לא נמצאו תוצאות. ניתן לחפש פרמטרים אחרים
לעמוד האישי באתר
השפעת תו"ל החימוש של צבא ארצות-הברית על תו"ל החימוש בצה"ל בשנות ה-60 גברה השפעת תו"ל צבא היבשה של ארצות-הברית על זה של חילות השדה בצה"ל. להתפתחות זו גרמה בעיקר קריסת הסכר שהקימה מחלקת המדינה של ארצות-הברית בפני יצוא אמצעי לחימה "התקפיים" ((offensive חדישים מארצות-הברית לישראל, שהחזיק מעמד עד 1965. כאמור, ב-1965, עקב לחץ מצד נשיא ארצות-הברית לינדון ג'ונסון, עמדה גרמניה לספק לישראל 200 טנקים אמריקניים שישודרגו באיטליה. משבוטלה עסקה זו החליט הנשיא על מכירת 100 טנקי 48 Mלישראל ישירות מארצו, ובתוך זמן לא רב אושרה מכירתם של עוד 100 טנקים כאלה. אחרי 1967 נאות אותו נשיא למכור לישראל 100 נגמ"שים 113M ומאוחר יותר גם כ-100 טנקי 60M שהיו מראש מצוידים בתותח 105 מ"מ ובמנוע דיזל, כך שלא היה נחוץ לשדרגם. אגב התפתחות עניין זה הוזמנו יותר ויותר קציני שריון וחימוש ישראליים לסייר וללמוד במפקדות ובמתקנים צבא ארצות-הברית . ידי הנספח הצבאי של צה"ל בוושינגטון, אל"מ רם רון, התמלאו עבודה לא רק בענייני רכש אלא גם בתיאום סיורים והשתלמויות. בין קצינים אלה היו גם קחש"ר ועוזריו. בדרך זו הועבר לצה"ל מידע רב וחדשני על הפעלת שריון ותחזוקת שריון בצבא ארה"ב . התפתחות זו תרמה הרבה לעיצוב דפוסי אוגדת השריון בצה"ל. לראשונה נלמד כי בצבא ארצות-הברית התקיימו שני דגמי אוגדת שריון: דגם סטנדרטי שכונהDivision : Armored ובו כ-14,600 חיילים ודגם חדש אשר התפתח בעת המעורבות בוויטנאם, ואשר כונהRoad Division. האחרון כלל כ-17,000 חיילים. הדגם הראשון כלל 3 חטיבות שריון המורכבות כל אחת מ-11 גדודים בהם 4 גדודי טנקים בינוניים, 4 גדודי חרמ"ש, גדוד סיור, גדוד קשר וגדוד הנדסה, אגד ארטילרי בן 4 גדודי חת"מ-שדה, ולא פחות מ-5 יחידות תחזוקה גדודיות: גר"פ, גה"ס, גדוד תחזוקה אווירית (בעיקר מסוקים) וגש"ח. הדגם השני, כלל כוחות מסתערים ומסייעים גדולים עוד יותר: 6 גדודי טנקים, 5 גדודי חרמ"ש, אחד או שני גדודי סיור, גדוד הנדסה, גדוד קשר, גדוד הובלה אווירית ו-4 גדודי ארטילריה. שני הדגמים היוו הרחבת ההיקף הדיביזיוני האמריקני הישן, והדבר גרר הרחבת הכתף התחזוקתית באמצעות אגד תחזוקה, Command .Supportהגש"ח באגד אמריקני זה כלל פלוגה בסיסית ושלושה פלק"דים. אך מה שהרשים במיוחד את קציני צה"ל היה שפע האמצעים שהועמדו לרשות גש"ח זה: אמצעי תנועה רבי-מינוע, אמצעי גרירה, הנפה ושינוע. ההיכרות האינטימית שעשה צה"ל עם התחזוקה הדיביזיונית האמריקנית פיזרה הרבה מן ההיסוסים התורתיים ששררו עד אז סביב תחזוקת אוגדת שריון, ותרמה לפתרונות חדשים שונים גם בנושאי עבודת מטה, נוהל קרב ופיקוד. בנושא גש"ח במיוחד, הנספח הצבאי הישראלי שלח רשימות מפורטות של סוגי הרכב המשימתי שבשימוש יחידה זו, מחסני החלפים, פרוט ציוד הנפה וחילוץ ועוד, מידע שגירה ודרבן את מפקדי השריון של צה"ל לבנות אגד תחזוקה "וירילי" גם באוגדות צה"ל ולנסותו בהקדם בתרגילים. הוחלט לתגבר את אוגדות השריון של צה"ל גם בגורמים מקוריים יותר כגון חוליות סיור-שליטה (חש"ל) אוגדתיות לניווט גורמי תחזוקה ליעדיהם. כמובן שלמידע ולמגמות החדשות היו גם השלכות שלישותיות חשובות. המחשה אחת: מערך כח האדם באוגדת-שריון מן הדגם שעתה עמד על הפרק בצה"ל (כולל גש"ח) נועד לכלול לא פחות מ-100 קצינים בעלי השכלה חימושית . טבלה מס' 35 מבנה סדח"ט בחטיבת חש"נ עצמאית, 1967 טבלה מס' 36 סד"כ חי"ח בצה"ל במערך הנפרס, ברגיעה ובמלחמה, 1966 תורת התחזוקה של חטיבות חי"ר, אשר פותחה בענף שדה בעצה עם מפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי, גרסה שצורכי חטיבות חי"ר בתחזוקת חימוש בשדה "מוגבלים" בהשוואה לחטיבות שריון. לכן "אין לסרבלן באמצעי חימוש רבים". הפתרון החימושי הארגוני לצורכי חטיבות חי"ר לבש צורת כיתות תיקונים קלות - כתק"ל, שכולן הורכבו מאנשי מילואים ושמפקדיהן היו מש"קים. הכתק"לים נועדו להחליף את הסדנאות שהתקיימו בחטיבות החי"ר בראשית קיומו של צה"ל, ובחטיבות החי"ר הסדירות - גם לא מעט שנים אחר כך. פעולת כתק"לים הוגבלה לתיקוני דרג א'. מעבר לרמה זו, הייתה תחזוקת חימוש של חטיבות חי"ר "באחריות הדרג לו הן כפופות". בתיאוריה התקיימו כתק"לים מראשית שנות ה-50, מרביתן במצב "שילדי". בראשית שנות ה-60 שופרו ציודן ואימוניהן של הכתק"לים, ומספרן הלך וגדל. ב 1966 נמנו בצה"ל 21 כתק"לים, מרביתן בחטיבות מערך השדה ומיעוטן ליד מפקדות של יחידות אשר נועדו לקלוט רכב אזרחי מגויס רב בשעת חירום; למשל מפקדות פיקודים ומחנה מטכ"ל .
לעמוד האישי באתר
"גש"ח נייד"; מגש"ח פיקודי לגש"ח אוגדתי מן הראוי להרחיב בתולדות גיבושה של היחידה, אשר כונתה "גדוד שרותי החימוש". שמה ניתן לה שנים רבות בטרם היות לה דפוסי מבנה ופעולה בפועל. הלבטים שליוו את התפתחות יחידה זו מעידים על לבטי בניית מערך השדה כולו, ועל תפיסת תפקיד החימוש במערך זה. הדפוסים אותם קיבל הגש"ח בגרסותיו המאוחרות, הפכוהו ליחידה לוגיסטית בעלת חשיבות מרכזית במערך זה; אך לא כך היו פני הדברים במשך יותר מעשרים שנה לפני כן. רק בשנות ה-70 הפך הגש"ח לגורם החימושי העיקרי בעוצבות השדה. מבחינה היסטורית היו שלושה שלבים בהתפתחות הגש"ח: שלב הגש"ח "המשימתי", בו היחידה לא הייתה אלא רעיון וירטואלי; שלב הגש"ח הפיקודי ה"משימתי", שבו דובר הרבה אך נעשה מעט, להקים לעת מלחמה גדוד שירותי חימוש מתוך היחש"מ הפיקודי; ובסוף - שלב הגש"ח הנייד, האוגדתי. מקור רעיון הגש"ח בצה"ל הייתה הכוונה לבנות יחידות דומות לאלה שהתקיימו ב-REME הבריטי במלחמת העולם השניה, ונועדו שם לתחזק בנושא חימוש אוגדת שריון או אף עוצבות גדולות מאוגדה וכן גם בצבא ארה"ב. כמו מרבית רעיונות היסוד בחימוש צה"ל, הוגה הרעיון היה אל"מ פרת. במסמך שחיבר ב-1953 הציג תוכנית מפורטת להקמה ואימון של גדוד שירותי חימוש (הוא גם טבע את שם היחידה) עתיר ציוד, המוסע ברכב רב-מינוע, והכולל: פלוגה בסיסית לנשק ומכשירים מדויקים, 4 פלוגות סדנא לתיקוני דרג א' וב', ברכב וברק"מ, ועוד פלוגת תחמושת שתישא מאות טונות של תחמושת על גבי משאיות, כדי לספק אותה לעוצבות, בדחיפה. אליבא דפרת, הגש"ח נועד לכלול גם מחסן חלפים גדול שימוקם בפלוגה הבסיסית, ויכלול גם מנועים ומכללים אחרים. פרת ראה בעיני רוחו יחידה המצוידת בשפע אמצעי חילוץ והנפה, וכן חוליות שליטה שיתאמו בין יחידות הגש"ח ליחידות הלוחמות . מימוש תוכנית זו נתקל במכשולים שכבר פירטנו. אף על פי כן, כבר בתקופתו של פרת סוכם במטכ"ל באורח עקרוני על הקמת 4 גש"חים כאלה, תוך שמתנהל ויכוח האם קיים צורך בגש"ח חמישי. הרעיון היה כי לכל פיקוד יוקצה גש"ח, ועוד אחד לגייסות השריון, שאז דנו בהקמתם. כ"מינויי חירום" למפקדי גש"חים סומנו קציני חימוש בכירים במערך הפיקודי. בשנים 1960-1957 היה סד"כ הגש"חים כדלקמן: גש"ח 650 בגייסות השריון, בפיקודו של סא"ל משה דגני, קצין שבתקופת רגיעה כיהן כמפקד הסדנא הגייסית. גש"ח 651 בפיקוד צפון, בפיקוד רס"ן אשר ברקר, שגם הוא כיהן בתפקיד חימושי בכיר אחר. במסמך מ- 1957 נכלל פירוט יחידות המשנה אשר בשעת חירום ירכיבו את גש"ח פיקוד צפון: פלוגה בסיסית 701, פלס"דים 702 ו-703, ושתי פלוגות תחמושת. גש"ח 652 בפיקוד מרכז, בפיקוד סא"ל דוד יצהרי, קצין שכיהן גם כמפקד היחש"מ בפיקוד זה. לפי מסמך מ- 1956, כלל גש"ח 652 למעשה את כל הסדמ"רים בפיקוד מרכז, 11 במספר: פלוגה בסיסית 791, סדנאות 792, 793, 794, 795, 796, 799, 769 ועוד שתי פלוגות תחמושת. גש"ח 653 בפיקוד דרום, שהיה זמן קצר תחת פיקודו של רס"ן צבי וינברג ואחר כך תחת פיקד עליו רס"ן אריה נוימן. גש"ח 653 כלל, לפי הכתובים, 5 "פלוגות סדנא":, שלא היו אלא הסדנאות המרחביות, הפיקודיות, ופלוגת תחמושת . טבלה מס' 37 גש"ח משימתי גירסת פרת. התקיים (וירטואלית) 1960-1954: ב-1954 ניסה ענף שדה במקחש"ר לקדם את הפיכת גש"ח ליחידת-שדה, באמצעות עיבוד תוכנית ארגונית מפורטת של יחידה כזו. בכך הקדים ענף שדה את אג"מ/מת"מ ועת ענף תורה בגייסות השריון שהיו רק בראשית הקמתם. אולם לבסוף היה ענף תורה בגייסות השריון אביו הרוחני האמיתי של הגש"ח, למרות שתכנון היחידה נעשה בו כשלוש שנים אחרי מקחש"ר. בקיץ 1954 משהוקמה מפקדת גייסות שריון (גי"ש), הוקצה גם לה גש"ח, שבהעדר דפוסים ברורים נותר אף הוא וירטואלי. בינתיים, סדנא דארעא חד הוא. בעיני אלופי פיקודים ומפקד גייסות שריון, ל"גש"ח" היו שלוש משמעויות, כולן בלתי תואמות את ייעודו האמיתי: האחת - שם נרדף למכלול סדנאות הפיקוד או הגייס (בעיקר בטרם הוקם יחש"מ). שנית - "גוף חימושי גדול מסדח'ט" שנהגו להקים לצורך תרגילים, ולפרקו בסוף התרגיל; ושלישית - שם לשיטה לתגבור הפיקוד בשעת חירום בציוד ובכוח אדם חימושי, לשימושו של קצין החימוש הפיקודי (לימים -המחש"פ). בשנים 1957-1954 זכה תפקוד , ה"גש"חים" בתרגילים לביקורת רבה, שרובה נסבה על מחסור בציוד וברכב מתאימים, ואודות איושו ב"חיילי מילואים בעלי גיל גבוה ופרופיל בריאותי נמוך". מתיאור התרגילים עולה גם מבוכה תורתית: תפקידו המדויק של הגש"ח לא היה ברור, ומבאן - מה צריך להיות הרכבו. כחלק מתוכנית ההתעצמות הצה"לית "בני אור", נערך בראשית שנות ה-60 בצה"ל תרגיל לעיתוד סד"כ חילות השדה לשבע שנים, כלומר, ובתוכו , כשאלת משנה, מה יהיו פני החימוש במערך הנפרס בשנת 1968. מבנה והפעלת גש"ח היה אחד הנושאים בהם טרם הושלמה התורה בעת הכנת תוכנית זו, והדבר הציק לגורמי המטה אשר עמלו על התרגיל האינלקטואלי. ביוני 1958 כתב רמ"ח אג"א/ארגון למפקד גי"ש ולקחש"ר: "...מעונינים בדחיפות ללבן נושא גש'ח נייד, הגיע הזמן להחליט איך יופעל גש'ח". ראש אג"א עצמו הציע לארגן "סימפוזיון" בנושא גש"ח, אך אין בידינו עדות האם הדבר התקיים, ומה היו מסקנותיו. בסיכום תרגיל פיקודי באביב 1964 כתב מפקד התרגיל, סא"ל ישעיהו גביש: "עניין גש'ח טרם גובש". לקראת תרגיל "כפיר" בקיץ אותה שנה שוב "אורגן דיון", הפעם על ידי אל"מ עזרוני, שזה עתה התמנה לתפקיד קחש"ר. גם כאן המסקנות אינן ידועות לנו, אך העדר הפעולה קונסטרוקטיבית הוא עובדה. בדצמבר 1964 קבע ראש ענף שדה כי ענפו "ייזום דיון עקרוני בשאלת הפעלת גש'ח" הדיון נועד לינואר 1965. ושוב, לא ידוע מה הוחלט. הקריאות החוזרות ל"דיון", ליבון" ו"הבהרה" מעידות על המשך המבוכה התורתית בנושא זה . עמימות נושא הפעלת גש"ח השתרעה גם על דפוסי יחידה זו. כבר ב-1959 ניצחה דעה שגרסה כי יש לגרוע מן הגש"ח את פלוגות התחמושת, ולהעבירן ליחידת הספקה הפיקודית - יה"פ, שקמה באותו זמן. אחר כך שבו ועלו הצעות לשוב ולכלול פלוגות אלה בגש"ח הפיקודי. בפועל, פלוגות התחמושת השתייכו ליה"פ עד 1968; אז הן הועברו למקומן הסופי, לא בגש"ח אלא בגדוד הספקה - גה"ס, שבסופו של התהליך נכלל באגד התחזוקה האוגדתי, בצד הגש"ח . בראשית שנות ה-60 הוקמו בצה"ל, בזו אחר זו, מפקדות קבועות לארבע אוגדות משימתיות. בהקשר זה התפתחה גירסה חדשה של גש"ח שכונה: "נייד". עתה דובר באורח תכליתי יותר בגש"ח כיחידה אורגאנית שיעודה הוא "לשרת אוגדת שריון" אך גם, ולמעשה כסתירה ליעוד הראשון, היו גש"חים שיעודם היה "לתת שירותי חימוש לכוחות הפיקוד במרחב הלחימה העורפי ובצירים המובילים אליו". לאור תפיסה מרובה זו השתנה דגם הגש"ח ה"פרתי", כשרק הפלוגה הבסיסית שורדת בו במתכונתה המקורית. יתר הפלוגות נועדו להיבנות באורח שונה, לקלוט ציוד רב נוסף, והן כונו "פלוגות קדמיות" (פלק"ד). יעודן הוגדר "לתחזק כוחות בתוך אזור הלחימה האוגדתי". לראשונה נוצר מתווה לתקן של כח אדם וציוד בגש"ח כזה, ומדובר היה בממדים שלא נודעו עד אז. ציודו הרב של הגש"ח במתכונת החדשה נועד לבוא משני מקורות: ראשית, מתוך הציוד המצוי באורח שוטף ביחידות היחש"מ הפיקודי ושנית, ציוד נוסף, שלא יעמוד לשימוש שוטף אלא יוחזק במחסני חירום. אולם עדין ראו בגש"ח יחידה פיקודית, ולכן תהיה זו מפקדת הפיקוד, בהתייעצות עם מחש"פ, שתחליט האם להקצות את הגש"ח לאוגדה הלוחמת במרחב הפיקוד, להפעילו ישירות כיחידה פיקודית, או במתכונת פעולה מעורבת. בינתיים, לאחר הפסקה של כשלוש שנים, בקיץ 1960 התחדש שיתוף גש"ח בתרגילים של מערך השדה. גש"ח מיוחד הוקם לכבוד התרגיל האוגדתי המשורין "ברד", שכבר דנו בו, ותפקיד הגש"ח בו הוגדר: בפשטות: "לתחזק אוגדת שריון". שנה אחר כך נבחן גש"ח שוב, הפעם בתרגיל תחזוקתי מרחבי בשם "עסיס". לקחי התרגילים חידדו שאלה חדשה: האם גש"ח וסדח"טים נחוצים בו-זמנית או שהם חלופיים? הלבטים לא מיהרו להתיישב, ולכן תורת גש"ח לא מיהרה להופיע בכתב. מחבר החוברת חימוש, ארגון ותפעול מ-1962 סיים את תיאוריו ברמת חטיבה וסדח"ט. לגש"ח הוקדש שם עמוד אחד, בו נכתב באורח כללי, כי יעוד גש"ח "לתחזק אוגדת שריון ולקלוט עודף תיקוני דרג א' מחטיבות ומיחידות אחרות", הלכה שלא התאימה, כמובן לתפיסה העקרונית של תפקיד גש"ח באוגדת שריון. אפילו החוברת קצין חימוש בעוצבה מ- 1965 עדיין אינה מתייחסת בפרוטרוט להרכב ולנוהל פעולת גש"ח., וגם שם ההגדרות הן כלליות מעורפלות. מוסבר כי הגש"ח יטפל במגוון צל"מ, למשל, ב-6 סוגי טנקים, כי פלוגות המתמחות ברק"מ (בגש"ח) יורכבו ממחלקות שונות, המוטות כל אחת כלפי סוג אחר של טנקים בסד"כ אוגדה אותה נועד הגש"ח לשרת . אולם לא נאמר מה יהיה גורלן של הסדח"טים, עם הקמת גש"ח אוגדתי. (נושא זה עלה רק לאחר "מלחמת ששת הימים" עם הפיכת האוגדה לעוצבת יסוד). ב-1966 הופיעה סוף סוף חוברת ההדרכה הגש"ח הנייד, תפעול וארגון אך אפילו כאן נשמרה עדין ההגדרה שגש"ח הוא יחידה פיקודית, העשויה להינתן תחת פיקוד אוגדה. חוסר ההכרעה בנושאי המערך החימושי בעוצבות מצא ביטויו גם כאן בקביעות כגון, ש"גש"ח יבצע גם אחזקת חטיבות שריון" וכי, מצד אחד "כושר האחזקה של הגש"ח הוא אוגדה בת 3 חטיבות שריון, חטיבת חיר"מ, 4 גדודי חת"מ ויחידות לוגיסטיות ברמת גדוד", אך בו בזמן נאמר גם כי "גש"ח וסדח"טים מופקדים על אותם דרגי התיקונים", תוך טשטוש התשובה לשאלה שהלכה והתחדדה: "אם גש"ח מדוע סדח"טים? . וממילא טרם הוכרעה השאלה הנגזרת והיא, אם גש"ח מבטל סדח"טים, מה יהיה גורל הסדח"טים, או מה יהיה אופן ספיגת הסדח"טים בגש"ח? עם זאת, ועד שיוחלט בפשטות כי גש"ח הוא חלק מאגד התחזוקה האוגדתי, ב-1966 נקבעו מבנה גש"ח וציודו כדלקמן: כוח האדם ימנה 431 קצינים וחיילים, ונקבע תקן מוגבר של רכב יעודי ומבנה ארגוני הכולל שלוש יחידות משנה, כדלקמן: פלוגת רק"מ בת 140 חיילים המחולקת לשש מחלקות, חמש מהן מתמחות בסוגי רק"מ ומחלקה כללית. אשר לזחלמים ונגמ"שים אחרים, אלה יטופלו על ידי המחלקה ה"כללית". פלוגת תיקוני רכב בת 70 חיילים, ערוכים בשלוש מחלקות, שתים לרכב, ואחת כללית; פלוגה בסיסית בת 160 חיילים ובה 5 מחלקות: מפקדה, רכב, כללית, חילוץ, ולבסוף, מחלקת נשק, מכשירים ואפסנאות. בעת הצורך יוכלו פלוגות הגש"ח להתפצל ל"איגודי כוחות" (לימים - פלגות) "בסדר ייעודי שלא ייקבע מראש" וכי בנושאים אלה כך יש לתרגל את כח האדם" . רק לקראת סוף שנות ה-60 (אחרי "מלחמת ששת הימים") הופיעה הגרסה השלישית וה"סופית" של גש"ח, בה הוא כונה "גש"ח נייד אוגדתי". סוף סוף נאמר חד וחלק, שהגש"ח הוא יחידה אוגדתית המהווה יחידת משנה של אגד התחזוקה. והנה, דווקא "צמצום" זה (ביעד הגש"ח) הוא שהעמיס על כתפי הגש"ח, בפועל, משא רב ומורכב יותר ממה שצה"ל ידע עד כה בנושאי חימוש. גישה תכליתית לתחזוקת אוגדה, תוך ביטול סדח"טים, חייבה הפעלת גש"ח עתיר צב"מ, רכב רב-מינוע, חלפים וכוח אדם מנוסה מגוון ומיומן, ממדרגה ראשונה. ביטול הסדח"טים יכול היה לשמש כמקור לכ"א מיומן ולחק מהציוד הנדרש. כן חייב הדבר, שכלול נוהל הקרב החימושי במסגרת נוהל קרב לוגיסטי מורכב, שבמרכזו הפעלת אגד התחזוקה האוגדתי. עתה היה ברור למתכנני עוצבות השריון בצה"ל מה משמעותה המלאהשל תחזוקת אוגדת שריון. אוגדה כזו צריכה הייתה לכלול: 2 חטיבות משוריינות כל אחת בת 2 גדודי טנקים ועוד גדוד חרמ"ש; חטיבה ממוכנת ובה גדוד טנקים ו-2 גדודי חרמ"ש, (או הרכב ביחס הפוך) חטיבת חי"ר או צנחנים; אגד ארטילרי ובו 4 גדודים של תומ"ת ומגמ"כ; גדודים לוחמים נוספים: מודיעין, קשר, הנדסה ויחידות שונות אחרות; ולבסוף, אגד תחזוקה, ובו גש"ח, גדוד הספקה, גדוד רפואה וחוליות שליטה. מספר כלי הרכב באוגדה כזו, כולל באגד התחזוקה (בו ריכז הגה"ס לבדו כמה מאות כלי רכב) עשוי היה לעלות על 2000 כלי רכב. מספר הקנים הארטילריים, כולל מגמ"כ ונ"מ יהיה מעל ל-120. אין פלא שהקמת גש"חים "ניידים" והלבטים על דפוסיהם דרכי הפעלתם נמשכו שנים רבות. רכישת הציוד עבורם לבדה הייתה משימה כבירה. בכל זאת, לקראת סוף שנות ה-60 הלך הפער בין תקן ומצבת הצל"מ ביחידות והצטמצם, חרף הגידול במספר חטיבות השריון בסד"כ צה"ל, והקמת 4 אוגדות שריון שנזקקו, כל אחת, לגש"ח משלה. מבנה גש"ח נייד בגרסתו האחרונה, כלל 4 פלוגות קדמיות - פלק"דים, מהן שתים מוטות כלפי חטיבות "משוריינות" שבכל אחת מהן 2 גדודי טנקים וגדוד חרמ"ש; פלוגה "ממוכנת" אחת המוטה כלפי חטיבה שבה גדוד טנקים אחד ושני גדודי חרמ"ש, ועוד פלק"ד המוטה כלפי ארבעת גדודי האגד הארטילרי. כל פלק"ד כללה 5 מחלקות ועוד מחלקת חלפים ומחלקת אפסנאות. הפלוגה החמישית של הגש"ח הייתה פלוגה בסיסית שכללה 6 מחלקות: מחלקת חילוץ, מחלקת חלפים, פלגת קשר ועוד. במתכונת זו מנה הגש"ח כ-700 איש, 230 כלי רכב, שלמעלה מ100- מהם יהיו כלי רכב רב-מינוע, בתוכם 36 מכוניות עם ציוד הנפה. חידוש מרענן היה זה, שמרבית הציוד שהופיע בתקן סופק, ולקראת ראשית שנות ה70-היה קיים גם במצאי. גש"ח, כזה, מרגע שהתממש (ובמלחמת יום כיפור גש"חים כאלה כבר התקיימו) בנוי היה אפוא לשרת כהלכה אוגדת שריון ולבטל את הצורך בסדח"טים. הוא היה ערוך לפעול במסגרת פלוגתית או לצוות לפעולה פלגות. יחידותיו היו בנויות לפעול עצמאית או במסגרת ריכוזי תחזוקה משימתיים, וכן לפעול בנוהלי קרב נוספים. טבלה מס' 38 גש"ח פיקודי "נייד", גירסת 1966 בכל מח' בפל' רק"מ 2 כתות מכונאים, מח' הרקם הותאמו לסוגי הרק"מ שהופעלו באוגדה. טבלה מס' 39 גש"ח נייד אוגדתי, במבנה ה"סופי" , בראשית שנות ה- 70 - בפלק"ד שיריון היו 19 כיתות - בפלק"ד ממוכנת היו 18 כיתות - בפלק"ד ארטילריה היו 16 כיתות
לעמוד האישי באתר
פרק ראשון - בסערת המלחמה לקריאת הפרק בגרסת PDF - לחץ כאן בשעה 5:15, ב-15 במאי 1948, כאשר תושבי תל-אביב נמו עדיין את שנתם, הגיחו בגובה נמוך מכיוון הים 4 מטוסי ספיטפייר מצריים. הם צללו בזה אחר זה לעבר מסלול ההמראה של שדה דב – שדה התעופה הראשי של חיל-האוויר. תותחי ה-20 מ"מ ומקלעי ה-12.7 מ"מ של המטוסים המטירו אש תופת על 18 המטוסים הקלים בשדה והטילו 8פצצות. לעבר המטוסים נורתה אש דלילה מ-4 תותחי 20 מ"מ וממקלעי הבֶּזה (BZ-37) של הסוללה נ"מ מגדוד ה"ס (הגנה סבילה), שנפרסה במקום כמה שעות קודם לכן; האש היתה חלשה ולא יעילה. כשהסתלקו המטוסים בתום התקיפה התגלו חמישה הרוגים ותשעה פצועים. צריף הנשקייה בער, ובמסלול נפערו מכתשי פצצות. באותה השעה החלו צבאות ערב לפלוש לארץ-ישראל. המלחמה בין היישוב היהודי ובין היישוב הערבי, שהתנהלה מאז התקבלה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947 ההחלטה על חלוקת ארץ-ישראל, הפכה באחת למלחמה בין מדינת ישראל ובין מדינות ערב המקיפות אותה. בשעה 7:30 הופיע מעל שדה דֺב מבנה נוסף של מטוסי ספיטפייר מצריים ותקף את השדה ואת תחנת הכוח רידינג דרומית לו. הפעם המתינו להם בדריכות תותחנים נ"מ, ובאש מדויקת שירו לעברם נפגע אחד המטוסים במנועו ונאלץ לבצע נחיתת אונס על שפת הים בהרצליה. גם מגגו של אחד המבנים במגרשי תערוכת 'יריד המזרח' נורתה לעבר המטוסים המצריים אש נ"מ מצמד מקלעי מ"ג 34. את המקלעים הפעיל לבדו שמשון רזניק*, שהיה מאז מרס 1948 מפקד בית מלאכה בסיסי 1 של שירות התחבורה של ה'הגנה'. *שמשון רזניק נולד ב-1913 בבסרביה, ועלה ארצה עם משפחתו ב-1931. ב-1933 הצטרף ל'הגנה'. עם פרוץ מאורעות הדמים ב-1936 פעל במסגרת ה"נודדת", יחידת הסיור של ה'הגנה'. לאחר פירוקה של ה"נודדת" הוקמו פלוגות השדה (פו"ש), ורזניק מונה ב-1938 למפקד מחלקה בגוש דן. באותם הימים עבד גם באחד מבתי המלאכה המחתרתיים של תעש בתל-אביב. מספטמבר 1939 ועד מרס 1940 שירת כנוטר במשטרת היישובים העברית. ביוני 1941 התגייס לצבא הבריטי והוצב בפלוגת חיל הרגלים הארץ-ישראלית של רג'ימנט הבאפס המלכותי. כאשר הוקם באמצע 1942 חיל החימוש הבריטי (REME) הועבר אליו, ולאחר הכשרה מקצועית שירת כסגן מנהל עבודה ראשי בבית מלאכה בסיסי במחנה תל אל-כביר שבמצרים. באפריל 1946 השתחרר מהצבא, שב לקיבוץ עין השופט, והחל לעבוד בקואופרטיב התחבורה חבר (לימים אגד). כמו כן עסק בתפקידי ניהול בשכר במנגנון הקבע של ה'הגנה'. במרס 1948 נקרא להקים את בית המלאכה הראשון של שירות התחבורה של ה'הגנה' במגרשי 'יריד המזרח'. בספטמבר 1948 מוּנה למפקד בית מלאכה בסיסי 682 בחיפה, שעליו פיקד עד שחרורו מצה"ל ביוני 1949 בדרגת רס"ן. בשירות המילואים שימש כקצין חימוש בחטיבת שריון37, שבמסגרתה נלחם במלחמת סיני. היה ממקימי מספנות ישראל. במלחמת יום הכיפורים היה אחראי על התחבורה בפיקוד הצפון במסגרת המשק לשעת חירום. נפטר בפברואר 1974. שירות התחבורה של ה'הגנה' הוקם באמצע דצמבר 1947 על-ידי קבוצת אנשי 'הגנה', יוצאי הצבא הבריטי, ששירתו כקצינים ביחידות התובלה שלו ורכשו בהן ניסיון רב. שירות זה היה אמנם הראשון, מבין השירותים הלוגיסטיים, שהתארגן כשירות עצמאי בנפרד מאגף החימוש, הכספים והמשק של ה'הגנה', אך היה מתואם על-ידו. בראש שירות התחבורה הועמד ישראל בוגנוב (ברנע) (לימים אלוף), איש 'הגנה' ותיק, מראשי קואופרטיב אגד, שהתגייס ב1940- כנהג לצבא הבריטי, ומאוחר יותר מונה למפקד יחידת ההובלה 179, שפעלה במדבר המערבי ובאיטליה. בתום מלחמת-העולם השנייה השתחרר בדרגת מייג'ור. בוגנוב היה אחד מיוצאי הצבא הבריטי, שנקראו באוקטובר1947 על-ידי בן-גוריון לסייע בתכנון הפיכת ארגון ה'הגנה' – על כל הכוחות שיגויסו ביישוב – לכוח צבאי סדיר. בן-גוריון, היה יושב-ראש הסוכנות היהודית והחזיק בתיק הביטחון שלה. החל מקיץ 1947 עסק בהכנת ה'הגנה' ללחימה בצבאות ערב ובהפיכתה לצבא סדיר. הוא הבין עד מהרה, כי אנשי מחלקות החימוש והמשק של ה'הגנה' לא יוכלו להתמודד עם כובד המשימה של הקמת מערך לוגיסטי לצבא סדיר. לאחר סדרת דיונים שהתקיימו במפקדה הארצית של ה'הגנה', הוחלט ביולי 1947 לאחד את שתי המחלקות לאגף אחד – אגף חימוש ומשק, בראשותו של יוסף רוכל (אבידר), ששימש שנה קודם לכן כסגן רמטכ"ל ה'הגנה' לענייני ארגון ומִנהלה. הידרדרות מצב הביטחון בדרכים לאחר 29 בנובמבר 1947 והקשיים בארגון שיירות אספקה ליישובים המנותקים, ובעיקר לירושלים (על 100 אלף תושביה היהודים), עוררו את הצורך בארגון מהיר של משק ההובלה בארץ ובהתאמתו לצרכים הצבאיים. אחד מסגניו של אבידר, פנחס קוזלובסקי (ספיר) (לימים שר המסחר והתעשייה ושר האוצר), שהיה סגן מנהל חברת 'מקורות', הטיל על ישראל בוגנוב לעסוק תחילה בארגון מערך ההובלה, ומאוחר יותר לטפל בריכוז רכב לשיירות האספקה והציוד, שנשלחו אל הנגב, כדי לתגבר את היישובים המבודדים. בוגנוב פנה לקצינים ולמש"קים מיוצאי הצבא הבריטי, שאותם הכיר אישית ביניהם: יקותיאל קרן, צבי טמיר, דב שמר, יוסף (ג'ו) קריידן ואחרים, ובעזרתם החל לבנות את שירות התחבורה. תחילה פעלו בוגנוב ואנשיו ממשרדיה של חברת 'מקורות', ששכנו בבית ניר שבשדרות רוטשילד בתל-אביב, ולאחר מכן, משצר המקום לפעילותם, עברו למחסן חלפים ברחוב הגר"א 1 בתל-אביב. המחסן, שנתרם על-ידי היבואן של חברת פורד בארץ-ישראל, הד"ר שאול ליפשיץ, רוקן מתוכנו, נוקה על-ידי צוותו של בוגנוב ושימש כמקום משכנו של מטה השירות, שהלך והתגבש, תחילה במחתרת ומאוחר יותר בגלוי. בחודשים הראשונים הופקד שירות התחבורה על התחומים הבאים: א. רכישת כלי רכב חדשים, רישומם, הרצתם וחלוקתם ליחידות ה'הגנה'. ב. רכישת כלי רכב מושבתים, או משומשים, מהצבא הבריטי ושיקומם במוסכים אזרחיים. ג. הקמת בתי מלאכה בסיסיים ובסיסי משנה לצורך אחזקה שוטפת של כלי הרכב. ד. הקמת מחסני בסיס ומחסני משנה לחלקי חילוף ולציוד ואספקתם ליחידות. ה. תכנון שריוּן כלי רכב, רכישת חומרי גלם לשריוּן כלי הרכב התובלתיים (שריון מלא, או שריון של תאי הנהג), מסירת העבודה למוסכים אזרחיים ופיקוח על ביצוע העבודה. ו. הכשרת נהגים ליחידות. ז. רכישת דלק, אגירתו ואספקתו ליחידות. ח. אחריות לנושא ההובלה הארצית. לשם כך הופעלו פלוגת הובלה כללית ומחלקת הובלת דלק. לצורך תכנון שריוּן כלי הרכב, ביצוע העבודה במוסכים אזרחיים ופיקוח על העבודה, הוקמה מחלקה הנדסית בשירות התחבורה, בראשותו של המהנדס יוסף קריידן, ששירת אף הוא בחיל החימוש של הצבא הבריטי. המחלקה ההנדסית ישבה במשרד קטן בבית רומנו, שבדרום תל-אביב.
לעמוד האישי באתר
זמן קצר לאחר ההתקפה השנייה של המטוסים המצריים, הגיע לשער בית המלאכה הבסיסי 1, במגרשי 'יריד המזרח', מוביל טנקים מסוג דיימונד-טי כשעל גבו טנק שרמן מדגם2A4M , שאותו השיגו ערב קודם לכן אנשי הרכש של ה'הגנה'. טנק השרמן, שהיה מעודפי הצבא הבריטי, היה מיועד להריסה על-ידי הבריטים, כמו עשרות רבות של טנקים מסוג זה, במסגרת הכנותיהם לפינוי כוחותיהם מארץ-ישראל. הטנקים האלה יוצרו על-ידי האמריקנים וסופקו לצבא הבריטי במסגרת מבצע "החכר והשאל" ב1943-. הטנקים היו מצוידים בזוג מנועי דיזל 6046 GM ובתותח 75 מ"מ. הטנקים המיושנים, שהיו מאוחסנים מתום המלחמה במחנה 142 של חיל הציוד הבריטי בטירה, הוסעו על-ידי הבריטים במובילים במעלה כביש בית אורן-עתלית, ושם דורדרו משפת הכביש אל הערוץ העמוק של ואדי פלאח (כיום נחל אורן). לאחר מכן פוצצו חלקים חיוניים בטנקים כדי למנוע את שיקומם. הודות לקשרים של אנשי הרכש של ה'הגנה' בחיפה עם חיילים בריטים, שעסקו במלאכת ההשמדה, הוסכם, שטנק אחד יועמס ב14- במאי 1948, על מוביל טנקים שה'הגנה' תביא לאזור בית אורן, ומשם יוברח לתל-אביב. מוביל טנקים, שעמד נטוש במגרש גרוטאות בתל-אביב בשל מחסור בצמיגים מתאימים, הוכשר במיוחד למשימה הזאת על-ידי אנשי ה'הגנה', עובדי 'המגפר' ועובדי 'סולל בונה'. לאחר מסע רב תלאות, שבמהלכו התפוצצו צמיגי המוביל בזה אחר זה, הגיע הטנק ב15- במאי (שבת) בבוקר למגרשי התערוכה; תושבי היישובים היהודיים שבדרך קידמו אותו בתשואות שמחה. שומר השער של הבסיס, שהופתע מהופעתו הפתאומית של מוביל הטנקים, זינק למרכז הכביש, כיוון את תת-המקלע סטן שבידו וסימן לנהג לעצור. רק מששוכנע על-ידי אנשי הרכש, שזה טנק שנרכש עבור ה'הגנה', התרצה ופתח לו את שער הבסיס. בתוך הבסיס עצמו עמלו המכונאים שעות רבות עד שהצליחו להניעו. מכיוון שלאיש לא היה ניסיון בנהיגת טנקים, התנדב המכונאי בן-ציון ליבר, שהיה טרקטוריסט בחייו האזרחיים, להורידו מן המוביל. בניסיון הראשון הטנק כמעט התהפך מן המוביל. מכיוון שבאותו היום ממש נולד בקיבוץ עין השופט מאיר, בנו הראשון של שמשון רזניק, הוחלט לקרוא לטנק על-שם הרך הנולד. המהנדס יוסף קריידן משירות התחבורה וארקדי ספרות, המהנדס והמתכנן ראשי של שירות המשוריינים של ה'הגנה' (שמ"ש), שבדקו ב16- במאי את הטנק קבעו, לאכזבת מפקדי ה'הגנה', כי הטנק אינו ראוי לשימוש מהסיבות הבאות: 1. גם אם אפשר יהיה לתקן את מנועו, יחסרו חלקים לאחזקתו השוטפת. 2. מנגנון הצריח אינו פועל מכיוון שחסרה טבעת צריח. 3. חלפים רבים חסרים. למרות המלצתם הנחה מטכ"ל ה'הגנה' לעשות ככל שניתן כדי להכשיר את הטנק ללחימה. בשבועות הבאים עשו המכונאים ככל שביכולתם כדי להכשיר את הטנק ללחימה. במקומו של התותח הפגום הותקן בצריח, תוך אלתורים רבים, תותח נ"מ בקוטר 20 מ"מ מתוצרת היספנו סוויסה, שהושחל בצינור בקוטר גדול והיה דומה לתותח של טנק. את נסיעות המבחן לטנק ערכו המכונאים ברחובות דיזנגוף ובן-יהודה, כדי להעלות את מורל התושבים. כשבועיים לאחר מכן נשלח הטנק במוביל, כדי לסייע לחטיבת כרמלי בהתקפתה על העיר ג'נין ב3- ביוני בבוקר. אולם עם תחילת התנועה חל קלקול במצמד הטנק, הוא לא השתתף בקרב והוחזר לתל-אביב לאחר כמה ימים. בית המלאכה הבסיסי 1 הוקם על-פי הוראתו של מפקד שירות התחבורה, ישראל בוגנוב, כדי לעמוד באחת מהמטלות הרבות, שהשירות קיבל על עצמו: הקמת בתי מלאכה בסיסיים ובסיסי משנה לצורך ביצוע אחזקה שוטפת של כלי הרכב של ה'הגנה'. בשנה הראשונה להקמתו של שירות התחבורה הוא טיפל בקליטתם, בשיפוצם ובתיקונם של כ6,000- כלי רכב מסוגים שונים. כ800- מהם שוריינו באופן מלא, או חלקי, לצורך העברת שיירות המזון לירושלים, לגליל, לנגב וליתר האזורים, שהיו נתונים במצור, או לצורך שילובם ביחידות המשוריינות, שהוקמו תוך כדי הלחימה. כלי הרכב הגיעו ממקורות שונים. חלק מהם נרכשו כעודפי ציוד צבאי, או כגרוטאות, ממחסני הצבא הבריטי והצבא האמריקני באירופה, והובאו ארצה באוניות הרכש; חלק מהם נרכשו בארץ במגרשי הגרוטאות של הצבא הבריטי ערב פינויו מן הארץ. כ1,900- כלי רכב נחכרו על-ידי גורמים אזרחיים, בעיקר חברות הובלה. מאות רבות גויסו בתוקף צווי חירום, ומאות רבות גויסו על-ידי החטיבות הלוחמות באופן עצמאי. בתחילה שופצו ותוקנו כלי הרכב שעמדו לרשות ה'הגנה' במוסכים אזרחיים, בחלקם מוסכי השירות של חברות גדולות כמו: 'פורד', 'שברולט', 'סולל בונה', ומפעלי מתכת בהם: 'צ'טווד', 'הארגז', 'חרש', 'המבורגר', ו'קדמה'. ככל שעלה מספר כלי הרכב שעמדו לרשות כוחות ה'הגנה' וככל שהחמיר המצב הבטחוני בכבישים, ניכר הצורך בסדנאות, שיעמדו לפקודת שירות התחבורה, ויבצעו במהירות את משימות התיקון, השיפוץ, או השיקום, של מאות כלי הרכב. מובן מאליו, שבוגנוב ועוזריו, כולם יוצאי הצבא הבריטי, הקימו את שירות התחבורה על בסיס הניסיון והידע שרכשו בצבא הבריטי, ולכן סדנאות הרכב הוקמו כבתי מלאכה בסיסיים (במ"ב) על-פי המתכונת שהיתה נהוגה בחיל החימוש הבריטי. בדצמבר 1947 החלו הבריטים לפנות את בסיסיהם מאזור תל-אביב בהם בית המלאכה הבסיסי במגרשי התערוכה בתל-אביב. אנשי שירות התחבורה השתלטו מייד על המקום והשתמשו בו לקליטת כלי הרכב שנרכשו ולאחסנתם הזמנית. בתחילת מרס 1948 הזעיק בוגנוב למשרדו את אחיו החורג, שמשון רזניק, ששירת בחיל החימוש של הצבא הבריטי. הוא שימש כסגן מנהל עבודה ראשי בבמ"ב משני במחנה תל אל-כביר, שבמצרים. בוגנוב הטיל על רזניק לאסוף מייד מכונאים, חשמלאים ובעלי מקצוע נוספים, יוצאי הצבא הבריטי ששירתו עימו, ולהקים עימם במגרשי התערוכה את בית המלאכה הבסיסי הראשון של שירות התחבורה.
לעמוד האישי באתר
לעמוד האישי באתר
פריסה מחודשת לאחר מלחמת ששת הימים השתנו פני המדינה ושטחים עצומים התווספו אליה מכל העברים, בצפון, בדרום, במזרח ובמערב. תוספת שטחים אלה, בעלי שונות גיאוגרפית, טופוגרפית ואקלימית, יצרו מצב חדש, עימו היה על צה"ל להתמודד. הגבולות היבשתיים עם מצרים, לבנון, סוריה וירדן נמתחו לאורך של 650 ק"מ. הגבולות הימיים גדלו פי ארבעה והגיעו לכדי 1,000 ק"מ. השטחים החדשים שהתווספו לארץ ישראל עמדו על 68,540 קמ"ר והם כללו את רמת הגולן – 2,000 קמ"ר, יהודה ושומרון – 6,200 קמ"ר, רצועת עזה – 340 קמ"ר וסיני – 60,000 קמ"ר. שטח מדינת ישראל טרם המלחמה עמד על 20,250 קמ"ר ולאחריה עמדו השטחים תחת שליטה על 88,740 קמ"ר.[i] בטווח זמן קצר היה צריך לפרוס כוחות בשטחים החדשים, להקים מחנות, מבנים, מתקני אחזקה, כולל סדנאות ובסיסי הספקה ולסלול דרכים כדי לאפשר ניוד הספקה ותחמושת במהירות. השאלה המרכזית שעמדה אז על הפרק היתה עד כמה המצב החדש הוא קבוע או זמני. מכאן התבקשו שאלות כגון: האם להקים מבני קבע או שניתן יהיה להסתפק במאהלים, האם יש צורך להתחיל ולפתח תשתיות חדשות, כמו כבישים, צנרת מים וכדו' או, שממילא יוחזרו השטחים החדשים בהקדם וכל ההוצאה הכספית הכבדה תרד לטימיון. בפני מפקדי צה"ל עמד ניסיון העבר של מלחמת קדש בשנת 1956, אז נסוג צה"ל תוך זמן לא רב, בלחץ המעצמות. זיכרון זה חיזק את החשש בפני השקעות כלכליות מסיביות בתשתיות ובמבנים שתוך זמן קצר יעלה הצורך לפרקם. בעית הפריסה והבינוי, בעת שלא היה ברור היכן נשארים ומפתחים תשתיות ואת מה עוזבים ואין כדאיות להשקיע, עלתה לדיון בישיבות המטכ"ל ובדיונים עם שר הביטחון, משה דיין. לסוגיה היו שני היבטים מרכזיים: הפוליטי והתקציבי. ההשלכות הפוליטיות-המדיניות הובילו לשאלות כמו: היכן בונים מבני קבע, שמשמעותם, הישארות צה"ל וישראל באותם המקומות ויצירת עובדות בשטח - והיכן מוותרים. ההיבט השני היה המחסור התקציבי, דהיינו לאן להפנות את התקציב, המדולדל בלאו הכי, האם להתחמשות ורכש אמל"ח חדיש, או לבניית תשתיות שלא ברור מה יהיה עתידן. האלופים אריאל שרון ורחבעם זאבי (גנדי), היו בראש התובעים לקדם את נושא הפריסה ובניית מחנות הקבע לכוחות הלוחמים. האלוף שרון טען בפברואר 1969 כי מאז המלחמה לא נבנה שום מחנה ביהודה ושומרון. הוא התלונן כי מוציאים כספים על שיפוצי משרדים, חדר אוכל בקריה, בית קולנוע בביה"ס הטכני של חיל האוויר אבל אין כסף להקים את מחנה קדום בין קלקיליה לשכם. האלוף זאבי, אלוף פיקוד המרכז, התלונן על כך כי, בעקבות הטענה שבלאו הכי יוצאים מהשטחים, לא משקיעים בהם וביקש שיקימו מחנות ביהודה או בשומרון. במענה לתביעותיהם אמר הרמטכ"ל, חיים בר-לב, כי בתקופה מאז סיום המלחמה ועד תחילת 1969 הוקמו ביהודה ושומרון 23 בסיסים. בנוסף סוכם באותה עת על הקמת מפקדת פיקוד המרכז, באזור ירושלים והקצאת 2 מיליון ל"י להעברת הסדנה ממחנה שנלר בירושלים והקמתה בבית-אל .[ii] פריסה מחודשת של המערך החימושי פריסת מתקני חיל החימוש בשטחים היתה פועל יוצא של שיקולים מבצעיים, כלכליים והתאמת מבנה הכוחות, האוגדות והחטיבות, כתוצאה מלקחי מלחמת ששת הימים. כמו כן, בהתאם לתורת הלחימה שגובשה עוד טרם המלחמה, בגייסות השריון ובסדנה הגייסית, שגרסה כי על הכוחות החימושיים להימצא בצמידות לכוחות הלוחמים. אלה הביאו לארגון מערך האחזקה בפריסה קדמית במתקנים בסיני, רצועת עזה, יהודה ושומרון, מרחב שלמה (מרש"ל) ורמת הגולן, שתפקידם היה לאחזק את הכוחות בזמן רגיעה וגם לצבור מלאי לשעת חירום. בבסיס התפיסה לתכנון מיקום המתקנים והסדנאות בשטחים עמדו מספר יעדים: הקטנת תלות היחידות החונות בשטחים הקדמיים, במתקנים עורפיים במרכז הארץ, הענקת עצמאות לכוחות הלוחמים בימי הלחימה הראשונים, על ידי הכנת מלאי חלפים ותחמושת, שיספיק למספר ימי לחימה והפחתת העומס על צירי התנועה, על מנת לפנותם לתנועת הכוחות הלוחמים. המאמץ שהושקע בפיתוח מערך האחזקה הקדמי לא נועד רק לצורכי חירום, אלא גם להטבת תנאי השירות לחיילים וליחידות, במבני קבע. בשנים 1972-1968 הרחיב חיל החימוש את פריסתו בפיקודים ובגזרות השונות, מסיני ועד רמת הגולן. להלן פירוט הסדנאות, בעיקר החדשות, שהתווספו: פיקוד הצפון סדנת גדעון, בכפיפות ליחש"ם 651, איחזקה רכב ב. שלוחת סדנה באל-על, בכפיפות ליחש"ם 651, איחזקה רכב ב וכללה מרכז טיפולים. שלוחת סדנה בחורשת טל, בכפיפות ליחש"ם 651, איחזקה רכב ב. שלוחת סדנה בבירנית, בכפיפות ליחש"ם 651, איחזקה רכב ב. סדנה בצומת גולני, בכפיפות ליחש"ם 651, (ב-1972 היתה בשלבי הקמה). סדנאות במפרץ חיפה; סדנת בת גלים, סדנה בסיסית איחזקה רכב ב, נושאי כוחות (נ"כ), נק"ל ואופטיקה וסדנה בכורדאני, איחזקה רק"ם: טנקים, זחל"מים, משאיות וציוד גישור וצליחה. סדנה מרחבית בקונייטרה, בכפיפות ליחש"ם 651, איחזקה רכב ב. במלחמת ההתשה דילגה לצנובר. סדנה 703 בנפח, בכפיפות ליחש"ם 651 בסיוע חטיבה 188, איחזקה רק"ם. (הוקמה מאוחר יותר). פלגה של סדנה גייסית 650 לאחזקת חטיבה 7 פיקוד המרכז סדנת יריחו, בכפיפות ליחש"ם 652, איחזקה רכב ב וכללה מרכז טיפולים. סדנת ג'יפטליק, בכפיפות ליחש"ם 652, איחזקה רכב ב וכללה מרכז טיפולים. סדנת בית אל, בכפיפות ליחש"ם 652 (ב-1972 היתה בשלבי הקמה). אילת סדנה מרחבית ושלוחת מרכז טיפולים פיקוד הדרום סדנה בעין יהב, בכפיפות ליחש"ם 653, איחזקה רכב ב. מערב סיני שלוחת מצל"ח 6800 ברפידים, תופעלה על ידי מצל"ח 6800 בה היה מאגר חלקי חילוף. גש"ח 784 באחריות גי"ש, תחת פיקוד הסדנה הגייסית 650 עסק בסיוע למפקדת הכוחות המשוריינים וסיני (אוגדת סיני) וליחידות מרחביות (חיל האוויר, פיקוד הדרום, מטכ"ל) באחזקת צל"ם חיל החימוש במרחב, וכלל את: - מפקדת הגש"ח ברפידים - סדנת רק"ם ברפידים (כולל נשק כבד) - סדנת רכב ברפידים (כולל נשק קל וציוד אופטי) - סדנה בביר תמדה, איחזקה רכב ב. - סדנה בטסה, איחזקה רכב ב וכללה מרכז טיפולים. - סדנה במיתלה, איחזקה רכב ב וכללה מרכז טיפולים. - סדנה בבלוזה, איחזקה רק"ם ורכב ב וכללה מרכז טיפולים. צפון סיני ורצועת עזה סדנה באל עריש, בכפיפות ליחש"ם 653, איחזקה רכב ב, היתה סדנת מיעוטים. סדנה בעזה, בכפיפות ליחש"ם 652, איחזקה רכב ב, היתה מבוססת בעיקר על תעסוקת מיעוטים. סדנה ברפיח, במסגרת סדנה גייסית 650, איחזקה רכב ב. מרחב שלמה (מרש"ל) סדנה באופירה (שארם אל-שייח'), בכפיפות ליחש"ם 653. איחזקה דרג ב כולל רכב ב, רק"ם, נשק ומכשירים. שלוחת הסדנה מוקמה בא-טור. סדנה באבו רודס, הופעלה על ידי יחש"ם 653, איחזקה רכב ב. סדנאות אלה הוכפפו, במשך הזמן, ישירות לפיקוד מרש"ל, עם הפיכתו לפיקוד עצמאי. דגש מיוחד ניתן לארגון מערך האחזקה של מרחב סיני ומרחב פריסת היחידות, אשר בגודלו ופריסתו בא לתת מענה למספר בעיות לוגיסטיות: יצירת עורף אחזקתי ומקצועי פעיל קיצור סבב האיסוף לקבלת והחזרת אפסניה לכוחות בגזרה קיצור הזמן הדרוש למילוי צרכים שוטפים בהמשך לפעילות מבצעית אחזקת רמות מלאי חירום לסד"כ מירבי החשת הטיפול הרפואי ופינוי הנפגעים אספקת שירותי הובלה היות גרעין למערך תחזוקה מורחב בזמן מלחמה. מערך האחזקה בסיני נבנה על עקרון של שלושה קווים והוא כלל: אלמנטים אורגניים ואחזקה קבועה בקו המעוזים והתעוזים, מתקני אחזקה קידמיים כמו סדנאות, ומרכזי טיפולים בקו המחנות הקידמיים ומתקני אחזקה בסיסיים, בדרג הפיקוד או בדרג המטכ"ל בקו המחנות העורפיים. בנוסף נתנה סדנה גייסית גיבוי לוגיסטי וכוח אדם לגש"ח בסיני.[iii] פריסת המחנות והמתקנים הציבה בפני המפקדים בעיות לוגיסטיות לא פשוטות, אשר השפיעו על התארגנות והקמת מערך האחזקה לפעילות שוטפת. אלה כללו: אחזקת גנרטורים, קבועים וניידים, לאספקת חשמל למתקנים, מעוזים ועמדות אחרות. אחזקת הגנרטורים הגדולים (מעבר ל-2.8 קילוואט) הועברה לאחריות חיל החימוש, על פי החלטת ראש אג"א להוציא את התחום הטכני ואחזקתו מחיל ההנדסה. מתקנים לצורך החסנה וביצוע פעולות אחזקה התאמת שגרת הטיפולים והאחזקה לתנאי סביבה ואקלים, שלא היו מוכרים עד אז לצה"ל, כמו החום והאבק בסיני והקור והשלג ברמת הגולן. סוגיה נוספת היתה היכן למקם את מצבורי התחמושת. בדיון מטכ"ל סוכם להקים מצבור תחמושת ברפידים עבור המאמץ המרכזי הכולל דלק, מזון וציוד לכל המערך. מצבורים נוספים הוקמו בביר חסנה – מאמץ דרומי, בבלוזה – מאמץ צפוני ובמרחב שלמה. עלתה גם האפשרות לנפק תחמושת לכל המערך מביר גפגפה ולהקים מצבור בביר חסנה. בשנת 1969 היקצה אג"א 90 מיליון ל"י לבינוי בגולן, בסיני וביהודה ושומרון. התקציב כלל פיתוח סד"כ, התבססות בשטחים החדשים, תקציב לפיקודים ולחילות, משימות מיוחדות, אחסנת תחמושת ורכב שלל. תקציב הבינוי ברמת הגולן עמד על 1.5 מיליון ל"י, ביהודה ושומרון 2.5 מיליון ל"י ובסיני 9 מיליון ל"י. בהקשר זה ראוי לציין כי בפברואר 1969 יצאה משלחת צה"לית לארצות הברית לבחון רכישת מבנים טרומיים אותם יוכלו להתקין בשטחים החדשים. הדעה הרווחת אז טענה, כי אלה אמנם לא מבנים באיכות של בטון אך הם עולים על האוהלים.[iv] [i] דובר צה"ל, נתונים ומשמעויות בעימות הצבאי לתקופה ממלחמת ששת הימים ועד ינואר 1970, פברואר 1970. [ii] דיון מטכ"ל 7/69, 10 בפברואר 1969, א"צ 12/1/75. [iii] אלוף עמוס חורב, המערך הלוגיסטי – דו"ח מסכם אוגוסט 1968 – ספטמבר 1972, 30 בספטמבר 1972, א"צ 6/840/77. (להלן: דו"ח חורב) [iv] שם, שם.
לעמוד האישי באתר
איתור, פינוי וקליטה של השלל אחת מתוצאות הלוואי המרכזיות של מלחמת ששת הימים היתה מיגוון אמצעי הלחימה, שנלקחו שלל בידי צה"ל. ציוד זה כלל טנקים, תותחים, כלי רכב למיניהם וכן כלי נשק רבים ותחמושת ובכלל זה גם טילים. חיל החימוש שולב במבצע רחב מימדים של איסוף השלל, שלווה במאמץ טכני ללימוד האמל"ח, פרסום הוראות בטיחות ותפעול, מפרטי קליטה, דיגום צה"לי וכדו'. נוכח הכמויות הגדולות של השלל, נקבעה מדיניות של הכנסתו למערך הצה"לי. בפועל שימש חלק מהצל"ם להגדלת הסד"כ הצה"לי, לאחר שעבר את תהליכי הקליטה והשיקום והוקצה ליחידות כצל"ם תקני. כאמור, שימש ציוד זה כאמצעי לבניית כוחו של צה"ל, בניגוד למגמה שלאחר מבצע קדש ב-1956, אז הוחלט שלא להכניס ציוד שלל לשימושו של צה"ל. איתור השלל בשטח, זיהויו, איסופו, הובלתו ואיחסונו היו מבצע מורכב, שהצריך ארגון ותכנון מוקדם. מכיוון שאלה לא נעשו, ארך המבצע חודשים רבים והוא התבצע באלתורים מקומיים. חוסר הניסיון והתכנון גרמו לנזקים רבים. בתחומי האחסון ושמירת הציוד, שהתבצעו בצורה לקויה נאלצו, מאוחר יותר, להשקיע שעות עבודה נוספות רבות על מנת למזער את הבלאי שנגרם. התחמושת הונחה במצבורים בניגוד לכללי הזהירות ובאזורים מיושבים. כמה מאגרי תחמושת כאלה התפוצצו וגרמו לבהלה, נזקים גדולים ונפגעים. עד מהרה התברר כי יש להכין תוכנית מתואמת עם כל הגורמים הנוגעים בדבר. התוכנית נדרשה גם כדי לווסת את אמצעי החילוץ המוגבלים שהיו אז בידי צה"ל וכן לארגן את אפשרויות הקליטה והאיחסון במרכזים. כלקח ממלחמת ששת הימים בתחום השלל ובעקבות הניסיון באיתור השלל, זיהויו, איסופו והובלתו באותה תקופה, הוקמו במלחמת יום הכיפורים יחידות מיוחדות לאיסוף שלל והוכשרו שטחים לקליטת הציוד והתחמושת.[i] יחידות לאיסוף השלל ביומה השני של מלחמת ששת הימים הוקמו יחידות 852 ו-853 לאיסוף השלל. הקמתן היתה הכרח נוכח הכמויות האדירות של הציוד שהחלו ליפול בידי צה"ל, בעיקר עם נסיגת הכוחות הלוחמים של מצרים, סוריה וירדן, שהותירו מאחוריהם אמל"ח רב. היחידות פוצלו למספר יחידות משנה, ברובן תחת פיקוד אג"א ובראשות קציני מילואים בכירים, שהתארגנו במהירות. היחידות התמקמו על פי חלוקה גיאוגרפית: יחידה ברמת הגולן, יחידה ביהודה ושומרון, יחידה ברצועת עזה וצפון סיני, שישבה בבסיס לשעבר של האו"ם באל-עריש והיחידה הרביעית, שנועדה לאסוף שלל משאר חלקי סיני והתמקמה בביר גפגפה. היחידות פעלו במשך חודשים רבים באיסוף האמל"ח והתחמושת, על פי סדרי עדיפויות שנקבעו. לעבודת הפינוי ביחידות ובמרכזי קליטת השלל סייעו נחל"אים ומתנדבים מחו"ל. יחידת פינוי השלל הגדולה ביותר הוקמה בסיני ובראשה עמד תא"ל שלמה ענבר. הגרעין הסדיר של היחידה עמד על 15-10 עשר איש והשאר, כמאה איש, היו אנשי מילואים שהתחלפו. איש חיל החימוש רס"ן ניצן רפאלי, לימים בדרגת אל"ם, שימש כקצין החימוש של היחידה בג'בל ליבני, בשנים 1968-1967 והוא היה אחראי על פינוי הטנקים, התותחים וכלי הרכב. רפאלי סיפר כי היחידה מיפתה את כל סיני, בסיוע מסוקי חיל האוויר, על ידי חלוקת המפה למשבצות שסימנו גזרות חיפוש וכל בוקר היו יוצאים צוותים, על פי המשימות שנקבעו, לאיתור השלל ולהכנת תוכניות לפינויו. כל טנק או כלי רכב אחר שאותר נרשם במפה וקיבל מספר. מפה זו היוותה מאוחר יותר, בסיס למחקר היפגעות טנקים שבוצע בצה"ל. אנשי היחידה עצמם השתמשו לצורך פעילותם בכלי רכב שלל כמו משאיות, צמ"ה, טרקטורים וטנקים, אותם הצליחו להשמיש בכוחות עצמם.[ii] אנשי החימוש מאתרים ומחלצים את השלל לצורך איתור רק"ם השלל נשלחו לשטח חוליות ממונעות, בליווי סיירים. הכלים שננטשו או נפגעו בצידי הדרכים פונו ראשונים, בסיוע אנשי חיל החימוש, אליהם התלוו חבלנים שניטרלו מילכודים וסייעו לחצות שדות מוקשים. כלים אחרים היו מוסווים ומוסתרים, או שחולות המדבר כיסו אותם והיה קשה לגלותם. לכן, יצאו אנשי חיל החימוש לסיורים מוטסים, במטוסים קלים או מסוקים, ובעזרתם איתרו את השלל. מספרים כי בגזרה הירדנית מצאו אנשי מש"א 681, באחד מסיוריהם המוטסים, שלושים טנקי צנטוריון חדשים, שהיו מוסווים היטב. אנשי מש"א לא הצליחו להניע את הטנקים, שכן התברר כי הירדנים, טרם נסיגתם מהמקום, מילאו את מיכלי הדלק בחול. אנשי מש"א פירקו את המיכלים, ניקו אותם והצליחו להניעם. הצנטוריונים הועברו בשיירה לבית לחם, משם הועלו על מובילי טנקים והועברו למש"א.[iii] סיפור דומה היה גם בסיני, בציר כונתילה, שם שפכו המצרים חול במיכלי הדלק של הטנקים. בסדנת הרק"ם של יחש"ם 653, בבאר שבע, בפיקודו של מושקו רווה, הוכנו ערכות של חביות למילוי דלק בתוספת צנרת לקרבורטור. בצורה זו ניטרלו את מערכת הדלק של הטנק והצליחו להניע את הטנקים ולהעבירם בנסיעה לנקודת האיסוף באל עריש. שם העמיסו את הטנקים על רכבת שהובילה אותם למרכז הארץ. מרבית הכלים נפרקו בצריפין ומשם הועברו לשיפוץ והסבה בבתי המלאכה.[iv] הטנקים הובלו למצל"ח והתחמושת לבסיס ליד חצור ואחר כך לבסיס ליד יבנה. אירועי פינוי וחילוץ השלל בפיקוד הדרום חששו מפני השלל ממיקושים ומילכודי כלי רכב על ידי המצרים והשקיעו מאמץ רב בתדרוך אנשי המילואים כיצד יש לגשת לרכב ולטפל בו. למרות זאת אירעו מספר תקלות. אחד המקרים אירע כאשר הגיע צוות המילואים לרכב משגר קטיושות והתניע את כלי הרכב באמצעות חיבור מצבר עם כבלים, אך מכיוון שמערכת השיגור היתה בהפעלה, נורו כל הקטיושות עם הנעת הכלי ורק בנס לא נפגע איש. אירוע אחר שהתרחש ליד המיתלה היה של צוות שעלה על מוקש, בניסיון לחלץ וילאג', מנוף ענק של צבא מצרים, שנפל שלל ואשר אנשי אג"א העמידו את פינויו בעדיפות, בשל הצורך להשתמש בו. הסתבר כי הצוות נכנס לשדה מוקשים ואנשיו נפגעו. במסגרת איסוף השלל מסיני, עסק חיל החימוש גם באמל"ח שלא היה מוכר ואשר לא היה קשור לחיל. המדובר, בפירוק בסיס טילים 2 sam במיתלה, משימה שהוטלה על הסדנה הגייסית 650. שחר בן נון, אז ממלא מקום מפקד פלוגה א בסדנה גייסית, בדרגת סגן, סיפר כי הבקשה הופנתה לאנשי הסדנה, כיוון שחיל האוויר, לו היה עניין רב במחקר על טילים אלה, לא הצליח לפרק אותם. צוות של סדנה גייסית, אז בפיקודו של סא"ל אליהו ברק (בליטי), התגייס למשימה הלא מוכרת. באמצעים מאולתרים ובעבודה מאומצת שארכה חמישה ימים, הצליחו האנשים להעמיס על גרורים שמונה טילים שהיו מוכנים לשיגור, לאחר ניטרולם, צבעו אותם בצבע צה"לי והעבירו אותם בנסיעה למחנה צריפין. במקביל פירקו את המכ"ם, שבחלקו היה פגוע והעבירו אף אותו למחנה. לדברי בן נון, היה זה מבצע אסטרטגי ממדרגה ראשונה, שאיפשר לחיל האוויר לבחון את הטילים הסובייטים, שהיוו איום לא מוכר בזירת הלחימה האווירית.[v] אירוע חילוץ ציוד שלל נוסף היה חילוצם של טנקים חדשים, ששקעו בביצות ליד התעלה בציר קנטרה, ממש ליד המים. הטנקים היו שקועים בבוץ עד הצריח ועם הזמן התקשתה האדמה סביבם ולא ניתן היה לחלצם. האלוף מתי פלד, ראש אג"א, שבא לביקור סיפר, כי אג"א פנה לחברה אזרחית שתסייע בחילוצם, אך זו דרשה כסף רב עבור העבודה. ניצן רפאלי הציע לנסות ולחלץ את הטנקים בכוחות עצמיים. במבצע משותף עם קורס חילוץ של בית הספר לחימוש, בה"ד 20, בסיוע משאיות וציוד חילוץ, הגיעו לתעלה שם עבדו במשך שלושה ימים, מול מוצב מצרי, ותוך חשש מצליפות, אך הצליחו להוציא את כל הטנקים.[vi] כאמור לעיל, הופקדו צוותים נוספים על פינוי השלל מאזורים אחרים. כך הוקם צוות קטן לפינוי השלל בין חברון ליריחו. הצוות עשה שימוש במטוס קל לאיתור השלל ובעיקר הטנקים, וסימן אותם על המפה. כן סיירו בקומנדקרים ואיתרו פטונים וצנטוריונים. שני טנקי פטון ירדניים נמצאו ליד משטרת יריחו. הם תודלקו, נצבעו בצבעי צה"ל והחלו בנסיעה. במהלך הנסיעה נמצאו ארבעה פטונים פגועים נוספים, גם אלה תודלקו וניסו לגרור אותם. מכיוון שלא נמצא באזור טנק חילוץ, לא ניתן היה לגרור את הטנקים. מפקד הצוות חיפש טנק חילוץ וזה נמצא באחד הימים. היה זה טנק חילוץ פטון M-88 שלל, שהיה חדש לחלוטין והספיק לעשות רק עשרים שעות מנוע. הטנק היה מצויד בכל הציוד הנדרש, כמו ציוד לריתוך, גנרטור, מדחס אוויר, מנוף הידראולי ועוד. בעזרתו הצליח הצוות לפנות שלושים וחימשה טנקי שלל.[vii] ברמת הגולן היתה התארגנות אד-הוק לאיסוף השלל. באזור פעלו אנשי מילואים של חיל החימוש שאספו את ציוד השלל וכן את הרק"ם והצל"ם של צה"ל שנפגע במהלך המלחמה והיה מפוזר בשטח. כל ציוד השלל נאסף ורוכז ביחידת איסוף מרכזית והועבר למצל"ח או למש"א. ברמת הגולן לא היה שלל כה רב ופעולות האיסוף הסתיימו תוך מספר שבועות.[viii] סקרי השלל בסקר שערך אג"א, במהלך אוגוסט 1967, נספרו מאות רבות של טנקים, נגמ"שים, מקלעים ותותחים, שנלקחו שלל. בנוסף, נלקחו שלל מאות כלי רכב מגוונים, מתוצרת מערבית כמו משאיות פורד, ג'יפים לנדרובר וטנדרים שונים ועוד אלפי כלי רכב מתוצרת מזרחית כמו משאיות, ג'יפים, מיכליות מים ואמבולנסים. מספרם של כלי הרכב שלל לא היה סופי כיוון, שמידי פעם נמצא ציוד נוסף שלא אותר קודם לכן, או כלי רכב שהיו מוסווים היטב ולא ניתן היה להבחין בהם בסריקות הראשוניות. חלקם נמצאו בגבולות 'הקו הירוק' ואחרים בשטחים שנכבשו במלחמה. חלקם נפגעו ואחרים ננטשו ונמצאו שלמים וללא פגע. (טבלאות של מצבת רכב ונשק שלל עדכני ל- 3 בספטמבר 1967 ראה בנספח ג).[ix] בהנחיית סגן הרמטכ"ל, האלוף חיים בר-לב, ערכו מקחש"ר, מש"א 681 ומש"א 682 סקר לגבי מצאי הרק"ם שנתפס, מצבו הטכני, מצב הציוד האופטי שהיה בו ומצאי התחמושת. עד לתחילת הטיפול בשיקום הטנקים, הועברו הטנקים הסובייטים לשימור והחסנה במצל"ח 687. ענף טנקים במקחש"ר, בתוקף אחריותו המקצועית, הינחה כיצד לשמר את הטנקים, עד לתחילת הטיפול היסודי בהם, כולל פירוט הפעולות לפני כל טיפול, כפי שנעשה על ידי שאר ענפי מקחש"ר, בהתאם.[x] בתחילת אוקטובר 1967 התקבלו תוצאות הסקר, שהתייחס לרכב א שלל, אותו היה בכוונת צה"ל לקלוט ולשבץ במסגרת הסד"כ הצה"לי. מגבלות הסקר הזה היו שתיים: הזמן המצומצם שעמד לרשות הסוקרים ואי הבהירות המלאה לגבי כמות הטנקים שנמצאו, שכן הסקר מנה רק את אלה שכבר הובאו אל גבולות 'הקו הירוק'. יחד עם זאת, על פיו נקבעו הכללים, אילו טנקים יקלטו בצה"ל ואילו דורשים תיקון ושיקום. אילו יוסבו ועבור איזה ציוד יש לרכוש חלקי חילוף בחו"ל או לייצר בתעשיות בארץ. הטנקים שנסקרו היו מגח M-48, אשר מתוך הכלים שנספרו אז, נמצאו 85 טנקים שניתן היה לקלוט בצה"ל. מתוך 139 טנקי T-55 ו-T-54 שנבדקו, הוחלט שלא לתקן 22 מהם. כן נבדקו הנגמ"שים לסוגיהם מתוכם הוחלט להשמיש בעיקר את הנגמ"ש האמריקני M-113 ואת הנגמ"ש הרוסי, BTR-152, שכמויות רבות ממנו נפלו שלל.[xi] במרוצת הימים נמצאו עוד טנקים, שנבדקו אף הם, אם לקליטה בצה"ל או לפירוק. חלקו השני של הסקר הסתיים בסוף אוקטובר ובו נבדקו תותחי השלל והתחמושת שנמצאה עבורם. בתוך כך נמצאו 31 תותחי שדה 130 מ"מ, 29 מתוכם ניתנו לשיקום, 185 תותחי הוביצר 122 מ"מ, מתוכם ניתנו לשיקום 181, ועוד עשרות תותחי נ"מ 57 מ"מ מכוון מכ"ם, מקלעים 14.5 מ"מ, 4 קני ודו-קני, שרובם ניתנו לשיקום. לתותחים אלה נמצאו מאות אלפי פגזים. רק לדוגמה, נמצאו 972,000 כדורי נ.מ. 14.5 מ"מ ועוד אלפי פגזים לתותחים.[xii] בנוסף לציוד למינהו, נלקח נשק קל רב כשלל. אלפי אקדחים ותמ"קים, רובי סער קלצ'ניקוב ואחרים, מקלעים בינוניים וכבדים, מרגמות קלות ומטולים ותותחים בגדלים שונים. כן נתפסה תחמושת מגוונת; תחמושת קלה, למרגמות, לתותחים וטנקים, טילי קטיושות ומוקשים. סה"כ תחמושת שנאספה כללה כ-18 אלף טון. (טבלאות סופיות של נשק, רכב, ציוד ותחמושת שנלקחו שלל במלחמת ששת הימים, ראה נספח ג). שינוע השלל על מנת לשנע את ציוד השלל, האמל"ח והתחמושת, נעזר צה"ל בחברת 'תעבורה' וברכבת. יחד עם זאת פיתחו אנשי חיל החימוש אמצעים שונים על מנת להקל על הגרירה. אמצעי אחד כזה היה משולש גרירה, בעזרתו היו מחברים רכב לרכב, באופן שהתאפשר לגרור עשרה כלי רכב על ידי כלי אחד. כאשר עברה שיירה כזו באחד הלילות בסיני, סיפר למחרת איש החיל כי בלילה ראה רכבת העוברת לידו, למרות שלא היו שם פסי מסילה. רכבת ישראל שימשה כלי שינוע חשוב ומרכזי, תוך עשיית שימוש במסילות הברזל שהיו קיימות בסיני. עובדי הרכבת מצאו לאורך תעלת סואץ שלוש תחנות שהתאימו להטענת טנקים ורכב. הרכבות נסעו במסלולים שנקבעו מלוד, רחובות ואשקלון לאל-עריש, פורט תופיק ועזה ובחזרה. תחנת הרכבת באל-עריש היתה צומת מרכזי לשינוע השלל, שם הועסק גם כוח אדם מקומי, תמורת תשלום, על ידי הנהלת הרכבת. גם בפיקוד הצפון נעזרו ברכבות, בעיקר לפינוי התחמושת הרבה שנפלה שלל, למעלה מארבעים קרונות ביום וכן לפינוי רכב ב, ציוד הנדסי, אהלים ועוד.[xiii] חיל הים תרם אף הוא את חלקו ופינה מסיני 700 טון תחמושת, דרך הים לאילת. בג'בל ליבני הוקמה סדנת חיל החימוש, שתפקידה היה לתת טיפול ראשוני לכלי הרכב, על מנת שיתאפשר להם לנוע בכוחות עצמם. אחת הבעיות בה נתקלו אנשי היחידה היתה גניבת הגלגלים על ידי הבדואים, שבחלק מהמקרים קברו אותם בחול ולכן נאלצו לפנות את הכלים לסדנה, ללא גלגלים. עקב זאת הקימו בסדנה מחלקה להשמשת גלגלים, להחלפתם באלה של כלי רכב אחרים ולתיקון תקרים, עבודה שהתבצעה על ידי השבויים המצריים שהועסקו בסדנה. כן הוטענו בסדנה מצברים ריקים על מנת לאפשר לכלי הרכב נסיעה עצמאית לנקודת האיסוף באל-עריש. התחמושת הרבה שנפלה שלל הועברה לשטח ליד חצור ולאחר מכן הועברה לבסיס תחמושת, שנבנה על ידי קבלן פרטי, ביבנה. בסיס זה היה ממוקם בקרבה מאיימת לכור בנחל שורק ורק לאחר זמן מה הבחינו אנשי החיל כי התחמושת הונחה במצבורים מסוכנים ומספר קטיושות 240 מ"מ הונחו בחולות, עם מרעומים, כשהן מכוונות לעבר הכור. בבסיס זה אירעה התפוצצות תחמושת רצינית וחלק מהשלל עלה באוויר. את התחמושת מחזית הצפון 'שפכו' על מסלול של שדה תעופה ישן, במחנה סנט ג'ין ליד חיפה, שלא על פי ההנחיות. גם שם התרחש פיצוץ עז ומרבית תחמושת השלל מסוריה התפוצצה. אירועים אלה העלו בחיל את התובנה כי יש להתייחס לקליטת שלל בכלל ותחמושת שלל בפרט, בזהירות ובמקצועיות.[xiv] קליטת השלל בצה"ל נערכו דיונים כיצד להיערך לקליטת השלל הרב; מה לקלוט, מה לשקם או לשפר ומהו הציוד שלא היה אפשר או לא היתה כדאיות כלכלית לשקמו או לקלוט אותו בצבא. ב-27 באוגוסט 1967 נערך דיון אצל סגן הרמטכ"ל, האלוף חיים בר-לב, בו סוכם על חלק מהציוד שייקלט בצה"ל. למשל, טנקים ירדנים M-48 ייקלטו ללא שינויים. טנקים סובייטים T-55 T-54 ייקלטו וישוקמו בשיטת הקניבליזציה, שכן לא היתה אפשרות לרכוש חלקי חילוף מברית המועצות. לפי הערכה ראשונית נקבע, כי ניתן יהיה להחזיר לכשירות, בשיטה זו כ- 116-100 טנקים ועוד פלוגה לצורכי לימוד ואימון. סה"כ כ- 130-115 טנקים. סוכם לקלוט תותחי שדה 122 מ"מ קצר ו- 130 מ"מ, תותחי נ"מ 57 מ"מ, כנשק נ"מ סטטי, תותחי נ"מ 14.5 מ"מ משולב עם 20 מ"מ, נגמ"שים BTR-50, BTR-152, טנקים אמפיביים PT-76, נגמ"שים אמריקניים M-113 וטילי נ"ט שמל. כן סוכם לבדוק את אפשרות הסבת תותחי 100 מ"מ בטנקים הסובייטים ל- 105 מ"מ. זאת בנוסף לטנקי הצנטוריון, שנפלו שלל ומיד עם תום המלחמה הוחל בקליטתם, תוך הסבת התותח ושאר המערכות המחייבות. אלפי כלי רכב מסוגים שונים נקלטו אף הם, תוך התאמתם לצורכי צה"ל. בין שאר הכלים נתפסו 12 שריוניות פרט (Ferret) מתוצרת דיימלר, אנגליה. הכלים היו משוריינים ומצויידים בנשק קל, שניתן היה להתאימם לסטנדרט וכן אפשר היה לרכוש עבורם חלקי חילוף באנגליה. קצין החימוש הראשי, אל"ם חיים דומי, המליץ להכניסם לימ"חים במקום ג'יפים להנחתה, כיוון שהם היו מוכנים להנחתה.[xv] אחרים המליצו למסור אותן לשימוש משמר הגבול. התכנון המטכ"לי היה לקלוט את הציוד שלעיל, כמות שהוא, במש"אות. השיקום בוצע על ידי קניבליזציה ובכל הטנקים בוצע דיגום צה"לי. במקביל נבדקה עם מפעלי התעש וסולתם האפשרות לייצר תחמושת לאמל"ח זה. כן בדק אג"א, ביחד עם מצל"ח 687, אפשרות ליצור חלקי החילוף בארץ או לרכשם בחו"ל. חיל החימוש נדרש גם לקבוע ולפרסם הוראות טכניות, תפעוליות וטיפוליות, לכל הדרגים, לאמל"ח שהוחלט להכניסו לצה"ל.[xvi] הטיפול בציוד השלל נחלק בין הגורמים השונים בחלוקת העבודה ביניהם ובאחריות לבדיקתו; מה ניתן לשלב בצה"ל ואילו צעדים יש לנקוט על מנת להכניס את האמל"ח, בהקדם האפשרי, למערך הצה"לי. על אג"א הוטל לספור את כמות הכלים והתחמושת ולמיינה וכן לבדוק האם ניתן לייצר בארץ תחמושת מתאימה לכלים אלה. על חיל הקשר, בשיתוף עם מקחש"ר, הוטל לבדוק את האפשרות להתקין מכשירי קשר סטנדרטים בטנקי השלל. על חיל החימוש הוטלה בדיקת האפשרות להתקין על כל הרק"ם נשק קל צה"לי, לבדוק את כל נושא הזיווד וציוד העזר ובעיקר איזה ציוד סטנדרטי צה"לי ניתן להכניס במקום זה המקורי. כמו גם האחריות לציוד האופטי ושילובו בציוד השלל, מכללים ותת-מכללים, שניתן להכין בקניבליזציה ומה ניתן מהם לייצר בארץ, מה מצב הקנים ואורך חייהם. לכל העבודה הרבה הזו היה על חיל החימוש להתארגן בצורה שונה; להכשיר כוח אדם טכני מתאים, מלאי כלי עבודה וכל שאר האמצעים, שיהיו זקוקים להם על מנת לעמוד במשימה.[xvii] במסגרת קליטת הציוד בצה"ל היה גם על בה"ד 20 להיערך בהתאם. הבה"ד ביקש לקלוט למערך ההדרכה של חיל החימוש 11 רוסיים T-55 T-54, על מנת שיוכל לפתוח קורסים להכשרת מכונאים, טכנאי צריח וחשמלאים לטנקים אלה. בפועל, הוסכם על העברת שמונה טנקים לבה"ד 20. בכך נוספו לספר המקצועות בחיל החימוש שמות ומספרי מקצוע חדשים, שלא היו כמותם קודם בצה"ל. במקביל, הוטל על חיל החימוש לאתר כוח אדם מתאים, על מנת להכשירו לאחזקת הטנקים החדשים.[xviii] ועדיין לא פונה הכל למרות עבודת איסוף השלל המאומצת, התברר כי עד לרבע הראשון של 1968 עדיין נמצאו ברחבי סיני 270 טנקים מסוגים שונים, שלא ניתנו לקליטה בצה"ל. ענף הטנקים במקחש"ר העלה את הרעיון, להשתמש בחלקים ובמכללים שלהם, אשר לא היה אפשר היה לקנותם או ליצרם. למשל: מערכות מזקו"ם, מערכות היגוי ובילום, הינע סופי, גלגלי מתח, זחלים, גלגלי מרכוב ומשאבות. פירוק חלקים אלה איפשר קליטת טנקים רבים יותר מאשר נקבע בתחילה, דהיינו מאתיים טנקים במקום 140. בעקבות כך המליץ הקחש"ר להמשיך ולפנות טנקי שלל מסיני, גם כאלה שהוגדרו כשרופים, כיוון, שהיו בהם חלקים, שניתנו לניצול ולהעבירם למש"א 681 לצורכי פירוק והכנת מכללים. מבצע פינוי הרק"ם ופירוקו ארך כשלושה חודשים ובוצע, כאמור, על ידי יחידת פינוי שלל בסיני.[xix] תנו להם רובים כאנקדוטה מעניינת בנושא נשק קל שלל, אפשר לציין, כי בתחילת 1968 הועברו אלף רובים שלל, בתוספת תחמושת של מאה כדורים לרובה, לתושבי הר חברון הערבים. העברת כלי נשק אלה, נעשתה כהבטחת שר הביטחון, משה דיין, לראש עיריית חברון ובהסכמתו של אלוף הפיקוד, רחבעם זאבי, לצורך הגנה עצמית של התושבים וכעזרה ללחימה בפח"ע (פעילות חבלנית עוינת). מבין הרובים שחולקו היו: 300 רובי שלל 7.92 מ"מ, 200 רובי שלל ברזילאים 7.92 מ"מ, 150 רובי שלל צרפתיים 7.5 מ"מ, 100 רובי שלל צרפתיים 7.5 מ"מ, חצי אוטומטי ו- 250 רובי שלל FN 7.92 מ"מ, חצי אוטומטי.[xx] צבאות זרים מתעניינים נפילת השלל הסובייטי והמזרח אירופאי המגוון בידי צה"ל עוררה עניין רב בקרב צבאות זרים ובעיקר בצבאות ארצות הברית ובריטניה. בחיל החימוש נערכו לקראת הגעת משלחות מצבאות אלה שרצו לבחון את הציוד, שלא היה מוכר במערב עקב היותו מאחורי מסך הברזל. בצה"ל איפשרו לנציגי הצבאות הזרים לחקור ולבדוק את הטנקים T-55 ,T-54, ו-BTR, את הארטילריה שלל ואת התחמושת וציוד בקרת האש. איפשרו להם לבקר במצבורי נשק השלל, להפעיל ולבדוק את יעילות פצצות העשן וכן הותר להם לעמוד על היעילות המכנית ומהימנות של סוגי הרק"ם בו נעשה שימוש במלחמה.[xxi] על מנת לעמוד טוב יותר על טיבו של הציוד שנפל שלל, נתן צה"ל את הסכמתו להעביר כלים ותחמושת מסוימים לידי צבא זר בחו"ל, על מנת שיבצע בהם ניסויים שונים, כמו בדיקת אחזקה, עמידות וחדירה. תוך מספר חודשים התקבלו תוצאות הבדיקות ואלה הועברו לאמ"ן-מחקר הענף הטכני.[xxii] גולת הכותרת של מבצע איסוף השלל היתה הצגתו במצעד צה"ל תשכ"ח - 1968, בטור השלל, שצעד בגאווה ברחובות ירושלים. הציבור הרחב חזה לראשונה בנגמ"שים למיניהם, בטנקים, בתותחים, בג'יפי תול"ר ירדניים, בטילי נ"ט שמל, בטילי SA-2, במרגמות, בקטיושות, במשאיות ועוד, שחלק רב ממהם התנייע בכוחות עצמיים. הציוד כולו נצבע בגוון צה"לי, האות 'צ' הוטבעה עליו ועל גבי כל כלי צויין שמו, למען ייקל על הקהל לזהותו.[xxiii] [i] אבי צין, ריאיון, 13 במרס 2003. (להלן: צין) [ii] שם, שם. [iii] משה גבעתי, בידיהם חושלה הפלדה, משרד הביטחון ההוצאה לאור, תל אביב 1997, עמ' 141-140. (להלן: גבעתי) [iv] ניצן רפאלי, ריאיון, 2 ביולי 2003 (להלן: רפאלי). [v] שחר בן נון, ריאיון, 21 ביוני 2005. [vi] רפאלי, שם. [vii] מתוך כתבה, לאחר המלחמה, מערכות חימוש 29-28, ינואר 1968, עמ' 184-183. [viii] גדי בתר, ריאיון, 2 באפריל 2003. [ix] טבלת רכב ונשק שלל, מתוך סקר שנערך על ידי אג"א, 12 בספטמבר 1967, א"צ 17/80/1972 . [x] סגן י' לוינסון, הוראות שימור והחסנה לטנק T-54, 55 – זמני, 28 בספטמבר 1967, א"צ 17/80/12972. [xi] אל"ם צבי אלון, רכב א שלל- סקר, 4 באוקטובר 1967, א"צ 17/80/1972. [xii] אל"ם צבי אלון, תותחי שלל – סקר, 31 באוקטובר 1967, א"צ 17/80/1972. [xiii] רס"ן ש' צופן, ראש לשכת ראש אג"א, סיכום דיון בנושא פינוי שלל במרחב סיני, 10 ביולי 1967, א"צ 91/95/70. [xiv] צין, שם. [xv] אל"ם חיים דומי, שריונית FERRET, 8 באוגוסט 1967, א"צ 128/280/65. [xvi] אל"ם צבי אלון, קליטת ציוד שלל – זימון דיון, 28 באוגוסט 1967, א"צ 17/80/1972. ראה גם אל"ם צבי אלון, קליטת ציוד שלל – סיכום דיון, 5 בספטמבר 1967, א"צ 17/80 1972. [xvii] רס"ן יחיאל שרעבי, ראש לשכת מפקד גי"ש, סיכום ישיבה בנושא בדיקת רק"ם שלל מ- 1 בספטמבר 1967, 5 בספטמבר 1967, א"צ 17/80/1972. [xviii] סא"ל הלל מונין, קליטת טנקים רוסיים – T-55 T-54, למערכת ההדרכה, 10 באוקטובר 1967, א"צ 17/80/1972. [xix] ארקדי קצבמן, פירוק מכללים ותת מכללים מטנקי שלל- אשר לא בתכנון לקליטה, 30 בינואר 1968, א"צ 138/250/69. ראה גם, אל"ם חיים ויידלר, פינוי רק"ם שלל פגוע מהשטחים המוחזקים, 14 במרס 1968, א"צ 148/250/69. [xx] סא"ל אריה רגב, בשם אלוף הפיקוד (זאבי), נשק לתושבי הר חברון, 25 בפברואר 1968, א"צ 26/531/70, ראה גם, רס"ן ר' מגן, רל"ש ראש אג"ם, רובים לתושבי הר חברון, מאותו תיק, 4 באפריל 1968, ראה גם רס"ן י' ספיר, 16 באפריל 1968, באותו נושא ומאותו התיק. [xxi] אל"ם י' יעקב, אינפורמציה למשלחות זרות – לקחים ממלחמת "בני אור", 9 באוקטובר 1967, א"צ 133/280/1969, ראה גם, סא"ל ע' עילם, באותו הנושא. [xxii] סא"ל ש' קינן, ניסויים בחו"ל, 10 בנובמבר 1967, א"צ 103/280/1969. ראה גם, סא"ל צבי רויטר, דוחות ראשוניים, 1 במאי 1968, א"צ 42/80/1972. [xxiii] רס"ן י' רון, מצעד צה"ל תשכ"ח – הכנת טור השלל, 24 בינואר 1968, א"צ 140/250/1969.
לעמוד האישי באתר
ההחזרה לכשירות עם תום מלחמת ששת הימים כתב קצין החימוש הראשי, אל"ם חיים דומי, אגרת לחיילי חיל החימוש בה היתווה את המשך דרכו ותפקידו של החיל, לאחר הניצחון במלחמה. דומי ראה את עיקר ייעודו של החיל בתקופה זו, בהחזרה לכשירות של כל הציוד והאמל"ח שנפגע ואשר נפל שלל בידי צה"ל: המלחמה שנכפתה עלינו על ידי האויב נסתיימה בניצחון. המסירות והמאמץ של כל אחד מכם תרמו רבות להכרעה בקרבות. החללים והפצועים מחיילי החימוש מוכיחים שהמחיר ששילמנו היה יקר, אך לא היה ממנו מנוס. שותפים אנו ליגון המשפחות השכולות ומאחלים החלמה מהירה לפצועים. עם זאת עלינו לזכור שהאויב המובס ממשיך לקבל כמויות עצומות של ציוד במקום המושמד והשלל שנפל בידינו. ציוד הלחימה של צה"ל הוכיח את עצמו בפעולה המאומצת והמרוכזת, אך דרוש מאמץ חימושי גדול כדי להחזירו לכשירות מלאה, תוך זמן קצר ככל האפשר. צה"ל קיבל על עצמו גם משימות חדשות המהוות אתגר נוסף לחיל החימוש. ניענה לו במיטב יכולתנו. כל המפקדים והחיילים בשירות סדיר ומילואים – קבלו את מלוא הערכתי למסירותכם והוכחת כושרכם במלחמה. על חיל החימוש הוטל לנהל מבצע מורכב ומאומץ של החזרה לכשירות של הציוד הצה"לי שנשחק ונפגע במהלך המלחמה. מהות ההחזרה לכשירות הוגדרה על ידי הקחש"ר כדלקמן: "הטיפול להחזרת הטנקים לכוננות הינו להביא את מצב הטנקים לכך שהמנוע עובד, הצריח מסתובב והתותח כשיר לירי". דומי לא הסתפק בכך והוסיף כי "ברור שמצב טכני זה אינו מניח את הדעת וברור כי כל הטנקים חייבים לעבור טיפול מאה". דבריו של הקחש"ר ליוו את אנשי החיל והם הפכו למעין סיסמה למבצע ההחזרה לכשירות. ראש אג"א, האלוף מתי פלד, קבע את אחריות חיל החימוש למבצע זה, שאמור היה להתבצע בסדנה הגייסית וביחש"מים ולא במש"אות, אם כי בפועל היו תיקונים שבוצעו במש"אות ובמוסכים אזרחיים. למשא"ות ייחד פלד את האחריות בנושא ההתעצמות ובעיקר סיום הסבת המגח מדגם M-48A-1ל-M-48A-3 החל מינואר 1968, התחלה של הסבת המגח A-2C והכנסת מנועי דיזל (דיזליזציה) בשוטים (הצנטוריונים). ב-13 ביוני 1967 כינס פלד דיון, בהשתתפות הקחש"ר, דומי, בו נדונו, בין השאר, משימות חיל החימוש שלאחר המלחמה. דומי העריך כי הטנקים ביצעו מאה שעות נסיעה ולחימה ולכן נראה כי יש להשקיע עוד 800 אלף שעות עבודה על כל טנק במטרה להחזירו לכשירות. עבודה זו חייבה, להערכתו, השארת כוחות המילואים לחודשיים נוספים. ואכן, לשם ביצוע ההחזרה לכשירות היה צורך בעיבוי כוח האדם של החיל ובהכשרתו לטיפול בכלים החדשים. לכן הושארו אנשי המילואים של החיל, מגוייסים למשך תקופה ממושכת, חלקם בתנאי קבע ואחרים בתנאים מיוחדים. הקחש"ר הכין את תוכנית חיל החימוש להחזרה לכשירות ולהמשך ההתעצמות על ידי הסבת הטנקים והשבחתם. התוכנית כללה לוח זמנים מוגדר מראש, סיום העבודה תוך שנה, עד 1 באוגוסט 1968. דומי שאף שהעבודה כולה תתבצע בתוך צה"ל עצמו ללא הסתייעות בגורמים אזרחיים, אך ראש אג"א קבע, כי לצד צה"ל ישתתפו במאמץ גם גורמים אזרחיים, כמו מוסכים פרטיים, שיתקנו את הרכב המנהלתי של היחידות ובכך ישתחרר כוח האדם נדרש למבצע ההחזרה לכשירות. הסדנה הגייסית של מפקדת גייסות שריון נקבעה לטפל בשוטים ובמגחים ולבצע בהם טיפולי מאה שעות ואילו על היחש"מים הוטל לבצע את הטיפולים בטנקי השרמן וה- AMX, בנוסף על האחזקה השוטפת של רק"ם בתנועה. חשוב לציין כי כל אלה בוצעו בהתאם להוראות טכניות ומפרטים של מקחש"ר. לשם ביצוע התוכנית נדרש גיוס נרחב של כוח אדם; תיגבור מערך אנשי הקבע, האזרחים ואנשי המילואים. האלוף פלד ראה חשיבות רבה בנושא ההחזרה לכשירות, מה עוד ששר הביטחון, משה דיין, קרא להאצת התהליך. דיין חשש מחידוש הקרבות, בפרט נוכח השלמת הפערים בצל"ם, רק"ם ותחמושת, בצבאות מצרים וסוריה, על ידי הסובייטים. פלד סיכם, כאמור, כי המשא"ות יתרכזו בתוכנית ההתעצמות, אך יחד עם זאת, בעת הצורך ניתן יהיה להסתייע במש"א הצפוני בעבודות חריגות. אמנם, ציין פלד, כי הוגשו הזמנות לרכש של רכב, רק"ם וזחל"מים, אך ההספקה תיארך זמן רב ולכן יש להחזיר לכשירות, בהקדם, את כל הציוד הנמצא ברשותנו. לבסוף ציין פלד, כי מבצע זה אינו שגרתי ולכן אינו ניתן לפתרון שגרתי ויש להחזיר לכשירות את כל המערך תוך שנה ולאפשר לצבא לחזור לכוננות מלאה בדרך המהירה ביותר. שלב ראשוני של ההחזרה לכשירות של הטנקים היה עריכת סקר של כל הטנקים הישראלים הפגועים, בתוספת טנקים ירדניים מסוג M-47 ,M-48 וצנטוריון. הטנקים חולקו לשלוש קטגוריות: טנקים הניתנים לשיקום, מעל לכל ספק, טנקים שאפשרות שיקומם מוטלת בספק וטנקים ששיקומם אינו אפשרי או שכרוך בעבודה והשקעה מעל המקובל. לאחר מכן נעשו גם חישובי כדאיות כלכליים, מה וכמה כדאי לשקם. ההחזרה לכשירות חולקה בין הגורמים השונים. בשנת העבודה 1969-1968 עסק מש"א 681 בהחזרה לכשירות ושיקום מרגמות 120 מ"מ ותותחים לסוגיהם כמו, תותח נ"מ 40, תותח נ"ט 90 מ"מ, תותחי 122 מ"מ, 130 מ"מ ו-57 מ"מ. כן עסק בשיקום והחזרה לכשירות של מנועי שוט וקמינס ומכללים. מש"א 682 טיפל בשיקום והחזרה לכשירות של זחל"מים, נגמ"שים שלל PT 76 ו-BTR 50 . שיקום של מקלעים והחזרה לכשירות של נשק שלל: מקלע כבד 14.5 מ"מ, מקלע 7.62 מ"מ, רומ"ט רוסי ותמ"ק קרל גוסטב. כן עסק בהחזרה לכשירות של משאיות 'זיל'. בתחילת 1968 הורה הקחש"ר על החזרה לכשירות של רכב ב. ההחזרה לכשירות התבססה על ביצוע הביקורת התקופתית המקובלת, בנוסף לפעולות שויודאו שהרכב, שעבד בתנאים קשים, תנאי אבק וחוסר טיפולים שוטפים, יהיה במצב טכני מעולה ובעל אמינות גבוהה. לשם כך היה צורך לבצע פעולות במערכת הקירור, מערכת הדלק, מסנן אוויר, מרכב, סיכה ועוד, זאת בהתאם למפרט טכני שפורסם על ידי מקחש"ר. בשנת העבודה 1971-1970 התבצעה פעילות ענפה של החזרה לכשירות של כשלושת אלפים כלי רכב ב וזחל"מים. אלה כללו זחל"מים, משאיות 6X6, נ"נים, ג'יפים, מובילים וכלי רכב מזדמנים. מכיוון שהמש"אות היו עמוסים, התארגנו בחיל החימוש להקמת סדנה מיוחדת, שעסקה בעיקר בהחזרה לכשירות בדרג השדה ושאר הפעילות הועברה ליחש"מים. הסדנה התבססה על מבנים קיימים באזור רפיח, תוך שימוש בכוח אדם ערבי מהסביבה וסדנאות באל-עריש ובעזה.
לעמוד האישי באתר
המעבר לפיתוח עצמי מלחמת ששת הימים הביאה בעקבותיה שינוי מרכזי בחיל החימוש: תנופת שיקום, הסבה והשבחה של אמל"ח צה"לי ושלל, שהובילה לפיתוח ויצור של חלקי חילוף תואמים ומשודרגים ושל אמל"ח משוכלל ועמדה בסימן של העמקת היצור המקומי בארץ. לקחי האמברגו הצרפתי, שמנעו את הגעת מנועי מטוסי המיראז' לארץ, מבצע ספינות שרבורג בו הוברחו הספינות שנבנו במספנות הצרפתיות לארץ, בנוסף לסירוב הבריטי, בסופו של דבר, למכור את טנקי הצ'יפטיין לישראל, חיזקו את ההכרה בצורך להיות עצמאיים בתחום היצור הצבאי. צורך זה חייב את יצורם בארץ של רכיבים וחלקי החילוף, שבעבר נרכשו בחו"ל, או חלקי החילוף לנשק השלל הסובייטי, שלא ניתן היה לרכשם מברית המועצות. לשם כך הוקמו בארץ מתקני יצור לציוד ולתחמושת שחייבו, במקביל, את תגבור פעילות הניסויים והבחינה, כאמצעי לאבטחת האיכות ובטיחות המוצרים. מעבר לרצון להגיע לעצמאות טכנולוגית, היה זה ההכרח. אמנם, עוד טרם המלחמה הוקם במקחש"ר, על ידי עמוס חורב, בתפקידו כקחש"ר, גרעין שהלך והתפתח, לטיפוח היצור המקומי. היתה זו תפיסתו הבסיסית של חורב שגרס כי לפתח בארץ תעשייה צבאית מקומית בתחום השריון והתחמושת. זאת בניגוד לדעתו של הרמטכ"ל, יצחק רבין, שהעדיף רכש מחו"ל על פני יצור מקומי וחששו של משה דיין, בתפקידו כשר ביטחון, שהציוד שייוצר בארץ, יהיה ברמה ירודה. הצורך ביצור מקומי קיבל דחיפות ממשית בשל מחסור במקורות רכש בעקבות האמברגו הצרפתי ו'ההשהיה' האמריקנית. מגבלות רכש אלה דחפו את צה"ל לרכז מאמצים להגברת היצור המקומי. כבר באוגוסט 1967 נערכה ביוזמת דיין ישיבה מיוחדת, שדנה ברעיון יצורו של טנק ישראלי, טנק העתיד. אמנם, באותה עת השאילו הבריטים לצה"ל שני טנקי צ'יפטיין לביצוע ניסויים בארץ ולבדיקת כדאיות רכישתם, אך לא חלף זמן רב והם נסוגו מכוונתם למכור לישראל את הטנקים. האלטרנטיבה היתה להמשיך ולהצטייד בטנקי הפטון (המגח) M-60, או M-48. באותו דיון ביקש דיין להתמקד בנושא האפשרות לפיתוח טנק ישראלי וכן בהכנסת מנועי הדיזל לטנקים הקיימים. בנוסף הוא ביקש לנסות ולבצע רכש מנועי טנקים במדינות כמו שבדיה, הולנד וגרמניה, או לחילופין לבקש מהן שיאפשרו לנו לפתח, על סמך הידע שלהן, מנוע טנק. דיין סיכם כי "גם אם יעלה לנו פי שתיים, נחפש אלטרנטיבות לאמריקה, בארצות שתוכלנה להציע לנו, בשלב הראשון, דיזליזציה של המנוע..." באוגוסט 1967 אמר עוזר שר הביטחון, רא"ל (מיל') צבי צור, בישיבה של ועדת שרים לענייני ביטחון, כי יש לעשות כל מאמץ כדי להעביר כל מה שניתן, ליצור עצמי. לדבריו, בתחום התחמושת הגענו ליצור עצמי של כמעט מאה אחוז, אך לא כן היה המצב בתחום חלקי החילוף. גם בתחילת 1969 שיבח צור את הפיתוח והיצור המקומי. לדבריו, מלחמת ששת הימים נתנה דחיפה רצינית לנושא זה. הוא ציין כי התעשייה הצבאית וסולתם מסוגלות לספק את כל צורכי התחמושת בצה"ל. "אפשר לומר כי בנושא זה אנחנו עצמאיים ולא יכול להיווצר מצב של אמברגו פוליטי, שיעמיד בסכנה את צורכי צה"ל בפריטים של הנשק הקל, הבינוני והתחמושת. כך הוא המצב גם בתחום האלקטרוניקה". התעשייה האלקטרונית, לדבריו, התפתחה די מהר בשנים האחרונות ואנחנו די קרובים למצב של עצמאות. בנושא הטנק, ציין צור, כי המטכ"ל החליט להכניס טנק חדש, אשר במשך הזמן יחליף את הצנטוריונים וכן גם את הפטונים. צור ציין, כי פרויקטים אלה, נוסף ליצור מטוס, הינם פרויקטים של מיליארדי ל"י, אך מנגד, יצורם בארץ מבטיח יצירת תשתית תעשייתית רצינית, שתהיה מבוססת על טכנולוגיה מתקדמת, שתהווה בסיס לא רק לתעשייה הצבאית, אלא לכל תעשייה אחרת. להערכתו, בשנת 1969 אמורים היו להשקיע במחקר ופיתוח של מערכת הביטחון 173 מיליון ל"י, לעומת 14 מיליון ל"י עשר שנים קודם לכן, שהם חמישים אחוז יותר מכל המחקר שבוצע במדינת ישראל, על ידי כל גורמי המחקר גם יחד. עם זאת הצביע צור על אבן נגף בתוכנית הזו והיא מחסור בכוח האדם. על מנת לפתור בעיה זו נעשה מאמץ לגייס מומחים בחו"ל שיוכלו לעזור במחקר ופיתוח. במקביל הרחיבו ארבע פקולטות בטכניון, על מנת להכשיר אנשים במקצועות הנדרשים. צור הסביר עוד, כי בעבר התבססה מערכת הביטחון על רפא"ל, אך עתה נמצאת המערכת בתהליך של העברת מרכז הכובד לתעשיות; התעשייה הצבאית והאווירית. נושא הפיתוח והיצור העצמי של נשק הלך ותפס מקום חשוב בתפיסת הרכש הביטחוני. שר הביטחון דיין העלה נקודה זו בפגישתו עם עורכי העיתונים ב-29 באפריל 1968. הוא אמר להם כי אנו מוכנים להשקיע סכומים בפיתוח ויצור נשק עצמי גם אם קיים הסיכון, שבסופו של דבר לא ייצא המוצר איכותי דיו, במטרה להגיע בסופו של דבר ליכולת יצור עצמי. ב-8 במאי אותה שנה, בדיון על תקציב הביטחון אמר דיין, כי לדעתו "אנחנו נמצאים במצב רע מאד מבחינה מדינית. כפועל יוצא מכך ובהקשר לנשק, אנחנו צריכים לייצר בעצמנו לא רק את אותם הדברים שתמיד היינו רוצים לייצר, כדי להיות בלתי תלויים, אלא גם אותם דברים שלא היינו רוצים לייצר בעצמנו ..... משום שזה כל כך מסובך וכל כך בלתי בטוח שנוכל לייצר את זה טוב". דיין חשש ופקפק ביכולתה של ישראל לייצר נשק וחלקי חילוף ברמה איכותית נאותה ובעלות כספית סבירה. הוא אמר: " אינני רוצה לקרוא לזה עכשו שיגעון, אבל ממש לא נורמלי בשביל מדינה כמו ישראל לעשות זאת". בנוסף הוא ציין כי "היצור העצמי עשוי להעניק לדרג המדיני אפשרות לעמוד מול לחץ אמריקני בשאלת הגבולות ובשאלת המהות של ההסדר הסופי". דיין ציין עוד כי אמנם איננו יכולים לקנות יותר פנטומים או מיראז'ים, אך יכולים לקנות טנקים מסוימים ולשפרם, להחליף את התותח והצריח ואם יהיו לנו עוד 500 טנקים טובים, זה רציני. לאחר התלבטויות לא קלות החליטו ראש הממשלה, לוי אשכול, שר הביטחון, משה דיין ושר האוצר, זאב שרף, לאשר תוכנית בניית מטוס בארץ ולאשר תוכנית רכש, הצטיידות ובניה של טנקים בארץ. לסגל הפיקוד הכללי אמר דיין בנובמבר 1968: "אנחנו נעשה משגה חמור אם בד בבד עם ההתכוננות לתקופה קצרה, לא נעשה את ההשקעות הדרושות לתקופה הארוכה... לייצר טנק ולייצר מטוס ולאגור חלקי חילוף כאלה שאנחנו אחר כך עלולים להיות תלויים בזה, מנועים וכל מיני דברים... כדאי להיות יותר אוטונומיים, יותר שעות דלק בבטן ותחמושת בבטן [הטנק].... אנחנו רק צריכים לא להיבהל מפרויקטים ארוכי טווח יסודיים, שהם דרושים בהיערכות לקראת אפשרות של חידוש המלחמה....". על רקע האמור לעיל, הצרכים וההתלבטויות הרבות, החל חיל החימוש בתנופת פיתוח, שיקום ויצור עצמי. סדר העדיפות נקבע כלהלן: שיקום והסבה של האמל"ח הצה"לי, שיקום והסבה של אמל"ח השלל, רכש מחו"ל ופיתוח עצמי. מהנדסי החיל קבעו את התקנים, הכינו תוכניות ומיפרטים טכניים מהפריטים שנרכשו בעבר, או שנלקחו מציוד השלל ופנו לתעשייה המקומית שתייצר את הנדרש. גם כאשר לא ניתן היה להעתיק במדויק את הפריט, הוכנסו שינויים ושיפורים, תוך הבטחת רמת האיכות. יצור בסגנון 'ההעתקה', שנקרא reverse engineering, היווה את הבסיס לשיקום ציוד השלל ב-1967, לפיתוח ושדרוג רכיבים נדרשים ולהתאמתם לתקן הצה"לי. בסיכומו של דבר, בשנים 1968-1966 הוכנו על ידי ענף היצור במצל"ח 687 איפיונים ושרטוטים לכ- 7,600 פריטים בשיטת reverse engineering, מהם 2,800 פריטים חדשים. בשל המחסור בידע בטיפול בציוד השלל, נשלחו קצינים של החיל לארצות הברית ולמדינות אחרות לבקר במרכזי יצור כלים, במטרה לבדוק מה נדרש לצורכי שיקום הציוד. כן נשלחו קצינים להשתלמויות, בעיקר לאירופה, ליחידות צבא ארצות הברית שחנו בגרמניה, או לצבא הבריטי, ללמוד את טנקי הצנטוריון. במקביל יצאה משלחת רכש שקנתה צל"ם מצבא ארצות הברית. בין השאר רכשו טנקי מגח M-48, נגמ"שים, ארטילריה 155 מ"מ ועוד. במסגרת הסבת השלל ושיקומו החל חיל החימוש, בשיתוף אג"א והתעש, להתארגן ליצור תחמושת שתתאים לאמל"ח השלל מהגוש המזרחי. כך למשל סוכם על ניסוי חריטת טבעת בכדור 155 מ"מ לונג טום, על מנת להתאימו לתותחים שבשימוש צה"ל. יחד עם הטנקים הסובייטים נפלו שלל אלפי טונות של פגזי 100 מ"מ. אלה נערמו במצבור תחמושת ענקי ליד קנטרה, אשר פוצץ ביולי 1967, בפעולה צבאית על ידי אנשי קומנדו מצריים. מתוך הנחה, כי מאה טנקים עם תותח 100 מ"מ יוכנסו למערך הצה"לי, נבדק מצב התחמושת המצויה וכמה ניתן לייצר בתעש. מרבית התחמושת שנמצאה היתה עם מטען מוקטן, לעומת טלסקופ הטנק שהיה מותאם למטען מוגבר. למרות שנקבעה עדיפות ראשונית ליצור תחמושת זו, הרי תרמיל הכדור היווה קושי ביצורו ולוח הזמנים עמד על שנתיים-שנתיים ומחצה. תהליך יצור התחמושת אמור היה להיות יקר ולא כדאי ולכן הוחלט, בסיכומו של דבר, שלא לייצר את התחמושת, אלא להחליף את קוטר התותח מ- 100 מ"מ ל-105 מ"מ. בנוסף, תחמושת שלל 100 מ"מ לא חדרה שריון והחלפת קוטר התותח ל-105 מ"מ איפשרה שימוש בתחמושת חודרת שריון וכן הביאה להאחדה לוגיסטית של תחמושות תותחי הטנקים העיקריים שהיו בצה"ל: מגח, שוט וטיראן. באשר לפגזי 76 מ"מ עבור תותח הטנק האמפיבי הרוסי PT-76 לא נבדקה האפשרות לייצרם מכיוון שרק תשעה טנקים כאלה נתפסו שלל ועמם כ-1,400 כדורים. כן נבדקה אפשרות יצור תחמושת קלה למקלעי טנקים שלל, כדורים 122 מ"מ קצר ונפיץ לתותח שדה רוסי, כדורים לתותחי שדה 130 מ"מ נפיץ, כדור 14.5 מ"מ למקלע בינוני רוסי וכדורים לתותח נ"מ רוסי 57 מ"מ.
לעמוד האישי באתר
ההרכשה לאחר המלחמה מלחמת ששת הימים העמידה את צה"ל עם המחסנים ריקים, חיל האוויר מדולדל, מחסור בטנקים ובחלקי החילוף. מדינות ערב החלו, זמן קצר לאחר תום המלחמה, לקלוט נשק חדיש מברית המועצות, ספקית הנשק העיקרית שלהן, ולמלא מחדש את מחסניהן. צה"ל לעומתן, עמד בפני מציאות בינלאומית קשה וקשיים בהרכשת אמל"ח חדש. המחסור בציוד צבאי הלך והתרחב עקב האמברגו הצרפתי, שאסר על יצוא אמל"ח לישראל עוד טרם מלחמת ששת הימים ואשר החריף במהלכה. האמריקנים הכריזו, מהיום השני של המלחמה, על 'השהייה' (suspension), שהגבילה כמעט לחלוטין, את העברת הציוד, חלקי החילוף והתחמושת שהיו נחוצים לישראל. משמעותה של ה'השהייה' היתה לא רק בסירוב לאשר הזמנות חדשות, אלא גם בעיכוב משלוחים שאושרו והזמנות שנחתמו בין שתי המדינות. כפי שהגדיר זאת יצחק רבין, אז שגריר ישראל בארצות הברית: "לנו לא הניחו האמריקנים להוציא לישראל אפילו בורג אחד ודווקא בתקופה, שהיינו זקוקים כמו אוויר לנשימה לחלפים, כדי לשקם את הציוד האמריקני שלנו".[i] גם מדינות מערב אירופאיות אחרות הטילו מגבלות על יצוא ביטחוני לישראל. במקביל, פעלה ברית המועצות למלא את מחסורן של מצרים וסוריה בציוד ובתחמושת שאבד להן במהלך המלחמה. משלוחי נשק בכמויות גדולות החלו להגיע למדינות אלה והן עוררו דאגה בקרב צמרת הביטחון הישראלית. גם ירדן אמורה היתה לקבל משלוחי נשק ואלה, דווקא מארצות הברית. דיונים רבים נערכו במטכ"ל בסוגיית רכש האמל"ח ומילוי המחסנים בציוד שאבד במלחמה ובציוד נוסף, שיאפשר לעמוד בפני מלחמה קרבה נוספת, תרחיש שרווח באותה עת. ב-16 ביוני 1967, עשרה ימים לאחר תחילת המלחמה וארבעה ימים מיום סיומה, הורה שר הביטחון, משה דיין, "לפעול בכל הדרכים בקשר להצטיידות במטוסים, טנקים, חלקי חילוף וכו' ולהחיש את הסבת הטנקים בארץ... ובינתיים צריך להתארגן כך שלא נשחק את מה שיש לנו".[ii] בדיון בלשכת שר הביטחון ב-9 ביולי 1967, נדונו האפשרויות והצרכים לרכש, זאת על פי הצעה כללית שביקש דיין מהמטכ"ל באשר לסד"כ צה"ל בעתיד הקרוב ולהיערכות צה"ל לקראתו. בסיכום הדיון נקבע, כי ישראל תציג את בעית המחסור ברכש בפני האמריקנים, תוך הדגשה, שהאינטרסים המשותפים של שתי המדינות מחייבים את חיזוקה של ישראל, כדי לאלץ את מדינות ערב להסכים לדיוני שלום. הצורך הראשוני של ישראל היה הצטיידות במטוסים חדישים, נוכח האבידות במלחמה והצטמצמותו של חיל האוויר. במקום השני עמד נושא רכש הטנקים.[iii] מלבד ציוד חדיש ומתקדם, היה צורך ברכש של חלקי החילוף ופריטים אחרים לצורכי הסבה, שיקום האמל"ח, הן השלל והן צה"לי, שנפגע במלחמה ועבור היצור העצמי. בתחילת 1968 אמורים היו להתחיל בהסבת מנועי טנקי השוט (הצנטוריון). ההסבה נדחתה כיוון שלא ניתן היה לרכוש מכללים וחלפים בארצות הברית, שהקפיאה את מכירת הציוד הצבאי לישראל. אל"ם דב לאור, מפקד מצל"ח וסא"ל בן ציון בן בשט, ראש ענף הטנקים במקחש"ר, יצאו לארצות הברית בסוף 1968 והצליחו לרכוש מנועים, מכלולים וחלפים לערכות ההסבה לטנקים מצבא ארצות הברית ומיצרנים אמריקניים שונים ובהם חברת 'קונטיננטל מוטורס' (מנועים) וחברת 'אליסון' (ממסרות). רק לאחר שהובטח משלוח הערכות הנדרשות, ניתן היה להתחיל בתהליך ההסבה.[iv] אמנם, המצב המדיני שנוצר לאחר מלחמת ששת הימים, מנע מצה"ל לרכוש טנקים, זחל"מים, כלי רכב וציוד צבאי אחר באופן פורמלי, ממדינות זרות. יחד עם זאת, נמצאו דרכים חלופיות לרכש האמל"ח הנדרש. אג"א, בכוחות עצמו ובסיוע נספחי צה"ל, משרד הביטחון ומשלחותיו בחו"ל, הצליח לבצע רכש צבאי, בעיקר משומש, מסוחרי נשק אירופאים. מיד לאחר המלחמה, ביולי 1967 נעשו מאמצים לרכוש טנקים ותחמושת. גורם צרפתי מסר כי ניתן לרכוש 300 טנקים M-47, במצב מצוין, שנקנו מהגרמנים, תמורת 38 אלף דולר לטנק, אך בפועל לא קנו אותם. משלחת אחרת הצליחה לרכוש באנגליה תחמושת 105 מ"מ וטנקי חילוץ שוט. באוגוסט 1967 יצא מהארץ מפקד מש"א 682, לבחון הצעות שהוגשו לנספחים הצבאיים של צה"ל ולנציגי משלחות הקניות באירופה, על ידי סוחרי נשק וציוד. במסגרת זו נבחנו בגרמניה זחל"מים, רכב רך, מכללים לזחל"מים וחלקי חילוף לטנקים ולזחל"מים. באיטליה התבצע סיור במחנות צבאיים שונים בהם נבחנו זחל"מים שונים ומקלעי 0.5 עבורם. כן נבדקו שם חלקים לזחל"מים ולטנקי שרמן (מנועי White לזחל"מים). גם ברוטרדם הוצעו לצה"ל זחל"מים במצב טוב וכלי רכב. כל הציוד הזה היה ניתן לרכישה מיידית ובמחירים לא גבוהים.[v] ב- 1968 יצאו מהארץ משלחות, שכללו נציגים של משרד הביטחון, מינהל ההרכשה והיצור (מנה"ר), מקחש"ר, מצל"ח ואג"א, במטרה לבצע רכש במדינות מערב אירופה כמו גרמניה, צרפת, בלגיה ואנגליה. אנשי המשלחות פגשו ספקים שונים, ביקרו במחסניהם והצליחו לרכוש חלקי חילוף לזחל"מים ולכלי הרכב הצבאיים, כמו GMC, במועדי הספקה קצרים. בנוסף לפריטים שהופיעו ברשימות שהביאו איתם, נרכשו פריטים ותחליפים לפריטים שלא ניתנו להשגה. שיטה זו של שיגור משלחות למקום הרכש עצמו, קיצרה את תהליכי הרכש, שבדרך כלל היו מסורבלים וממושכים והביאה למילוי המחסנים בארץ.[vi] 80 טנקי צנטוריון מרכשו בשנת 1968 ושנה מאוחר יותר, עוד 150 טנקים. בישיבת המטכ"ל ב-10 בפברואר 1969 דווח על אפשרות לרכישת 200 טנקי צנטוריון וכן על ביצוע הזמנה בארצות הברית ל-800 מנועי דיזל לצנטוריונים, שאמורים היו להגיע לארץ ב-1970. אם כי עננת האמברגו ריחפה גם מעליהם ובעת ביצוע ההזמנה לא היה ברור אם אכן יגיעו לארץ במועד שנקבע או יפלו, גם הם, במסגרת עיצומי ההשהיה.[vii] צה"ל סבל גם ממחסור בתחמושת ובעיקר תחמושת 155 מ"מ, שהיתה קריטית מאד במלחמת ששת הימים ולכן היה חשוב מאד להשיגה. בישיבת המטכ"ל ב-10 בפברואר 1969 מסר חורב כי הצליחו לקנות, באפס מחיר, כ- 50,000 פגזים 155 מ"מ, מעודפים של צבא זר ו-30,000 מהם נמצאו באותה עת בדרך לארץ. משה קשתי, מנכ"ל משרד הביטחון, ציין כי למעשה התקבלו הפגזים ללא תשלום. נראה, כי אחת ממשלחות משרד הביטחון היתה מעורבת בקבלת הפגזים האלה. יחד עם זאת, היה צורך להתאים את האבש"ר (אבק שריפה) והמרעומים של הפגזים האלה לתקן הצה"לי, פעולה שאמורה היתה לעלות כסף, למרות שעצם הרכישה היתה בחינם. בנוסף הצליחו לרכוש בחו"ל תחמושת של 20 מ"מ, אך כמויות עצומות ממנה נפסלו לשימוש.[viii] עד 1972 נרכשו ,000 120 פגזים 155 מ"מ, כאשר המלאי שלהם, עם תום המלחמה עמד על 12,000 פגזים בלבד. נרכשו 10 מיליון כדורי 9 מ"מ, ארבעה מיליון כדורי 0.5, כל זאת, לא כולל התחמושת מהיצור המקומי בתעש. תעש נערך ליצור תחמושת 155 מ"מ, שנוסתה על ידי חיל החימוש והוכנסה להצטיידות צה"ל רק לאחר שליקויים, שנבעו מתהליך חישול הפגז ונתגלו על ידי חיל החימוש, שופרו. בדיעבד הסתבר, כי למרות החששות והמגבלות הבינלאומיות הצליח צה"ל בתהליכים מקוצרים, בסיוע גורמי משרד הביטחון ובתיאום עם החילות - לממש תוכנית הצטיידות רחבת היקף וממיגוון מקורות בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים ועד לפני מלחמת יום הכיפורים. מלבד אמל"ח ותחמושת נרכשו מאות אלפי חלקי חילוף חדשים. מיגוון הפריטים גדל אף הוא באותה תקופה. כך למשל, חיל החימוש שמיגוון הפריטים בהם עשה שימוש עמד ב- 1968 על 144,000 פריטים וב- 1970 על 161,000 פריטים, הגיע ב- 1972 למיגוון של 235,000 פריטים. בשנים 1972-1968 נרכש מארצות הברית וממקורות נוספים, נקלט בצבא תוך זמן קצר והוכנס למערך הציוד הבא: 150 טנקי פטון M-60 A-1 100 טנקי פטון M-48 A-1 60 תומ"תים M-109 ו- M-107 450 נגמ"שים M-113 A-1 664 טנקי צנטוריון 100 תובות טנקי שרמן 2,300 זחל"מים לשיקום. ההצטיידות בכלי רכב היתה מהגדולות ביותר באותה תקופה: 3,400 משאיות ריאו, שנרכשו במחיר הזדמנות ובמצב טכני טוב. עסקה זו תרמה לצמצום הפערים בכלי רכב, מהם סבל צה"ל. היא איפשרה להפסיק את השיקום של כלי רכב GMC המיושנים שהיו ברשות צה"ל. 1,000 משאיות ליילנד, בהרכבה מקומית. 140 גוררי טנקים קונטרקטור ו-145 גרורי נצר סירני, שאיפשרו ניוד מהיר של הטנקים. מיכליות מים, משאיות רכינות ומשאיות להובלת מזון. עבור מערך הצליחה והגישור נרכשו פריטים רבים, בהם עשו שימוש במלחמת יום הכיפורים: 12 טנקי גישור M-60 A-1 60 תמסחים במצב ירוד מעודפי צבא גרמניה 68 גרורים ומגלשים לניוד דוברות מפיתוח ייחודי של חיל החימוש 30 דוברות 260 סירות שונות. בנושא התותחים והנשק הקל נרכשו: 209 תומ"תים 155 מ"מ מעודפים 4,000 מקלעי מא"ג 7.62 מ"מ.[ix] [i] יצחק רבין, פנקס שירות, תל אביב 1979, כרך א עמ' 221. [ii] בראון, שם, עמ' 211-210. [iii] בראון, שם, עמ' 213. [iv] לבקוביץ,שם, עמ' 214-213. [v] סא"ל צ' ויינברג, מפקד מש"א 682, דו"ח מקוצר על סיורי בארצות אירופה בחודש אוגוסט 1967, 6 בספטמבר 1967, א"צ 30/95/70. [vi] י' גזית וי' אילת, דו"ח פעילות המשלחת אילת-גזית 25.3.68 עד 15.4.68, אפריל 1968, א"צ 19/155/71. ראה גם דיווח של רמ"ח עת"ר על רכש מאנגליה, 21 ביולי 1967, א"צ 28/95/72, ראה גם עותק מברק מפריס, יולי 1967, א"צ 28/95/72. [vii] דיון מטכ"ל 7/69 מיום 10 בפברואר 1969, א"צ 12/1/75. [viii] דיון מטכ"ל 7/69, מיום 19 בפברואר 1969, א"צ 12/1/75. [ix] דו"ח חורב, שם.
.jpg "ספקטור שמשון ז")
.jpg "רום ליאור ז")
.bmp "פיניש אשר ז")