדק את מצב הטנקים, מיפה את התקלות והפגיעות והחל בעבודה עם אנשי הפלוגה. כך למשל אספו את כלי הנשק מהטנקים המושבתים והתקינו אותם בטנקים המתוקנים. כן הזמין חלפים וקנים, במקום אלה שנפגעו. אנשיו, כמו אנשי הפלוגות האחרות, היו יוצאים לחפש טנקים פגועים או נטושים. היו גם כאלה, שדאגו להודיע להם על מציאת טנק כזה או אחר, או זחל"ם וכלי רכב נטושים אחרים והאנשים ובראשם, הרצל ברגידה, אותו מינה יאסו לסגנו, היו יוצאים לגרור אותם. לעתים קרה שגררו טנקים שהיו שייכים לאוגדות אחרות, או סיימו לתקן טנקים, אך לא נמצאו צוותים שיאיישו אותם. כך שבלית ברירה נתנו לאנשי הסדנה, שלא היו נהגי טנקים, לנהוג בטנקים ולהביאם לחניון. אנשי החיל שירדו לסיני כקציני קישור, מפקדי פלוגות וכדו', ניהלו יומני אירועים, בהם ציינו כל טנק פגוע, מהות הפגיעות שבו ואילו עבודות בוצעו בו. כך עשה יאסו, שביומנו ניתן למצוא כלהלן: "זו קטסטרופה אמיתית. לאחר סבב בין טנקי חטיבה 217 שוט, בלילה שבין 9-8 באוקטובר, ריכזתי את האינפורמציה הבאה: טנק שקוע עמוק בכניסה לציר, בטנק 403 אין קשר פנים, בטנק 620 המצברים מתים ואין טעינה, טנקים 227, 220, 579 אין טעינה, טנק 034 אין ירי נק"ל מכני וחשמלי, טנק 604 חסר דלק, טנק 259 חדירת RPG לתא הנהג שריסק את וסת הטעינה" וכן הלאה והרשימה ארוכה. בנוסף צויינו ביומן, מידי יום, מספרי הטנקים הנמצאים בתיקון, בשלבים השונים וסוגי התיקונים כמו: מזקו"ם, יחידת כוח, תקלות תנועה, כשירות לחימה, טיפול בטנקים ללא צוותים ורשימת החלפים לה זקוקים: זרוע מתח, ברגי מתיחה, גלגלי מתח, פסי זחל, גלגלי מרכוב, הינע סופי ימין ושמאל ועוד.[iv] היפגעות ואבידות אנשי החימוש ב-11 באוקטובר בשעה 14:00 בצהריים, עמדו אנשי חימוש ותחזוקה רבים בציר 'מאדים 44'. שם מוקם חניון היום של חטיבה 217 ובמרחק של כ-50 מטר ממנו שכנו מינהלת פלוגה ד, דרגי התחזוקה של החטיבה ומחלקת התחמושת והדלק של גדוד ההספקה ובה מיכליות דלק ומשאיות תחמושת. זמן קצר קודם לכן הגיעה משאית יר"ם עמוסה במיכלי דלק, שנשלחה על ידי קצין התחזוקה של הגש"ח, לתדלוק כלי הרכב שבמקום. בין השוהים במקום היו יאסו, מפקד פלוגה ד ורס"ן אנטול שפיגל, מפקד הפלוגה הבסיסית באותה עת, שהגיע לסייר במקום. לפתע הגיחה רביעיית מטוסי מיג מצריים, בשני יעפים, מכיוון התעלה שתקפה את המקום. הפגיעות וההרס היו קשים מאד. 80 איש נפגעו, מתוכם שישה הרוגים זחל"ם צמ"ש פגוע בציר מאדים לאחר התקפת המיגים ולפחות עשרה פצועים בפלוגה ד, שספגה מכה קשה וכמעט וחוסלה. מספר טנקים וכלי רכב כמו זחל"ם, נגמ"ש, נ"נ ועוד נפגעו. משאיות דלק ותחמושת התפוצצו ובערו אך משאית הדלק שהגיעה קודם לכן, לא נפגעה והיה צריך להסיעה מהמקום לפני שתפגע אף היא והאסון רק יגבר. חיילי הפלוגה נפוצו לכל עבר ובעיקר ברחו לכיוון הדיונות והיה קשה לרכזם בחזרה. סא"ל יורם לונדון, קצין החימוש של אוגדה 162, הזדמן למקום במקרה והוא החליט לצאת לאסוף את החיילים. יורם הזעיק תגבורת וג'יפים ויצא לחפש את החיילים. אחרי למעלה משעה וחצי הצליחו לאסוף 40-30 חיילים, שהיו מפוחדים ולקו בהלם קרב. החיילים, בראותם את הג'יפ, היססו האם מדובר בג'יפ ישראלי או מצרי. בעקבות האירוע, הורה יורם, בתיאום עם סא"ל יעקב מרדכי (מרקו), ששימש כמפקד הגש"ח, להוציא את כל אנשי הפלוגה ל-24 שעות מנוחה לסדנה הקבועה ברומני או בבלוזה, על מנת לאוששם. החלטה זו, אגב, זכתה לביקורת קשה מצד שני המ"פים שהיו במקום, אך הם מילאוה כלשונה. לאחר יום של מנוחה וארוחה חמה, חזרה הפלוגה לפעילות מלאה ואף שימשה ככוח החלוץ שנתן מענה ראשוני לכוחות שצלחו את התעלה, מספר ימים לאחר מכן. במקביל נערכו האנשים שנשארו במקום לפנות את הציר שנחסם לתנועה, הזמינו דחפורים, שעבדו כשעתיים על מנת לפנות את הכביש, פינו נפגעים לפלוגת הרפואה, שנערכה לקלוט אותם והזמינו מסוקי פינוי, שהגיעו תוך כרבע שעה, לאסוף את הנפגעים. עמירה: נא למחוק את שמות החללים או לכתוב את שמות כל חללי חי"ח היה זה אחד האירועים הקשים שעברו על אנשי חיל החימוש במלחמה זו, שהשאיר את חותמו על החיל והבהיר כי בשעת מלחמה, חיל החימוש הינו חיל קרבי לכל דבר ואנשיו ספגו אבידות לא מעטות. ששת ההרוגים באותה תקרית היו האנשים שעסקו במלאכת התחזוקה והתיקונים ובהם: מכונאי טנקים, חשמלאי טנקים ומסגר תותחים. שמותיהם: רב סמל מאיר אולחה, סמל ראשון יצחק שרגא, סמל פרץ דרביאנסקי, סמל אליעזר העליון, סמל יעקב קטני וטוראי יחזקאל צולחאני. בעקבות האירוע הופקו לקחים, כמו פיזור מתקני הפלוגה, הרחקת המינהלה, הסוואת המתקנים וקביעת נוהל התנהגות במקרה של תקיפה אווירית.[v] סא"ל חיים רזון היה שם דבר בחיל החימוש. רזון עמד בראש כוח חילוץ מיוחד, תחת פיקוד אוגדה 162 ועסק במשימת פינוי המוקשים וחילוץ הטנקים בסיני. יום אחד עסקו אנשי החיל בתיקון טנק על משטח בטון, שמשני צידיו היו שדות מוקשים. תוך כדי העבודה הגיעו מיראז'ים. האנשים חשבו שאלה הם מטוסי חיל האוויר, אך משהחלו להפציץ, הם נזכרו שגם לצבא הלובי היו מטוסים מסוג זה והם אשר הפציצו אותם. האנשים החלו לחפש מקום להסתתר בו ורצו הישר לשדה המוקשים. רק בנס לא נפגע איש, כיוון שהמוקשים היו נגד טנקים.[vi] עגלת חיים רזון לחילוץ טנקים תחת אש עיטורי העוז והמופת במלחמת יום הכיפורים זכו אנשי חיל החימוש בשבחים על פעילותם ותשעה מהם זכו לעיטורי העוז והמופת. (פירוט בעלי העיטורים והצלש"ים ראה בנספח ב) וגם חוויות אחרות יחד עם האירועים הקשים שעברו עליהם חוו אנשי החיל גם חוויות מסוג אחר. יום אחד הגיע לאנשי פלוגה ד גש"ח 867 איש החברה להגנת הטבע, שכינס את כולם ונתן להם הרצאה על החי והצומח בסיני. היה זה מחזה סוריאליסטי משהו, שהופסק מספר פעמים מחשש להתקפות מטוסי האויב. הרצאת איש החברה להגנת הטבע, 12 באוקטובר 1973 אנקדוטה בנושא התחמושת, מספרת על התחושה שנוצרה במהלך המלחמה, ביחידות הלוחמות כשאזלה התחמושת לטנקים. תחושה זו נבעה מהעובדה שבטני הטנקים התרוקנו והתחמושת ששלח מרת"ח לחזית, נתקעה בצינור שבין יחידות הריכוז ומשאיות התובלה, לבין יחידות התיחמוש של הטנקים. בעקבות זאת ביקש צה"ל מהאמריקנים לשלוח במסגרת הרכבת האווירית תחמושת. משזו הגיעה, נשלחו אנשי יחידת הבחינה לבדוק כל סידרה מול הניירת. הסתבר כי האמריקנים שלחו גם תחמושת שהשימוש בה הושהה בשל פיצוץ הפגז בקנה או בקרבת הלוע. הקחש"ר, ברק, כתב מכתב לקצין השריון הראשי, מרדכי ציפורי, על כך שהתחמושת מושהית משימוש בצבא האמריקני. בדיון עם ראש אג"א, שכעס על עצם כתיבת המכתב, התלבטו סביב סוגיה זו, האם להתיר שימוש בתחמושת, אך עם מדפים סגורים, או לאסור את השימוש בה. בסופו של דבר, לא נשלחה התחמושת ליחידות.[vii] [i] אבי צין, ריאיון, 13 במרס 2003. [ii] טוביה מרגלית, הערות לספר, 6 בינואר 2006. [iii] אבי אבישר, ריאיון, 9 ביוני 2003. [iv] מתוך דברים שכתב נסים בן עזרא (יאסו) ביומנו כמ"פ פלוגה ד גש"ח 867, בלילה שבין 9-8 באוקטובר 1973. (להלן: יאסו יומן אירועים) [v] יאסו, יומן אירועים, שפיגל, שם, לונדון, שם, ראה גם ברן, שם עמ' 162. [vi] מתוך סיפורם של אנשי חיל החימוש כפי שסופר בסידרה ששודרה בגלי צה"ל 1978-1976: אריה ארד וחיים לסקוב, הילוך חוזר,חיילים מספרים על קרבות שהשתתפו בהם במלחמת יום הכיפורים, תל אביב 2003, עמ' 279-278. [vii] ד"ר אלעזר ברק, ריאיון, 18 במאי 2003. .
לעמוד האישי באתר
צליחת התעלה עם תום מלחמת ששת הימים נערך צה"ל על גדות מעברי המים כמו תעלת סואץ ונהר הירדן, המהווים מכשולים לניוד חי"ר ושריון בעת מלחמה. עובדה זו הכניסה מימד חדש למערך הלוחם; היתכנות לחציית מכשול מים רחב או צר על ידי רק"ם, שחייב הכנסת אמצעי צליחה, שלא היו מוכרים עד אז בארץ. שלושה גורמים מרכזיים עסקו בתחום החדש: גייסות השריון, חיל ההנדסה וחיל החימוש, ביניהם התעוררה תחרות לא קלה שלוותה במאבקי אגו, מי יהיה נושא הדגל: מחלקת תח"ש – תורת חיל השריון בגייסות השריון, היתה אחראית על פיתוח תורת הלחימה, בחינת האמצעים הנדרשים, ביצוע הניסויים וכתיבת ספרות ההדרכה. תח"ש, בפיקוד אברהם רותם, הסתייעה במומחים, אנשי הטכניון, במתן פתרונות לניוד סער של אמצעי הגישור, ביניהם: המגלשים, הצמדת הגלגלים לדוברות, גלגלי הבלון במקום יצולים ועוד. השריון, בהיותו המשתמש העיקרי באמצעי הגישור בעת המלחמה, בפרט לאחר התחזקות מעמדו בצה"ל בעקבות מלחמת ששת הימים, רצה לקבל את הנושא תחת אחריותו. מקחש"ר, שהיתה אחראית טכנית לאפסניה זו הדורשת אחזקה, לפיתוח אמצעי הניוד עבורם, ותורתית, ללימוד הנושא לצורכי אחזקה ושיקום. חיל ההנדסה, שהיה אחראי לאיפיון אמצעי הצליחה. חיל החימוש החל לעסוק במשימת הגישור בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. כבר בשנת 1970 ראה לעצמו ענף השדה במקחש"ר, לענות על מטלות חימושיות כמו: הכנת כלי הרכב בשטח הכינוס וכוננות לחילוץ ותיקון בדרכי הגישה לאזורי הצליחה. הענף למד ותיכנן כיצד לארגן את אזורי הצליחה בתחום האחזקה, תוך שימוש בכוחות חימוש שהיו קיימים. בתחילת 1972 התקיימו במקחש"ר דיונים, בשיתוף עם מקהנ"ר (מפקדת קצין הנדסה ראשי), לקביעת האחריות המקצועית, האחזקה וההשברה, של ציוד הגישור, שעד אז התבצעה על ידי קבלני חוץ. בנוסף, על הקמת פלגת סדנה הייעודית לציוד זה וקבלת האמצעים הנדרשים. בדיונים סוכם על העברת האחריות הטכנית מחיל ההנדסה לחיל החימוש, כאשר החיל קיבל אחריות לאחזקת הציוד ומצל"ח 6800 על השברתו, כולל הספקת חלקי חילוף. פרסום הוראות הטיפול והאחזקה הועברו לאחריות הגוף הטכני במקחש"ר, שעליו הוטל לפרסם גם את דרגי התיקונים המתאימים וכן לעסוק באחזקת אמצעים אלה והכשרת בעלי המקצוע לנושא. כמו כן נקבע שציוד הצליחה ייבחן על ידי יחידת הבחינה של מקחש"ר ובענף הציוד הכללי הוחלט להקים מדור דוברות וציוד מוטורי לצליחה. סוכם כי ההצטיידות בציוד הצליחה תתבצע על ידי משרד הביטחון, על פי אופיונים של חיל ההנדסה.[i] אמצעי הצליחה להלן הפירוט העיקרי של אמצעי הצליחה שהיו בסד"כ צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים: ה'יוניפלוט' ((Uni-float, יחידות צפות, שאריות ממלחמת העולם השניה, ששימשו בבניית גשרי ביילי, כמעבר מעל מכשולי מים רחבים, כמו נהרות. היחידות היו קוביות פלדה צפות, במשקל כשלושה טון כל אחת, שמולאו בצה"ל בקצף ששימר את יכולת הציפה שלהן, אותן ניתן היה לחבר זו לזו ולהקים משטחים צפים. ה'יוניפלוט' לא יכלו לשמש גשרי סער בעת מלחמה בשל כובד משקלן, הלוגיסטיקה שבהובלתן והקושי בהקמתן באופן מיידי, תחת אש. יחידות כאלה נרכשו על ידי צה"ל ב-1968 מספקים אירופאים, בסכומים לא גדולים. גדוד הנדסה 605 בפיקוד המג"ד סא"ל אבי זוהר, פיתח את תורת הצליחה והאמצעים המבוססים על ה'יוניפלוט', בהיות חיל ההנדסה האחראי על נושא הגישור בצה"ל. בקיץ 1972 התקבלה החלטה לבנות גדודי דוברות 'יוניפלוט', כדי להרכיב שני גשרים. על מנת לנייד את דוברות ה'יוניפלוט' הציע חיל החימוש לפתח גרורים ייעודיים עם גלגלי בלון ענקיים, להובלת הדוברות בגרירה על ידי טנקים עד לקו המים והשקתן. רק באביב 1973 התקבל התקציב להצטיידות בגרורים אלה. ה'ג'ילואה', רכב אמפיבי, שנקרא כך על שם הגנראל הצרפתי שפיתח עבור נאט"ו את גישור הסער. הרכב האמפיבי היה נייד, בעל מנוע וגלגלים המסוגל לנוע גם במים ולצוף. חיבור שנים-שלושה רכבים כאלה היה יוצר דוברה ניידת, שיכלה לשאת טנק, וחיבור מספר גדול יותר של רכבים איפשר יצירת גשר צף. החסרון של הג'ילואה, לה ניתן השם 'תמסח', היה פגיעותה הרבה לירי מרגמות וארטילריה, שיכלו לפעור חורים גדולים במצופים שלה. ב- 1971 נרכשו כ-60 רכבים כאלה מעודפים וגרוטאות בגרמניה, במחיר נמוך יחסית, שעמד על כ-340,000 דולר. ה'תמסחים' היו זקוקים לשיפוץ ושיקום יקר שבוצע על פי מפרטים והנחיות של ענף הרכב במקחש"ר, במפעל 'מרכבים', חברת בת של 'כור', בקרית-אריה בפתח תקוה. עד המלחמה הצליח המפעל לשקם 19 'תמסחים' בלבד, שאמורים היו להספיק להרכבת דוברות אחדות, אך לא ליצירת גשר. הסיבה לכך היתה החלטת המטכ"ל, בהמלצתו של סגן הרמטכ"ל, האלוף ישראל טל, להפסיק את שיקומן, בעיקר בשל עלויות שיקום גבוהות וקיצוצים תקציביים. גשר הגלילים, פרי רעיונו של דוד לסקוב, מיחידת 'יפתח' בחיל ההנדסה, שנבנה מגלילים נבובים עם כושר ציפה, הנגרר, כיחידה אחת אל המים, על ידי טנקים. הרעיון נתמך על ידי האלוף טל, שאף זכה אודות לו, יחד עם לסקוב, בפרס ביטחון ישראל, והוא הזרים מימון למימוש הרעיון, על חשבון פיתוח ה'יוניפלוט' ושיקום ה'תמסחים'. חיל החימוש לא תמך ברעיון הגשר בשל היותו כבד ומגושם, יצר בעיות ניוד קשות ונדרשו לפחות 15 טנקים על מנת לגרור אותו. תפקיד פיתוח פתרון טכני לגרירת גשר הגלילים הוטל על מש"א 7100, בית מלאכה 4, בשיתוף הקחש"ר, ברק, וקצינים מחיל השריון ומחיל הנדסה. בבית המלאכה תכננו יצול לגרירת הגשר בשטח דיונות אשר לא התאים למטרה לשמה נבנה. גשר ה'צנע' (על שם הצנעה בה הוחל פיתוחו), היה גשר סער 'יוניפלוט', פרי פיתוחה של יחידת 'יפתח'. הגשר, שפיתוחו הוחל ב- 1972, התבסס על יחידות 'יוניפלוט', המורכבות על גלגלים ומחוברות כשרשרת. גשר זה היה נייד יותר מגשר הגלילים וקל ממנו. עד מלחמת יום הכיפורים הצליחו לייצר רק 70 מטרים ממנו, כאשר בפועל היו צריכים גשר באורך כפול.[ii] מנועים ימיים לסירות ודוברות, שנרכשו על ידי חיל ההנדסה בתיאום עם חיל החימוש. מנועים אלה הופעלו על ידי חיל ההנדסה אך אחזקתם נעשתה בחיל החימוש וכן כתיבת ופרסום הוראות אחזקתם. גשר הדוברות מעל תעלת סואץ בשנות התקציב 1971-1968 הושקעו כ-11.5 מיליון דולר בהקמת מערך הצליחה, כשני שליש מסכום זה הוקצה לרכישת הציוד ושליש לתשתית, אחזקה וניסויי פיתוח. ב-1972 היה מאוחסן ציוד הצליחה, למעט מספר אביזרי חיבור וכלי עבודה ספציפיים, בגדודי הגישור, לפי הפריסה הבאה: מחנה הקישון, מחנה מוצקין, מחנה שפך הירדן בכנרת, ימ"ח רפידים, הגזרה הצפונית בסיני ומא"ח (מתקן אימונים חטיבתי) 500, בו היו מצויות שתי דוברות לאימון השריון. מאוחר יותר הוחלט להפריד את גדודי ה'תמסח' מיתר הגדודים באזור הצפון ולמקמם באזור קסטינה, כאשר מתקן האימונים שלהם תוכנן לקום באזור ניצנים.[iii] באשר לפעילות חיל ההנדסה בנושא ציוד הצליחה והגישור, זו כללה הקמת שלושה גדודים: גדוד 605, גדוד גישור סדיר עם השלמות מילואים לתפעול הדוברות ושני גשרי הגלילים, גדוד 630, גדוד מילואים במתכונת דומה וגדוד 634, גדוד 'תמסח' ובו פלוגה סדירה ופלוגת מילואים. סרן לאון, קצין החימוש בחיל הנדסה, סיפר בכנס קציני החימוש בפיקוד המרכז, שהתקיים בינואר 1974, כי שני גדודי הגישור מוקמו בקישון וגדוד ה'תמסח' בכנרת. אמנם מרבית אמצעי הגישור היו עם פרוץ המלחמה כבר בסיני, אך האנשים נשארו בצפון והיה צריך לגייסם ולהורידם דרומה. שני גדודים הורדו לסיני, אך הגדוד השלישי, גדוד ה'תמסח' לא קיבל אישור לרדת, כיוון שסברו כי ה'תמסחים' לא יוכלו להשתתף במלחמה שכן לא הוגדרו כגשר סער, אלא כגשר מינהלתי. למרות זאת, לאחר מספר ימים הוחלט להוריד גם גדוד זה והוא התמקם, יחד עם האחרים, ברפידים. עזרה קיבלו הגדודים מסדנת הקישון של יחש"ם 651, שירדה עם הגדודים, אך עוכבה בקסטינה. עובדה זו יצרה בעיה, כי הידע המקצועי והחלפים היו ברשות הפלגה ובלעדיה היה קשה לגדודים לפעול. המצב יוצב רק לאחר הגעתה לסיני. לקראת תחילת מבצע הצליחה התגלו תקלות בציוד הדוברות המנוידות על גבי הגרורים, ומחסור בחלקי החילוף כיוון, שכאמור לעיל, הופסק יצורם זמן מה טרם המלחמה. חיל החימוש החל לדחוף להם חלקי חילוף, שהיו קיימים במלאי וחלפים מאולתרים אחרים. בבתי המלאכה של החיל אף החלו לייצר חלפים, תוך כדי המלחמה.[iv] תרגיל 'עוז' במטרה לנסות 'על רטוב' את אמצעי הצליחה השונים, הוחלט לשלב במסגרת תרגיל 'עוז', פעולת צליחה, שתדמה את צליחת תעלת סואץ ותעלת המים המתוקים. תרגיל 'עוז', שהתקיים בחורף 1972, נועד לבחון את משימות פיקוד הדרום במתאר מלחמתי ואת המבנה החדש של האוגדה המשוריינת הקבועה, בפיקודו של ברן. מפקד התרגיל היה אריאל שרון, אלוף הפיקוד, ומארגן התרגיל היה תא"ל שמואל גונן (גורודיש), מפקד אוגדה 36. בסכר הרואפה באבו עגילה, שהתמלא במים עם בוא החורף, בוצעו הכשרות הנדסיות, שדימו את אזור התעלה. במהלך התרגיל קודמו חלקות גשר ודוברות מונעות ממרחק רב עד לאזור הצליחה. למרות שאמצעי הצליחה היו עדיין בשלבי ניסוי, נעשה בהם שימוש ובאמצעותם צלחו הטנקים את מכשול המים. [v] יורם לונדון, לו היה מינוי חירום של קצין החימוש של אוגדה 162, הכין לקראת התרגיל מערכת דיווח ח"מ (חימוש), שכללה טפסים מיוחדים לדיווח החימושי. הטפסים כללו סעיפים כמו: מהות הפגיעה ומיקומה, התאריך, מי הגורם המטפל ומתי הסתיים הטיפול. במידה שהוחלט לא לטפל, אזי, פירוט הנימוקים לכך. הכוונה היתה שכל דרגי החימוש בגדוד, בחטיבה ובאוגדה, 'ידברו' באותה שפה. חלק מהגורמים החימושיים עשו שימוש בטפסים לפני המלחמה ובמהלכה, ולאחר מלחמת יום הכיפורים הם הוטמעו בכל החיל. לדברי לונדון, זכה תרגיל הצליחה לתהודה חיובית מהבחינה החימושית ורק תומ"ת אחד, טנק שרמן ושני טנקי מגח, לא צלחו את מכשול המים.[vi] לעומתו, ראה אלעזר ברק, ששימש אז עוזר טכני לקחש"ר והשתתף אף הוא בתרגיל, את תוצאות התרגיל באור אחר. לדבריו, אמצעי הצליחה תוכננו לעבור לפי הסדר הבא: בראש דוברה על מגלשים, אחריה דוברה על גלגלים, לפי דרישת תח"ש, אחריה טנקים שאמורים היו לצלוח ולבסוף דוברה על גרור, שהכין חיל החימוש. הטור התעכב, כיוון שהמגלשים התחפרו בסלע ולא יכלו להזיזם. הדוברה על הגלגלים נגררה על ידי טנקים ויעה אופני שדחף אותה מאחור ובנוסף ניקה לפניה את הדרך דחפור עד שהגיעה למים. לבסוף, כאשר הגיע תורה של הדוברה על הגרור, כבר לא נשאר איש מהמכובדים שצפו בתרגיל, ראש הממשלה, גולדה מאיר ושר הביטחון, משה דיין, לראות את ביצועיה. לסיכום, ראוי להדגיש כי מכל מיגוון האמצעים שהוצגו בתרגיל, הדוברה המנויידת על גבי גרור ונגררת על ידי טנק יחיד היוותה את הפיתוח היחיד בו הצטיידו והיא היתה פרי פיתוח מקחש"ר.[vii] 'אבירי לב' מבצע הצליחה להקמת ראש הגשר להשמדת הכוחות המצריים ממערב לתעלה ולכיתור הארמיה השלישית המצרית, במהלך מלחמת יום הכיפורים, כונה 'אבירי לב' והוא התנהל בין ה-15 ל-18 באוקטובר 1973. השתתפו בו אוגדת שרון ואוגדת ברן 162, חטיבת הצנחנים במילואים וחטיבה 35, שפעלו בסיוע יחידות ההנדסה, הארטילריה וחיל האוויר. תוכנית המבצע הועלתה לראשונה על ידי אלוף פיקוד הדרום, גונן, בספטמבר 1973, כתוכנית חילופית למבצע 'חתול מדבר'. 'חתול מדבר' היתה תוכנית אופרטיבית של פיקוד הדרום, שהוחל בהכנתה בשלהי 1971, למקרה שצבא מצרים יחדש את הלחימה בחזית התעלה. על פי התוכנית היו אמורות שתי אוגדות לצלוח את התעלה בשני אזורי צליחה נפרדים, ליד דוור סוויר ושישה ק"מ משם, להקים שני ראשי גשר ולכבוש את הגדה המערבית של תעלת סואץ, מפורט סעיד ועד ג'בל עתקה. אוגדה שלישית היתה אמורה לפעול בהתאם להתפתחויות בעקבות אחת משתי האוגדות הצולחות.[viii] בין השיקולים העיקריים, שהביאו את המטכ"ל והפיקוד לגבש את תוכנית 'אבירי לב', ניתן לציין את: יצירת האיום על שתי הארמיות המצריות וניתוקן משאר הצבא המצרי, כיוון ההבקעה לאזור התפר שבין שתי הארמיות, יצירת ריכוז שריון דו-אוגדתי בגדה המערבית, שיוכל להשמיד כוחות שריון מצריים ואפשרויות לפתח מהלכים בצד המצרי. כל זאת מתוך מגמה להביא את הצבא המצרי לחדול מהמתקפה ולהתחיל במגננה, למנוע את התפשטות הכוחות המצריים בסיני ולאפשר את פריצת כוחות צה"ל לעבר קהיר. התוכנית כללה צליחה ופריצה בשתי אוגדות בגדה המערבית של תעלת סואץ ובלימה, בשתי אוגדות, בגדה המזרחית. שעת ה- 'ש' למבצע הוגדרה כשעת תחילת הצליחה 'סירות למים' ונקבעה ל-15 באוקטובר בשעה 19:00. טרם הצליחה היו צריכים להשלים את ההכנות למבצע ובכלל זה הבאת אמצעי הגישור לאזור הצליחה. תוך עשר שעות משעת ה- 'ש' היו צריכים לכבוש ראש גשר, להציב את הגישור ולאפשר את מעבר הכוחות הצולחים. המאמץ העיקרי בצליחה ובייצוב ראש הגשר הוטל על אוגדה 143, שמשימותיה כללו בין השאר, הקמת שני גשרים ואבטחת החצייה. על אוגדה 162 הוטל להתכונן לצליחה על פי פקודה ולכבוש את אחד משני יעדי אוגדה 143: מרחב ג'בל עויבד ורכסי ג'ניפה או סואץ.[ix] מערך האחזקה החימושי לאמצעי הצליחה והגישור עם פרוץ המלחמה הטיל הקחש"ר ברק, על יוסי אוחיון, שהיה בחופשת לימודים, את המשימה לארגן את פלגת האחזקה בדרג ב, של מערך הצליחה. המערך היה מבוסס על שני גשרי הגלילים, 19 'תמסחים' ו-24 דוברות 'יוניפלוט', שהשלמתו היתה מתוכננת רק ב- 1974. אוחיון הגיע לאזור הקישון, שם היה עדיין חלק מציוד הצליחה והמקום בו נערכו הניסויים באמצעי הגישור, והחל להקים בחופזה פלוגה לאחזקת ציוד הגישור והצליחה 631, יש מאין. מכיוון שהיה מחסור באנשים ובציוד, שלח אליו אהרון בר-ניר, רע"ן השדה במקחש"ר, 180 אנשי מילואים, בעלי מקצוע של חיל החימוש, שלא היו בקיאים בנושא הגישור, להוציא אחד, יעקב בירותי, מחברת 'מרכבים', ששיקמה עבור הצבא את ה'תמסחים'. מתוך אותה קבוצה בחר יוסי 113 איש וחילקם לארבע קבוצות: כללית, גשר הגלילים, ה'תמסחים' וה'יוניפלוט'. לאחר הדרכה קצרה, שאת המשכה קיים מאוחר יותר בג'בל ליבני, יצאו כולם לסיני על גבי זחל"מים, נסיעה שארכה כשלושה ימים. ציוד הצליחה כבר היה מרוכז ברובו בסיני; גשרי הגלילים בבלוזה וה'תמסחים' וה'יוניפלוט' בימ"ח רפידים.[x] חלקת גשר 'יוניפלוט' ניוד אמצעי הצליחה במקביל לריכוז הכוחות החלו להעביר ב-15 באוקטובר, את אמצעי הצליחה ל'חצר', נקודת הצליחה המיועדת. 'החצר' היתה משטח מרוצף, בקצה המערבי של ציר 'טרטור', מטרים אחדים מצפון למקום החיבור של התעלה עם האגם המר הגדול ודרומית-מערבית למעוז 'מצמד'. גודלה היה כ-700 מ' על 150 מ' והיא הוכשרה בפקודת שרון בתקופת היותו אלוף פיקוד הדרום. היתה מוקפת סוללות עפר וציינה את המקום המדויק לצליחה. בחצר נמצאו טנקים פגועים ומקולקלים של שתי האוגדות , בהם טיפלו פלוגות החימוש של הגש"חים של אותן האוגדות.[xi] גשר הגלילים, שנגרר על ידי גדוד 257 עד התעלה, נתקע לאורך ציר 'עכביש'. תוך כדי גרירה במדרונות החוליים ניתק הגשר, אף כי נגרר על ידי 18 טנקים ואחד מחיבורי הגלילים נשבר. כוח חילוץ בפיקודו של חיים רזון, הצליח לתקן את התקלה תוך מספר שעות, על ידי כך שהוציא גליל אחד במקום שניתק וחיבר את שני הקצוות. למרות מהירות התיקון, שחיל ההנדסה שנתבקש לתקנו העריך שייארך כשלושה ימים, נגרם עיכוב נוסף בהבאתו לנקודת הצליחה. גדוד 257 שוחרר מהמטלה להעברת הגשר וזו הוטלה על חטיבה 421. עקב זאת הוחלט לקדם את דוברות ה'תמסחים' בציר 'עכביש', במטרה שישמשו אמצעי הגישור הראשון לחציית התעלה. ברן הונחה על ידי אלוף הפיקוד לסייע בהעברת ה'תמסחים', לעבר התעלה. בלית ברירה הוא מינה לכך את סגנו, דוביק תמרי, שהצליח לרכז את ה'תמסחים' שהיו תקועים במקומות שונים על ציר 'עכביש'. בעזרת דחפורים הם גררו כלי רכב מהכביש, התירו פקקים ופינו דרך ל'תמסחים'. לאחר שעות לא מעטות הם הצליחו להביא 12 דוברות למקום הריכוז.[xii] גרירת דוברה על ידי טנקים, בחיפוי מסוק תוך כדי התהליך, פנה אורי בן ארי, ראש המטה של פיקוד הדרום, לאליהו ברק ולדוד שילה, בבקשה שיסייעו לגרור שלוש דוברות לכיוון התעלה, האחת שנשארה בשטח הכינוס של חיל ההנדסה והשתיים האחרות שנתקעו בשיירת הדוברות עקב קלקול הטנקים הגוררים שלהן. השניים צירפו אליהם את ניניו כמפקדי צוותים, לקחו טנקים מסדנת רפידים ובהם טנק פינוי אחד, ציוותו אנשי חימוש, כנהגים ועוזרים ויצאו בליל 17-16 באוקטובר, במטרה לאתר את הדוברות ולהעבירן ליעדן. הדוברה שהושארה בשטח הכינוס אותרה לאחר נסיעה של 70-60 ק"מ על שרשראות והיא נראתה כ"הר עם צל". שתי האחרות נמצאו במקום בו הושארו, הן נקשרו לטנקים ונגררו לציר 'עכביש'. טנק ודוברה, שהיא מעין בית על גלגלים, על הכביש, זהו מצב בו לא היה אפשר לתמרן או לעקוף, כך שבודאי נפגעו אי אלו מכוניות שעמדו בדרכם. בתום אותו לילה הצליחו השלושה לצרפן לשיירת הדוברות, בהרגשת סיפוק ותרומה למבצע הצליחה.[xiii] הדוברות, שהובלו בציר 'עכביש', על ידי גדוד 264 וגשר הגלילים שהובל, בתחילה בציר 'עכביש' ולאחר מכן ב'טרטור', על ידי חטיבת טנקים 421, התעכבו בדרכם בשל חסימת הדרכים ונמנע מהם להגיע מבעוד מועד לנקודת הצליחה, עד כדי החשש לביטול הצליחה כולה. הקמת גשר, ויהא זה גשר אחד בלבד, היתה תנאי לצליחה ולפיתוח מתקפת הנגד בגדה המערבית. ביומן חמ"ל פיקוד הדרום נמצא, כי גם לגונן היו ספקות בנושא הגישור המתמהמה. לדבריו, "אם לא יהיה גשר ולא יהיו דוברות 'יוניפלוט', יש להחזיר את הכוחות, לפי שאין לסמוך על דוברות ה'ג'ילואה' [ה'תמסחים'] בלבד".[xiv] פקקים בציר 'עכביש', 15 באוקטובר 1973 פינוי צירי התנועה על ידי אנשי חיל החימוש בכל אותה עת התמודדו אנשי חיל החימוש עם התקלות הטכניות הרבות אותן היה עליהם לפתור במקום, נוסף לסוגיות העומס בכבישים והפצצות האוויר והארטילריה. הכבישים נחסמו לחלוטין והתנועה נעה לאיטה. כל רכב שגלגליו סטו ולו במעט מהכביש, שקע בחולות והיו צריכים לחלצו. צירי התנועה 'עכביש' ו'טרטור' היו עמוסים לעייפה. לאורך שני צידיו של ציר ההתקדמות היו טנקים פגועים. בפועל, לא היה במקום גורם חימושי מעבר לרמת האוגדה שיכול היה לתאם את פעולות החימוש לקראת תחילת מבצע הצליחה. עקב זאת החליט יורם לונדון לתאם עם יוסי בר אור, מפקד גש"ח 862 את חלוקת העבודה כך, שגש"ח 867 בפיקוד מרקו, יעבוד מצידו האחד של הציר ואילו גש"ח 862, יעבוד מצידו השני. חשיבות פתיחת הצירים היתה מהותית ביותר, לא רק בשל הצורך לבצע את הצליחה במועדה, אלא גם לאפשר קיום מסדרון רציף אל ראש הגשר בצידה השני של התעלה.[xv] ההכנות ההנדסיות כללו הכשרת צירי התנועה ופריצת הסוללות בנקודות הצליחה והגישור, על ידי גדודי הנדסה. בנוסף צורפו שלושה גדודי הגישור לביצוע משימות ייחודיות: השטת כוחות הצנחנים ב-60 סירות גומי, לתפיסת ראש גשר, העברת דוברות ה'יוניפלוט' וחיבורן לגשר, השטת ה'תמסחים' וגרירת גשר הגלילים למקומו על ידי כוח טנקים.[xvi] פעילות מערכת הצליחה בליל 16-15 באוקטובר כאשר הוברר בשעות אחר הצהרים של יום הצליחה המתוכנן כי, כמחצית מדוברות ה'יוניפלוט' תקועות בצירים ולא יגיעו במועד לשטח ריכוז הכוחות, החליט שרון לצלוח את התעלה באמצעים האחרים; גשר הגלילים ודוברות ה'תמסח'.[xvii] כאמור לעיל, נתקע גם גשר הגלילים בדרכו למקום הצליחה ולכן נשארה אופציית ה'תמסחים'. התנועה בציר עכביש, 19 באוקטובר 1973 הפעלת אמצעי הצליחה והגישור ההחלטה על הצליחה הפכה לעובדה מוגמרת ולכן הוחלט להעביר את כוחות הצנחנים לגדה המערבית להקמת ראש גשר. לאחר מסע ארוך צלחו הצנחנים של דני מט את התעלה, ב-30 סירות גומי, שהושקו למים בליל ה- 15-16 באוקטובר בשעה 01:25, והקימו את ראש הגשר. בעקבות זאת גבר הצורך באמצעי צליחה מסיביים יותר ופגיעים פחות, שיוכלו להוליך כוחות חי"ר ושריון רבים, צל"ם למינהו וכלי רכב, ציוד והספקה, לתגבר את ראש הגשר ולצאת למתקפה המתוכננת מעברה השני של התעלה. למרות שהקלו ראש ביכולתם, היו אלה דווקא ה'תמסחים' שהגיעו ראשונים לקו המים והושקו כאמצעי הגישור הראשונים. 16 דוברות ה'תמסחים' הגיעו ל'חצר' בשעה 06:30 בבוקר ה-16 באוקטובר, שם החלה עבודת חיבורן לשתי דוברות שישיה, להעברת רק"ם, שני טנקים בכל פעם ולדוברת שלושה אחת. המלאכה התבצעה על ידי אנשי החימוש וההנדסה תחת הפגזה כבדה ביותר של המצרים, שהבחינו בריכוז הכוחות לקראת הצליחה. ההפגזה תבעה קרבנות רבים, הרוגים ופצועים, רבים מהם מבין אנשי החימוש. תוך פחות ממחצית השעה מאז חיבור הדוברות, הוחל בהעברת הטנק הראשון את התעלה. עד בוקר ה-17 באוקטובר חצו 37 טנקים את התעלה באמצעות דוברות ה'תמסח', אך מעברם הופסק והותנה בקיום גשר. בבוקר ה-17 באוקטובר הגיעו דוברות ה'יוניפלוט', מנוידות על גבי עגלות פרי פיתוח חיל החימוש ל'חצר', שם הוחל בחיבורן ומג"ד הגישור דיווח כי יסיים את חיבורו עד שעה 16:00. לפי סיכום הרמטכ"ל הוחלט, כי לא יועברו טנקים נוספים ב'תמסחים' וכאשר יושלם הגשר תחצה מעליו אוגדה 162.[xviii] באותו היום הושלמה התקנת גשר דוברות ה'יוניפלוט'. עם הורדת הדוברה הראשונה למים, החלו המצרים בהפגזה מסיבית לעבר ה'חצר', שגרמה לאבידות רבות. תחת אש זו עבדו אנשי חיל ההנדסה בהקמת הגשר הראשון. תוך כדי עבודה נפגעה אחת הדוברות פגיעה ישירה ועלתה באש. הפגיעה היוותה עיכוב נוסף בהקמת הגשר. עם השלמתו, הוסרו הספקות האחרונים של הפיקוד העליון שראה, כאמור לעיל, בהקמת גשר אחד לפחות, תנאי הכרחי להמשך פעולתו של כוח המשימה ממערב לתעלה. בליל 18-17 החל ברן לצלוח את התעלה על גשר הדוברות. לאחר מעבר הטנק השלישי ניתקה אחת מדוברות הגשר והמעבר עליו הופסק לשעה וחצי, עד שהוא חובר באמצעות טנק גישור, שהועבר לשם כך מהגדה המערבית. במקביל, לא חדלו דוברות ה'תמסחים', שחוברו ותוחזקו על ידי אנשיו של אוחיון, לשייט מגדה לגדה וסייעו בהובלת הספקה ופינוי הפצועים. אך דוברת שלושה אחת היתה האחרונה שהמשיכה לפעול עד שנפגעה, אף היא, בהפגזה ונשרפה.[xix] גשר דוברות ה'יוניפלוט' נשבר וטנק גישור פתר את הבעיה דוברות ה'יוניפלוט' הופעלו על ידי שני מנועי גשר מסובכים שהיה צורך לתחזקם כדי שאפשר יהיה לנווטן במים. בנוסף, בהיותן ממולאות בקצף, למניעת ספיגת מים ושמירת כוח הציפה, היה צורך להקפיד, שמעטפת הברזל שלהן תהיה אטומה. עבודת מסגרות ורתכות זו ואחזקת הגשר בוצעה על ידי צוותי חיל החימוש בראשות אוחיון, שעבדו לאורך כל הזמן באחזקה שוטפת ובתיקוני פגיעות ההפגזות.[xx] אחזקת אמצעי הצליחה גשר הגלילים גשר הגלילים, שפיתוח היצול החדש שלו היה עם פרוץ המלחמה בשלביו הסופיים, אך טרם נבדק בשטח, הועבר בתחילת אוקטובר לטסה. בבוקר ה-6 באוקטובר החלה ההכנה לגרירתו. עם תחילת הקרבות הופצץ הגשר והוא ניזוק. ב-12 באוקטובר הושלמה הרכבתו. במשך שלושה ימים נערכו בחולות סיני ניסויי גרירה באמצעות 10 טנקים. ב-16 באוקטובר החלה גרירת הגשר לעבר התעלה, תחת הפגזות ארטילריה והפצצות אוויריות. גדוד טנקים 410 עסק בגרירתו, בעוד כוח הנדסי סורק את השטח כדי לפנות מוקשים ולהכשיר את הנתיב המורחב. בינתיים התקדם צוות ניווט, כדי לקבוע ולסמן את הנתיב המדויק בינות לשטחי הביצה ממערב לציר 'לכסיקון'. באחת ההפגזות מן האוויר, תפס צוות הניווט מחסה במעביר מים תחת כביש 'לכסיקון', שם נתקל בחוליית קת"ק מצרי שהסתתרה אף היא שם. בהיתקלות זו נהרג מפקד ההנדסה הפיקודי, סא"ל ג'וני טנא ויעקב (ג'קי) אבן, סגנו של מפקד אוגדה 143, לקח על עצמו, אישית, לנווט את מעבר הגשר. גשר הגלילים ב-18 באוקטובר בשעה 18:00, הגיע הגשר לסוללה שהוחל בפריצתה, על מנת להשיקו למים. ב-19 באוקטובר 00:45 הושלמה השקת הגשר, שלא תחת אש ולאחר מספר שעות עברו עליו מספר טנקים, אך אז התבררו הליקויים. לגשר הגלילים היו שתי רמפות שירדו על הסוללה כאשר הגשר במים, והן היוו את כבש העלייה של הטנק. לאחר הצבת הגשר הסתבר, כי אחת הרמפות היתה מקולקלת וכיוון שלא יכלו להחליפה באחרת, אילתרו חלופות שיתאימו לגשר. בפועל, הושמש הגשר רק בבוקר ה-19 באוקטובר, ומכיוון שכך, הועברה חטיבה 500 בגשר ה'יוניפלוט' וב'תמסחים' לגדה המערבית, על מנת לתגבר את אוגדה 162. התקנתו של הגשר הושלמה בשעה בה היו זקוקים לו יותר מכל. באותה עת נותר רק גשר ה'יוניפלוט', כיוון שבאותו לילה פגעה ההפגזה בדוברת-שישיה של ה'תמסחים' והטביעה אותה, על שני טנקים של חטיבה 500, שהיו עליה. מלבד שני הגשרים שהוקמו, נותרה רק דוברת-שישיה פעילה אחת עד סוף המלחמה. אגב, שני צוותים מאנשיו של אוחיון תיחזקו גם את גשר הגלילים במהלך המלחמה, בעבודות ריתוך, על מנת למנוע את התנתקות החיבורים.[xxi] באותו היום סבלה פלוגה ד של גש"ח 867 פגיעה נוספת בכניסה לחצר הצליחה. בעקבות הפגזה מצרית נפצעו רבים מחייליה וארבעה נהרגו: סמל ארתור גלנץ, סמל אברהם כהן, סמל יחזקאל ניסים ורב"ט אברהם פרולינג.[xxii] מיכלית מים חוצה את התעלה על גבי גשר עם השקת גשר הגלילים, שהיה האחרון שהותקן, הושג סוף סוף מינימום הגשרים הנדרש לפעולת שתיים-שלוש אוגדות ממערב לתעלה. ב-20 באוקטובר נוסף גשר נוסף, גשר 'צנע', באורך 70 מטרים, אליו חוברו גם מספר דוברות. לאחר הפסקת האש הוקם עוד גשר דוברות 'יוניפלוט', שיחד שימשו לתעבורת השריון, החי"ר וההיסעים הלוגיסטיים והמינהלתיים עד שנבנה גשר כביש רחב על תעלת סואץ.[xxiii] טנק דוידסקו אנשי חיל החימוש ובראשם חיים רזון וצוותו עסקו במהלך הצליחה ולאחריה בחילוצים של טנקים, שנפלו מהגשרים לתוך המים, או נפגעו במהלך חציית התעלה מהאש המצרית. אחד המקרים היותר קשים והנוגעים ללב, היה מקרהו של 'טנק דוידסקו'. סא"ל דוד זרחיה, שכונה דוידסקו, היה מפקד יחש"ם דרום ומפקד בסיס ההחסנה, אשר השתחרר משירותו הצבאי לפני מלחמת יום הכיפורים. בנו, שבתאי, היה קצין צעיר בשריון, שהתהפך עם הטנק שלו בעת חציית התעלה וטבע במים. משנודע הדבר לאב, הוא הגיע לגדת התעלה וביקש מאנשי החימוש ובעיקר מחיים רזון לחלץ את בנו הטבוע. חיים רזון, שהבין כי הבן אינו עוד בין החיים, נאלץ, בלב קרוע לסרב לבקשת האב, למרות שהיה ידיד קרוב. רזון ראה לנגד עיניו לתת עדיפות בחילוץ טנקים בהם היו אנשים חיים ושעדיין יכלו לחזור למערך הלוחם, אך הבטיח לדוידסקו האב, כי עם גמר הקרבות יחלץ את הטנק של בנו. וכך עשה. עם גמר המלחמה מילא רזון את הבטחתו. בחילוץ מסובך ומסוכן, בסיוע צוללנים, הצליח הצוות לחלץ את שני הטנקים מעומק של כ-18 מטרים. אגב, בנו של רזון נפצע קשה מאד, בעת שאביו עסק בתיקון גשר הגלילים. למרות שרזון, רצה מאד להגיע אליו, הוא חש כי אין לו ברירה, אלא להמשיך לעבוד בתיקון הגשר וזה מה שהוא עשה.[xxiv] טנק גישור האם הסתיים הויכוח? הויכוח שהתנהל בין הגורמים האחראים לצליחה עוד טרם ביצועה, באשר לעדיפות אותה יש לתת לאיזה מהאמצעים השונים שפותחו, לא תם. כל אחד מצא צידוק לעליונות אמצעי הגישור שהוא פיתח. יש האומרים כי אסור היה להפסיק את שיקומם של ה'תמסחים', או לתת בכורה לגשר הגלילים. בסופו של דבר, תרם כל אמצעי כזה, על יתרונותיו וחסרונותיו למעשה הצליחה כולה, כל אחד על פי אפשרויותיו ויכולתו הוא. לאחר ארבע יממות של לחימה קשה כאשר אנשי חיל החימוש מתקנים כלים, בונים גשרים ומתחזקים אותם, יוצב ראש הגשר. מערכת הצליחה היתה מבצע נועז, שהכריע את המערכה כולה. בארבע יממות אלה היתה כמות הנפגעים גבוהה ביותר והיא עלתה על 300 הרוגים ועוד מאות פצועים. בנוסף לפגיעה ב-220 טנקים. ה'חצר', על גדות תעלת סואץ ממנה החלה הצליחה על אף ההצלחה הרבה שהיתה למבצע הצליחה, ששינה את פני המלחמה, הופקו לקחים בתחום אמצעי הצליחה, יכולת ניודם ותפעול הסער שלהם. כתוצאה מכך, הוכר הצורך לפתח אמצעי צליחה חדש שיאפשר להעביר, במהירות ובאמינות, רק"ם וכוחות על פני מכשולי מים. בהתאם לדרישות המבצעיות שגיבש חיל ההנדסה, פיתח חיל החימוש, במחצית השניה של שנות השבעים, דוברת סער קלה (דק"ל), שיוצרה בתעשייה הצבאית. הדוברה נחשבה למתקדמת מסוגה. יתרונה התבטא במשקלה הקל, אך גם ביכולתה לשאת שני טנקים במשקל כולל של 120 טון. הדוברה ניידת, בעלת יכולת מעבר בשטחים קשים, יכולת השקה קלה ומהירה במים ויצירת גשר צף תוך זמן קצר.[xxv] [i] רס"ן הוד רפאל, הפעלת מערך חימוש במבצעי צליחה, 23 בדצמבר 1970, א"צ 1/158/73, ראה גם, סא"ל חגי אפרת, ציוד צליחה – אחריות מקצועית, אחזקה והשברה, 2 ביולי 1972, א"צ 44/280/75 (להלן: ציוד צליחה). ראה גם, סא"ל מ' פלטנר, ציוד צליחה אחריות מקצועית, אחזקה והשברה, 27 באוגוסט 1972, א"צ 44/280/75. [ii] ברן, שם, עמ' 180-175, ברק, שם, ראה גם, סא"ל (מיל') ד"ר אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, אג"ם תוה"ד, מחלקת היסטוריה, ספטמבר 1992., כרך א עמ' 23 , (להלן: אורן). [iii] ציוד צליחה, שם. ראה גם אלחנן אורן, צליחת התעלה – מרצון ליכולת 1973-1967, אג"ם-מה"ד היסטוריה, יוני 1985. (להלן: צליחה – מרצון ליכולת) [iv]כנס פקמ"ז, שם, מתוך דברי סרן לאון, קצין חימוש בחיל ההנדסה, ראה גם צליחה – מרצון ליכולת, שם. [v] ברן, שם, עמ' 178-177, ראה גם, אילן סהר, דיווח בע"פ, 3, בינואר .2005, ראה גם, (צליחה – מרצון ליכולת) שם. [vi] לונדון, שם. [vii] ברק, שם. [viii]מתוך לקסיקון שמות הקוד בצה"ל בשנים 1974-1966, פברואר 2000. [ix] מערכת הצליחה 18-15 אוקטובר 1973 – ניתוח אירוע, אג"ם/מה"ד – מחלקת היסטוריה, מרס 1978, עמ' 11-7. (להלן: מחלקת היסטוריה - ניתוח אירוע). [x] יוסי אוחיון, ריאיון, 21 במרס 2003, (להלן: אוחיון) [xi] חיים הרצוג, עם כלביא יקום, עידנים, ירושלים, 1981, עמ' 215 . [xii] לונדון, שם, ראה גם ברן, שם,203-201, ראה גם, נסים נפתלי, פרקי חיים, ריאיון עם סא"ל (מיל') חיים רזון, מערכות חימוש 92/91, יולי 1988, עמ' 48-34. [xiii] דוד שילה, ריאיון, 12 בפברואר 2003, ראה גם, אליהו ברק (בליטי) ריאיון, 23 במרס 2003. [xiv] לונדון, שם, ראה גם, ברן, שם, עמ' 204. [xv] לונדון, שם. [xvi] מחלקת היסטוריה – ניתוח אירוע, שם, עמ" 13-12. [xvii] שם, שם, עמ' 27. [xviii] שם, שם, עמ' 66. [xix] שם, שם, עמ' 69-68, 72, ראה גם אוחיון, שם, ראה גם דדו, שם עמ' 256-254. [xx] אוחיון, שם. [xxi] אוחיון, שם, ראה גם מחלקת היסטוריה – ניתוח אירוע, שם, עמ' 77, ראה גם, גבעתי, שם עמ" 176-175. [xxii] יאסו, הערות לספר, 2 בינואר 2006. [xxiii] אורן, שם, עמ' 275. [xxiv] מערכות חימוש 92/91, שם, ראה גם מתוך חוברת סיפור חיים על חיים רז-רזון, שיצאה לאור בהוצאת טפר תל אביב, 2002, מתוך כתבה של תא"ל (מיל') טוביה מרגלית, עמ' 46. [xxv] חיים שפיר, דוברה קלה (דק"ל), מערכות חימוש, ספטמבר 1983, עמ' 21-14.
.jpg "ספקטור שמשון ז")
.jpg "רום ליאור ז")
.bmp "פיניש אשר ז")