לא נמצאו תוצאות. ניתן לחפש פרמטרים אחרים
לעמוד האישי באתר
התארגנות חיל החימוש בעקבות המלחמה א. איסוף השלל והשמשתו גם במלחמת יום הכיפורים, כפי שקרה במלחמת ששת הימים, השאירו צבאות מצרים וסוריה שלל רב בשטחים מהם נסוגו. בחלקו היה השלל במצב תקין ובחלקו האחר, פגוע או שרוף. במלחמה זו, כלקח ממלחמת ששת הימים, היו יחידות פינוי ואיסוף שלל מסודרות יותר. היחידה המרכזית לפינוי השלל התפלגה ליחידות משנה, בהתאם לאזורים מהם נאסף השלל. תוך חמישה-ששה ימים מאז תחילת הקרבות התארגנו היחידות ונקבעו כללים לטיפול בשלל. ראשית דבר נקבע כי השלל לא יפונה טרם שייבדק על ידי חבלנים וימצא שאינו ממולכד. לפני פינוי הרק"ם הונחו היחידות לפרוק את כלי הנשק מתחמושתם ולהוציא את התחמושת המאוחסנת בבטן הכלי. בנוסף, לפרק מהכלים מערכות עזר כמו קשר ואופטיקה. כל עבודות הפירוק שבוצעו בשטח עצמו, נקבע כי יתבצעו על ידי בעלי המקצוע בלבד. ארבעה מרכזים עיקריים לריכוז השלל הוקמו בהתאם לאופי השלל. פריטי מצל"ח 6800, שכללו אפסניית חימוש הועברו לבסיס מצל"ח 6810 בכורדאני. פריטי מר"צ 6500 הועברו לבסיס ציוד בטירה, התחמושת ופריטי מרת"ח הועברו לבסיסי התחמושת בנחל שורק ופריטים אחרים, לפי הנחיות אג"א.[i] איסוף השלל המצרי טנקי T-62 קליטת השלל והרכש תוך כחודש נקלטו מאות טנקים ותותחים, רובם שלל ומיעוטם רכש, במש"אות ובסדנאות, שם הוכנסו בהם מתקונים ועזרים שונים. אלה כללו 200 טנקי מגח 6, כולל M-48 A-3, 100 טיראנים (T-62 T-54 T-55), 24 תומ"תים 'רומח' ו-39 תומ"תים 'רוכב'. מאות נגמ"שים וכלי רכב שלל נקלטו אף הם וכללו 250 'ברדלסים' (נגמ"ש M-113), 16 'אלפות', 10 'מוגף',שלושים 50 BTR, 10 BTR 152, 20 BTR50 אמפיבי, שישה PT-76, 64 משאיות ריאו M-54, 20 מכוניות חילוץ M-543 ו-250 אמבולנסים M-725.[ii] תותח 122 מ"מ שלל על תובת טיראן עד חודש דצמבר 1973 נערך סקר שלל מקיף על ידי אג"א והסתבר כי כמויות השלל של הרק"ם המזרחי היו אדירות. הן כללו מאות רבות של טנקים למיניהם, נגמ"שים ושריוניות, מרגמות ותותחים נשק נ"מ ו-נ"ט, ציוד הנדסי רב וכלי רכב רבים. בנוסף לנשק קל רב ומגוון ומלאי תחמושת גדול. (פירוט רשימות עיקריות של נשק שלל ראה בנספח ג - טבלאות שלל). נגמ"שי BTR /'טופז' שלל השלל כבונה הסד"כ עקב כמויות השלל הגדולות החליט ראש אגף התכנון, אגף שהוקם לאחר המלחמה, האלוף אברהם (אברשה) טמיר, כי השלל ינוצל לצורכי בניין סד"כ צה"ל. השלל חולק לשלוש קבוצות: שלל אשר קיים כדוגמתו בסד"כ והוחלט להגדיל את הסד"כ באמל"ח זה, לדוגמה: הטיראנים. שלל אשר לא קיים בסד"כ והוחלט להכניסו לסד"כ צה"ל. לדוגמה: טילי הסאגר ו- RPG. נשק השלל שטרם סוכם על הכנסתו לסד"כ הצה"לי והנושא יידון באג"ת.[iii] היה זה תפקידו של חיל החימוש במש"אות ובסדנאות לעסוק בקליטת השלל התקין, הסבתו בהתאם לתקן הצה"לי וזיוודו. את השלל הפגוע מיינו אנשי החיל והחליטו האם יש כדאיות כלכלית לתקן ולשקם, להרכיב, בשיטת הקניבליזציה, כלי אחד משניים-שלושה אחרים, או לפרק לחלקי חילוף. באשר למערכות הלא מוכרות, היה על החיל להכשיר כוח אדם מתאים, ללמוד בעצמו את המערכות המורכבות ולהוציא חוברות תורתיות ללימוד, הדרכה ואחזקה. משאיות מטל"רים 'קטיושות' שלל בגדה המערבית של תעלת סואץ במחצית דצמבר 1973 הוכנה במקחש"ר תוכנית לקליטת טנקי השלל מסוג טיראן. עיקרה היה קליטת הטנקים בשני שלבים: שלב א – קליטה רדודה, המתבצעת בדרג ב ושלב ב – קליטה עמוקה, הכוללת שיקום והסבת התותח ל'שריר', שתבוצע בדרגים ג ו-ד. המקור היחיד לחלפים ומכללים לאחזקה שוטפת של שלב א היה מפירוק מבוקר של טנקי שלל פגועים. הקחש"ר היה מודאג מכך שהכשרת השלל בסדנאות חיל החימוש תבוא על חשבון ההחזרה לכשירות והטיפול בצל"ם התקני של צה"ל. כן, שהתשומות שהושקעו בטנקים יעלו ככל שיעמיק תהליך הקליטה. בנוסף היתה קיימת בעית חלקי החילוף והמכללים העיקריים כמו המנוע ותיבות ההילוכים, שאספקתם לא היתה עוד בידי חיל החימוש אלא נתונה בידי אג"א. הקחש"ר חשש כי אג"א לא יוכל לספק את התשתית הדרושה בחלפים לאחזקת צי טנקים כה גדול. לגבי הטווח הארוך, סבר הקחש"ר כי ניתן יהיה להסתמך לצורכי אחזקה, גם על יצור ופיתוח מקומיים ותחליפים מערביים. ראשית דבר נקלטו 161 טנקי טיראן בסדנה הגייסית 650 (לצורך זה מפקד הגייס, האלוף ברן, גייס את בליטי שיפקד על הבצוע) ו–169 טנקים במש"א 7100, שם הוחלפו מערכות התותח, הוכנס ציוד אופטי מתאים והטנקים דוגמו צה"לית. במש"א 7100 אף הוקדמה פתיחת קו (line) הסבת התותח ל-105 מ"מ. טנקים רבים נקלטו, רישומית, במצל"ח 6800, בפיקודו של אל"ם יצחק ילון, ומשם נופקו למש"אות: 7100 ו- 7200, לסדנה הגייסית 650 וליחש"ם 652. כבר בנובמבר 1973 הוחלט במטכ"ל על הקמת חטיבת טנקי טיראן, מתוך מגמה עתידית להקים בצה"ל אוגדת טנקי טיראן לסוגיו השונים: T-62, T-55, T-54. בשנת 1974 הוחלט להקים את אוגדה 880 כאוגדת טיראנים נוספת במערך הצה"לי, אך בסופו של דבר נבנתה רק אוגדה 440 כאוגדת הטיראנים. בצה"ל סוכם לקלוט גם טנקי T-62 עם תותח בקוטר 115 מ"מ, אשר מתוך 132 טנקים שנפלו שלל היו 79 כשירים והיה צורך לבצע בהם דיגום מיזערי בלבד. שמו של טנק זה נקבע כ-'טיראן 6' ומפקדת קצין השריון הראשי הציעה להקים מסגרת גדודית, בת 36 טנקי T-62, אשר תשתלב באוגדת הטיראנים 880, שנועדה לגזרת פיקוד המרכז. בסיכומו של דבר נבנתה חטיבה 320 כחטיבה עצמאית של טנקי טיראן 6 ובשל מיעוט התחמושת מסוג 115 מ"מ (3,700 כדורים בלבד) שנפלה שלל, הוצע לעשות להסבת תותחיהם ל- 105 מ"מ.[iv] בינואר 1974 הוקמה חטיבת טיראנים 889 במסגרת אוגדה 440. החטיבה התבססה על טנקי טיראן, שני גדודים עם תותחי 100 מ"מ וגדוד אחד של 115 מ"מ, שכאמור, תוכננה הסבתם ל-105 מ"מ. לשם מתן שירותי האחזקה לאוגדה הוחלט על הקמת גש"ח 762.[v] בעקבות האמור לעיל והתוכנית לקלוט ולשלב את טנקי הטיראן במערך הפך טנק זה להיות מרכיב נכבד, כ-25 אחוז, מסד"כ הטנקים הצה"לי. לאחר מלחמת ששת הימים קלט צה"ל כ-150 טנקי טיראן שלל. בהיות הטנק מתאים מבצעית לצורכי צה"ל, בעיקר לאחר הסבת התותח ל- 105 מ"מ, היתה בעית החלפים שלו, קריטית. עם תום מלחמת יום הכיפורים, הוחלט על קליטת כ-400 טנקי טיראן נוספים ופירוקם של כ-100 טנקים לחלפים. כך שעד סוף 1974, אמורים היו להיות במערך הצה"לי כ-600-500 טנקי טיראן ועד 1976 היו אמורים להיקלט עוד כמה מאות נוספים. הצפי לקליטת טנקים מסיבית זו הדאיגה את הקחש"ר, ברק, שחשש שחיל החימוש לא יצליח להתארגן כראוי בנושא החלפים, דבר שיפגע בכשירות הטנקים. הקחש"ר העלה תוכנית להתארגנות בנושא כאשר המקורות להצטיידות בחלפים יהיו: פירוק מטנקים פגועים, יצור מקומי, יצור בחו"ל, רכש, תיקון או שיקום מכללים ופריטים ומציאת תחליפים מערביים. כן העלה רעיון להקים את מצח"ט – מינהלת הצטיידות בחלפי טיראן.[vi] מלבד טנקי הטיראן עסק חיל החימוש בתכנון והכנות לאחזקת מערכות שלא היו מוכרות בצה"ל. אחת מאלה היתה מערכת ירי לטילי 'סאגר' המורכבת על שריונית BRDM. ענף הבקרה במקחש"ר עסק בסוגיה זו והוא החליט לרכז את מאמץ האחזקה בדרג א ביחידה ובדרג ב ביחש"ם אחד, שיפתח מומחיות בנושא. כשלב מקדים הוכשר כוח האדם ללימוד המערכת. במקביל ללימוד הוטל על הענף לכתוב מספר חוברות שישמשו כחומר עזר לטכנאים וכן הוראות טכניות לאחזקה וטיפול במערכת כעבודה שגרתית. אגב, משום שלא היתה כל אפשרות להשיג עבורם חלקי חילוף הוחלט בחיל לפרק שריוניות אחדות ולהכין מהם חלפים לאחזקה שוטפת.[vii] החיל עסק בקליטת רכב שלל מגוון כמו מאות משאיות זיל X66, משאיות מרצדס, מאגירוס דויטש וקראז, משאיות גאז ועוד ובפירוק מאות ג'יפים M-151. חיל החימוש, באמצעות מצל"ח 6800, סקר את כמויות כלי הרכב, שהגיעו ל–4,000-3,500 כלי רכב, והחליט אלו מהם יקלטו, יפורקו לחלפים או יזרקו לגרוטאות.[viii] בנוסף עסק החיל בנושא קליטת נגמ"שי BTR-50 ו'טופז' והכשרתם באוגדה 440, פעולה שהיתה קשה ומסובכת, שכן הכלים היו שונים מבחינת אחזקתם והמערכות האחרות שלהם. משאיות GMC 6X6 שלל שהוחלט לשקמן לסיכום נושא השלל, אין ספק כי פעולתו הנרחבת של חיל החימוש בקליטת השלל בצה"ל, שיקומו והתאמתו לתקן הצה"לי תרמה רבות להגדלת סד"כ צה"ל, בהוספת אמל"ח ובהכשרת כוח האדם לאחזקתו. נושא זה נתן דחיפה של ממש לתחום היצור והפיתוח, הן בתוך צה"ל ובעיקר בסדנאות ובמש"אות. זאת גם במפעלים האזרחיים שנטלו חלק ביצור חלקי החילוף והתחמושת ובהתאמת התחליפים המערביים למכללים המקוריים, שלא ניתן היה לרכשם ממקורות חיצוניים ובפיתוחם. בנושא זה תרם ענף היצור במצל"ח 6800, שהכין איפיונים ושרטוטים ליצור בארץ של אותם חלפים. תרומת החיל היתה בהקמת סד"כ חדש של כמעט שתי אוגדות, על בסיס ציוד שלל, שהושמש תוך כדי המלחמה. ב. ההחזרה לכשירות עם תום המלחמה נערך חיל החימוש למבצע גדול מימדים של ההחזרה לכשירות. הכוונה היתה להעמיד, תוך זמן קצר, את כל הרק"ם הצה"לי וכלי רכב ב, במצב של מוכנות למלחמה. בפיקוד העליון היתה תחושה שמלחמה חדשה ממשמשת ובאה בהקדם. המטכ"ל הורה להכין את הכוחות בחזיתות המצרית והסורית ולהכניסם לכוננות גבוהה. כמו כן לעשות מאמץ נרחב של התבצרות ומיקוש, בעיקר בגדה המערבית ובחזית הסורית ולהכניס את חיל האוויר לכוננות מלאה, תוך גיוס נוסף של אנשי תחזוקה עבור המערך האווירי.[i] משמעות כוננות זו היתה מחד, פגיעה בתהליך שיקום הטנקים ואמצעי הלחימה ומאידך, האצת התהליך של ההחזרה לכשירות. על חיל החימוש היה להעריך את הנזקים שנגרמו לכלים במלחמה, לבצע בהם תיקונים וטיפולים נדרשים ולהשמיש את השלל הרב שנפל בידי צה"ל, תוך התאמתו לתקן הצה"לי. כחלק מכוננות זו ביקש ראש האג"ם את חידוש הרכבת האווירית מארצות הברית, מבצע הצטיידות צה"ל ברכש חדש, לו ניתן הכינוי תכנית 'מטמון'. במסגרת זו קיבל צה"ל מאות טנקי פטון M-60-A-3, אלפי נגמ"שים, מאות תומ"תים 155 מ"מ, תותחים 175 מ"מ ו-203 מ"מ, קנים ל-105 מ"מ, טילי קרקע-אוויר וקרקע-קרקע, טילי טאו ולאו, רובי סער, מקלעים, ציוד אופטי ומגוון תחמושת. כל הציוד הזה עבר בחיל החימוש תהליך של קליטה ודיגום לפני הכנסתו לימ"חים או העברתו ליחידות, תהליך שהיה כרוך בהשקעת מאמצים רבים, שעות עבודה מרובות ומשאבי כוח אדם. מקחש"ר ביקשה לבצע פעילות זאת במש"אות ולא בסדנה הגייסית וביחש"מים, שהיו מיועדים לעסוק בהחזרה לכשירות.[ii] למרות זאת, לאחר הגעת הציוד ובמקביל לביצוע ההחזרה לכשירות בסדנאות, בוצעה קליטת הרכש החדש: 400 טנקי פטון בסדנה הגייסית 650 ו-53 תומ"תים 'רומח/רוכב' ביחש"ם 652.[iii] בנובמבר 1973 הושלם איסופו של הרק"ם הפגוע משדות המערכה וחיל החימוש החל בביצוע תוכנית עבודה מואצת, שחייבה גם את ארגונו מחדש של מערך החיל. (פירוט ראה בפרק השינויים הארגוניים). ניצן רפאלי, שהיה באותה תקופה עוזר הקחש"ר לארגון, סיפר כי ההחזרה לכשירות היוותה תקופה מאומצת ביותר של כשנה, שעם סיומה היה על כל הציוד הצה"לי להגיע למצבו טרום מלחמה. החזרה לכשירות בסיני מקחש"ר, המהווה מפקדה מקצועית, נכנסה במקרה זה לעובי הקורה, ניהלה ופיקדה על המבצע וקיימה מעקב שוטף ובקרה אחר התקדמות העבודה. אהרון ברניר, אז ראש ענף השדה במקחש"ר, מונה לראש הצוות שעסק בביצוע תוכנית החזרת הצל"ם לכשירות, שנקראה גם תוכנית עבודה מואצת. המבצע שהחל פורמלית ב-1 באפריל 1974 והסתיים ב-31 במרס 1975, היווה את העיסוק המרכזי של החיל באותה עת. ביצועו התקיים בשיתוף פעולה עם אג"א, שהיה האחראי על מצל"ח והמש"אות ובנושא כוח האדם, בתיאום עם אכ"א ואף עם חיל האוויר, שהעביר מכונאים וטכנאים, בעלי מקצוע ייחודי במטוסים שלא היו כבר בשימוש בחיל האוויר, להסבה מקצועית ואיוש בחיל החימוש.[iv] מעמס הביצוע העיקרי הוטל על מערך הסדנאות של חיל החימוש בדרג השדה. מערך זה תוגבר והוקמו תאי עבודה מאולתרים, על מנת לאפשר עבודה במקביל ובתנאים סבירים. כדי לעמוד בלוח הזמנים שנקבע, סוכם להסתייע בגורמים נוספים ובהם, המוסכים האזרחיים להכשרת סוגי רכב, מש"א 7200 להכשרת הזחל"מים סדנת בה"ח (בסיס החסנה) 6810 של מצל"ח להחזרה לכשירות של הזחל"מים של פיקוד הצפון והתעשייה האווירית/מפעל ב לביצוע החזרה לכשירות של נגמ"שי שלל BTR ו'טופז'. היחש"מים שנטלו חלק במבצע היו יחש"ם 651, יחש"ם 652, יחש"ם 653, הסדנה הגייסית 650 ומרכז ההובלה. היחש"מים אילתרו מקומות עבודה נוספים כדוגמת יחש"ם 651 בפיקוד הצפון, שהקים פלוגת סדנה במחנה הקישון ובמחנה מנסורה ותיגבר את סדנת גדעון. בסדנת גדעון הוקם גוף של מתנדבים שעסק בנושא ההחזרה לכשירות בלבד וכן הוקמה, על ידי האלוף רפאל איתן (רפול), מפקד פיקוד הצפון, סדנת מתנדבים גדולה במחנה 'פילון'. פלגות זמניות הוקמו במחנה חצור, בדימונה ובמחנה בית דרס, של גי"ש. כן נעזרו הסדנאות בשלושת הפיקודים ובגי"ש, בסככות עבודה בימ"חים. מערך הסדנאות הצבאיות תוגבר בכוח אדם מקצועי של חיל החימוש, בנוסף לסיוע באמצעים מיוחדים, כמו כלי עבודה וצב"ם (ציוד בתי מלאכה).[v] החזרה לכשירות לאחר המלחמה סדר העדיפות הראשוני לביצוע ההחזרה לכשירות ניתן לטיפול ברכב/רק"ם הבלתי כשיר, לאחריו הרכב הקרבי: הזחל"מים, הנגמ"שים וג'יפי הסיור ובעדיפות האחרונה יתר כלי הרכב. יחד עם זאת, יכול היה סדר העדיפות להשתנות במידה ומצב החלפים והמכללים חייב זאת. אם התאפשר לספק את מגוון חלקי החילוף הנדרשים לביצוע העבודה לסוג רכב/רק"ם מסוים, הוא קיבל קדימות, על מנת שלא לפגוע בקצב הביצוע ולנצל את מלוא פוטנציאל כוח האדם. מספטמבר 1974 כללה התוכנית טיפולי ג ב-1,245 טנקים, בחלקם טנקים בתנועה והאחרים טנקים בהחסנה. העדיפות הראשונה בהכנסה לסדנאות ניתנה לטנקים בימ"חים, כאשר נקבע כי הטנקים בתנועה ימשיכו לקבל תיקוני דרג ב, עד להכנסתם לסדנאות. תוכנית ההחזרה לכשירות של רכב ב, מספטמבר אותה שנה, כללה 7,657 כלי רכב וזחל"מים, כאשר מתוכם טופלו כ- 2,798 כלי רכב ובהם 2,000 משאיות, במוסכי חוץ. כן בוצעה בסדנאות חוץ קליטה של 200 כלי רכב שלל.[vi] מחסור בכוח האדם ובחלקי החילוף מרכיב כוח האדם למבצע ההחזרה לכשירות ולביצוע טיפולים יזומים בשנת 1974, היווה צוואר בקבוק עיקרי. בתוכנית הראשונית יצאו מתוך הנחה כי, המגבלה העיקרית ליישום המבצע תהיה קיבולת הסדנאות וכי לא תהיה בעיה לגייס את כל כוח האדם הנחוץ. אלא, שבפועל הסתבר, כי עד חודש מרס 1974, היה חלק ניכר ממערך יחידות המילואים של החיל עדיין מגוייס ועסק באחזקה שוטפת והחזרה לכוננות ואלה שכבר השתחררו באותו החודש, היו במילואים מאז פרוץ המלחמה ב- 6 באוקטובר 1973 ולא ניתן היה לגייסם מחדש. מה עוד, שסוכם, כי מי שעשה מילואים בחודש מרס 1974, ייחשב לו הדבר כחודש שירות מילואים לשנת 1974. (כזכור השנה התקציבית נמנתה באותה תקופה מ-1 באפריל עד 31 במרס). מצב זה עורר קשיים לא מעטים במימוש העבודה, לפחות בחודשים הראשונים של 1974.[vii] בכל זאת, הצליח חיל החימוש לגייס אנשי מילואים רבים, לתקופות של למעלה משלושה חודשים וכן קלט עובדים חדשים. בין הקחש"ר, ברק, ומפקד חיל האוויר, האלוף דוד עברי, ניטש ויכוח בנושא, שכן שני החילות התחרו על אותו מאגר של כוח אדם טכני במערך הסדיר ובין המתגייסים החדשים. חיל החימוש היה צריך להתמודד לא רק עם תוספת האמצעים במערך הסדיר, אלא גם עם הכפלת מערך המילואים. חיל האוויר, במקביל, צריך היה להתמודד עם הגדלת הסד"כ האווירי ומכאן ששני החילות התמודדו על אותו כוח האדם הנדרש.[viii] מקור נוסף לכוח האדם היו קבוצות המתנדבים, שהתארגנו על מנת לעבוד בסדנאות החיל. המתנדבים באו מסקטורים מגוונים ובהם בני הקיבוצים והמושבים כמו מתנועתו של נחום שריג, שהיו מתנדבים פטורי שירות, או חיילי הג"א והגמ"ר. מתנדבים של חברת 'אל על', של מוסך 'שער הנגב' וקבוצת אזרחים מנתניה. בנוסף להם נקלטו בסדנאות גדנ"עים, שלמדו בבתי ספר מקצועיים או במסגרת השירות הלאומי ובוגרי העתודה הטכנולוגית והנחל"אים שעברו אימונים בחיל השריון, או היו בעלי רקע מקצועי–טכני.[ix] גורם חשוב נוסף שהשפיע על ביצוע ההחזרה לכשירות היה מצב מלאי חלקי החילוף, שהיה מדולדל עקב הצריכה המוגברת בתקופת המלחמה ובתקופה שלאחריה. מצל"ח 6800 היה אחראי לאספקת החלפים למבצע. כן סוכם, כי אספקת החלפים תתבסס גם על שיקום עצמי של המכללים, תת-המכללים והחלפים, תוך הסתייעות בגורמים אזרחיים. פריטים שלא היו במלאי, אך נדרשו באופן מיידי להמשך העבודה, נרכשו על ידי היחש"ם. כן סופקו חלפים מכלי הרכב שיועדו לפירוק. כאמור לעיל, סיפק חיל החימוש עבודה רבה למפעלי התעשיות הביטחוניות ולמפעלים, לסדנאות ולמוסכים האזרחיים, אותם גייסו למבצע, כדוגמת מוסכי חברת 'אגד', שהחזירו לכשירות משאיות. בנקודה זו חשוב לציין, כי בפעילות זו תרם החיל למפעלים בהספקת עבודה וברכישת ניסיון רב. כך למשל, העבודה במפעל ב של התעשייה האווירית בהכשרת הנגמ"שים בוצעה אמנם על ידי כוח האדם של המפעל, אך הם קיבלו סיוע בנושאי הבחינה, הפיקוח המקצועי, הספקת המכללים והחלפים, על ידי בעלי מקצוע ממערך השדה החימושי ומגורמים אחרים.[x] בחיל החימוש, בשיתוף עם אג"א, נערכו מספר סקרים לקביעת כדאיות החזרת ציוד כזה או אחר לכשירות. ענף הרכב במקחש"ר, עסק בנושא קליטת רכב השלל הרב מהמלחמה. כ–4,000-3,500 כלי רכב שלל רוכזו במצל"ח 6800. הם אוחסנו על פי חלוקה לסוגים ובהתאם לסקר שבוצע, מויינו לכאלה שהם במצב נסיעה, בלתי כשירים אך דורשים תיקונים קלים, או במצב טכני גרוע ומומלצים לפירוק או למכירה. באשר ל-620 משאיות גאז 4X4, שהיו במצאי הרכב של צה"ל עוד טרם המלחמה, המליץ עוזר הקחש"ר לארגון להוציאן משירות בצה"ל. אחת הסיבות לכך היתה, כי בכך ימנע הצורך להחזירם לכשירות, פעולה שתגזול שעות עבודה רבות ותימשך זמן רב, גם נוכח המחסור הגדול בחלפים ובמכללים.[xi] המבצע הישג חילי במהלך 1974 ביצע חיל החימוש פעולות רבות של קליטה והחזרה לכשירות. ביניהן ניתן להזכיר כי החיל קלט והכשיר בשנה זו 36 שריוניות BRDM לירי טילי ה'סאגר' ועוד 18 שריוניות פיקוד מסוג זה. מכיוון שהן נקלטו באופן חפוז, לאחר המלחמה ולא בוצע בהן טיפול תקופתי, הוחלט במקחש"ר להחזירן לכשירות, בתחילת 1975. פעילות זו בוצעה במש"א 7200 כאשר חלק מהפריטים אופיינו ושורטטו בענף היצור במצל"ח 6800 ואחרים יוצרו על ידי יחש"ם 652. באשר למערך הטיראנים, שהוזכר לעיל, הוחלט, כי בשנת 1974 יקלטו ויוסבו 409 טנקי טיראן לפי החלוקה הבאה: 120 טנקי טיראן 105 מ"מ, 253 טיראן 4/5 100 מ"מ ו-36 טנקי טיראן 6 115 מ"מ. מתוכם היה צריך להחזיר לכשירות באותה שנה 200 טנקים, אך בשל בעיות של מחסור במלאי חלפים והצורך בשעות מנוע רבות לאימונים, הוחלט להחזיר לכשירות רק 81 טנקים ולדחות לשנת 1975 את ההחזרה לכשירות של שאר 119 הטנקים. במקרה כזה תוכנן להגיע בשנת 1974 לסד"כ של 383 טיראנים כשירים במערך, המהווים אוגדה ועוד חטיבה. בשנת 1975 תוכנן לקלוט ולהסב עוד 502 טנקים. אגב, לשם כך היה על החיל להכשיר גם כוח אדם חימושי, שכלל מכונאים, חשמלאים וחמשי צריח טיראן.[xii] כחלק מהמצב החדש שנוצר, בחנה מקחש"ר את שגרת הטיפולים היזומים, שהיתה קיימת בדרג ב והתאמתה למציאות החדשה שנוצרה, תוך פרסום הוראות והנחיות חדשות, באשר לסוג ותדירות הטיפול היזום. במהלך המבצע בוצע בכל הטנקים טיפול יזום אחד. ברכב ב סדיר בוצעה ביקורת תקופתית מלאה אחת בשנה במקום שתיים כנהוג, ועוד ביקורת מצומצמת אחת. עבודות מסגרות ופחחות בוצעו, רק במידה והיו חיוניות להפעלתו התקינה של הרכב. בסיכומו של המבצע הוחזרו לכשירות, תוך תקופת זמן קצרה של בין שנה לשנה וחצי, אלפי כלי רכב ושוקמו עוד אלפי נגמ"שים, זחל"מים, טנקים ותומ"תים. חיל החימוש ראה בהשלמת המבצע אתגר והישג אדיר ברמה החילית, הצה"לית והלאומית. מהתרשמויות מפקדי המבצע יצחק איילון, ששימש בתפקיד מפקד החימוש בגי"ש אמר כי: "על אף כל הקשיים, התקלות, אי ההתארגנות מראש והמחסור בכוח האדם ובחלקי החילוף, תרמה התוכנית המואצת את חלקה". נחמן ורד, מפקד הסדנה הגייסית 650 אמר כי: "למרות כל הקשיים והשיבושים והעומס הרב של כמות המשימות, בתקופה קצרה יחסית, עמדה הסדנה בתוכנית העבודה בצורה משביעת רצון, בחצי השנה של התוכנית המואצת. דבר זה תבע מכל המערכת חיילים, אזרחים ואנשי מילואים, עבודה קשה ומפרכת של 12-11 שעות עבודה ביום, בתנאים קשים..... באופן כללי ניתן לסכם, שמיצינו את כל האמצעים שעמדו לרשותנו. היתה ניצולת מכסימלית בתפוקה ולמרות הלחץ, עמדנו במשימות". שאול סלומון, מפקד יחש"ם 651 אמר כי: "היחש"ם עמד בתוכנית שנקבעה רק אודות לעקשנותם של המפקדים וההסברה בקרב החיילים, שבוצעה בכל הרמות. שילוב ביקורי האלוף, הרמ"ט ונציגי החיל תוך כדי מפגש עם החיילים תרמו רבות להרמת המוראל". יעקב אידן, מפקד יחש"ם 652 אמר כי: "למרות כל הקשיים והלחצים שהיו על היחש"ם, בוצעה תוכנית העבודה הודות למאמצים שהושקעו על ידי כל הגורמים, על מנת להחזיר לכשירות את הצל"ם ועל ידי כך לתרום לכוננות של צה"ל".[xiii] יורם לונדון, מחש"פ פיקוד הדרום, סיפר כי בפיקוד הדרום סיימו את ההחזרה לכשירות תוך 18 חודשים. מבקר המדינה שערך ביקורת בנושא אמר, כי הטענה היחידה היתה, שבסדנת הרק"ם בפיקוד העסיקו מאות אנשי מילואים בשיטת הקבלנות. דהיינו, 'תסיים כך וכך טנקים ותשתחרר', בעטיה רצו להעמיד את לונדון למשפט, שלא התקיים בהתערבותו של מפקד הפיקוד, שתמך בו.[xiv] ג. לקחי המלחמה עם תום מלחמת יום הכיפורים עסק צה"ל כולו בהפקת לקחי המלחמה ובכלל זה גם חיל החימוש. חיל החימוש התארגן לאיסוף הלקחים וניתוחם, על ידי קציני החיל וחייליו בכל הרמות. כבר בינואר 1974 יצאה חוברת הלקחים הראשוניים בשני מישורים; במישור הטכני ובמישור הארגוני/תפעולי, שהיוותה תוצאת עבודתם של מספר צוותים שהוקמו לצורך זה במקחש"ר. בפברואר 1975 יצאה חוברת מקיפה של לקחי החיל במלחמה, שבדקה את הפעלת החיל עם הגיוס וההתארגנות למלחמה ופעילותו במהלך המלחמה, בדרגים השונים. כך נבדקה הפעילות ברמת מקחש"ר, ברמת היחש"מים והסדנה הגייסית, ברמת האוגדות וברמת הגש"חים. ארבעה מקורות מרכזיים שימשו לאיסוף החומר להפקת הלקחים: תחקירים בדרג השדה – בוצעו על ידי צוותים מיוחדים של אנשי הסדיר והמילואים, שהוקמו לצורך זה. הצוותים ערכו תחקיר, שנעזר גם בשאלונים שהוכנו מראש ואשר הקיפו את כל תחומי הפעילות החימושית ביחידות המבצעיות של הגש"חים ושל מערך האחזקה הפיקודי. השאלונים עובדו מאוחר יותר, בסיוע המחשב, גם למידע סטטיסטי. כנסים ודיונים – שלושה כנסים להפקת הלקחים נערכו בפיקודים השונים, במהלך ינואר 1974 ובסופם כינוס חיילי מסכם. סיכומים ודיווחים - של כל קציני החימוש הבכירים בפיקודים, כולל מג"דים ומפקדי יחש"מים. המידע והנתונים - שנאספו על ידי זרועות צה"ל והועברו לחיל. (ריכוז עיקרי הלקחים וההמלצות בהיבטים הארגוני, התפעולי והטכני, ראה בנספח ד). הלקחים מנקודת מבטם של המפקדים לקחי מלחמת יום הכיפורים היו רחבים ועמוקים יותר מאשר שינויים ארגוניים וטכניים כאלה או אחרים. התפיסה החילית היתה צריכה להשתנות. אמנם, מסקנות ולקחים הופקו ממלחמות קודמות, אך מערכת השיקולים והפיתוחים צריכה לענות על שדה הקרב העתידי. גם בתוך החיל עצמו היו דעות מגוונות באשר לאופי הלקחים ויישומם. באופן כללי הוגדרו שבעה נושאים מרכזיים, שהיו ראויים לתשומת לב מחודשת ולשיפור: שיפור אמצעי ההחסנה – ארגון הימ"חים ומוכנות כלי המלחמה. הקמת מערך האחזקה בדרג ב באוגדה לאגד ארטילרי וצמ"ה. מיסוד היחש"ם לאחזקת העורף. ארגון אמצעי הקשר בין המצל"ח לגש"חים. שיפור בהספקה ובשליטה בחלפים. איפיון ודיגום אמצעי הניוד. ארגון מחלקת החימוש בפיקוד.[xv] לקצינים בחיל היו השגות נוספות והערות בנושא לקחי המלחמה. מבין אלה ראה יוסי אוחיון צורך בביזור יחידות החימוש בתוך הפיקודים והאוגדות, לקח שיושם. כן ראה חשיבות להגיע לורסטיליות מירבית של יחידות החימוש בתחזוקת צל"ם, לקח שלא יושם. לדעתו, נושא זה נחשף במהלך המלחמה, כאשר גןף חימושי נפרס במקום בו פעלו יחידות שונות, אך לא היה יכול לתת שירותים לטנקים או לכלי הרכב בהם לא התמחה. מצב זה יצר בעיה של כוחות לוחמים שלא קיבלו אחזקה. לדעתו, יחידת החימוש הפועלת בגזרה נתונה, צריכה להיות בעלת יכולת לתת שירות למגוון הכלים במערך. חיל החימוש צריך להתגמש ביכולותיו ולבנות התאגדות, שתוכל לטפל בסוגי הטנקים והכלים שונים, דבר שטרם בוצע. לקח נוסף היה הצורך בהצטיידות חיל החימוש בזחל"מים ובנגמ"שים על מנת לאפשר ליחידות ולפלוגות הגש"ח ניידות מירבית וגם נגישות מהירה להצטיידות בחלפים. בהקשר זה הוכנס כלקח מהמלחמה, השימוש במסוקים להטסת צוותי חימוש. גם קצב הקלקולים הגבוה מאד של הכלים חייב בדיקה והפקת לקחים. מבחינת הגורם האנושי סבור אוחיון, כי יש לתת את הדעת על טיפול המפקדים בחיילים, תוך בניית הדימוי והמוניטין שלהם.[xvi] יורם לונדון מצא כי הדיווח החימושי במלחמה פעל היטב ולא הושאר אף טנק בשטח ללא טיפול. המענה החימושי, מרמת הפלוגה ועד הגש"ח, נמצא מתאים לצורכי המלחמה, אך עלה, כי יש לקצץ את הגש"ח ולהקטינו. לקח זה יושם באוגדה 162, שהפכה לסדירה, נפרסה באזור ביר תמאדה-מתלה וקיבלה אחזקה על ידי גש"ח מוקטן נייח, שהוקם לצורך זה. כן נוצר הכרח להקים פלוגה לאגד הארטילרי, השונה מחטיבת טנקים. בנושא הסעת הכוחות החימושיים העלה לונדון את הצורך למגן כלי רכב אלה. לונדון צידד בהוצאת היר"ם מאחריות גורמי החימוש, כי זהו תחום של גדוד ההובלה בחיל התחזוקה. בנוסף, סבור לונדון כי אספקת התחמושת צריכה להיעשות על ידי חיל התחזוקה ולא על ידי חיל החימוש, כיוון שחיל החימוש אינו עוסק בהספקה אלא בתיקונים.[xvii] השפעת המלחמה על חיל החימוש בעקבות מלחמת יום הכיפורים היה זקוק צה"ל להשלים את הציוד שנפגע ולשדרג את איכות הסד"כ. רכש מסיבי התקבל מארצות הברית שכלל 1,000 טנקים M-60, 700 תומ"תים M-109, 5,000 נגמ"שי M-113, אלפי משאיות 6x6 ועוד. מקחש"ר היתה שותפה בגיבוש רשימות הרכש ובהגדרת מפרטיו, בעיקר על מנת להבטיח את הכללת כל השיפורים שנעשו עד אז בצה"ל בציוד האמריקני.[xviii]בנוסף לעיסוק באמל"ח הרכש, היה על חיל החימוש להכניס בטנקים הישנים ובטנקי השלל שיפורים רבים ומערכות משוכללות, שנתבקשו בעקבות ניסיון המלחמה, בעיקר בתחומי המיגון וראיית הלילה. במקביל, החל המהפך מהמקצועות המסורתיים כמו מכונאות למקצועות היי-טק. החיל הכניס טכנולוגיות חדישות ובה"ד 20 שולב בהן ועבר אף הוא מהפכה בהדרכה ובשיטות. בעקבות המלחמה חל גידול אדיר במגוון מקצועות החיל. בעידן של אחרי המלחמה נכנס הבה"ד לתחומי האלקטרוניקה, האלקטרו-אופטיקה, הנדסת החומרים ושילוב המחשב בהדרכה. עוד טרם המלחמה וביתר שאת אחריה, התפתחה בישראל תפיסה שגרסה, כי על ישראל לבנות לעצמה פלטפורמות יבשתיות, אוויריות וימיות משלה; טנק, ספינה ומטוס. וכך, התגבשה ההחלטה ללכת במסלול כפול, מחד להכניס שכלולים ולשפר את הטנקים הקיימים ומאידך לפתח טנק חדש. תוכנית פיתוח טנק המרכבה אושרה כבר ב-1970, אך תוצאות המלחמה ולקחיה האיצו את קידום הפרויקט, תכנונו, עיצובו והכנסת השינויים והפיתוחים שנבעו מלקחי המלחמה. במקביל החלו גם לטפח את רעיון בניית מטוס ה'לביא' ובניית הסטי"לים בחיל הים. עקב כניסת טילי נ"ט כמרכיב כמותי חדש בשדה הקרב, נכנס חיל החימוש למגוון פעולות, בשיתוף התעשיות הביטחוניות ובעיקר עם רפא"ל ותעש בשני תחומים: שיפור המיגון וההישרדות של רק"ם והגברת עוצמת האש של השריון. בנושא המיגון פותחו לאחר המלחמה אמצעים כמו מיגון ריאקטיבי המבוסס על ייזום של חומר נפץ, עשן מידי, מערכת כיבוי אש אוטומטית, גלאי איומים שונים וכן נעשו צעדים ראשונים לשיבוש טילי נ"ט. פיתוח המיגון הריאקטיבי לטנקים, שכונה 'בלטן' היווה מאמץ מרכזי בחיל. בתחום עוצמת האש נעשתה אחרי המלחמה קפיצת מדרגה כאשר פותח פגז טנקים בעל כושר חדירה מהפכני באנרגיה קינטית, שכונה 'ליטוף'. היה זה כדור קינטי בעל חודרן ארוך במיוחד, חודר שריון, שישראל היתה הראשונה לעשות בו שימוש ואשר נמכר לאחר מכן גם לצבאות זרים. מלבד תחום השריון שם חיל החימוש דגש גם על השיפורים בתחום הארטילריה. לפני המלחמה גרסו בצה"ל כי אין צורך לפתח את נושא הארטילריה, כיוון 'שממילא יעשה חיל האוויר את כל העבודה'. כאשר חיל האוויר לא יכול היה לתת כיסוי מלא בימים הראשונים של המלחמה, בשתי חזיתות ובו זמנית, הגיעו להבנה, כי חיל האוויר לא תמיד יהיה פנוי להשתתפות עם כוחות היבשה ולכן יש לחזק את הארטילריה. יוסי שניר (שש) סיפר, כי בתום המלחמה שלחו האמריקנים ומדינות ידידותיות נוספות צוותים ללימוד לקחי המלחמה. ישראל הפכה למעבדה עולמית של כלי נשק ונציגי צבאות המערב רצו לבדוק ולנתח את כלי הנשק המזרחיים. לשם כך, לדוגמה, ניתנה הוראה, לאחר צליחת התעלה, לשלוח צוות 'ציידי טנקים' במטרה 'ללכוד' את הטנק הסובייטי המתקדם ביותר בזמנו T-62, על מנת שיוכלו לחקור את רכיביו והטכנולוגיה שלו. צוות אחר נשלח ללמוד את שיטת הפעלת מערך החימוש בדרג השדה וכיצד הצליח להגיע לתוצאות מרשימות של כמות תיקונים והחזרה לכשירות, תוך כדי מלחמה. דון סטארי, גנראל אמריקני שב-1976 פיקד על הגיס החמישי האמריקני בגרמניה, נשלח בינואר 1974 על ידי הרמטכ"ל האמריקני, אברהמס, לביקור בישראל. מטרת הביקור היתה לחקור את המלחמה, בעיקר ברמת הגולן ולבדוק את הטכנולוגיות הסובייטיות, כפי שבאו לידי ביטוי ברק"ם ובציוד שנפל בידי ישראל, כמו גם ללמוד את שיטות האחזקה תוך כדי המלחמה וכמויות הצל"ם שתוקנו במהלכה. הלקחים שהפיק סטארי, על פי אלווין טופלר, בספרו 'מלחמה ואנטי מלחמה', היו, שיחסי הכוחות בפתיחת מלחמה אינם קובעים את תוצאותיה וכן, מי שנוטל את היוזמה, יזכה בניצחון. לקחים אלה השפיעו גם על תפיסת המלחמה של צבא ארצות הברית. ב-1973 הקים הצבא האמריקני את טראדו"ק (TRADOC) - פיקוד האימונים והדוקטרינה, בפיקוד גנראל ויליאם דפוי. תוך שלוש שנים פירסם טראדו"ק דוקטרינה צבאית חדשה, 'הגנה פעילה', שהיתה מבוססת בחלקה גם על תוצאות מלחמת יום הכיפורים ותשומותיו של סטארי. עיקרה של הדוקטרינה היתה בזכות 'העמקת' שדה הקרב; פגיעה לא רק בדרג הראשון של הכוח (הסובייטי) הפולש, אלא שימוש בכלי נשק מתקדמים, בעלי טווח ארוך יותר, כדי להלום גם בדרג הבא של כוחות העתודה.[xix] שדה הקרב העתידי שנוצר בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ניצול הזדמנויות טכנולוגיות והצורך ליצור מכפילי כוח והגדלת הפערים מול האויב, כל אלה דירבנו את חיל החימוש למצוא מענה לאיומים החדשים ולפתח אמצעים חדישים ומתוחכמים לקראת העימות העתידי. כתרים רבים נקשרו לראשו של חיל החימוש בהקשר לפעילותו במהלך מלחמת יום הכיפורים, בעקבותיה זכה לתואר 'מכפיל הכוח'. האלוף דן לנר, מפקד אוגדה 210, אמר במסדר שחרור של גש"ח 793 בפיקוד הצפון, כחצי שנה לאחר תום המלחמה: "אני יודע איך ובאילו תנאים עשיתם את עבודתכם. כאשר ביקשתי טנקים, נתתם לאוגדה טנקים. מספרית, תיקנתם והחזרתם לכשירות לחימה שלוש פעמים את האוגדה. ביום בו אתם משתחררים מהשירות הארוך הזה, אני יודע שאתם, במסירותכם, הבאתם לשדה הלחימה שלוש אוגדות, שהן אוגדה אחת, שעשתה את המוטל עליה. ועל זה אתם שותפים מלאים".[xx] חיל החימוש אינו חיל קרבי, זאת לימדה גם התורה החימושית. החיל הוא עורפי ואנשי הסדנאות לא הוכשרו לבצע תיקונים ופינוי תחת אש. בפועל, הפכה אותו מלחמת יום הכיפורים לחיל קרבי, שפעל לאורך קווי החזית ולעתים גם מעבר להם. נוסף לכך, גם כאשר הגיע טנק פגוע לסדנה, שלא מוקמה בקו החזית, ניכרו בו אותות המלחמה ולא רק מבחינת הפגיעות בפלדה, כמו אלה של הטילים, שעשו שמות בצריחים, בתובות ובתותחים, אלא, בשאריות דם הלוחמים, שנפגעו בתוכו. במלחמה זו ספג חיל החימוש נפגעים רבים, בעקבות התקפות אוויריות ואחרות של האויב והעורף, לכאורה, הפך לחזית. אנשי חיל החימוש הוכיחו את דבקותם במשימות ובמטרות שחיל החימוש שם לפניו. הם יזמו ואילתרו פתרונות למצבים לא שיגרתיים בשטח. ועל כך אמר עליהם תא"ל ד"ר אלעזר ברק, הקחש"ר במלחמת יום הכיפורים: "במלחמה נוצרים מצבים, שאינם חזויים מראש ואשר הפתרונות המקובלים אינם יכולים לענות עליהם. במצב כזה יש חשיבות רבה לעצמאות, לכושר האילתור ולתושיה, שמגלים האנשים בשטח..... התושיה שהוכיחו אנשי החימוש, תושיה של בעלי מקצוע כמבצעי התיקונים ושל מפקדים כמנהלי עבודה וכמארגנים של מערך עבודה – היתה נפלאה". אנשי חיל החימוש הפגינו רוח לחימה ורוח התנדבותית ועל כך אמר הקחש"ר ברק: "לציון מיוחד ראויים אנשי המילואים הרבים של חיל החימוש. רוח ההתנדבות של אנשי המילואים היתה אדירה. מי שלא נקרא לשרת – נעלב והופיע בכוחות עצמו לעשות כל מלאכה בהתנדבות. בין אנשי המילואים שררה רוח טובה, שהתבטאה בכל העבודה הראויה לשבח שעשו".[xxi] [i] סרן נילי בר-אור, כוננות לחידוש הלחימה, 24 בנובמבר 1973, א"צ 15/128/79. [ii] שם, שם, ראה גם סא"ל אהרון בר ניר, רכש רק"ם/רכב – שיטת קליטה, 26 בנובמבר 1974, א"צ 36/109/77. [iii] אל"ם אהרון בר ניר, תכנית עבודה מואצת להחזרה לכשירות של אפסניית חי"ח – סיכום לקחים, מקחש"ר, מרס 1976. (להלן: החזרה לכשירות). [iv] ניצן רפאלי, ריאיון, 2 ביולי 2003. [v] החזרה לכשירות, שם. [vi] שם, שם. [vii] סא"ל אהרון בר ניר, כוח אדם חי"ח לתוכנית החזרה לכשירות לשנת 1974, 21 במרס 1974, א"צ 14/164/76. [viii] אלעזר ברק, ריאיון, 11 ביוני 2003. [ix] החזרה לכשירות, שם, עמ' 14-13. [x] אל"ם אהרון ברניר, השקעת כוח אדם/ימי עבודה של חיילי חי"ח בהחזרה לכשירות של נגמ"שי ב.ט.ר., 5 ביוני 1975, א"צ 11/512/79. [xi] קליטת רכב שלל – סיכום דיון, 26 בפברואר 1974, א"צ 14/164/76, ראה גם, אל"ם ניצן רפאלי, משאיות גאז – החזרה לכשירות, 25 בפברואר 1974, א"צ 14/164/76. [xii] תא"ל דוד הגואל, הקמת מערך הטיראנים בשנת 1974 – תמונת מצב, 24 במאי 1974, א"צ 67/109/77. ראה גם, סא"ל אורי אמיר, ברד"ם – החזרה לכשירות, 4 באוגוסט 1975, א"צ 65/163/86. [xiii] החזרה לכשירות, שם, עמ' 117-90. [xiv] לונדון, שם. [xv] מתוך חוברת, חיל החימוש לדורותיו, מקחש"ר, יולי 1999. [xvi] יוסי אוחיון, ריאיון, 2 ביולי 2003. [xvii] לונדון, שם. [xviii] צבי אורבך, הערות לספר, שם. [xix] יוסי שניר (שש), ריאיון, 11 בפברואר 2004, ראה גם, אלווין והיידי טופלר, מלחמה ואנטי מלחמה, ספרית מעריב, ירושלים, 1984, עמ' 66-61. [xx] ציטוט של האלוף דן לנר כפי שהובא על ידי שאול סלומון. [xxi] מתוך ריאיון עם תא"ל אלעזר ברק, 'חיל החימוש במלחמת יום הכיפורים', מערכות חימוש 52-51, יוני 1974. [i] סא"ל מרדכי גביש, יחידת פינוי שלל 8900, 12 באוקטובר 1973, א"צ 22/164/76. [ii] סא"ל בנצי בן בשט, ביצוע קליטת רכש ושלל, 7 בנובמבר 1973, א"צ 5/164/76. [iii] אלוף אברהם טמיר, קליטת נשק שלל בסד"כ חילות היבשה, 10 בנובמבר 1973, א"צ 28/164/76. [iv] רס"ן דוד שינקין, פקודת ארגון, הקמת חטיבת טנקי טיראן 265, 9 בנובמבר 1973, א"צ 28/164/76. ראה גם, סגן א ניסן, קליטת טנקי טיראן במש"א 7100, 20 בנובמבר 1973, א"צ 7/164/76, ראה גם, תא"ל ד"ר אלעזר ברק, קליטת טנקי טיראן שלל, 14 בדצמבר 1973, א"צ 75/131/79. ראה גם, תא"ל דוד הגואל, קליטת טנקי שלל T-62, 18 בדצמבר 1973, 75/131/79. ראה גם, רס"ן זאב נתיב, קליטת טנקי שלל T-62 בצה"ל, 31 בדצמבר 1973, א"צ 75/131/79, ראה גם, רס"ן דוד שינקין, הקמת אוגדה 880 טיראן – פקודת ארגון, 25 בדצמבר 1973, א"צ 28/164/76. [v] רס"ן דוד שינקין, הקמת חטיבה 889/880 – פקודת ארגון, 8 בינואר 1974, א"צ 28/164/76. [vi] תא"ל ד"ר אלעזר ברק, טנקי טיראן – התארגנות לתחזוקה, 30 בינואר 1974, א"צ 14/164/76. [vii] סא"ל מ' פרנסיס, אחזקת מערכות ירי לטילי סאגר מורכבות על BRDM, 9 בנובמבר 1973, א"צ 13/164/76. [viii] רס"ן ד' בנימין, קליטת רכב שלל – סיכום דיון, 26 בפברואר 1974, א"צ 14/164/76, ראה גם באותו נושא, קליטת רכב שלל ופירוק ג'יפי מ- 151, 24 ביולי 1974, א"צ 13/109/77. [ix] סרן נילי בר-אור, כוננות לחידוש הלחימה, 24 בנובמבר 1973, א"צ 15/128/79. [x] שם, שם, ראה גם סא"ל אהרון בר ניר, רכש רק"ם/רכב – שיטת קליטה, 26 בנובמבר 1974, א"צ 36/109/77. [xi] אל"ם אהרון בר ניר, תכנית עבודה מואצת להחזרה לכשירות של אפסניית חי"ח – סיכום לקחים, מקחש"ר, מרס 1976. (להלן: החזרה לכשירות). [xii] ניצן רפאלי, ריאיון, 2 ביולי 2003. [xiii] החזרה לכשירות, שם. [xiv] שם, שם. [xv] סא"ל אהרון בר ניר, כוח אדם חי"ח לתוכנית החזרה לכשירות לשנת 1974, 21 במרס 1974, א"צ 14/164/76. [xvi] אלעזר ברק, ריאיון, 11 ביוני 2003. [xvii] החזרה לכשירות, שם, עמ' 14-13. [xviii] אל"ם אהרון ברניר, השקעת כוח אדם/ימי עבודה של חיילי חי"ח בהחזרה לכשירות של נגמ"שי ב.ט.ר., 5 ביוני 1975, א"צ 11/512/79. [xix] קליטת רכב שלל – סיכום דיון, 26 בפברואר 1974, א"צ 14/164/76, ראה גם, אל"ם ניצן רפאלי, משאיות גאז – החזרה לכשירות, 25 בפברואר 1974, א"צ 14/164/76. [xx] תא"ל דוד הגואל, הקמת מערך הטיראנים בשנת 1974 – תמונת מצב, 24 במאי 1974, א"צ 67/109/77. ראה גם, סא"ל אורי אמיר, ברד"ם – החזרה לכשירות, 4 באוגוסט 1975, א"צ 65/163/86. [xxi] החזרה לכשירות, שם, עמ' 117-90. [xxii] לונדון, שם. [xxiii] מתוך חוברת, חיל החימוש לדורותיו, מקחש"ר, יולי 1999. [xxiv] יוסי אוחיון, ריאיון, 2 ביולי 2003. [xxv] לונדון, שם. [xxvi] צבי אורבך, הערות לספר, שם. [xxvii] יוסי שניר (שש), ריאיון, 11 בפברואר 2004, ראה גם, אלווין והיידי טופלר, מלחמה ואנטי מלחמה, ספרית מעריב, ירושלים, 1984, עמ' 66-61. [xxviii] ציטוט של האלוף דן לנר כפי שהובא על ידי שאול סלומון. [xxix] מתוך ריאיון עם תא"ל אלעזר ברק, 'חיל החימוש במלחמת יום הכיפורים', מערכות חימוש 52-51, יוני 1974.
לעמוד האישי באתר
טקס התייחדות עם חללי חיל החימוש במרכז ההנצחה בנתניה נאום יושב ראש העמותה בטקס סגן השר לפיתוח הנגב והגליל, מר איוב קרא , ראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה, האלוף דן ביטון, קצין חימוש ראשי, תת אלוף צביקה קראוס, אלופים, קציני חיל ראשיים בעבר ספ"כ החיל אל"מ יאיר בן שלום ר' מנהל הניפגעים וקציני הערים ראש היחידה להנצחת החיל במשרד הבטחון, מר יעקב גבאי יושבת ראש ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, הגברת נאווה שוהם סולן חבר הנהלה ומזכירות ארגון יד לבנים הארצי, מר יוסקה הררי חבר מועצת עיריית נתניה, מר עקיבא יצחקי אורחים נכבדים ואחרונים חביבים המשפחות השכולות כמידי שנה, התכנסנו היום כדי להעלות על נס את זכרם של יקירנו הנופלים, אבות, אחים ובנים, לוחמים ומפקדים משרתי חיל החימוש שנקטפו בטרם עת בשגרה ובקרב. מרכז ההנצחה המשקיף אל הים והנוף המרהיב, אשר הוקם לזכר יקירנו הפך כמוקד להתייחדות והטמעת המורשת לכלל חיילי ומפקדי חיל החימוש במהלך כל ימות השנה, מאחד אותנו למשפחה אחת, מחדיר בנו את קדושת החיים והטעם לחיות למען הנותרים. בשבת קראנו בבית הכנסת על הצווי הנצחי להעלות נר תמיד בבית המקדש שדלק מערב עד בוקר בשמן זך כתית למאור. צווי זה נוגע לכל אחד ואחת מאתנו, לא רק מערב עד בוקר אלא נר יקירנו דולק מרגע קבלת בשורת האיוב ועד ביאת גואל צדק שיקים את יקירנו יחד עם אבות האומה ויביא גאולה לליבנו השבור. כיהודי מאמין, אני מבקש לצטט בפניכם אמרת חז"ל וכן נאמר "טוב שם משמן טוב" השמן הטוב ככל שיהיה, כשנטמן בעפר יאבד מערכו לחלוטין אולם, שמו הטוב של האדם הנטמן בעפר לא רק שאינו מאבד מערכו, אלא משתבח כיין מיום ליום – מציאות המגבירה את הגעגועים לשמם הטוב של יקירנו ומכאן אנו שואבים את הכח והרצון להיטיב ולעשות למען החברה בכלל ועם משפחותינו בפרט. חיל החימוש בעל עוצמה טכנולוגית בלתי מתפשרת הווה מאז ומתמיד כמכפיל כח, אפשר תמיכה וסיוע ללוחמים בשדה הקרב והיה חלק בלתי נפרד מעוצמתו של צה"ל וימשיך לעשות זאת גם בשדה הקרב העתידי, אם לכך יידרש. בימים אלה הולכת וגוברת התחושה שאנו זקוקים לצה"ל חזק, מגובש ואיתן במיוחד לנוכח המתרחש באזורנו כאשר השליטים במדינות השכנות טובחים בבני עמם וכנראה לא יבחלו לטבוח גם בנו בהזדמנות הראשונה שתקרה בדרכם. כאן עומדת למבחן שוב עוצמתו של צה"ל לצד אחדותו של עם ישראל בארץ ישראל. אני סמוך ובטוח שזכות הנופלים תגן עלינו ושנשכיל לאחד את השורות ולהתייצב כאיש אחד מול כל איום מצד אויבנו ונוכל להם. ביום זה אנו מצדיעים לזכרם של יקירנו ,מחזקים את המשפחות השכולות , האלמנות והיתומים בכאבם התמידי ונושאים תפילה אל היושב במרומים שיאמץ אותם לחיקו לעולם ועד. יהי זכרם ברוך !
לעמוד האישי באתר
נאום קצין חימוש ראשי בטקס ההתייחדות פקודת יום מטעם קצין החימוש הראשי ליום הזיכרון לחללי חיל החימוש לשנה"ע 2011
לעמוד האישי באתר
חיל החימוש בשנים 1982-1975 תקופה זו של כשבע שנות רגיעה יחסית בין מלחמות, לאחר ההתאוששות ממלחמת יום הכיפורים ועם תום מבצע ההחזרה לכשירות, היוותה הזדמנות לחיל החימוש להיערך מחדש, לעשות לבניינו ולחיזוקו. לאחר מלחמת יום הכיפורים הוחלט על הרחבת צה"ל וניוד חטיבות החי"ר. במקביל ובהתאם, גדלה כמות ציוד הלחימה שברשותו. חיל החימוש התאים עצמו למצב החדש, הן מהבחינה הארגונית, שכללה הקמת מסגרות חדשות והן מבחינת כוח אדם מקצועי שהתמחה במקצועות חדשים וסיפק מענה אחזקתי לכוחות הלוחמים ברמות השונות. צה"ל, בהופכו לצבא מנוייד יותר, השפיע על היערכות חיל החימוש ונייודו. כך למשל, אנשי חיל החימוש השתלבו בחטיבות חי"ר מנויידות על נגמ"שים, או בכוחות השריון שפעלו במיגוון טנקים, בהתאם לסוגי הכלים והציוד. אמצעי הלחימה של צה"ל לאחר המלחמה השתפרו מאד וכללו אמצעים שלא היו קיימים קודם לכן, כמו בתחומי הטילים וראיית הלילה. חיל החימוש עסק בתחומים אלה במחקר, בפיתוח ובניסויים, תוך מחסור בכוח אדם ובתקציבים.[i] בתקופה זו הסתיים מבצע ההחזרה לכשירות והדעת ניתנה להפקת לקחים מהמלחמה. בראשם עמד נושא ארגונם מחדש של הימ"חים, שהכזיבו בפתיחת מלחמת יום הכיפורים. חיל החימוש, בהיותו אחראי מקצועית לכל הקשור באפסניה החימושית פעל להכנסת שינוי מהותי בשיטות ההחסנה. במהלך התקופה התרחש במרס 1975 אירוע מלון סבוי, בו השתלטו מחבלים על המלון בחוף ימה של תל אביב, ממנו הופקו לקחים חימושיים. בעקבות האירוע הוטל על מקחש"ר, בשיתוף עם מו"פ לטפל בהכנת האמצעים הבאים: רימוני פריצה, יראור לתמ"ק עוזי, שימוש בזרקור קסנון א"א, אמצעי פריצה נוספים לכניסה למבנה, רובה צלפים ומקל"ר.[ii] במרס 1978, התרחש בדרום לבנון, מבצע 'ליטאני', שהיה מבצע תגמול בעקבות פיגוע 'כביש החוף' (ראה להלן), בו השתתף חיל החימוש והתהדקו היחסים עם נוצריי לבנון. גם בתחום זה שותף החיל באספקת רק"ם, כמו טנקי טיראן ושרמנים, תותחים, נגמ"שים ואמל"ח, שכלל תת-מקלעים, רובים ותחמושת לנוצרים וסייע באימון והכשרת אנשיהם באחזקת הכלים, השימוש בהם ואף כינונם. במשך כל אותה התקופה היה עסוק החיל בפריסה מחודשת בחזית הדרום. זו החלה כבר בשנת 1975, בעקבות חתימת הסכם הביניים האחרון בין ישראל למצרים ב-4 בספטמבר 1975, במה שנקרא מבצע 'טמפלר'. לקראת סוף התקופה וחתימת הסכם השלום עם מצרים, ב-26 במרס 1979, פינה חיל החימוש, יחד עם כלל צה"ל, את כל מחנותיו, במסגרת מבצע 'רמון א' ו'רמון ב', מסיני מזרחה אל מעבר לגבול הבינלאומי, שם נערך מחדש במשך שלוש שנים, בשני שלבים. [i] תא"ל אלעזר ברק בריאיון לסיום תפקידו, מערכות חימוש, דצמבר 1978, עמ' 14-2. [ii] לקחי סבוי, השלכות לפעילות חי"ח – סיכום דיון, 11 באפריל 1975, א"צ 38/512/79.
לעמוד האישי באתר
ההחסנה היבשה והארגון מחדש של הימ"חים בעקבות מלחמת יום הכיפורים והכשל שבאחזקת הרק"ם וכלי הרכב בימ"חים, כפי שבא לידי ביטוי בימים הראשונים של המלחמה, הגיעו בחיל החימוש לתובנה בדבר ההכרח לשנות את שיטת ההחסנה בימ"חים ואת ארגונם. לקחי המלחמה קבעו שיש לשפר מהותית את רמת הזמינות ואמינות הציוד בימ"חים. עד מחצית שנות השבעים היתה האחזקה בימח"ים מבוססת על איחסון במחסנים או בסככות פתוחות, כאשר הציוד בחלקו, היה חשוף לפגעי מזג האוויר: לחות, חול ואבק. החסנה זו נקראה החסנת הכן והיא דרשה שגרת טיפולים בהתאם לציוד המאוחסן: בדרג א טיפול דו-שבועי, חודשי, ארבע-חודשי וטיפול שנתי. בדרג ב טיפול אחת לשנתיים וטיפול ג אחת לארבע שנים. בשיטה זו לא היו הטנקים מזוודים או מצויידים בכלי נשק, באמצעים, בהתקנים ובתחמושת, אלא היו ערומים, מגורזים ומלאי אבק ולכלוך, שהצטבר עליהם בזמן שהייתם בהחסנה. שגרת הטיפולים חייבה כוח אדם רב, שגדל עם הוספת כלים לצה"ל, הכרוכה בעלות כספית גבוהה. מכיוון, שבלאו הכי התמודדו בחיל עם מחסור בכוח האדם, נאלצו לוותר על חלקם של הטיפולים, ללא הצדקה טכנית ובכך הקריבו כשירות טכנית.[i] בצמרת החיל החלה להתגבש בתחילת 1974 הבנה, שיש לבחון את החסנת הציוד באמצעים חדישים. הסיבות לכך כללו את הצורך המבצעי, שהכלים המאוחסנים ימצאו במצב כשיר וראוי ליציאה למלחמה. היה רצון לחסוך בעלויות של פעולות האחזקה וחלקי החילוף, שהתבלו במהירות בשיטת ההחסנה הישנה. בנוסף לכך הרי שבתקופה זו, ערב חתימת הסכמי הביניים עם מצרים, היה צורך למצוא פתרונות החסנה לקראת הפריסה החדשה, מבצע 'רמון' (ראה להלן), כאשר ימ"חים חדשים, מחסנים וסככות טרם נבנו בכמות הנדרשת. למעשה, רעיונות לשינוי שיטת ההחסנה בימ"חים הועלו בשנים מוקדמות יותר ולראשונה בשנת 1965, אך אלה לא מומשו לכדי תוכנית פעולה. ביוני 1972 נעשתה עבודת מטה בנדון, על ידי ענף השדה במקחש"ר ובאוגוסט אותה שנה על ידי ענף ארגון ושיטות באג"א. אך גם עבודות אלה לא בשלו לכדי תוכנית ממשית. בינואר 1974 הוכן במקחש"ר נמ"ט (נייר מטה), על בסיס העבודות המוקדמות, שהישווה את שיטת ההחסנה שהיתה נהוגה באותה עת בצה"ל עם שיטת 'דריקלד' (DRICLAD), שהיתה נהוגה בצבאות בריטניה וגרמניה לאחסון רק"ם, כלי רכב, מטוסים, מכללים וכל ציוד אחר, לאור השלכות כלכליות. עיקרה של שיטת 'דריקלד', שהיתה מכונה 'החסנה יבשה', היה אחסון הציוד בשלמותו בתוך כיסוי P.V.C. הנסגר הרמטית, כאשר בתוכו כמות לחות מבוקרת וללא צורך בטיפול בתקופת ההחסנה. הטנקים מאוחסנים ללא המצברים, התחמושת או מנות הקרב. בקרת הלחות היחסית בתוך הכיסוי נשמרת בשתי שיטות: שיטת הספיחה, לפיה מוכנסים חומרים היגרוסקופיים לכיסוי, עליהם יש לפקח בהסתכלות מבעד לחלונות שקופים, או בהזרמת אוויר חם ויבש לכיסוי, באמצעות מייבש מיוחד. בשיטה זו ניתן לאחסן את הציוד בסככות או תחת כיפת השמים. בהשוואת העלויות עלה כי ניתן לחסוך בשעות המנוע, הסיכה, השמנים, כוח האדם, ההובלה וחלקי החילוף. לסיכום, המליץ הנמ"ט על כניסה הדרגתית לשיטת ההחסנה יבשה, תוך לימוד השיטה והפעלתה באופן ניסויי בימ"ח.[ii] החסנה בכיסויים תפורים לפי מידה התנגדות לשיטת ההחסנה היבשה המגמה לכניסה לשיטת ההחסנה היבשה נתקלה בחששות לא מעטים ובחוסר אמון מצד קצינים בכירים בחיל החימוש. מביניהם היה מי שטען כי: "תנאי ההחסנה ושגרת הטיפולים בצל"ם מאוחסן, שנקבעו בהוראות קחש"ר, הוכיחו את עצמן במרוצת השנים וגם במלחמת יום הכיפורים" וכי: "אין תחליף לשיטת ההחסנה שהיתה נהוגה עד המלחמה".[iii] או: "שמערכת הטיפולים הקיימת הוכיחה את עצמה כמוצדקת במלחמה האחרונה".[iv] והיה מי שאמר כי: "שימוש באמצעים חדישים טומן בחובו סיכון של הבלתי ידוע בכל הקשור לטיבה ומידת אמינותה של ההגנה הניתנת לציוד". כן נמצאו מגרעות בשיטת 'דריקלד', שהועלתה כאפשרות מתאימה. נטען, כי בשימוש בשיטה זו "זמן ההפשרה [של הציוד] הוא ארוך יחסית ומשך ההכנה ללחימה הוא ארוך". בנוסף: "הפשרות מרובות לאימונים פוגעות ביעילות ובכדאיות שיטת ההחסנה החדישה, כך שכניסה לשיטה מחייבת החלטה על אי הפשרה לפחות לתקופה ההופכת את השיטה לכדאית". היה גם מי שחשש כי השיטה תכשל ותגרום לנזק ולפגיעה בציוד וברק"ם היקר. עם כניסת החיל לשיטה החדשה התעוררה, גם בדרגי האחזקה בשטח, התנגדות כלפיה. האנשים חששו לאובדן עבודתם לאחר שהשיטה החדשה תוכיח את חוסר נחיצותם. דברים הגיעו עד כדי כך שהתגלו חבלות מכוונות בכיסויים וברוכסנים, על מנת שלחות תחדור פנימה ותחבל בניסוי.[v] יתכן והדברים לעיל נאמרו על מנת להגן על השיטה שהיתה קיימת, מתוך חשש שהפחתת הטיפולים בכלים תגרע מכושרם. אך נראה, כי בעיקר היה זה החשש וחוסר האמון בשינויים, שעלה מדבריהם של שוללי השיטה החדשה, כפי שקורה לא אחת, עם הכנסת שיטות עבודה חדשות בארגונים גדולים. בודקים את השיטה למרות האמור לעיל ולנוכח הצורך שהלך והחריף למצוא פתרון לבעיות אחסון כמויות צל"ם ניכרות בימ"חים ובעיקר רק"ם, הבינו בצמרת החיל כי יש למצוא שיטת החסנה שתחליף את השיטה הישנה. שיטה, שתשמור על הצל"ם ברמת זמינות מבצעית ואמינות טכנית גבוהה, תאפשר את הוצאת הכלים מהימ"חים במצב כשיר לקרב, כאשר הכלי מזווד במלואו ותוך כדי כך גם תחסוך עלויות וכוח אדם, באמצעות צמצום שגרות אחזקה וחסכון באמצעי האחסון. במרס 1974 הורה הקחש"ר, אלעזר ברק, לשגר משלחת לחו"ל ללימוד ובדיקת נושא ההחסנה בצבאות זרים על מנת שתמליץ על שיטות העשויות להתאים לצה"ל. המשלחת כללה את אהרון ברניר, בן עמי כהן, חיים אדמון ומיכאל אורן מחיל החימוש ומשה מלר מחיל השריון. המשלחת יצאה לדרך ביוני 1974 וביקרה בבריטניה, אצל שתי החברות שעסקו בנושא: חברת 'דריקלד' ו-'טום אנד סקוטני'. ביקרה בבסיסי החסנה לרכב ומכללים, שכבר אוחסנו בשיטת 'דריקלד' וביחידות טנקים שאיחסנו צל"ם, הן בשיטת 'דריקלד' והן בשיטות אחרות, כמו 'אירפלקס' ו'חניטה'. המשלחת ביקרה בשבדיה, אצל יצרני ציוד החסנה ובסיסי החסנה, בשוויץ, במפקדת מערך שימור ושיטות החסנה לרכב, במכון לשימור חלקי חילוף ובמחסן לאחסנת רכב ובגרמניה, ביחידות טנקים, הן של הצבא הגרמני והן של הצבא הבריטי שאוחסנו בשיטת 'דריקלד' ובשיטת 'טקסיקון' (השם המסחרי ל'תום אנד סקוטני'), שאף היא שיטת החסנה יבשה בדומה לשיטת 'דריקלד', בתוך 'שק שינה', אלא שהכיסוי ניתן לפתיחה וסגירה רק בנקודות פתיחה וסגירה קבועות.[vi] חברי המשלחת המליצו על אימוץ ההחסנה היבשה לטנקים בלבד, עקב חוסר ניסיון באחסנת רכב ב, בשיטת 'שק שינה'. על פי שיטה זו עוטפים את הטנק בכיסוי P.V.C. התפור לפי מידה (tailored cover). הכיסוי מורכב מיריעה תחתונה – רצפה, יריעה עליונה ושרוול לתותח, המחוברים ונסגרים באמצעות רוכסנים מיוחדים. ייבוש האוויר ושמירת לחות רצויה של 45-40 אחוזים בתוך הכיסוי למניעת יתר לחות או ייבוש מוגבר, מתבצעת באמצעות 'יבשן', מייבש אוויר חשמלי, הפועל על עקרון הקרור או הספיחה הכימית. הציוד מאוחסן על משטח בטון, אספלט או קרקע מיושרת ומהודקת, עליה מונחים לבידי עץ, המחלקים את משקל הרק"ם/רכב ומקטינים את לחץ הקרקע.[vii] חברי המשלחת טענו, כי אין מניעה טכנית לאחסן את הטנק על תחמושתו, מצבריו וסולר במיכלים. נושא 'המשיכה לאחור' של התותח נפתר על ידי הכנת שרוול מיוחד, שאיפשר את ביצוע 'המשיכה לאחור' ללא פתיחת הכיסוי. בדיעבד עלה, כי פעולת 'המשיכה לאחור' הפכה למיותרת, עקב תנאי ההחסנה היבשה והיא בוטלה. אמנם, טענו חברי המשלחת, כי אין ברשותם נתונים מדוייקים על החסכון בכוח האדם לאחזקת הטנקים בשיטת החסנה זו, אך ניתן להניח שהחסכון יהיה גדול. בבדיקת הכיסויים של שתי החברות, 'דריקלד' ו'טקסיקון' לא נמצאו הבדלים ניכרים בין שני הסוגים, אלא בסוגי הרוכסנים, ולכן החליטו לרכוש מאה כיסויים מכל חברה, לצורך ניסוי. באשר ל'יבשנים', כל שלושת הסוגים שהיו בשוק הוכחו כטובים והוחלט לנסות שניים מהם: מתוצרת 'ווסטרן' ו'מונטרס'. בעקבות המלצות המשלחת ובטרם החלטה על יישום מלא של השיטה בכל הימ"חים, סוכם להיכנס לניסוי, שיקיף את סוגי הציוד השונים, בשלושה אזורי אקלים שונים בארץ: בדרום, במישור החוף ובצפון.[viii] בסוף שנת 1974 החל ניסוי ההחסנה היבשה, בראשות מקחש"ר ובתיאום עם חיל התחזוקה שהיה אחראי על ההספקה. הוקמו צוותים וציוד מתאים הוזמן בחו"ל. הוראות נכתבו וצוותים תודרכו כיצד לתפעל את הציוד בשיטה החדשה, בימ"חים. בה"ד 20 אירגן בתחילת 1975 יום עיון לקח"שים אוגדתיים/חטיבתיים ולצוותי הבוחנים, להצגת השיטה. ארגון הימ"חים במקביל לתהליך זה התבצעה תוכנית רחבת היקף לבינוי ושיפור הימ"חים. בימ"חים נבנו מחסנים חדשים, במטרה להעביר אליהם את הציוד והרכב שאוחסן במקומות אחרים. כל זאת על מנת שהימ"חים ימלאו את ייעודם בעת מלחמה: כוננות לגיוס, לציוד ולהוצאת יחידות המילואים שבאחריות הימ"ח לשטח. בנוסף להקמת מחסנים החלו בהכנת תוכנית אבטחה ומיגון הימ"חים. זו כללה מיגון לחיילים בעת תקיפת מטוסים, הגנת נ"מ, תכנון גידור הימ"ח וצביעת המתקנים בצבעי הסוואה על מנת להקשות על זיהויים מהאוויר.[ix] לאור תוצאות הוועדה, שמינתה מקחש"ר בנושא ניהול וארגון הימ"חים, תוצאות ששיקפו את מצבם הגרוע של הימ"חים, הוחלט לקיים ב-1975 בבה"ד 20, קורסים לנגדים ולמנהלי העבודה בימ"חים. נושאי הקורס כללו: מבוא לניהול וארגון העבודה, מדידת העבודה, שיפור שיטות העבודה, עקרונות מערכי האחסון והמלאי, ניהול כוח האדם, עקרונות מערכי המחשב וכדו' ואלה הועברו על ידי גורמים אזרחיים, מכיוון שבבה"ד 20 לא היה פוטנציאל הדרכה מתאים בנושא.[x] בשנת 1977 התברר כי לא היו קיימות עדיין פקודות מטכ"ל בנוגע להוצאת הטנקים מהימ"חים. כמו כן, שיש להכשיר את הסגל הסדיר של הימ"חים, לבצע את כל סוגי הפעולות הנדרשות להפשרת הכלים מהחסנה יבשה ולהוצאת הכלים מהסככות, בעת הצורך. בעקבות תרגיל, שבוצע ביולי 1977 לבחינת גיוס החיילים לימ"ח והוצאת הטנקים לשטחי ההתארגנות בחטיבה 434, עלו מספר מסקנות ובהן: יש לתכנן את הוצאת הטנקים מהסככות עוד לפני הפשרתם מההחסנה יבשה, אל שטח ההתארגנות, שזמן הנסיעה אליו קצר וזאת, בשלבי הגיוס הראשונים. כך תושג מוכנות של יותר טנקים בפרק הזמן הראשון. כן הומלץ לבחון את שיפור הדרכים המשמשות לתנועת הטנקים ממקום האחסון ועד לשטח ההתארגנות, על מנת לקצר את משך הנסיעה. יש להחזיק מיכלי מים מלאים, שיוחלפו מידי מספר חודשים, בכל המקומות בהם מאוחסנים טנקים בהחסנה יבשה. כן הומלץ להמשיך ולבחון, תוך ביצוע תרגולים וניסויי דרך, את הוצאת הטנקים מהחסנה יבשה ורגילה לשטחי ההתארגנות, על מנת להגיע למודלים אופטימליים של הרכב כוח האדם וסדרי קדימויות בימ"חים בעלי נתונים שונים.[xi] ב-1978 הוקמה ועדה לבחינת המבנה, הארגון ותפעול ימ"ח חש"ן (חיל שריון) בהחסנה יבשה, זאת, בהוראת מפקד גי"ש ולקראת הרחבת ההחסנה בשיטת ההחסנה היבשה. לדעת חברי הוועדה, כבר באותו שלב, ניתן היה לראות כי שיטת ההחסנה היבשה הביאה תפנית חדה וחיובית בתחום ההחסנה והכוננות. בתחום הארגון המליצה הוועדה כי היחידה הבסיסית לאחסנת הרק"ם תהיה החטיבה. שני שלישים מטנקי החטיבה יימצאו בהחסנה יבשה והיתרה באחסנת הכן רגילה. בתחום הטכני המליצה הוועדה לקיים שגרת טיפולים כפי שהוגדרה לטנקים בהחסנה יבשה, אך לעדכנה מידי תקופה, לאור הניסיון שיצטבר. כן הומלץ כי הטנק שיוכנס להחסנה יבשה יהיה על כל תכולתו, כשהוא מוכן לקרב, למעט תחמושת רגישה (משיקולי בטיחות), מים, נשק אישי וסוללות ניקל.[xii] ב-1983 הוציא אג"ם-מבצעים פקודה הדנה בכוננות לפיזור הימ"חים. הרקע לכך היו החששות, שהימ"ח, בהיותו מטרה אטרקטיבית לאויב, יהיה חשוף לפגיעת האויב בו בעיתוי קריטי, בעת גיוס והתייצבות, במטרה לגרום לנפגעים ולשבש את התארגנות היחידות. האיומים לימ"ח הוגדרו כטילי קרקע-קרקע, מטוסים, ארטילריה, קומנדו ופח"ע. מניתוח האיומים עלה שפיזור הימ"ח למרחק של 1,500 מטר ומעלה, יקטין בצורה משמעותית את כמות הנפגעים בעת תקיפתו. בעקבות זאת הוכנו לכל ימ"ח תוכניות, שיאפשרו הוצאת האמצעים העיקריים אל מחוץ לימ"ח תוך שמונה שעות מזמן פקודה, תוכניות שהוחל באותה עת בתכנונן ותרגולן.[xiii] ניסויי ההחסנה היבשה בשנים 1977-1975 נערכו בחיל החימוש מספר ניסויים לבדיקת אמינות שיטת ההחסנה היבשה בימ"חים. הניסויים נערכו בפיקודים השונים והקיפו 111 טנקים ו-81 נגמ"שים וזחל"מים. אחת לתקופה נערכו דיונים בנושא, בהם הועלו הבעיות שהתעוררו במהלך הניסויים ותוכנן המשך הפעילות. חשוב לציין, כי למרות שבתחילה נקבע כי הניסויים יתבצעו בטנקים בלבד, הרי שבפועל נערכו ניסויים גם בנגמ"שים, בזחל"מים ובמשאיות ריאו. מבין הטנקים נדגמו טנקי מגח, שוט, שוט-קל וטיראן. ניסויי ההחסנה נקבעו לפרקי זמן של עד שנה וכאמור, באזורים גיאוגרפיים שונים. במהלך הניסויים הוצאו הכלים בפרקי זמן שונים, מהכיסויים, נבחנו ונדגמו השמנים ופורקו המכללים, לצורך בדיקות במש"אות.[xiv] לאחר שהסתיימה תקופת הניסויים בהצלחה, נכנס הצבא לתוכנית עבודה מואצת, שכללה הכנסת כלים להחסנה יבשה בכלל יחידות צה"ל. הכנסת הכלים להחסנה חייבה את הכנתם, הקמת אתרי החסנה ורכש הציוד הנדרש, ולכן התמשכה התוכנית על פני מספר שנים. כך היו במרס 1978 - 405 טנקים בהחסנה יבשה ובמרס 1979 – 1,309 טנקים. התוכנית הושלמה עד סוף 1980.[xv] בתוך כך החלו לאחסן בשיטה זו מנועים, חלקי חילוף ותחמושת והמעניין ביותר, הועתקה השיטה לחיל האוויר לאחסנת מטוסי הכפיר, הסייקהוק והצוקית במערך ההדרכה של חיל האוויר בשיטת ההחסנה היבשה.[xvi] בשנת 1983, לאחר שהשיטה נבחנה שוב ושוב והוכחה יעילותה, בנוסף לחסכון הכספי הרב ובמשאבי האנוש שלצידה, הוחלט להחיל את השיטה גם על כלי רכב ב וכלי נשק. כן החלו באותה שנה בהכנסת טנקי מרכבה סימן 1 להחסנה יבשה, ישירות מקווי היצור. החסנה יבשה של צוקיות חילוקי דעות בצמרת כבר בשנת 1976 ונוכח הצלחת הניסוי, המליץ האלוף משה פלד, מפקד גייסות השריון, שדחף לאמץ את השיטה, לקבל החלטה על מעבר לשיטת ההחסנה היבשה בימ"חים, בהיקף מלא בטנקים, למעט שרמן ותומ"תים. לדברי פלד, המעבר לשיטת ההחסנה היבשה יחסוך כ- 67 מיליון ל"י בשנה, עקב חסכון של שבע שעות מנוע לכל טנק, בשנה, שהיו מחויבות לפי שגרת הטיפולים בשיטה הישנה. בנוסף תחסוך השעטה החדשה כ-900 בעלי מקצוע, תגדיל את הכוננות, עם זיווד הרק"ם ותקטין את היפגעות וסיכון הימ"ח בשל המיגון והפריסה, כן תקטן צריכת חלקי החילוף ויהיה חסכון בבינוי. פלד הציע לרכוש, לאלתר 2,370 ערכות החסנה ולהיכנס מיידית ליישום השיטה.[xvii] הקחש"ר, אלעזר ברק, היה זהיר הרבה יותר. לצד היתרונות המובהקים של השיטה, הוא ציין כי ישנן מספר אי וודאויות כמו, אמינות הציוד שאוחסן בשיטה זו, רמת הכוננות הכוללת של יחידות שאוחסנו בשיטה זו והשפעת ההפשרות התכופות על הציוד. רק ביצוע ניסוי יישומי בקנה מידה נרחב, יוכל לתת מענה לשאלות הפתוחות וזה טרם הסתיים. ברק הוסיף, כי באותה עת, ספטמבר 1976, היו 217 כלים שונים בהחסנה יבשה במסגרת הניסוי ולמרות שהוא טרם הסתיים הרי "התעוררו מספר נקודות כבדות משקל, שיש להן השלכה על זמינות הטנקים ומשך הזמן הדרוש להפשרת היחידה". מבין הליקויים העיקריים ניתן היה למנות את התרוקנות מצברי החנקן, התרוקנות מיכלי האוויר הדחוס והרטבת המצברים. בנוסף הזכיר הקחש"ר, כי למרות שהניסוי בעיצומו, לא התקיימה עדיין ולו השתלמות מעשית אחת לצוותי הימ"חים בהפשרת הרק"ם המאוחסן, פעולה שממנה ניתן ללמוד גם על בעיות הכוננות הכרוכות בכך. ברק ערער על חישובי פלד באשר לחסכון הכספי. אמנם נכון, אמר, כי ייחסכו שעות מנוע וחלקי חילוף, אם כי בעלות נמוכה יותר משהציג זאת פלד, אלא שבתחום השקעות התשתית ועלות הציוד הדרוש להחסנה יבשה, יתכן ותהיה אף עליה. בסיכומו של דבר המליץ ברק להיכנס להחסנה יבשה "תוך בקרה מתמדת ומתמשכת ושמירת היד על הדופק, לאורך זמן".[xviii] בדיון שהתקיים בסוף 1976, בהשתתפות ראש אג"ם, ראש אכ"א, סגן מפקד גי"ש, היועץ הכספי לרמטכ"ל, קחש"ר וקצינים בכירים נוספים, הועלו ספקות רבים באשר לשיטה. אמנם, טענו רובם, כי השיטה רצויה ויש להרחיבה, אך אין לראות בה פתרון לכל בעיות האחזקה וכן גם לא חסכון משמעותי בכוח האדם. התומך העיקרי בשיטה היה נציג גי"ש, שהעלה את דברי מפקדו, משה פלד, כאמור לעיל.[xix] בסוף 1977 הסתיים ניסוי ההחסנה היבשה, שכלל 172 טנקים, נגמ"שים ומשאיות, ביניהם מגח, שוט, טיראן, נגמ"שי ברדלס, זחל"מים ומשאיות ריאו, שאוחסנו בשיטה זו לתקופות של עד שנה. הכלים אוחסנו באתרים שונים ובפיזור גיאוגרפי, מרמת הגולן ועד סיני, במגמה לעמוד על ההשפעות על הרק"ם וציוד ההחסנה בתנאי אקלים שונים. עם הפשרת הרק"ם התגלו תקלות שנבעו מחוסר הקפדה בתהליך הכנסת הרק"ם להחסנה יבשה. תקלות אותן לא ניתן היה לגלות בעת ההחסנה, עקב הימצאות הטנק סגור ב'שק שינה' ותקלות שנגרמו עקב ההחסנה באוויר יבש. כשליש מהטנקים שהופשרו התגלו כבלתי כשירים בעת ההפשרה, בעיקר, עקב תקלות אשר לא הובחנו טרם ההחסנה. בנגמ"שים לא התגלו תקלות אופייניות ונגמ"שים שהוכנו כראוי לקראת ההחסנה, יצאו תקינים בעת ההפשרה. לא כך היה מצבם של הזחל"מים והמשאיות, בהם אובחנו תקלות של נזילות במשאבות בלמים וחוסר אוויר באופנים. בתחמושת לא נמצאו תקלות, בנשק ובאופטרוניקה לא נמצאו תקלות משמעותיות. לסיכום הוחלט לאשר את שיטת ההחסנה היבשה, ללא טיפולי ביניים לשנה נוספת. להאריך את הניסוי על 60 טנקים לתקופה נוספת של שנה. להקפיד הקפדה יתרה על הכנת הרק"ם המיועד להחסנה ולא לאחסן זחל"מים ומשאיות בהחסנה יבשה. סיכום זה התקבל על דעתו של סגן הרמטכ"ל, שאישר ביצוע החסנה לרק"ם לתקופה של שנתיים, ללא הפשרה.[xx] במהלך השנים שלאחר מכן נמשכו ניסויי ההחסנה היבשה והוארכו משכי הזמן בהם אוחסנו הכלים ללא הפשרה. ההוכחה המעשית ליעילות השיטה ואמינותה התקבלה בשנת 1982, עם פתיחת מלחמת של"ג, אז הופשר הצל"ם ומאות טנקים וכלי רכב יצאו מהימ"חים במצב של כוננות מלאה. ראש אג"א בתקופת מלחמת לבנון, האלוף יוחנן גור, הגדיר את שיטת ההחסנה היבשה כ"אחת התגליות הגדולות של המערכה בלבנון.... נראה כי הותיקים טרם התאוששו מן העובדה, שאפילו מנות הקרב היו מוכנות בטנקים, לא כל שכן הפגזים". גור הוסיף ואמר כי השיטה הוכיחה בתנאי חירום את מה שהוכח עוד קודם לכן בשלבי הניסויים. "דהיינו, שזו שיטה טובה ואמינה המאפשרת לצייד כוחות גדולים במינימום של זמן ובאפס תקלות כמעט". גור, בהשוותו את מצב הימ"חים במלחמת של"ג למצבם בפתיחת מלחמת יום הכיפורים, אמר כי הכתם שדבק אז בימ"חים נמחק במלחמת לבנון. הימ"חים היו כשירים, מאורגנים ומסודרים. הכלים הוצאו מתחת ליריעות, הועלו על מובילים ונסעו, כאשר הצוותים שנסעו אחריהם באוטובוסים, הגיעו רעננים לחזית.[xxi] מעבר ליצור בארץ ומכירה לצבאות זרים בתקופת הניסויים, עסק משרד הביטחון באמצעות מנה"ר, בביצוע מכרזים לקניית הכיסויים והיבשנים. במקביל, החלה מגמה ליצורם בארץ. לשם כך נרכש הידע מחברת 'תום אנד סקוטני', שכן חברת 'דריקלד' סירבה לכך, מסיבות פוליטיות וכניעתה לחרם הערבי. הידע בתחום הכיסויים נמכר לחברת 'כימו-פלסט' שתפרה והלחימה אותם. את הידע ליצור חומר הגלם העבירו לחברת 'עוגן-פלסט', שייצרה את היריעות עצמן. את הידע אודות היבשנים רכשו מחברת 'ווסט-אייר' הבריטית ולאחר מכן העבירו אותו לחברות 'אמקור', 'אלקטרה' ו'אל אור', שייצרו אותם בארץ. לאחר מספר שנים רכשה חברת 'אחיטדקס' את הידע מחברת 'דריקלד', באמצעות מתווך והחלה אף היא לייצר את היריעות בארץ.[xxii] למרות שהשיטה יובאה מחו"ל, הרי שבארץ נערכו בה שיפורים ושינויים. הבריטים, למשל, אחסנו רק טנקים ריקים ללא דלק או תחמושת. השבדים אחסנו בעיקר תחמושת. האמריקנים אחסנו את הטנקים במחסנים גדולים ובצפיפות רבה. בצה"ל מאחסנים את הטנקים בחוץ, תחת כיפת השמים ובמרווחי ביטחון. באופן זה ניתן להוציאם לקרב באופן מיידי. הפיתוח הישראלי של השיטה היה של זיווד מלא ומוכנות לקרב. הפיתוח הישראלי נמכר ושווק לצבאות זרים ובהם ניתן לציין את ארצות הברית, גרמניה, איטליה, צ'ילה, קולומביה, ברזיל, ועוד.[xxiii] מהפך וחסכון אימוץ שיטת ההחסנה היבשה על ידי חיל החימוש, אם גם בזהירות ותוך כדי בקרות, הביא למהפכה גדולה בתחום האחזקה בימ"חים. הגדיל לומר טוביה מרגלית, הקחש"ר לאחר מלחמת של"ג, כי לולא נכנס החיל לשיטה זו, הוא היה קורס. הצלחת השיטה הצילה את החיל שסבל ממחסור בכוח אדם ואף חסכה משאבים כספיים רבים שנדרשו לשעות מנוע ושעות עבודה. הימ"חים תופעלו על ידי מספר קטן של חיילים שתפקידם היה לבדוק את שלמות הכיסויים ופעילות מדי הלחות. מחיר כיסוי לטנק עמד על כמה אלפי דולרים, אך, הסתבר כי הוא החזיק מעמד לפחות 12 שנה, למרות שההערכה הראשונית עמדה על חמש שנים בלבד. יותר מכל חשוב לציין את יתרונה הגדול של השיטה, באפשרה מוכנות מלאה ומיידית לקרב של הרק"ם, כלי הרכב, כלי הנשק, התחמושת ושאר הציוד הנדרש. החסנת מספר כלי רכב תחת יריעה אחת בתוך מבנה סגור [i] טוביה מרגלית, שם. [ii] DRICLAD שיטת החסנה יבשה בימ"חים – נמ"ט, מקחש"ר, ינואר 1974. [iii] צבי אורבך, ע' קחש"ר טכני, טנקים/תומ"תים ורכב בהחסנה – משמעויות, 12 בפברואר 1974, א"צ 14/164/76. [iv] ניצן רפאלי, ע' קחש"ר לארגון, שיחזור שיטות החסנה – סיכום דיון, 24 בינואר 1974, א"צ 14/164/76. [v] בן עמי כהן, שם. [vi] תא"ל, ד"ר אלעזר ברק, החסנה יבשה וימ"חים – משלחת לימוד, 22 במרס 1974, א"צ 34/164/76. [vii] סא"ל אהרון בר ניר, ביקור משלחת בחו"ל בנושא החסנה יבשה – מסקנות והמלצות, 1 באוגוסט 1974, התקבל מאהרון בר ניר. [viii] סא"ל אהרון בר ניר, ביקור משלחת בחו"ל בנושא 'החסנה יבשה' – דו"ח ראשוני, 10 ביולי 1974, א"צ 32/109/77. [ix] סא"ל לביא אמיתי, דו"ח צוות ביקורת כוננות באגד ימ"חים 367, 7 באפריל 1975, א"צ 38/512/79. [x] אל"ם ניצן רפאלי, קורסים למנהלי עבודה, 10 באוקטובר 1975, א"צ 3/512/79. [xi] רס"ן אלכס מגן, הוצאת טנקים לשטחי התארגנות, 16 בספטמבר 1977, א"צ 54/237/80. ראה גם, סא"ל יעקב בניאל, הוצאת טנקים לשטחי התארגנות בחטיבה 434 – תוצאות בדיקה, 1 באוגוסט 1977, א"צ 54/237/80. [xii] ימ"ח חש"ן בהחסנה יבשה, הצעה למבנה, ארגון ותפעול – דו"ח ועדה, מפג"ש, יוני 1978. (להלן: ימ"ח חש"ן). [xiii] מטכ"ל/אג"ם/מבצעים, קובץ פקודות קבע, פקודה 2.150 כוננות לפיזור ימ"חים, 10 ביולי 1983, א"צ 146/331/87. [xiv] מתוך חוברת: החסנה יבשה בצה"ל, נובמבר 1991. [xv] ימ"ח חש"ן, שם. [xvi] בן עמי כהן, שם. [xvii] אלוף משה פלד, החסנה יבשה, 8 ביולי 1976, א"צ 536/969/84. [xviii] תא"ל אלעזר ברק, החסנה יבשה, 23 בספטמבר 1976, א"צ 536/969/84. [xix] רס"ן אלי ארד, החסנה יבשה – סיכום דיון, 21 בנובמבר 1976, א"צ 54/237/80. [xx] אל"ם טוביה מרגלית,ניסוי החסנה יבשה – ממצאי דו"ח מסכם, 18 בדצמבר 1977, א"צ 536/969/84. ראה ג0ם סרן שמעון חפץ, ניסוי החסנה יבשה – דו"ח מסכם, 11 באוגוסט 1978, א"צ 529/969/89. [xxi] מתוך ריאיון עם אלוף יוחנן גור, סוד יתרונו של צה"ל בכושרו הלוגיסטי,, מתוך חוברת שהוצאה על ידי אג"א ב- 1983, הערכות צה"ל לחורף בלבנון, מבצע של"ג 1983/82, עמ' 9-8. [xxii] בן עמי כהן, שם. [xxiii] בן עמי כהן, שם.
לעמוד האישי באתר
מבצע ליטאני והסיוע לנוצריי לבנון באפריל 1980 ביקר ראש הממשלה מנחם בגין בקווי היצור של טנק המרכבה במש"א 7100. במסגרת הביקור אמר ראש הממשלה: "אין אנו יודעים בדיוק את כוונותיהם של הסורים, אך אנו עוקבים בדריכות אחרי ההתפתחויות באזור ואני חוזר ומכריז על מחויבותנו המוסרית כלפי הנוצרים בלבנון". הצהרה זו היתה ביטוי לקשר שנרקם עם נוצריי לבנון החל מ-1975, במהלכו סיפק צה"ל טנקים, בעיקר טנקי שרמן וטיראנים, שיצאו מהשירות הצה"לי, זחל"מים, תחמושת וציוד צבאי רב נוסף לנוצרים בצפון לבנון ולאחיהם ולשיעים, שהגנו על בתיהם מפני המחבלים, בדרום לבנון. האמל"ח סופק להם כתמיכה במאבקם בפלסטינים, שהקימו בארץ הארזים 'מדינה בתוך מדינה', ממנה אף יצאו ללחום נגד ישובי גבול הצפון בישראל. חיל החימוש היה מעורב באספקת הציוד, באחזקתו ובעיקר בהדרכה והכשרת צעירים, מאנשי צבא דרום לבנון (צד"ל) ואנשי המליציות של 'הכוחות הלבנונים'. אלה היו מורכבים ממספר ארגונים נוצריים, שהבולטים שבהם היו הפלנגות (הכתאיב), של בשיר ג'מיל ו'הליברלים החופשיים' של כמיל שמעון. לבנונים אלה הגיעו, אחת לתקופה, בדרכים לא דרכים ובאופן חשאי, לארץ לפגישות עם צמרת השלטון, לתיאום קבלת סיוע ועזרה צבאית ואחרת, שכללה העברת קורסי חימוש ללימוד ולאחזקת הרק"ם והציוד שנשלח אליהם. אנשי חיל החימוש היו נכנסים לאזור דרום לבנון ומסייעים לנוצרים לתקן את הציוד שניתן להם. על כך סיפר אנטול שפיגל, שהיה מפקד יחש"ם 651 מאז 1975 ועד לאחר מבצע ליטאני, כי הוא ואנשיו היו נכנסים לכפרי דרום לבנון, כמו עין אבל ובנת ג'ביל ומסייעים לנוצרים לתקן את הכלים. אנטול זוכר כי יום אחד הוא נקרא על ידי מחש"פ צפון, אל"ם משה שגב (פיין), בהנחיית אלוף פיקוד הצפון, האלוף יאנוש בן גל, להגיע לדרום לבנון ולחלץ טנק שרמן של הנוצרים. אנטול ארגן כוח חילוץ קטן, שכלל גם טנק חילוץ וזחל"ם ונכנס לאזור דרך שער מנרה. החשיכה ירדה והנסיעה לוותה בחשש ממטענים ומפגיעה בבתים. בתוך הכפר נתקלו בחצר של בית, שמנעה מהם לעבור ורק לאחר ביצוע סיבובים מסוכנים הצליחו להתגבר על הבעיה. כך הגיעו לפאתי הכפר עין אבל, שם התברר כי הטנק פרס זחל והיה צורך לחלצו. באותה הזדמנות תיקנו עוד מספר כלי רכב של הנוצרים וחזרו לגבול ישראל. היה זה מעשה של סיכון חיים של אנשי היחש"ם, על מנת לעזור לנוצרים בדרום.[i] הרקע למבצע ליטאני בעקבות תקרית בין אנשי הפלנגות לבין אנשי החזית העממית בבירות, פרצה בלבנון באפריל 1975, מלחמת אזרחים עקובה מדם, שנמשכה, פורמלית, עד 1976. במהלכה התאחדו הכוחות הנוצריים השונים למליציה נוצרית לוחמת. מטרתם היתה לסלק את הנוכחות הפלסטינית מדרום לבירות, שהלכה והכבידה על התושבים ובעיקר הנוצרים של לבנון. באותה עת החלה גם סוריה את מעורבותה הצבאית הפעילה בלבנון והנוצרים חשו עצמם מבודדים וחסרי ישע. בצר להם הם פנו לישראל וביקשו ממנה סיוע. מאז 1975 החלה ישראל לסייע להם במשלוחי נשק. ב-1976 ולאחר הגברת המעורבות הסורית, פנו שוב הנוצרים, בראשות כמיל שמעון ובשיר ג'מיל לישראל וזו שלחה להם גם נשק כבד שכלל תותחים וטנקים. במקביל, פנו גם אנשי דרום לבנון, תושבי הכפרים הנושקים לגבול הצפוני של ישראל, לצה"ל, בבקשות סיוע מגוונות. ישראל החלה לספק להם רק"ם מיושן, אמל"ח, תחמושת, ציוד צבאי כמו משקפות ומכשירי קשר ולאחר מכן גם העניקה להם טיפול רפואי. בהמשך הוקמה יחידת קישור ללבנון, שנועדה לייעל את הקשר הלוגיסטי בין ישראל לאותם כפרים וכן מונה גם קצין חימוש ישראלי לצד"ל, שפעל במקביל לקצין החימוש הלבנוני. יחידות חיל החימוש, באחריות מחש"פ פיקוד הצפון, סייעו באחזקת הרק"ם והציוד שהועבר לצד"ל. בשנת 1976 מונה המיג'ור הלבנוני, יליד מרג' עיון, סעד חדאד, לפקד על כפרים נוצריים ושיעים בדרום לבנון, אשר היו מוכנים להתגונן מול לחצי המחבלים. עד 1978 סבל אזור דרום לבנון מפעילות חבלנית ערה, שהשפיעה על החיים בצפון ישראל. זו כללה ירי קטיושות, הגעת סירות מחבלים לחופי ישראל וביצוע פיגועים, שחייבו פעילות בט"ש רצופה של צה"ל, באוויר, בים וביבשה, בנוסף לסיוע למליציות המקומיות בדרום לבנון. המתח בדרום לבנון התגבר בחורף 1978-1977, בעידוד סורי, עקב יזמת השלום הישראלית-מצרית. ב-11 במרס 1978 התרחש בארץ פיגוע קשה הידוע כפיגוע 'כביש החוף'. באותו יום יצאה חולית מחבלים דרך הים מדאמור, דרומה לבירות ונחתה בחוף מעגן מיכאל. בדרכה השתלטה החוליה על אוטובוס עמוס במטיילים. האוטובוס החטוף נעצר רק בצומת הקאנטרי קלאב, בכביש החוף, במבואות תל אביב. בחילופי האש עם המחבלים, נהרגו 37 איש רובם מנוסעי האוטובוס ועוד 78 נפצעו. שניים מהמחבלים נותרו בחיים.[ii] מבצע ליטאני בתגובה לפיגוע 'כביש החוף' החליטה הממשלה על מבצע תגמול כנגד כל בסיסי המחבלים בדרום לבנון. הכוונה היתה להגיע עד עומק של עשרה ק"מ מהגבול, תוך יצירת מעין רצועת ביטחון בדרום לבנון, בשיתוף פעולה עם הנוצרים. המבצע החל ב-15 במרס 1978 ובדיעבד הורחבו מימדי הגזרה עד הליטאני בצפון ועד חצביא ב'פתחלנד', במזרח. הכוחות שהשתתפו במבצע כללו את: אוגדה 36 בהרכב חטיבת חי"ר מוקטנת 1 (גולני) וחטיבת טנקים מוקטנת 188. בה"ד 1 בהרכב גדוד חרמ"ש ופלוגת טנקים. מקחצ"ר בהרכב בית הספר למ"כים וגדוד טנקים. חטיבה 35 בהרכב חטיבה ממוכנת. חטמ"ר 769 שכללה פלוגת חי"ר ופלוגת טנקים. כוח הנדסי שכלל גדוד שדה 'כסופי המחץ' מוקטן והצמ"ה כלל דחפור-יעה, דחפור D-9, D-8 וטג"ש. סיוע ארטילרי. הסד"כ הצה"לי שהשתתף במבצע כלל: 87 טנקי שוט קל 6 טנקי חילוץ 4 טנקי גישור 92 קני ארטילריה 440 נגמ"שים 700 כלי רכב 26 כלי צמ"ה שמספרם עלה בהמשך ל- 48. המערך החימושי במבצע ליטאני כמו בכל מלחמה או מבצע צבאי, מהווה חיל החימוש נדבך חשוב בהכנות, בסיוע, בתחזוקה ובחילוץ. כך גם במבצע זה נערך החימוש בפיקוד הצפון בהתאם לתנאים ולאקלים. השיקולים שהינחו את החימוש בפיקוד בכניסה למבצע היו: שטח הררי עם דרכים צרות קשיי עבירות עקב מזג האוויר מיקוש וייקוש הימנעות מגיוס המילואים. מערך החימוש במבצע היה מבוסס על חלוקת אזור הפעולה לשתי גזרות עיקריות, כאשר לכל גזרה אחראי יחש"ם נפרד: יחש"ם 703 בפיקוד סא"ל יהודה יזרעאלי שהיה אחראי ממרכז הגזרה ועד מטולה ויחש"ם 651 בפיקוד סא"ל אנטול שפיגל, שהיה אחראי על הגזרה המערבית/גזרת החוף – מראש הנקרה ועד מרכז הגזרה. אל"ם דוד שילה היה מפקד חימוש (מחש"פ) צפון, שצירף קציני חימוש ופלוגות וסיפח אותם למפקדי הכוחות. לכל גזרה הוקצו אמצעי חילוץ נפרדים, ובכלל זה קציני חילוץ. סוכם על מתן אחזקה נפרדת בדרג ב, לכל כוח ולהשלים חוליות דרג א לכוחות שהגיעו ללא דרגי א. מספר חודשים טרם מבצע ליטאני, התקיימה הערכת מצב בפיקוד הצפון. בעקבותיה צויידו שני היחש"מים בזחל"מים, שהוקצו עבורם על ידי הפיקוד, לצורכי אחזקת הכוחות בזמן מלחמה בדרג ב וליווי הכוחות בתנועה. זחל"מים אלה זוודו על ידי היחש"מים בחלפים וכלי עבודה מיוחדים, צמ"שים (ציוד מיוחד לשדה) ואוחסנו ביחש"מים, לשעת חירום. במסגרת המבצע נעשה שימוש בזחל"מים אלה לתנועות חוליות דרג ב בעקבות הלוחמים.[iii] מבחינת חיל החימוש, חשוב לציין את מאפייני הקרקע הקשים באזור. השטח הינו הררי, הדרכים מעטות, צרות ומפותלות. הכפרים והעיירות בנויים בצפיפות, הקרקע ההררית מעובדת וטרשית, ומקשה מאד על תנועת רק"ם ורכב מנהלתי ונדרשה הכשרת קרקע הנדסית, לרבות פינוי מוקשים וסילוק מכשולים. בנוסף, עם סיומו של החורף, נוצרו גם קשיי עבירות. הבוץ העמוק והסמיך עיכב את תנועת הרק"ם, שנפגע גם ממיקוש ומהתהפכויות. העובדה המשמעותית ביותר, עם תחילת המבצע, היתה ש-42 אחוזים מכלל הטנקים התקלקלו/נתקעו ב-24 השעות הראשונות של המבצע, למרות שלא היתה אש אויב ולא היה קרב הבקעה. אנטול שפיגל סיפר, כי טנקים רבים שקעו בבוץ מיד לאחר שהורדו מהמובילים, עוד בצד הישראלי של הגבול והיה צורך לחלצם, בעבודה אפורה של טרום מבצע. כשירות הציוד לא היתה טובה, כיוון שהטנקים היו לפני טיפול. ההתמודדות היתה בעיקרה עם תנועה בתנאי שטח הררי, בוצי וממוקש. גם לאחר הכניסה ללבנון התברר כי מרבית העבודה של אנשי חיל החימוש לא נבעה מפגיעות של האויב בכלים, אלא, חילוצים בשל בעיות עבירות, שגרמו גם לדחייה בקרבות.[iv] יחד עם זאת יש לציין כי תוך 36 שעות הצליחו לתקן 85 אחוזים מהתקלות. קצב התיקונים היה מהיר וההגעה אל הכלי המקולקל היתה כמעט מיידית וכן גם אספקת החלפים. יחש"ם 703 הקים מפקדה קדמית בסדנת בית הלל, שתוגברה בכוח אדם. כן הוקם ריכוז הובלה של היחש"ם במחנה צנובר להובלת חלפים ואמצעים. בעת הלחימה נעו כיתות היחש"ם לפי קריאה וכן גם בעקבות האזנה לרשתות קשר. אחד האירועים החימושיים הבולטים במבצע, שהתרחש בגזרת יחש"ם 703 בפיקוד יזרעאלי היה אירוע 'טנק הבאר'. על ציר 'אמוש' נפל טנק לתוך באר, באופן שהוא ניצב בתוך הבאר כשרק קצה קנה התותח נשאר בולט. לצורך חילוצו הביאו טנק חילוץ שוט ודחפור D-9. לאחר שהניסיונות לחלץ את הטנק מהבאר לא צלחו התעוררו חילוקי דעות בין הנוכחים באשר לשיטה לחילוצו. האחד הציע להביא מנוף ולהרימו, האחר הציע להוציא את הטנק עם טרקטור, לחפור בור ולהשטיח את הבאר. המנוף, מסוג 'לימה' של 'סולל בונה', שהובא על גבי מוביל טנקים, כמעט התהפך בניסיונותיו להרים את הטנק ובדרכו חזרה לישראל הוא אכן התהפך. הטרקטור הגיע על גבי מוביל אחר ובדרכו לבאר, תוך פילוס דרכו ברחובות הצרים הוא הפיל גדרות ופגע בבתים. אך גם לאחר חפירה של 48 שעות לא הצליחו לחלץ את הטנק. אז הצטרף סגן מפקד אוגדה 36 לצוות שמסביב לבאר והוא הציע להפיל את הטנק ואז למשוך אותו בכוח החוצה. יזרעאלי התנגד להצעה ובין השניים התפתח עימות חריף. בסופו של דבר ולאחר ניסיונות חילוץ באמצעות שני טנקים לוחמים וטנק חילוץ, השכיבו את הטנק על השרשראות וחילצו אותו בסיוע הדחפור.[v] טנק הבאר יחש"ם 651 בפיקוד שפיגל, דילג את החפ"ק שלו מצומת גולני לבירנית, כשהוא נע בג'יפ, כחפ"ק נייד. אגב, כתוצאה ממבצע ליטאני, גדלה סדנת בירנית והפכה ברבות הימים לסדנה אזורית. מחלקה אחת של יחש"ם 651 עבדה לטובת מקחצ"ר והאחרת, לטובת חטיבה 35. היחש"ם היקצה כ-30 כיתות מטעמו למבצע. בשלב הראשון צרכו הכוחות הינעים סופיים רבים, זאת בשל החילוצים הרבים שהתבצעו בשטח. בשלב שני, כאשר נכנסו רכבי ב לאזור, התרבו התקרים בצמיגים, להם נדרשו אמצעי תיקון תקרים רבים. במהלך המבצע העמיס מרת"ח, בפיקוד אל"ם יעקב שן-צור, אלפי טון תחמושת על גבי כ-500 משאיות. מצל"ח, בפיקודו של אל"ם מאיר ניצן, עסק באספקת החלפים, בעקרון של דחיפה לסדנאות ובהצטיידות יחידות שנשלחו לצפון. כן עסק מצל"ח בפינוי התחמושת וציוד השלל.[vi] בתחילת הקרבות התברר כי חלק מהטנקים התרוקנו במהירות מהתחמושת שבבטניהם עקב ריבוי ירי ומיעוט טנקים יורים, כך שהצריכה עלתה על הצפוי וחייבה הספקה מוטסת. אירוע נוסף קרה לכוח בה"ד 1, בפיקוד אל"ם דורון רובין, שיצא לכבוש את הכפר טייבה, אשר הגיע רק עם 19 נגמ"שים, במקום 30 נגמ"שים וזחל"מים, שזיוודם לא היה מלא וללא שלוש משקפות תצפית 120X20. אחת התקלות שחזרה על עצמה שוב ושוב היתה התהפכות טנקים ונגמ"שים בשל כבישים שהתמוטטו, צירי תנועה צרים מידי ואי בחירת נתיבי תנועה מתאימים. על כך סיפר רס"ן זהרוני, שהיה קצין החילוץ בציר המרכזי: "בעת כניסת הכוח לשטח ירד טנק לשוליים, על מנת לאפשר למשאית לעבור. הכביש התמוטט והטנק התהפך. הוא חולץ על ידי טנק חילוץ וטנק נוסף במשך ארבע שעות של חילוץ. תיקון הנזקים נמשך עד למחרת. ב-15 במרס ירדו ארבעה טנקים מהציר ושקעו, הם חולצו על ידי טנק חילוץ וטרקטור. ברוב המקרים, לקחו על עצמם מט"קים יוזמה וניסו לחלץ כלים בכוחות עצמם, דבר שגרם לנזקים ותקלות כמו ממסרות, פריסות זחלים, הינעים וכדו'. נגמ"ש התהפך ליד בנת ג'ביל עקב עליה על מוקש והוא חולץ על ידי טנק חילוץ, על מנת לפנות נפגעים שהיו מתחת לכלי".[vii] השלל ממבצע ליטאני במהלך מבצע ליטאני נתפסו פריטי נשק ואמצעים מגוונים, גם אם בכמויות קטנות. המגוון הרחב בא לידי ביטוי בדגמים השונים של כלי הנשק ובארצות יצורם. כך למשל נמצאו רובי קלצ'ניקוב מתוצרת ברית המועצות, סין, פולין ומזרח גרמניה. נמצאו גם כלי נשק חדישים כמו רוס"ר M-16 A-1 עם סמל סעודי ולבנוני, רובה צלפים דרגונוב, תול"ר קל 73 מ"מ תוצרת ברית המועצות, רוס"ר G3 7.62 מ"מ תוצרת מערב גרמניה וטיל נ"מ אישי משופר. הכלים החדישים הועברו לניסוי חימושי לצורך לימודם וקביעת התכונות והביצועים שלהם. סך הכל נאספו כלי נשק שיוצרו בברית המועצות, צ'כיה, איטליה, גרמניה המזרחית והמערבית, בלגיה, צרפת, פולין, סין, קוריאה וארצות הברית. ללמדך את מגוון המקורות שסיפקו נשק לארגוני המחבלים בלבנון.[viii] יחידת פינוי השלל במסגרת מצל"ח, סרקה 35 יעדים שונים שבהם סברה כי יימצא ציוד אויב. היא פינתה שמונה טנקים, 16 תותחי נ"ט, 15 תול"רים, שלוש מרגמות, 108 מקלעים, 17 מטולי קטיושות, פגזים, מוקשים ותחמושת מגוונת, 84 רקטות 3" וטיל כתף נ"מ סטרלהSA-7. מפקד מרת"ח, אל"ם שן-צור, סיפר כי נתפסה גם תחמושת סינית ואמריקנית. סיכום המבצע ב-21 במרס הסתיים המבצע והוכרזה הפסקת אש. נפתח שלב ההסדרים ופינוי צה"ל לגבול ישראל, יחידות האו"ם התפרסו בשטח וכוננה רצועת הביטחון, שנקראה אד"ל, אזור דרום לבנון. אזור זה היה בעומק של 15-10 ק"מ והוא היווה הישג טריטוריאלי ממשי של המבצע לעוד שנים רבות. רצועת הביטחון היתה למעשה חבל אוטונומי, בעל ישות ייחודית והמליציות הנוצריות-השיעיות היו לצבא דרום לבנון–צד"ל. הרצועה חולקה לשתי גזרות: המזרחית הוחזקה על ידי המייג'ור חדאד והמערבית על ידי המייג'ור שידיאק. באוקטובר 1978 סיים שידיאק את תפקידו וחדאד הפך למפקד הגזרה כולה.[ix] צה"ל התחייב כלפיהם בסיוע צבאי, שכלל אספקת רק"ם, צל"ם, תחמושת וביצורים. כן העביר להם אימונים צבאיים שכללו הכשרה מקצועית של בעלי מקצוע. בסיוע אזרחי שכלל הוספת תחנות מעבר ב'גדר הטובה', טיפול רפואי, מסחר, תעסוקה בישראל וסיוע לפיתוח, כולל הספקת גנרטורים ושיפור הספקת המים. מנקודת המבט של הקשר עם הנוצרים מן הראוי לציין כי, לאורך כל המבצע עשתה ישראל ניסיונות לקדם את אנשי המליציות הנוצריות על מנת שיתפסו עמדות מול המחבלים בדרום לבנון, אך ללא הצלחה. ב-17 במרס נפגש שר הביטחון, עזר ויצמן, עם בשיר ג'מיל, מפקד הפלנגות וביקשו לרכז כוח נוצרי בדרום, בגיבוי ישראלי. ג'מיל השיב כי אין ברשותם לוחמים סדירים וכי האינטרסים שלהם נמצאים בצפון לבנון ולא בדרומה. בנוסף הוא ביקש סיוע ישראלי, אך שר הביטחון השיב לו כי במצב הנוכחי לא תצא ישראל למלחמה מצפון לליטאני. באפריל העביר חיל הים הישראלי כמאה אנשים מג'וניה למרג' עיון, במטרה שיסייעו לכוחות חדאד, אך עד מהרה הותססו שם הרוחות וחדאד החזירם צפונה. בסיום המבצע אמר הקחש"ר תא"ל אלעזר ברק, כי מבצע ליטאני היה פעולה מוגדרת במקום, בזמן ובהיקפה והוא סבור כי חיל החימוש עמד בה בכבוד. לדבריו, את המלאכה עשו ועשו טוב. המאזן היה חיובי בזכות הפעילות של החימוש בצפון ושל כל אלה שהשלימו אותו. יחד עם זאת, הוא סבר כי פעולה זו לא היתה דוגמה אופיינית למלחמה הבאה, בשל הכמות הקטנה של רק"ם וכלי רכב שהשתתפו בה ויש להיזהר בהפקת לקחים ממבצע זה ויישומם. כוחות דרג ב שפעלו היו כוחות מאולתרים ולא תקינים מתוך היחש"מים וכלקח עלה הצורך לתקנן את הנושא ולמסדו. דרג א ענה על כל הצרכים, כולל האמצעים שהועמדו לרשותו. לקח נוסף היה הצורך לתכנן מחדש את תחום טנקי החילוץ ולרכוש טנקים אמינים יותר וכן להכשיר קציני חילוץ, כי אין אפשרות במלחמה לשבץ קצינים כקציני חילוץ. מערכת הדיווח החימושית פעלה לאורך המבצע ברובה באלחוט ולכן מרבית החומר שהוצג היווה שחזור לאחר מעשה ולפיו לא היה אפשר להפיק לקחים.[x] [i] אנטול שפיגל, ריאיון, 19 במרס 2003. [ii] סא"ל (מיל') ד"ר אלחנן אורן, מבצע ליטאני, מרס 1978, דצמבר 1998, מחלקת היסטוריה. (להלן: אורן) [iii] דוד שילה, הערות, ספטמבר 2005. [iv] אנטול שפיגל, שם. [v] יהודה יזרעאלי, ריאיון, 2 באפריל 2003. [vi] מבצע ליטאני, סיכום חיל החימוש, מקחש"ר, 30 באפריל 1978, א"צ 50/468/96. (להלן: סיכום מבצע ליטאני). [vii] סיכום מבצע ליטאני, שם. [viii] סא"ל משה טולדו, מבצע ליטאני – נשק שלל, 30 במרס 1978, א"צ 23/237/80. [ix] אורן, שם. [x] סיכום מבצע ליטאני, שם.
לעמוד האישי באתר
הפינוי וההיערכות מחדש בחזית הדרום מבצע 'טמפלר' בעקבות הסכם הביניים במרס 1975 החל מזכיר המדינה האמריקני, הנרי קיסינג'ר, במסע דילוגים לקראת השגת הסכם שלום בין ישראל למצרים. הסכם ביניים נחתם בין שתי המדינות ב-4 בספטמבר 1975. בו ביום נחתם הסכם הבנה בין ישראל לארצות הברית, שכלל הספקת נשק חדיש לישראל, ובכלל זה מטוסי F-16, סיוע כספי ואספקת דלק. בעקבות חתימת הסכם הביניים הוחל בצה"ל במבצע לוגיסטי רחב מימדים, מבצע 'טמפלר', להעתקת כוחות צה"ל בסיני מזרחה לקו מעברי המתלה והגידי, תוך נסיגה מ'רצועת הנפט', לאורך חלק מחופו המזרחי של מפרץ סואץ. המבצע החל ב-8 בספטמבר 1975 והסתיים ב-21 בפברואר 1976. במהלכו פורקו עשרות מחנות, מוצבים ומתקנים וכן מאות קילומטרים של מכשולים, גדרות, צינורות מים ותשתיות לוגיסטיות. במקביל הוקמו עשרות מחנות ומתקנים חדשים בהיערכות מחודשת של צה"ל. עלות המבצע עמדה על כ-286 מיליוני ל"י, מתוכם 205 מיליון ל"י לביצוע תוכנית אג"א. היערכות צה"ל במסגרת המבצע תוכננה כפריסה המושתתת פחות על מתקני קבע ויותר על כוחות ניידים, הצמודים לצירים. משימתם, במקרה ותפרוץ מלחמה, היתה, הבקעה מהירה לעומק השטח, במטרה להשתלט מחדש על שטחי סיני שפונו. יחד עם זאת, לקח צה"ל בחשבון את האפשרות, שבהסכם שלום עם מצרים, תפונה בעתיד יתרת סיני ולכן, נבנו חלק מהתשתיות והמתקנים של ההיערכות החדשה בקו היערכות הקבע לימי שלום, שתוכנן על ידי אג"ת, בתחומי הקו הירוק. התשתית הלוגיסטית של צה"ל התרכזה בקו רפידים-ביר תמדה, והיתה אמורה לשמש עורף לוגיסטי עיקרי לכוחות שבקו. בין שאר הגורמים החימושיים שהעתיקו את מיקום הקבע שלהם היו: גש"ח בלוזה והסדנה, סדנה 784 טסה, גש"ח המתלה וגש"ח ראס סודר. פלוגת סדנת בלוזה של אוגדת סיני הועברה לנחל ים, סדנת המתלה וראס סודר הועברו לצומת פרקר, הסדנה בטסה נקלטה בסדנת רפידים, ימ"ח 688 הועבר ממרש"ל ל-א-טור וכן הועתקה סדנת מרש"ל.[i] מבצע 'רמון' לפינוי סיני ולפריסה מחודשת מבצע 'רמון' לפינוי כל כוחות ישראל מסיני וכפועל יוצא מכך, פריסה מחודשת של צה"ל בנגב ובאזורי יהודה ושומרון, על פי תוכנית המטכ"ל, היה המבצע הלוגיסטי הגדול בתולדות צה"ל. המבצע נערך בעקבות חתימת חוזה השלום בין ישראל למצרים ב-26 במרס 1979 והוא התחלק לשני שלבים עיקריים: 'רמון א' – פינוי כל כוחות צה"ל מסיני מזרחה, אל מעבר לגבול המנדטורי בין ישראל למצרים, תוך שלוש שנים מיום חתימת החוזה ובשני שלבים: א. תוך תשעה חודשים מחתימת החוזה נקבע כי צה"ל ייערך ממזרח לקו אל עריש–ראס מחמד. ב. מתשעה חודשים לאחר חתימת החוזה ועוד 27 חודשים, נקבע כי כוחות צה"ל יפונו מיתרת השטח בסיני ויעברו אל מזרחו של הגבול המנדטורי. 'רמון ב' – נקבע כי יבוצע במקביל ל'רמון א', אך יימשך מעבר לשלוש השנים של מבצע הפינוי, במהלכו יתפרסו כוחות צה"ל בנגב ובאזורי יהודה ושומרון.[ii] המבצע הלוגיסטי הגדול והמורכב היה כרוך בהוצאות כספיות בסדרי גודל ללא תקדים, שדרשו קיצוצים תקציביים ניכרים בתוכנית ההצטיידות של צה"ל. לשם כך נקרא כל המערך הצבאי לבצע קיצוצים ניכרים בתקציביו, זאת נוסף למדיניות הריסון הכלכלי עליה הכריזה הממשלה באותה עת. בעקבות מבצע 'רמון' קוצצה תוכנית האימונים למילואים והיו אף מספר יחידות שאימוניהם הופסקו לחלוטין בשנה הראשונה להסכם השלום. יחד עם זאת ראה הרמטכ"ל חשיבות רבה בהכשרת מפקדים וקבע כי עוצבת 'דני אור' תעבור מיידית לבאלי"ש (בסיס האימונים ליחידות השדה), למתקנים מוכנים, כדי שלא תהיה הפסקה בהכשרת מפקדים.[iii] אג"א נקבע כגורם האחראי לפירוק ופינוי סיני ומענ"א, המרכז לעיבוד נתונים אפסנאיים, העניק את שירותי המחשוב הנדרשים, בשלבי התכנון, הפיקוח והבקרה. במקביל נקבעה חלוקה גיאוגרפית מחודשת בין הפיקודים לפיה, לאחר ההתקפלות מסיני יוחזר לפיקוד הדרום אותו חלק, שהועבר בשעתו לפיקוד המרכז והגבול בין שני הפיקודים יחזור לקו הקודם.[iv] העתקת הימ"חים נושא מיקום הימ"חים בפריסה המחודשת היה בעל חשיבות, והיה נתון לויכוח. תחילה הומלץ להעביר את הימ"חים המועתקים לימ"חים הקיימים, אשר יורחבו במקצת, תוך שימוש מירבי ב'החסנה יבשה'. בשלב התכנון המליץ נציג מחלקת בניין צה"ל באג"ת, שלא להרחיק צפונה את הימ"חים שייבנו, עד לאזור פלוגות–נחל שורק, שכן אזורים אלה דחוסים בבניה אזרחית ובמתקני צה"ל. לעומתו סבר רמ"ח תוא"ר, כי אין להקימם בקרבת הגבול, פן יצטער על כך צה"ל בבוא היום. בכל מקרה, ביקש נציג אג"א להעבירם בהקדם למקום עליו יוסכם. הקמת הימ"חים התבצעה בשני שלבים: פריסה זמנית ופריסת קבע. העקרון היה, כי פריסת הקבע שלהם תותאם לפריסת העוצבות הסדירות וצורכי הכוננות. לצורכי פירוק המתקנים בסיני עשו שימוש רב בציוד שהיה מאוחסן בימ"חים, כמו: צמ"ה, מלגזות, מנופים מיחידת הצליחה וגנרטורים, להם נתן יחש"ם דרום שירותי אחזקה. ציוד זה היה צריך לעבור לאחר סיום השימוש בו, תהליך של החזרה לכשירות. בנוסף היה על הימ"חים להתארגן לקליטת רק"ם, כלי רכב וצל"ם אחר בימ"חים, עקב פירוק היחידות הסדירות או הקטנת הסד"כ.[v] דילוגים ופריסה מחדש בעקבות הסכם השלום הוחלט לפרוס מחדש את כוחות צה"ל, באופן הדרגתי, עד לעזיבה המוחלטת והסופית של סיני. כך נקבע, כי בשלב הראשון יהיו במרחב סיני שתי אוגדות סדירות, כאשר הטנקים, הארטילריה, רכב הדרגים, כולל הזיוודים של השלמות המילואים שלהן, יהיו בהחסנה קרובה. עיקר הפריסה החדשה כלל, באוגדת סיני את השלמות המילואים, הטנקים, הארטילריה, רכב הדרגים והזיוודים, שנקבע כי יתפרסו במחנה ביר תמדה. שאר הציוד יאוחסן, באופן זמני במחנה חסה/נתן, עד לגמר הבינוי הזמני בביר תמדה. השלמות המילואים של אוגדה 162 יתפרסו באזור רפידים ושאר הציוד יאוחסן באופן זמני במחנה צאלים, עד לגמר הבינוי מזרחה לרפידים. אוגדה 143 תחזור למחנות הקבע שלה בשדה תימן, מחנה נתן ופלוגות. אוגדה 440 תפרוס במחנה רפיח, על כל יחידותיה. אוגדה 880 תפרוס במחנות חצור, חסה, בית דרס וקסטינה. אוגדה 146 תעלה לפיקוד הצפון ותפרוס מחנות במחנה דוד, נפתלי, מנסורה וכורדאני.[vi] מערך חיל החימוש דילג למחנות ולסדנאות חדשים, בהתאם ליחידות אותן שירת. כך למשל, עם מעבר אוגדה 162 לפיקוד המרכז, עברו עימה ימ"ח האוגדה ויחש"ם 638, לו ניתן השם יחש"ם גב ההר. אגב, במקרה זה, נעשה משגה באומדן הזמן שנדרש לדילוג סדנת סיני למרחב פיקוד המרכז. עם גמר שלב א של 'רמון א' לא הסתיימה התארגנות הסדנה במחנה יוסף, בהתאם לתכנון. לכן נאלצה האוגדה להישען על טיפולים בסדנאות בית אל והג'יפטליק, שלא היו ערוכים לקליטת סד"כ כה גדול. כתוצאה מכך ירדה רמת האחזקה בתיקוני דרג ב בפיקוד. מתוך גייסות השריון דולגו ב'רמון א' חטיבה 500 ומפקדת אוגדה 162, במבצע תובלתי מהיר, לפיקוד מרכז. גש"ח 867 שנתן שרותי חימוש מביר תמדה במערב סיני לחטיבה 460, דילג למרחב קציעות–רפיח. הגש"ח התארגן ברפיח וגוף משנה קטן שלו התמקם בקציעות ומשם המשיך לתת שירותים לחטיבה 460 וליחידות אחרות של הגיס באותו מרחב. העברת הגש"ח מבסיסו בביר תמדה לרפיח התבצעה על הצד הטוב, ללא שיבושים ותוך עמידה בלוחות הזמנים, בהתאם לתכנוני המטכ"ל.[vii] כעקרון, נקבע כי מערך האחזקה יתארגן מלכתחילה לפי תפיסת הפריסה הסופית, להוציא מספר מתקנים שיוקמו בשלב הפריסה הזמנית. המערך היה אמור להתבסס על מתקנים קיימים בהתאמה להיקף הנדרש. פריסת המתקנים החדשה תהיה בהתאם לפריסת הכוחות, אופי הפעילות וצורכי פיזור המלאי. במקביל הוחלט על הכנסת שינויים ושיפורים בשיטות מתן האחזקה. דילוג ופינוי המערך מסיני בוצע בשלבים, תוך העברה הדרגתית של האחריות למתן שירותים למרכזי המטכ"ל העורפיים. מרכזי המטכ"ל האלה איפשרו פינוי מתקנים ודילוג מסיני וממרש"ל, הקמת מתקנים חדשים בפריסה זמנית ומעבר טבעי ופשוט למערך אחזקה ושירותים חדשים. מערך האחזקה בפריסה הזמנית, רוכז באזור קציעות, להוציא את שלוחת הסדנה הגייסית 650, שמוקמה ברפיח, לאחזקת אוגדה 440 ומרחב רפיח, תוך מתן גיבוי גם לחטיבת 460. הפריסה הקבועה במרחב הדרום, הושתתה על שני מרחבי אחזקה: האחד, באזור באר שבע והשני בשזפון. תפקידו של פיקוד המרכז במבצע 'רמון' היה הקמה וקליטה. בשלב א של 'רמון א' הוא קלט זמנית יחידות רבות ובכלל זה את יחש"ם 638 בבית-אל, ג'יפטליק ומחנה יוסף. במקביל עסק הפיקוד בהקמת מחנות הקבע של היחידות שפונו מסיני ובהקמת תשתית הכבישים. פריסת המערך שם הותאמה להיקף פריסת הכוחות וצורכי הכוננות.[viii] להלן פריסת יחידות החימוש בפריסה הזמנית 'רמון א' ובפריסת הקבע, 'רמון ב':[ix] שם היחידה פריסה ב'רמון א' פריסה ב'רמון ב' יחש"ם 653 דרום באר שבע מסעף הנגב, מצפה, באר שבע, קציעות יחש"ם 674 דרום קציעות, אבו עגילה, קצימה פארן, שזפון, עין יהב, אילת יחש"ם 652 מרכז צריפין, אזור, בית ליד, קסטינה צריפין, אזור, בית ליד, קסטינה יחש"ם 638 מרכז בית אל, מחנה יוסף, ג'יפטליק בית אל, מחנה יוסף, ג'יפטליק הסדנה הגייסית 650 ג'וליס, צאלים, רפיח ג'וליס, צאלים מלבד העברת יחידות חיל החימוש לפריסתן החדשה, נטל חיל החימוש חלק בהעברת תחנות הכוח ממרחב סיני. בסיני היו ארבע תחנות כוח ברפידים, ביר תמדה, אום חשיבה וג'בל מע'ארה. מקחש"ר הציג וארגן את הנושאים הטכניים שכללו פירוק, הובלה, החסנה והצבת הציוד מחדש. התארגנות מצל"ח מצל"ח 6800 פינה במסגרת 'רמון', את שלוחתו ברפידים. הפינוי הצריך מאות סמיטריילרים ומשאיות משום שהתברר, כי במשך השנים נצבר שם מלאי אדיר של מכללים וחלקי חילוף. בשלב הראשון סגר מצל"ח את כל יחידות סיני לניפוק אוטומטי והחל בניפוק ידני, תוך בקרה. עקב כך ירדו תנועות הניפוק מ-3,500 לחודש לאלף בלבד. למרות צמצום הכמות, לא נפגעה אף יחידה בסיני ולא נגרם כל נזק. מצל"ח תיגבר את ביקוריו ביחידות, להכרת המצב מקרוב ולעמידה על העובדות והצרכים לאשורם. כתוצאה מכך הצליח, מחד, שלא להזרים מלאי מיותר לסיני ומאידך, להקטין בהדרגה את המלאים המצויים ביחידות. קצב הפינוי עמד על ארבעה-שישה סמיטריילרים ליום. העבודה תוכננה מראש ובוצעה כהלכה, תוך שמירה על סדר עדיפויות נכון. בתחילה פונה הציוד הפחות חשוב ליחידות בסיני ואילו הציוד החשוב ביותר פונה בסוף. תופעה מעניינת שהתגלתה בעקבות פינוי שלוחת מצל"ח היתה, כמויות הענק של עודפי מלאי, שהוחזרו מסיני ואשר הדהימו מבחינת הכמות, המיגוון, הסוג והעלות הכספית שלהם. בסך הכל הוחזרו למצל"ח 6800 עודפי מלאי בערך של 1.36 מיליארד ל"י, מתוך זה ציוד חדש בעלות של 1.11 מיליון ל"י, ציוד בכושר נמוך בסך 675 מיליון ל"י, ציוד שמידת כושרו לא היתה ברורה בסך 77 מיליון ל"י, גרוטאות בסך 496 מיליון ל"י ועוד צל"ם כמו משקפות, רובים וכדו'. בניתוח מהות הציוד שהוחזר למצל"ח עלה כי הוא כלל מיגוון של כ-17,000 פריטים, ברובם חלקי חילוף. ביניהם היתה קבוצת פריטים, שחסרו לצה"ל, מבלי שמישהו זכר את דבר קיומם במחסנים, ונאלצו להזמינם פעם נוספת, ממקורות הספקה אחרים, בעלות של 148 מיליון ל"י. קבוצת פריטים זו נמצאה במפתיע ונראה כי אלמלא הפינוי, לא היתה מתגלית כלל. קבוצת פריטים אחרת, שנתגלתה, היה לצה"ל מלאי מספיק ממנה ואפילו עודף בעיתוד, כך שייעדו אותה לשימוש בשנת 1980. הקבוצה האחרונה היתה של ציוד מיושן, בלתי תקני, בעלות של חצי מיליארד ל"י, שלאיש לא היה צורך בו. תופעה זו של אגירת מלאי בכמויות גדולות וללא רישום ומעקב, העלתה את הצורך בפיקוח מדוקדק ומחמיר על אגירת מלאים בצה"ל, בעיקר לצורכי חסכון.[x] הפרידה מסיני חיל החימוש קיבל במהלך שנת 1979 הוראה לפנות עד תחילת 1980 את האזורים בסיני, כפי שנקבע בהסכם השלום עם מצרים. מקחש"ר פיקחה ישירות, על המבצע המורכב. מחד היה על יחידות החיל להיערך בקווים החדשים, בלוח זמנים צפוף ולדלג למחנות הזמניים, עד לפינוי המלא והסופי. מאידך היה צורך לבצע תהליך של תכנון והכנת התשתית לטווח של 15-10 השנים הבאות, יתכן, תוך בניית התפיסה החימושית החדשה. בשלב התכנון ערכה כל פלוגה וכל סדנה, בכוחות עצמה, שיחזור של פירוק ופינוי של כל מבנה, סככה ומחסן. במסגרתו התייחסו למרכיב כוח האדם הנדרש למשימה, כוח האדם הדרוש להובלה ולהקמת המבנים באתרים החדשים, סוג וכמות אמצעי ההובלה הנדרשים ומשך הזמן הדרוש לסיום המשימה כולה. יחש"ם סיני, 674, בפיקוד זאב קליין, היה במרכז פעילות הפינוי. בסיוע אנשי מילואים של החיל הצליח תוך חודשיים ומחצה לסיים את כל התהליך. היחש"ם התמודד עם בעית המשך מתן השרות והאחזקה ליחידות שהתאמנו תוך כדי הפינוי במרחב. מפקד היחש"ם החליט להפסיק את הפעולות היזומות, היקצה צוות מיוחד מחיילי היחידה, הפריד אותם זמנית, מהיחידה ואף הקים להם מאהל מיוחד ברפידים. על צוות זה הוטל לבצע את התיקונים והאחזקה ליחידות שבשטח ושאר חיילי היחידה נרתמו למבצע הפינוי וההעברה. המבצע היה קשה, לא רק מהבחינה הפיזית, אלא מהבחינה הרגשית והיה כרוך בעצב של הפרידה מהמקום. לחיילים היה קשה לראות את המבנים מפורקים. ההתאקלמות במקום החדש, בנגב, לא היתה קלה ופשוטה אף היא. לא היו תנאים בסיסיים, לא היתה דרך מובילה ליחידה, בלי חשמל וללא שירותים. כדי לתת איזו שהיא תחושת שייכות הציב אחד החיילים באמצע החולות את השלט הצהוב-אדום, צבעי חיל החימוש, שלקח עימו מרפידים, 'יחש"ם סיני', לציון המיקום החדש. תוך זמן קצר התארגן היחש"ם. הוקמו סככות חדשות, נשקייה ומחסן חלפים. נבנה מועדון ליחידה חדר משחקים ושק"ם קטן. ב-23 בינואר 1980 נערך ברפידים טכס הורדת הדגל והפרידה מהאזור ובו ביום נמסר האזור לידי המצרים. קשה היה להכיר את המקום ההומה והפעיל, שרבים מאנשי החיל שירתו בו, או לפחות עברו בו. כל מפקדי יחש"ם סיני והגש"ח הגיעו לטכס הפרידה, בנוסף לבכירי מקחש"ר. כל המבנים והסככות, שהיו במקום נעלמו והאזור הפך לשממה. השק"ם המרכזי חזר לייעודו המקורי, מסגד, וקבלנים עסקו בהורדת שלטי הכוונת התנועה, שעוד נותרו במקום. ארבעה חודשים קודם לכן פורקה סדנת א-טור במרחב מרש"ל, שהיתה ממוקמת ליד בארות הנפט שבאזור, סמוך לחוף הים. בסדנת א-טור עבד צוות מצומצם של חיילים, שעסקו בעבודת הפירוק אך במקביל הם המשיכו לתת שרותי אחזקה ותיקונים לכלי רכב. גם פה הכבידה הפרידה מהמקום, אנשים שהקימו את הסדנה, נאלצו עתה לפרקה. הסדנה הזמנית החדשה, שהחליפה את סדנת א-טור, לשנתיים בלבד, נקבעה מאות קילומטרים מקודמתה. הנסיעות התכופות מהאחת לשניה, האזור השומם וללא דרכים מוסדרות, גבה מחיר של כשש מאות תיקוני תקרים בחודש אחד. השוני בהעברת היחש"ם לעומת סדנת א-טור היה בזמניות הסדנה החדשה של א-טור. אנשי החימוש והחיילים ידעו כי הם עוברים ממיקום זמני אחד למשנהו, עובדה שלא הקלה על המעבר. יחד עם זאת, נבנתה הסדנה במקומה החדש, תוך שימת לב לפרטים הקטנים, מתוך כוונה להמשיך ולתת את השירות המיטבי לכל הגורמים שבמרחב.[xi] [i] מבצע 'טמפלר', בעקבות הסכם הביניים, 4 בספטמבר 1975, טיוטה להערות, מאי 1979, אג"ם/מה"ד/היסטוריה. ראה גם, סיכום 'רמון', מחלקת היסטוריה, ספטמבר 1993, עמ' 7-6. להלן: 'רמון'. [ii] 'רמון', שם, עמ' 5-4. [iii] 'רמון', שם, עמ', 30-29, 57. [iv] 'רמון', שם, עמ' 60. [v] 'רמון', שם, עמ' 58, 62, 102, 108-107. [vi] רס"ן שלמה שפיר, 1979, א"צ 28/164/76. [vii] 'רמון' שם, עמ' 137-135. [viii] 'רמון', שם, עמ' 105-104, 135-134. [ix] שם, שם, עמ' 115. [x] 'רמון' , שם, עמ' 153-152. [xi] מתוך כתבה של אילן שחורי, חיל החימוש נפרד מסיני, מערכות חימוש, פברואר 1980, עמ' 13-10. הערות לפרק ו – חיל החימוש במלחמת שלום הגליל ואחריה, 1985-1982
לעמוד האישי באתר
לעמוד האישי באתר
מהלך המלחמה ופריסת המערך החימושי הרקע למלחמה ב-6 ביוני 1982 פרצה מלחמת שלום הגליל, לכאורה בתגובה לניסיון ההתנקשות בחיי שלמה ארגוב, שגריר ישראל בבריטניה. אירוע זה שימש כזרז להחלטת ממשלת ישראל לחסל את איום ארגוני המחבלים בדרום לבנון על ישובי צפון המדינה. בתגובה להתנקשות ולשורה של פיגועים מצד הארגונים הפלסטינים בדרום לבנון החליטה ממשלת ישראל, בראשות מנחם בגין, להגיב. ב-4 ביוני תקפו מטוסי חיל האוויר תשעה יעדי מחבלים בלבנון ואלה, בתגובה פתחו בהפגזה כבדה על ישובי הגליל. בדרום לבנון פעלו כ-23,000 מחבלים מהארגונים הפלסטינים השונים ובהם: פת"ח, החזית העממית המפקדה הכללית של אחמד ג'יבריל, החזית הדמוקרטית של נאיף חואתמה, החזית העממית של ג'ורג' חבש, ה'צאעיקה', החזית לשחרור פלסטין וחזית המאבק העממי. המחבלים היו ערוכים באזור ה'פתחלנד', שנפרס במורדות המערביים של החרמון, בדרום הר הלבנון, ברמת נבטיה ולאורך מישור החוף הלבנוני, מצור ועד בירות, כולל הרבעים הדרומיים והמערביים של בירות. הם התחמשו במשך השנים באמל"ח רב, שכלל כ-150 טנקים, כ-150 נגמ"שים ושריוניות, 200 קני ארטילריה וכן נשק קל, נשק נגד טנקים ונגד מטוסים והיוו איום ממשי על ישובי הצפון.[i] ב-5 ביוני התכנסה הממשלה בביתו של בגין והחליטה להטיל על צה"ל לפתוח למחרת במבצע צבאי, שנועד להוציא את כל יישובי הצפון מטווח האש של המחבלים. זאת, תוך הימנעות מתקיפת כוחות הצבא הסורי, שחנו בלבנון, אלא אם הם יתקפו את כוחותינו. שם המבצע על פי התוכניות המוקדמות היה 'אורנים', אך הוא שונה ערב המלחמה ל'מבצע שלום הגליל' ובקיצור, של"ג. אגב, פקודת המבצע שהוציא צה"ל למחרת היום, כללה גם כוננות לחבירה עם הנוצרים בצפון לבנון ולהשמדת הצבא הסורי בלבנון. הכוחות הסורים בלבנון מנו דיוויזיה אחת, עם שתי חטיבות טנקים, שתי חטיבות חי"ר ממוכן, מספר גדודי קומנדו, כ-300 קני ארטילריה, יחידות הגנה נגד מטוסים וכן סוללות טילי קרקע-אוויר. כן היו להם שתי חטיבות חי"ר ואגד שריון של צש"פ – צבא השחרור הפלסטיני, שהיה בעצם אוסף של יחידות פלסטיניות במסגרת הצבא הסורי. הכוחות הסורים היו פרוסים מצפון לאזור שבשליטת יוניפי"ל, באזור מנבטיה ועד מורדות החרמון, רצועת הגנה ראשונה מאזור דאמור, דרך הר הלבנון, דרום הבקעא ועד מורדות החרמון ורצועת הגנה שניה, מבירות מזרחה, לאורך כביש בירות-דמשק. [ii] הכוחות הלוחמים פיקוד הצפון, בראשות האלוף אמיר דרורי, היה אחראי על ניהול המלחמה, אם כי בפועל מעורבות המטכ"ל בפיקוד היתה מירבית. מפקדת הגיס הצפוני הוכפפה לפיקוד, כן כללו הכוחות הלוחמים את אוגדות 91, 36, 96, 162, 90, סיני ואלמנטים מחילות האוויר והים. בשלב הראשון לחמה אוגדה 91 בגזרה המערבית, אוגדה 162 בגזרה המרכזית, אוגדה 96 נחתה מהים באזור צידון, אוגדת סיני פעלה בגזרה המזרחית ואוגדה 49 נערכה ברמת הגולן במקום אוגדה 36 שהועברה לגזרה המערבית ולמעשה לא השתתפה במלחמה כחלק מהסד"כ הלוחם. בשלב השני התווספה אוגדה 90 לגזרה המזרחית, אוגדות 36 ו-96 פעלו בגזרה המערבית עד בירות ואוגדה 91 קיבלה אחריות לציר החוף מנהר האוולי ודרומה. פריסת המערך החימושי התוכנית החימושית המקורית התבססה בשלב הראשון של הלחימה, על פלק"דים מאולתרים, שיכללו את כל האלמנטים הדרושים לאחזקת הצל"ם הלוחם בכל הגזרות. בשלב השני תוכננו הגש"חים והפלק"דים להצטרף לכוחות הלוחמים, תוך תכנון העתודה הפיקודית מתוך סד"כ הגש"חים והפלק"דים.[iii] בפועל, נפרס המערך החימושי במהלך המלחמה ולאחריה בהתאם לפריסת הכוחות הלוחמים, שכן הוא נע בעקבותיהם. אנשי החימוש בפיקוד הצפון נכנסו ללבנון כבר בליל 5 ביוני ביחידות שהורכבו בעיקרן, מכוח אדם סדיר ומאנשי המילואים של היחש"מים: 651, 653, 703 ו-638 שנקרא יחש"ם גב ההר.ביחש"מים התבצעו, ערב המלחמה, הכנות לבניית כוחות מאולתרים עבור אוגדה 36, אוגדת סיני וביחש"ם 703 עבור אוגדה 162. כוח מאולתר הוקם בפיקוד מג"ד 651, לאחזקת האוגדה המרחבית 91. כן קוימו קבוצות פקודות וקבוצות מקצועיות לקציני החימוש האוגדתיים וליחידות העצמאיות ובכלל זה למפקדי היחש"מים. סדנאות קרית שמונה ובירנית נקבעו כסדנאות העורפיות לשתי הגזרות. סדנת קרית שמונה שירתה את הגייס הצפוני והאזור המזרחי והפכה למעין 'יחש"מון' קטן. היחש"מים העורפיים שימשו עורף אחזקתי לכל הכוחות במרחב. פיקוד הצפון יצר קשר עם פיקוד המרכז ופיקוד הדרום לשם קבלת תגבורת בכוח אדם ובאמצעים לכוחות המאולתרים וכן עם מקחש"ר לשם קבלת תגבור בכוח האדם החימושי.[iv] שבוע לאחר תחילת המלחמה, ב- 12 ביוני, חולקו הגזרות בין יחש"ם 651 ליחש"ם 703, כאשר 651 היה אחראי על הגזרה המזרחית ו-703 על המערבית. כוח האדם החימושי הבכיר במלחמה כלל את מחש"פ צפון, אל"ם יצחק תלם, קח"ש גייס 446, אל"ם משה פיין (שגב), מג"ד יחש"ם 651, סא"ל יהודה יזרעאלי, מג"ד יחש"ם 703 סא"ל עזרא צוק, קח"ש אוגדה 131 סא"ל מיקי זינגר, מפקד גש"ח 131/8191 סא"ל דני שטיינברג, קח"ש אוגדה 49, סא"ל יאיר זלדין, מפקד גש"ח 49/7091, סא"ל גנץ, קח"ש אוגדה 36, סא"ל חיים רוור, קח"ש אוגדת סיני, סא"ל יעקב שניידר, קח"ש אוגדה 90, סא"ל דוד צור, מג"ד גש"ח 90/875, סא"ל חיים כרמי, קח"ש אוגדה 880, סא"ל רמי גל, קח"ש אוגדה 162, סא"ל אלי בן מנחם, מפקד גש"ח 162/867, סא"ל פרסי, מפקד גש"ח 702, סא"ל יורם הרדוף, קח"ש אוגדה 96, סא"ל גדעון יפה, קח"ש אוגדה 91, סא"ל יוסי יפה ואחרים.[v] יחידות החימוש התייצבו החל מ-5 ביוני בימ"חים ובמקומות הכינוס והכינו את הכוחות ליציאה למלחמה. להלן מערך יחידות החימוש עדכני ל-11 ביוני 1982:[vi] מס' בלבנון ברמה"ג 1. הגיס הצפוני א. גש"ח 875 /90 (מוקטן) ב. פלק"ד ב מגש"ח 8191 /131 (לחטיבה 514) ג. פלק"ד א מגש"ח 702 / 36 (לחטיבה 7) ד. פלק"ד 460 (מעורב) ה. פלק"ד מיחש"ם 653 (מאולתר) ו. גש"ח 784/ אוגדת סיני ז. גש"ח 880/784 ח. פלק"ד 623 אוגדה 49 גש"ח 49/7091 (ללא פלק"ד 640) 2. אוגדה 162 א. פלק"ד מיחש"ם 638 (מאולתר) ב. גש"ח 867/ 162 (מוקטן) אוגדה 36 פלק"ד מגש"ח 702/ 36 (לחטיבה 166) 3. אוגדה 36 א. גש"ח 702/ 36 (מוקטן) ב. פלק"ד מיחש"ם 703 (מאולתר) אוגדה 131 גש"ח 8191 / 131 (מוקטן) 4. אוגדה 96 א. פלק"ד 35 ב. פלק"ד מיחש"ם 650 (מעורב) ג. פלק"ד 1 ד. פלק"ד 211 (מעורב) 5. אוגדה 91 א. פלק"ד מיחש"ם 651 (מאולתר) ב. פלק"ד 939 ג. פלק"ד ג מגש"ח 7091/ 49 (לחטיבה 847) ד. פלק"ד 165 ה. פלק"ד 525 הצל"ם והחלפים במהלך ימי הלחימה סופקו בהיטס, 70 טון של חלפים משלוחת מצל"ח בנטפים. לדעת קציני החימוש הבכירים בפיקוד הצפון ובגש"חים היתה אספקת החלפים בהיטס כורח המציאות, בגלל צירים עמוסים או משובשים וכמות סד"כ גדולה. הקחש"ר, בנצי בן בשט וקצינים נוספים העבירו ביקורת נוקבת על אספקת חלקי החילוף והאמצעים האחרים בהיטס באופן מוגזם וללא התייחסות לצרכים האמיתיים. לדעת בן בשט, מנקודת ראות חימושית, היתה זו הגזמה, שכן, כאשר טנק נתקע, שלחו מנוע להחלפה במסוק ללא בדיקה וללא ניסיון לתקנו.[vii] נוסף לכך סופקו בדחיפה כ-190 משאיות חלקי חילוף ממצל"ח ועוד כ-210 משאיות משני היחש"מים: 651 ו-703. דחיפת כמויות כה גדולות של חלקי חילוף נבעה מכך שהגש"חים לא קיבלו את מלוא צורכיהם בעת ההתארגנות, בשל מחסור במשאיות יר"ם. סך כל עלות הציוד וחלקי החילוף שנופקו בימי הלחימה עמדה על שני מיליארד שקל.[viii] נקודה מעניינת בנושא חלקי החילוף לצמ"ה היתה האישור שנתן מצל"ח ליחש"מים ובעיקר ליחש"ם 703 וליחש"ם המערבי, לרכוש חלקי חילוף לצמ"ה מספקים בלבנון. זאת, תוך הקפדה על קבלת קבלות באנגלית או בצרפתית. לשם כך הוגדלו תקציבי היחש"מים וניתנו הוראות מפורשות באשר לאופי הרכישות ולהיקפן. כך למשל, לצמ"ה עומד ניתן היתר לרכוש חלקי חילוף גם ללא אישור ממצל"ח, בסכום שלא יעלה על 1,000 שקל ובכל מקרה, שהסכום המצטבר החודשי לא יעלה על 60,000 שקל.[ix] יחש"ם 651 סא"ל יהודה יזרעאלי פיקד על יחש"ם 651 במהלך המלחמה. ערב המלחמה סיים יזרעאלי את תפקידו כמפקד מפעל ההרכבה במש"א 7200 ובהגיעו לביתו נמסר לו על המלחמה הקרבה. בחמ"ל כנען ציוותו אותו לאוגדה מרחבית 91, בפיקוד איציק מרדכי. יזרעאלי הורה, בפקודה מאולתרת, לקרוא בערב יום שישי, לאנשי היחש"ם לחזור לעבודה ותוך פחות מ-24 שעות הוא ציוות את הכוחות ונתן פקודה לצאת במוצאי שבת לבירנית. משם, בשיירה ארוכה נסעו כארבע-חמש שעות ולפנות בוקר הגיעו ללבנון. שם החלה אוגדה 91 לבנות כוח מבצעי, כאשר האחזקה והחימוש שלה בוצעו על ידי יחש"ם 651 בפיקוד יהודה שאמר: "אין דבר שאי אפשר לבצעו אלא רק לומר אי אפשר".[x] היחש"ם שימש גם כעורף ליחש"ם הקדמי 703. בהיותו כזה, הוא ביצע טיפולים בימ"חים, עסק בטיפולים יזומים ונתן עורף אחזקתי ליחש"ם הקדמי. יחסי הגומלין בין היחש"מים העורפי והקדמי, שהיו תחת פיקוד מחש"פ צפון איפשרו, בין השאר, ויסות כוח האדם וסבבים של החיילים בין שניהם. יחש"ם 651 היה פרוס בבת גלים, בקישון, בצומת גולני, במחנה גדעון ובבית הלל. בתקופת של"ג מנה היחש"ם 1,100 חיילים, אם כי לא תמיד בעת ובעונה אחת. יזרעאלי כינה את מלחמת של"ג 'מלחמת נקניק', משום שהכוחות הלוחמים נעו על ציר ארוך וצר, שהגיע לעשרות ק"מ. מצב זה יצר, לדבריו, מרחק רב בין ראשוני כוחות החימוש לבין האחרונים שבהם, שהגיע עד כדי 50 ק"מ. [זנב לוגיסטי – ע.ש.] יזרעאלי ציין כי התקלות אירעו בכל מגוון הכלים: 9 מרכבות, 16 מגחים, 16 שוטים, 141 נגמ"שים, 36 זחל"מים, 14 כלי צמ"ה, 265 כלי רכב ב ו-8 כלי ארטילריה מסוגים שונים.[xi] בסיכום לקחי המלחמה נקבע כי יחש"ם 651 הוכיח את עצמו במלחמה בארגון ובהפעלת סד"כ סדיר בימי הלחימה הראשונים. יחד עם זאת, ציין המג"ד כי מנקודת המבט של היחש"ם יש לפתור את בעית זחל"מי הבנזין, שעיכבו את ניוד הפלוגות, לטפל באופן יסודי בנושא רכב היר"ם ולהרחיב את שירות תיקון הנקרים. יזרעאלי טען כי ניפוק החלפים משלוחת מצל"ח בנטפים ארך זמן רב, בגלל השיטה הידנית והצורך לקבל אישורים מצריפין, כן היה מחסור באמצעי גרירה, מנופי 'לימה' וטנקי חילוץ.[xii] יחש"ם 703 מפקדת יחש"ם 703 בפיקוד סא"ל עזרא צוק, היתה ממוקמת בצנובר והחפ"ק שלה היה בסדנת קרית שמונה. היחש"ם אשר מנה 673 חיילים, היה אחראי על הגזרה המערבית, שימש יחש"ם קדמי ליחש"ם 651 ועסק בתיקוני שבר, תיגבור היחידות וסיוע. משימתו היתה לאחזק את יחידות אוגדה 36, 162 ואוגדת סיני, כוח 796 וחטיבות 7 ו-460, החל מתחילת המלחמה ועד להגעת גש"חי המילואים. מרבית הדרישות ממנו נועדו לפלק"דים בשטח, כמו פלק"ד אוגדת סיני ו-162. בשבועיים הראשונים למלחמה הפך להיות עורף לגש"חים, מאחר ומצל"ח לא קידם מפקדה לאזור הלחימה. הכוח הנייד שלו היה מאורגן על בסיס כיתתי, ללא האלמנטים המחלקתיים הנמצאים בגש"ח, לכן הוא התקשה בביצוע המשימות בשטח. היחש"ם לא איחזק טנקי מגח ותומ"ת 'רומח' ולא היו במחסניו חלקי חילוף לרק"ם זה. לדברי המג"ד, לא היה קשר טוב בין מצל"ח לבין הגש"חים בשטח ולכן עבדו הגש"חים מול קצין ההחסנה של היחש"ם. קצין ההחסנה קיבל 25 משאיות, באמצעותן דחף ציוד לגש"חים. יחד עם זאת, בסיכום לקחי המלחמה נאמר, כי יחש"ם 703 הוכיח את יכולת הארגון שלו, בכך שנתן מענה אחזקתי, בימי הלחימה הראשונים, על ידי כוח אדם סדיר של היחש"ם.[xiii] ב-11 ביוני הוקם מסוף מדלג בסדנת קרית שמונה, מאז הוטל על היחש"ם להתחיל בפינוי ובחילוץ רק"ם פגוע וכן לשמש כעורף לאספקת חלקי החילוף לגש"חים. לצורך זה הוקמה ביחש"ם פלוגת חילוץ שכללה טנקי חילוץ, טרקטורים, גררים, מובילי טנקים, מנופים, חולית סילוק פצצות ובוחני תחמושת. פלוגה זו פינתה עד 20 ביוני 30 טנקים, 8 נגמ"שים ו-258 כלי רכב שהועברו לסדנאות או למוסכי חוץ .[xiv] להלן סך כל התיקונים שביצע היחש"ם בין התאריכים 6 -20 ביוני:[xv] יחידה ותאריך ----------- סוג פלקדי"ם 6-12.6.82 ----------- פלק"דים 13-20.6.82 ----------- סדנאות קבע 6-12.6.82 ----------- סדנאות קבע 13-20.6.82 ----------- סה"כ טנקים 111 20 35 7 173 תומ"תים 6 2 12 5 25 נגמ"שים 81 18 44 14 157 צמ"ה 6 - 11 8 25 רכב ב 8 3 518 488 1,017 סה"כ 212 43 620 522 1,397 גש"ח 702 גש"ח 702 בפיקודו של סא"ל יורם הרדוף קיבל ב-8 ביוני אחריות לאחזקת אוגדה 36, שנועדה לכבוש את מרחב נבטיה ממערב, לחבור לאוגדה 96 ולנוע לבירות. פלוגות הגש"ח פוצלו כדלהלן: פלוגה א – ת"פ אוגדת סיני לטובת חטיבה 7 עם טנקי המרכבה. פלוגה ב – לאחזקת חטיבה 188 עם טנקי שוט ג. פלוגה ג – עתודה פיקודית במנרה. פלוגה ד – אחזקת אגד ארטילרי 282. פלוגה ו - לאחזקת חטיבה 609 ברמת הגולן. הפלוגה הבסיסית - לאחזקת יחידות האוגדה. פלק"ד גולני - לאחזקת חטיבת גולני וכוח מיחש"ם 703 לאחזקת האוגדה עד הגעת הגש"ח. ימ"ח הגש"ח היה ממוקם במחנה כורדאני והגיוס, ההצטיידות וההתארגנות באמצעותו פעלו כראוי. הגיוס החל ב-5 ביוני ועד הבוקר שלמחרת התגייסו כ-85 אחוזים מחיילי הגש"ח. תהליך ההצטיידות, העלאת הציוד לרכבים ומיתקונם נעשו במקביל לגיוס. שטחי ההתארגנות כמו גם חפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) הגש"ח היו באזור עין זיתים, משם נע הגש"ח לשטחי הכינוס באזור מנרה–נבי יושע. ב-9 ביוני התפרסו פלוגות הגש"ח בלבנון, במקומות שנקבעו להם. התבצעה חבירה בין הפלק"דים והחטיבות המסתייעות והוקם קשר רצוף עם הקח"שים החטיבתיים. העבודה החלה לפי דיווחי תקלות של הקח"שים החטיבתיים וקח"ש האוגדה. הכוחות החימושיים החלו בתיקונים. כך למשל במבואות צידון, סייעו בנושא מזק"ום וצריח. במקום אחר נתקל כוח חימושי בקשיים בנושא תיקון הידראוליקה, בשל חוסר בחלפים מתאימים. כוח חימושי אחר תיקן ששה טנקי שוט ומספר נגמ"שים. ב-11 ביוני חברה פלק"ד חטיבה 211 למסגרת הגש"ח. יומיים לאחר מכן חברה אוגדה 96 לאוגדה 36 וקח"ש האוגדה הציג למפקדת הגש"ח את הכוחות שעמדו לרשותו: פלק"ד חטיבה 35 ופלק"ד מאולתר 650, אך לאחר שלושה ימים התקדמו הפלקד"ים והתנתקו מהגש"ח. בינתיים חברה כיתת 'רומח' של יחש"ם 651 לפלק"ד ד של הגש"ח וכיתת צמ"ה של יחש"ם 703 הושמה תחת פיקוד גדוד הנדסה 605. כן חברה חולית דרג ג לנגמ"שים מיחש"ם 651 והחלה לתקן נגמ"שים על פי הוראת קח"ש אוגדה 36. באותם ימים התבצעו פעולות חילוץ לא מעטות. צוות החילוץ היה ממוקם במחנות ירדן ויפתח. בחלק מהדרך נסע טנק החילוץ על מוביל ובחלקו האחר על זחלים. לאורך ציר נסיעתם עסקו אנשי הצוות בפינוי טנקים ונגמ"שים, כן חילצו טנק שנפל מהדרך. בדרך התרסקו שני מחברים של טנק החילוץ והוא הושבת והמתין לתיקון. בינתיים יצא צוות החילוץ עם D-9 להוציא טנק שנפל לחצר של בית ולאחר שתוקן טנק החילוץ הוא הוציא את הטנק ההפוך מהכפר. ב-8 ביוני נע כוח שריון בכפר צפונית לליטאני. המעבר בשבילי העפר בעלי השוליים הצרים של הכפר היה קשה. תוך כדי מעבר קרס אחד השבילים וטנק מגח התהפך על צריחו וקנה התותח שלו חדר לחלון בית. הדרך נחסמה והיה צורך מיידי לחלץ את הטנק. דחפור וטנק חילוץ הגיעו למקום, אך לשם הפעלתם היה צורך בהריסת בית סמוך. תושבי הכפר התבצרו באותו בית ומנעו את הריסתו. מפקד הכוח הורה להכשיר שטח מצידו האחר של הבית ולאחר שעות עבודה ארוכות הצליחו לחלץ את הטנק שנפל מבלי להרוס את הבית שלידו. ב-10 ביוני נע צוות החילוץ, שכלל טנק M-88 ו- D-9 לאזור בתי הזיקוק של זהראני, על שרשראות מרחק של 40-30 ק"מ. בימים שלאחר מכן חילץ צוות החילוץ שוט הפוך על הצריח, מגח ואלפא, פינה שני טנקי שוט, מגח ומרכבה לצירים. ב-15 לחודש, קיבל הצוות טנק חילוץ חדש נוסף, אף הוא M-88, ובסיועו חילצו מדאמור טנק מרכבה ונגמ"ש. סך כל הכלים שחילצו עד ה-17 ביוני הגיע ל-17. מיד עם התייצבות קו הפסקת האש, החל הגש"ח ב-14 ביוני, בפעולות החזרה לכשירות של רק"ם האוגדה, בקצב של שישה-שמונה טנקים וארבעה נגמ"שים ליום. זאת עשו על משטח עבודה בכביש המהיר של דאמור, כאשר בוחנים הוציאו דוחות בחינה ותיקון. בסך הכל, מיום תחילת המלחמה ב-6 ביוני ועד 21 ביוני ביצעו כוחות הגש"ח את התיקונים כדלהלן: 61 טנקי שוט, 12 טנקי מגח, 19 טנקי מרכבה, 62 נגמ"שים, 163 כלי רכב ו-23 זחל"דים. כן תוקנו, בשבוע הראשון ללחימה, כ-1,500 תקרים, בגלל תנאי העבירות הקשים בלבנון והדרכים המשובשות.[xvi] אגב, בשל"ג הופעלו 'פנצריות' ניידות חדשות, שפעילותן בתיקון התקרים זכתה לשבחים. כוחות חימושיים אחרים בשטח גש"ח 867 גש"ח 867 בפיקוד סא"ל פרסי, היה הגש"ח של אוגדה 162. גיוסו למלחמה היה חפוז, על פי פקודה ממחש"פ פיקוד המרכז וללא הצטיידות בחלקי חילוף ובציוד יעודי מהימ"ח. בגש"ח היה חוסר בגררים, שגרם לאי ביצוע חילוצים, בשל עומס עבודה בהחלפת חטיבות הכוח.[xvii] גש"ח 875 גש"ח 875 של אוגדה 90, במרחב פיקוד הצפון, היה בפיקודו של סא"ל חיים כרמי. הגש"ח תורגל מספר חודשים לפני המלחמה, במהלכי המלחמה. עם תחילת הלחימה עסקו פלוגות הגש"ח בפינוי הצירים, בחילוצים ובמתן שירותים ותיקונים בשטח. החלפים שנדרשו במהלך הלחימה הגיעו לגש"ח לאחר כ-24 שעות ולהוציא חלפים מיוחדים, אשר לא היו במלאי, נדחפו חלפים רבים ובעיקר יחידות הכוח, לגש"ח בהתאם להזמנות היחידות.[xviii] אוגדת סיני אוגדת סיני לחמה בגזרה המזרחית. הפלק"ד המאולתר הגיע באיחור בגלל בעיות תובלה והחל לתפקד רק בבוקר היום השלישי ללחימה וביום השישי הצטרף גש"ח האוגדה, 784 לכוחות האחזקה, תחת פיקוד גייס 446. בעקבות כל חטיבה באוגדה נעה פלוגת חימוש שנועדה לתת פתרונות לבעיות החימושיות שהתעוררו בה. זאת תוך הקניית עצמאות אחזקתית מירבית לכוחות הלוחמים, זאת תוך שילוב גורמי חימוש בדרגי א ו-ב בין פלוגות הטנקים. התקלות הקשות במיוחד אירעו בשל התנועה בצירים ההרריים ומחסור בחלקי החילוף לטנקי המרכבה סימן 1, שזו היתה להם טבילת האש הראשונה. פלק"ד 5053 חטיבת חיר"ם 939 פעלה בגזרה המערבית לאורך ציר החוף. בין השאר כבשה את העיר צור, טיהרה את צידון, כבשה את מחנה עין חילוה ואספה ופינתה שלל ותחמושת. כוחות החימוש של החטיבה, פלק"ד 5053, סייעו לה בכל שלבי הלחימה. בשלב הגיוס סייעו לריכוז הרק"ם וכלי הרכב, להכנת השיירות חלוקת נשק, פתיחת ההחסנה היבשה, הכנת הנגמ"שים ליציאה מההחסנה היבשה וארגון והעמסת חלקי החילוף. בשטחי הכינוס בדקו מכונאים את כל כלי הרכב והנגמ"שים, ערכו ניסוי כלים כללי וביצעו תיקונים קלים, בעיקר החלפת ווסתים, מצברים וכיווני טעינה של הנגמ"שים. שם הועבר הפלק"ד תחת פיקוד יחש"ם 651. בשלבי הלחימה ניתן לחטיבה מענה חימושי צמוד בדרג א בלבד. ממעבר הגבול ועד כיבוש צידון לא ניתן כל מענה אחזקתי בדרג ב כיוון שהפלק"ד לא קיבל אישור להתקדם בעקבות החטיבה, שכן השטח היה רווי במחבלים. רק ב-10 ביוני, עם קבלת האישור להתקדם בעקבות החטיבה, התמקם הפלק"ד בזהראני והחל לתת מענה לחטיבה וליחידות אחרות.[xix] גש"ח מאולתר באוגדה מרחבית 91 במסגרת אוגדה מרחבית 91 היתה כוונה להפעיל גש"ח מאולתר, תחת פיקוד יחש"ם 651. המטרה היתה להקים מפקדת שליטה מצומצמת, על בסיס יחש"ם 651 ולהכפיף לו פלק"דים עצמאיים של החטיבות שפעלו תחת פיקוד האוגדה. מתוך כך נגזרה גם תוכנית האחזקה, שקבעה, כי דרגי א ינועו עם הכוחות קדימה וישאירו מאחוריהם תיקונים העשויים לעכב אותם. הגש"ח, המהווה דרג ב, יתקדם בעקבות הכוחות מעבר לעיר צור, רק לאחר כיבושה. משמעות הדבר, שבשלושת הימים הראשונים יווצר מרחק גדול בין הכוחות לגש"ח, שייסגר ביום הרביעי. הגש"ח יתקן את מה שהשאירו לו דרגי א וכן יתרום סדנאות לעבודה בשלבי ההמשך, יגרור ויפנה לעורף. בפועל, לא מומשה התוכנית שכן, תוך יומיים-שלושה הפכה מפקדת השליטה למפקדת גש"ח, המבוסס על יחש"ם 651, כיוון שלא יכלה לתפקד בצורה אחרת.[xx] במהלך ימי הלחימה נפלו שמונה מאנשי חיל החימוש ומאה נפצעו. כן היו שני נעדרים, מש"ק ומכונאי נגמ"ש, שבדיעבד התברר כי נפלו בשבי הפלסטינים והם הוחזרו מאוחר יותר. בספטמבר 1982 הגיע סך חללי החיל ל-21 ו-139 פצועים.[xxi] [i] מחלקת היסטוריה, מלחמת שלום הגליל. ראה גם, זאב שיף ואהוד יערי, מלחמת שולל, הוצאת שוקן/ירושלים ותל אביב, 1984, עמ' 20-19, 128. [ii] שם, שם. [iii] מבצע של"ג, לקחי חיל החימוש, פיקוד צפון, דצמבר 1982. (להלן: לקחי חי"ח צפון) [iv] לקחי חי"ח צפון, שם. [v] שם, שם. [vi] לקחי חי"ח, מטכ"ל/ אג"א, (נובמבר 1982, מחלקת היסטוריה. (להלן: לקחי חי"ח – אג"א), שם, עמ' 156. [vii] לקחי חי"ח צפון, שם, ראה גם בן בשט, ריאיון, שם. [viii] לקחי חי"ח צפון, שם. [ix] סרן מיקי ענת, קניות חלקי חילוף צמ"ה באזור לבנון, 16 באוגוסט 1982, א"צ 19/586/89. [x] יהודה יזרעאלי, ריאיון, 2 באפריל 2003. [xi] לקחי חי"ח צפון, שם. [xii] שם, שם. ראה גם, מבצע שלום הגליל – לקחי תחזוקה ראשוניים, דו"ח מס' 2, מפקדת קצין תחזוקה ראשי, דצמבר 1982, מחלקת היסטוריה. (להלן: לקחי תחזוקה) [xiii] לקחי חי"ח צפון, שם. ראה גם, לקחי תחזוקה, שם. [xiv] סא"ל צוק עזרא, , מבצע שלום הגליל – יחש"ם 703, סיכום ולקחים, 21 ביוני 1982, מחלקת היסטוריה. [xv] שם, שם. [xvi] סא"ל טל יששכר (ג'קסון), לקחי מלחמת של"ג באוגדה 36 – אגף תחזוקה, נובמבר 1983, עמ' 50-41. [xvii] לקחי תחזוקה, שם. [xviii] שם, שם. [xix] שם, שם. [xx] שם, שם. [xxi] לקחי חי"ח – אג"א, שם.
לעמוד האישי באתר
לקחי חיל החימוש במלחמת של"ג מלחמת של"ג, משום היותה מלחמה מוגבלת ורובה לא התנהל מול צבא סדיר, לא שימשה מודל למלחמה אשר בעקבותיה היה אפשר לבחון מבנים ארגוניים במערך הכולל. היה ניתן לבחון מספר מערכות, בעיקר בתחומים של הפעלת מפקדות, שיטות עבודה ואמצעים. לעומת זאת, לא היה אפשר להפיק לקחים בנושא כמו הפעלת יחידות החימוש, כיוון שהם לא באו לידי ביטוי מלא. בתחום הטכני היה ניתן להפיק לקחים, בעיקר בשל ההפעלה המסיבית של הצל"ם בגזרה צרה יחסית. לדעת הקחש"ר בתקופת המלחמה, בנצי בן בשט, לא היה אפשר להפיק לקחים ממלחמת של"ג כפי שהתקיימה. לקחש"ר היתה ביקורת נוקבת על התנהלות הצבא וחיל החימוש. לדבריו היתה זו "השתוללות חסרת רסן... כל הצבא שכב בחזית אחת עם ציוד וחיילים רבים. בצורה זו לא היה ניתן להפיק לקחים, כפי שניסו לעשות במפגשים שנערכו בפו"ם, בהשתתפות שר הביטחון והרמטכ"ל." לדעתו, לא הועמד חיל החימוש במלחמה זו במבחן העיקרי שלו, דהיינו, יכולתו להחזיר ציוד לחימה לקרב במהירות האפשרית. פשוט לא היה מבחן כזה, להבדיל ממלחמת יום הכיפורים בה היה צה"ל במצב קריטי. במלחמת של"ג, לעומת זאת, לא עמד צה"ל על סף המסה הקריטית, נהפוך הוא, הוא היה באופן קבוע בעודף של אמצעי לחימה. בנסיבות אלה, קשה להעריך את מידת ההצלחה של המערך החימושי במלחמה. בכל זאת, רואה בן בשט, מספר תחומים בהם כן הפיק החיל לקחים. אחד מהם, שזכה להצלחה אדירה, היה תחום ההחסנה היבשה, שהביא למהפכה בנושאי האחזקה וההחסנה ולחסכון כספי רב. תחום נוסף בעל חשיבות היה תחום אמצעי הלחימה. המלחמה שימשה שדה ניסויים נרחב לכל פיתוחי החיל בשנים שקדמו למלחמה. בנושאים אלה הופקו לקחים רבים, כמו למשל, השינויים והשיפורים שהוכנסו בנושא הגנת השריון של הטנקים והנגמ"שים.[i] יורם לונדון, אז סגן הקחש"ר, סבור אף הוא כי מן הבחינה החימושית לא היו תוצאותיה של המלחמה טובות. לדבריו, השיטה לפיה הוכנסו כוחות לוחמים רבים ונוצרו זנבות לוגיסטיים ארוכים בשטח מצומצם בעל עבירות בעיתית, היתה גרועה. הוא סיפר גם, כי היה שותף להחלטה לפנות את הגש"חים לאחור ולהקים, מעבר לגורמי דרג א, שני יחש"מים לגזרות המערבית והמזרחית.[ii] גם קציני חימוש בכירים נוספים שהיו מעורבים במלחמה לא ראו בה אתגר חימושי מיוחד. מקחש"ר התארגנה לאיסוף והפקת הלקחים של מלחמת של"ג כבר בימים הראשונים של המלחמה. הוכנו שאלונים ממוחשבים לדרגים השונים, החל מרמת הסמל הטכני ועד למפקדים הבכירים, אותם היה אפשר לעבד בקלות ולהסיק במהירות את המסקנות. צוותים שהיו מורכבים מקציני החיל ומאנשי בה"ד 20 נשלחו לשטח במטרה לאסוף מידע ולהיפגש עם הצוותים החימושיים. בשלב מאוחר יותר התקיימו באוגדות ובפיקודים כנסים להפקת לקחים, שרוכזו, בסופו של תהליך בכנס חילי. במסגרת תהליך הפקת הלקחים בהיבט הארגוני היתה התמקדות בתחומים המאפיינים מלחמה בהיבט הרחב: מערך החימוש בדרג א ו-ב – מבנה וארגון, חלפים – ארגון ותפעול המערך, הכשרות מקצועיות, מוכנות הימ"חים, מבנה וארגון מחלקות החימוש ברמות החטיבה, אוגדה, גייס ופיקוד, קשר ותקשורת, חילוץ ופינוי ואחזקת צמ"ה.[iii] בהיבט הטכני נבחנה הפעלת הכלים והאמל"ח ויעילותם, מהות התקלות והצורך בשיפורים. בתחום התחמושת לא נשמרו, במספר מקרים, כללי ההוראות והבטיחות ועקב זאת אף אירע פיצוץ, נגרמו נזקים ואף אבידות. כך למשל, הוראת מקחש"ר אוסרת על עירום תחמושת מעל 400 טון ובמקרה אחד, לפחות, ערמו כמות גדולה יותר. לא תמיד נשמרו מרחקי בטיחות, הועמסה תחמושת מעבר לגובה המותר וללא קשירה. תחמושת השלל הועמסה בתפזורת, בצורה שהיוותה סכנה לסביבה. כן אירעו מקרים בהם השתמשו בתחמושת אסורה. בנפלי פצצות המצרר היו נפלים רבים, שגרמו לאבידות. [iv] לדברי אל"ם משה שגב (פיין) קצין החימוש בגיס הצפוני: "תורת הגש"חים והחימוש בדרג השדה והפריסות במרחבי סיני והנגב, אינן מתאימות לגליל ולצפון. כאן זה לא עובד. קיימת בעיה של תפעול פלק"דים חירום בגלל המבנה הארגוני ולכן יש לבצע שינויים בנושא זה. הדיווחים החימושיים אל הגיס לא עובדים, האוגדות אינן נוהגות לדווח לגייס, אלא לפיקוד ולכן אין הגיס מסוגל לשלוט ולדעת, אלא אם כן הוא "עולה" במקרה על רשתות הקשר של האוגדות. מצב זה גורם לכך שיחידות פיקודיות שונות הוכנסו ישירות דרך האוגדות ולא דרך הגיס... חובה להעלות את הרמה המקצועית... הגיוון הפנימי של החלפים אינו נכון, קשה לאתר חלפים גם בדרג א וגם בגש"חים. כל אחד חייב לארוז לעצמו... לדעתי יש לבדוק שוב את קשרי הגומלין של גיס – אגד תחזוקה – קצין חימוש- מפקד גש"ח – מי נותן למי פקודות. את היחש"ם יש לחזק עוד יותר כדי שיוכל לסייע ביעילות לכל המערכת".[v] (ריכוז עיקרי לקחי מלחמת של"ג ראה בנספח ד) חילוץ קומנדקר שהדרדר בלבנון [i] בן ציון בן בשט, ריאיון, 27 באפריל 2003, ראה גם, בן בשט – חמש שנים, שם. [ii] יורם לונדון, ריאיון, 14 במאי 2003. [iii] לקחי חי"ח צפון, שם. [iv] לקחי חי"ח אג"א, שם, שם. [v] לקחי חי"ח צפון, שם.
.jpg "ספקטור שמשון ז")
.jpg "רום ליאור ז")
.bmp "פיניש אשר ז")